כשה-Deep State מרימה את ראשה ואף אחד לא קורא לה בשמה

מלחכי פנכתו של ראש הממשלה, ראש וראשון להם בנו גמאל, טוענים שוב ושוב שבישראל פועלת “מדינת עומק”, שמטרתה לחסל את ראש הממשלה הנשגב. הטענה הזו הועלתה, בין השאר, ביחס לוועדה שמסרבת לאפשר לראש הממשלה לממן את הגנתו המשפטית מאוליגרכים שאת קשריו אליהם הוא מסרב בעקשנות לחשוף.

בישראל, כמו כמעט בכל מדינה, אכן פועלת מדינת עומק. רק שהיא לא זו שגמאל ואחרים מריירים עליה. מי שירצה לראות אותה, צריך להביט בידיעה שלא הגיעה לכותרות הראשיות: 62 שנים אחרי רצח קסטנר, השב”כ מסרב לחשוף את המידע שיש לו על הפרשה. התואנה, כרגיל, היא הזניה של “צרכי בטחון.”

המונח “מדינת עומק” נולד בטורקיה שלאחר ההפיכה הצבאית של 1980. ההפיכה בוצעה על ידי גנרלים בהנחיית ארה”ב – ארה”ב תמיד ראתה בטורקיה כלי מרכזי למלחמה בברה”מ, הגיוני בהתחשב במיקומה – והשתמשה, בין השאר, במיליציות שהוקמו בסיוע אמריקאי חשאי, ה-Grey Wolves. הביטוי “מדינת העומק” מתייחס לקשרים שבין רשויות השושו הטורקיות, מיליציות חצי רשמיות, גנרלים ופקידים – בעיקר פקידים במערכת המשפט. האנשים שקובעים מי יעמוד לדין ומי ישוחרר.

אנחנו אוהבים לחשוב בקווים נקיים: יש מדינה, יש שוק פרטי, יש עולם תחתון, ואלה לעולם לא נפגשים. בפועל, הם נפגשים לעתים תכופות – כמעט תמיד באמצעות שירותי המודיעין. אחרי הכל, פעילותם של שירותי המודיעין היא לעתים קרובות נפשעת. הם השירותים שמקבלים אישור מהמדינה לעבור על החוק כדי להגן על המדינה מאויבים זרים ופנימיים. במקרה של טורקיה, פושעים אלימים ולאומנים היו חלק מהארסנל שהפעילו שירותי המודיעין.

הימים היו ימי המלחמה הקרה, והחרא שהופעל לכאורה להגנת הדמוקרטיות המערביות היה בל ייאמן. איטליה הועברה בפועל לידי מדינת העומק: מערכת מסועפת של קשרים בין שירותי המודיעין, שופטים מושחתים, בנקאים של המאפיה, המאפיה, הוותיקן והבונים החופשיים המזדרגגים הפעילו בשנות ה-60 עד ה-80 של המאה ה-20 את “אסטרטגיית המתחים” – מערכה שלמה של טרור שהמטרה שלו היתה להפחיד את האוכלוסיה האיטלקית מלהצביע למפלגות השמאל. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית היתה החזקה ביותר במערב ובמודיעין האמריקאי חשו צורך לבלום אותה.

היה פלג שמאל אלים, הבריגדות האדומות, שאכן ביצע שורה של פיגועים (הידוע ביותר והשנוי ביותר במחלוקת הוא חטיפתו ורציחתו של אלדו מורו, שאני מוכן לאבד אצבע אם אכן בוצע על ידיהם); אבל על הפיגועים הללו רכבה הקונספירציה הימנית של Gladio/P2, וביצעה שורה של פיגועים ימניים שהתחזו לפיגועים שמאליים (המקרה הידוע ביותר הוא של הטבח בתחנת הרכבת בבולוניה). איטליה עדיין מתמודדות עם הנזק הבל ישוער שנגרם לאמון הציבור במערכת הפוליטית כשנחשפה הקנוניה הזו.

בצרפת של דה גול היו מספר מקרי נסיונות התנקשות בדה גול, מעבר לפרשת אלג’יריה הידועה, שבוצעו על ידי העולם האפל מאד של השירותים החשאים, ששם היו מעורבים עד צוואר עם העולם התחתון. כשדה גול שמע על ההתנקשות בלי אוסוולד, הרוצח של קנדי, הוא הפטיר “טוב, מובן, הם לא יכלו לאפשר לזה להגיע לבית המשפט.”

מדינת העומק של ארה”ב הופעלה על ידי ה-FBI וה-CIA (מחמת האופטימיות אני כותב כאן בלשון עבר). הידוע מבין המקרים הללו היה מבצע COINTLPRO של ה-FBI, שמטרתו היתה מעקב אחרי פעילי זכויות אדם ונסיונות לשבש את פעולותיהם. את מרטין לותר קינג הם ניסו לשכנע להתאבד באמצעות איום בחשיפת הרומנים שלו. ה-CIA הפר בשיטתיות את החוק ועקב אחרי אזרחים אמריקאים. התביעה הכללית עשתה כמיטב יכולתה כדי לסייע לעבריינים לחמוק מדין. התירוץ, כרגיל, היה בטחון לאומי וחשש לחשיפת שיטות פעולה.

עצם קיומה של מדינת עומק עשוי לשמש לצרכים פליליים. בפרשת ווטרגייט, הפריצה הבלתי חוקית למטה המפלגה הדמוקרטית מצד אנשי ניקסון, היו מעורבים אנשי FBI ו-CIA. השיטה פשוטה למדי: ברגע שאתה יודע שיש חלק מהממשל שעובר על החוק, אתה מבקש בנימוס סיוע בכמה פרויקטים קטנים משלך, לא לגמרי קשורים, ורומז בעדינות שאתה יודע יותר מדי.

בישראל היתה מדינת עומק משחר ימיה, והיא קיימת עד היום – ראו הסירוב של השב”כ לחשוף את תיקי קסטנר. מדוע הוא מסרב? משום שהוא היה מעורב בטיוח של הרצח, ככל הנראה משום שאחד הרוצחים (זאב אקשטיין) היה סוכן שב”כ. העובדה הזו, אגב, היא סוד קטן למדי: היא פורסמה לפני 30 שנים בערך ב”מרגלים לא מושלמים” של יוסי מלמן. אקשטיין אמור היה להיות סוכן חדירה לארגוני ימין אלימים, והיו לא מעט מהם אז. סוכן חדירה אפקטיבי אמור לשחות כדג במים בקרב האוכלוסיה שאליה הוא חודר; להכיר את כל מנהגיה והשפה שלה. זו הסיבה שהחטיבה היהודית בשב”כ נופלת שוב ושוב על הפרצוף.

האם אקשטיין רצח את קסטנר על דעת עצמו? האם רצח אותו כדי להפוך לאמין יותר בקרב קהל היעד שאליו היה אמור לחדור? האם השב”כ החליט לפתור את בעיית קסטנר, שהפכה לכאב ראש ענק למפא”י (מדובר, נזכיר, בימים שבהם איסר הראל ישב דרך קבע בישיבת ראשי מפא”י)? האם אקשטיין חרג מההנחיות שמסר לו השב”כ, או שהמפעיל שלו החליט על דעת עצמו לחסל את קסטנר? האפשרויות רבות. השב”כ, גם היום, לא רוצה שתדעו.

איסר הראל, אגב, המליץ על חנינה לאקשטיין ולשאר חברי חוליית הרצח עוד לפני שהועמדו לדין. כולם שוחררו תוך שש שנים. צירוף מקרים, כן?

מדינת העומק הישראלית היתה בשיאה בימי האופל של בן גוריון, שבהם השב”כ שימש – על פי הדגם המזרח אירופי המוכר – כמשטרה חשאית להגנת המפלגה, לאו דווקא המדינה. השב”כ האזין להנהגת חירות ולהנהגת מפ”ם. כשאנשי שורת המתנדבים התחילו לחשוף שחיתות שהגיעה עד בנו של בן גוריון, הבריון עמוס בן גוריון (משפט שבו בפעם הראשונה הורשע מפכ”ל המשטרה בעדות שקר, לטובת עב”ג), “מישהו” חתך לאחד מהם את הבלמים והוא כמעט נהרג. כשהיה צריך להראות לאורי אבנרי שהוא מעצבן יותר מדי את המשטר, אריק שרון שלח צנחנים ל”חופשה” מיוחדת כדי שירביצו לו.

השב”כ לא היה היחיד שבחש בקלחת. אמ”ן הפעיל (ללא ידיעת ראש הממשלה וכיום נראה שגם ללא אישור שר הבטחון פנחס לבון) חוליה של מחבלים במצרים, שהורכבה ברובה מיהודים מצרים. החוליה נתפסה וחלק מאנשיה הוצאו להורג (תוכלו למצוא אזכור לטרוריסטים האלה, אם תתקלו ברחוב בשם “קדושי קהיר”; “קדוש,” כאן, קרי “שאהיד”).

ראש החוליה, אברי אלעד, היה עבריין קטן. באותה התקופה דגלו באמ”ן בגיוס של עבריינים למטרות מודיעין, מתוך המחשבה ההגיונית כשלעצמה שכדי לבצע פשעים, מוטב לשכור פושעים מקצועיים. דא עקא, פושעים מקצועיים חושבים קודם כל על עצמם, לא על המדינה ששלחה אותם. איכשהו, עם קריסת חוליית קהיר, דווקא אלעד הצליח לחמוק. אנשי אמ”ן עשו את הדבר המתבקש כדי למנוע את חשיפת הפאשלה, ושלחו אותו לאירופה. במקביל, ראש אמ”ן גיבלי עסק בזיוף מסמכים קדחתני. ב-1957, לאחר שגיבלי כבר לא היה בתפקידו, אלעד שב לישראל, נעצר על ידי השב”כ, הודה בכך שהסגיר את חברי הרשת וששיקר בעדות קודמת בהנחיית גיבלי; בית דין סודי דן אותו למאסר של 12 שנים. כל אותה העת, אסור היה לפרסם בישראל את פרטי הפרשה ואלעד היה ידוע בכינויו “האיש השלישי.” הפעלת חוליית הטרור ולכידתה כונו “העסק הביש”, ועיקרי הפרשה לא דווחו בצורה מסודרת. ככה זה כשיש צנזורה צבאית וממסד שושו חזק.

ב-1957, השנה שבה נעצר אלעד, החליט אמ”ן להשתמש בעוד פושע קשוח, במקרה שלנו מוטי קידר, כדי להחדיר אותו למצרים. קידר לא הגיע למצרים; הוא עצר בבואנוס איירס כדי לרצוח סוכן יהודי במקום ולשדוד אותו. קידר חזר לארץ והועלם מיד במעצר מנהלי. רק חצי שנה אחר כך נודעה העובדה שהוא עצור, אבל מיד לאחר מכן יצא צו איסור פרסום בנושא, והוא נשאר בתוקף עד 1974, השנה שבה שוחרר קידר. על המסמכים הקשורים לפרשה יש איסור פרסום עד היום. במקביל, החליט היועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד את קידר על רצח שביצע קודם לגיוסו על ידי אמ”ן. בשנת 1995 ביקש קידר משפט חוזר, כשהוא טוען שנפל קורבן למאבקי כוח בקהילת המודיעין; באמ”ן הודיעו כי התיק שלו “אבד.” בתי המשפט סגרו את בקשת המשפט החוזר בטענה החביבה עליהם, שיהוי.

קידר היה ידוע בכינויו “האסיר איקס.” בשנת 2010 למדנו לכמה שניות על קיומו של “אסיר איקס” נוסף. לימים למדנו שמדובר בבן זיגייר, שהיה בתפקיד כלשהו במוסד – לא ברור אם כסוכן או כאיש הארגון. בסוף שנת 2010 נמצא זיגייר מת בתאו. סיבת המוות שנויה, כרגיל במקרים כאלה, במחלוקת. השופטת שטיפלה בתיק העבירה את ההחלטה האם להעמיד לדין סוהרים בשל מותו של זיגייר לפרקליטות, אף שעל פניו זו אמורה להיות החלטה של שופט; הפרקליטות סגרה את התיק.

מדינת העומק, אם כן, היא בבסיסה הממשק בין שירותי המודיעין ובין שירותי אכיפת החוק. האחרונים מכופפים את עצמם שוב ושוב בפני צרכי שירותי המודיעין, ובכך מרחיבים את תחומי המדינה חסרת החוק, המדינה של פקידים בלתי נבחרים שעושים ככל העולה על רוחם, עם מעט מאד פיקוח, אם בכלל. מדינת העומק יוצרת מרחב פעולה אקסטרה-לגאלי, שבו היא מרשה לעצמה לחטוף ולענות אנשים; בשטחים זה מנהג רווח, יומיומי, ובישראל הוא מופנה בעיקר כלפי אנשי הימין הקיצוני. אחרי שאנשי המודיעין עושים את שלהם, באה הפרקליטות ומנקה אחריהם. היא מכחישה את העינויים, או אומרת שהעינויים היו הכרחיים, או סוגרת תיקים לא נוחים. נסו, למשל, לברר כמה אנשי שב”כ הועמדו לדין בשל עינויים: המספר הוא אפס. יד אחת של מדינת העומק פושעת; היד השניה מנקה אחריהם. מדינת העומק מגיעה גם לשופטים: לא סתם בית המשפט המועדף של השב"כ הוא אולמה של עינת רון בפתח תקווה.

כיום כבר לא מקובל לגייס פושעים לשירותי המודיעין. הלקח שנלמד היה חד וחריף. אבל מה קורה כשאנשי המודיעין הופכים לפושעים? מה קורה כשהם משתחררים מהשירות, ומגלים שכל מה שהם יודעים לעשות הוא פשיעה? אז הם מקימים חברות “מודיעין אזרחי”, כמו אלה שנחשפות שוב ושוב בשנים האחרונות: Black Cube ודומיהן, שמספקות שירותי פשיעה וריגול לבעלי הכוח, כמו הארווי ווינשטיין. החברות הללו מנוהלות על ידי בכירי מודיעין לשעבר, והרמז הברור הוא שיש להם עדיין קשרים שהם יכולים להפעיל במערכת – שבתורה מאוישת על ידי אנשים שכבר חושבים על הקריירה השניה שלהם.

אז לא, מדינת העומק שלנו היא עדיין לא זו של איטליה וטורקיה בימי המלחמה הקרה, אבל היא לגמרי יכולה להיות כזו, אם לא נטיל פיקוח הדוק הרבה יותר על שירותי השושו שלנו – ואם נכפה תקופת צינון על שפיונים בדימוס. ובינתיים, נתחיל בשקיפות ונאלץ את שירותי המודיעין לשחרר את כל המסמכים שלהם תוך 30 שנים, כמו כל שירות ממשלתי. אם הם מכילים שם של סוכן שעדיין חי, שיפקסלו אותו. אסור לנו להניח לפקידים בלתי נבחרים להפוך לממשלה.

ועוד דבר אחד: יאיר “הזועביז” לפיד ובני גנץ מארגנים הערב הפגנה נגד ממשלת נתניהו. מאחר והם מסרבים לשלב נואמים ישראלים-פלסטיניים באירוע, בשלל אמתלות, אנא עשו את הדבר הנכון והשארו בבית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

השנים האחרונות חוות זחילה איטית לקראת שלטון יחיד. כמה הערות לקראת יום העצמאות

ראש הממשלה, שנאלם בימים האחרונים, הבציע שוב אתמול (ג’) כשהוא מגנה בחריפות את טקס האזכרה האלטרנטיבי. נתניהו עשה כאן את התרגיל הקבוע שלו: הפצת שנאה כמסך עשן כדי להסתיר את כשלונותיו. הוא שרק לאספסוף, והאספסוף כרגיל הופיע. אנשים שהגיעו לטקס חוו יריקות, קללות ובמספר מקרים גם אלימות.

לשטיק הזה יש בשנים האחרונות שם: Stochastic terrorism. המדובר במצב שבו דמגוג מפיץ קריאה מרומזת לאלימות, כשהוא עצמו נמנע מאלימות אבל יודע שבין שומעיו יש מי שיבין היטב את מה שהוא נדרש לעשות. ההגדרה המקורית של טרור סטוכאסטי היא “מעשי טרור שניתנים לחיזוי סטטיסטי, אבל לא לחיזוי אישי.” כלומר, יש מספיק פסיכים שם בחוץ שיבינו בדיוק מה אתה רוצה, אבל לא ניתן יהיה לחזות את הפעילות שלהם ולקשר אותם אליך. לנתניהו יש נסיון ארוך במשחק הזה. לא צריך היה להיות אשף בפסיכולוגיית המונים כדי לדעת שהפסיכים יגיעו. הם הגיעו, כמצופה, והם משכו אליהם את הכותרות.

שזה בדיוק מה שנתניהו רצה: הכותרות עברו להפצת השנאה שלו ולאלימות שנלוותה אליה, ופסחו על העובדה שהאיש הפך לנעדר במהלך סוף השבוע ויום ראשון, כשיצאנו לעוד “סבב” מטומטם עד אימה עם רצועת עזה. מספר ההרוגים בעזה עומד כרגע על 27; בישראל נהרגו ארבעה. למה זה היה טוב? זה לא היה טוב, אלא לנתניהו ולמתנחלים.

בשנים האחרונות מיישם נתניהו את מדיניות הבידול: הוא שומר על משטר החמאס מכל משמר, כדי למנוע אפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים. כל זמן שיש פיצול בין חמאס ופתח, נתניהו מתמם שאין עם מי לדבר. כשהם מנסים להתאחד, הוא תוקף את הרש”פ על שיתוף פעולה עם החמאס. בדרך, הוא מחזק שוב ושוב את החמאס על חשבון פת”ח. המשמעות של המדיניות הזו – שמעולם לא הוכרזה רשמית, רק נרמזה, ומעולם לא עלתה לדיון ציבורי – היא שנתניהו מקריב ביודעין את תושבי עוטף עזה כדי לשמור על השליטה הישראלית בגדה.

אפשר להכריע את חמאס. אפשר לכבוש את הרצועה. מה יקרה ביום שאחרי, זו שאלה מצוינת; אבל הפעולה הצבאית עצמה, בהנחה שישראל מוכנה לספוג כמות לא גדולה מדי של אבידות, פשוטה. במשך עשור השליטה שלו בישראל, נתניהו – האיש שב-2009 הבסיח למוטט את שלטון החמאס – נמנע מכך.

למען הסר ספק: אני לא בעד כיבוש רצועת עזה. אני לא חושב שזה יוכל שלא להתפקשש נוראות ואין לי ספק שמאחר והדבר היחיד שצה”ל למד לעשות ב-20 השנים האחרונים הוא להרוג אזרחים, המחיר לאוכלוסיה העזתית יהיה מחריד. אני תומך בביטול המצור על רצועת עזה. אבל נתניהו מקפיד שלא להעלות את הנושא בכלל לדיון.

תחת נתניהו כשר בטחון, הושחת צה”ל, ובמיוחד דובר צה”ל, כפי שלא הושחת במשך עשורים. אם תזכרו את פרשת שרידי גופתו של זכריה באומל, דובר צה”ל שיקר במרץ כשטען שהגופה הושגה ב”מבצע” ולא בחילופי שבויים. בכך הוא חיזק את נתניהו לקראת הבחירות. את האמת למדנו רק אחריהן. כעת דובר צה”ל משתף פעולה עם שקר אחר של נתניהו: רשמית, אומר נתניהו, הלחימה בעזה עוד לא הסתיימה. תושבי ישראל למדו שהחמאס אמין יותר מדובר צה”ל, ושכשהוא אומר שיש הפסקת אש, יש הפסקת אש. דובר צה”ל יכחיש הפסקת אש, אבל יודיע כמה שניות אחר כך על פתיחת הלימודים כסדרם.

הנקודה הקריטית פה היא שלמרות שהורגלנו שנתניהו עושה ככל העולה על רוחו בעניינים בטחוניים ומדיניים, על פי החוק בישראל מי שאחראי היא הממשלה. שרים לא ידעו לומר, בימים האחרונים, מה ההבנות בין נתניהו והחמאס. זה לא חדש. נתניהו מנע מהקבינט שלו מידע על הפסקת האש עם החמאס כבר בסוף צוק איתן. היועמ”ש הרופס שלו, יהודה “מי?” ווינשטיין, חתם לו על צטעל’ה שאומרת שהוא לא צריך לעדכן את השרים, והם לא עודכנו.

תוצאה של השנים הארוכות שהימין מחזיק בתיק החינוך היא שלאזרחים אין יותר מושג באזרחות. דוגמא מובהקת היא השרלטנות של כחול לבן, ששכנעה כמעט מיליון ישראלים שאם היא תהפוך למפלגה הגדולה ביותר, היא גם תרכיב את הממשלה. ובכן. במקרה שלנו, השרים מועלים בחובתם החוקתית – למשול במדינה ולנהל מדיניות בטחון וחוץ – משום שהם יודעים שאף אחד כבר לא זוכר שזו חובתם, ומשום שהם יודעים שאם הם יצאו נגד נתניהו, ה”בייס” המפורסם שלו יצא נגדם. ומאחר והם מכירים היטב את יכולות השריקה הסטוכסטית של נתניהו, הם לא רוצים להפוך לאויב העם על ידי עשיית התפקיד המזורגג שלשמו נבחרו. מה, הם רוצים לגמור כמו בני גנץ?

התוצאה של השתמטות השרים מתפקידם החוקי היא שנתניהו אוגר יותר ויותר כוח. הוא ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות ובפועל גם שר החוץ. המקרה של משרד החוץ מאלף: נתניהו החריב אותו. הוא לא רצה דיפלומטים מקצועיים שיחלקו עליו, אז התוצאה היא שאין יותר דיפלומטים מקצועיים. התפקיד של הדיפלומטיה הישראלית, בעידן של הכרזה על כך שהדיקטטורה הצבאית הישראלית תמשך לנצח, צומצם לתפקידי hasbara ותו לא.

נתניהו סירס את השרים שלו והפך את עצמו לשליט בפועל. את התוצאות אנחנו מכירים: במקום שבו הוא רואה מחלפים, אנחנו תקועים בפקקים. במקום שבו הוא רואה שגשוג, כשליש מהמדינה חי מתחת לשכר המינימום. השרים אינם שרים, הם חנפים. הם כבר לא זוכרים איך להיות שרים. בדרך, נתניהו הצליח לשבור גם את הכנסת. הוא עשה את זה בשני מהלכים. ראשית, ועדת השרים לענייני חקיקה חיסלה את יכולת החקיקה של האופוזיציה. חוקים שהממשלה לא רוצה בהם, לא יעברו אלא במקרים נדירים במיוחד. שנית, השימוש ברוב הקואליציוני כדי למנוע ביקורת פרלמנטרית על עבודת הממשלה – תפקידה המרכזי של הכנסת.

אין ממשלה, אין בפועל כנסת, ועכשיו נשארה רק המערכת המשפטית. אני לא מתכוון לומר משהו בזכותה, כי היא באמת לא ראויה למילים טובות, אבל אנחנו זקוקים למוסדות, גם אם הם גרועים. השלב הבא יהיה להפוך את נתניהו, באמצעות חוק צרפתי וחוק חסינות, לחסין העמדה לדין כל זמן שהוא בתפקידו. והוא יעשה הכל כדי להשאר בתפקידו לשארית ימי חייו, או עד שעוכר דין ממולח יוכל לטעון שבגילו הוא כבר לא כשיר לעמוד לדין. הוא צריך כנראה קדנציה וחצי בשביל זה.

כשהכל ייגמר, בהנחה שלא נקבל את גמאל נתניהו כראש ממשלה, יהיו לנו מוסדות שאף אחד לא זוכר איך הם אמורים לתפקד וציבור שלא זוכר מישהו אחר בתפקיד. יהיה לנו מוסד של ראש ממשלה שמכיל יותר סמכויות משיש לנשיא ארצות הברית, כולל הסמכות להחליט על דעת עצמו – כראש ממשלה ושר בטחון – על יציאה למלחמה והפסקתה; תהיה לנו ממשלה שכבר לא זוכרת מה תפקידה ואיך מבצעים אותו; ותהיה לנו כנסת שהיא חותמת גומי של הממשלה, כלומר של ראש הממשלה.

קשה לבנות מוסדות, קל הרבה יותר להרוס אותם. את מה שהרס נתניהו, יהיה קשה מאד לבנות אחר כך. בוויכוח הגדול סביב קנוניית קטילינה, בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית, דרש קיקרו להעניק לו סמכויות להוציא להורג חשודים ללא משפט; יוליוס קיסר התנגד, בטענה שגם אם קיקרו הוא אדם ראוי והגון, יורשיו לא בהכרח יהיו כאלה, והתקדים של קיקרו ישמש גם אותם. את ההמשך מכירים חובבי ההיסטוריה. ראש הממשלה שיבוא אחרי נתניהו, ככל שיהיה כזה, ייכנס לתפקיד שנתניהו שינה מהותית – בשתיקה כמעט מוחלטת של האופוזיציה, יימח שמה, ושל התקשורת.

דמוקרטיות אינן, לרוב, קורסות כתוצאה מאירוע דרמטי, אלא משחיקה איטית. אנחנו חייבים להגן על המוסדות שלנו, למנוע את הרמיסה שלהם ואת העיוות שלהם על ידי המחזיקים בתפקידים. אנחנו נכשלים בכך, רצים אחרי כל סנסציה. נתניהו איננו האשם היחיד בכך, אם כי הוא האשם העיקרי: התיעוב הישראלי לדקויות ולפורמליסטיקה, ההעדפה לאילתור מבלי לחשוב על מה שיקרה אחרי האילתור, משחקים היטב לידיו.

השאלה, כשאנחנו מציינים עצמאות, היא עצמאות ממה ולשם מה. כרגע אנחנו נסחפים במהירות לכיוון עריצות, גם אם בלתי מוצהרת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על הסערה הנקרופילית החדשה

זכריה באומל נהרג באחד הקרבות היותר מיותרים ויותר מטומטמים במלחמת לבנון הראשונה, שהיתה רוויה בקרבות כאלה. באומל הועלה לקורבן-שווא על ידי מדינת ישראל על מזבח ההזיה של שליטה בלבנון. מדינת ישראל היתה חייבת לו התנצלות ובקשת סליחה. ספק אם העברת שרידי גופתו לקבר ישראל, 37 שנים לאחר מעשה, עונה על ההגדרה הזו; אבל מובן מאליו שבבואנו לדון בו יש לחזור על הנוסח העתיק: “הנני מבקש ממך סליחה ומחילה, כל שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל. לך בשלום ונוח על משכבך בשלום.”

אין מלחמה במתים; גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד בעולם. אבל במנצלים את זכרם לרעה – יש גם יש. כמה הערות על מה שקרה כאן בימים האחרונים.

א. ניצול שקרי של צנזורה לצרכי ניפוח. אתמול (ד’) יצאה מערכת הבטחון בקול תרועה, והודיעה על “מבצע מודיעיני” מורכב ומסובך להשבת גופתו של באומל. שלל קולונלים התראיינו, תוך ציון אות אחת משמם, והסבירו כמה הם היו נפעמים ונרגשים מ”המבצע.”

הסיפור היה חשוד, אם לא הזוי, כבר אתמול. היתכן שמישהו אכן סיכן חיי חיילים במבצע כדי להשיג שרידי גופה? הבעיה בסיפור הזה היא שהוא כבר קרה. נוח לימין להשכיח את זה היום, אבל הסיבה שלשרון היה קל כל כך להעביר את הפינוי של רצועת עזה היו התמונות של חיילים שסורקים חול באזור רפיח בחיפוש אחרי שרידי גופות – ומאבדים שם חברים חדשים בשל כך. הרגעים הללו, והפיגוע במגורי החיילות בצומת נצרים, היו הקש ששבר את גב הגמל. כן, ישראל לגמרי מטורפת מספיק בשביל לשלוח חיילים אל האש כדי להחזיר שרידי גופות.

כך שההכרזה של הווז’ד הרוסי, ולדימיר פוטין, על כך ששרידי הגופה הועברו לישראל – יחד עם שרידי עשרות גופות אחרות – על ידי חיילים רוסים וסורים גרמה, אצלי לפחות, ראשית לאנחת רווחה כבדה. לפחות לא זה. לא שוב.

ואז בא הזעם על ההונאה. אמונים על שיטות התעמולה של הק.ג.ב., ועל ההבנה שהידיעה הראשונה היא זו שתתקבע ואלה שיגיעו אחר כך יצטרכו להיאבק בזו שכבר התקבעה, לשכת ראש הממשלה וצה”ל עבדו על הציבור הישראלי ואמרו לו שהגופה הושבה לא במשא ומתן, אלא במבצע. בדובר צה”ל הדגישו, לשם הונאה, שלא היתה כאן “עסקת שבויים.” השקר הזה לא החזיק 24 שעות, אבל החזיק כנראה מספיק.

ב. התזמון. הבחירות ייערכו בעוד פחות משבוע. ב-2011, כשסר אליו מר התבוסה בעקבות המחאה החברתית, נתניהו שלף את גלעד שליט וחתם על עסקה שקודם סירבו לה הוא וקודמו עם החמאס – עם החמאס הוא אוהב להגיע לעסקאות. עכשיו הוא חתם על איזושהי עסקה עם פוטין וקיבל שרידי גופה. המטרה היא לתת לו עוד מנדט או שניים בבחירות. לא במקרה הוא הגיע היום למוסקווה.

זה תרגיל כל כך ציני, שיש לקוות שהוא יתפוצץ לו בפרצוף. אבל אנחנו חיים בישראל.

ג. החשבון. לעסקאות יש מחיר. פוטין לא מזיז סתם כך גדודי חי”ר בסוריה. אנחנו משלמים לו במשהו. אבל ראש הממשלה הוא גם שר הבטחון וגם שר החוץ, ולא בא לו לכנס את הקבינט ועל אחת כמה וכמה שלא בא לו לעדכן את הציבור במחיר. למה, מה קרה, הוא חייב לכם דין וחשבון? הוא עובד אצלכם או משהו? סביר להניח שעל המחיר נשמע רק אחרי הבחירות.

ד. פולחן הבשר. השער של ידיעות אחרונות היה הבוקר “ושבו בנים לגבולם”, שער שהזכיר במידה את הכותרות של התקשורת הישראלית עם השבת גופות רגב וגולדווסר, כשהתקשורת פמפמה שוב ושוב את הציפיה חסרת התקווה שהחיזבאללה יחזיר אנשים חיים ולא גופות.

בדרך הזו מטשטשת התקשורת הישראלית, שוב ושוב, את ההבדל בין אנשים חיים ובין גופות, ומאפשרת הפנמה של המסר האיום שעל המדינה לשלם כל מחיר כדי להשיב גופות – איום, בין השאר, כי אזרחי ישראל יודעים היטב שהמדינה הרבה פחות מהכל עבורם בעודם בחיים.

אף בן לא שב היום לישראל. הושבו שרידי בשר. הקצינים שאחראים למותו של באומל לא נענשו. הפוליטקאי ששלח אותו ללבנון הפך אחר כך לראש ממשלה פופולרי, ונשכח מלב. ישראל לא למדה דבר ממותו, והתייחסה לגווייתו בכבוד שלא טרחה להעניק לאיש החי.

נוח על משכבך בשלום, זכריה באומל. אנו מבקשים ממך מחילה; ואפשר שלא עשינו לפי כבודך. בקש אתה רחמים עלינו. נראה שנזדקק להם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה החוט המקשר בין פרשיות נתניהו: הוא הפך לאויב הציבור

היועץ המשפחתי לממשלה, אביחי מנדלבליט, העניק לראש הממשלה הנחת סלב שלשום (ה’) ושנמך שניים מתוך שלושת התיקים שלו משוחד להפרת אמונים, וזאת לאחר שהעלים שישה מתוך סעיפי אישום כנגד אשת ראש הממשלה. כל זה לא הפריע לנתניהו ליילל שכל העולם נגדו, ולשקר כהרגלו (על השקרים עמדו שורה של כלי תקשורת). הבעיה היא, כרגיל, שאנחנו טובעים בפרטים המשפטיים ולא רואים את החוט המקשר בין התיקים.

זה הגיוני, אם אתה משפטן; לעובדות משפטיות יש חשיבות, במיוחד היכולת לשכנע בהן בית משפט. אבל היכולת של עולם המשפט להגיע לאמת שמחוברת למציאות מוגבלת, ומכאן הביטוי “אמת משפטית”: לא האמת, אבל מה שאפשר היה להוכיח במסגרת דיני הראיות.

נתניהו מואשם בשלוש פרשות. האחת (תיק 1000) עוסקת, על פניה, בקבלת טובות הנאה קטנוניות מארנון מילצ’ן. נתניהו קיבל שווה ערך של כ-700,000 שקלים ממילצ’ן בסיגרים, שמפניות ותכשיטים. מכעיסה ככל שתהיה ההתנהלות הבזויה הזו, ראש ממשלה שמשנורר אלכוהול וסיגרים בשווה ערך של שש שנות משכורת ממוצעת, היא לא הסיפור. הסיפור פה הוא הנסיון של נתניהו לשכנע את מילצ’ן ולסייע לו להשתלט על חלקים מערוץ 2.

תיק 2000 עוסק בהצעת שוחד שקיבל נתניהו מארנון (”נוני”) מוזס, שהתחייב לשנות את הכיסוי של נתניהו בכלי התקשורת שלו, ידיעות אחרונות, בתמורה לכך שנתניהו ישכנע את שלדון אדלסון, הבעלים של ישראל היום, לצמצם את פעילות העיתון שלו ולהמנע מהוצאת מוסף שבועי. אדלסון בעליל מעדיף השפעה על הציבור הישראלי מאשר לא להפסיד כסף, כי הוא דחה את ההצעות.

תיק 4000 עוסק בהשפעה הישירה של נתניהו על אתר וואלה, מהמשפיעים ביותר בישראל, באמצעות בעל השליטה באתר, האוליגרך שאול אלוביץ’. כדי להבטיח כיסוי חיובי לדברים הפעוטים ביותר, כולל השתלת תמונה שלו ושל רעייתו בהלוויית שרון, היה מוכן נתניהו ללכת כברת דרך ארוכה מאד כלפי אלוביץ’: להעניק לו הנחות רגולטוריות ששוות יותר ממיליארד ש”ח, ושדפקו את ציבור הצרכנים הישראלי עד העצם. אחרי הכל, זה לא הכסף שלו. ואת הכסף שלו, כידוע, הוא לא מוציא.

הקו המנחה של כל שלושת הפרשות הוא נסיון להוליך שולל את הציבור הישראלי ולהפעיל כלי תקשורת מרכזיים ככלי תעמולה. המטרה היא להציג תמונה של נתניהו ששונה משמעותית מהתמונה המציאותית, כדי להשפיע על המצביעים. או, במילים בנות האלמוות של מבקרת המדינה מרים בן פורת, לקנות שלטון בכסף.

בכסף של הציבור, או של אוליגרכים, כמובן. נתניהו לא יוציא כסף מכיסו. אבל הוא קנה שליטה נרחבת בכלי תקשורת אחד (וואלה), ניסה לפעול באמצעות חקיקה והפעלת לחץ על אדלסון כדי לקנות שליטה דומה בכלי תקשורת אחר (ידיעות אחרונות), ובמידה מסוימת גם בערוץ 2.

הפיל שבחדר, למותר לציין, הוא ישראל היום. העובדה שהנושא הזה עוד לא עלה בשום חקירה היא מדהימה. ישראל היום הוא לכל דבר ועניין מתנת בחירות אסורה בשווי מיליארדים. אנחנו יודעים שנתניהו משוחח בעקביות עם העורך הראשי של העיתון לעתים תכופות, במיוחד במצבי משבר; אנחנו יודעים שמוזס הניח, וכך גם נתניהו, שיש לו שליטה מובהקת על ישראל היום. כל מי שמעלעל בישראל היום יודע שמדובר במיזם של פייק ניוז שהיה גורם למפעל הטרולים בסנט פטרסבורג לחרוק שיניים. מי שיקרא אותו יקבל תמונה של מדינת ישראל שאין קשר בינה ובין המציאות. לצד ישראל היום פועלים גם מקור ראשון, שבשליטת אדלסון, כמו גם ערוץ 20 ואתר מידה. גוש שלם של כלי תקשורת, ממסדיים ופחות ממסדיים, שתפקידם לשרת את ראש הממשלה באמצעות כסף זר.

הנסיון של פוליטיקאי להשתמש בכוחו כדי להשפיע על התקשורת כך שתוטה לטובתו, ובכך תמנע אפשרות של שינוי שלטון, הוא תופעה חדשה יחסית. ברלוסקוני עשה את זה באיטליה, טראמפ עושה את זה באמצעות פוקס ניוז ושורה של אתרים אחרים (כשברייטברט הוא הבולט שבהם) ונתניהו עושה את זה בישראל. משטרים דמוקרטיים עוד לא יודעים איך להתמודד עם הבעיה הזו, וכמובן שכל נסיון להתמודד עם הבעיה יתקל בחומת התנגדות של הפוליטיקאים שנעזרים בכלי התקשורת הללו. (לצד כלי התקשורת המזוכרים יש לציין את RT, שהיא המקבילה הרוסית לצרכי זריעת השפעה במדינות זרות. דומה אבל לא זהה.)

בינתיים, כשאנחנו הולכים לבחירות, נזכור דבר אחד: ראש הממשלה לא סומך על בוחריו. כל כך לא סומך, שהוא משתמש בכסף זר ובאוליגרכים מקומיים כדי לשטוף את מוחם. מאחר והרעיון הדמוקרטי הוא שאנשים יקבלו החלטות על סמך מידע, ומאחר ומה שנתניהו עושה מיועד להציף את הבוחרים במידע שקרי, יש לקטלג את נתניהו כסכנה לדמוקרטיה הישראלית, כאויב הציבור, ולנהוג בהתאם – גם אם אין סעיף כזה בחוק. בסופו של דבר, כאמור, החוק הוא כלי קהה ומוגבל. אם האזרחים לא יזהו סכנה לקיומם כאזרחים, שום חוק לא יועיל.

בלכתכם אל הקלפיות, אם כן, ובשיחותיכם עם ידידים, הקפידו לציין שיש שמנסה להציף אותם במידע שקרי, והצביעו לכל מפלגה שלא תתמוך בנתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אמש (ה') אמר משה פייגלין בתוכנית של אודי סגל בערוץ 2 שהפתרון שלו לרצועת עזה הוא לבצע טיהור אתני באוכלוסיה, ושמה שיישאר ממנה יוכל לבקש מעמד פליט באירופה. בהתאם, כתבתי ושלחתי הבוקר (ו') תלונה ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה. הוא מופיע למטה.

אני סמוך ובטוח שתלונתי תזכה לאותו היחס הרציני שקיבלה התלונה נגדי בחשד להסתה לטרור, ושחקירה תפתח לאלתר. נקווה שלשם שינוי, היא גם תטופל כיאות על ידי הפרקליטות.

(יוסי גורביץ)

לכבוד

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט

פרקליט המדינה, מר שי ניצן

הנדון: דרישה לחקירה בחשד לעבירה על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם

אדונים נכבדים,

1. אמש, בתאריך ה-15.11.18, התראיין מר משה פייגלין בתכניתו של מר אודי סגל בערוץ השני, ובמהלך הראיון קרא לביצוע טיהור אתני הגובל ברצח עם בתושבי רצועת עזה. בסוף הראיון, הציע בציניות להפוך את שורדי הטיהור האתני לפליטים שהאיחוד האירופי יהיה מחויב לקבל.

2. מר משה פייגלין הוא בכיר לשעבר במפלגת הליכוד, שאף שימש כסגן יו"ר הכנסת. לדבריו יש במה ותפוצה נרחבת.

3. יצוין כי דבריו של פייגלין בנושא אינם חדשים. במהלך מבצע צוק איתן (ב-15.7.18) קרא פייגלין לטיהור אתני של רצועת עזה, כשבמהלכו הוא דורש מן התושבים הלא חמושים להתפנות לחצי האי הסיני, ומציין כי רצועת עזה המפונה מתושביה תשמש להתיישבות יהודית. דבריו של פייגלין המצוטטים כאמור מופיעים בעמוד הפייסבוק שלו, כאן.

4. הדברים האמורים צוטטו ב-13.8.14 באתר קול חי, כאן.

5. דבריו של פייגלין שצוטטו לעיל מהווים, לכאורה, עבירה על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950. החוק מגדיר השמדת עם כמעשה "שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית [ההדגשה שלי], קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי." לענייננו, הסעיף הרלוונטי הסעיף הרלוונטי הוא 3 א' (2): הסתה לבצע השמדת עם. החוק קובע כי העונש על הסתה לביצוע הפשע השמדת עם דינו כדין מבצע הפשע עצמו, קרי עונש מוות.

6. יש להדגיש כי המחוקק ראה חשיבות כה רבה בחוק זה, עד שכאשר ביטל את עונש המוות בישראל היה החוק בדבר מניעתו והשמדתו של הפשע השמדת עם בין החוקים הבודדים שהוחרגו מביטול עונש המוות. בצדק פעל כך המחוקק: הרי אין הדעת תופסת מצב שבו מקרב הקיבוץ שעבר השמדת עם, ששורדיו עדיין חיים בקרבו, יקומו אנשים ויקראו לבצע את הנפשע שבפשעים.

7. על כן, אבקשכם להנחות את הגופים הרלוונטיים במשטרת ישראל לפתוח בחקירה כנגד מר משה פייגלין בחשד לעבירה על סעיף 3 א' (2) לחוק כאמור, כדי שלא יהפוך חוק שמייסדי המדינה ראו כמרכזי וחשוב לאות מתה.

8. למרות האמור לעיל, אציין כי אני מתנגד לעונש מוות, ועל כן, ככל שיוחלט להעמיד את מר פייגלין לדין, אבקש כי התביעה תמנע מלבקש עונש מוות.

לתשובתכם אודה.

בברכה,

יוסף צבי גורביץ

ראש הממשלה, שרוממות המשילות בגרונו, שוב משחק בחוקי היסוד לתועלתו האישית ולאסונה של המולדת

נתיניו של בנימין לבית נתניהו, הראשון לשמו, התעוררו הבוקר וגילו שהמולדת שלהם דילגה שלב קדימה בהתדרדרות לטוטליטריות. שופר המשטר, ישראל היום, דיווח בכותרת ראשית מרעישה על קונספירציה איומה, שהוא כינה פוטש: כביכול בכירים במפלגת השלטון, בראשות הנשיא, חותרים תחת ראש הממשלה והם זוממים להביא להדחתו לאחר הבחירות. זאת, באמצעות ניצול הסמכות הנשיאותית להטיל את הקמת הממשלה על כל חבר כנסת שימצא לנכון, ולא על ראש הסיעה הגדולה ביותר. השליט כבר לא חושש ממפלגות אחרות; הוא מוטרד כעת מתככים בתוך מפלגת השלטון. לא ברור מתי ייערך הטיהור שיסלק מהמפלגה את האלמנטים הנפשעים שבוגדים במהפכה הלאומית, אבל בינתים יצא קול מלפני המלך כי יש לשנות את חוק היסוד העוסק בנושא.

לא ברור מי בסביבתו של נתניהו הוגה, בשכבו על משכבו, בתרחישים חוקתיים שמתאימים יותר לכותב סדרות מתח מאשר לפוליטיקאי. המשטר הישראלי קיים בצורתו הנוכחית יותר מ-60 שנה (להוציא אפיזודה קצרה יחסית של בחירות ישירות לראשות הממשלה). הנשיא תמיד הטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שיכול להציג לצידו את המספר הגדול ביותר של חברי כנסת. מי כנתניהו יודע את זה: בשנת 2009 הוא הפך לראש הממשלה למרות שקדימה היתה המפלגה הגדולה יותר. כדי שהמזימה המיוחסת לריבלין ולגדעון סער תעבוד, יש לציין, הם יצטרכו לגייס יותר חברי כנסת מנתניהו. אם זה יהיה המצב, לא יהיה פה שום פוטש: הכנסת תביע אי אמון בנתניהו. יש לציין, למען הסר ספק, שאני משוכנע שהנשיא ריבלין לא היה תומך במזימה כזו, ועם כל חוסר הערכתי לגדעון סער, מדובר בפוליטיקאי מיומן שלא היה הוזה תרגיל כזה, ואם היה עולה בכל זאת בדעתו, לא היה יוצא מפיו, שמא יצחקו כל שומעיו.

בית הנשיא יצא הבוקר בהודעה חריפה, לדעתי חסרת תקדים, שבה האשים את לשכת נתניהו בפראנויה. האם זה אכן המצב? מצד אחד, מדובר בתרגיל פוליטי שהורגלנו בו: נתניהו עושה טראמפ ומנסה להטות את דעת הקהל מכשלונותיה של ממשלתו ומהעובדה שהמשטרה הודיעה על סיום חקירותיו, בכך שהוא מאשים קושרים מדומיינים בחתירה תחתיו. בדרך, כמקובל, הוא מערער את מוסד הנשיאות ומשמיץ את האדם שאכן רוצה להחליף אותו.

אז כן, יש כאן תרגיל פוליטי. אבל הוא נשען על שכבת יסוד, שאומרת שהציבור יקבל כמובן מאליו את הנחות היסוד של נתניהו – שכולם קושרים נגדו. זה הרגע שבו הפראנויה הפכה לממוסדת: היא כל כך מובנית לתוך המערכת של סביבתו של נתניהו, שאין לה בעיה לצאת עם ידיעה שמבוססת כולה על פראנויה. החללית התנתקה מבסיס האם.

ועל זה, כנראה, ידברו כל זמן שהבלון הזה יחזיק מעמד. אני רוצה לדבר על נקודה אחרת. הדבר הראשון שקרה אחרי הפרסום של ישראל היום (שאני למד שקדמו לו פרסומים כושלים אצל כתבלבים אחרים של נתניהו) היה שאחד הח”כים הנרצעים של נתניהו השתמש בפרסום כאמתלה לתיקון חוק יסוד, כך שיורה לנשיא להטיל את הקמת הממשלה רק על ראשי מפלגות.

התיקון לא נטול הגיון. הרי לא יעלה על הדעת שהנשיא יטיל את הקמת הממשלה על אורן חזן, נניח. אבל כדי שמשהו מסוג זה יקרה, אנחנו צריכים קליגולה בתפקיד הנשיא. ולמרות שהיה לנו אנס אחד במשכן, הסיכוי שיומנה לתפקיד אדם שמעריך את הסגולות היחודיות שמביא סוס מלחמה לתפקיד קונסול נמוך משהו. אם כי, כשחושבים על אורן חזן כראש ממשלה, הבחירות של קליגולה מתקרבות לגבול הסבירות.

אבל, כמובן, כדי שיהיה קליגולה בתפקיד הנשיא, אנחנו צריכים קליגולה של ממש: פסיכופט שיבוז כל כך לתפקיד שהוא מייצג, שישנא כל כך את ארצו וחוקיה, שהוא יעשה הכל להפוך אותם ללעג וקלס, שהוא יפגין שקודמיו יסרו את העם בשוטים והוא ייסר אותם בעקרבים – ויאלץ אותם לנשק את העקרב. ואם לא? ניסע לחו”ל ושהמדינה תשרף.

כשאנחנו חושבים על הנושא באור הזה, ברור מי משחק את תפקידו של קליגולה במחזה. מי האיש שמאלץ את חנפיו להביך את עצמם בשידור חי, ולהפוך את עצמם לבדיחה חיה. טיבריוס היה כנראה עריץ לא פחות מיורשו, אבל הוא הבין את מהות התפקיד שמילא (ואולי מילא בחוסר רצון). כשהציע הסנאט הרופס לטיבריוס לקרוא לחודש ספטמבר על שמו – כפי שנקראו יולי ואוגוסט על שמות קודמיו – השתיק אותם הפרינקפס במשפט חד: מה יקרה, שאל, כשנגיע לפרינקפס ה-12?

מדינה וציבור מבוססים על חוקים. ההנחה הקדומה היתה שיש להכיר את חוקיהם של עמים, כי על סמך החוקים אפשר להכיר את העם. טקיטוס, שתיעב את היהודים, הודה בשמץ של יראה וכבוד שהם מחיים את כל הילודים, ולא מפקירים את התינוקות הפחות מוצלחים – אחד המנהגים היותר מפלצתיים של העת העתיקה. חוקים אינם דבר שיש להקל בהם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בחוקי יסוד, שהם תחליף החוקה שלנו.

ואף על פי כן, כשעלה הסיוט במוחו של נתניהו שמא הנשיא ובכיר בליכוד יקשרו נגדו, הדבר הראשון שעלה על הפרק היה שינוי חוק יסוד. נתניהו משחק בהם כבפלסטלינה ותמיד עשה זאת. בקדנציה הקודמת, שינה את אחוז החסימה. המטרה היתה לחסל את המפלגות הפלסטיניות. התוצאה היתה שהן התאחדו. לפני מספר שבועות הוא ניסה לשנות את אחוז החסימה לאחוז הקודם: הסיבה לכך היתה החשש שש”ס לא תעבור את אחוז החסימה. לפני מספר ימים, העלה אחד מרצועיו של נתניהו בכנסת בלון נוסף: שינוי חוק יסוד הכנסת, כך שלפני העמדה לדין של ח”כ תצטרך הכנסת להצביע על כך. זה אכן היה החוק הישן, ששונה ב-2006, ונתניהו לא התלונן על כך עד עכשיו. כעת, עם סיום החקירות, הוא רוצה לשנות את החוק.

אפשר להמשיך. בשנת 2000, כשגוועה ממשלת ברק המגוחכת, חשש נתניהו שהוא לא יוכל להתמודד לראשות הממשלה משום שבאותה העת לא היה חבר כנסת. החוק אז אפשר רק לחברי כנסת להתמודד על ראשות הממשלה. האזרח המודאג נתניהו הפעיל לחץ על חברי הכנסת של הליכוד, ששינו עבורו את החוק. ברק שלף תרגיל של הרגע האחרון והתפטר מבלי לפזר את הכנסת, ונתניהו הודיע – בטעות הגדולה ביותר של הקריירה הפוליטית שלו – שבמצב כזה הוא לא מוכן להתמודד. ההמשך ידוע.

חוקים הם אבן היסוד של חברה. בישראל כוחם חלש מהרגיל, מכמה סיבות. רוב היהודים החיים כאן הם צאצאיהם של חברות שבהן החוק היה רק המלצה לא מחייבת. יהודים כמעט בכל מקום ידעו שהחוק משרת אחרים, שהם מופלים בו, וכיוון שכך – ומאחר וברוב המקרים, לא היתה להם יד בחקיקתו – לא טרחו להתייחס אליו. המהפכנים שהקימו את המדינה, מלכתחילה לא ראו את החוקים שהפילו כמחייבים. התירבות של ישראל, הרגלתה למשטר חוק, היתה פעולה ארוכת שנים (החוק האחר שפעל בצד, החוק שהפלה בעקיפין ובמישרין בין יהודים וערבים, לא הועיל; אבל זה סיפור אחר.)

חוקים יוצרים כללי משחק. ההנחה במדינה דמוקרטית שיש חוקים, ושיש לציית להם. אם אין חוקים, אם יש לכל יותר הנחיות לא מחייבות שניתנות לשינוי ברוב מקרי, מה שנותר לך הוא מדינה ללא יסודות או מוסדות. אם הכל הוא רצון השליט, אנחנו צוללים חזרה למשטר יחיד.

מדינה חופשית וכזו שראוי לחיות בה, כפי שידע כבר מקיוואלי, היא מדינה שבה החוקים ברורים ונאכפים והאזרח רשאי לעשות כרצונו ולפעול מתוך הנחה של העדר שרירות. מדינה שבה החוק יכול להשתנות מרגע לרגע היא מדינה לא יציבה, מדינה שמרגילה את אזרחיה לאי יציבות ואף מעודדת אי יציבות. המעז מנצח.

אולי הנזק הגדול ביותר שהמיט בנימין נתניהו על מולדתו האחרת היה ערעור מוסדותיה והנחלת הציניות והיאוש בקרב תושביה: האמונה שלא יכול לבוא שינוי, כי אין בסיס יציב שעליו אפשר להביא שינוי. ומה הטעם להשתתף במשחק שכלליו יכולים להשתנות בן רגע, מבלי שתוכל להשפיע על כך?

זה פוסט שמרני למדי, בהתחשב, אבל בזמנים שכאוס מוקצף בפראנויה הוא השולט, יש צורך קודם כל להרגיע את האדמה הרועדת. ולסלק את מקור הרעש. אחרי הקדנציה הראשונה של נתניהו דימה עמוס עוז את הרעש הקבוע שיצא ממנו כקומפרסור שניצב מחוץ לחלון שלך. הרעש רק התגבר מאז. הגיע הזמן להשקיט אותו.

עדכון: לאחר פרסום הפוסט, העיר בפני אסף הרשקו שלמהלך של נתניהו יש כיוון פוליטי ברור: מניעת החלפתו על ידי חבר אחר מסיעתו במידה ויועמד לדין. אם רק ראשי סיעות יכולים לשמש כראשי ממשלה, חברי הליכוד יתקשו לבחור בראש סיעת מיעוט להחליף את נתניהו. יצוין שלאורך ההיסטוריה, לא מעט ראשי ממשלה הגיעו לתפקידם אחרי שמונו על ידי חברי מפלגתם וללא בחירות: אשכול, מאיר, רבין (בכהונה הראשונה), שמיר, פרס (בכהונה השניה) ואולמרט (בתקופה הקצרה שבין השבץ של שרון ובין בחירות 2006).

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איך מפצל היועץ המשפטי את מערכת המשפט לשתיים: אחת למקורבים ואחת לפשוטי העם

מחר (ב’) צפויים שלוחיו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להכריז רשמית על פטירתו של השוויון בפני החוק. במסמך שהם יעבירו לבג”ץ – על הנסיבות, בהמשך – הם יטענו שלפרקליטות מותר ליישם שני הליכים שונים בתכלית באכיפת חוק: חקירה פלילית לסתם אזרחים, ו”בדיקה” למיוחסים.

מה ההבדל? ובכן, חקירה היא חקירה. מפעילים את כל האמצעים: האזנות סתר, צווי חיפוש וחקירות באזהרה בחיפוש אחרי ראיות לעבירה. היה ויש ראיות, מגישים כתב אישום. הפרקליטות אומרת עכשיו שמדובר בהליך בעייתי: “פתיחה בהליכה חקירה פלילית כנגד אדם, אף אם בסופה לא מוגש נגדו כתב אישום, עלולה להיות בעלות השלכות רחבות היקף על הנחקר […] ולפגוע במהלך חייו התקין במישור האישי, המשפחתי, החברתי, התעסוקתי וכיוצא בזה. לא פעם לחקירה פלילית יש גם השלכות ציבוריות מעבר לעניינו האישי של הנחקר עצמו.” הכל נכון. בדיוק בשל כך רשאית המשטרה לא לחקור טענות שמגיעות אליה אם היא סבורה שאין בהן ממש. אבל מה אם יש בהן?

ובכן, במקרה הזה יהיו שני מסלולים. באחד מהם נהיה אתם ואני. בשני יהיו המיוחסים. המסלול השני נקרא “בדיקה פלילית”, ועד למסמך הזה הוא לא היה מוגדר. בשנים האחרונות נערכו “בדיקות” למספר אנשים:

1. בנימין נתניהו בפרשת ביביטורס. התיק נסגר ויש בג”ץ על הסגירה (ראו בהמשך).

2. אריה דרעי. הבדיקה הבשילה לחקירה פלילית.

3. דוד ביטן. הבדיקה הבשילה לחקירה פלילית.

4. בוז’י “מי?” הרצוג. הבדיקה במקרה של הרצוג הבשילה לחקירה פלילית, וזו נסגרה מחוסר ראיות.

5. סילבן שלום. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

6. גדעון סער. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

7. ציון קינן. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

יכול להיות ששמתם לב למשהו משותף לכל השבעה. הם לא בדיוק פשוטי עם. וכאן מת השוויון בפני החוק.

למה? כי חקירה צריכה להיות מהירה. מהירות היא קריטית. אם אתה מושך זמן, ובדיקה בהכרח תמשוך זמן, אתה מאפשר לחשודים לשבש את החקירה, להשמיד ראיות ולהשפיע על עדים. יתר על כן, גם בלי זדון מכל צד, משיכת זמן גורמת לנזק החמור מכולם – השכחה של עדים קריטיים. מרח מספיק זמן, והעדים בכנות לא יזכרו פרטים חשובים. על כל פנים, לא באופן שיעמוד בחקירה נגדית ראויה.

בפרקליטות טוענים שבכוונתה “לעשות כל מאמץ לקיים בדיקה מקדימה בתוך זמן קצר ככל הניתן”, אבל אם נסתכל על התיק שהוליד את כל הבלגאן – תיק ביביטורס, שנמרח שנים על ידי היועמ”ש הקודם, יהודה וינשטיין – אפשר לראות כמה נלעגת ההבטחה הזו. והיא מגיעה מאביחי מנדלבליט, האיש שהפך את מריחת הזמן לאמנות מסמוס החקירה.

למה המסמך הזה מגיע עכשיו? או. במהלך המריחה של פרשת ביביטורס, הגיש ח”כ מיקי רוזנטל (המחנ”צ) עתירה לבג”ץ בטענה שמדובר בהליך למיוחסים. הפרקליטות משכה זמן וניסתה להתנגד לעתירה, אבל חויבה על ידי בית המשפט להגיש הנחיה מסודרת. רוזנטל עתר כנגד ההנחיה בטענה שהיא, שוב, מעודדת אי שוויון; בג”ץ הורה לפרקליטות להגיש מסמך מתוקן. זה מה שיצא מההוראה הזו.

כלומר, בעקבות נסיון של היועמ”ש הקודם למסמס חקירה כנגד ראש הממשלה נתניהו, אנחנו מקבלים עכשיו מסלול לביטול השוויון בפני החוק לכל האזרחים. המיוחסים יקבלו מסלול איטי לחיסול חקירה, שאר הציבור יישאר עם כל הנזקים של המסלול הפלילי הרגיל כפי שציינה אותו הפרקליטות.

שימו לב במיוחד לציון קינן. בכמה מדינות יש מסלול משפטי מיוחד לפוליטיקאים. הטענה איננה חסרת משקל: היא אומרת שחקירה כנגד נבחר ציבור משבשת לא רק את חייו, אלא גם ובעיקר את יכולתו לשרת את הציבור שבחר בו. אם מנדלבליט וניצן היו מגיעים עם הצעה אחרת – למשל, חקירה מהירה במיוחד, עם יחידה מיוחדת ומשאבים יוצאי דופן, של חשודים שהם נבחרי ציבור – יכול להיות שהייתי תומך בה. מה שהם מציעים בפועל הוא מסמוס חקירות לנבחרי ציבור – ולחברי האוליגרכיה בכלל.

ציון קינן, כזכור, אמנם איננו נבחר ציבור אלא מנכ”ל בנק הפועלים (בזמן שהועלו נגדו חשדות) – אבל שי ניצן קימבן גם לו “בדיקה” במקום חקירה (בחשד לעבירה של תקיפה מינית), והפרקליטות סגרה את התיק מבלי שקינן נחקר באזהרה. יש לציין שהאשה שהאשימה את קינן בתקיפה מינית קיבלה פיצוי של כשישה מיליוני שקלים מבנק הפועלים כשנה לפני ששי ניצן מילט את קינן מאימת הדין.

אנחנו מדברים, נזכיר, על אותה הפרקליטות שמיהרה להגיש כתב אישום – לא רק חקירה, כתב אישום – כנגד עו”ד ברק כהן בשל הקמפיין שניהל נגד הגזלנים הבכירים של הבנקים. אנחנו מדברים על אותה הפרקליטות שלאחר שאפי נוה, יו”ר לשכת עורכי הדין, נתפס כשהוא מנסה להבריח מאהבת במעבר הגבולות, עובדה שהוא לא הכחיש, מיהרה להודיע שהיא שוקלת לסדר לו הסדר מותנה. כלומר, שהפרקליט הבכיר המקורב לשרת המשפטים, אף שהודה במיוחס לו בחקירה, לא יורשע אלא יקבל הסדר ללא הרשעה. הנוהל הזה קיים, אבל הוא מיועד בדרך כלל לעבריינים צעירים שהמטרה היא שהם לא יעברו דרך בתי הכלא. אם אתם או אני היינו מנסים את השטיק שניסה נוה – שלא ברור לי עד היום למה הוא היה מועיל – היינו כנראה עדיין במעצר, ואף אחד לא היה חולם לתת לנו הסדר מותנה. הברחת גבול היא עבירה קשה.

אלא אם, כמסתבר, אתה יקירה של שרת המשפטים.

הבלון של ההסדר המותלה של נוה, יש לציין, הופרח על ידי הפרקליטות לפני שהיא הודיעה רשמית על מתווה ה”בדיקה” למיוחסים שלה. טוב להיות חלק מהאוליגרכיה.

אין לדעת מה יאמר בג”ץ על ההצעה המגונה של מנדלבליט וניצן. זה כנראה תלוי בהרכב, וראיתי הרכבים שקיבלו טיעונים משונים יותר. אבל אם הוא לא ישלח את מנדלבליט הביתה, הגיע הזמן שהציבור יעשה את זה. יש גבול לכל. מעולם לא היתה לי דעה חיובית על מי שהוא כנראה המשפטן המזיק ביותר בהיסטוריה של ישראל, אבל חיסול השוויון בפני החוק באמצעות תרגיל מנהלי זה באמת גשר אחד רחוק מדי.

(יוסי גורביץ)

איתן ברושי ביצע לפחות עבירת מין אחת. הוא צריך לעלות על טיל. ולא, זה לא קשור לחזקת החפות

שוו בנפשכם מצב שבו איתן ברושי איננו ח”כ, אלא מורה בבית ספר. שוו בנפשכם מצב שבו הוא חופן את עכוזה של אחת התלמידות, לעיני תלמידים ומורים המומים. כמה זמן לדעתכם היה הפדופיל (התיאורטי) ברושי נשאר בתפקידו? האם מישהו היה מחכה לחקירה משטרתית, להחלטת פרקליטות, לכתב אישום, ולפסק דין לפני שהיה מעיף את הפדופיל (התיאורטי) ברושי מתפקידו כמורה? האם מישהו היה נותן לברושי, הפדופיל (התיאורטי) ליהנות מן הספק, אם היה מתגלה שהוא ביצע עבירת מין בקטינה אחרת, 15 שנים קודם לכן?

כנראה שלא. ואם כן, זו היתה שערוריה לאומית, שער ראשי בעיתונים וידיעה שפותחת מהדורות: הפדופיל המורה עדיין בתפקידו.

איתן ברושי ביצע לפני מספר שבועות עבירת מין בחברת הכנסת איילת נחמיאס-ורבין. כן, עבירת מין. מעשה מגונה. סעיף 348 לחוק העונשין קובע כי “העושה מעשה מגונה באדם ללא הסכמתו, דינו – מאסר שלוש שנים.” חברת הכנסת נחמיאס-ורבין בחרה, וזו כמובן זכות ששמורה לה, שלא להגיש תלונה כנגד ברושי. קשה להאשים אותה: כבר ראינו שברושי מסוגל לקושש עוכרי דין ארסיים במיוחד.

אבל מלך שמחל על כבודו, כבודו איננו מחול. העבירה שביצע ברושי היא לא רק כנגד ח”כ נחמיאס-ורבין; כמו כל עבירה פלילית, היא בוצעה גם כלפי הציבור. לציבור יש זכות שלא להיות מיוצג על ידי אדם שביצע מעשה מגונה. המשטרה עצמה איננה זקוקה לתלונה כדי לפתוח בחקירה: משנודע לה על ביצוע עבירה, היא אמורה לפתוח בחקירה מיוזמתה. היא אף לא נזקקה לעדותה של נחמיאס-ורבין: יש די עדים אחרים לתקרית.

אתמול (ב’) התפרסמה עדות נוספת נגד ברושי, על ידי אישה שהותקפה לעדותה על ידיו לפני 15 שנים. ברושי החל לנקוט מיד בהגנה של “מתלוננת אנונימית” ו”זכות החפות”, והגברברים הימנים נזעקו לעזרתו.

קשקוש.

אנחו יודעים שברושי ביצע עבירת מין אחת (הוא אף לא טרח להכחיש אותה). עבריינות מין היא במהותה סדרתית. כשנודע על התקיפה שביצע ברושי בח”כ נחמיאס-ורבין, כולם שאלו מתי תגיע התלונה הבאה. היה ברור שזה לא מקרה חד פעמי. אתמול הגיעה התלונה השניה.

הכלל הנקוט הוא שיש להאמין למתלוננים עד שיוכח אחרת. אם מישהי אומרת שהיא הותקפה, היא כנראה הותקפה. אם מישהו אמר שהוא עונה על ידי כוחות הבטחון, הוא כנראה עונה. אם מישהו מעיד על רצח עם, כנראה שמחרחש רצח עם. אנשים לא בודים דברים כאלה. שיעור תלונות השווא בנושא הוא אפסי. יש כאלה, כן, ומכאן הסיפא של "עד שיוכח אחרת." אבל גם בלי המתלוננת שהתפרסה אתמול, ברושי כבר נתפס בביצוע עבירת מין.

ולא, אין לזה שום קשר לחזקת החפות. חזקת החפות היא חזקה הכרחית במישור הפלילי. בבואנו לשלול את חירותו של אדם, חובה עלינו להחזיק בראיות שהן מעבר לספק הסביר, משום שהתוצאה של טעות כאן היא פשע מצד הציבור כנגד אדם חף מפשע.

אבל למוסר הציבורי יש מעט מאד קשר לחוק הפלילי. החוק הפלילי הוא מקרה שבו הפגיעה בציבור הפכה כה מהותית, עד שאין ברירה אלא לערב את רשויות החוק. חברה שמנהלת את המוסר שלה על פי הקוד הפלילי היא חברה שהסכינה עם היותה חברה של פושעים.

אל קאפונה היה פושע, והציבור קרא לו פושע, לפני שהתברר שהוא העלים מס. היטלר היה פושע מלחמה, למרות שמעולם לא הורשע על ידי בית משפט. אוגוסטו פינושה היה פושע מלחמה, למרות שחמק מדין עד יומו האחרון. משה קצב היה אנס לפני שהורשע בכך. לתקשורת הישראלית אין בעיה לקרוא לטיפוסים מפוקפקים, שהכל יודעים שהם טיפוסים מפוקפקים, “ראשי משפחות פשע” למרות שהם מעולם לא הורשעו בכך.

כלפי ברושי התקשורת בדרך כלל לא מעיזה. בדיוק כפי שמעטים מאד העזו לקרוא לחיים “הלשון” רמון עבריין מין, אף שהורשע בעבירת מין. ההנחה הסבירה היא שאם תקרא לראש משפחת פשע ראש משפחת פשע, אז (בניגוד לרחבעם זאבי) הוא לא יפוצץ לך את הדירה. אבל אם תקרא לחיים רמון עבריין מין, אתה מסתכן בתביעה. וכך, כמסתבר, יקרה למי שקורא לאיתן ברושי בכינוי היאות לו.

ואף על פי כן, אילו איתן ברושי היה פדופיל (תיאורטי) ולא ח”כ מפוקפק, העיתונים היו קוראים לו בדיוק כך. שום פדופיל לא היה מנסה לצאת להגנת שאריות שמו הטוב באיום בתביעה. אבל “סתם” עבירת מין כלפי אשה שאיננה קטינה – זה עדיין עובר בחברה שלנו בלי יותר מדי סנקציות. איתן ברושי עדיין יכול לחשוב שעם עורך דין שיש לו חליפת איומים, הוא יכול לצאת מזה.

ואת האווירה הזו בדיוק, את התפיסה ש”סתם” נשים חשופות לסוטים מסוגו של ברושי; שעדיף להן לסתום את הפה, שמא ימצאו כתב תביעת השתקה בתיבת הדואר שלהן – אותה אנחנו צריכים לשבור. צריך להבהיר לאיתן ברושי שהוא חלאת המין האנושי, מורסה דוחה על הגוף הפוליטי הישראלי; שהוא לא יכול להשאר חבר כנסת, ולא משנה איזו קומבינה הוא סגר עם המגזר הקיבוצי, משום שהוא משרת ציבור והציבור מאס במשרתים מסוגו.

אל תשבו איתו בחדר אחד. סרבו לשתף איתו פעולה בכל צורה שהיא. שבשו כל אירוע שהוא מופיע בו בסביבתכם. ואם יש לכם כוח, גררו את עצמכם לתחנת המשטרה הסמוכה והגישו תלונה. המעוול הוא איתן ברושי, חבר כנסת; הסעיף הוא מעשה מגונה, סעיף 348; הנפגעת היא ח”כ איילת ורבין-נחמיאס. קחו אישור על הגשת תלונה; עקבו אחרי מה שהמשטרה עושה בה.

נבלה עשה בישראל, וכן לא ייעשה. אנחנו יכולים להיות חברה אנושית, או שאנחנו יכולים להיות חברת קרימינלים שהערמומיים שבהם חמושים בעורכי דין. הבחירה בידינו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רשמים משבע שנים כחשוד

“אז תגיד,” אמרתי לחוקר לה”ב 433 אחרי שעתיים וחצי בערך, “את מי עצבנתי? מי הורה לפתוח את החקירה הזו? איזה ניצב משנה?”

“לא, לא, חביבי,” הוא צחק, “הרבה יותר גבוה. אתה עצבנת את היועץ המשפטי לממשלה.” הוא הפנה אלי את הקלסר עב הכרס, והצביע על החתימה על איזה צו. הוא הגזים קצת: מי שהיה חתום עליו היה שי ניצן. הוא היה אז המשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים. מאז הפשפש טיפס למעלה.

זה היה בדצמבר 2011. כמה ימים לפני כן נדרשתי להגיע לתחנת המשטרה יפתח, יחכה לי שם חוקר של להב 433. שאלתי במה אני חשוד, אבל סירבו לענות לי. היה לי, עם זאת, ניחוש.

ביולי 2011 כתבתי על מדיניות החטיפה וההתעללות בקטינים של צה”ל. זה היה לפני שהכרתי אותה מקרוב, דרך התיקים עצמם, כי אחרת כנראה הייתי חריף יותר. בתגובה לאחת התגובות – אני כבר לא זוכר מה היא היתה – כתבתי את המשפט הלא זהיר הבא: “אם השאלה שלך היא האם מבחינתי מתנחלים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות, התשובה היא חיובית.” נעמה כרמי קרעה לי את הצורה. היא צדקה. הניסוח המדויק היה צריך להיות “מתנחלים חמושים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות.” לתומי חשבתי שמובן מאליו שאנשים שלא מעורבים בסכסוך אינם מטרה מותרת. שגיאה גסה. אז פרסמתי הבהרה.

ארגון בשם “הפורום המשפטי למען ארץ ישראל” מיהר להגיש נגדי תלונה. זו לא התלונה הראשונה שמוגשת נגדי: “אם תרצו” הגישו שתיים. שתיהן עלו בעשן. במקרה הזה, נראה שניצן החליט שצרכיו הפוליטיים יסתייעו אם תפתח חקירה. אז היתה חקירה. ראשית, נחקרה באזהרה מי שבשעתו היתה אחראית לצד האדמיניסטרטיבי של “ההם.” לא היה לה שום קשר לדברים, כמובן, אבל תמיד טוב שהנחקר הראשי יידע שהחברים שלו, גם הם על הכוונת.

אחר כך הגיע תורי. התייעצתי מראש עם עורך הדין מיכאל ספרד, שאמר לי לסתום את הפה: לומר רק שזו חקירה פוליטית ושאין לי מה להוסיף. בתחילת החקירה, שנערכה בחדר שגרתי למדי, דרש ממני החוקר לפרק את הסמארטפון שלי ולהוציא את הסוללה, כדי שהמכשיר לא יוכל להקליט את החקירה. האמת, לא חשבתי על זה.

הוא הקריא את האזהרה. ידעתי אותה בעל פה – במשך שנה עבדתי בתרגום טקסטים כאלה. אני, חוקר המשטרה X, מס’ תעודת שוטר כך וכך, ראיתי בפני את יוסף צבי גורביץ, מס’ ת.ז. כך וכך, ואמרתי לו: אני, חוקר המשטרה X, עומד לחקור אותך בחשד להסתה לאלימות וטרור. אינך חייב לומר דבר אך כל שתאמר עשוי לשמש נגדך בבית משפט. השתדלתי לא לדקלם אותה לפניו.

הוא סובב אלי את הקלסר שלו ושאל “האם זה מה שכתבת?” עניתי בחיוב. “תאשר בחתימת שזה מה שכתבת.” אישרתי בחתימתי. הוא סובב את הקלסר חזרה אליו, ואז התחילה חקירה שקשה להגדיר אותה אלא כסוג של אינקוויזיציה.

למה כתבת את זה?

כי זה מה שחשבתי.

אתה חושב שצריך להרוג את כל המתנחלים?

לא, אני מפנה אותך להבהרה שפרסמתי. (*)

ראית מה כתבה על זה נעמה כרמי? (הוא מקריא.)

כן, ראיתי. הרי התייחסתי לזה בהבהרה.

מה אתה חושב על זה?

שאני והיא חושבים אחרת על דברים, ושזו לא עבירה פלילית.

לא, אבל תראה מה היא כתבה!

אני והיא חושבים אחרת על דברים, ומה שכתבתי לא מהווה עבירה פלילית.

אבל איך אתה יכול להמשיך לחשוב ככה, אחרי מה שהיא כתבה?

אני והיא חושבים אחרת על דברים, ומה שכתבתי לא מהווה עבירה פלילית.

ככה הסתובבנו במעגלים במשך זמן רב. אני לא יודע כמה בדיוק – הסמארטפון המפורק היה גם השעון שלי – אבל להערכתי לפחות שלושת רבעי שעה. האם אתה תומך באלימות? לא, אבל אני מבחין בין אזרחים ונושאי נשק, ואם נושאי נשק מפעילים אלימות הם לא יכולים להתלונן על אלימות. ואז, הסיום:

מה תאמר למי שיגיד לך שיש כאן הסתה לטרור נגד מתנחלים?

תשמע, אם תבוא ותוכיח לי שיש בג'נין איזו חוליית תנזים שקוראת בלוגים בעברית, ומישהו שם אמר לחברים שלו “טוב, עד עכשיו לא חשבנו לפגוע במתנחלים חמושים, אבל האבו גורביץ הזה שכנע אותי, יאללה, תפתחו את הסליק”, אני אומר שיש לך קייס. כל זמן שלא, לא. (**)

וכאן הגיע החלק הקשה באמת: הוא לקח אותי לאזור של המעבדה, כדי שיקחו ממני טביעות אצבעות, יצלמו אותי, ויקחו ממני דגימת DNA. במעבדה לא היתה ערכת DNA, אז נדדנו בכמה קומות עד שהוא מצא ערכה. זה היה הרגע המשפיל ביותר: לעמוד שם מול המצלמות.

כשאנחנו נודדים בין משרד למשרד, הוא מנסה לומר לי שהוא ממש מצטער, זה לא צריך להיות ככה, ברור לו שאני לא עבריין, אולי יש לי משהו לומר שיעזור לסגור את כל זה. אבל זה תרגיל חקירה שקוף אפילו עבורי: הכרתי את הנוהל, ידעתי שמה שלא אומר לו יירשם אחר כך במזכר שבכלל לא אראה. המהמתי להסכמה ולא אמרתי כלום.

חזרנו לחדר החקירות. הוא רצה לדעת כמה אנשים נכנסו לתגובה ההיא. אמרתי לו שאי אפשר לדעת כמה אנשים נכנסו לתגובה אבל אני יכול לברר ולומר לו מה ה-views וה-uniques של הפוסט הספציפי. הייתי צריך להסביר לו את ההבדל בין שני המושגים.

הוא החתים אותי על התראה שאומרת שאני משוחרר בתנאים מוגבלים: חייב לדווח למשטרה על שינוי כתובת ואסור לי לדבר על החקירה אלא עם עורך דיני. הלכתי הביתה, די לחוץ, עדכנתי את מיכאל ספרד בטלפון. זה היה, למיטב זכרוני, ביום חמישי; ביום ראשון שלאחר מכן שלחתי לחוקר מייל עם מספרי היוניקים וה-views.

חיכיתי לחקירה שניה. לא היתה כזו. שבועיים אחר כך, שי ניצן החליט לגבות את ההון הסימבולי שלו והודיע לפורום המשפטי למען ארץ ישראל שאני תחת חקירה. הם יצאו עם זה לתקשורת בקול תרועה. מצאתי את עצמי במצב קפקאי: אני מואשם בהסתה לאלימות וטרור, ואני לא יכול אפילו לומר על מה נחקרתי.

זמן חלף. עברתי דירה. עדכנתי את החוקר על המעבר. הדירה היתה מחורבנת, כוך ביפו שנבנה מפירוק דירה לכמה יחידות. אחרי עשרה חודשים עברתי שוב דירה. עדכנתי את החוקר. הוא הודה לי. בינתיים היו לי כמה ראיונות עבודה. בכל אחד מהם הייתי חייב לציין שאני נחקר בחשד להסתה לטרור. אני די בטוח שלפחות באחד מהם, זה גרם לכך שלא התקבלתי. אני לא מאשים אותם. מה הם צריכים את הכאב ראש. בטח יש מישהו שיכול לעשות את אותה העבודה והוא לא חשוד בהסתה לטרור.

הייתי שנה וחצי אחרי החקירה, ולא הבנתי למה היא לא מסתיימת בעצם. אחרי הכל, העובדות לא היו שנויות במחלוקת: הודיתי בכתיבת מה שיוחס לי. לא הכחשתי דבר. השאלה היחידה היא האם מה שכתבתי עולה לכדי הסתה לאלימות וטרור. לא שאלה מסובכת מדי. כמה עבודה זה מצריך? שעה של פרקליט? שעתיים?

בתקופה ההיא כבר התחלתי להסתובב עם עורכי הדין של יש דין, איש איש ותחומו אבל לכולם התמחות בחיסול שאריות האמון שלי במערכת החוק הישראלית. כשהעלתי את השאלה למה זה נמשך כל כך הרבה זמן, לפחות אחד מהם נחנק מצחוק. הסבירו לי בנימוס שחקירה, משהיא מתחילה, לא חייבת להסתיים, ולא, היא לא חייבת להסגר תוך שבע שנים. לא שמעת על אביגדור ליברמן?

חלפו שנים בלי שאני שומע מהם מילה. וכל הזמן הזה, כמובן, החקירה פתוחה ואני לא יכול לדבר עליה – דיבור עליה הוא הפרה של תנאי השחרור. באוגוסט 2015 הלכתי לתחנת משטרה וביקשתי לבקש את הרישום הפלילי שלי – עורך דין הסביר לי שזו דרך לדעת אם התקבלה החלטה כלשהי בתיק. החוקר הסתכל עלי כמו מצורע, אבל הדפיס. החקירה היתה בעיצומה ואני עדיין חשוד.

חזרתי על הפעולה הזו באוגוסט 2016. שוב פרצוף שוטם, כאילו אני מזהם לו את החדר, אבל מדפיס. החקירה עדיין פתוחה. בדצמבר 2017, חזרתי על הפעולה, הפעם בתחנת שטמפפר בפתח תקווה. התיק עדיין פתוח.

רבאק, אמרתי לעצמי, אם לא תעשה כלום, זה יישאר פתוח לנצח. ככה שי ניצן אוהב את זה. סרתי למשרדו של מיכאל ספרד, חתמתי על יפוי כוח, והוא ועורכת הדין מיכל פסובסקי שלחו מכתב למשטרת ישראל בדרישה לקבל הסברים על מה לעזאזל קורה עם התיק.

תוך זמן קצר הודיעה המשטרה שהתיק נמצא בפרקליטות, ובמארס 2018 שלחה המשטרה מכתב – לכתובת שבה גרתי ב-2011, למרות שהם יודעים מה הכתובת העדכנית שלי – שבו היא הודיעה שהתיק נסגר מחוסר ראיות. בעלת הבית הוותיקה היתה אדיבה מספיק כדי לסרוק ולשלוח לי.

למשטרה, ידעתי בשלב הזה (למדתי המון ביש דין) יש תשע עילות לסגירת תיקים. הנפוצה ביותר כשמדובר בקורבן פלסטיני היא על”ן, עבריין לא נודע, או כפי שהיא מוכרת למקצוענים “לא טרחנו לעשות עבודה מינימלית כדי לחקור את התיק.” עילת “חוסר עניין לציבור” היא עילה מקובלת אחרת, והמשמעות שלה שונה ממה שנהוג לחשוב: זה לא שהציבור לא מעוניין בתיק, הוא יכול להיות מעוניין מאד; אבל הפרקליטות הגיעה למסקנה שאין זה מאינטרס הציבור לעשות את המאמץ הנדרש כדי להביא את התיק הזה לבית משפט. ישנה עילת “חוסר ראיות מספיקות”, שמשמעה היא שהפרקליטות הגיעה למסקנה שבוצעה עבירה, יש לה חשוד מרכזי בעבירה, אבל המאנייק היה מתוחכם מדי מכדי שהחוקרים שלה יצליחו לאסוף די ראיות. וישנה עילת “חוסר אשמה”: לא היתה עבירה, החשוד חף מפשע. יש עוד כמה (התיק מטופל על ידי רשות אחרת, העבריין מתחת לגיל האחריות הפלילית, ואחרות), אבל המרכזיות הן על”ן, חוסר אשמה, העדר ראיות וחוסר עניין לציבור.

הפרקליטות, כמובן, סגרה את התיק שלי בהעדר ראיות, מה שהיה מטופש להפליא. כל הראיות עמדו לפניה. שש שנים ושלושה חודשים קודם לכן, כזכור, חתמתי שאכן כתבתי את אשר כתבתי. עכשיו היא היתה רק צריכה להחליט אם מה שנכתב אכן מהווה עבירה. לאנשים של שי ניצן היה נוח מאד לסגור את התיק בשל העדר ראיות, כי כך נשאר הרושם שבוצעה עבירה, היה מה לחקור, ומה לעשות – החקירה לא הצליחה.

הגשנו בקשה לראות את החומר שבתיק. דעו: כאשר החקירה נסגרת, מותר לכם לראות את חומר החקירה. כמובן, המשטרה רשאית לשמור לעצמה מידע סודי, כמו מידע שהגיע ממודיעים או מהאזנות, אבל יש לכם גישה לחלק ניכר מהחומר בתיק. ואני רציתי דבר אחד: אני רציתי את התאריכים. רציתי לדעת כמה זמן עבר בין פעולת חקירה ופעולת חקירה, בין נחירת פרקליט ושרעפי פרקליטה. רציתי לדעת למה תיק שמצריך עבודה של יומיים נמשך יותר משש שנים. החשד שלי היה שככה שי ניתן אוהב את זה: אם יש לך תיק פתוח מעל לראש, כנראה שתשמור על שקט תעשייתי.

(ישפטו הקוראים של הבלוג הזה עד כמה הטקטיקה הזו הצליחה לו.)

כנראה שבפרקליטות הבינו לאן זה הולך, כי למרות שלא ביקשנו רשמית את שינוי עילת הסגירה – אמרנו שאנחנו רוצים את החומר כדי להכין ערר – הם מיהרו להודיע לנו שהם שינו את עילת הסגירה על דעת עצמם, והיא עכשיו חוסר אשמה. למסקנה הזו הם הגיעו ארבעה חודשים אחרי שהם סגרו את התיק בפעם הראשונה ושש שנים ושבעה חודשים מאז החקירה.

את ההחלטה הם קיבלו בראשית יולי. המכתב הגיע אתמול. לכתובת מ-2011, אלא מה.

לא סבלתי יותר מדי. לא היכו אותי. לא עצרו אותי. אפילו לא העמידו אותי לדין. אבל שבע שנים כמעט הייתי בסטטוס של חשוד שצריך להודיע על כך למעסיקים פוטנציאליים, ולעדכן במשטרה את הכתובת שלי. שבע שנים הייתי במצב שבו אם אני מעוכב על ידי שוטר, אני הופך אוטומטית לחשוד. שבע שנים שבהם אתה לא יודע האם מחר זה ינחת עליך. וחשוב להדגיש: אם לא הייתי פונה ביוזמתי בדצמבר האחרון בדרישה להסברים, זה כנראה היה נמשך. כי למי שפתח את התיק היה נוח מאד להשאיר אותו פתוח.

ככה נראית הפרקליטות של שי ניצן בתיקים פוליטיים. רק שתדעו.

(*) שימו לב: שגיאה גסה מצדי. תמיד תקשיבו לעורך הדין שלכם ואף פעם, אף פעם, אל תענו על שאלות של שוטר במהלך חקירה.

(**) אותה השגיאה בדיוק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עוד שלוש הערות על המצב

אלה לא חמגשיות: היועץ המשפחתי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נאלץ בעל כורחו להגיש ביום חמישי כתב אישום נגד אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. את רוב סעיפי האישום השליך מנדלבליט על עזרא סיידוף, מנהל המשק בבית ראש הממשלה, כביכול סיידוף ביצע את העבירות הללו על דעת עצמו, טענה שמעליבה את השכל הישר.

נתניהו ומלחכי פנכתו (הם קוראים לעצמם “התקשורת הימנית,” בחלק גדול מהמקרים) מיהרו לזעוק מרה ש”מעמידים אשת ראש ממשלה לדין על חמגשיות.” בולשיט. שרה נתניהו, כפי שאםשר לראות מכתב האישום (זהירות, מסמך), גנבה כ-395,000 ש”ח בכספי ציבור והוציאה אותם על ארוחות שף. לא רק שהארוחות הללו לא הגיעו בחמגשיות, נתניהו אף נהגה לבחור את המלצרים שיגישו את הארוחות הללו.

אבל אפילו אם מדובר היה בחמגשיות, אנחנו נשארים עם הסכום: כמעט 400,000 ש”ח. בואו נאמר שאם הפרקליטות היתה מוצאת אזרח שרימה כך את המדינה, זה לא היה נמשך שלוש שנים ולא היה מצריך את תשומת לבו של היועץ המשפטי לממשלה.

יש פה עוד נקודה: נתניהו השחיתה את כל סביבתה. שורה של עובדי מדינה ועשרות עובדים בסקטור הפרטי היו מעורבים בזיוף חשבוניות במצוותה. ספק אם יש משהו ממאיר מהשחתה כזו. זו בפני עצמה סיבה לעונש כבד במיוחד.

ואחרי הכל, צריך לזכור: לא העכבר גנב, אלא החור גנב. לשרה נתניהו אין סמכות מכוח עצמה. היא אזרחית מן השורה. מי שנתן לה את הכוח ומי שמעמיד פנים שלא ידע מה קורה בביתו-שלו הוא בנימין נתניהו, ראש הממשלה.

הטמטום, הוא שורף, הוא שורף: הח”מ משתדל כמיטב יכולתו לא לעקוב אחרי המונדיאל, שלהבנתו המועטת הוא תחרות עולמית של 22 שחקנים, כדור אחד, שופט שמוצאו תמיד מפוקפק, כמה קוונים וקהל עצום של חוליגנים. רוב הזמן הוא מצליח להתחמק מידיעות בנושא ביעילות מועטה אך מיעילותה של נבחרת ישראל באי-השתתפות באירוע עצמו. אף על פי כן, אי אפשר היה להתחמק בסוף השבוע מידיעות על כך שנבחרת ארגנטינה נתקלה במשוכות מסוימות, וזאת בשל רמת הטמטום החריגה שהופגנה בישראל.

כידוע, נבחרת ארגנטינה בחרה לפני מספר שבועות לבטל משחק ידידות בישראל מסיבות שלא הובהרו עד תומן, שמצד אחד קושרו למנהגה השנוי במחלוקת של ישראל לירות באזרחים פלסטינים בלי סיבה ומצד שני לבהמיותה החריגה מן הרגיל של שרת הספורט. עם היוודע המה שלא קרה לנבחרת ארגנטינה, מיהרה שרת הספורט לכתוב ש”מי שמתעסק [עם “עם ישראל”] מתרסק”, רני רהב פלט צרף הברות לא ברור, ואפילו ב”ידיעות אחרונות” קישרו בין התבוסה (זו היתה תבוסה?) הארגנטינאית ובין החלטת הנבחרת לא לשחק בישראל.

כלומר, משרת הספורט ועד העיתון המוביל במדינה, רווחת ההנחה שיש יד אלוהית שמענישה את נבחרת ארגנטינה על חוצפתה כלפי שמיא. עכשיו, הדמון העיקרי של הדת היהודית, יהוה, הוא אכן טיפוס קטנוני ודי דוחה, והוא לגמרי מסוגל להתנהגות אלימה ואקראית; ההתמחות שלו היא בהרג ילדים, מבכורי מצרים עבור בבנו המת של דוד ועד הילדים שלעגו לנביא קרח.

עם זאת, בתקופה האחרונה הוא לא מי יודע מה פעיל. מירי רגב ומקדמי הטמטום הזה היו רוצים שנאמין שהדמון שלא היתה לו שום בעיה עם רציחתם של שישה מיליוני יהודים חטף את הג’ננה דווקא בגלל משחק כדורגל. נו, על זה כבר אמר הפילוסוף הקדום קסנופנס שאם לסוסים היו אלים, הם היו בדמות סוסים; אין להתפלא שמירי רגב יוצרת את יהוה מחדש בדמותה. ככה נראה היום השיח במדינה של עם שפעם התיימר להיות עם הספר.

אה, רגע, שניה: לוחשים לי באוזניה שרחל עזריה הצליחה לצאת לא פחות מטומטמת מרגב ורהב. אבל היא סוגדת לסוג אחר של דמון, הדמון שואה. מה אפשר לומר על זה? שאורוול צדק.

גלעד ארדן מחלק את ירושלים: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, הודיע בגאווה השבוע שהוא מקדם חוק שיעניק לחמושי מג”ב הפועלים במזרח ירושלים, ופורעים באוכלוסיה המתמרדת המקומית, את אותן ההגנות מפני תביעות שיש לחמושי צה”ל. לחמושי המשטרה יש חסינות כזו רק מחוץ לתחומי מדינת ישראל, וארדן רוצה שהם יקבלו הגנה כזו גם במזרח ירושלים.

המשמעות הפשוטה של הצעת החוק הזו היא החרגה של מזרח ירושלים, לכאורה שטח ישראלי ריבוני, מתחומי ישראל. לחמושי מג”ב, הרי, אין הגנה כזו בתל אביב: אם הם יפוצצו עובר אורח אקראי במכות, ובהנחה שהם לא יצליחו לפברק לו אישום על תקיפת שוטרים, הם צפויים לתביעת נזיקין עצבנית.

וארדן, כרגיל, אפילו לא שם לב למה שהוא עושה. הוא כנראה לא יבין גם אם יסבירו לו לאט: הוא ציוני שרגיל למשוואה של “כמה שיותר שטח וכמה שפחות ערבים.” עם כל הקשקושים של הממשלה הנוכחית על “ריבונות”, היא לא באמת מבינה את המושג.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)