החברים של ג'ורג'

כמו צמח זר

מול ההתעוררות האנטי-ליברלית העולמית, ראוי להזכיר כמה מושכלות ראשונים

(להילה בניוביץ’)

“וכן כל אשה רוחצה לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת לפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו […] כל אשה שתמנע לעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן – כופים אותה ועושה, ואפילו בשוט.”

(העיט הגדול, משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות כא’, הלכות ג’ + י’)

הווז’ד (מנהיג) הרוסי, ולדימיר פוטין, אישר בפברואר האחרון הצעת חוק שהעבירה הדומה שהפכה את האלימות המשפחתית מעבירה פלילית לעבירה מנהלתית. על פי החוק, גבר רוסי אשר הכה את אשתו וילדיו, ובלבד שלא שבר את עצמותיהם, יהיה צפוי לקנס או למאסר קצר של כ-15 יום. החוק הקודם קבע עונש של שנתיים מאסר. על פי ההערכות, בכל 40 דקות מתה אשה ברוסיה כתוצאה מתקיפה מצד בעלה.

גוף מחוקק – אוקיי, חותמת גומי, אבל עדיין גוף מחוקק – העביר חוק שמתיר כך את דמם של נשים במאה ה-21, והידיעה נכנסה בעיקר לחדשות הקוריוז. יש להניח שאם הצעת החוק הזו היתה עוברת באיראן או ערב הסעודית, היה הרבה יותר רעש. אבל האגף הימני שלנו, שמקדם בשצף כל ידיעה – ללא קשר לאמיתותה – על התנהלות בזויה של מדינות איסלמיות, עבר בשתיקה על החוק הרוסי. החוק הזה לא הפריע למארין לה פן, המועמדת של הקרמלין בבחירות בצרפת, להפגש עם פוטין לפני שבוע – פגישה שבה התייחס אליה פוטין כאל הנשיאה הבאה של צרפת. לה פן ניסתה להעמיד פני פמיניסטית לפני שנה; לא נראה שהיא עצמה התייחסה לעמדה הזו ברצינות, וודאי שלא חשבה שמישהו יזכור את זה, או יזכיר לה את זה. הפמיניזם שלה, כמו של הימין היהודי שלנו, צץ רק כדי לנגח את האיסלמיסטים.

אבל המטרה של הפוסט הזה היא לא הצבעה על הצביעות הימנית; יש די צביעות, בכל צד של המפה הפוליטית. לא, הנקודה היא אחרת.

רוסיה מהווה בימים אלה מוקד לימין החדש העולמי, ימין שבו זמנית מתיימר לחזור ללאומיות ישנה ומוכר את המולדת שלו לרוסיה. לה פן, שמצהירה שהאינטרסים שלה תואמים לאלה של רוסיה, היא מקרה בולט. יש אחרים. בכל רחבי אירופה עולה החשש שהרוסים מתכוונים להשתמש בכוחות לאומניים כדי להשפיע על הבחירות. ביותר מדי מקרים, האנשים שמשמשים כפיונים של רוסיה הם צאצאי תנועות פאשיסטיות ואנטי-ליברליות ותיקות. אם פעם המוקד שלהם היה גרמניה הנאצית, וזו שימשה כזרז ודלקן של תנועות פאשיסטיות ברחבי היבשת, הפעם משחקת בתפקיד הזה רוסיה הפוטיניסטית. וכמובן, השאלה של חלקה של רוסיה בהטיית הבחירות האחרונות בארה”ב עודנה פתוחה.

היועץ לבטחון לאומי של טראמפ, מייקל פלין, נאלץ להתפטר לפני כחודשיים משום שניהל פגישות אסורות עם בכירים רוסים ושיקר עליהם; בימים האחרונים, עוכר דינו של פלין אמר שהוא מבקש חסינות מהעמדה לדין כדי להעיד על מה שהוא יודע. שר המשפטים של טראמפ, ג’ף סשנס, שיקר לסנאט ביחס לפגישות שלו עם בכירים רוסים ונתפס בכך; בעקבות השקר, הוא נאלץ לפסול את עצמו מלדון בחקירה בפרשת רוסיה-טראמפ. מנהל הקמפיין של טראמפ, פול מנפורט, היה סוכן השפעה רוסי בתשלום במשך שנים, ומסמכים מביכים בעניינו צצו לאחרונה. ממשל טראמפ טען שטראמפ לא ידע על כך כלום. בערך כפי שטראמפ טען שאין לו עסקים ברוסיה – אבל העובדות מעידות אחרת.

האם טראמפ הוא סוכן רוסי, במודע או שלא במודע? השאלה הזו עודנה פתוחה. השאלה שעליה אין ויכוח היא שהימין המודרני אימץ את האנטי-ליברליות הרוסית. לתפיסה האוקסידנטלית – האמונה שהמערב מנוון מעצם טיבו, שהליברליות שלו מקדמת נשים, נשיות, הומוסקסואליות, אובדן גבריות, חולשה, זיוף, תלישות ואי אותנטיות – שורשים עמוקים מאד ברוסיה. הוויכוח הפנים-רוסי במאה ה-19 על השאלה לאן אמורות להיות פניה של רוסיה מועדות, מזרחה או מערבה, הוליד כמה מהטקסטים היותר חדים של האוקסידנטליות, טקסטים שרעיונות מתוכם ממשיכים להיות מצוטטים עד היום, גם אם המצטט לא מודע למקור. (קריאה ראויה בנושא היא Occidentalism של Ian Buruma ואבישי מרגלית).

סביר להניח שחלק ניכר מהתארים האלה – תלישות, אי אותנטיות, חולשה, נשיות, הומוסקסואליות – כבר מוכרים לכם: אלה התארים הקבועים שהימין היהודי מפנה כלפי השמאל הישראלי כבר עשורים. לגמרי לא במקרה, אלה בדיוק התארים שבהם השתמשו אנטישמים כלפי יהודים, ושאומצו על ידי ציונים שונאי עצמם. (ויש לדייק: ה”שנאה העצמית” המפורסמת שהימין היהודי מדבר עליה, אין בה שום דבר יחודי ליהודים. ההתנגדות האירופית לעידן המתועש הולידה הרבה מאד טקסטים של “שנאה עצמית” שהם למעשה טקסטים של מחאה חברתית. והבורגנות הותקפה לא רק משמאל, אלא הרבה מאד מן הימין.)

וביסודו של דבר, בליבה של האנטי-ליברליות עומד דבר אחד: החשש מהתמוטטותו של “העולם הישן.” והעולם הישן, אבוי, כבר לא מכיל אצולה או זכויות יתר כנסייתיות. במידה ניכרת, זו מלחמה על זכותם של גברים להיות אדונים: על נשים, על ילדים, על זרים, על מי שחורג מה”גבריות” העתיקה. אתם יודעים, הגבר שלא מחצין רגשות, לא בוכה, מגדל שפם ואידיאלית הוא חוטב עצים (אם כי רצוי שלא לא יהיה קרוסדרסר, וכאן הרי הפאנץ’ של המערכון הזה). גבר מהתקופה העתיקה ההיא, שבה גברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים חיו בחרדה מתמדת.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

ולכן זה לגמרי לא מקרה שאחד הדברים הראשונים שעשה טראמפ הוא לבטל את ההנחיות של ממשל אובמה ביחס לטרנסג’נדרים. ולכן זה לגמרי לא מקרה שהימין הדתי בארה”ב מבועת מטרנסג’נדרים, שעל פניו הם היפוכו של הסדר “הטבעי”, אבל לא היתה לו בעיה להצביע לאדם שהתגאה בכך שהוא תוקף מיני סדרתי (grab them by the pussy). תקיפה מינית, ועוד יותר מכך התגאות בתקיפה מינית, היא חלק מהסדר הישן: היא מוכיחה “גבריות.” לכן מתקשים אנשי ימין להבין את כל התפיסה של יחסי מין בהסכמה: הסכמה משמעה שיש שני צדדים שווים.

וכל מהותה של המהפכה האנטי-ליברלית היא מלחמה נגד שוויון. כל מטרתה היא להפוך סדר ליברלי שנבנה בעמל ולא מעט דם: נשים קיבלו את זכות ההצבעה לפני פחות ממאה שנים, ובבריטניה זה לא קרה לפני שהסופרג’יסטית אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, השליכה את עצמה מתחת לפרסות סוסו של המלך. דיוויסון, יש לציין, היתה עבריינית סדרתית: היא נעצרה תשע פעמים בשל הפגנות עבור זכויות נשים – הפגנות שהמשטרה האנגלית דיכאה בפראות ובאלימות מינית חריגה. שחורים זכו בפועל בזכויותיהם לפני 50 שנים; גאים, לפני שלושה עשורים ופחות מכך. בישראל, הצליחה שולמית אלוני לבטל את החוק נגד הומוסקסואליות – כן, שולמית אלוני, לא אמיר אוחנה – לפני 30 שנה בלבד. כן, ב-1986 הומוסקסואליות עדיין היתה עבירה פלילית בישראל, ואנשים נעצרו עליה ונפתח להם תיק, אם כי מימי היועץ המשפטי חיים כהן והלאה לא הוגשו כתבי אישום בעבירה הזו.

השינויים האלה מהירים ומסחררים. במונחים היסטוריים, אמילי דיוויסון מסרה את נפשה שלשום. נישואי גאים בארה”ב ובאירופה קרו הבוקר, בערך. כל התפיסה שבני אדם שווים בזכויותיהם צעירה מאד ועדיין רדיקלית מאד לחלק ניכר מהאוכלוסיה. המאה האחרונה מוטטה שורה של חומות שעמדו על תילן פחות או יותר לאורך כל ההיסטוריה האנושית. והשינוי המהיר הזה מעורר תגובת נגד חזקה, לעתים אלימה, מצד האנשים (לעתים קרובות מדי, גברים) שלא יכולים ללא אדנות. רוסיה היא נושאת הדגל הנוכחית של תגובת הנגד הזו.

אבל התפיסה שנשים צריכות להיות מדוכאות כלל לא נשארת בגבולות רוסיה. כשיגאל לוינשטיין יצא נגד שירות נשים בצה”ל, הוא ביטא קול אנטי-ליברלי חזק. הוא כנראה יפסיד במאבק הזה, כי צה”ל הוא הטוטם הגדול של החברה הישראלית, אבל הוא לגמרי לא לבד. השופט משה דרורי הכניס את הרמב”ם למערכת המשפט שלנו; השוט של הרמב”ם שהופיע במוטו של הפוסט הזה לגמרי יכול לחזור במערכה הבאה. לצידו של דרורי ניצב כל מי שמדבר על הכנסת עקרונות המשפט העברי לחיינו, כי בסופו של דבר אלה עקרונות המשפט העברי: עליונות הגבר היהודי (דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי) מעל הבריאה כולה.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

התפיסה האנטי-ליברלית חזקה בישראל, ומכמה סיבות. קודם כל, היהדות האורתודוקסית שהקימה את מדינת ישראל (כן, התפיסה המשיחית של מדינה יהודית היא אורתודוקסית) היא תוצאה של תהליך היסטורי שדחה את הליברליות. מי שרצה להיות יהודי ליברלי הלך אל הרפורמים או הקונסרבטיבים. בעצם הבחירה בישראל כמדינה יהודית יש בחירה מודעת בשמרנות, כי הגדרת “מיהו יהודי” מובילה לאחת משתיים: או שנותנים אותה לרבנים האורתודוקסים, או שפותחים אותה לרפורמיות. וב-70 השנים האחרונות, הבחירה של המדינה היהודית היתה ברורה.

שנית, משום שישראל נמצאת בסכסוך לאומי בלתי פוסק, ומשום שהוא מתרחש על קודשי-קודשיה של האמונה היהודית. כמעט בהכרח, הופך הסכסוך הלאומי לסכסוך דתי, ומן העבר היהודי צץ כל הרפש שלא נוקה: כל שנאת הזר שחוזקה וחושלה במשך שנים של רדיפה.

ושלישית, משום שבישראל התפיסה הליברלית נתפסת כנטע זר. מה שנכון.

כן, אנחנו נטע זר. אנחנו שתיל שלכאורה נטמע באדמה לא-לו, בלב האדמה שבה חושל המונותיאזם, במדבר הפראי והגבעות הקודחות שהולידו את מטורפי ירושלים ויורשיהם שבסוריה ובערב. על פניו, אין לנו כל סיכוי. הטבע עצמו נגדנו. אלוהים, כתב גרשום שלום במשפט שאוהבים לצטט, לא יישאר אילם בשפה שבה הושבע מיליוני פעמים.

אבל כאשר כתב ג’ון מילטון את האראופגיטיקה שלו, אחד הטקסטים המוקדמים על חירות המחשבה, השתולל באירופה ציד המכשפות הגדול. מאות אלפי נשים, אולי מיליונים, עונו ונרצחו בשלל דרכים איומות משום שהן נתפסו, או נחשדו, או הלשינו עליהן, שהן חריגות. ברקע, בערה מלחמת הדת הפראית שהחריבה את גרמניה, הרגה שליש מאוכלוסייתה, ומחתה מעל צפון פרוסיה אפילו את שמות המקומות – שהם בדרך כלל הדבר האחרון שנותר. חמישים שנים אחר כך, במה שהפך לדוגמה המוכרת ביותר של ציד מכשפות, רצחה הקהילה של סיילם חלק ניכר מבנותיה ובניה בשל מתיחה זוועתית של צעירות מעורערות. ו-30 שנים אחר כך, ראה וולטר כיצד מוצא אדם להורג בשריפה משום שהוא לא פינה דרך לתהלוכה של נזירים. האינקוויזיציה הספרדית בוטלה על ידי הכוחות הכובשים של נפוליאון, ועל ידי המלוכה הספרדית היא בוטלה רק ב-1821; הצמיתות ברוסיה נמשכה עד שנת 1861 – השנה שבה פרצה מלחמת אזרחים בארה”ב על שאלת העבדות.

הליברליזם – התפיסה שכל בני האדם שווים בזכויותיהם – הוא, במידה ניכרת, נטע זר גם באירופה ובארה”ב. הוא היה שם 150 שנה או 200 שנה יותר מאשר פה. במונחים של היסטוריה אנושית, בערך יומיים. והוא שתיל רך שעדיין נאבק על קיומו. ספק אם ג’פרסון ומדיסון היו מזהים את התקופה המודרנית; סביר מאד שהם היו מתחלחלים ממנה. ואף על פי כן.

אנחנו נמצאים בצד אחד של מלחמה תרבותית עולמית. הגיע הזמן שנפסיק להתבייש בו. אנחנו נטע זר, כן. אבל כשהצמח היליד מוציא לנו דאע”ש, פוטין ולוינשטיין, הגיע הזמן לגינה חדשה. האינקוויזיטור יכול לומר לעצמו בגאווה שהוא “אותנטי”. אני אוותר על האותנטיות הזו.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הציונות, צרת היהודים (מהדורת בחירות 2016)

נצחונו של טראמפ בבחירות הראה בדיוק איפה עומדת הציונות המודרנית: בצד של האנטישמים

לפני כשלושה ימים הוכרז דונלד טראמפ כמנצח בבחירות בארה”ב, הפתעה מרעישה לכמעט כולם. בימין היהודי, כאן ובארה”ב, מיהרו לחגוג את הנצחון. נפתלי בנט הכריז שהגיע העת להודיע על סוף המדינה הפלסטינית. טוקבקיסטים אנונימיים מיהרו לרקוד על הדם של הליברלים שעמדו בהלם מול התוצאות.

עבדכם הנאמן לא היה מופתע – הערכתי מזמן שקלינטון בלתי בחירה ושהיא כנראה המועמד היחיד שמסוגל להפסיד לטראמפ, אם כי אחרי קלטת ה”תפוס אותן בכוס” של טראמפ אשכרה האמנתי שיש לה סיכוי – אבל זה עדיין היה אגרוף בבטן. כמו 1996: ללכת לישון עם פרס (מציאה קטנה מאד בפני עצמה) ולהתעורר עם נתניהו.

הפוסט הזה לא עוסק בפוליטיקה אמריקאית, ראשית משום שאני לא מבין בנושא מספיק (אני עוקב פחות) ושנית משום שיש כאן נקודה חשובה יותר: איפה מציבות הבחירות האלה את הימין היהודי.

הקמפיין של טראמפ נשען, לאורך כל הדרך, על שריקות כלבים לימין הגזעני, מה שמכונה היום alt-right. טראמפ סירב להתנער מהתמיכה של דיוויד דיוק, איש הקו קלוקס קלאן הוותיק, ושחרר שורה של מודעות אנטישמיות או אנטישמיות למחצה. הוא השתמש בחומרים של ארגונים אנטישמיים בפרסומים שלו – למשל, במודעה הידועה לשמצה שבה הופיע מגן דוד על רקע כסף. טראמפ טען אחר כך שמדובר ב”כוכב שריף” ולמרבה התדהמה התומכים היהודים שלו החלו לפמפם את התפיסה הזו. בקרב יהודי ארה”ב, המודעה האחרונה של טראמפ נתפסת כאנטישמית או למצער כמכילה שריקות כלבים אנטישמיות. לאורך הקמפיין, תקפו תומכי טראמפ עיתונאים שנתפסו כיהודים, בין השאר על ידי סימונם בתגי “הד”, וחלקם זכו לאיחולי רצח במחנות השמדה, עם תמות נאציות. הקמפיין של טראמפ לא עשה כל מאמץ להתנער מהתומכים הללו. הוא נזקק להם.

יהודים אמריקאים לא מעטים כתבו שלראשונה בחייהם, הם חשים מהי אנטישמיות. טראמפ הוציא אותה מהמרתפים. אחרי הבחירות, שבהן היהודים הצביעו נגד טראמפ במספרים גדולים (68% מהם תמכו בקלינטון, 28% בטראמפ; יהודים הצביעו עבור קלינטון יותר מכל קבוצה אתנית אחרת, להוציא שחורים), הביעו כותבים יהודים רבים חשש מהצפוי להם בארה”ב.

מי שהפיד שלו מכיל הרבה יהודים אמריקאים, שמע את קריאות השבר שלהם בימים האחרונים – במקביל לצהלות השמחה של הימין היהודי. הרבה מאנשי הימין היהודי ציינו את העובדה שבתו של טראמפ יהודיה; היהודים הגאים האלה מוכנים עכשיו לתלות את זכויות האזרח של יהודי ארה”ב בכמה יהודי חצר שמקורבים לשליט. למה שמחו אנשי הימין? כי הם חושבים שטראמפ יאפשר להם, כפי שהציע בנט, לחסל את פלסטין.

כדי לקבל את זה, הם מוכנים להעלים עין ממועמד עם רקורד אנטישמי ותומכים ניאו-נאציים. הברית בין הניאו נאצים ליודו נאצים לא חדשה. הימין היהודי בישראל הביע הערצה למנהיג הניאו נאצי האוסטרי שטראכה, סגן השר איוב “אונסק”ו גורם רעידות אדמה” קרא נפגש איתו, ואתר “מידה” קידם במשך שנים את השרלטן משה טל חרותי, שתחת שם העט “וילהלם רוט” עשה רבות כדי להלבין את המפלגה הניאו נאצית האוסטרית. העורך של מידה דאז, רן ברץ, הוא היום מסבירן בכיר בלשכת ראש הממשלה.

כלומר, כדי לשמור על הקולוניות בגדה המערבית, הימין היהודי מוכן לזרוק את יהודי העולם מתחת לאוטובוס. האנשים שכל כך רגישים לאנטישמיות שהם רואים אותה במקום שאיננה מעלימים עין מאנטישמים מובהקים. הם מעריצים גזענים כי כרגע הגזענים הללו ממקדים את השנאה שלהם במוסלמים. הם תומכים בפוטין כי הוא “מנהיג חזק.”

ויהודי העולם? כאן נכנסת הציונות לתפקיד הישן שלה: להיות השוטר הטוב לעומת השוטר הרע שהוא האנטישמי הנפוץ. גם האנטישמים וגם הציונים חושבים שליהודים אין מקום באירופה או בארה”ב. הציונים היו מאד שמחים אם התנאים של יהודי ארה”ב ואירופה יורעו עד כדי כך שהם יהגרו לישראל, כי יש לנו מאבק דמוגרפי לנהל; וראה זה פלא – זה גם מה שהאנטישמים רוצים. יסודה של הציונות, אחרי הכל, בתפיסה של שלילת הגלות; בתפיסה, שהאנטישמים חלקו בשמחה (כתבי נורדאו, למשל, שימשו את הנאצים) שהקיום היהודי מחוץ למדינה יהודית הוא קיום חולני. שני הצדדים חשבו שהיהודים לא לאומיים מספיק. או, במילים אחרות, תמיד היה בהם יסוד ליברלי חזק מאד.

הגיע הזמן שיהודי העולם יבינו שישראל איננה בעלת ברית שלהם: היא נעה בין טפיל, ששואב את הכסף שלהם אבל לא מוכן לקבל את השפעתם, ובין יריב שאין לו שום בעיה לשתף פעולה עם אויביהם הממשיים מאד של היהודים. צרת היהודים, מבחינת מדינת ישראל, היא יופי של נחמה.

[..]

אה, ואגב טראמפ? הוא דפק את החזיונות של בנט והודיע היום שהוא רוצה הסכם בין ישראל לפלסטינים. לא ברור אם מילה של טראמפ שווה משהו, אבל הוא הצליח להוציא את הימין היהודי אידיוט. גם זה משהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)