החברים של ג'ורג'

פריעת חוק

עוד הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

לפני כשבוע, הותקפו פעילי תעאיוש באלימות חריגה שעה שהגיעו למאחז הבלתי חוקי מצפה יאיר, בדרום הר חברון. חמושי צה”ל שנכחו במקום פינו את הפעילים הפצועים, אבל לא עצרו אף אחד מהפורעים. להתנהגות הקבועה הזו של החמושים יש כבר מושג: עמידה מנגד. אתמול (ו’) נערך במקום סיור הזדהות של ארגון שוברים שתיקה. חמושי צה”ל ניסו למנוע את הסיור מלכתחילה, והציגו לבאי הסיור “צו רידוד” – צו שבמקורו שימש לציד מעפילים על ידי המשטר המנדטורי, וכעת משמש צו לאיסור כניסה על פעילים ספציפיים לגדה. לרוע מזלם של החמושים, היה במקום עורך הדין מיכאל ספרד, והתברר להם שהשימוש בצו הרידוד הולך לגרום הרבה מאד רעש. הסיור הורשה להמשיך, אבל בסיומו הכריז מח”ט יהודה על שטח המאחז כעל שטח צבאי סגור.

על פניו, מה שאמור היה לקרות ברגע זה היה שהחיילים יפנו את תושבי המאחז. הם הרי נמצאים בשטח צבאי סגור. הצחקתם את צה”ל: מי שפונה היה הסיור של שוברים שתיקה. המתנחלים המשיכו לשהות בשטח הצבאי הסגור כאילו כלום. מנכ”ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו, מנהל מחלקת התקשורת של הארגון אחיה שץ ועו”ד ספרד עוכבו במשך שלוש שעות ושוחררו אחר כך. כשעוכב ספרד, ניסה היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, לדבר עם הסמג”ד; חייל מנע זאת ממנו ונימק את המעצרים ב”יש חוק” (הסרטון השני).

אז זהו, שלא.

אין חוק בגדה המערבית, יש צווים של דיקטטורה צבאית. כשאנחנו דורשים מאנשים ציות לחוק, אנחנו מניחים כהנחות מוסוות את הדברים הבאים:

א. החוק נשען על הסכמת הנשלטים על ידיו, כלומר חוקק על ידי גוף מוסכם עליהם.

ב. הנשלטים יכולים, אם ישכנעו די אנשים, לשנות או לבטל את החוק.

ג. החוק חל על הכל.

כאשר כל התנאים האלה מתקיימים, ניתן לחוק תוקף מוסרי: הוא נקבע על ידי הקהילה הפוליטית. רוצה לשנות אותו? צא למאבק פוליטי.

אף אחד מאלה לא חל בגדה המערבית. כל מי שחי שם, חי מתוקף צו צבאי. לתוקף הצו הפחדני שהוציא מח”ט יהודה אין שום תוקף מוסרי. ספק אם יש לו תוקף חוקי. הסיבה היחידה שאפשר לדרוש ציות לו היא העומדים מולך חיילים חמושים. קנה הרובה, אמנם, יש בו כוח, אבל אין בו סמכות. עריצות, בוודאי. סמכות, לא.

אפילו ביחס לאזרחים ישראלים, לא רק לנתינים פלסטיניים, מגלה צה”ל איפה ואיפה. הפורעים ממצפה יאיר לא נעצרו. פעילים לא אלימים שבאו למחות על האלימות דווקא נעצרו. הצווים הוצאו לבקשת המתנחלים, והם היו מגוחכים על פניהם: שטח צבאי סגור שבו מסתובבים בחופשיות אזרחים ישראלים.

כמובן, אזרחים ישראלים מהסוג הנכון. ישראל שאחרי חוק הלאומנות דומה לבריטניה שאחרי הברקזיט: נסיגה של עשרות שנים בנורמות ההתנהגות הדמוקרטיות, עליה חדה בלגיטימיות של הפגנת גזענות בפומבי, ועליה מובהקת בדרישה לשלול את זכויותיהם של מי שאינם נאמנים למשטר. ככה זה כשאין חוק אלא רק דיקטטורה: היא אף פעם לא עוצרת בגבולות שאמורה היתה להתחם בהם.

“שוברים שתיקה” הודיעו שבניגוד לפחדנות של מח”ט יהודה, שנכנע לגחמותיהם של המתנחלים, הם יפגינו אומץ וישובו בשבוע הבא לדרום הר חברון. אני אשתדל להגיע. בואו גם אתם. כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חוק הסכין בגב

הימין הישראלי מודיע לחיילים הישראלים שהם צריכים לשרת ולשתוק, ואם הם ידברו על מה שהם נאלצו לעשות חברי כנסת יקראו להם בוגדים

אתמול (ב’) נערך סיור בחברון של שוברים שתיקה, שבאופן יוצא דופן הצטרפו אליו יהודיות אמריקאיות שפרשו מסיור התעמולה של תגלית. בשבועות האחרונים מדווחים פעילי שוברים שתיקה על התנכלויות שהופכות אלימות יותר ויותר בחברון; אתמול הותקף הסיור כשהושלך צבע על פניה של מדריכת הסיור. משליך הצבע, כמיטב המסורת של המתנחלים, היה קטין מוסת. החיילים שהיו במקום לא עשו כלום. בנוהל. ומה שמתרחש בחברון, מקבל את רוח המפקד שלו מהכנסת.

הכנסת העבירה אמש (ב’) את החוק שמכונה חוק שוברים שתיקה, שכאן אפשר לראות את הנוסח שלו (זהירות, מסמך. שימו לב להסתייגות של אוחנה, שהפכה לחלק מהחוק.) האחות היהודיה שולי מועלם, מיוזמות החוק, צהלה הבוקר ש”השתקנו את שוברים שתיקה!”. לצד האחות היהודיה מועלם ניצבו, בין השאר, האח היהודי סמוטריץ’ והאח יאיר לפיד. האחרון, כמובן, לא נראה במליאה בזמן ההצבעה, אבל זה שגרתי אצלו.

בחינה מדוקדקת של החוק מראה ש, ובכן, לא ממש. החוק קובע שחוק חינוך ממלכתי יקרא “לחנך לשירות משמעותי בצבא ההגנה לישראל או לשירות לאומי-אזרחי.” הוא מתיר לשר לקבוע כללים שימנעו כניסה לבתי ספר של ארגון “שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית” למטרות החינוך כפי שצוינו לעיל, וכללים “למניעת פעילות במוסד חינוך של גורם חיצוני הפועל באופן יזום לנקיטת הליכים משפטיים מחוץ לישראל נגד חיילי צבא הגנה לישראל.”

שוברים שתיקה לא עונים על אף אחד מהתנאים הללו. הארגון לא תומך בסרבנות (וסופג בשל כך ביקורת משמאל), ולא פועל בשום צורה להעמדת חיילי צה”ל לדין – בישראל או מחוצה לה. יש לחוק השלכות מעניינות שהמחוקקים (*) לא חשבו עליהן עד הסוף.

למשל, לא יהיה מסובך מדי לעורך דין עקשן למנוע את כניסתו של נפתלי בנט לבתי ספר בישראל, משום שהוא הצהיר במפורש על תמיכה בסרבנות. כלומר, סביר להניח שבסופו של דבר בג”ץ יעשה את מה שהוא טוב בו ויטאטא את הכל מתחת לשטיח, אבל בינתיים יהיה קצת כיף לראות את בנט מתפתל בבתי משפט (**). עורכי דין ערמומיים יותר יתחילו לדרוש שבתי ספר חילוניים יפסיקו ללמד על צה”ל ולשתף איתו פעולה, ויקדישו זמן להסביר לתלמידים על האופציה שיש להם ללכת לשירות לאומי.

אה, רגע, אין לכם אופציה כזו? זו לטיפונדיה פרטית של האחים היהודים, עוד אחת מהקומבינות שלהם להתחמקות מגיוס? אופס. מאחר וחוק חינוך חובה שונה, בהכרח יש צורך לשנות את חוק גיוס החובה, כדי להמנע מאפליה כלפי הציבור החילוני.

ואה, כן, באותה הזדמנות: מאחר וכל רב אורתודוקסי מתנגד לגיוס נשים, יש למנוע את כניסתם של רבנים אורתודוקסיים לבתי ספר חילוניים משום שהם תומכים בסרבנות. יתר על כן, הם מחנכים נשים שהן לא יכולות לעסוק בשירות צבאי משמעותי. במשך שנים ארוכות הפכו בתי הספר החילוניים לפח הזבל שאליו האחים הוהודים דוחפים כל סוג של צואה מחשבתית – בדרך כלל תוך שהם מממנים אותה, בזמן שהם פוגעים בתקציבים של בתי הספר החילוניים. אם החוק הזה יועיל למנוע את הזרימה החד צדדית של שופכין, כבר יצאנו ברווח.

ואחרי שצחקנו – כי לכולם ברור באיזה כיוון הולכת המדינה היהודית – נאמר דברים מכאיבים יותר. לחוק הזה אין יכולת למנוע משוברים שתיקה להכנס לבתי ספר. המטרות שלו הן אחרות. המטרה הראשונה, כמובן, היא לעודד את הבריונים בחברון ובמקומות אחרים: לומר להם שהממשלה איתם, לקרוץ להם שהם יכולים להפעיל אלימות ושלא יקרה להם כלום. הטרוריסט בעיני עצמו שי גליק (***), למשל, יוכל להמשיך לשלוח למשטרה איומים מפוברקים על אלימות ובכך לתת לה תירוץ לבטל אירועים של שוברים שתיקה.

האפקט השני לא מיועד לעודד את הבריונים. הוא מיועד להפחיד את חיילי צה”ל שעוד נשארו בהם שאריות מצפון. הוא אומר להם: דעו, אנחנו נשלח אתכם למשימות שאין להן דבר עם שירות צבאי. אתם תהיו קלגסים. אתם תעצרו ילדים. אתם תכנסו בלילות לבתים ותעירו משפחות. אתם תעשו מעשים שירדפו אתכם שנים אחר כך. אתם תתעוררו בלילות, משוכנעים שאתם שומעים דפיקות קת על דלת. מה שעשיתם יצרוב אתכם ויצלק אתכם. אנחנו, השולחים אתכם, נקפיד לא לומר לכם שום דבר מראש על זה, ונקפיד למנוע ממכם מידע על מה שאתם אמורים לעשות ומה שיקרה לכם.

ואחר כך, אחרי שנשתמש בכם ונזרוק אתכם, נצפה שתסתמו את הפה. שלא תדברו. שתתמודדו לבד עם הזכרונות, עם הספקות המציקים. תקענו לכם סכין בגב כדי לשמור על נדל”ן גזול, אבל אם תצביעו עליה, אנחנו נקרא לכם בוגדים, שונאי עמם, אנרכיסטים. כבר תקענו לכם סכין בגב; אתם באמת רוצים שנסובב אותה? שכחו מכל זה. זה היה, זה נגמר. זה קורה לכולם. אתם חושבים שאתם משהו מיוחד? לכו להודו או לדרום אמריקה, קחו את הסמים ונסו לשכוח. כשתחזרו, נקפיד לא לשאול אתכם מה עבר עליכם, בצה”ל ושם.

אבל אם תתעקשו לדבר על הסכין, תגלו שלאחים יאיר לפיד, שולי מועלם ובצלאל סמוטריץ’ אין שום בעיה לדקור אתכם שוב. טוב, חוץ מיאיר. הוא לא יהיה שם, הוא יהיה בנתב”ג או במטוס לאנשהו. אבל אתם מבינים את העקרון.

לשתוק, כן? גב יפה יש לכם. יהיה חבל אם יקרה לו משהו.

(*) להוציא לפיד, שחשיבה איננה ממנהגו.

(**) עורכי דין עם עודף זמן פנוי וחיבה להטרלות ולמאבקים אבודים מתבקשים לפנות אל הבלוג ב-@ygurvitz בטוויטר.)

(***) גילוי נאות: הח”מ נתבע ע”י גליק תביעת דיבה, שעודנה בהליכים, משום שקרא לשי גליק שרץ. אני עומד מאחורי הדברים וההגנה שלי נשענת בין השאר על הגנת אמת דיברתי. בשבוע שעבר דחה בית המשפט את תביעת הדיבה של גליק כנגד שוברים שתיקה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

המלבין הרשמי של הכיבוש

התנהלותו של יאיר לפיד מדגימה כיצד המרכז הציוני לא רק הפנים את הכיבוש, אלא גם מקדם אותו

ביצת ה-hasbara כמרקחה: שלשום (ה’) הודיעו חמש משתתפות בסיור Birthright (שמשווק בישראל תחת השם התמים הרבה יותר, “תגלית”) שהן פורשות ממנו ומצטרפות לסיור של שוברים שתיקה. זו היתה פרובוקציה פוליטית מתוכננת היטב, שמטרתה היתה לפוצץ את בלון הא-פוליטיות ש-Birthright מתהדרת בו, והיא הצליחה.

יאיר לפיד, האיש שמשחק בתפקיד שר החוץ בעמוד הפייסבוק שלו, מיהר לגנות: “הנסיון הבזוי של ‘שוברים שתיקה’ לפגוע ב’תגלית’ הוא הוכחה נוספת לכך שהם חלק מתנועת ה-BDS ומנסים לפגוע במדינת ישראל והעם היהודי.” שוין.

שמע, יאיר’קה, אתה משתמש המון במילה BDS. נסה פעם לברר מה המשמעות שלה: פירוק המשטר הציוני באמצעות חרם, משיכת השקעות והטלת סנקציות על המשטר. חלק מתומכי ה-BDS רוצים חרם מלא על כל מדינת ישראל, בטענה שאי אפשר להפריד בין המדינה ובין גרורותיה בשטחים; אחרים מאמינים בחרם על ההתנחלויות בלבד.

ואף אחת מהתפיסות הללו, שאני מתנדנד בין שתיהן, לא קשורה לשוברים שתיקה. שו”ש באו כדי להראות לצעירים יהודים את מה שיאיר לפיד וממסד ענק מנסים להסתיר מהם: את המציאות של שליטה ישראלית, דיקטטורה צבאית ישראלית, במיליוני פלסטינים ואת המשמעות שיש לכך על חייהם של הפלסטינים. הם עושים זאת באמצעות הדגמה של המציאות על ידי סיורים בשטח ועל ידי עדויות של חיילים לשעבר שמתארים את מה שנאלצו לעשות. שו”ש לא תומכים ב-BDS ואין להם דעה על איך צריך הכיבוש להסתיים – רק שהוא צריך להסתיים.

וזה מה שלפיד לא רוצה שתשמעו. הוא המלבין הרשמי של הכיבוש. מבחינת הליכוד וימינה, הכיבוש הוא לא הבעיה: יש בעיה עם כל הפלסטינים האלה שצריך להפטר מהם איכשהו, אבל אין בעיה עם השליטה בהם. לפיד מייצג את המרכז הקיצוני: זה שקיומו של הכיבוש כל כך מפריע לו לשנ”צ ולשתות משהו טוב בערב, שהוא משקיע כמויות עצומות של מאמצים בהדחקתו והכחשתו.

למחנה שלפיד מייצג נמאס לשמוע על הכיבוש. נמאס לו לראות את הכביסה המלוכלכת של המדינה. זה מחנה גדול למדי. השוו את רמת הדיווח היומית על המתרחש בשטחים הכבושים היום לזו של לפני עשור. פעם היו כתבים לענייני שטחים. היום יש כתבים לענייני התנחלויות. גדר ענקית מנסה להעיף אותם מהעיניים שלנו. וכמה שלפיד ודומיו מנסים להדחיק אותם, הפלסטינים מתעקשים לפרוץ לתודעה. במידת הצורך, באמצעות עפיפונים.

תמיכה במדינה היהודית היתה, ב-51 השנים האחרונות לפחות, תמיכה בדיכויו של עם אחר. הימין מדבר בגלוי על כך שהפלסטינים ינוצחו רק אחרי שתאבד תקוותם, אחרי שהם יושפלו עד עפר והחברה שלהם תפורק לאטומים. לפיד לא רוצה לחשוב על המחיר, אז הוא מעדיף לתקוע אצבעות באוזניים.

הבעיה היא שלפיד אולי עדיין מוזמן לכנסים של הנהגת יהודי ארה”ב, אבל ההנהגה איבדה את צעיריה. במשך עשורים, כתב פטר ביינרט, דרשה הנהגת יהודי ארה”ב, בבואם אל הציונות, להשאיר את הליברליות שלהם בכניסה. הם בחרו לוותר על הציונות שלהם. ארגון IfNotNow – שספק אם לפיד היה מזהה את המשמעות של שמו (ומאליו מתנגנת, אם כי לא אצל לפיד, הרישא: אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מי אני?) – הוא ארגון של צעירים יהודים שקצו בכך שדיקטטורה צבאית מזרח תיכונית מדברת בשמם. הצהרת המשימה שלהם אומרת ש”הגיע הזמן לסיים את התמיכה של הקהילה שלנו בכיבוש. אנחנו נהיה הדור שיסיים אותו.”

לא “פגיעה במדינת ישראל”. לא פגיעה ב”עם היהודי”: קריאה ליהודים להפסיק את תמיכתם בכיבוש. מבחינה זו, Birthright היא מטרה שנבחרה בקפידה: שהרי מה מטרתה? להלבין את הכיבוש. לנרמל את הדיקטטורה הצבאית הישראלית בפני מי שיכול לסיים אותה. לשכנע אנשים צעירים שהם צריכים לחבק את ישראל ולשמש כשגריריה למרות מה שהיא עושה בשמם.

או, במילים מנומסות פחות, להפוך את יהודי העולם לסייענים שנושאים באחריות לפשעיה של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. הארגון שמביא אותם לסיורים מלוקקים כאן נקרא Birthright, כאמור: הוא מתיימר לומר שיש להם זכות בארץ, אף אם מעולם לא נולדו בה. ואשר לתושבים המקוריים של המקום, ובכן, בואו לא נדבר על זה.

מדובר בפרויקט תעמולה שאיש ימין מובהק כשלדון אדלסון הטביע בו יותר מ-100 מיליוני דולרים. ואם אתם חושבים שאדלסון יטביע סכום כזה בלי כל כוונה פוליטית, יש לי מערכת בחירות למכור לכם. Birthright היא קמפיין תעמולה ימני נקי.

כמובן, הוא לא יכול היה להציג את עצמו ככזה בארה”ב. צריך הרי לרמות את הקורבנות המיועדים. ולכן, אם אתה נכנס לאתר של Birthright, הוא אומר שאתה יכול להשתתף בפרויקט אם יש לך הורה יהודי או שהמרת את דתך ליהדות, ואם אתה בטווח גילאים מסוים. אין שלט “הכניסה לשמאלנים אסורה,” אין איסור על דיבור על הכיבוש. פשוט… לא מדברים על זה. (אם כי, היה והנער לעניינים מלוכלכים, השר לענייני BDS, יחליט בקרוב לסנן את הנכנסים לישראל באמצעות Birthright על ידי השוואת הנכנסים לרשימת מתנגדי כיבוש, זה כבר לא יפתיע אף אחד.)

מובן למה הימין מתעצבן כשחושפים את התעמולה הכמעט שקופה שלו. המרכז הרדיקלי, קצת פחות – עד שאתה נזכר שמדובר בפחדנים מושבעים. אנשים שניצבים מול שורה של דילמות איומות במשך עשרות שנים, ופעם אחר פעם בוחרים לא להחליט. אנשים שטוב להם, ושמקווים שימשיך להיות טוב להם, ומאד לא רוצים לטלטל את הסירה. אנשים שטוב להם, והם לא רוצים לחשוב על מי שמשלם את המחיר.

(מישהו תמיד משלם את המחיר. בכל דף נצחון; מי בישל את סעודת המנצחים? כל עשר שנים איש גדול; מי שילם את החשבון?)

כי בסופו של דבר, הם יודעים, תצטרך להתקבל הכרעה. אבל הם מפחדים ממנה. היא תדרוש מאמץ וכנראה לא מעט דם. ומשום שהם פחדנים ומפונקים, הם מוסרים את המדינה לימין. ובישראל אין ימין אלא ימין קיצוני.

אפשר היה לצפות שלפיד, שמתיימר להיות ציוני, יקדיש את מירב זמנו ומרצו לצמצום הכיבוש, שמכרסם את הסיכוי שישראל תוכל להתקיים. אבל הוא מעדיף להוציא את האנרגיות על ארגונים שמתנגדים לכיבוש. זה פחות מכעיס, פחות שנוי במחלוקת, הרבה יותר קל.

וכשאתה מתנגד למתנגדים לכיבוש, אתה מלבין אותו. ללפיד זה בא טבעי: אנחנו מדברים, אחרי הכל, על חשוד בפשעי מלחמה שהיה מעורב בהחלטות הקבינט במהלך צוק איתן. כשהוא רודף את שוברים שתיקה, הוא רודף את מי שחושפים את פשעי המלחמה שבהם היה מעורב.

ללפיד זה בא טבעי, כן. אבל לתומכים שלו? הם לא מבינים שבתמיכה בלפיד הם מוכרים את המדינה לנתניהו ולבנט? אם זה המצב, אין מנוס מהמסקנה שהם מקדישים לעתיד מולדתם פחות מחשבה, דאגה ועניין משמשקיעים הצעירים של IfNotNow. יש לזכור שבשעת צרתה של ישראל הדמוקרטית, הם זכרו את דבר אבותיהם: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יום הדין של הפרקליטות

התפרים הגסים של תיק יששכרוף מבטאים אמת מדכאת: הפרטאץ’ הזה הוא המקסימום שהפרקליטות והמשטרה מסוגלים לו

לפני יותר מעשור, הזדמנתי לבית משפט בירושלים כדי לצפות באיתמר בן גביר מגן על נאשם בטרור יהודי. כשאמרתי לאיזה משפט אני רוצה להגיע, המאבטחת החייכנית של משמר בית המשפט שלחה בי מבט לא מוסתר של גועל. הגעתי לאולם. בן גביר עדיין לא היה עורך דין, אבל הוא כנראה כבר ידע כל מה שהוא צריך לדעת. הוא ריחף כפרפר ועקץ כדבורה, חג בעליצות בטיעוניו סביב עורך הדין הכבוי והאומלל של הפרקליטות. אני לא יודע מה נסגר עם התיק הוא בסופו של דבר, אבל באותו היום קיבל בית המשפט את כל טיעוניו של בן גביר. נער הגבעות הספציפי ההוא שוחרר ממעצר והלך הביתה. יש לקוות שאמר בכוונה גדולה "ברוך המתיר אסורים."

תהיתי אז למה לא טרחה הפרקליטות לשלוח עורך דין רציני לייצג אותה בתיק ההוא. התשובה האומללה היא שככל הנראה, היא לא מסוגלת.

ביום שישי פרסמתי כאן שורה של פרכות בטענות הרשמיות של הפרקליטות בתיק שתפרה לדובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף. הטענות היו, בקצרה, ש:

א. המשטרה והפרקליטות לא נקטו בשורה של צעדי חקירה מתבקשים, שכתוצאה מהם אי אפשר להגיע למסקנה שהפלסטיני שהפרקליטות טענה שהותקף, חסן ג’ולאני, אכן הותקף על ידי דין.

ב. שלג’ולאני היו סיבות לפחד משוטרי משטרת ישראל ושלגמרי יתכן שהם זייפו את העדות שלו.

יממה לאחר מכן, פרסמו שוברים שתיקה תמונה של יששכרוף עם ג’ולאני, כשהוא מצהיר במפורש שלא מדובר בפלסטיני שהוא תקף. אתמול, ניסתה הפרקליטות להגן על עמדתה ופרסמה מכתב שקבע בפסקנות שג’ולאני הוא הקורבן של יששכרוף, הוא ואין בלתו. שעות ספורות לאחר מכן, חשפו “שוברים שתיקה” סרטון של בצלם ממרץ 2014, שבו נראה יששכרוף מוביל פלסטיני אחר כבול וחבול למראה (שווה להתייחס לכבילה הפראית שבה הוא נתון), כשלפניו הולך קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמסר לשוברים שתיקה עדות שמאששת את עדותו של יששכרוף, אבל – ראה זה פלא – אליו חוקרי המשטרה לא הצליחו להגיע.

בשלב הזה הגרסה של הפרקליטות – היתה רק תקרית אחת שבה יששכרוף עצר מישהו בחברון, וזו התקרית שחקרנו – שכבה מדממת על הרצפה. הבוקר הוסיפה עמירה הס את מכת המוות. הס הגיעה אל חסן ג’ולאני וגבתה ממנו את הגרסה שלו.

לדברי ג’ולאני, החקירה שלו התנהלה כך:

א. חוקרי המשטרה הגיעו אליו והתחילו לחקור אותו על התקרית מ-2014. כששאל למה בעצם נזכרו בזה פתאום, אמר לו החוקר של משטרת ש”י ש”יש חיילים שקרנים.” בשלב הזה זיהמו החוקרים את העדות בכך שסימנו לעד מה לומר.

ב. החוקרים הבטיחו לג’ולאני אישור כניסה לישראל אם יאמר להם מה שרצו לשמוע.

ג. הוא אמר להם את האמת: שהוא לא הותקף על ידי יששכרוף.

ד. הוא אמר להם אמת לא נעימה אחרת: שלפני שהועבר לידיו של יששכרוף, הוא הותקף על ידי שישה שוטרי מג”ב באלימות קשה, עד כדי סחרור. למידע הזה אין זכר בגרסה של הפרקליטות.

ה. בסוםו של דבר, החוקרים הגישו לו טקסט כתוב עברית והורו לו לחתום עליו. המדובר בחריגה מהנהלים, שקובעים שעד יחתום רק על מסמך בשפה שהוא מבין. ג’ולאני חתם. זו כנראה הסיבה לכך שהפרקליטות הגיעה למסקנה שג’ולאני “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק”: המשטרה רימתה את הפרקליטות.

אחרי שאספו חוקרי משטרת ש”י את מה שאיילת שקד רצתה שיאספו, הם שלחו את המידע הזה לפרקליטות. אנחנו לא יודעים אם הם העבירו את המידע על כך שג’ולאני הותקף על ידי אנשי מג”ב לפרקליטות או שקברו אותו במסמך העברי שג’ולאני לא הבין. אנחנו יודעים, עם זאת, שפרקליטים בכירים כמו שי ניצן והפרקליטה למריחות מיוחדות נורית ליטמן עברו על המידע שהעבירה להם המשטרה.

היתכן שהם לא שמו לב שג’ולאני חתם על עדות שכתובה בעברית? היתכן שהם לא שמו לב למשפט משונה כמו זה שאומר ג’ולאני על כך שהפנו כלפיו רק אלימות סבירה?

לגמרי יתכן. כי האמת המפחידה ביותר בכל יששכרופגייט היא לא רק שהפרקליטות יכולה לתפור לך תיק בהוראת שרת המשפטים, אלא שהיא כל כך רשלנית. בחקירת דגל, כזו ששרת המשפטים לוטשת אליה עין, התפרים כל כך גסים והשקרים כל כך בוטים שכמה אנשים טובים משוברים שתיקה שמוציאים את העיניים על ארכיון הווידאו של בצלם ועיתונאית שהולכת אשכרה לשאול את ג’ולאני מה קרה שם מפרקים את הסיפור של הפרקליטות תוך ארבעה ימים.

זו חקירת דגל, וזה כל מה שהם מסוגלים לו. וזה מפחיד באמת. כי אלה האנשים שצריכים להתמודד עם עבריינים ערמומיים כמו בנימין נתניהו ועורכי הדין שלו. אז צריכה לקום ועדת חקירה, שלאחר שתעיף את שי ניצן וליטמן צריכה גם לברר לא רק איך הושחתו הפרקליטות והמשטרה, אלא גם איך הם הפכו לחסרי יעילות כל כך.

ואה, כן: למצוא את ששת שוטרי המג”ב שתקפו את ג’ולאני. אם אני מבין את שרת המשפטים נכון, זו עבירה חמורה שיש לחקור בלי קשר למשך הזמן שעבר. מה גם שיתכן שחלק מהם לובשים מדי משטרה היום.

(כן, כן, אני מתלוצץ.)

ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ירו למוות בתחילת החודש באח ואחות שנסעו ברכבם ליד ההתנחלות חלמיש. אלוף הפיקוד הורה לנזוף בסגן המ”פ ולהשעות את המ”כ. יש, כמסתבר, חקירת מצ”ח, והיא כרגיל מתנהלת לאחר שלחשודים היתה אפשרות לתאם ראיות. נזיפה והשעיה: זה מה ששווים חיי פלסטינים בעיני אלוף בצה”ל. אשר לחקירת המצ”ח, הפעם הם כנראה יתקשו לטייח אותה בעילת “לא מצאנו מי היה מעורב”, אז הם כנראה ילכו על “מרחנו את החקירה עד שהחשודים יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי” הישן והטוב, וסביר להניח שלאיילת שקד לא יהיה דחוף להורות לפרקליטות לפתוח בחקירה בנושא.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הייתי כלבלבה של איילת שקד

פרשת דין יששכרוף מעידה על האופן שבו הושחתה הפרקליטות תחת שי ניצן

כלי התקשורת דיווחו אמש (ה’), כמעט בלי יוצא מן הכלל, בהבלטה על מכתב של הפרקליטות, שבו נטען כי דובר שוברים שתיקה שיקר ביחס לאירוע מעצרו של פלסטיני. כרגיל במצבה המצער של התקשורת הישראלית, הקומוניקט של הפרקליטות צוטט כאילו היה תורה מסיני וללא כל ביקורת. את הביקורת נספק כאן.

קודם כל, קומוניקט? כן המכתב של הפרקליטות נשלח, כפי שאפשר לראות, לשורה של ארגוני ימין אבל לא לחשוד עצמו, דין יששכרוף, או לפרקליטתו גבי לסקי. המכתב ארוך בצורה יוצאת דופן – הפרקליטות מסתפקת בדרך כלל בשורה לאקונית של “התיק נסגר מעילה זו וזו” או “הוחלט להעמיד לדין בעבירות כך וכך” – והוא מכיל ניתוח אישיות של יששכרוף שמקומו בפסק דין. בפועל, שי ניצן ביצע ביששכרוף, בפקודת גבירתו איילת שקד, משפט שדה.

נזכיר את השתלשלות האירועים, כי היא קריטית.

יששכרוף תיאר באירוע פומבי השנה תקרית שהתרחשה למיטב זכרונו במארס 2014, שבה הוא הפעיל אלימות חריגה כנגד פלסטיני שיידה אבנים על חיילי צה”ל, במהלך נסיון לעצור אותו, משום שלא הצליח לאזוק את הפלסטיני. ארגוני ימין מיהרו להשתמש בעדות הזו ככלי ניגוח: הם טענו שיש להעמיד את יששכרוף לדין, ובו זמנית טענו שהוא משקר.

ראש וראשון לשקרנים המקצועיים של הימין במקרה הזה היה סרן (מיל’) עמרי סיינר, שבסרטון שזכה להרבה מאד חשיפה טען שהוא היה מפקדו של יששכרוף ושהאירוע לא קרה. הוא הביא עוד שורה של חיילים שאמרו למצלמה “דין, אתה שקרן”, כשחלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך. העובדה הקריטית שסיינר השמיט היא שהוא לא היה מפקדו של יששכרוף בזמן האירוע, וממילא לא היה נוכח בו, ושהחיילים שהוא הביא לא שירתו עם יששכרוף בעת האירוע. עם זאת, יש חשיבות מסוימת בדבריו של השקרן הזה: כמשיח לפי תומו, הוא מעיד על כך שיששכרוף היה מעורב בשורה ארוכה של פעילויות מעצר.

ב-7.6.17, שולחת שרת המשפטים איילת שקד מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את יששכרוף, וטענה בראיון לגל”ץ ש”עליו להיענש במקרה שבו סיפורו נכון,” ובמקביל ש”ארגון מילואימניקים בחזית אסף עדויות של חבריו ומפקדיו שטענו שהסיפור לא קרה.” שקד מתייחסת כאן לסיינר ולשאר השקרנים שלו. “אם זה אכן כך,” המשיכה שקד, “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.”

שבועיים לאחר המכתב של שקד, מורה פרקליט המדינה שי ניצן על פתיחת חקירה. מדובר בהחלטה חריגה, על גבול חסרת התקדים, מסיבה פשוטה מאד. חיילים נמצאים תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי עד שנה לאחר שחרורם. שיטה קלאסית של מצ”ח למניעת העמדת חיילים לדין היא למרוח את החקירה עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. לאחר שיצא החייל מתחולת חוק השיפוט הצבאי, צריך פניה מיוחדת של הפצ”ר לפרקליטות כדי שתחקור את מי שהוא עכשיו אזרח. הפצ”ר לא עושה זאת אלא במקרים נדירים במיוחד. במקרה הזה, למרות שקרים של הפרקליטות בנושא, הפצ”ר לא ביקש לחקור את יששכרוף; הוא רק העביר את התלונה של סיינר ושקרניו. הפרקליטות טענה אז עוד שהחקירה היא משום שיששכרוף אמר שהוא נקט באלימות קשה כלפי פלסטיני “ללא כל סיבה.” זה לא מה שיששכרוף אמר. הוא אמר שהפעיל אותה לצורך מעצר.

מישהו אמר חקירה פוליטית ולא קיבל?

פרקליטתו של יששכרוף, גבי לסקי, אמרה לי שיש בכוונתה לפנות עוד היום בדרישה לקבל את חומרי החקירה של הפרקליטות בפרשה. מאחר והם אינם בינתיים בידינו, נצטרך להסתמך על תיאור החקירה כפי שהוא עולה ממכתבה של הפרקליטות עצמה. כאן אין ברירה אלא להציג את המכתב כולו.

dean1

dean2

על פי הפרקליטות, ההליך התרחש כך:

א. יששכרוף נחקר באזהרה. הוא חזר על עדותו כפי שהופיעה בסרטון.

ב. המשטרה גבתה עדות – להבדיל מחקירה באזהרה – מקצין בצה”ל, שמתואר על ידי הפרקליטות כ”המ”פ של החשוד בתקופה הרלוונטית.” הקצין אמר לה שלהד”ם.

ג. מסיבות שלא פורטו, החליטו החוקרים שזו יכולה להיות רק תקרית אחת, שבה נעצר חסן ג’ולאני.

ד. ג’ולאני נחקר, ולמרבה הפליאה הוא מאשש את מה שרצתה השרה שקד לשמוע: הוא “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק.” מה אני אגיד לכם, זה העד המועיל ביותר שראיתי אי פעם. רק חסר היה שיוסיף It’s a fair cop. נגיע לכך עוד דקה.

ה. הפרקליטות מיהרה להוסיף כי “אין תיעוד לחבלות על גופו, אשר לו אותרו היו מחויבות ברישום על פי הנהלים.” וואלה.

כאמור, חומר החקירה עדיין לא בידינו, אבל כבר אפשר לראות שורה של כשלי חקירה מובהקים:

א. המשטרה לא גבתה עדות מכל החיילים המעורבים. אילו היתה עושה זאת, כנראה שהיתה נתקלת בעדותו של קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמאששת את עדותו של יששכרוף. באירוע כזה נהוג לחקור את העדים. לא הפעם. משונה, לא?

ב. ה”מתלוננים”, בראשם השקרן סיינר, לא זומנו לעדות, ודאי לא לחקירה באזהרה. כנראה שכולם הבינו שהעדות שלהם שקרית.

ג. ג’ולאני לא עבר מסדר זיהוי, פרוצדורה הכרחית. כלומר, הוא כלל לא זיהה את יששכרוף כמי שעצר אותו, ואף לא קיבל הזדמנות לכך.

ד. לא נערך עימות בין ג’ולאני ויששכרוף.

ה. לא נערך עימות בין יששכרוף ובין המ”פ (האמיתי).

מסעיפים ג’ וד’ עולה שישנה אפשרות סבירה למדי שג’ולאני כלל לא היה האיש שיששכרוף עצר ושמדובר בתקרית שונה לגמרי. כאן נזכיר את דבריו של סיינר, שהעיד שיששכרוף השתתף במספר גדול של תקריות.

נתייחס לרגע לעדים. המ”פ הוא, על פניו, אדם שיצא לאזרחות (התקרית, כזכור, אירעה במארס 2014 וחצי שנה אחר כך היה ליששכרוף מ”פ חדש, סיינר) ואחרי שנתיים וחצי מוצא את עצמו במשטרה. אמנם, הוא לא נחקר באזהרה, אבל אם הוא היה אומר לשוטרים שהתקרית אירעה כפי שתוארה על ידי יששכרוף, זה עשוי היה להשתנות. אחרי הכל, הוא היה קושר את עצמו לתקרית אלימה מצד אחד מפקודיו שהוא לא דיווח עליה. אז הוא עושה מה שעושה כל אדם במצבו: אומר שהוא לא זוכר שהיתה שם אלימות. כאן משונה למדי שהמשטרה לא עימתה את יששכרוף עם מפקדו – כמובן, זה משונה בתנאי שאתם מאמינים שזו היתה חקירה הוגנת.

מה גם שישנה אפשרות נוספת: כפי שאפשר לראות מהתקרית הזו, אם אתה טורח מספיק למסמס חקירה במשך שנים, גם זכרונם של ההוגנים בעדים מתעמעם. בסך הכל, אנחנו לא מדברים פה על הקרב על האלאמו. סתם מעצר אלים.

אשר לג’ולאני, מבחינתו זה גרוע יותר. פתאום נוחתים עליו שוטרים – חוויה שהיא אף פעם לא נעימה, ובמיוחד לא כשהשוטר הוא יהודי ואתה פלסטיני בחברון – וגובים ממנו עדות על אירוע שהתרחש לפני יותר משלוש שנים. לשוטרים יש דרך להבהיר לנחקר מה הם רוצים לשמוע ממנו – אני זוכר את השוטר ברצועת עזה, שאמר לנו בשלווה שאם הוא ייכנס עם החשוד לחדר חקירות, “הוא יודה גם ברצח קנדי” – וג’ולאני הבין מהר מאד מה מצופה ממנו.

כמובן, בהנחה שהמשטרה לא זייפה את העדות שלו. גם זה קורה, ודי הרבה. בהנחה שבחדר החקירות לא נכח גם נציג שב”כ. נדע יותר כאשר ייצא חוקר החקירה לאור.

למה נציג שב”כ? כי החקירה הזו מסריחה מפוליטיות מתחילתה ועד סופה. שי ניצן האזין לקול אדוניו, והורה על חקירה. החקירה מתנהלת במהירות שיא, ומתיימרת להצליח לאתר את הפלסטיני הנכון בחברון אחרי שלוש שנים. היא נסגרת בהאשמת יששכרוף בשקר. נזכיר את דבריה של שקד כשהפרשה התחילה: “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.” שי ניצן והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, סיפקו לבוסית הפוליטית שלהם את מה שביקשה. אגב, הפרקליטה לעניינים מיוחדים עוסקת בדרך כלל בעבירות בטחון קשות כמו ריגול. מה היא עושה בתיק תקיפה פשוט?

ובכן, זה לא תיק תקיפה פשוט אם שרת המשפטים מעוניינת בו, במיוחד כאשר היא מתכננת כבר שנים חוק שיוציא את שוברים שתיקה אל מחוץ לחוק.

לאורך הקריירה של שי ניצן, הוא תמיד התיישר על פי הצורך של אדוניו הפוליטיים. בנאום הפרישה שלה לפני מספר שבועות, הזהירה נשיאת העליון היוצאת מרים נאור את העובדים בפרקליטות שהם צריכים לשרת לא את הממשלה אלא את האינטרס הציבורי. נאור הכירה היטב את העבודה של ניצן ודומיו. ויש להניח שהיא לא הופתעה כלל מהפמפלט שהוציאה הפרקליטות אמש.

הפרקליטות היא ככל הנראה הגורם המסוכן ביותר לחירותו של אדם. הכוח שלה עצום. ברגע שהוגש כתב אישום, הסיכוי של אדם להיחלץ ממנו בזיכוי נמוך מאד. יופעל עליו לחץ עצום, הן מהפרקליטות והן מבית המשפט, להודות באשמה ולסגור את התיק בעסקת טיעון. במקרה שבו אנשים מתעקשים להיאבק על חפותם, לעתים קרובות מסתבר שהפרקליטות לא יודעת לנהל משפט ראיות – ולכן נוקטת בזיוף ראיות. כאשר הפרקליטות מתחילה להטות משפט על פי רצון פוליטי, היא משתמשת לרעה בשאר הכוחות שלה. היא סגרה כאן תיק שלטענתה היה ריק מתוכן – אבל בפועל האשימה את יששכרוף בשקרים לצורך פוליטי. בפועל, שי ניצן מינה את עצמו לשופט ומוציא להורג, והרשיע את יששכרוף בהוצאת דיבה. אלא שזה לא הליך תקין, ועל ההליך הזה אין בעצם אפשרות ערעור. ספק אם יש דוגמא מובהקת יותר לניצול לרעה של כוח כדי לרצות אדונים פוליטיים.

הרבה יותר משיש צורך ברפורמה בבתי המשפט, וכמעט כפי שיש צורך ברפורמה במשטרה, יש צורך ברפורמה – בשריפת אורוות, למעשה – בפרקליטות. והאיש הראשון שחייב לעוף הוא שי ניצן, הכלבלב של איילת שקד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רוח הרפאים של הצדק מבעתת את ישראל

אף חמוש ישראלי לא הועמד לדין בחו”ל. אז למה המאבק בתופעת הרפאים הזו פופולרי כל כך?

יריב לוין, ממלחכי פנכתו של בנימין נתניהו, הודיע שהוא מתכוון להגיש הצעת חוק שתאסור על ארגונים ש”מנסים להעמיד חיילים לדין בחו”ל.” בכך הוא הדהד את הצהרתו של נתניהו משלשום (א’), שרצה ועדת חקירה פרלמנטרית כנגד ארגונים כאלה.

נניח עכשיו לעובדה שהבוגדים האמיתיים שפוגעים בחמושי צה”ל הם דווקא אנשי הימין, כפי שציינה ח”כ זהבה גלאון; נשאל כמה חמושי צה”ל הועמדו לדין. נזכיר שהנושא הזה נמצא על סדר יומו של הליכוד מאז שתא”ל אביב כוכבי נאלץ להמלט מלונדון, מחשד שייעצר בשל הפשעים שביצע כמפקד אוגדת עזה. זה היה לפני יותר מעשור. מספר חמושי צה”ל שנעצרו מאז המקרה המלבב ההוא – נאחל לכוכבי שנים ארוכות בלי נסיעות לאירופה – הוא אפס (0).

כלומר, אפילו אם היו ארגונים ישראלים שמנסים להעמיד לדין חמושים ישראלים בחו”ל – ואין – הרי שהם ממש לא מוצלחים בעבודתם ולא מהווים, למרבה הצער, סכנה מוחשית לפושעי המלחמה שצה”ל מייצר. יש לכך סיבה מרכזית: ממש, ממש מסובך להעמיד חמושים של צבא אחד לדין במדינה אחרת. משפט מצריך ראיות: ראיות של ממש. צריך שיהיו ראיות שאדם ספציפי, במקום ספציפי, בזמן ספציפי, ביצע פשע ספציפי כלפי אדם ספציפי אחר. יתר על כן, כדי להעמיד אדם לדין בשל פשעי מלחמה, צריך לעבור משוכה משפטית נוספת: על התובע להוכיח כי הרשויות בארצו של החשוד לא ערכו חקירה ראויה והליך סביר להעמדתו לדין בשל הפשע, אף שהיתה להן האפשרות לכך.

מי שרוצה להגיע לבית דין בינלאומי, צריך לעבור משוכה שלישית: הוא צריך לשכנע שהפשע חמור מספיק כדי לעניין את בית הדין (gravity). עינויים של עציר במחסום הם פשע מלחמה; ספק אם בית המשפט הבינלאומי יתעניין בהם.

בנוסף, הנטיה של תובעים היא לא לחפש את החפ”שים אלא את הגנרלים, ויותר מכך – את האזרחים שנתנו להם פקודות. לכן, כשהימין מדבר על החשש מהעמדה לדין של חיילים, הוא בעצם מציב שכפ”ץ על אנשים אחרים לגמרי: ראש הממשלה נתניהו, שר הבטחון בוגי ליברמן, חבר הקבינט יאיר לפיד, הרמטכ”ל, אלופי הפיקוד. לא המש”ק במחסום.

אילו רצתה ממשלת ישראל למנוע כל אפשרות להעמדה לדין של חמושיה בחו”ל, היא היתה צריכה לעשות כמה צעדים ממש לא מסובכים. היא היתה צריכה להכניס חקיקה נגד פשעי מלחמה לחוק שלה (לא, היא לא עשתה את זה, למרות שדו”ח טירקל המליץ על כך לפני ארבע שנים), והיא היתה צריכה להורות למצ”ח לבצע חקירה מקיפה של כל חשד לביצוע פשע מלחמה. הבעיה, כמובן, היא שהן הממשלה והן הציבור תומכים בפשעי מלחמה. יעיד המקרה של אלאור אזריה, שלרוע מזלו נתפס מבצע פשע מלחמה מובהק לעיני מצלמות. הצבא העמיד אותו לדין על עבירה נמוכה מהעבירה שביצע – רצח של פצוע חסר ישע – ואחר כך דן אותו לשנה וחצי, שקוצרה בינתיים. אבל גם זה היה יותר מדי לממשלה ולציבור.

ומילא אזריה, הוא רצח רק אדם אחד. עד כה, נמנעה מצ”ח מפתיחה בחקירה (!) של הטבח ברפיח באוגוסט 2014 (”יום שישי השחור”), שבו ביצע צה”ל על פי הודאתו “נוהל חניבעל”, כלומר הפצצה כבדה של שטח אזרחי כדי למנוע אפשרות של שביית אחד מאנשיו. שלוש שנים לאחר מעשה, ואפילו לא נפתחה חקירה. למה? כי הממשלה והגנרלים התנגדו. האש מתקרבת אליהם יותר מדי.

כלומר, כדי להגן על עורם-שלהם, הממשלה והפיקוד מקריבים את החפ”שים לסכנת העמדה לדין בחו”ל, כי אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שבישראל פועלת מערכת חקירות ראויה של פשעי מלחמה. החפ”ש, כרגיל לאורך ההיסטוריה, מוקרב על ידי הבכירים ממנו. להגנתם של האחרונים ניתן לומר שהם בסך הכל מבצעים את מה שהציבור רוצה ואת העסקה השקטה בין הפיקוד ובין החפ”שים: אתם תבצעו את הפשעים ההכרחיים לניהול משטר כיבוש, ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין – כל זמן שאתם לא נתפסים באופן מביך מדי.

נהוג במקומותינו להטפל לארגון שוברים שתיקה ולטעון שהוא “מסכן חיילים.” המידע ששוברים שתיקה אוסף עובר את הצנזורה הישראלית, ועל כל פנים הארגון לא פועל להעמדת חיילים לדין בחו”ל. מי שמסכן את החיילים הוא מי שמונע את העמדתם לדין בישראל – כלומר, יאיר לפיד, בנימין נתניהו ודומיהם.

אבל ההטפלות לשוברים שתיקה מסבירה לנו על מה כל הרעש. אחרי הכל, לכולם ברור שהקשקוש האחרון של יריב לוין הוא נסיון להסיח את הדעת מהדיווחים על חקירות נתניהו. השאלה המתבקשת היא, אם כן: למה הסחת הדעת הזו עובדת? למה היא עובדת לימין, שוב ושוב, במשך עשור, למרות שמספר החמושים שהועמדו לדין בחו”ל הוא אפס?

כי לישראלים יש עדיין שאריות של תפיסת צדק, והם יודעים שבאין צדק, ייקוב הדם את התהום; ייקוב הדם עד תהומות מחשכים, ואכל בחושך וחתר שם כל מוסדות הארץ הנמקים. הם יודעים שידיהם מלאות דמים. הם יודעים מה טיבה של העסקה שחתמו בחשאי עם האנשים ששלחו להיות חיילים ואחר כך מוכי פוסט טראומה. הם יודעים שהפושעים האמיתיים הם לא שלוחיהם, שלרוב אינם סאדיסטים אלא מושחתים על ידי המשימה שאליה נשלחו, אלא הם-עצמם. הישראלים יודעים שהם משתיקים את הפשעים, הם יודעים מה שווה מצ”ח, הם יודעים מה שומע החפ”ש ב”אללה ירחמו” של המח”ט, הם יודעים שלצה”ל יש סט פקודות כפול – זה שבמפקדה וזה שבשטח. והם יודעים שיום אחד זה ייצא החוצה.

וכאן הפחד: לא הפשע, אלא החשיפה של הפשע. ומאחר והישראלים מכירים את חברת העוול שנוצרה פה, קל ליוצריה לשכנע אותם שמי שישלם את המחיר יהיה האדם הקטן ולא אדריכלי העוול. אחרי הכל, זה המצב הקבוע כאן. מכאן הכוח של ההפחדה בטריבונל בינלאומי: הידיעה שהחשיפה תמוטט הכל.

זה לא קרה? זה לא קרוב לקרות? לא משנה: הפחד הגדול ביותר של פושעים הוא שהפשע שלהם ייחשף. והפחד הזה הוא שמגן על ראשי הכנופיה. בשל כך החמושים שמעיזים לדבר על מה שעשו הם הבוגדים המוחלטים: כי הם העזו, בחברה שאימצה את ערכי האומרטה של המאפיה וקוראת להם “רעות”, לדבר על מה שהחברה שלחה אותם לעשות.

ואף על פי כן, פגומים כשיהיו מעצם שותפותם לפשע, הם לא הנבלים בסיפור הזה: הם הגיבורים. הנבלים הם אלו שמנענעים את החוטים של היריב לוינים – ועמוק מכך, הפחדנים שנותנים להם גיבוי ציבורי.

וזה יעבור. יום אחד נכיר בגיבורים האמיתיים שלנו. ויריב לוין? ספק אם יהיה הערת שוליים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הגנה מן המנדלבליט

היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות כמשרתי השלטון, לא המדינה

לפני מספר חודשים, העיד דובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף, על דברים שעשה במהלך שירותו הצבאי: בין השאר הוא העיד בפומבי על תקיפה לא הכרחית שביצע של עציר פלסטיני. צבועי הימין קרעו את בגדיהם, שמו אפר על ראשם, והודיעו שלא יעשה כך בצבא המוסרי יותר מהחמאס, ושעל כן יש להעמיד את יששכרוף לדין על תקיפת פלסטיני, ועכשיו. הפרקליטות הצבאית העבירה את הטיפול בתיק לפרקליטות המדינה בתחילת מאי; לפני כשבועיים קראה שרת המשפטים, איילת שקד, לרועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלביט להעמיד לדין את יששכרוף; אתמול (ה’) נחקר יששכרוף באזהרה. זו מהירות תגובה מעוררת השתאות מצד הפרקליטות, שמזכירה רק את המהירות שלה כנגד מתנגדי משטר אחרים, כמו ברק כהן או המפגינים מול ביתו של מנדלבליט.

יששכרוף התוודה על תקיפה. הוא אומר שאין לו בעיה להיחקר ולעמוד לדין. חשוב לציין: יששכרוף אחראי על תקיפה אחת. שימו לב לדברים הבאים:

התובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלסטינים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

עד: אני חושב, פעמים בודדות.

העד הנחקר הוא אל”מ (דאז) איתי וירוב. הוא מעיד פה על נהלים בחטיבה שעליה פיקד, חטיבת הכיבוד הייעודית כפיר, במהלך משפטו של אחד מפקודיו, סגן מלול, בשנת 2009. וירוב, כמו המג”ד של מלול, סא”ל שמעון הרוש, העיד על קיומם של נהלים בלתי כתובים בחטיבת כפיר: הפעלה של אלימות כנגד חשודים במטרה להטיל עליהם אימה ולהוציא מהם מידע. הרוש העיד, בין השאר, ש”כל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.”

הפצ”ר באותה התקופה היה אחד אביחי מנדלבליט. אולי שמעתם עליו. הוא נעמד על טלפיו האחוריות בנסיון למנוע חקירה פלילית של וירוב; אבל לאור העובדה שווירוב אמר את הדברים ישירות לפרוטוקול בית המשפט, ולאור העובדה שהוגשה עתירה כנגד אי החקירה של וירוב, לא היתה למנדלבליט ברירה אלא להכריז על פתיחת חקירה נגד וירוב. אחרי שנה הוא סגר אותה, כשהוא טוען שווירוב עצמו לא תקף פלסטינים.

נחזור שוב על הדברים של וירוב:

“התובע: כמה יצא לך [להרביץ לפלסטינים]?

וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.”

זה נגמר בכך שווירוב העיד עדות שקר שניה בבית המשפט, ובכך שהוא קודם. האיש שסגר את התיק נגד אל”מ (היום תא”ל) וירוב הוא האיש שהורה על חקירה נגד סגן במיל’ יששכרוף. המקרה של וירוב היה משמעותית חמור יותר: הוא לא רק היה מפקד בכיר הרבה יותר, הוא גם התווה את האלימות כנגד עצורים פלסטינים בלתי מעורבים כמדיניות.

הבט מקומם נוסף בחקירתו של יששכרוף הוא העובדה שהצבא מיהר להעביר את התלונה שקיבל לטיפול הפרקליטות. הנה מקרה שפחות הלחיץ את הצבא: בנובמבר 2008 (בערך בזמן שבו הועמד הפקוד של וירוב לדין) תקפו חמושי צה”ל, מונהגים על ידי סמ”ר בשם שי, פלסטיני בשם איימן עבד אל מקצור טביה. שי והחמושים האחרים כבלו את טביה, קשרו את עיניו, ואחר כך תקפו אותו פיזית. יש לציין שבניגוד למקרה שעליו העיד יששכרוף, טביה כבר היה קשור כשהוכה. כמו במקרה של סגן מלול, גם פה היתה חיילת מזועזעת שהתלוננה לממונים עליה על האלימות כנגד אדם כבול.

לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירת מצ”ח, וזו הסתיימה באוגוסט 2009. הפרקליטות הצבאית לקחה את הזמן שלה בנושא, אבל סגרה את התיק באפריל 2010, והעבירה את חומר החקירה לארגון יש דין – שייצג את עטיה – באיחור קליל של 13 חודשים. ביולי 2011, קרי כמעט שלוש שנים אחרי התקרית, וחודשיים אחרי שהגיע החומר מהפרקליטות, הגיש יש דין ערר. שנתיים ותשעה חודשים אחרי הערר, הואילה הפרקליטות הצבאית לענות שהיא דוחה את הערר. למה? קודם כל, כי היא לא מקבלת את העקרון של אחריות פיקודית – התפיסה שמפקד אחראי על מעשי חייליו – והרי טביה לא זיהה אף אחד אחר מתוקפיו; בפרקליטות ציינו בהגיון מרושע שמאחר וקשרו את עיניו, הוא לא יכול היה לזהות אותם. אבל את שי הוא זיהה, וכאן הודיעה הפרקליטות בנחת ששי כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

נסביר. התקרית, בנובמבר 2008. הפצ”ר: מנדלבליט. החקירה נגמרת תשעה חודשים לאחר מכן. חיילים נמצאים בתחולת החוק הצבאי עד חצי שנה מיום שחרורם, או שנה במקרה של עבירות חמורות. כשהחקירה נגמרה, יתכן ששי עדיין היה בתחום השיפוט הצבאי; על כן מרחה הפרקליטות הצבאית את העיון בתיק במשך שלוש שנים נוספות, כדי להרוג את האפשרות הזו. אבל רגע, במקרה של שי לא נקטה הפרקליטות הצבאית במה שעשתה ליששכרוף? למה היא לא פנתה לפרקליטות האזרחית בדרישה לחקור את שי ולהעמיד אותו לדין?

כי נו באמת. יש סיבה למה מצ”ח נכשלת בחקירותיה ולמה הפרקליטות הצבאית מורחת את העיון בחקירה במשך שנים. הסיבה היא שיש חוזה בלתי כתוב – בדיוק כמו הפקודות הבלתי כתובות של וירוב – בין החמושים ובין הפיקוד: אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות ואנחנו לא נשאל שאלות. השיטה ברורה: אם יש תלונה שאי אפשר לנפנף, ימרחו אותה. במקרה הכי גרוע, ימרחו אותה מספיק זמן כדי שהחייל יצא מתחולת החוק הצבאי. וזו גם הסיבה שמצ”ח מוצלחת כל כך בחקירת ביזה של פלסטינים – ביזה מפריעה למשמעת הצבאית ולתפקוד הצבאי – וכל כך גרועה בחקירות של אלימות מצד חיילים.

אם דין יששכרוף אכן יועמד לדין, על ידי האיש שהחליק את פשעי המלחמה של וירוב, צריך יהיה לטבוע מטבע לשוני חדש. אם נקרא לקו ההגנה של יששכרוף בשם המקובל, “הגנה מן הצדק”, גברת זועמת בעיניים קשורות תכה אותנו עד זוב דם במאזניים שלה, בטענה הצודקת שאין שום קשר בין מה שקורה פה ובין הצדק. אם ייאלץ יששכרוף להגיע לבית המשפט, תואיל נא עורכת דינו להגיש טענה חדשה: הגנה מן המנדלבליט. הגנה מן הצביעות המצחקקת, שבידה האחת מקדמת פושע מלחמה שהתגאה בפשעיו ובידה השניה מעמידה לדין את מי שמצביע על כך שהפצ”ר עירום.

ואה, כן: יום לאחר חקירתו של יששכרוף, התבשרנו על כך שהפצ”ר הנוכחי עדיין לא החליט האם לפתוח בחקירה של “יום שישי השחור” ברפיח, לפני כמעט שלוש שנים. לא בהעמדה לדין: בחקירה. מה בוער? בסך הכל מדובר בכ-100 פלסטינים שנהרגו, לא ביוצא צבא שהיכה מישהו והעז לדבר על זה. תנו לפז”מ לדפוק: כשיבואו להפיל את התיק על איזה קצין קישור ארטילריה מסכן, שבסך הכל עשה מה שמה שצרחו לו לעשות בהיסטריה בקשר, תוכל הפרקליטות לציין בסיפוק שהוא כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. ומנדלבליט? הוא יעבור לרדיפת מתנגד המשטר הבא.

עד ימי שפוט השופטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לשבור את שוברים שתיקה, השלב המשפטי

ההכשה האחרונה של יעלון: האם בית המשפט יורה לשוברים שתיקה לחשוף את העדים שלהם?

מחר (א’) יתייצבו אנשי שוברים שתיקה לקרב משפטי חשוב, אולי החשוב בתולדות הארגון: התמודדות עם הנסיון של הממשלה, באמצעות צה”ל והפרקליטות, לחסל את היכולת של הארגון לגבות עדויות.

כמובן, צה”ל והממשלה לא קוראים לזה ככה. בינואר האחרון, בסיבוב ציד המכשפות שהתחיל עם עד כאן (אנחנו זוכרים שצה”ל סייע בהסוואת זהותו של השתול של עד כאן בתעאיוש, איציק גולדווי, נכון?), פנה צה”ל באמצעות הפרקליטות לבית המשפט בדרישה לחשוף את זהותו של אחד העדים של שוברים שתיקה. לטענת המדינה, האיש מחזיק במידע קריטי לחקירה.

השאלה המשפטית כאן פשוטה: האם שוברים שתיקה הוא ארגון עיתונאי, ועל כן יש לו חסינות? הארגון טוען שהוא כזה מיום הקמתו. בשנת 2004, ניסתה הפרקליטות הצבאית של הרמטכ”ל בוגי יעלון לתפוס את חומרי העדויות של הארגון; בית המשפט גילה ספקנות ניכרת ביחס למהלך הזה, והפרקליטות נסוגה.

אבל אנחנו כבר לא ב-2004. הרבה הגנות נעלמו. יעלון עצמו תקף את הארגון – הנחש בנעליים לא שוכח אף ונדטה – וטען שהוא בוגד; הוא נאלץ לחזור בו אחר כך, אבל את מה שהוא רצה לומר, הוא כבר אמר. אגב, הטענה הזו של יעלון? היא נשענה על נסיון מגושם של “עד כאן”, באמצעות השתול רועי פלד, להעביר לשוברים שתיקה מידע אסור – כלומר, העברת מידע סודי צבאי החוצה. פלד לא הועמד לדין ולא נחקר; כך גם לגבי המפעילים שלו מ”עד כאן.” בינואר, כאמור, הוא עמד מאחורי הנסיון לחסל את פרויקט גביית העדויות של שוברים שתיקה.

כי זה בדיוק מה שזה. אולי הדבר המרעיל ביותר שמייצרת החוויה הצבאית הוא התפיסה של רעות, והביטוי הבסיסי שלה הוא אומרטה, שבועת השתיקה של חברי כנופיה. מעבר לתפיסה שאסור לומר את האמת על חבריך לנשק, אין חייל שלא יודע שאם הוא יחשוף מה באמת קורה ביחידה שלו, כבר ימצאו את הדרך לטפל בו.

דוגמא אישית: שירתתי במנהל האזרחי בדיר אל בלח. המפקד הישיר שלי (נקרא לו ע.ק., כפי שהופיע אח”כ בתקשורת) נהג להסתובב עם שני בריונים ולהתעלל במקומיים. במקרה אחד, הוא זימן איזה מסכן שנחשד בעבירת בניה (הרחיב מרפסת או משהו – בדיר אל בלח ב-1990, כן?), לקח אותו לחדר החקירות שלו עם שני הבריונים. כעבור כמה דקות הוא התפרץ לחדר המבצעים, חיוור, ואמר שהאיש התעלף לו. רופא של פלוגת המילואים טיפל באיש, וכמובן לא דיווח על כלום. אני התחלתי לכתוב דיווח על התקרית ביומן המבצעים. כתבתי, אבל לא הספקתי להעביר. ע.ק. נכנס לחדר המבצעים, הסתכל על היומן, ופשוט תלש את הדף.

היה ברור לי שאין טעם לדבר עם מפקד היחידה. על מצ”ח לא סמכתי. בצר לי, פניתי ליו”ר רצ בפתח תקווה, עו”ד אבי אורן ז”ל (שנרצח כעבור כמה שנים בידי בן עוולה), וזה ציין בפני שלחייל יש זכות חוקית לדבר עם חבר כנסת. הפנה אותי לדדי צוקר. מסרתי לצוקר את הפרטים על התקרית הזו ועוד כמה. צוקר העביר את המידע לבצלם, שהיה אז בחיתוליו. בצלם העבירו אותו ל”חדשות”; כתבה על זה יפה חנה קים.

לקח להם בערך שעה למצוא את השמאלן היחיד ביחידה, ההוא שניסה לכתוב דיווח, ומכאן זה התגלגל הלאה. היה את הטוויסט הלא צפוי בעלילה, כשע.ק. ניסה לנטוש אותי במחנה הפליטים דיר אל בלאח ואני נאלצתי לדרוך עליו נשק (משום מה, המהלך הזה גרם לרוב החמושים האחרים בבסיס לסלוח לי על עצם ההדלפה), אבל באופן כללי זה היה פגישה עם ראש המנהל האזרחי, שתחקר אותי באריכות, והבטחה שלא אועמד לדין אם אספר כל מה שאני יודע. כזכור, לא ביצעתי עבירה.

סיפרתי.

את ע.ק. הם בחרו לקדם.

אחרי חצי שנה, כשכולם שכחו מהנושא, הם העמידו לדין. סגן ראש המנהל האזרחי הגיע לבסיס באמצע הלילה כדי לשפוט אותי.

אז לא, אני לא סומך על רשויות צה”ל. אף חייל שפוי לא סומך.

[…]

מה המטרה של חשיפת העדויות? להפחיד. להטיל אימה על מי שחושב לשבור את קשר השתיקה ולספר מה הוא ראה. לומר לו שאם הוא יעצבן מספיק את צה”ל ורשויות ה-hasbara, הוא ייחשף ויבואו איתו חשבון. הבטיחו לך אנונימיות? אנחנו נשקיע את כל המשאבים הנדרשים כדי לחדור אותה. עדיין רוצה לדבר? לא חראם? לא כדאי שתצא להודו, או אולי תסתגר בבוטקה בלילה, עם הנשק והמחסנית בהכנס? אנחנו מבטיחים לשמור על הכבוד שלך: נקרא לזה תאונה.

בפרקליטות טוענים שהם צריכים את זהותו של החייל כדי לסגור תיק חיוני. כלבתא, במטותא.

קודם כל, העדויות בצוק איתן (וזה המקרה שלפנינו) מגיעות עם ציון היחידה, המיקום ובדרך כלל גם התאריך. אם המשטרה הצבאית החוקרת לא מסוגלת למצוא עדים אחרים או ממצאים אחרים, יש לה ולנו בעיה. אגב, היא כנראה לא מסוגלת: החוקרים שלה טובים בהפללה של משתמשים בסמים ולא בהרבה דברים אחרים. ראו למשל המקרה הזה, שבו היא נדרשה ל-11 חודשים של אי-חקירה רק כדי לזהות את יחידת צה”ל שפעלה בגזרה הספציפית. אבל אם היא לא מסוגלת, שתשתפר. לא תחסל את היכולת של חיילים לתאר מה הם ראו.

אגב, זו אותה מצ”ח ואותה פרקליטות צבאית שלא מצאו לנכון לחקור את רועי פלד על ההדלפה הלכאורה מסוכנת שלו, וגם לא התעניינו במיוחד בכך שיש ארגון שלם שעוסק בהדלפת המידע הזה. זו אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח שעוד לא הצליחו להחליט אם לפתוח בחקירה של הטבח ברפיח בעקבות פקודת חניבעל; אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח ששנתיים לאחר מעשה, אחרי פשע מלחמה מובהק שתועד על ידי הפושע ופורסם על ידי צה”ל (!), עוד לא הצליחה להחליט אם להעמיד לדין את סא”ל נריה ישורון. אגב, היא חוקרת את התיק היחסית פשוט הזה כבר שנה כמעט. המגזר של הטרור היהודי מנהל מערכה תקשורתית למען הבן היקיר שלו, ישורון, וזו כנראה אחת הסיבות לכך – אבל מותר לחשוד שסיבה אחרת היא הפחד שישורון יפתח את הפה.

אבל על שוברים שתיקה, פתאום הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מגלים אומץ. והם אומרים לנו שמה פתאום, אין פה שום דבר פוליטי, אנחנו רק רוצים לסגור תיק. אם אתם מאמינים לזה, טוב, נו, אתם בטח גם מאמינים ליאיר לפיד.

אבל אם אתם לא מאמינים, מחר ייערך הדיון בנושא בבית המשפט השלום בפתח תקווה (בית המשפט המאולף של מערכת הבטחון; איזו מקריות), ברח’ בזל 1, בשעה 14:00. בואו להראות לאנשים שמתעקשים להדליק נר מול החושך שהם לא לבד.

ועוד דבר אחד: רוני דניאל התפוצץ אתמול (ו’) והודיע שהוא לא יכול יותר, הוא לא היה מתנגד לזה שהילדים שלו יעזבו את המדינה. הטריגר להחלטה הזו, כמסתבר, היה הפגנת מחאה של תומכי גופשטיין מול ביתו של יעלון, שבה הם חגגו את ההדחה שלו. לא שמענו את דניאל כשהגופשטיינים השתוללו בירושלים והכו פלסטינים; לא שמענו אותו כשגופשטיין זומן להעיד בכנסת כעד מומחה לנושאי סכנת ההתבוללות. הפגנה מול בית יעלון, זה מה ששבר אותו. אומר עליו, ועל פלג שלם של דת הדגמ”ח הרבה דברים. רובם לא חיוביים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

איתי וירוב, או למה אנחנו צריכים את שוברים שתיקה

העדות של אל”מ וירוב ב-2009 וגלגוליה מסבירות כל מה שצריך להסביר על הכחשת האלימות של צה”ל

“יכול להיות שמעמידים אותם בקיר, ושמים עליהם אזיקונים או פלנלית, וכן יכול להיות ואני סומך על שיקול דעת של מפקדים, שמישהו נתן סטירה או כאפה, איך שלא קוראים לזה.” (אל”מ איתי וירוב מעיד בבית המשפט הצבאי במשפט סגן מלול ומסביר שהוא סומך על שיקול הדעת בהתעללות בעצירים כפותים. ההדגשה שלי.)

בימים אלה אנחנו נמצאים, כמו כל חודשיים בערך, בלב עוד התקפה ממשלתית מכוונת על שוברים שתיקה. הפעם, הצטרף גם שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, להתקפה ורמז שמדובר בארגון של בוגדים. כהרגלו של הנחש בנעליים הגבוהות, הוא הקפיד להגן על עצמו ולהוסיף את המילה “אם.” כתבים מדיניים הגיבו בתדהמה על מה שנראה כפליטה של מי שנחשב לסמן השפוי של ממשלת נתניהו, ושכחו שיעלון מעולם לא היה כזה. מדובר, אחרי הכל, במי שהגדיר את שלום עכשיו כ”ווירוס” רק לפני שבע שנים (בכנס של משה פייגלין, אגב) ומי שכרמטכ”ל הורה על הפשיטה של מצ”ח על תערוכת שוברים שתיקה.

אז איך הצליח יעלון לבנות לעצמו תדמית של מתון? כרגיל אצל הנחש בנעליים, הכל אישי. הוא הסתכסך עם נפתלי בנט ועל כן הוא נכנס בציבור של בנט. בשנתיים האחרונות, פתאום יעלון התחיל לבדל את עצמו מהמתנחלים ודיבר קוממיות על חשיבות שלטון החוק. זה היה מפתיע למדי למי שזכר איך הרמטכ”ל יעלון לא הצליח לפנות מאחזים. אבל לאחרונה הבין כנראה יעלון – הוא אף פעם לא היה השרוך החד במגירת הנעליים – שבלי המתנחלים אין לו בעצם בסיס פוליטי, אז הוא תקף את המטרה שכולם נהנו לחבוט בה.

אבל הנושא הוא לא האופורטוניזם הפוליטי של אחד האנשים הבזויים בפוליטיקה הישראלית, הנושא הוא אל”מ וירוב.

כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

עד: אני חושב, פעמים בודדות. (אל”מ וירוב מעיד במשפט סגן מלול)

ב-27.9.08 תקף סגן אדם מלול מחטיבת כפיר פלסטיני מהכפר קדום, לאחר שזה מחה על החיפוש הבלתי חוקי שביצעו בו מלול וחמושיו. הפלסטיני הגיש תלונה, באמצעות ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ כותב את הבלוג של יש דין). לרוע מזלו של מלול, דווקא בכוח שלו נמצא חייל מצפוני שהסכים להעיד בפני מצ”ח על מה שקרה שם. מלול מצא את עצמו בפני בית דין צבאי. הוא הביא, כעדי הגנה, את המג”ד שלו, סא”ל שמעון הרוש, ואת המח”ט שלו, אל”מ איתי וירוב. בעדותם בפני בית המשפט, אישרו שני הקצינים שבחטיבה שלהם היה נוהל של “תשאול”, במסגרתו הורשו סתם חמושים להכות ולהתעלל בפלסטינים בלתי מעורבים כדי להוציא מהם מידע.

“לא פעם רמת האגרסיביות כלפי אדם שאיננו מעורב מציפה מידע שמביא אותנו אל המעורב עצמו… בכל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.” (סא”ל הרוש מעיד במשפטו של מלול, ההדגשה שלי.)

וירוב והרוש העידו בבית המשפט כמסיחים לפי תומם: הם באו להגן על אחד הפקודים שלהם ולא היססו לחשוף את הצורה שבה ניהלו את החטיבה. שניהם גם העידו על מה שמכונה נוהל “לבנת שיבוש”: הכניסה לכפר במטרה לשבש את חיי התושבים. הנוהל הזה מוכר לכל חמוש ששירת בשטחים. הוא גם בלתי חוקי למשעי. כפי שמראה הפוסט הזה, חיילים וקצינים עד רמת החטיבה מכירים את הנוהל ויודעים שמדובר בנוהל לא כתוב. באוגדה, מצד שני, כבר מכחישים את קיומו. ומצ”ח לא חוקרת מעל רמת האל”מ. החוקרים יודעים מה ימצאו ולאיפה אסור להם ללכת. אבל במהלך משפטו של מלול, וירוב והרוש מדברים עליו יחסית בחופשיות.

עד שארגון יש דין דרש להעמיד לדין את וירוב והרוש על מתן פקודות בלתי חוקיות, כפי שאפשר לראות בעתירה הזו. פתאום, הכל השתנה. כפי שכבר הראיתי בפרשת וירוב, אחרי העדות של וירוב שיבחו אותו כתבים צבאיים כמי שלא מהסס להגן על חייליו ולומר אמת קשוחה לבתי המשפט.

ואז הסתבר שכמו תמיד, וירוב – שהיה אמיץ מאד בהכאת פלסטינים כפותים, כפי שהודה בשעשוע מסוים בעצמו (ראו למעלה) – היה הרבה יותר פחדן כשמדובר בהגנה על הקריירה שלו. הוא שינה בפתאומיות את עדותו. פתאום, הוא בכלל לא זכר שהוא נתן לחמושים שלו לגיטימציה להכות אנשים כפותים. בית המשפט הצבאי שם לב שמרמים אותו, ונכנס בו.

אבל לא הדיח אותו.

העתירה לבג”ץ בדרישה לחקור את וירוב חקירה פלילית התייתרה ברגע שהפרקליטות הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, הודיע שחקירה כזו תפתח. לפני העתירה, מנדלבליט עמד על הרגליים האחוריות בסירוב לחקור. כשהוא הסתכן בכך שתהיה פסיקה של בית משפט מאולף חלקית בלבד, בג”ץ, הוא העדיף לפתוח בחקירה.

מה קרה בבית המשפט הצבאי בתיק מלול? מאד פשוט. כמו במקרה של פושע מלחמה אחר, סא”ל נריה ישורון, קצין בכיר השתחץ בפשע מלחמה בפומבי עד שמישהו שם לב שרגע, מדובר בפשע מלחמה והרגע הפללת את עצמך. ישורון התפאר בכך שהוא מפגיז מרפאה כנקמה, בלי שום צורך מבצעי; וירוב אמר לבית המשפט שכן, הוא נותן פקודות לחייליו להתעלל בעצורים. במקרה של ישורון, צה”ל הוציא את ההקלטה לתקשורת בעצמו; במקרה של וירוב, כתבים צבאיים – שלעתים תכופות מקבלים תדרוכים מדובר צה”ל איך למצב ידיעה – דיווחו על פקודות ההתעללות שלו כעל גבר-גבר שמדבר דוגרי מול המשפטנים החלושים בחדרים הממוזגים. כולם ידעו שווירוב וישורון מתארים את המציאות של פעולות צה”ל עד שהצביעו על כך שזו המציאות של פעילות צה”ל. ואז הוכיחו הקודקודים שוב שהם אולי אמיצים בשדה הקרב, אבל פחדנים כעכברים כשזה מגיע לאחריות.

ושימו לב: מה ששוברים שתיקה עושים הוא בדיוק להצביע על המציאות של פעילות צה”ל. אממה, הם לא ממסגרים את הדיווחים שלהם ב”דוגריות” או “דיבור קשוח” של קצין: הם אומרים בדיוק שמדובר בפשעים, הם אומרים שמדובר בפשעים בלתי נמנעים אם אתה רוצה לנהל כיבוש.

וירוב עצמו, אגב, הדהד בדברים שלו בבית המשפט את מג”ד הצנחנים הצרפתי מתיה בסרט הקלאסי “הקרב על אלז’יר.” זה, באחת הסצינות החזקות בסרט, מתפוצץ בשלב מסוים על העיתונאים. האם אתם מענים? הוא יורה חזרה: המילים “עינויים” לא נמצאת בפקודות שלנו, אנחנו משתמשים ב”שיטות חקירה”. אנחנו לא משוגעים ולא סדיסטים. אנחנו ממלאים את חובתנו. לכן, אומר מתיה, אשאל אתכם שאלה: האם צרפת צריכה להשאר באלג’יר? אם כן, אתם צריכים לקבל את המסקנות המתבקשות.

אין דרך אחרת לנהל כיבוש. זה מה ששוברים שתיקה אומרים שוב ושוב, וזו הסיבה שמנסים שוב ושוב לסתום להם את הפה. כיבוש מצריך דיכוי, דיכוי מצריך עינויים. אנשים מוכנים למות, הרבה פחות לסבול עינויים. וזו הסיבה שהם עדיין איתנו ושאנחנו לא מדברים על זה. אנחנו, קרי הציבור הישראלי שתומך בשתיקה בכיבוש, יודע אבל לא רוצה לדעת.

מענים, כמובן, אף פעם לא יודו בסאדיזם שלהם. לענות מותר, ליהנות מזה אסור. אבל שימו לב להנאה שבה וירוב עונה על השאלה כמה פלסטינים הכה. לא יצא לי להגיע לעשרת אלפים, הוא אומר. המצב שבו אדם נמצא מולו, כפות, קשור עיניים, נתון לחלוטין לחסדיו, מצחיק אותו קצת.

(מענג אותו? וירוב לא נשאל וממילא לא ענה.)

אבל הוא קודם.

שנה אחרי שאביחי מנדלבליט נאלץ לפתוח בחקירה בניגוד לרצונו, הוא סגר אותה. כמו תמיד. בהחלטה, ציין מנדלבליט שווירוב “לא נקט בעצמו באלימות.”

רגע!

שוב:

תובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

וירוב: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

וירוב: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.

אל”מ וירוב אמר לבית המשפט הצבאי, בעדות בשבועה, שהוא הכה פלסטינים. הוא לא יודע כמה.

תא”ל מנדלבליט סגר את התיק נגדו בטענה, בין השאר, שהוא לא הכה פלסטינים.

המסקנה המתבקשת היא שמנדלבליט חושב שווירוב העיד עדות שקר. שהוא אמר לבית המשפט שהוא הכה פלסטינים, כדי להגן על פקוד שלו וכדי להדגים את הנורמטיביות של התעללות כזו, בעוד שלא עשה זאת. יכול להיות שווירוב אמר לו את זה בעצמו; התיקים סגורים, אין לדעת.

אז מתי אמר וירוב אי אמת? כשאמר לבית המשפט שהוא עצמו השתתף בנורמה של התעללות, או כששכנע את מנדלבליט שלהד”ם? אני רוצה להזכיר שעל פי ערכי צה”ל, קצין שמשקר בדיווח אמור להיות מודח. על אחת כמה וכמה אם הוא משקר בשבועה.

בינואר 2012, קידם צה”ל את וירוב לדרגת תת אלוף.

היום הוא מפקד אוגדת עזה, אחראי על המג”ד הבא שיפגיז מרפאה.

גם מנדלבליט קודם. הוא היועץ המשפטי לממשלה עכשיו. האיש שעל פניו נתן לעד שקר לחמוק מן הצדק אחראי עכשיו על אכיפת החוק בישראל כולה.

וזו הסיבה ששוברים שתיקה שנואים כל כך: כי הם מפנים את הזרקור אל זה. הם מראים לנו מה שכולנו יודעים שקורה, אבל יודעים באותה המידה שאם נחשוב על זה יותר מדי, יהיה קשה לישון בלילה. והם מביאים את הציבור היהודי אל אבסורד: הוא צריך להגדיר את האנשים שרק שלשום היו גיבורים כבוגדים. לובשי המדים ששוברים שתיקה שוברים את הטאבו הישראלי הבסיסי: לא מדברים על זה. סע להודו, קח איזה סם, דבר עם פסיכולוג. אבל אל תבוא אלינו. אנחנו שלחנו אותך, אבל אנחנו לא רוצים לדעת מה עשית ואיזה מחיר שילמת.

על החטא הזה של שבירת השתיקה אין מחילה. ישראל אוהבת את החיילים שלה וירובים ומנדלבלטים: פושעים ומטייחי פשעים. היא אוהבת את הפשע, היא שונאת את המצביעים עליו. אפילו כשהיא מגיעה לרגע של הקולונל מתיה, כשווירוב שופך את האמת בבית המשפט, היא נבהלת ממנו.

אנחנו, אין ברירה אלא להאמין, עוד נראה את הימים האחרים; נראה אותם מהר יותר מאשר משערים. וכשהם יבואו, הקולונל וירוב יהיה עוד קולונל שטאזי, יושב באיזה מרתף ומקווה שישכחו אותו, מנסה לשווא להסביר את עצמו כשהצידוקים עצמם מתפוגגים בעשן. כשהכיבוש יהיה זכרון רחוק כמו מלחמת אלג’יר, בלתי מובן כמו מלחמת הודו-סין, יהיו לנו גיבורים אחרים: תאיר קמינר, נועם גור, אלי גבע ועוד גדוד שלם של אמיצים שסירבו פקודה; וחטיבה שלמה של חיילים שהבינו, באיחור, מה עשו להם ומה הם עשו לאחרים – ושבאומץ שאיתגר את החברה היהודית אף יותר מהסרבנים, העזו לומר מה קרה שם ושילמו את המחיר.

כפי שאמר יוחנן פאולוס השני בפולין: לא לפחד כלל.

(וכן, זו תמיד עצה קשה.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מוסר כנופיה

לדרישה “לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” יש שם: אומרטה. זה קוד המוסר הישראלי היום, וצריך לשבור אותו

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף את שוברים שתיקה בסוף השבוע, ובאותה הזדמנות גם את התנועה הקיבוצית על כך שנתנה לשוברים שתיקה זכות דיבור. כלי התקשורת שהתייחסו לכך נמנעו, כמקובל, מלציין את העובדה שלפיד הוא חשוד בפשעי מלחמה שתוקף את האנשים שאספו ראיות על הפשעים עליהם הוא אחראי. כחלק מהנסיון שלו לפנות לימין הקיצוני, כתב לפיד ש”כי זה התפריט שמציע הארגון המשמיץ הזה לצעירים לפני גיוס – עדויות שאין דרך לאמתן, שמאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה שלא היו ולא נבראו.”

נניח עכשיו לעובדה שצה”ל כבר הודה שהוא פתח בחקירות על סמך חלק ניכר מהעדויות של שוברים שתיקה, ונניח עכשיו לעובדה שהאפס שהתגלם בבשר לא רוצה להכנס עם שוברים שתיקה לתחרות בנושא אמינות בדיווח על עובדות. מה שהיה מעניין לדעתי בכל הנושא היא כמות התגובות של אנשים שאמרו שכל זמן ששוברים שתיקה דיווחו על מה שמתרחש בצבא בתוך ישראל, לא היתה להם בעיה עם זה, אבל כשהם התחילו לדווח על מה שצה”ל עושה בעולם, הם הפכו לבוגדים. זה סנטימנט רווח מאד, והוא משתלב עם אמירה אחרת של לפיד לאחרונה, על פיה הוא יתקוף את הממשלה רק בעברית, אבל לא באנגלית.

מה אומרת התפיסה הזו? היא אומרת שאסור לדבר בחוץ על מה שקורה בבית. אנחנו כולנו חברים בכנופיה, יש לנו קוד שתיקה. אנחנו יכולים לדבר על מה שקורה בינינו ובין עצמנו, אבל לעולם, לעולם, אסור לנו לדבר על זה עם זרים. המאפיה קוראת לקוד הזה אומרטה; הורים פדופילים קוראים לו “הסוד שלנו”; וצה”ל קורא לו “רעות.”

וזה, כמובן, הקוד ששוברים שתיקה יוצאים נגדו – בעצם המהות של שמם. אבל מה רוצים האנשים שאומרים שאנחנו צריכים לסתום את הפה? הם טוענים – ספק אם הם מאמינים לעצמם – שאם הביקורת תושמע בעברית, גם יטפלו בה. וזה בולשיט.

זה בולשיט לא רק משום שאנחנו מכירים את צה”ל, לא רק משום שלפיד תוקף את שוברים שתיקה כאשר הם מדברים בעברית לקהל ישראלי, אלא משום שאת הכיבוש אי אפשר לסיים מתוך ישראל. הוא יסתיים רק באמצעות לחץ בינלאומי.

מי שרוצה דוגמא עדכנית, יוכל לקבל אותה בפרשת סוסיא. מדובר בכפר פלסטיני של פלאחים עניים, שיושבים במערות שם מאז ימי הטורקים. למרות שיש להם מסמכים המעידים על כך, ולמרות שאם ההתנחלויות פליאה אלבק הכירה ב-1982 בקיומו של הכפר, הם נושלו מאדמתם ב-1986. הקימו שם התנחבלות במסווה של “אתר ארכיאולוגי.” בשנים האחרונות מנסים אנשי רגבים, שהם עוד ארגון ימין שמבצע את הפעולות המזוהמות שממשלת ישראל לא רוצה להקשר אליהן ישירות, לפנות את התושבים שעדיין חיים באזור. המנהל האזרחי, קרי ממשלת ישראל, אמר לבתי המשפט שאין ישוב כזה, ובג”צ זיהה את תפקידו כחותמת גומי וחתם. הפינוי היה אמור להתבצע השבוע.

ואז הגיע הלחץ הבינלאומי. שרי החוץ של האיחוד האירופי כינו את גירוש תושבי סוסיא “טרנספר.” מחלקת המדינה הזהירה שלגירוש יהיו “השלכות.” ולמרות שהימין היהודי הקציף ריר וניסה להוכיח לכולם שהסטריאוטיפ עליו כשוטה משריש מדויק – בנט טען שהמחאה נגד פינוי סוסיא היא “התערבות בענייניה הפנימייים של ישראל,” נדב העצני חרחר שההתערבות הבינלאומית היא פגיעה ב”ריבונות” של ישראל – הלחץ עשה את שלו. מסמך של המנהל האזרחי, 30 שנה כמעט אחרי התרגיל של הקמת ה”אתר הארכיאולוגי,” אישר לראשונה שלמסמכים של תושבי סוסיא משנות ה-80 של המאה ה-19 יש תוקף. זה קורה, נציין, אחרי שהממשלה/המנהל האזרחי כבר הודיעו לבתי משפט כמה פעמים שלתושבי סוסיא אין זכות בקרקע שם.

כלומר, ממשלת ישראל הבינה שהיא עלתה על עץ, שאין הצער שווה בנזק המלך, והיא היתה צריכה סולם. מישהו במנהל האזרחי מיהר להושיט לה אותו: המסמכים הטורקיים של תושבי סוסיא.

אלמלא הלחץ הבינלאומי, יש להניח שכוחות הבטחון כבר היו מפנים את סוסיא עבור המתנחלים באותה ברוטליות שבה הם מפנים את אל עראקיב עבור מתנחלים דתיים. בתי המשפט הוכיחו את עצמם שוב כחותמת גומי של המפעל הציוני. רק דבר אחד בלם את מה שאפילו ממשלת ישראל נאלצה פתאום להודות שהוא עוול: לחץ בינלאומי.

ועל כן, מובן הפחד של חשודים בפשעי מלחמה כמו לפיד מפני שוברים שתיקה; מובן הזעם של פטריוטים יהודים שהתרגלו שהיפי נפש הארורים משתמשים בצינורות המקובלים ומפסידים באצילות: הבני זונות שינו את הכללים והם עברו לכלים שאשכרה עובדים.

וכך צריך. המאבק בכיבוש הוא לא משחק. יש אנשים שנפגעים בשטח כשמחאה או פעולה לא מצליחה. אז אם צריך לגרום לאלוף משנה במנהל האזרחי לשקשק מהרגע שהוא יצא מהארץ, זה מה שצריך לעשות. ואם צריך להעביר לבית הדין הבינלאומי את שמותיהם של חשודים בפשעי מלחמה, זה מה שצריך לעשות. ואם אפשר לפנות מאחז באמצעות לחץ אירופי – וכל מאחז הוא התנחלות, וכל התנחלות היא מוקד לפגיעה בזכויות אדם – ולא להסתבך שנים בבתי משפט ללא תועלת, אז מה שצריך לעשות.

הלחץ החיצוני הוא תמיד כלי במאבק. ג’ון קנדי הסכים לפגוש את מנהיגי התנועה לזכויות האזרח בארה”ב בתחילת שנות השישים, כי חשש מאד מהצורה שבה הגזענים הדרומיים נתפסים מחוץ לארה”ב, שהם מהווים נשק כבד במלחמת התעמולה של ברית המועצות. וכן, לפיד והאנשים שהוא מתחנף אליהם יקראו למי שעושה את זה בוגד.

שיהיה. זה לא כל כך שונה ממה שהם עושים עכשיו. נשרוד את זה.

ועוד דבר אחד: לפיד הוא לא היחיד שמבצע פניה חדה ימינה. חיליק בר, מזכ”ל מפלגת העבודה, הציג היום “תכנית מדינית” שמהווה בפועל נסיגה מפתרון שתי המדינות. התכנית של בר, שזכתה לגיבוי מצד ראש המחנ”צ בוז’י הרצוג, מדברת על סירוב לכל נסיגה בירושלים ועל השארת מתנחלים בגדה המערבית אחרי נסיגה ישראלית. לא היה פשוט יותר לחזור לתכנית אלון? הרי גם המטרה שלה היתה להעמיד פנים שישראל רוצה לשאת ולתת תוך שהיא מתעקשת על תכנית שברור לה שלא תוכל להתקבל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)