החברים של ג'ורג'

כמו צמח זר

מול ההתעוררות האנטי-ליברלית העולמית, ראוי להזכיר כמה מושכלות ראשונים

(להילה בניוביץ’)

“וכן כל אשה רוחצה לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת לפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו […] כל אשה שתמנע לעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן – כופים אותה ועושה, ואפילו בשוט.”

(העיט הגדול, משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות כא’, הלכות ג’ + י’)

הווז’ד (מנהיג) הרוסי, ולדימיר פוטין, אישר בפברואר האחרון הצעת חוק שהעבירה הדומה שהפכה את האלימות המשפחתית מעבירה פלילית לעבירה מנהלתית. על פי החוק, גבר רוסי אשר הכה את אשתו וילדיו, ובלבד שלא שבר את עצמותיהם, יהיה צפוי לקנס או למאסר קצר של כ-15 יום. החוק הקודם קבע עונש של שנתיים מאסר. על פי ההערכות, בכל 40 דקות מתה אשה ברוסיה כתוצאה מתקיפה מצד בעלה.

גוף מחוקק – אוקיי, חותמת גומי, אבל עדיין גוף מחוקק – העביר חוק שמתיר כך את דמם של נשים במאה ה-21, והידיעה נכנסה בעיקר לחדשות הקוריוז. יש להניח שאם הצעת החוק הזו היתה עוברת באיראן או ערב הסעודית, היה הרבה יותר רעש. אבל האגף הימני שלנו, שמקדם בשצף כל ידיעה – ללא קשר לאמיתותה – על התנהלות בזויה של מדינות איסלמיות, עבר בשתיקה על החוק הרוסי. החוק הזה לא הפריע למארין לה פן, המועמדת של הקרמלין בבחירות בצרפת, להפגש עם פוטין לפני שבוע – פגישה שבה התייחס אליה פוטין כאל הנשיאה הבאה של צרפת. לה פן ניסתה להעמיד פני פמיניסטית לפני שנה; לא נראה שהיא עצמה התייחסה לעמדה הזו ברצינות, וודאי שלא חשבה שמישהו יזכור את זה, או יזכיר לה את זה. הפמיניזם שלה, כמו של הימין היהודי שלנו, צץ רק כדי לנגח את האיסלמיסטים.

אבל המטרה של הפוסט הזה היא לא הצבעה על הצביעות הימנית; יש די צביעות, בכל צד של המפה הפוליטית. לא, הנקודה היא אחרת.

רוסיה מהווה בימים אלה מוקד לימין החדש העולמי, ימין שבו זמנית מתיימר לחזור ללאומיות ישנה ומוכר את המולדת שלו לרוסיה. לה פן, שמצהירה שהאינטרסים שלה תואמים לאלה של רוסיה, היא מקרה בולט. יש אחרים. בכל רחבי אירופה עולה החשש שהרוסים מתכוונים להשתמש בכוחות לאומניים כדי להשפיע על הבחירות. ביותר מדי מקרים, האנשים שמשמשים כפיונים של רוסיה הם צאצאי תנועות פאשיסטיות ואנטי-ליברליות ותיקות. אם פעם המוקד שלהם היה גרמניה הנאצית, וזו שימשה כזרז ודלקן של תנועות פאשיסטיות ברחבי היבשת, הפעם משחקת בתפקיד הזה רוסיה הפוטיניסטית. וכמובן, השאלה של חלקה של רוסיה בהטיית הבחירות האחרונות בארה”ב עודנה פתוחה.

היועץ לבטחון לאומי של טראמפ, מייקל פלין, נאלץ להתפטר לפני כחודשיים משום שניהל פגישות אסורות עם בכירים רוסים ושיקר עליהם; בימים האחרונים, עוכר דינו של פלין אמר שהוא מבקש חסינות מהעמדה לדין כדי להעיד על מה שהוא יודע. שר המשפטים של טראמפ, ג’ף סשנס, שיקר לסנאט ביחס לפגישות שלו עם בכירים רוסים ונתפס בכך; בעקבות השקר, הוא נאלץ לפסול את עצמו מלדון בחקירה בפרשת רוסיה-טראמפ. מנהל הקמפיין של טראמפ, פול מנפורט, היה סוכן השפעה רוסי בתשלום במשך שנים, ומסמכים מביכים בעניינו צצו לאחרונה. ממשל טראמפ טען שטראמפ לא ידע על כך כלום. בערך כפי שטראמפ טען שאין לו עסקים ברוסיה – אבל העובדות מעידות אחרת.

האם טראמפ הוא סוכן רוסי, במודע או שלא במודע? השאלה הזו עודנה פתוחה. השאלה שעליה אין ויכוח היא שהימין המודרני אימץ את האנטי-ליברליות הרוסית. לתפיסה האוקסידנטלית – האמונה שהמערב מנוון מעצם טיבו, שהליברליות שלו מקדמת נשים, נשיות, הומוסקסואליות, אובדן גבריות, חולשה, זיוף, תלישות ואי אותנטיות – שורשים עמוקים מאד ברוסיה. הוויכוח הפנים-רוסי במאה ה-19 על השאלה לאן אמורות להיות פניה של רוסיה מועדות, מזרחה או מערבה, הוליד כמה מהטקסטים היותר חדים של האוקסידנטליות, טקסטים שרעיונות מתוכם ממשיכים להיות מצוטטים עד היום, גם אם המצטט לא מודע למקור. (קריאה ראויה בנושא היא Occidentalism של Ian Buruma ואבישי מרגלית).

סביר להניח שחלק ניכר מהתארים האלה – תלישות, אי אותנטיות, חולשה, נשיות, הומוסקסואליות – כבר מוכרים לכם: אלה התארים הקבועים שהימין היהודי מפנה כלפי השמאל הישראלי כבר עשורים. לגמרי לא במקרה, אלה בדיוק התארים שבהם השתמשו אנטישמים כלפי יהודים, ושאומצו על ידי ציונים שונאי עצמם. (ויש לדייק: ה”שנאה העצמית” המפורסמת שהימין היהודי מדבר עליה, אין בה שום דבר יחודי ליהודים. ההתנגדות האירופית לעידן המתועש הולידה הרבה מאד טקסטים של “שנאה עצמית” שהם למעשה טקסטים של מחאה חברתית. והבורגנות הותקפה לא רק משמאל, אלא הרבה מאד מן הימין.)

וביסודו של דבר, בליבה של האנטי-ליברליות עומד דבר אחד: החשש מהתמוטטותו של “העולם הישן.” והעולם הישן, אבוי, כבר לא מכיל אצולה או זכויות יתר כנסייתיות. במידה ניכרת, זו מלחמה על זכותם של גברים להיות אדונים: על נשים, על ילדים, על זרים, על מי שחורג מה”גבריות” העתיקה. אתם יודעים, הגבר שלא מחצין רגשות, לא בוכה, מגדל שפם ואידיאלית הוא חוטב עצים (אם כי רצוי שלא לא יהיה קרוסדרסר, וכאן הרי הפאנץ’ של המערכון הזה). גבר מהתקופה העתיקה ההיא, שבה גברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים חיו בחרדה מתמדת.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

ולכן זה לגמרי לא מקרה שאחד הדברים הראשונים שעשה טראמפ הוא לבטל את ההנחיות של ממשל אובמה ביחס לטרנסג’נדרים. ולכן זה לגמרי לא מקרה שהימין הדתי בארה”ב מבועת מטרנסג’נדרים, שעל פניו הם היפוכו של הסדר “הטבעי”, אבל לא היתה לו בעיה להצביע לאדם שהתגאה בכך שהוא תוקף מיני סדרתי (grab them by the pussy). תקיפה מינית, ועוד יותר מכך התגאות בתקיפה מינית, היא חלק מהסדר הישן: היא מוכיחה “גבריות.” לכן מתקשים אנשי ימין להבין את כל התפיסה של יחסי מין בהסכמה: הסכמה משמעה שיש שני צדדים שווים.

וכל מהותה של המהפכה האנטי-ליברלית היא מלחמה נגד שוויון. כל מטרתה היא להפוך סדר ליברלי שנבנה בעמל ולא מעט דם: נשים קיבלו את זכות ההצבעה לפני פחות ממאה שנים, ובבריטניה זה לא קרה לפני שהסופרג’יסטית אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, השליכה את עצמה מתחת לפרסות סוסו של המלך. דיוויסון, יש לציין, היתה עבריינית סדרתית: היא נעצרה תשע פעמים בשל הפגנות עבור זכויות נשים – הפגנות שהמשטרה האנגלית דיכאה בפראות ובאלימות מינית חריגה. שחורים זכו בפועל בזכויותיהם לפני 50 שנים; גאים, לפני שלושה עשורים ופחות מכך. בישראל, הצליחה שולמית אלוני לבטל את החוק נגד הומוסקסואליות – כן, שולמית אלוני, לא אמיר אוחנה – לפני 30 שנה בלבד. כן, ב-1986 הומוסקסואליות עדיין היתה עבירה פלילית בישראל, ואנשים נעצרו עליה ונפתח להם תיק, אם כי מימי היועץ המשפטי חיים כהן והלאה לא הוגשו כתבי אישום בעבירה הזו.

השינויים האלה מהירים ומסחררים. במונחים היסטוריים, אמילי דיוויסון מסרה את נפשה שלשום. נישואי גאים בארה”ב ובאירופה קרו הבוקר, בערך. כל התפיסה שבני אדם שווים בזכויותיהם צעירה מאד ועדיין רדיקלית מאד לחלק ניכר מהאוכלוסיה. המאה האחרונה מוטטה שורה של חומות שעמדו על תילן פחות או יותר לאורך כל ההיסטוריה האנושית. והשינוי המהיר הזה מעורר תגובת נגד חזקה, לעתים אלימה, מצד האנשים (לעתים קרובות מדי, גברים) שלא יכולים ללא אדנות. רוסיה היא נושאת הדגל הנוכחית של תגובת הנגד הזו.

אבל התפיסה שנשים צריכות להיות מדוכאות כלל לא נשארת בגבולות רוסיה. כשיגאל לוינשטיין יצא נגד שירות נשים בצה”ל, הוא ביטא קול אנטי-ליברלי חזק. הוא כנראה יפסיד במאבק הזה, כי צה”ל הוא הטוטם הגדול של החברה הישראלית, אבל הוא לגמרי לא לבד. השופט משה דרורי הכניס את הרמב”ם למערכת המשפט שלנו; השוט של הרמב”ם שהופיע במוטו של הפוסט הזה לגמרי יכול לחזור במערכה הבאה. לצידו של דרורי ניצב כל מי שמדבר על הכנסת עקרונות המשפט העברי לחיינו, כי בסופו של דבר אלה עקרונות המשפט העברי: עליונות הגבר היהודי (דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי) מעל הבריאה כולה.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

התפיסה האנטי-ליברלית חזקה בישראל, ומכמה סיבות. קודם כל, היהדות האורתודוקסית שהקימה את מדינת ישראל (כן, התפיסה המשיחית של מדינה יהודית היא אורתודוקסית) היא תוצאה של תהליך היסטורי שדחה את הליברליות. מי שרצה להיות יהודי ליברלי הלך אל הרפורמים או הקונסרבטיבים. בעצם הבחירה בישראל כמדינה יהודית יש בחירה מודעת בשמרנות, כי הגדרת “מיהו יהודי” מובילה לאחת משתיים: או שנותנים אותה לרבנים האורתודוקסים, או שפותחים אותה לרפורמיות. וב-70 השנים האחרונות, הבחירה של המדינה היהודית היתה ברורה.

שנית, משום שישראל נמצאת בסכסוך לאומי בלתי פוסק, ומשום שהוא מתרחש על קודשי-קודשיה של האמונה היהודית. כמעט בהכרח, הופך הסכסוך הלאומי לסכסוך דתי, ומן העבר היהודי צץ כל הרפש שלא נוקה: כל שנאת הזר שחוזקה וחושלה במשך שנים של רדיפה.

ושלישית, משום שבישראל התפיסה הליברלית נתפסת כנטע זר. מה שנכון.

כן, אנחנו נטע זר. אנחנו שתיל שלכאורה נטמע באדמה לא-לו, בלב האדמה שבה חושל המונותיאזם, במדבר הפראי והגבעות הקודחות שהולידו את מטורפי ירושלים ויורשיהם שבסוריה ובערב. על פניו, אין לנו כל סיכוי. הטבע עצמו נגדנו. אלוהים, כתב גרשום שלום במשפט שאוהבים לצטט, לא יישאר אילם בשפה שבה הושבע מיליוני פעמים.

אבל כאשר כתב ג’ון מילטון את האראופגיטיקה שלו, אחד הטקסטים המוקדמים על חירות המחשבה, השתולל באירופה ציד המכשפות הגדול. מאות אלפי נשים, אולי מיליונים, עונו ונרצחו בשלל דרכים איומות משום שהן נתפסו, או נחשדו, או הלשינו עליהן, שהן חריגות. ברקע, בערה מלחמת הדת הפראית שהחריבה את גרמניה, הרגה שליש מאוכלוסייתה, ומחתה מעל צפון פרוסיה אפילו את שמות המקומות – שהם בדרך כלל הדבר האחרון שנותר. חמישים שנים אחר כך, במה שהפך לדוגמה המוכרת ביותר של ציד מכשפות, רצחה הקהילה של סיילם חלק ניכר מבנותיה ובניה בשל מתיחה זוועתית של צעירות מעורערות. ו-30 שנים אחר כך, ראה וולטר כיצד מוצא אדם להורג בשריפה משום שהוא לא פינה דרך לתהלוכה של נזירים. האינקוויזיציה הספרדית בוטלה על ידי הכוחות הכובשים של נפוליאון, ועל ידי המלוכה הספרדית היא בוטלה רק ב-1821; הצמיתות ברוסיה נמשכה עד שנת 1861 – השנה שבה פרצה מלחמת אזרחים בארה”ב על שאלת העבדות.

הליברליזם – התפיסה שכל בני האדם שווים בזכויותיהם – הוא, במידה ניכרת, נטע זר גם באירופה ובארה”ב. הוא היה שם 150 שנה או 200 שנה יותר מאשר פה. במונחים של היסטוריה אנושית, בערך יומיים. והוא שתיל רך שעדיין נאבק על קיומו. ספק אם ג’פרסון ומדיסון היו מזהים את התקופה המודרנית; סביר מאד שהם היו מתחלחלים ממנה. ואף על פי כן.

אנחנו נמצאים בצד אחד של מלחמה תרבותית עולמית. הגיע הזמן שנפסיק להתבייש בו. אנחנו נטע זר, כן. אבל כשהצמח היליד מוציא לנו דאע”ש, פוטין ולוינשטיין, הגיע הזמן לגינה חדשה. האינקוויזיטור יכול לומר לעצמו בגאווה שהוא “אותנטי”. אני אוותר על האותנטיות הזו.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפוטיניזם הזוחל כדי להיוולד

נתניהו מנסה לנצל את התאבדותו של אריאל רוניס כדי להתגבר על המעוז האחרון של חופש הביטוי

בסוף השבוע האחרון, שם קץ פקיד במשרד הפנים, אריאל רוניס, קץ לחייו. רוניס כתב סטטוס בפייסבוק קודם להתאבדותו, ובו תלה את החלטתו בתקרית שאירעה מספר ימים קודם לכן. אשה אפרו-אמריקאית הגיעה למשרד של לשכת האוכלוסין שניהל רוניס ודרשה לעמוד בתור לאמהות. התלהט ויכוח, שאחריו כתבה האישה סטטוס משלה, שבו כתבה שהיא חשה שמדובר בגזענות. רוניס כתב שבאמירה הזו, שהופצה במהירות ברחבי פייסבוק והגיעה גם לכלי התקשורת, הוא לא יכול לעמוד, ושם קץ לחייו.

זו טרגדיה, אבל לא הייתי נדרש לה – כולם כתבו על כך יותר מדי – אלמלא החליט הדיקטטור בהתהוות של ישראל, בנימין נתניהו, לנצל אותה. הלז הוא שר התקשורת, אבל במקום להתייצב לדיון בנושא בכנסת הוא שלח את אחד מסריסיו, יריב לוין – שר התיירות ומי שהיה בערך שבוע גם השר לבטחון פנים – כדי לדבר במקומו. האחרון אמר לכנסת ש”נדרשים התאמה ושינוי יסודיים בחוק לשון הרע, אבל בכל אבל בכל פעם שמנסים לקדם זאת מציגים את הדברים כאילו מנסים להצר את גבולות התקשורת […] לצערי אנחנו במדינה נמצאים בחופש ביזוי מוחלט. חופש הביטוי אסור שיהפוך לחופש הביזוי. אין שום בעיה לעמוד כאן ולהביע צער, אבל בסוף צריך להחליט אם אנחנו שמים גבול ונותנים לאנשים כלים להגן על שמם. אני מאוד מקווה שהפופוליזם שעד היום ליווה את הנושא, לא ימשיך ללוות אותו ובאמת נגיע להסדרה אמיתית. הסוגיה הזו מצריכה אומץ כדי לא ללכת שבי אחר הפופוליזם של פגיעה בחופש הביטוי. […] המקרה הזה (התאבדותו של רוניס, י"ל) הוא תמרור אזהרה והוא מבטא בעיה עמוקה שחורגת מעבר לרשתות החברתיות, והיא בעיה בכלל בשיח שהוא הרבה פעמים מאוד אלים ולעתים גם באווירה של חיסול חשבונות. זה קרה אמנם בגלל פוסט ברשת החברתית אבל זה יכול לקרות גם מפרסום בעיתונות. העובדה שבמדינת ישראל אדם הוא אשם אלא אם כן הוא הוכח אחרת לא מתאימה למדינה דמוקרטית. לא סוד שהחקיקה בישראל בפיגור עצום אחרי הטכנולוגיה.”

קשקוש מוחלט.

רוניס ידע מי האשה שכתבה את הסטטוס נגדו. היא כתבה אותו בפייסבוק, בשמה האמיתי. אילו רצה, יכול היה להתייעץ עם עורך דין, וזה היה אומר לו שפשוט אין לו עילה לתביעת דיבה. אם היה מתעקש – ויעיד המקרה של עינב גנד גלילי – היה מוצא בכל זאת עורך דין שהיה מגיש תביעה ריקה בשמו. סביר להניח שבמצב כזה, כגבר לבן פריבילגי עם די הרבה כסף, הוא היה מצליח להכניע את האשה ולהוציא ממנה התנצלות, אולי גם פיצוי, רק כדי שלא תצטרך להוציא את עשרות אלפי השקלים להתגוננות מפני תביעת דיבה. למעשה, יש סיכוי סביר שמאחר וכל התקרית התנהלה במסגרת תפקידו של רוניס, הוא היה מצליח לשכנע את המדינה להשתתף, ולו חלקית, בהוצאות שלו. במידה והמתלוננת נגדו היתה מוצאת את הכסף להתגונן משפטית, שופט היה מכריע האם יש ממשות כלשהי בתביעה (וכאמור, לעניות דעתי כמי שאיננו משפטן, אין). למעשה, לרוניס היה פתוח ערוץ משפטי נוסף – הגשת תלונה על העלבת עובד ציבור. פה היה לו ככל הנראה סיכוי טוב יותר. הוא בחר לא לנצל את הערוצים הללו – וכמובן, את הערוץ הלא-משפטי של הגנה על שמו הטוב על ידי מסירת תגובה לתקשורת – ובחר לירות בעצמו.

וזו בלי שום ספק טרגדיה, אבל.

אבל כך זה צריך לעבוד במדינה חופשית. חופש הביטוי צריך להיות ערך עליון שנסוג רק לעתים נדירות מאד. לאף אחד אין זכות שלא יעליבו אותו – גם לא לעובד ציבור. הסעיף הזה צריך לעבור מן העולם (אבל, כל זמן שלא עבר, יכול היה לשמש את רוניס.) אין לזה שום קשר לטכנולוגיה או לפיגור של החוק. כבר היו פסקי דין בארץ על דברים שנכתבו ברשת או בפייסבוק. לגמרי אפשר לתבוע על דברים שנכתבו בהם (הח”מ קיבל כמה איומים.)

אני רוצה לומר דבר קשה יותר: שחירות מחייבת קורבנות ושבהחלט יכול להיות שמקרים חריגים כמו זה של רוניס הם מחיר שאנחנו צריכים לשלם עבור היכולת לשמר חברה חופשית. כפי שאנחנו לא מוכנים להתנהל כמדינת משטרה – רוב הזמן, כשאנחנו לא בהתקף – כדי למנוע פיגועי טרור, משום שהתפיסה של ויתור על זכויות עבור בטחון היא כמעט תמיד אשליה, כך אסור לנו לוותר על זכויות כדי למנוע מקרים חריגים מאד מסוג זה.

שיימינג, היכולת לנקוב בשמו של האדם שפגע בך, היא אחד הכלים החשובים וכמעט הבודדים שיש לאזרח במדינה שבה שורר קפיטליזם טורפני. הוא יכול לזהות את הפקיד שהפך לשעה לעבד כי ימלוך, היא יכולה לזהות את השוטר שהטריד אותה מינית, הוא יכול להצביע על העוול שנגרם לו ולא לייחס אותו לאיזו “מערכת” מעורפלת אלא להצביע על הבורג שבחר לבצע את הפגיעה. אין לנו כמעט יכולת אחרת זולת היכולת הזו לעורר ויכוח ציבורי.

אבל כל מה שנאמר פה, עד כמה שהוא חשוב, הוא טפל לעניין האמיתי שבפנינו. הטרגדיה  – וטרגדיה, נזכיר, היא התנגשות של שני מקרים של צדק – של רוניס מעניינת את נתניהו וסריסו כקליפת השום. הטענה שיש “זכות שיסוי” היא הטענה הקבועה של סותמי הפיות, והכנה לקראת סתימת פיות היא מה שמתרחש כאן.

לא במקרה שימר נתניהו בידיו את תפקיד שר התקשורת: המטרה שלו היא לחסל את התקשורת החופשית בישראל. זו איננה נקיה מבעיות – ההתייצבות של ידיעות אחרונות במערכת הבחירות האחרונה מול נתניהו היא דוגמא לשפל כזה – אבל כל אדם חופשי צריך לתמוך בעיתונות חופשית מול הממשלה. השפל הגדול ביותר של עיתון חופשי הוא עדיין נקודה גבוהה יותר מזו של כלי תעמולה ממשלתי.

לנתניהו יש יותר מכלי אחד כזה. ישראל היום הוא הדוגמא המובהקת, אבל נתניהו שולט גם ברשות השידור. בימים האחרונים הוא נקט במהלך מסריח במיוחד כדי לחסל את ערוץ 10: העלה את דמי הערבות שלו פי 3, תוך שהוא מפטר את מנכ”ל משרד התקשורת שלא הסכים למהלך. למה התעקש נתניהו על תיק התקשורת? כי הוא רוצה ישראל היום גם בטלוויזיה. וכשהמהלך הזה יושלם, נתניהו יהיה כמעט במצבו של פוטין ב-2012: שליטה מלאה כמעט בכלי התקשורת. ערוץ 2, מעולם לא כלי חתרני או אופוזיציוני, יסתום את הפה כי נתניהו יאיים עליו בפתיחת ערוץ מתחרה. ערוץ 10 יחוסל. ידיעות אחרונות, על מה שנשאר מהאמינות שלו, יהיה במצור.

אבל ב-2012 פוטין הופתע לגלות שהוא אולי השתלט על התקשורת, אבל צצה לו חזית חדשה מכיוון הרשת: בלוגרים וכותבים ברשתות החברתיות ארגנו לו את המחאות הבוטות ביותר נגדו מאז 2000. אז מה עושים? מעבירים את החוקים הרלוונטיים כדי לסרס את הכלי החדש. חוק שקובע שהבלוגרים יצטרכו להרשם, בשמם האמיתי, ככלי תקשורת; חוק שקובע שחברות המדיה החברתית יצטרכו להציב שרתים על אדמת רוסיה כדי שהמשטרה החשאית הפוטיניסטית תוכל לעלעל בהם כאוות נפשה. זה כבר צריך להפחיד את מי שצריך לפחד. אחרי זה, אוליגרך מקורב קונה את הרשת החברתית הגדולה ויקונטקטה תוך שימוש באיומים על הבעלים, וחופש הביטוי שם נגמר. הפגנות מפוזרות באלימות משטרתית קשה. ואחר כך, כמובן, מגיעים חוקי צנזורה חדשים. על פיהם, אסור “להציג את דמותם של אנשים מוכרים באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם דמותם כפי שהם רואים אותה.” המטרה היא לחסל את הממים הלועגים לפוטין. ממים – מונח רשת קשה להסברה; תמונה שמשתמשת במספר איקונים מוכרים כדי להלעיג מצבים ואנשים – היו כלי חד נגד נתניהו בבחירות האחרונות.

קשה להניח שהם הסבו לו נזק מיוחד. הבחירות, אחרי הכל, נגמרו בפחות או יותר תיקו גושי. אבל זה פחות או יותר מה שנשאר. וגם את זה צריך לחסל, כדי להפוך את הבחירות בישראל להצגה ריקה שתוצאותיה ידועות מראש. כמו ברוסיה, קצת כמו בטורקיה.

כי אם אין חופש ביטוי, ואם כל אדם צריך לחשוב לפני שיאמר משהו נגד המשטר כי הידקו את חוקי הדיבה, ואם ראש הממשלה שולט בתקשורת, אין בעצם אפשרות להחליף שלטון. אין אפשרות להציף מידע נגדי, כי לממשלה – וזה מה שלרוב לא עולה בדיונים על חופש התקשורת – יש מעצם קיומה שליטה ניכרת בתקשורת. הממשלה יכולה לייצר כותרות כאוות נפשה. ראש הממשלה יכול לזמן את התקשורת ולומר שהאופוזיציה חותרת תחת המדינה, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה; אלה בהגדרה חדשות. הוא יכול לומר שהוא הפציץ הלילה בעזה כי דאע”ש, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה – ולתת לו יתרון נראטיבי מובהק. כל מי שיבוא להגיב, יהיה, ובכן, בעמדת תגובה. ואם הוא מהסס לפני שהוא מגיב, אם הוא צריך להתייעץ עם עורך דין ואם חירות דיבור היא לא משהו מובן מאליו בחברה חופשית, שלא פוגעים בו אלא במצב קיצוני שבקיצונים, אז השליט זוכה בכוח להנציח את שלטונו.

או, ליתר דיוק, להכריח את העם להפיל אותו בכוח. אבל זה בדיוק מה שדמוקרטיה אמורה למנוע: את מלחמות האזרחים ושפיכות הדמים בעת חילופי שלטון. יתרונה העיקרי הוא בדיוק היכולת שלה להבטיח חילופי משטר נטולי אלימות. אלא שאין דמוקרטיה אם אין חופש ביטוי.

רק שזה אף פעם לא היה מובן כאן. אין לנו לא את התיקון הראשון לחוקה ולא את ה-known rules of ancient liberty שעליהם כתב מילטון, גם לא את מסורת העיתונות הפרועה של צרפת. חופש הביטוי בישראל איננו מעוגן בחוק; הוא מעוגן בכמה פסיקות של בג”צ. זה הכל. ואת בג”צ נתניהו כבר מפחיד, ועוד יגמד.

אז, כן, גם אם ממשלה אחרת היתה אומרת דברים דומים בדיון על פרשת רוניס כפי שאמר סריסו של נתניהו – ומאד לא אהבתי את מה שאמרה ח”כ מיכל רוזין (מרצ) בדיון – חובה היה עלינו להתנגד להם. אבל על אחת כמה וכמה, כשהם מגיעים משלוחו של אדם שכבר הוכיח שאין לו ולו דבר עם משטר דמוקרטי.

ועוד דבר אחד: כתבתי לפני כשבוע על מאמר תיאוריית הקונספירציה שכתב מנכ”ל משרד התקשורת של נתניהו, שלמה פילבר. נתניהו הגיב בזעם על החשיפה של כלכליסט בנושא וטען שפילבר לא כתב את המאמר, אלא שנכתב על ידי אדם אחר.

יש פה שתי בעיות. קודם כל, פילבר חתום על המאמר. כשנתניהו טוען שלא פילבר כתב אותו, הוא אומר שפילבר הניח לדבר שהוא לא מאמין בו להתפרסם בשמו. ממילא עולות שאלות על אמינותו של פילבר. שנית, האיש שנתניהו טוען שכתב את המאמר הוא אורי אליצור. הלז היה מנהל הלשכה של נתניהו ואחר כך שימש עבורו ככותב נאומים. כלומר, בכל מקרה מקורבי נתניהו הם שניצבים מאחורי המאמר. אבל כנראה שגם לנתניהו קל להכפיש אדם מת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוליטיקת הגבר-גבר

מאז ההפיכה שביצע המשטר הפוטינסטי בחצי האי קרים, התקשורת הישראלית – ולא רק היא – מנגידה פעם אחר פעם בין ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לכאורה הגבר-גבר, ובין ברק חוסיין אובמה, נמושה מלומדת. בעלי טור מעלים קצף, רבנים נשבעים בשמו של רייגן שמוטט את אימפריית הרשע, ואפילו ליברלים טובים נסחפים לקינה הימנית המסוכנת על שקיעת המערב. אתם יודעים, אותה קינה ימנית ישנה על כך שהמערב התנוון, כבר אין לו ערכים, הוא כבר לא מוכן להלחם, ורק נותר לחכות לאיזה ברברי שישים קץ לכל זה. לפעמים זו קינה, ולפעמים ערגה לקץ; בימין, במיוחד, מהדהדות השורות הסוגרות של "מחכים לברברים" של קוואפיס, בתרגומו של ברונובסקי –

כי ירד הלילה ולא באו הברברים,

וכמה אנשים שבאו מאזור הגבול אומרים

שאין בכלל ברברים בסביבה.

ומה יהיה עכשיו עלינו בלי הברברים?

האנשים האלה היו איזה פתרון.

ופוטין אכן הקפיד לאורך השנים לצייר את עצמו כגבר-גבר, הצטלם הרבה בחזה חשוף, תיאר את עצמו כאמן ג'ודו (את הרגע שבו ילדה יפנית השליכה אותו לקרשים, ואת החיוך הנהדר, ההמום שלה, הוא הצליח להשכיח), הצטלם כשהוא צד דובים, משתלשל ממסוק, עוצר קליעים עם השיניים ובאופן כללי משכנע את הרוסים שהאוטוקרט שלהם הוא ההתגשמות עלי אדמות של צ'אק נוריס.

גם ג'ורג' וו. בוש התחזה לכזה, בהצלחה אסונית. פעמיים, הוא צייר את עצמו כקאובוי שאפשר לשתות איתו בירה ושאוהב לצוד מול שני דמוקרטים שנהגו לחשוב יותר מדי ואפילו להסס, אל גור וג'ון קרי. בוש לא אהב לקרוא, הוא ביקש סיכומים של עמוד אחד בכל נקודה. הוא לא הצטלם בחזה חשוף – זה לא היה עובר כל כך טוב באמריקה הפוריטנית שאליה פנה – אבל הקפיד להצטלם עם כלי נשק וכשהוא עובד בחווה שלו. זה הספיק כדי להכניס את ארה"ב לשתי מלחמות ששברו את הצבא שלה, שריסקו את המעמד שלה בעולם ופגעו ביכולת שלה לנהל דיפלומטיה קשוחה במשך שנים אם לא עשורים, למשבר כלכלי שממנו היא עדיין מתאוששת – ואפילו לא דיברנו על, אתם יודעים, כל האנשים הקטנים האלה, הלא-לבנים, האסייתים, המוסלמים, שמתו במאות אלפיהם כשבוש שבר את עיראק רק כדי להיווכח שהוא לא יודע איך לבנות אותה מחדש, האנשים ששילמו בחייהם ובצלקותיהם את מחיר המלחמה חסרת התוחלת שניהל באפגניסטן. האנשים שבאמת שילמו את המחיר על דימוי הקאובוי שלו. העיקר שהוא מחזיק כמזכרת את האקדח של סדאם חוסיין.

וכמובן, היה אריאל שרון. התקשורת הישראלית העריצה אותו גם כששנאה אותו, העריצה אותו ונמשכה אליו כפי שהיא נמשכת עכשיו אל פוטין, בגלל חוסר המעצורים, בגלל הידיעה שאת האיש הזה באמת אין שום דבר שיעצור, בגלל הידיעה שמדובר במישהו שלא נבהל מקצת דם ואולי אפילו מתענג עליו. בחינה שנעשתה אחרי בחירות 2003, גילתה שהתקשורת הישראלית, שוב ושוב, קידמה את שרון כמי שיש לו "קילר אינסטינקט", וזלזלה בעמרם מצנע בתור חלשלוש מנותק. אחר כך, כששרון ביצע את ההתנתקות, הוא קנה אותה לגמרי: היא התפעמה מהיכולת שלו ללכת עם הראש קדימה לתוך ממסד המתנחלים ולהנחיל לו תבוסה משפילה. כל השאר – החוות, האיים היווניים, השחיתות, הנסיון לנהל את המדינה באמצעות הבנים, השקרים שלא פסקו לפני ואחרי השבץ הראשון – היו חשובים פחות. שרון היה חוואי, הוא הצטלם עם כבשים, אהב להצטלם במסוקים, היה לו מוניטין מספיק רצחני כדי שהוא לא היה צריך להצטלם עם כלי נשק, והתקשורת הישראלית התמוגגה: איזה גבר-גבר.

לכמה דקות, אפילו אהוד אולמרט היה גבר-גבר. הוא היה כלב התקיפה של שרון במהלך ההתנתקות, ובימים הראשונים של מלחמת לבנון השניה – אותה מלחמה אליה נכנס בלי לחשוב על כך יותר מדי, בישיבת ממשלה שנמשכה כחצי שעה ובלי שהוא יודע שהצבא מסתיר ממנו את העובדה ששני החיילים החטופים כבר מתים – גם הוא נראה כמנהיג נחוש, תקיף, שיודע לדפוק על השולחן ולהרים קול במילים "עד כאן." איך זה נגמר, אנחנו יודעים. הגבר-גבר הפך לנמש-נמש תוך חודש.

הכמיהה הזו למנהיג "גבר גבר" היא כמובן כניעה למישהו חזק, למישהו שיפטור אותנו מהצורך לחשוב בעצמנו ולנהל את עצמנו, הכמיהה לילדותיות, להסרת האחריות מעל עצמנו. ההיסטוריה הרוסית רוויה בה באופן חריג, מימי פטר הגדול והלאה, אבל אין אומה שבאמת נקיה מהתפיסה הזו; היא צצה מיד כשתופי המלחמה מתחילים לרעום, כשכולנו נזכרים שאנחנו בעצם יונקים וחיות עדר, מיד אנחנו מחפשים את זאב האלפא. הרי מה כל הקינה על כך שאובמה "חלש" מול פוטין? קודם כל, האנשה פסיכית של מצב מורכב מאד, חזרה אוטומטית למצב העתיק שבו שני גיבורים היו ניצבים זה מול זה, ומעבר לכך דרישה משתמעת שאובמה יקרע את החליפה, יצמיח שער של זאב אדם על החזה, יילל מול הירח ובתנועה חדה, בלתי צפויה, ישפוך את מוחו של פוטין באבן חדה ואחר כך יכרות את ראשו ויניף אותו, נוטף דם, אל האספסוף המריע.

לא שאני נגד. להיפך. כל דבר שמערב את המוח של פוטין ואבן חדה יותר ממקובל עלי, כל זמן שהאבן נעה במהירות מספקת. אבל אני יודע שזו פנטזיה, שמותר באשמה מסוימת להתענג עליה אבל שצריך לזכור שזו פנטזיה ולא מציאות. אנחנו חיים במאה ה-21, בעידן אורבני ולא בעידן האבן. ארצות הברית ורוסיה הן מעצמות גרעיניות. זה לא יהיה אובמה מול פוטין באיזו זירה; במקרה הטוב, אלה יהיו מאות אלפי חיילים משלל ארצות שיגירו את דמם; במקרה הרע, והלגמרי סביר, זה יהיה קץ התרבות האנושית.

אומרים שהמצב באוקראינה מורכב. אין ספק, אבל הוא לא מורכב כפי שטוענים שהוא. ברור שלרוסיה יש אינטרסים באוקראינה. ברור שאף ווז'ד רוסי, ודאי לא פוטין, לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את נמל סבסטופול, נמל המים החמים שנכנס כבר למיתולוגיה של המדינה הרוסית. אבל בכל זאת, פוטין יכול היה לנהל את המשבר אחרת. הוא יכול היה לדרוש מהממשלה האוקראינית לשמור על זכויותיה של רוסיה בסבסטופול כפי שהן מוכרות בחוזים בין המדינות, ולאחד את האיחוד האירופי סביבו בדרישה לשמור על זכויות המיעוט הרוסי באוקראינה.

הוא בחר בפלישה, וסביר להניח שהוא יצליח לנתק את חצי האי קרים ואולי מחוז או שניים נוספים במזרח המדינה, מהסיבה הפשוטה שאף מדינה שפויה לא רוצה לנהל מלחמה נגד רוסיה על אדמת אוקראינה. אבל למהלך הזה יהיו מחירים.

קודם כל, מי שישלם את המחיר יהיו המיעוטים הרוסיים במזרח אירופה, רבים מהם במדינות נאט"ו. המיעוטים הללו נשתלו שם כמתנחלים על ידי סטאלין. הם שנואים על המדינות שבהן הם חיים במידה ניכרת של צדק: קודם כל כמתנחלים ושנית כגיס חמישי. פוטין נימק את הפלישה שלו לאוקראינה בצורך להגן על הרוסים שם. זו היתה גם האמתלה שלו למלחמה בגיאורגיה ב-2008. לישראלים, שרגילים לרטוריקה של המדינה שלהם על כך שהיא מדינת כל היהודים, זה נשמע הגיוני; לשאר העולם זה נשמע בלתי שפוי ומסוכן. אחרי הכל, האחרון שהשתמש בנימוק דומה היה היטלר. התוצאה הסבירה של המהלכים של פוטין צפויה להיות עליה בעוינות כלפי המיעוטים הרוסיים במדינות הבאלטיות ושאר האזור – ושם, פוטין לא יכול לעשות הרבה, כי אלו מדינות נאט"ו. הקורבן הראשון של הגבר-גבר, אם כן, יהיו הרוסים שמחוץ לרוסיה.

הקורבן השני, כמובן, יהיו הרוסים. הכלכלה הרוסית, אף פעם לא משהו יציב, כבר נדפקה. סנקציות כלכליות בדרך, כשהמובילים הן ארה"ב וגרמניה; מרקל כבר אמרה שפוטין לא לגמרי נמצא איתנו. בכיר בקרמלין, סרגיי גלזייב, אמר היום שאם יוטלו סנקציות על רוסיה, היא פשוט לא תשלם את חובותיה. איזה מהלך מבריק: אין ספק שכל בנקאי שאי פעם יהרהר בשטות של תמיכה בעסק רוסי כלשהו יזכור את האמירה הזו. רוסיה תדרדר במהירות למעמד של מדינה מצורעת. בימי ברית המועצות, זה היה איכשהו נסבל מבחינת המשטר, אבל הסנקציות כפי שהן נראות כעת מכוונות כדי להכאיב מאד לאליטה הרוסית, ובניגוד לימי ברה"מ לאליטה הזו יש היום לאן ללכת.

האירופאים קלטו עם מי יש להם עסק, ורוסיה צפויה להיות מבודדת תוך זמן קצר. כן, יש לה יכולת סחיטה: יש לה נשק גרעיני ויש לה מאגרי גז גדולים. אבל היא תועבר במהירות למעמד של צפון קוריאה. מי שעקב אחרי משחקי סוצ'י, ראה שהפתגם הישן על ברית המועצות – שהיא וולטה עילית עם טילים – הוכיח את עצמו שוב: הצבא אוכל טוב, כל השאר לא מתפקד (הממ, נשמע מוכר…). כל מהלך דיפלומטי רוסי ייתקל בהתנגדות אוטומטית: האירופאים כבר קולטים שיש להם עסק עם מיני-היטלר ואת הלקח ההוא הם למדו.

וישנה, כמובן, בעיית אוקראינה. פוטין השתלט על חצי האי קרים. יש בו אמנם רוב רוסי אבל גם מיעוט אוקראיני לא קטן, והמיעוט הזה יודע בדיוק איך התייחסו הרוסים לאוקראינים לאורך ההיסטוריה. הוא לא צפוי לוותר על הזכויות שלו בקלות, ומי שזוכר את העובדה שהתנגדות אלימה לכיבוש הסובייטי השני של אוקראינה נמשכה אחרי 1945 עד אמצע שנות החמישים, לא יופתע אם כמה אוקראינים יתחילו לנקוט בשיטות צ'צ'ניות, כשהם מקבלים סיוע ניכר מאוקראינה השכנה. בקיצור, פוטין יצטרך לנהל בקרים, ובמחוזות האחרים שינסה לקרוע מאוקראינה, משטר כיבוש. במאה ה-21, הוא הולך לגלות שזה לא כל כך פשוט כמו בשנות החמישים של המאה הקודמת, ושאוקראינים נוצרים בהירי שיער נראים הרבה יותר טוב בתקשורת המערבית מצ'צ'נים מוסלמים. מכאן והלאה, כל מהלך – חסימת הרשת או נסיגה – לא יוכל להוביל לנצחון.

ומאחר ופוטין חיסל למעשה את ההסכמות שאחרי המלחמה הקרה, כשרוסיה תהיה בדעיכה, ובשלב מסוים – לדעתי, לא רחוק – היא תגיע אליה, לאף אחד לא יהיה אכפת כשהשכנות שלה יתחילו לשלם לה במטבע שלה. להיפך: סביר להניח שתהיה תחושה נרחבת של סיפוק על כך שבריון שכונתי מקבל את שלו.

ואם אלה התוצאות של פוליטיקת הגבר-גבר, אני אשאר עם המרצה למשפטים משיקאגו.

(יוסי גורביץ)

צריך שניים לקומנדו

אתמול, בתום הפגישה בין ראש הממשלה אולמרט ושליט רוסיה פוטין, הרשה לעצמו פוטין הערה חצופה, שספק אם היה מרשה מול אדם אחר: “מסור ד"ש לנשיא קצב, הוא הפתיע את כולנו כאן". מדינות אחרות היו שולחות מחאה חריפה, אולי מחזירות את השגריר להתייעצות קצרה. בישראל, כרגיל, עברו על הביזוי הפומבי בשתיקה.

והאמת, זה לא מפתיע. התרגלנו לך שהרוסים יורקים עלינו, ומעמידים פנים שמדובר בגשם. הרוסים סיפקו נשק אנטי-טנקי לחיזבאללה, אולי גם טילי נ"מ. במהלך המלחמה, העבירו עמדות ההאזנה הרוסיות המוצבות בסוריה מידע מודיעיני בזמן אמת לחיזבאללה. כשאולמרט התלונן על שיתוף הפעולה הרוסי עם פרויקט הגרעין האיראני, ענה לו שר ההגנה הרוסי ש"איראן איננה מהווה איום על היציבות", ושבכלל מדובר בפרויקט לצרכי שלום. רוסיה, למעשה, מנהלת מלחמה באמצעות שליח (by proxy) כנגד ישראל.

למה? הרוסים צריכים את הערבים, את הנפט ואת השווקים שלהם, ופוטין חולם להקים מחדש את האימפריה של מוסקווה. ואם זה יהיה על חשבונה של ישראל – ובכן, פוטין לא בוכה על משכבו בלילות.

הגיע הזמן לתגובה ציונית הולמת. אחד המאבקים הצודקים ביותר כיום הוא מאבקם של הצ'צ'נים לעצמאות. הרוסים מבצעים כעת רצח עם באוכלוסיה המקומית – סטאלין הספיק להשמיד רק שליש מהצ'צ'נים ב-1944, פוטין עובד על השלמת הפרויקט – וישראל, כמדינה שנוסדה בשל רצח עם, לא יכולה לעמוד מנגד.

הגיע הזמן להזמין לישראל כמה אלפי צ'צ'נים זועמים. כן, הם מוסלמים, אבל הם צריכים לקבל כל סיוע אפשרי. אולי זה אפילו ירחיק אותם מאל קאעדה. להעביר אותם את האימון הטוב ביותר שיכול צה"ל לתת. לצייד אותם במיטב הנשק הסובייטי שנתפס שלל, והרבה מצלמות וידאו. ללמד אותם קצת טקטיקה, קצת תיאום בין יחידות שונות, הרבה יחסי ציבור, ולהחזיר אותם, משודרגים, לצ'צ'ניה. אחרי הכל, זה לא מסובך להרוג חיילים רוסים, וזה מצטלם הרבה יותר טוב מכיבוש בית ספר. הגאורגים ודאי לא יתנגדו לכך שכמה מטוסי ציוד של "אייר ישראל" ינחתו מדי פעם. גם שנתו של הבית הלבן, ככל הנראה, לא תוטרד. אחרי הכל, אי אפשר לטעון ברצינות שצ'צ'ניה החופשית מערערת את היציבות באזור יותר מאיראן גרעינית. זה יהיה מסובך לוגיסטית, אבל לא הרבה יותר מהסיוע הישראלי לאנימיסטים בסודאן או לכורדים בעיראק בזמנו.

יש להפוך את צ'צ'ניה לאפגניסטן שניה. ואחר כך את דגסטאן לעיראק. את המפלצת הזו, של הלאומנית הרוסית המתעוררת, צריך להרוג לפני שהיא תגדל. פוטין חייב את קיומו לתדמיתו כאדם חזק. כשיתחילו הארונות להגיע באלפים, מצבו יתערער. ואם איזו יחידה צ'צ'נית תצליח לגרום נזק משמעותי לתשתית של גזפרום – היא עדיין בנויה במודל הסובייטי, כלומר די במכה קשה אחת בנקודה אסטרטגית כדי לגרום אסון כבד – מה טוב.

רווח לישראל: רוסיה מעורערת, צ'צ'ניה עצמאית ואסירת תודה, גאורגיה מחוזקת וכנראה אסירת תודה גם היא, ומספיק צרות בבית לפוטין כדי שיהיו לו דברים אחרים להתעסק איתם מאשר איתנו.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על אירועים בעולם

חוסר התוחלת שבאו"ם, חלק 1#. צפון קוריאה ערכה הבוקר ניסוי גרעיני. המדינה המטורפת ביותר בעולם, שרשמית מונהגת על ידי גוויה – קים איל סונג, שהתפגר ב-1994, הוא "הנשיא הנצחי" שלה – שמה את ידיה על הפצצה. ובהתחשב במנהגה של צפון קוריאה לערוך ניסויי טילים בשמיה של יפן דווקא, אפשר להניח שיהיה מעניין, במובן הסיני של המונח. ואם השקעתם במניות דרום קוריאניות, אני הייתי מוכר.

ובתוך כל מחול התרנגולת הערופה שסביב הניסוי, בולטת עובדה אחת: חוסר התוחלת שבארגון האו"ם. האו"ם כבר יצא פעם למלחמה נגד צפון קוריאה, ב-1950, אבל לא הצליח להשלים את המלאכה עקב התערבותה הצבאית של סין. הפעם, סין לא התערבה צבאית, אבל היא הגנה על בת חסותה במועצת הביטחון. ומאחר ויש לה זכות וטו, כל מה שהאו"ם הצליח לעשות הוא לומר "נו נו נו". אומרים עכשיו שהניסוי הצפון קוריאני מביך את סין ופוגע במעמדה: היא חפצה רק בשקט תעשייתי, ועכשיו התגלתה כנמר של נייר, שאין לו יכולת לכפות את רצונו אפילו על החלשה שבבנות חסותה, שאין לה קיום בלעדיו. נו, לפחות דבר אחד טוב יצא מזה.

ומה עכשיו? נמשכים הדיונים העקרים סביב הפצצה האיראנית. לאו"ם אין יכולת לבלום את התגרענותה של איראן. ספק אם יש אופציה צבאית בת קיימא – האיראנים הטמינו את המתקנים שלהם עמוק באדמה, ובלמעלה מ-70 אתרים – אבל אחרי היום, מה שברור הוא שאין אופציה דיפלומטית. לא כשלרוסיה ולסין יש זכות וטו.

הגיע הזמן שגם ישראל תבצע ניסוי גרעיני ותודיע שיש לה יכולת מכה שניה מצוללות. לחילופין, אופציה עדיפה יותר, אפשר לחשוף את הניסוי שביצעה ישראל <מנטרה> על פי מקורות זרים <סגור מנטרה> בדרום אפריקה לפני שנים. כי כל מה שנשאר לנו מול איראן, זו הרתעת MAD, היינו, Mutually Assured Destruction. עבד לאמריקנים מול הרוסים. אולי יעבוד גם כאן, כל זמן שהאצבע על ההדק היא של חמינאי ולא של אחמדניג'אד.

חוסר התוחלת שבאו"ם, 2#. ימים טובים הגיעו: ארגוני זכויות אדם תוקפים את "מועצת זכויות האדם" של האו"ם. המועצה היא גוף חדש, שנועד להחליף את "הוועדה לזכויות האדם", שהיתה בזיון אפילו במונחי האו"ם של קופי ענאן. לפני כמה שנים, כשהגיע תורה של אפריקה למנות נציג להנהגת הוועדה, לוב שיחדה את שאר מדינות אפריקה וקיבלה את התפקיד. הצעד הראשון שלה היה גירוש ארה"ב מהוועדה, בתואנה שיש בה עונש מוות ואפליה כלפי שחורים.

מאחר והפארסה הזו היתה קצת יותר מדי, הוקמה המועצה, שאמורה היתה להחליף את הוועדה. לאחרונה הסתיים המושב הראשון של המועצה ללא כל תוצאות. ארה"ב, שזכרה את הקרקס הקודם, העדיפה שלא להשתתף. האירופאים ומדינות האיסלם נכנסו למחול הצפוי: האירופאים דרשו גינוי חריף לרצח העם בדארפור, שם שוחטת ממשלה מוסלמית מאות אלפי שחורים, והמדינות המוסלמיות לא היו מוכנות לשמוע על כך. כתחליף, הן הציעו גינויים פראיים של ישראל, שאפילו האירופאים דחו על הסף, והעלו דרישה – שנדחתה גם היא – להכריז על 'השמצת דת' כעל 'פגיעה בזכויות האדם'. יש להניח שהם לא התכוונו לטענה שהיהדות מקריבה ילדים זרים כדי להכין מצות, הנפוצה מאד בארצות האיסלם. כתוצאה מכך, ננעלה הישיבה הראשונה של המועצה ללא תוצאות.

יש משהו נלעג בארגון זכויות אדם שלא מסוגל לגנות פגיעה בזכויות אדם. בעצם, יש משהו נלעג באו"ם כולו. מספרים שכאשר התנהלו הדיונים על הקמתו, ולאחר שהוסכם שלארגון לא יהיה כוח צבאי משלו, הציע סטאלין שיהיה לו רק חיל אוויר. החלו דיונים קדחתניים בנושא, שהופסקו לאחר כמה שבועות לאחר שהתברר שזו היתה בדיחה פרטית של סטאלין.

ובדיחה פרטית של סטאלין – ארגון הכובל את היכולת להגיב על פשעי מלחמה ורצח עם – זה כל מה שנשאר מן האו"ם. ארגון שבו לסודאן יש אותה זכות הצבעה כמו להולנד מאבד כל יכולת להעלות דרישות מוסריות. הגיע הזמן שהמדינות הדמוקרטיות יפרשו ממנו, וישאירו אותו כצעצוע לקדאפי, אחמדניג'אד, קים יונג איל ושאר החבר'ה. ממילא המערב הוא זה שנושא בעיקר נטל מימונו. אפשר להשאיר את ארגון הבריאות העולמי – הגורם היחיד המתפקד בכל הבלגאן הזה – אבל על השאר אפשר, וצריך, לוותר.

הצאר ולדימיר. המחסלים של פוטין הצליחו שלשום להשלים את מה שנכשלו בו ב-2004: הם רצחו את אנה פוליטקובסקאיה, הקול הבהיר והצלול ביותר נגד פשעיו של המשטר הרוסי החדש. ב-2004, הם ניסו להרעיל אותה שעה שטסה לבסלאן, שם הפגין המשטר בו זמנית את חוסר האונים שלו וחוסר האכפתיות לחיי אזרחיו. ב-2006, הם עברו לשיטה הישנה והטובה של כדור בעורף, כמו שהצ'קיסטים תמיד אהבו. הפעם זה עבד.

פוליטקובסקאיה פעלה יותר מכל אדם אחר לחשיפת זוועות השלטון של פוטין בצ'צ'ניה, שם מבצעים הרוסים – בפעם השניה; הראשונה היתה במלחמת העולם השניה – רצח עם. הרוסים צווחו על כך שמחבלות מתאבדות פוצצו מטוסי נוסעים; הם רק נמנעו מלציין שלפחות אחת "האלמנות השחורות" הללו נאנסה על ידי קבוצת חיילים, שבישלו באותה הזדמנות את התינוק שלה. העולם שותק, אבל פוליטקובסקאיה סירבה לשתוק. אז היא הושתקה בשיטות הישנות והבדוקות של המדינה הרוסית.

הגינויים זרמו מכל עבר: אפילו מחלקת המדינה האמריקנית הביעה זעזוע. הקרמלין, מצידו, סירב להגיב. פוטין, כמובן, לא יודה ברצח – זה עשוי לאלץ מדינות אחרות לשמוט את האשליה שרוסיה היא דמוקרטיה – אבל השתיקה שלו אומרת לרוסים כל מה שצריך לומר: אל תפתחו את הפה, ויהיה בסדר.

לזכותו של פוטין אפשר לומר שהוא מכיר את נפש בהמותיו: הרוסים בחרו בו בהפרש עצום. הם תמיד העדיפו את הצאר על המולת הפרלמנט. פוטין חידש זה כבר את המלחמה הקרה; הגיע הזמן להבין שזו לא רוסיה של ילצין, ולהשיב מלחמה. למשל, רוסיה מטילה סנקציות על גאורגיה, שגירשה ארבעה מן המרגלים שלה? צריך להטיל וטו על כניסתה לארגון הסחר העולמי. צריך לזכור שבניגוד לסיבוב הקודם, הפעם אנחנו יודעים שרוסיה רקובה עד לשד עצמותיה, ושאת המפלצת שנקראת הלאומנות הרוסית – שמעולם לא באה חשבון עם פשעיה – הגיע הזמן להוריד על ברכיה.

http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=400314&TypeID=1&sid=126

(יוסי גורביץ)