החברים של ג'ורג'

מושכלות ראשונים, חלק ב’: לא, תרבות המערב לא שוקעת. הגבר הלבן הפריבילגי דווקא כן, וזה חיובי

נהוג, בשבועות האחרונים, לקונן על שקיעת תרבות המערב – בעיקר בעקבות הפלתם של פסליהם של כמה חלאות המין האנושי. בפוסט מוקדם יותר הסברתי למה ×–×” כלל לא נורא. כאן אנסה להתמודד עם המם החזק ביותר בתולדות המערב, ×–×” של שקיעת המערב.

המונח של “שקיעת המערב” נטבע ע”י אוסוולד שפנגלר בסוף 1918. לגמרי לא במקרה, זה היה הרגע שבו האימפריה הגרמנית הפסידה במלחמת העולם הראשונה. אבל המונח היה מוצלח מאד, והתחבר לתחושות רווחות מאד, ובהתאם זינק מיד לתודעה ומאז לא יצא ממנה.

להיסטוריה קצרה של התפיסה של שקיעת המערב, נצטרך לחזור לאתונה של המאה החמישית לפני הספירה – כלומר, בדיוק לרגע שבו מה שלימים יכונה התרבות המערבית מגיע לאחד מרגעי השיא המדהימים שלו. באתונה קיים משטר דמוקרטי מאז 510 לפני הספירה. נקודה שלא מרבים לשים אליה לב היא שהדמוס האתונאי, העם, בוחר לעתים קרובות אצילים שינהיגו אותו. אבל ×–×” לא מרצה את האצילים. הם חשו שהמגיע להם – אוליגרכיה, שלטון המעטים, מה שהם מעדיפים לכנות אריסטוקרטיה, שלטון הטובים – נלקח מהם. הם מדברים במרירות על כך שקולו של חותר בספינה שווה באסיפת העם לקולם-שלהם, האאופאטרידס, בעלי האבות הטובים.

אתונה נמצאת במאבק עם מדינה אחרת, ספארטה, המדינה שהיא האוליגרכיה בהתגלמותה. לא נשאר שום דבר מספארטה, למרבה השמחה, משום ששום דבר בה לא ×”×™×” ראוי לשימור. מדובר במדינה שהתבססה על שעבוד המסנים, האוכלוסיה הילידה שהפולשים הספארטנים שעבדו. המשטר הספארטני הובנה כולו כדי להנציח את המאבק ×”×–×”. הספארטנים אסרו על עבודה – או, ליתר דיוק, הם אסרו עבודה על מעמד האזרחים שלהם. היו להם בעלי מלאכה, כמובן: מישהו צריך להכין את כל השריונות האלה וצריך להאכיל את הלוחמים. אבל הם היו או עבדים, או נטולי זכויות.

כדי למסד את הלחימה כמצב תמידי, היה צריך לשבור את החברה. בהתאם, ספארטה מיסדה את האונס. ילדים למעמד העליון היו נחטפים בגיל שבע לקבוצת ילדים שאליה ישתייכו עד שבגרו; זמן קצר לאחר מכן מנהיג החבורה היה אונס אותם. מאוחר יותר, כשיגיעו לגיל בגרות, הם עצמם יצוו לחטוף אשה כלשהי, להחזיק אותה בניגוד לרצונה בבית משפחתם, ולאנוס אותה. בין לבין, בגיל 13 בערך, הילדים היו מולקים מול מקדש ארטמיס. זו היתה הלקאה של ממש והיה בה אלמנט של קורבן אדם (קורבן אדם וארטמיס הולכים ביחד הרבה מאד זמן): חלק מהנערים לא היו שורדים.

מדי שנה, ספארטה היתה מכריזה מלחמה על המסנים – המשועבדים שלה, שכונו גם הלוטים. הכרזת המלחמה יועדה להפוך את הרג המסנים לחוקי. חוקיות חשובה פה: אפילו הספארטנים הבינו ששפיכות דמים בלתי חוקית תביא את זעם האלים. בנוסף, הפעילה ספארטה משטרה חשאית, שחבריה היו רוצחים מעת לעת, בלילה, אנשים מקרב המסנים שבספארטה חששו שהם עשויים להפוך להיות מנהיגים.

כלומר, מדובר באחת החברות הפסיכופטיות ביותר שידע המין האנושי. היא גם לא יצרה לוחמים מי יודע מה מוצלחים: באופן מביך, בכל פעם שחי”ר אתונאי התמודד עם חי”ר ספארטני כשלספארטנים לא היו בעלי ברית, הספארטנים הפסידו. הספארטנים אמורים היו להסתפק במועט – מכאן הביטוי "אורח חיים ספארטני" – אבל, איכשהו, כמעט ואין מנהיג שלהם שלא נחשד בשחיתות כלשהי. כמה מלכים ספארטנים גמרו בשל כך את החיים שלהם. לא שזו היתה אבידה גדולה מדי לאנושות.

אממה, היה להם יתרון אחד. הם היו מקושרים לאליטות האוליגרכיות של שאר יוון. ולא סתם מקושרים: האליטות הללו ידעו שבמידת הצורך, אם בערים שלהם יקום זרם דמוקרטי, הם יוכלו לסמוך על סיוע ספארטני לדיכויו.

והאליטות הלו דווקא יצרו, והרבה. אחרי הכל, ×”×™×” להם פנאי, כסף, וחבריהן לא היו צריכים לעבוד למחייתם. אחד הדברים שהם התמחו ביצורו ×”×™×” יחסי ציבור. הספארטנים תוארו – כמעט תמיד על ידי לא ספארטנים – כדבר הטוב ביותר שיצרה התרבות ההלנית.

כמובן, כאשר האוליגרכיה ההלנית דיברה על “ספארטנים”, היא לא כללה את:

א. רוב אוכלוסיית הגברים הספארטנית, שלא היתה לה זכות אזרח.

ב. הנשים הספארטניות.

ג. המסנים המשועבדים.

כלומר, המיטב של התרבות ההלנית היה בערך כמה אלפי בני אדם. כשספארטה חרבה סוף סוף, היו בה בערך 300 אזרחים. זהו.

הם עשו הרבה יותר רעש משהגיע להם, הרבה, כאמור, באמצעות המגבר של האוליגרכים הזרים. החשוב שבאלה היה אפלטון, שהיה אתונאי שונא עצמו. אפלטון השתייך למשפחת אוליגרכיה אתונאית, והיה מקורב במיוחד לאחד ממנהיגי שלושים הטיראנים (עריצים) שהציבו הספארטנים לאחר נצחונם על העיר. מאוחר יותר, כשהמטבח נהיה חם מדי לבוגדים מסוגו באתונה עצמה, הוא עזב את העיר, ונדד בעולם בנסיונות להקים טיראניות, שיתבססו על תיאוריה שלטונית מסודרת. מספר הטיראנים והטיראנים הכושלים שהוא היה ידיד שלהם מדהים.

אנחנו נוהגים לחשוב על אפלטון כאחד מגדולי הפילוסופים, והוא אכן כתב ספרי פילוסופיה שובי לב. הוא כותב נהדר, אחד הגדולים שבהם, קל ליפול בקסמו, צריך ליפול בקסמו ואחר כך להתעשת – כי כל מה שהוא כתב מיועד, בסופו של דבר, להקמת דיקטטורה פאשיסטית.

שימו לב למדינה של אפלטון. היא מורכבת משלושה מעמדות: העובדים, שאין להם זכויות במדינה אבל הם מקיימים אותה; השומרים, קרי חיילים, שתפקידם העיקרי הוא השגחה על העובדים; ושליטי המדינה, הפילוסופים. אפלטון רצה צנזורה מחמירה במדינה שלו, כדי שאף אחד לא יקבל רעיונות ביחס למעמדו; ואם השליטים הגיעו למסקנה שמישהו עשוי להפוך למנהיג, מותר להם לרצוח אותו.

נשמע מוכר?

(בהערת אגב, אפלטון נפל במלכודת הקלאסית של משטרים פאשיסטיים: ברגע שיש משטרה חשאית וצבא, והם לא כפופים לשלטון העם, זו רק שאלה של זמן עד שהשומרים יתחילו להרהר בשאלה למה, בעצם, הם במקום השני במדינה ולא הראשון. אריסטו ×–×™×”×” את הבעיה מוקדם, וסופר רומאי לא ידוע הגניב לתוך יובנאליס את הממרה התמציתית quis custodiet ipsos custodes – מי ישמור על השומרים?)

וברגע שאפלטון יוצר את רעיון המדינה האידיאלית (שמתבססת, צריך להזכיר, על שקר אציל, כביכול כל אדם נולד למעמדו) הרעיון תופס כאש בשדה קוצים. האוליגרכיות של העולם מצאו צידוק לקיומן, והן מקדמות אותו שוב ושוב ושוב.

בדרך, הן היו צריכות להשמיץ את הדמוקרטיה האתונאית. זו, צריך להודות, היתה מדינה פגומה למדי. כל בעיה של מדינה דמוקרטית מופיעה כבר בה: מתאוות מלחמות של מנהיגים, המון שנוהה אחרי דמגוגים, מושבעים שלהוטים להוציא לבעלי הדין את הנשמה ואוהבים הליכים משפטיים על חשבון צדק, ציד מכשפות (בשלבים המאוחרים של מלחמת 30 השנים עם ספארטה), ובמקרים מסוימים טירוף ציבורי, כמו בהוצאתם להורג של הגנרלים בשלב מאוחר מאד של המלחמה; היה אפילו רגע מובהק של גזענות, כשפריקלס שלל את זכות האזרח של אנשים שאחד מהוריהם לא היה אזרח אתונאי. החוק עבר, בקושי, והאתונאים יציינו לאחר זמן שהוא חזר לנשוך את פריקלס: כל בניו הכשרים מתו במגפה, והוא נאלץ להתחנן בדמעות בפני הציבור לאפשר לו לאמץ את בנו מאשה לא אתונאית כבן חוקי.

האוליגרכים ליקטו את כל אלה כמוצאי שלל רב. אבל, רבאק. כל ×–×” ×–×” בערך חמש דקות בספארטה. האתונאים היו רחוקים משלמות – אבל הם נתנו לנו יצירות מדהימות (החביבה עלי היא “נשות טרויה”, מחזה של אוריפידס שלראשונה בהיסטוריה המערבית מעניק את זכות הדיבור לנשות האויב המובס). הם יצרו את הטרגדיה ואת הקומדיה. הם מימנו אותן למען הציבור. הם קבעו שיתומי מלחמה יקוימו ויחונכו על חשבון הציבור. הם ניהלו ויכוחים אינסופיים על הכל, לא ×”×™×” נושא שלא ×”×™×” פתוח לדיון. אתונה הפכה למורה של יוון; הטרגדיות שכתבו בניה צוטטו גם על ידי אויביה. האגדה מספרת שכאשר העיר נפלה בידי הספארטנים ובעלי בריתם (בעיקר בעלי בריתם), במועצת המלחמה שקלו להחריב אותה – אבל אז אחד המפקדים ציטט את אוריפידס, והמפקדים נמלאו חמלה על עיר שהעמידה בנים כאלה, וחסו עליה.

(אף אחד לא כתב שירה ספארטנית. השירה על ספארטה נכתבה על ידי זרים.)

ההיסטוריה הגדולה של תוקדידס היא תיעוד שקיעתה ונפילתה של אתונה. הוא מתחיל בשיאה של המדינה, בנאום ההלוויה של פריקלס, ומראה כיצד, באיטיות, העיר מושחתת על ידי המלחמה. אבל באותו הזמן שבו הספארטנים משמידים את פלטאייה, אזרח אתונאי פשוט משכנע את האסיפה לחזור בה מהרעיון להשמיד את המורדים בלסבוס. אנחנו לא יודעים על האזרח הזה דבר. הוא מופיע פעם אחת ונעלם. הוא היה סתם אזרח. ותוקדידס שם את שני הסיפורים בסמיכות ברורה אלה לאלה.

ידיעת הקרוא והכתוב הנפוצה בקרב האתונאים (כשאריסטופנס צריך ללעוג לדמגוג מתהווה במחזה “הפרשים”, פשוט עם מובהק, הלז מעיד על עצמו שהוא לא סגור על כל האותיות) העלתה במיוחד את חמתו של אפלטון, שלא לדבר על החוק שיתומי מלחמה יחונכו על חשבון המדינה. אפלטון התלונן שידיעת קרוא וכתוב משחיתה את הנפש משום שיכולת הקריאה גורמת – וזה כנראה נכון – לירידה חדה ביכולת השינון.

אבל, אפלטון, רבאק, על מי אתה מנסה לעבוד? הסיבה שאוליגרכים שנאו את יכולת הקריאה היא שיכולת הקריאה אפשרה לפשוטי העם לדעת מהו החוק, ובהתאם מהן זכויותיהם. המאבק המעמדי הראשון בתולדות יוון, והוא פורץ בשורה של ערים ×›-30 עד 50 שנים קודם להקמת הדמוקרטיה האתונאית, הוא על הדרישה שהחוק ×™×”×™×” כתוב – כלומר, שלא כל אפס מנוון יוכל לבדות את החוק מראשו בכל רגע נתון, ושבתי הדין של האוליגרכים לא יוכלו להמציא במקום את החוק. כתבו אותו, נבלות! וכמובן, כדי שאפשר ×™×”×™×” לקרוא את החוק הכתוב, צריך לדעת לקרוא. ומכאן הסלידה של אוליגרכים מעצם הרעיון שאנשים פשוטים ידעו לקרוא ולכתוב.

(נקודת שיא פה היא אצל ניטשה, כשהוא כותב שכבר התממש האסון שבו כל אדם יכול לקרוא, ועכשיו אנחנו צועדים לקראת אסון גדול יותר, ×–×” שבו כל אדם יכול לכתוב – ×›×™ הכתיבה, התרבות, צריכה להשאר נחלתם של אלה שיש להם).

ומכאן אפלטון מתחיל את רעיון הדעיכה: כביכול היה פעם עידן מוזהב (אטלנטיס?), שממנו יש רק ירידה. פעם בני אדם נתנו כבוד למי שצריך היה לתת כבוד (=בני מעמדו של אפלטון: גברים יוונים מהמעמד העליון), ועכשיו כל אחד חושב שהוא יכול להיות משהו, גם אם הוא בסך הכל מוכר נקניקים. אתם לא רואים את השקיעה המובהקת? צריך לחזור לימים הטובים יותר, ואת זה צריך לעשות את ידי ביטול זכויות הכלל והחזרת הזכויות למעטים. ואם מישהו יכתוב משהו נגד זה, נרצח אותו. היי, זה לטובת המדינה.

כלומר, עצם הרעיון של שקיעת המערב מופיע לראשונה ככלי נשק נגד עליית המערב. והוא חוזר בכל פעם שהחברה המערבית מנסה להרחיב את שורותיה. במאה ה-19 דיברו על הסכנה האיומה שבהרחבת זכות הבחירה לכל הגברים, כי איזו מדינה ינהלו אנשים שאין להם רכוש? ואיך ניתן כניסה לפרלמנט שלנו לאנשים שזקוקים למשכורת, כי אין להם ירושה ענקית? איך יהיה אכפת להם מהמדינה? ואיך נעניק זכויות לשחורים משועבדים שזה עתה ירדו מהעצים, שבכלל עשינו להם טובה שהבאנו אותם מאפריקה והכרנו להם את הגאולה שבנצרות? איך האנשים האלה יכולים בכלל לנהל מדינה? לא עדיף להם שנחזור למצב האידיאלי (המצב האוליגרכי מתחזה תמיד למצב האידיאלי), וננהל את חייהם בפטרנליזם הנדרש? תאמינו לנו, אנחנו יודעים יותר טוב מכם מה אתם צריכים.

ואז, במאה ה-20, הגיע האסון הגדול מכולם: הנשים התחילו לקבל זכויות. לא בלי מאבק, לעתים מאבק דמים (לפני תריסר ימים ציינו את יום השנה למותה של אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, שהשליכה עצמה למרגלות סוסו של המלך במחאה). פתאום, האיום היה לא רק על הגברברים של האוליגרכיה, אספסוף מנוון בדרך כלל; האיום הוא על זכויות הגברים כולם. נשים מתחרות על מקומות עבודה, נשים דורשות זכות החלטה בענייני הבית, נשים מקבלות זכות הצבעה; איך זה קרה, והרי כולנו למדנו שדעתן קלה, שהן אמוציונליות וחסרות את הרציונליות הבסיסית, הצוננת, של הגברים, זו שהובילה את העולם לאירועים של רציונליות צרופה כמו מלחמת העולם הראשונה?

ואז החלו העובדים של העולם (אתם זוכרים – המעמד שהשומרים של אפלטון אמור לרסן) לדרוש גם הם זכויות. והם לא הסכימו לקבל עליהם את תיאוריית ×”-Mudsoil שיצרו תחילה בעלי העבדים בדרום, שאמרה שכל חברה צריכה להתקיים על בסיס עבודתה של שכבה נטולת זכויות; הם התעקשו שגם הם בני אדם, שהם לא רק אמצעי יצור אלא מטרה בפני עצמה. והם יצרו בהלה אפילו גדולה יותר מזו של דרישות הנשים.

ולאחרונה הגיחו מהמרתפים של החברה, איפה שניסינו לדחוס אותם, כל האחרים: גאים התחילו לדרוש זכויות (”האהבה שאיננה יודעת לנקוב בשמה” של אוסקר ווילד), טראנסים התחילו להשמיע קול. עכשיו, הם תמיד היו איתנו (היוונים, אפלטון בכלל זה, האמינו באהבת גברים; נשות ספארטה האומללות היו ידועות בלסביות שלהן; עצם המילה “לסבית” מקורה באי לסבוס, שם חיה המשוררת הדגולה, העילאית, סאפפו); אבל הם לא התאימו לאידיאלים של העידן הנוצרי, אז הם הורדו למחתרת. הברירה היתה מחתרת או כלא, סירוס, רצח. כל האנשים שהתפיסה השמרנית סתמה את פיהם קמו, כי בפעם הראשונה הם יכלו לקום, ודרשו להשמע.

והדרישות הללו הוציאו מדעתן את האלמנט השמרני בחברה. כי בכל חברה יש אלמנט שמרני. שמרנות היא לא בהכרח שלילית: בכל מה שקשור לשינויי משטר, ראוי לנו לשמור על שמרנות בריאה. הבעיה היא שהשמרנות לרוב איננה בריאה. השמרנות היא צד אחד של פני יאנוס; הצד האחר הוא ריאקציה; וכל שמרן יכול להיות בכל רגע בכל אחד מהצדדים. וכפי שלימדה אותנו המאה ה-20, המרחק מריאקציה לפאשיזם, מהצורך להעמיד מיד את השומרים שמונהגים על ידי המנהיגים הראויים כדי לדכא את כל הקולות האלה, הוא הרף עין.

על רקע כל זה, יש לנו את השקיעה האמיתית שהיתה במערב: זו של האימפריה הרומאית המערבית. היא לא נפלה; היא שקעה. השקיעה היתה ארוכה ומיוסרת, והתוצאה שלה היא רוח הרפאים שמבעתת את התרבות המערבית מאז. תמיד אנחנו על סף פלישה ממזרח. תמיד אנחנו חוששים מניוון חברתי (הרומאים היו מאמינים גמורים בניוון חברתי וכתבו עליו ללא הרף); תמיד אנחנו חוששים שמא הנאות החיים ישכיחו את חובתנו להיות קשים ונוקשים למען המולדת. אנשים מלומדים מסתכלים סביבם, ובכל מקום הם רואים את צילו של רומולוס אוגוסטולוס, הקיסרצ’יק האחרון שהוצא לגמלאות על ידי כובש ברברי. כל סעודה היא הסעודה האחרונה.

אבל המערב איננו שוקע. הוא משתנה. הוא הופך יותר ויותר לנחלת הציבור של יותר ויותר אנשים. תוך כדי, הוא יוצר על בסיס יומי יצירות מדהימות ביופיין, והוא עושה את זה משום שהוא מעניק ליותר ויותר אנשים את היכולת ליצור.

וכן, בכל אחד מאיתנו יש שמרן. זה טבעי ומובן. בכל אחד מאיתנו יש גם אפלטון קטן, כלומר זה שהופך את הריאקציה לאידיאולוגיה, שלוחש לנו שכל התקדמות היא בעצם נסיגה, שאנחנו צריכים לחזור לספארטה, שבה הנשים והילדים נאנסים כדי לשמר כיבוש רצחני, שבו כלל האוכלוסיה חיה על מרק דם חזירים בעוד שהאצילים עורכים סעודות שחיתות מאחורי דלתיים סגורות; ספארטה של שלטון הפאלוס הלבן והפריבילגי.

אז אם תפגשו את אפלטון בדרך, הרגו אותו. הוא, אחרי הכל, מנסה להרוג אתכם. וכשאיזה ימנון ינסה לומר לכם שאנחנו בשקיעה ושצריך לחזור לאיזו גרסה של ספארטה, אל תתווכחו איתו: צחקו לו. אמרו לו, היינו בסרט הזה, ואנחנו יודעים איך הוא נגמר. אנחנו יודעים לאן נוסעת הרכבת הזו. ולא רק שלא נעלה עליה שוב, אנחנו נפוצץ את המסילה.

אתם התרבות המערבית. המחשבות שלכם, השיחה שלכם, היצירה שלכם, צריכת האמנות והקריאה שלכם. אתם יוצרים אותה תוך כדי תנועה, ואתם לא דועכים. מה שדועך הוא הגבר הלבן הפריווילגי. זה התרנגול יילך למיתה, ואתם תלכו לחיים ארוכים ולשלום.

נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

המועצה להשכלה גבוהה החליטה שנשים הן מרצות סוג ב’, ושהן צריכות ללכת לחלק האחורי של האוטובוס

אחת הסדרות המדוברות ביותר לאחרונה, ובצדק, היא The Handmaid’s Tale (”מעשה השפחה”), שמבוססת על ספרה המוצלח עוד יותר בשם זה של מרגרט אטווד (Atwood). בקצרה ובמינימום ספוילרים, הספר והסדרה דנים בעולפ דיסטופי, אפוקליפטי-כמעט, שבו חברה פטריארכלית שוברת את זכויות הנשים ומשעבדת אותן, ויוצרת מעמד של שפחות המבוססות על הסיפור המקראי של בלהה וזלפה. השעבוד הפתאומי הוא תוצאה של מגפה שפוגעת אנושות בפוריות, שעל הרקע שלה פורצת הפיכה צבאית פונדמנטליסטית בארה”ב.

אטווד כתבה את ספרה כעשרים שנים בלבד לאחר שתנועת זכויות הנשים פרצה לתודעה, ונשים קיבלו לראשונה את הזכות לשוויון בתעסוקה. כל שנה שעברה מאז הפחיתה את האפשרות של הפיכה צבאית כזו: כל שנה העמיקה את התפיסה של נשים כשוות בזכויותיהן, וכל שנה שלחה לקבריהם עוד גברים ונשים שהאמינו ב”סדר הישן” (ואטווד מקדישה מקום מצמרר בספרה לנשים שהיו שותפות מלאות לשעבוד אחיותיהן). כל שנה חולפת הפכה את הרעיון של שוויון נשים – במובן הפורמלי, על כל פנים – למשהו שהוא חלק מהסדר הקיים, שהפיכתו בלתי נתפסת כמעט.

כמובן, נשים עדיין אינן שוות. מספר עצום של גברים עדיין חושב שמותר לו להכות אותן, להשפיל אותן, במקרים קיצונים לרצוח אותן, משום שהן לא פועלות כרצונם. המושג המחליא “רצח על רקע רומנטי” או “רצח על כבוד המשפחה” עדיין קיים איתנו. נשים עדיין מפחדות ללכת ברחוב, במיוחד בלילה; השיעור של נשים שעברו תקיפה מינית או הטרדה מינית הוא בלתי נתפס. שאלו את בת הזוג שלכם. יש סיכוי סביר מאד שתופתעו לרעה ממה שתשמעו.

אבל נסיון של הפיכה צבאית לזרוק אחורה מחצית מהאוכלוסיה אל עבר מדומיין, גרוע משמעותית מימי הביניים, ×”×™×” נתקל בתגובה אלימה לא פחות – במיוחד בארצות חמושות כמו ארה”ב. התוצאה הסבירה של הפיכה צבאית תהיה מלחמת אזרחים (ובספרה של אטווד, כזו אכן מתרחשת ברקע המרוחק מאד והלא ברור).

אבל מי צריך הפיכה צבאית?

המועצה להשכלה גבוהה הורתה אתמול (ג’) על הרחבת תוכנית ההשכלה הגבוהה לחרדים כך שתכלול גם דתיים לאומיים. מה המשמעות של התכנית הזו? חרדים לא מוכנים ללמוד מנשים. עכשיו גם דתיים לאומיים מקבלים את ה"זכות" הזו, ואם עד כה התכנית הזו פעלה מחוץ לאקדמיה, כעת יהיו כיתות חופשיות מנשים גם בין כתלי האקדמיה עצמה.

וטראח! בהחלטה קצרה של גוף רשמי ומשעמם, שרוב האנשים כמעט לא ישימו אליה לב, נאמר לכל אשה שטרחה ויגעה ועמלה והגיעה לתפקיד מרצה, שהיא מרצה מסוג ב’. היא לא תוכל להרצות בפני חלק מהגברים שלומדים באוניברסיטה. ומאחר והאוניברסיטה זקוקה להכנסות, היא תעדיף תוך זמן קצר לקדם מרצים על פני מרצות. השקעת עשר שנים והגעת לתואר דוקטור? הוא שווה עכשיו פחות, בגלל מה שיש לך בין הרגליים.

ותוך כמה זמן, כמובן, יתחיל לחץ על האוניברסיטה להרחיב יותר ויותר את הכיתות שמקבלות רק מרצים גברים. הממשלה הרי רוצה להוציא כמה שיותר חרדים לשוק העבודה, ובצדק. אבל בדרך, אין לה בעיה – כמסתבר – לרמוס את זכויות הנשים.

שימו לב: התהליך הזה התחיל בצה”ל. הוא התחיל לא מהחרדים, אלא מהחרד”לים. הם אלה שעשו את כל הבלגאנים סביב שירת נשים, והם אלה שלא מוכנים לשרת עם נשים, והם אלה שלא מוכנים לקבל פקודות מנשים. ההרחבה של ה”פטור” מנשים לדתיים לאומיים לא מקרית: היא חלק מנסיון מודע של החרד”לים להסיג את זכויות הנשים אחור. הוא מתרחש, לא במקרה, בדיוק כאשר נשים במגזר הדתי-לאומי דורשות יותר זכויות. זו הריאקציה.

המל”ג כפופה, כידוע, לשר החינוך. זהו נפתלי בנט, איש שמדי פעם מדבר על זכויות אדם אבל עד ×›×” לא הראה כל יכולת או רצון להתמודד עם הפלג החרד”לי במפלגה שלו. ×–×” האיש שלא פצה את פיו כאשר חבר במפלגתו תמך ברצח עם ונעלם אל מתחת לאדמה כאשר חבר אחר בזז את קופת המדינה בעשרות מיליונים וחילק לפעילי מפלגתו. אם בנט ×”×™×” רוצה למנוע את ההחלטה הזו, הוא יכול ×”×™×” לצאת למאבק ציבורי בנושא, לשים שם את כל כובד משקלו ולבנות לעצמו שם של מנהיג ראוי – אבל, כרגיל, במקרה הטוב הוא מפחד מהפלג החרד”לי ובמקרה הרע הוא סוס טרויאני שלו.

ההגנה על זכויות נשים מפני הדרתן נמצאת, במידה ניכרת, באחריותו של משרד המשפטים. אבל בראשו עומדת עוד אחות יהודיה, איילת שקד. אטווד, כזכור, ציינה את חלקן של נשים בבגידה באחיותיהן ובשעבודן. אם מישהו חושב שאיילת שקד תשחק תפקיד אחר בטרגדיה הזו, הוא מתבקש להסביר למה, ומה בשקד גורם לו לחשוב שהיא תצא נגד הלך הרוח של המפלגה שלה.

אז התחלנו בהדרת נשים בצבא. המשכנו עם האקדמיה. במערכת החינוך הממלכתית התחילו פתאום, על פי דיווחים בשבועות האחרונים, לדרוש מנערות להמנע מלהגיע עם מכנסיים קצרות. השלב הבא, יש להניח, יהיה במקומות העבודה. יש לך עובד חרד”לי. הוא לא מוכן לעבוד עם נשים. תשכור אשה, או שתעדיף גבר פחות מוצלח ומקום עבודה שקט יותר?

ככה עושים את זה. לא בהפיכה צבאית דרמטית, שתגרור תגובה דרמטית לא פחות ותחדד את קווי המאבק, אלא בהסגה איטית אך מתמשכת של זכויות. לא ייקח זמן רב, ונשים יבינו שאין טעם לבחור בקריירה אקדמית, כי אם עכשיו המאבק נגד אפליה שקטה קשה, המאבק נגד אפליה רשמית יהיה קשה הרבה יותר. והם ילמדו, בסיועם הנדיב של כוחות השוק, שאין טעם להתחרות על משרה מול גבר חובש כיפה. ולאט לאט, כפי שתיאר מרטין לותר קינג את בתו הקטנה, הן יחושו את “העננה המדכאת של תחושת הנחיתות מתחילה להיווצר בשמי מוחה הקטנים, ויתחילו לעוות את אישיותה הקטנה על ידי פיתוח מרירות בלתי מודעת כלפי” גברים. כל זה קורה בסיוע ממשלתי שקט. ראש הממשלה “הדי פמיניסטי” שלנו לא נעמד על טלפיו האחוריות, אולי כי הוא עסוק בהכנסת מטריד המין המקורב אליו, נתן אשל, לארוחה עם נשיא ארה”ב.

ומול המסע השקט הזה של אפליה שיטתית, צריך לומר מילה אחת: זדיינו.

לא מתכוונים לשתוק. לא מתכוונים להסכים. לא נעמוד מן הצד. אוניברסיטה שתתחיל להצר את רגלי המרצות שלה, תמצא שמרצים בעלי שם נוטשים אותה ותמצא חרם אקדמי מתארגן עליה. עסקים שיתחילו להדיר נשים, ימצאו את עצמם מול חרם. שניהם כאחד ימצאו את עצמם תחת מאבק נחוש, בכל כלי חוקי ובכל כלי בלתי אלים, עד שהחרפה הזו תעבור מן הארץ. מי שחושב שזה רק מאבק של נשים, בעצם לא מקבל את הנשים כחלק בלתי נפרד ושווה מן המין האנושי. התורה של החרדים והחרד”לים לא מאפשרת להם לעבוד עם נשים? אז שיצאו הם מן הקהל, שיזחלו אל המאורות שלהם ויישארו שם. לא נעוות את החיים שלנו למענם, לא נגזור על 51% מהאוכלוסיה – רוב, אגב – מצב של נחיתות.

זדיינו. לא הפעם. לא עוד.

אנא קדמו את הפוסט הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פעם, ואפילו לא כל כך מזמן, יאיר לפיד הצהיר בגלוי הוא יהודי רפורמי. לא יהודי רפורמי מוצלח מדי, כמובן; בסך הכל הוא נתפס כותב באחד מטוריו בשנות התשעים המאוחרות על אמונתו שנשמתו של סבו התגלגלה בציפור. אבל רפורמיות נתפסה כקולית יותר מאורתודוקסית ולפיד, שכשהוא לא מנסה לדבר בשמו של יהוה אלוהים לא משחק תפקיד גדול מדי בחייו, לא מסוגל להכריז על עצמו כאתאיסט, כי הוא יודע שזה יעמיד אותו במלכוד הישן של "אין אלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ", כפי שניסח זאת יפה אמנון רז-קרקוצקין. היהדות של לפיד, כמו של יהודים גאים רבים אחרים, מתמצה בתפיסה של היותם בנים לעם נבחר; לפיד כתב לפני כשנה שהוא מרשה לעצמו לגנוב שירים של יוצרים זרים אבל נמנע מגניבת כאלה של יוצרים ישראלים. מותר לחשוד שהוא לא יודע שהוא בסך הכל מתחבר למסורת אורתודוקסית ארוכה של התפלפלות בשאלת גזל הגוי.

באותם ימים לפיד עוד לא ראה בעצמו מועמד פוליטי, אבל היום הוא בהחלט כזה; והוא יודע שבציבוריות הישראלית "רפורמי" היא מילת גנאי שמתחרה ב"סמולני." וכמו שהוא מקפיד שוב ושוב למצב את עצמו בימין הוא לא מדבר יותר על האמונות שלו, אם אכן יש לו כאלה. מותר להעריך שמדובר בהפסד קטן מאד לתנועה הרפורמית, שאפשר לנהל אותה ויכוח אבל לפחות תמיד לקחה את היהדות שלה ברצינות המתבקשת.

כדי להעמיד מסך בין לפיד של לפני שש שנים ובין לפיד הנוכחי, כמו גם ליצור ספק בשאלה האם הוא שונא חרדים לתיאבון, לפיד הכריז היום על מס' 2 ברשימה שלו: הרב שי פירון. הלז מוכר בציבור כאחד ממנהיגי רבני צהר, תנועה אורתודוקסית שמעמידה פנים שליהדות האורתודוקסיים יכולים להיות פנים אנושיים, בהצלחה מוגבלת מאד. ככזה, פירון נחשב לרב "מתון", שחילונים יכולים לחיות איתו.

דא עקא, שמעקב אחרי הפסיקות של פירון מפריך את התפיסה הזו (שפירון, מטבע הדברים, הוא מראשי מקדמיה). בסופו של דבר, רב אורתדוקסי הוא רב אורתודוקסי. יש לו גבולות גזרה שמהם הוא לא יכול לחרוג, לא בלי שהקהילה שלו תקיא אותו מקרבה.

פירקון יצא נגד תג מחיר, כמו כמעט כל רבני צהר – אבל בראיון טלפוני לפני כמה שנים הוא הבהיר לי שהוא מתנגד לפעולות תגמול של יחידים, משום שפעולות כאלה צריכות להתבצע על ידי צה"ל. אין לפירון בעיה עם הכיבוש או עם העוולות שנלוות אליו; לכל היותר הוא מכסה עליהן בטיעון הצבוע והישן של צבי יהודה קוק, ש"אין לנו סכסוך עם מוחמד", כלומר עם פלסטינים פרטיים, אלא עם התנועה הלאומית הפלסטינית.

אבל ×–×” בסדר; גם ללפיד עצמו, לפחות במהדורת 2012, אין בעיה עם הכיבוש. לעזאזל, גם לשלי יחימוביץ' (מהדורת 2012) אין יותר מדי בעיות איתו. מצד שני, סביר שלפיד (ועל אחת כמה וכמה, יחימוביץ') לא ימהר להכריז שהומוסקסואלים הם אנשים פגומים מוסרית, ופירון עשה בדיוק את ×–×”. לפני כעשור, כתב פירון ללסבית דתיה ש"אני מתנצל על היות תשובתי חד משמעית וברורה, אבל עלייך לדעת שההלכה והמחשבה היהודית לא רואה בכך [צ"ל בכל – יצ"×’] אלה בעיה נשלטת, ברת תיקון. כן, רנו [צ"ל אנו –יצ"×’] רואים בכך פגם. פגם מוסרי, אבל יותר מכך – פגם מהותי, רוחני [כאן מעלה פירון את התפיסה האפלטונית, שהוא בטעות חושב שהיא יהודית, על אחדות השלם בזיווג בין זכר ונקבה – יצ"×’] המעשה הלסבי שונה – כפי שהבנת – מההומוסקסואלי בצד המשפטי ההלכתי, אבל הבעיה היא אותה בעיה." פירון, כמובן, מהיותו רב צהר, לא ממהר לדון את השואלת לכף הקלע או ליורה של צואה רותחת, אלא מנסה להשאיר אותה בקרב הקהילה, אבל לא לפני שהוא מבהיר לה שזהותה המינית היא "פגם מהותי, רוחני" וכמובן מוסרי.

בתשובה שכתב להומו דתי לפני כשמונה שנים, ששאל אותו אם מותר לו לשמש כמציל בבריכה מעורבת – שהרי איננו נמשך כלל לנשים – נוזף בו פירון על שהוא "השלים עם מצבו," שהרי "אני בטוח – וסלח לי על הבטחון – שי [צ"ל שיש – יצ"×’] עוד מה לנסות." פירון חוזר כאן על האמונה הפונדמנטליסטית – היא ×”×’×™×¢×” אל החשוכים שלנו מאחיהם הרוחניים בארה"ב – שנטיה מינית היא משהו שניתן "לתיקון." מעבר למופרכות של התפיסה הזו ולאומללות שהמיטה על מספר גדול מאד של אנשים, פירון חוזר כאן על תפיסת ההומוסקסואל כמי שפגום וזקוק לתיקון. זו לא הפסיקה היחידה שלו בנושא: כשנה קודם לכן, הוא כותב לשואלת שתוהה האם מותר להחזיר בתשובה הומוסקסואל ש"יש אנשים שיש להם בעיה בענייני שבת ואנו לא דוחים אותם מלהתקרב וכך ביחס ללשון הרע ולענייני ממונות. אכן, זהו איסור חמור ובעייתי אבל יש לעבוד על כך וניתן לצאת מכך. ×–×” אפשרי.
לכן, אין לדחות אדם המעוניין לחזור בתשובה בגלל בעיה חמורה זאת." ההדגשה שלי. שוב, אנחנו רואים כאן את גישת צהר: מדובר בחוטאים קשים אבל אסור להרחיק אותם; ימין דוחה ושמאל מקרבת.

והבעיה לא עוצרת בזכויות הומוסקסואלים. פירון נשאל גם האם מותר לנשים לרקוד עם ספרי תורה. התשובה שלו מעניינת מאד: לגופו של עניין, הוא נאלץ להודות, יש מקום להתיר זאת, בבחינת קל וחומר, שכן הרמב"ם ציין שמותר לנשים לעלות לתורה והדבר נפסל משום מנהג. אבל הוא פוסל את הדבר, ומשתי סיבות: קודם כל, יש אנשים בקהילה שאינם ערוכים לריקוד של אשה עם ספר תורה "מטעמי צניעות", ועל כן, כמובן, הנשים הן אלה שתצטרכנה לוותר על הריטואל שלהן; ושנית, משום שהמהלך נראה לא כמיועד לו-עצמו, אלא כראש גשר לקראת השגת עוד מטרות של נשות הקהילה. את כל זה הוא עוטף בצורך לשמור על מנהגים קבועים, כלומר שמרנות גרידא.

מעניין לציין שדבריו של פירון כאן – הם נכתבו לפני חמש שנים – מזכירים מאד את דבריו של יעקב אריאל, עוד רב בולט בצהר, שאסר על נשים ללמוד את התלמוד הן משום שהוא "מסוגל להזיק להן" והן משום שהוא חשד שהדרישה ללמוד תלמוד מגיעה מתוך התרסה. וכמובן, אי אפשר להשלים עם התרסה. כשכזו מגיעה, האורתודוקסיה-עם-פני-אדם עפה מהחלון ותחתיה צצים פני הכלב הישנים. כל זמן שרבני צהר מתמודדים עם חוטאים שפלי רוח, אין להם בעיה ללכת לקראתם; כשהם צריכים לעמוד מול מינים, או מול חשד מינות – כלומר, מול התרסה דתית ערה ומודעת לעצמה – הם קודם כל רבנים אורתודוקסים, כלומר משמרי זכויות היתר של הגברים היהודים.

ועוד בעיה. הרב המתון שמקבל את כל הציבור בסבר פנים יפות – כל זמן שהוא מקבל בהכנעה את מרותו, כאמור – לא כל כך אוהב ערבים. לפני כשבע שנים הוא ×¢× ×” לגזען מהסוג המוכר – ×–×” של דני דנון – שכותב שהוא פעיל בהחזרת נשים יהודיות שמעדיפות לא יהודים וש"מהר מאוד יגלו שהחלום שלהם לא וורוד כל כך והם יכנסו למערבולת של אלימות ואיומים בלתי פוסקים..בלבול מתמיד לגבי הזהות ועוד צרות צרורות.. לפעמים ×–×” עוזר וישנן בנות שמקשיבות ולפעמים ..פשוט אין עם מי לדבר !! יש כאן ערבים ובדואים שמרעיפים טונות של כסף ומתנות על נערות ילדות בנות 13-16 ומבלבלים אותן לגמרי, הנערות הללו חושבות שהמתנות האלו הם גילויי אהבה בעוד שלי ברור בהחלט מהי המטרה הסופית ולראייה יעודו עשרות אם לא מאות מקרי הריון של נערות אשר חלקן מסתימות בהפלה וחלקן בהולדת ילדים."

מה ענה לו פירון? האם הוא שלח אותו לחפש את החברים שלו ולספר למישהו אחר צ'יזבטים על היכולות המאגיות של זקנות פלסטיניות ורגלי ארנבת? חס וחלילה, זו לא תהיה תשובה ברוח ישראל סבא. פירון ענה לו ש"ראשית יישר כח. אין לי ספק שמדובר בעבודת קודש. לפי תאורך מדובר בניצול ציני של מצוקה ע"י הרעפת טובה חומרית.
ברור שהנזקים נוראיים ואין לנו אלא לעשות ה כ ל כדי להלחם בכך. יחד עם זאת, אני סבור שעליך ועל יתר הפעילים לקבל הדרכה מקצועית שאין בכוחי להציע.
אני מניח שהייתי מדבר על ליבן באמצעות הרצון לחזק את הכבוד העצמי, את החוסן האישי, את התחושה של קנית בכסף, את הסכנה של המעבר לעם זר שבחלקו – עויין ואוייב. אך אני משוכנע שהדגשים צריכים לבוא על ידי אנשי מקצוע." או, במילים אחרות, כוונותיך רצויות אך מעשיך לא רצויים. אבל את התפיסה שיש "עשרות אם לא מאות מקרי הריון" של נשים יהודיות שפותו על ידי "ערבים ובדואים שמרעיפים טונות של כסף ומתנות" על בנות 13 עד 16, פירון בולע ולא נודע ×›×™ בא אל קרבו. ראוי לציין שגם הגזענות היהודית הזו נגועה בסוג של שנאת נשים: התפיסה שהאשה היא פתיה, דעתה קלה, ושהיא טרף קל לגבר שרק מרעיף עליה כספים ומתנות (ומסתבר שבמקרה של אנסטסיה מיכאלי, גם פיצה וקולה ישיגו את המטרה), או, במילים מנומסות פחות, מישהי שמוכנה להתמסר תמורת אתנן.

אז זה הרב של יאיר לפיד: הומופוב במידה, גזען ופטריארכלי עם נגיעות מיזוגניות. עכשיו, כמה וכמה אנשים כתבו לי היום שמאז, כתוצאה ממספר מפגשים אישיים, פירון עדכן את עמדותיו וריכך אותן משמעותית בשאלת ההומוסקסואלים וזכויותיהם. יכול להיות, ואם זה המצב זה ראוי להערכה: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים. ועל כן אם פירון יהיה מוכן לכתוב במפורש שהומוסקסואלים אינם פגומים, שהם אינם זקוקים לתיקון, שהם אדם ככל אדם שנברא בצלם אלוהים, שאם כבר הם נבחרו על ידי יהוה למסה גדולה מזו של אחיהם ההטרוסקסואלים, שאל להם להתבייש במיניותם – אפרסם את זה כאן בהבלטה. איך לומר, אני לא עוצר את נשימתי.

השאלה היא למה בחר לפיד דווקא בפירון. אולי הוא לא ידע על כל זה, ואם כך זו שגיאה פוליטית של טירון – במיוחד לאור ההתלקחות העצמית של יעקב "אני קרוב יותר למעמד הביניים מאשר לעציר מטולטל" פרי, אם לפיד ידע על ההתבטאויות הללו, או שהוא חשב שאף אחד לא ישים לב – מה שאומר שהוא לא למד שום דבר מההשפטה שעבר על ידי איתמר שאלתיאל, האדם היחיד שעל החגורה שלו תלויות הקרקפות גם של לפיד וגם של שנוא נפשו רון מיברג – וזה פשוט אומר שהוא עוד לא מבין איך פועלת התקשורת היום והתרגל לתקשורת הנוחה של פעם, או שהוא חשב שרב בעייתי כמו פירון הוא עדיין נכס, בהתחשב בציבור הישראלי הכללי.

יכול להיות שהחישוב הזה של לפיד יתגלה כמוצדק. אסור, על כל פנים, לעשות לו – או לפירון – הנחות כאן. שניהם אנשים פוליטיים עכשיו. הם מבקשים לא את אמונה של קהילה קטנה, במקרה של פירון, או לבדר את הקהל (במקרה של לפיד); הם מבקשים את אמון הציבור. כלומר, הם רוצים שנשכור אותם לתפקיד. הם צריכים לתת לנו תשובות. ואנחנו צריכים להתעקש עליהן.

ועוד דבר אחד: אלי ישי, אולי האדם המאוס ביותר בישראל, הודיע לפני חודשיים שהוא מתכוון לכלוא בקרוב את כל מבקשי המקלט מסודאן. שורה של ארגוני זכויות אדם מיהרו להגיש עתירה בהולה, ואחרי חודשיים נאלצה המדינה להודות שלהד"ם. הבוקר משכו הארגונים את העתירה, כשהם כותבים ש"חודשיים ימים, ועתירה לבית משפט נכבד ×–×”, נדרשו לרשויות על מנת להודות, ×›×™ הבהלה והאימה שזרע הגורם הבכיר ביותר הממונה על מנגנון המקלט של מדינת ישראל בקרב אלפי מבקשי מקלט, ובהם פליטים, קורבנות סחר בבני אדם, קורבנות עינויים, נשים, ילדים וטף – לא היו אלא "מתיחה" אכזרית… עתירה זו חשפה התנהלות חמורה וחסרת תקדים, שדומה שכמותה לא נגלתה בפני בית המשפט בישראל מעולם. סגן ראש הממשלה ושר הפנים של ישראל פרסם הודעה בדבר החלטה נוראה שקיבל ובדבר ×”× ×—×™×™×” איומה שנתן, שלא היו ולא נבראו. ההודעה זרעה בהלה ואימה בקרב ציבור, מהמוחלשים בישראל, שרבים ממנו הם קורבנות של הנוראות שבחוויות. הכל סברו שיש יסוד לדבריו של המשיב, ומתי המעט מקרב הרשויות, שידעו ×›×™ לא היא, עמדו מנגד והחרישו." הבוקר עצרה יחידת עוז – מוטו: חזקים על החלשים ביותר – עוד שני ילדים ולקחה אותם למתקן כליאה. הרחקתו של ישי ממשרד הפנים חייבת להיות דרישה לקראת הקמת כל ממשלה לא ימנית אחרי הבחירות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לטוב לבו של שי פירון.

(יוסי גורביץ)

בשביעי במרץ, 1965, התחילו 600 פעילי זכויות אזרח לצעוד מסלמה, אלבמה, למונטגומרי, בירת המדינה. הם צעדו כדי לאפשר לאוכלוסיית השחורים הגדולה לממש את זכות ההצבעה שלה: הזכות היתה קיימת בחוק, אך נשללה על ידי תעלולים ביורוקרטים שונים. המצעד הצליח להתקדם שישה רחובות ונבלם, באלימות קשה, על ידי שוטרים.

בתשיעי במרץ, בזמן שהצועדים המתינו לצו בית משפט שיאפשר להם לצעוד, התקיים מצעד סימבולי של מאות מטרים. באותו ערב הותקף אחד מהצועדים, ומת מפצעיו.

ב-21 במרץ, לאחר שהתקבל צו בית משפט שהתיר לצעוד, התחילו 3,200 צועדים את המסע. כשסיימו אותו לאחר ארבעה ימים, היה מספרם 25,000.

בשבוע הבא, ביום שישי העשירי בנובמבר, יתקיים מצעד הגאווה בירושלים. מטרת מצעד זה היא השגת שוויון זכויות מלא לכל מי שהגדרתו המינית העצמית, או העדפתו המינית, אינה הנורמה. כל מה שקהילה זו דורשת היא את הזכות למסד קשרים בין חבריה ולהיות מוגנים מאפליה על רקע נטייתם.

במצעד של שנה שעברה פצע דוקר חרדי שלושה מהצועדים, כאשר אחד מהם נפצע קשה. מרגע שהוכרז על קיום המצעד השנה, התחילו איומים באלימות ואף מהומות בירושלים. הפוליטיקאים ×”"אמיצים" שלנו, והשוטרים החרוצים שאמורים להגן על זכויותינו הדמוקרטיות – שכבר הצליחו לדחות את המצעד ממועדו המתוכנן – החלו לבדוק האם ניתן למנוע את המצעד כדי למנוע אלימות.

לכן קוראים החתומים מטה להשתתפותכם במצעד הגאווה – גם אם אין לכם כל זיקה למאבק לשוויון זכויות להומוסקסואלים, בשל העובדה ×›×™ מדובר כאן באחד מיסודות המדינה הדמוקרטית. אין למדינה יכולת לשלול את הזכות להפגין, למעט כאשר המפגינים עצמם מאיימים באלימות. העברת אישור ההפגנות בפועל למיעוט כלשהו, ודאי מיעוט קולני ואלים כציבור הדתי, ×”× ×” צעד אנטי-דמוקרטי מסוכן. גם ההומופוב הגדול ביותר צריך לשאול את עצמו, באנלוגיה קלה לביצוע, האם ייתכן שאיום של הימין הקיצוני באלימות ימנע קיום הפגנה שמאלנית. כאן גם המקום להזכיר שרגשות אינן ערך מוגן.

כפי שצעדו המפגינים בסלמה לפני כארבעים שנה, עלינו לצעוד עכשיו כדי להבהיר אחת ולתמיד: אלימות לא תזכה בפרס. אם רוצים החרדים למחות, שיתכבדו וישיגו אישור להפגנה נגדית, כפי שהפגנו אנו כאשר רבע מיליון חרדים מחו נגד בג"צ. בדיוק כמו שלא הופסקו הפגנות השמאל לאחר שנרצח אמיל גרינצוויג, לא ניתן לאלימות לעצור את זכותנו להפגין.

(יוסי גורביץ, עופר רון)