החברים של ג'ורג'

השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

בג”צ קובע שאם אתה פלסטיני, המשפחה שלך היא בת ערובה לפעולותיך

בג”צ דחה ביום חמישי האחרון שורה של עתירות כנגד הריסות בתים (את פסק הדין, שממנו אצטט בהמשך, אפשר לקרוא כאן.) כמו באלפי מקרים קודמים – קשה למצוא ולו מקרה אחד שבו בג”צ מנע הריסת בית; לכל היותר עיכב את ההריסה או דרש אטימה במקומה – השופטים קיבלו את עמדת מערכת הבטחון.

עם יוצא דופן אחד: בעוד שהשופטים אישרו את ההריסה של רוב הבתים אותם דרשה מערכת הבטחון להרוס (וזו אכן החריבה ארבעה מהם אתמול) הם הסכימו, פה אחד, למנוע את ההריסה של דירה בבית דירות, שהחשוד בפיגוע שהתגורר בה גר בה בשכירות ושלא היה לו קשר משפחתי עם בעל הבניין – אבל התנו את ההמנעות מהריסת הבית של אדם שלישי בכך שהוא יפנה את משפחת החשוד בתוך 48 שעות.

מהפסיקה של שלושת השופטים – לידיעת התביעה בהאג, מדובר בנשיאה מרים נאור ובשופטים חנן מלצר ונועם סולברג – עולה מסקנה חדה: בעוד שיהודי יישפט על ידי מערכת המשפט הישראלית כאילו היה פרט, כאילו לפעולותיו-שלו אין השלכה פלילית בפני עצמן על אנשים אחרים, הרי שפלסטיני יישפט כחלק מקולקטיב. אם הוא יבצע פשע, כל הקולקטיב יישא בעונש. גבולות הקולקטיב הזה לא מוחלטים, אבל בפסיקה הנוכחית הם מוגדרים כמשפחתו של החשוד.

כלומר, אם אצא מחר מביתי ואדקור אדם, אני אועמד לדין ככל הנראה באשמת נסיון לרצח בנסיבות מחמירות. יתכן שבני המשפחה שלי יתושאלו, כדי לנסות להבין מה לעזאזל הלך פה, אבל אף אחד לא יודיע להם שהם צריכים לעזוב את הבית שלהם תוך 48 שעות, כי כוחותינו האמיצים יגיעו כדי להרוס אותו. אם פלסטיני תושב הגדה, מזרח ירושלים ואולי גם יפו יעשה את אותו הדבר, משפחתו תשא בעוונו.

השופט מלצר כותב זאת במפורש (סעיף 4ב’): “הדגישה ב-בג"צ 8091/14 (31.12.2014) כי לשיטתה אם יהיה בידי בני משפחת המחבל שביתם עומד להיהרס לשכנע בראיות מינהליות מספיקות כי טרם ביצוע הפיגוע הם  ניסו להניא את המפגע מהביצוע, כי אז מן הראוי לייחס לנתון זה משקל משמעותי ביותר, העשוי, במקרים מתאימים, לשלול החלטה להריסת ביתם של אותם בני משפחה. גישה זו מקובלת עלי.” ההדגשה שלי.

כלומר, כל המשפחה כולה משמשת כבת ערובה לפעולתו של המפגע; אם היא לא מסוגלת להוכיח שהיא ניסתה למנוע את הפיגוע, היא תשלם את המחיר. כאן יש לציין שאם תגיע נרעש לתחנת המשטרה ותאמר לשוטר שאתה ידעת שאחיך עומד לדקור מישהו, ניסית לשכנע אותו ולא הצלחת – אתה מפליל את עצמך. מעניינת גם התפיסה, שחוזרת גם אצל נאור, שעל פיה המשפחה הפלסטינית היא בעצם סוג של מוח כוורת: אין אפשרות שאחד מבני המשפחה לא יידע על כוונותיו של אחר. ומכאן עולה מסקנה נוספת: שמבחינת בני המשפחה הפלסטינית, כפי שהם נתפסים על ידי השופטים הנכבדים, מותו של בן המשפחה הוא אבידה נסבלת – מה שאין כן בהריסת ביתם. בשונה מכל בני האדם, אומרים לנו השופטים, האם הפלסטינית מעדיפה את הנדל”ן על חיי בנה. האם השופטים לא שמים לב כיצד הם מיישמים סטריאוטיפ אנטישמי מובהק על הפלסטינים?

השופטים אומרים שוב ושוב שהמטרה של הריסת הבתים איננה “ענישתית” אלא “הרתעתית.” מדוע, אם כן, לא ייהרסו בתיהם של מפגעים יהודים? הרתעה היא דבר חשוב מאד, אחרי הכל. נאור, כהרגלה, מתחמקת: “בעתירות שלפנינו הועלתה טענת ההפליה באופן כללי בלבד, מבלי שהובאו תימוכין רציניים לה. העותרים לא הציגו אפוא תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענתם, ומשכך אינה מצדיקה את התערבותנו.”

הלו, החברה נאור! נרדמת תוך כדי כתיבה או משהו? הנה התימוכין שלך: מדינת ישראל ביצעה כך וכך אלפי הריסות בתים. כולן בלי יוצא מן הכלל היו בתים של פלסטינים. כולן נשענו על אותן תקנות שעות חירום שחלות עד לרגע זה ממש בישראל ושמתוקפן, למשל, אתם ממשיכים לאשר את הרדיפה של ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”). למרות שורה של פיגועי טרור מצד יהודים (עייני בערך “טרור יהודי” בוויקיפדיה לרשימה חלקית), אף בית של מחבל יהודי לא נהרס. הנה האפליה, החברה נאור: הושיטי היד וגעי בה.

ואל המקום שבו לנאור יש מספיק שכל להתחמק ולא להגיע אל המסקנה המפורשת, מתפרץ סולברג ופולט את האמת: “הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד.” אמור מעתה, יש לנו חוק אחד – תקנות שעת חירום – אבל אנחנו נפעיל אותו בצורה שונה על שני ציבורים שונים. אדם יישפט לא על פי העבירה שביצע, אלא על פי הציבור שאליו הוא משתייך.

למרבה הצער, אי אפשר לומר שמדובר בחידוש משפטי. שופטי בג”צ מיישרים קו עם ליצני הגיהנום של לאטמה, ועם, בלשון המעטה, תקדימים משפטיים בעייתיים מתקופות אפלות (TM).

אבל רגע, “אדם יישפט”? אין ולא היה פה שום משפט. העבירה שבה מואשמים הפלסטינים – היותם בני משפחה של חשודים בטרור – היא לא עבירה שאפשר להתגונן מפניה. החשודים עצמם – כן, חשודים! – מתים ברוב גדול של המקרים. הם כבר באו על עונשם, אם בכלל עשו משהו. בבואם לאפשר את הריסת בתי קרוביהם, השופטים לא דורשים אפילו הליך משפטי שיוכיח שהאיש שלכאורה ביצע פשע שבעטיו יענישו את קרוביו יורשע למצער בעבירה שבה נחשד. די בכך שהרשויות אומרות שהוא ביצע את העבירה, כדי להעניש את קרוביו. הללו לא יכולים אפילו להעלות טענות לחפות בן משפחתם.

זה, רבותי, איננו משפט. זו תיאודיציאה בלשון משפטית על מעשי נבלה ופשע, שמטרתם המשך דיכויו של עם אחר. וזכרו, החברים נאור, מלצר וסולברג, את ימי שפוט השופטים: גם שופטים יכולים להשפט. יש תקדימים. מוטב שתהרהרו בהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

על אפסותו של נתניהו (קצר)

נתניהו מנסה להסיט את תשומת הלב מהפשע שביצע בעסקת שליט על ידי ביצוע פשע נוסף

מי אמר את הדברים הבאים?

“מלכתחילה ראיתי בעסקה […] מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור. כיצד תוכל ישראל להטיף לארצות הברית ולמערב לאמץ מדיניות של אי-כניעה לטרור, כשהיא עצמה נכנעת בצורה מבישה כל כך? הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני. … התוצאות לא איחרו לבוא. היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה.”

בפסקה הנוכחית הושמטה מילה אחת ושונתה אחרת: במקום “עסקה”, נכתב במקור “עסקת ג’יבריל.” הכותב הוא אחד, בנימין נתניהו, והטקסט מופיע בספר שכתב לקראת המרוץ שלו לראשות הממשלה, “מקום תחת השמש,” שפורסם בשנת 1995.

16 שנים לאחר פרסום הטקסט הזה, שחרר בנימין נתניהו 1,027 אסירים פלסטינים תמורת גלעד שליט – אחרי שנים שבהן סירב בתוקף לבצע את העסקה. מה גרם לו לשנות את דעתו? הוא הרי אמר שנים קודם לעסקה בדיוק את מה שכתב בספרו: שהוא מאמין ששחרור האסירים יוביל לטרור. אז מה שינה את דעתו?

עד כמה שזה מדהים, מעולם לא קיבלנו על כך הסבר ברור. העיתונות הישראלית, שהכפיפה את עצמה לקמפיין של משפחת שליט, העדיפה לא לשאול את השאלה. נתניהו עצמו אמר אז שהוא שוכנע על ידי אשתו, שאמרה לו ש”גם גלעד הוא ילד” או איזה קשקוש סנטימנטלי דומה. זה המקרה היחיד, יש לציין, שבו נתניהו אמר שאשתו אחראית על החלטה שהוא קיבל. מותר להניח שזו היתה, במקרה הטוב, אמת חלקית בלבד.

אז מה קרה? כאן, אנחנו יכולים לקבל סיוע מבן כספית (אני מודה לקורא אסף רזון על התזכורת). בשנת 2011, מיד אחרי העסקה, כתב כספית – לדבריו, על סמך “יותר מדי אנשים שהיו שם” – הסתובבו אנשיו של נתניהו כשאחד מהם מתלוצץ “מתמחים, מתמחים – תזכירו לי, זה סוג של רופאים?”, והאחר (נרמז בגסות שמדובר בנתן “הצלם” אשל) מוסיף: “צדק, צדק, תזכירו לי רגע, מה זה צדק חברתי?”

עד כה לא ניתן שום הסבר סביר אחר להתנהלות של נתניהו בסוף 2011. הוא ניסה להרוג את המחאה החברתית על ידי חימום הגזרה ברצועה, ונכשל. במילים אחרות, שחרור שליט היה מיועד לחסל את המחאה החברתית: כלומר, עבור רווח פוליטי קצר מועד, נתניהו היה מוכן לא רק לחזור בו מעמדות שהביע במשך יותר מעשור; הוא גם היה מוכן לנקוט בצעד שעל פי הערכותיו-שלו יביא למותם של אזרחים ישראלים.

כפי שאכן קרה, אם אכן נכונה טענת השב”כ שזיאד עווד הרג את נצ”מ מזרחי. זה ראש הממשלה שלכם: מוכן לספסר בדם ישראלים עבור רווח פוליטי חולף. וזו הסיבה שהוא מתעקש עכשיו על הריסת ביתו של עווד: אם הוא ייראה גבר-גבר, אולי אף אחד לא יבדוק ויראה שדמו של מזרחי על ידיו של נתניהו. הריסת הבית, אגב, היא ענישה קולקטיבית של אנשים שלא פשעו, כלומר בפני עצמה פשע, ומעבר לכך היא מנוגדת לעמדה שקיבל בשעתו הרמטכ”ל, שקבעה שהרס בתים איננו מועיל אלא מזיק. הרמטכ”ל אז היה אחד, בוגי “משה” יעלון, אבל אין חשש שיעלון יפריע לראש הממשלה לרחוץ את ידיו מן הדם. גם הוא טוב בשכיחת הדברים שעשה ואמר בעבר.

זה ראש הממשלה שלכם. לא לשכוח. התקשורת הממסדית ברובה לא מזכירה, כי היא היתה חלק מאורגיית שליט, והדם גם על ידיה. אבל יש להזכיר, ואסור לשכוח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"אלימות בפועל"

בתי המשפט הישראלים, אולי עלה התאנה המוצלח ביותר של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, ירדו היום עוד מדרגה. אחרי "טרור דיפלומטי," מטבע הלשון של צאר החוץ שלנו, ואחרי ששמענו על "טרור תרבותי" (קריאה להחרמת אירועי תרבות בישראל) ו"טרור כלכלי" (קריאה להחרמת מוצרי התנחלויות), האשים בית המשפט המחוזי בחיפה את ארגון ISM ב"אלימות בפועל", גם כשאין מחלוקת שהוא לא היה מעורב באלימות.

המדובר בפסק הדין בתביעה האזרחית שהגישה משפחת רייצ'ל קורי, שנדרסה למוות על ידי דחפור של צה"ל ברפיח ב-2003. קורי ניסתה למנוע את הריסתו של בית פלסטיני ברפיח על ידי צה"ל למטרות, אה, אף אחד כבר לא זוכר בעצם. הגנה על ציר פילדלפי או משהו. בית המשפט טען שצה"ל עסק ב"חישוף", מונח שציין בדרך כלל הריסה של עצים או רכוש חקלאי אחר. לעתים קרובות ל"חישוף", שנטען שהוא מיועד למנוע מארבים, היה מעט מאד קשר לפעילות צבאית טהורה והרבה יותר לטרור של מדינה – הטלת אימה על התושבים הפלסטינים לבל יעזו להתקומם. ארגון בצלם ציין בשעתו שבמסגרת ה"חישוף", חמושי צה"ל השמידו גם שדות של עגבניות וקישואים, שבהם – איך לומר – לא כל כך קל להסתתר. הנזק, במקרים רבים, היה בלתי הפיך. בצלם הגדיר את המדיניות הזו כענישה קולקטיבית.

ראש המנהל האזרחי דאז בגדה, תא"ל דב צדקה, אמר בשעתו ש"בעזה – מאוד. לטעמי עשו כמה דברים שחורגים. אחרי האירועים של אלי סיני ודוגית ביצעו חישוף מאוד מסיווי. הם עקרו מאות דונמים של תות ומטעים וחממות. לדעתי זה לא הגון… זה יגרור שנאה והתלהמות, ולכך שעוד אנשים יצטרפו למעגל האיבה. זה פשוט לא חכם. גם באיו"ש יש מקומות שאנחנו לא נקיים מזה. לפעמים אני מאשר היקף מסוים של חישוף, אבל כשאני מגיע לשטח אני מוצא היפראקטיוויות של הכוחות […] האם הגזמנו במקומות מסוימים? עם יד על הלב – כן. בטח. בטח. אתה מתיר להוריד 30 עצים, ולמחרת אתה בא ורואה שהורידו 60 עצים. החייל או המ"פ שבמקום נסחפים. היו מקרים כאלה, ואסור להתעלם מהם. אנחנו ערבים לעניין הזה. מבוצעים תחקירים בעניין הזה. מביאים אנשים לדין." או לא ממש: צדקה הודה בחיוך שאף אחד לא הועמד לדין אבל "עשו לו נו-נו-נו. חד משמעית."

אז ככה נראה "חישוף": ענישה קולקטיבית שפועלת נגד האינטרסים של המבצעים אותה, שהם בעצמם ונדליסטים להוטים להרס שיודעים שהמערכת לא תעשה להם שום דבר חוץ מ, אולי, "נו-נו-נו חד משמעי." שנה אחרי המקרה של קורי, אפילו כמה ישראלים הזדעזעו מהיקף ההרס של הבתים ברפיח, ויוסף לפיד אמר שתמונות פליטה קשישה שמחטטת בהריסות ביתה אחר תרופותיה מזכירות לו את סבתא שלו, שחיה כידוע בתקופה אפלה (TM) שאין נוקבים בשמה. זה הביא לבוגי יעלון את הסעיף. (כאן ראוי לציין שיעלון טוען בידיעה הזו שהכוונה היתה להרוס 12 בתים בלבד, אבל שבוע קודם לכן הוא מדבר על הריסה מתוכננת של מאות בתים. כנראה חשב שאף אחד לא ישים לב). פחות משנה לאחר מכן, ועדה שמינה אותו יעלון מצאה את מה שכל אדם יכול היה לדעת לבד: שהריסה קולקטיבית של בתים איננה יעילה. למוסר אנחנו לא מצפים – אחרי הכל, מדובר בצבא שמוסרי יותר מהחמאס.

והנה, פסק הדין של השופט עודד גרשון מחזיר אותנו עשר שנים במנהרת הזמן. כאילו לא היו הדברים מעולם, קובע גרשון שפעילי ISM שימשו כ"מגינים אנושיים" – טענה מקובלת של מערכת ה-Hasbara הישראלית, שמעולם לא אוששה – וסייעו "סיוע כספי, לוגיסטי, ומורלי לפלסטינים, כולל מחבלים ובני משפחותיהם, והפרעה להריסה או אטימה של בתי מחבלים שביצעו פיגועי התאבדות רבי נפגעים." כל זה, אמר השופט, מעיד על כך "שהארגון מנצל לרעה את השימוש בשיח זכויות האדם והמוסריות כדי לטשטש את חומרת מעשיו המתבטאים באלימות בפועל." וואו, לא ידעתי שבתי המשפט הצטרפו לקמפיין ה-Hasbara.

בוא נאמר שזה קצת חצוף לשמוע משופט ישראלי דרשות על "מגינים אנושיים", שעה שבית המשפט העליון נדרש ליותר משלוש שנים כדי לאסור על הצבא הישראלי לקחת פלסטינים כמגינים אנושיים – מנהג שאין סיבה טובה להניח שהופסק. מעבר לזה, מסתבר שאם אתה מעניק "סיוע כספי, לוגיסטי ומוראלי" לפלסטינים ואפילו לכאלה שהם בני משפחה של מי שישראל מגדירה כמחבלים; אם אתה מנסה למנוע הריסת בתים – ענישה קולקטיבית אפילו אליבא דצה"ל, שהוא מעשה פסול מבחינה חוקית – או את אטימתם, כלומר את ענישתם של אנשים שלא ביצעו בעצמם כל עבירה, אז עצם ההתנגדות שלך לעבירה על החוק היא "אלימות בפועל." שלך, לא של האנשים שמגרשים אנשים שלא חטאו מביתם עם מעט החפצים שהם מספיקים לאסוף ואז הורסים אותו; שלך, לא של האנשים שהפכו גם את בני משפחותיהם של מפגעים למטרה מותרת.

השופט, כמובן, קיבל את עמדת הצבא, שהחייל שדרס את קורי לא הבחין בה – זאת למרות שחקירתו במצ"ח לא הושלמה, לאחר שהאלוף דורון אלמוג הורה להפסיק את החקירה. לאחר שהאלוף דורון אלמוג הורה לשבש את החקירה והורה לנהג הדורס לא לדבר עם חוקרי מצ”ח. אלמוג, כמובן, לא זוכר את זה. הם אף פעם לא זוכרים. חוקר מצ"ח דווקא זוכר, והוא מגובה במסמכים. הממשל האמריקאי לא התרשם: הוא מצא שחקירת צה"ל בפרשת מותה של קורי "איננה מספקת, ולא היתה מעמיקה, אמינה ושקופה כנדרש."

אז אם לא היתה חקירת מצ"ח כנדרש, והחקירה הצה"לית נשענת רק על עדותו של הדורס – שכמובן, רוצה להרחיק את עצמו מהפרשה – והיא סותרת את עמדתם של עדים אחרים, שאומרים שלא יכול להיות שהדורס לא ראה את קורי, אז מה הפלא שבתי המשפט הישראלים, שברוב מוחלט של המקרים הם חותמת גומי של מערכת הבטחון הישראלית, מעדיפים להאשים את הארגון שאליו השתייכה? אחרי הכל, אם נטיח בו האשמות, ועוד בפסק דין, אולי אף אחד לא ישים לב שלא הארגון הוא שנתבע אלא צה"ל, ושאנחנו הולכים בדרכו של אלמוג ומטייחים את החקירה של צה"ל.

ומעדיפים להעביר את ההאשמה באלימות מאלו שדרסו וירו לאלו שנורו על ידי צה"ל ונדרסו על ידיו.

(יוסי גורביץ)