החברים של ג'ורג'

שני גויים בבטנך

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואנחנו צריכים לבחור באיזו דרך אנחנו צועדים: דרך ההסתגרות והשנאה, או דרך ההתגברות, ההחלמה והכבוד

(לשולמית אלוני. אמי, אמי, רכב ישראל ופרשיו.)

לפני 50 שנים, ב-15 במארס 1965, נשא הנשיא האמריקאי לינדון ביינס ג'ונסון נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, שבו אימץ את התנועה לזכויות האזרח וקרא לכל האמריקאים להתייצב מאחוריה.

ג'ונסון לא רצה לנאום. הוא שנא את הרעיון של הנאום, הוא חש שהמנהיגות השחורה מאלצת אותו לשאת נאום ולדחוף את הקונגרס לרפורמה כשזה עוד לא מוכן. אבל המשטרה של סלמה, אלבמה, לא השאירה לו כל ברירה: שלושה ימים קודם לכן, ראו עשרות מיליוני אמריקאים את האלימות הפראית שהפעילו הקלגסים של אלבמה כלפי צועדים שלווים שבסך הכל דרשו את הזכויות שהעניקה להם החוקה – זכויות שארה"ב העדיפה להעלים מהן עין במשך מאה שנים כמעט, אחרי שההתקוממות הרצחנית הדרומית הידועה כ-Redemption דחקה לאחור את הזכויות שהעניקה מלחמת האזרחים. לבנים ליברלים טובים, מהסוג שמרטין לותר קינג זיהה כסכנה האמיתית לזכויות האדם – אנשי ה"כן, אבל לא עכשיו" – התבוננו מבועתים בלובשי מדים, פניהם מעוותות משנאה, משסים כלבים ומפעילים אלות במוחים לא אלימים.

סלמה היתה פרובוקציה, כמובן, פרובוקציה במובן הנעלה של המושג: היא אילצה את הממסד הלבן להתבונן בתוצאות המדיניות שלו, אילצה אותו להגיב. סלמה לא נבחרה במקרה; השוטרים שלה הפעילו אלימות משולחת רסן כלפי "מסע הצלב של הילדים," שנתיים קודם לכן, ואף שמפקד המשטרה הידוע לשמצה– ידוע לשמצה גם כיום – בול קונור הועבר מתפקידו, היה ברור שמדובר שהמשטרה שלה תגיב בצורה חריגה. אלימות חריגה, בוטה, כזו שלא מורידה אשד של שפה משפטית על העוול, היתה מה שהמוחים רצו. אף שהקלגסים הרשמיים לא הרגו אף אחד מהמוחים ב"יום ראשון העקוב מדם," יומיים לאחר מכן, לקראת המצעד השני שם, רצחה מיליציה לבנה בלתי רשמית את ג'יימס ריבּ, כומר אוניטארי ואיש זכויות אדם שהגיע מהצפון לתמוך בצועדים.

הרוצחים והקלגסים כופפו את ידו של ג'ונסון. אף שהוא קיבל חינוך דרומי והיה נחשב בימינו לגזען מחריד, הוא היה אחד מאותם ליברלים טובים שעליהם קבל קינג. הוא תמך בזכויות אזרח – הסיפורים ששמע מאחד המשרתים שלו על הצורה שבה חיו השחורים זעזעו אותו עד עמקי נשמתו כבר עשור קודם לכן, והוא נדר לפעול, והוא היה איש פעולה – אבל תמיד היה משהו דחוף יותר. ב-15 במארס, הורה ג'ונסון להכין נאום דחוף, ובחר לשם כך בכותב הנאומים ריצ'רד גודווין; את בחירתו הוא הסביר ב"כלום אינך יודע שיהודי ליברלי חש בדופק של אמריקה?"

גודווין עבד במלוא המהירות, ומנע מג'ונסון מלתקן את הנאום. ההשלמה שלו היתה כה קרובה לשעת הנאום הנשיאותי, שלא היה זמן להעלות את הנאום על הטלפרומפטר. ג'ונסון עלה על הבמה שהכיר כה טוב, ואז מילאו מילותיו של יהודי ליברלי לא רק את היכל הקונגרס, אלא גם את בתיהם של 70 מיליוני אמריקאים:

"אני מדבר בפניכם הערב בשם כבוד האדם ויעודה של הדמוקרטיה. אני מפציר בכל חבר באחת משתי המפלגות, באמריקאים בני כל הדתות ומכל הגוונים, מכל חלקי הארץ, להצטרף אלי למען מטרה זו. […] הגיבור האמיתי של מאבק זה הוא השחור האמריקאי. מעשיו ומחאתו, האומץ שלו בסכנו את בטיחותו ואף את חייו, עוררו את מצפונה של אומה זו. הפגנותיו נועדו להפנות תשומת לב לעוול, נועדו לעורר שינוי, נועדו לעורר תיקון. הוא קרא לנו להגשים את הבטחתה של אמריקה. […] אין לנו בעיה שחורה. אין לנו בעיה דרומית. אין לנו בעיה צפונית. יש רק בעיה אמריקאית. […] משום שאין אלה רק השחורים, החובה מוטלת למעשה על כולנו: להתגבר על המורשת מטילת המום של גזענות ועוול."

נאומים, בפני עצמם, אינם משנים מציאות; לכל היותר הם מצביעים על המציאות המשתנה, על ההיסטוריה המהססת בצומת דרכים ועל דחיפה בכיוון מסוים. כמובן, אנחנו זוכרים את הנאומים שהצליחו. זה היה אחד מהם. ימים ספורים לאחר מכן, נערך המצעד השלישי בסלמה; הפעם הוא אובטח, בהוראת הנשיא, על ידי חיילים פדרליים. זמן קצר לאחר מכן, דחף ג'ונסון דרך הקונגרס את חוק זכות ההצבעה.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות. 50 שנה אחרי סלמה, עמד שם נשיא שחור ודיבר על הקורבנות, על המאמץ, על המחיר, והכיר בכך שכוח המשטרה של פרגוסון – ולא רק הוא – לא שונה כל כך הרבה מכוח המשטרה של סלמה בימי קונור. הוא עמד גם על העובדה שבאותם הימים, האנשים שאנחנו מכירים היום כגיבורים תוארו אחרת לגמרי: "אז קראו להם קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מן החוץ, סוטים מינית ומוסרית, ושמות גרועים יותר – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם." מרטין לותר קינג הוא היום גיבור ממסדי, אבל אז הוא היה מושא למעקב ולקמפיין השחרה של ה-FBI, שאף ניסה לסחוט אותו ולהביא להתאבדותו. עיתונות הימין – והמרכז – התייחסה אליו בערך כפי שהעיתונות היהודית מתייחסת לחנין זועבי.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות, אבל הם חלק משינוי המציאות. לפני 50 שנים, כשמילים של יהודי ליברלי מהדהדות מגרונו, תפס לינדון ג'ונסון את המציאות, בכל הכוח שהאיש הוולקני הזה היה מסוגל לו, ואילץ אותה לסטות לנתיב אחר.

זה לגמרי יכול היה להגמר אחרת. ג'ונסון, נשיא דרומי, יכול היה לבחור במסלול שבחר בו גראנט, מאה שנים קודם לכן: הוא יכול היה לתת לדרום הלבן להטביע את המחאה השחורה בדם ואש, כשהוא מעמיד פנים שזה אינו מעניינו, עד שהטרור יעשה את שלו. חלקים מרכזיים בממשל שלו – ביניהם ג'יי אדגר הובר – חשבו שזה מה שהוא צריך לעשות. לממשלה הפדרלית היתה היסטוריה ארוכה של חרפה בהתעלמות מלינצ'ים. ג'ונסון בחר אחרת, והבחירה הזו שינתה את המציאות של ארצו.

[]

אבל המטרה של הפוסט הזה, שנכתב ערב בחירות, איננה שיעור היסטוריה. אנחנו ניצבים היום בפני אותה בחירה שבפניה ניצבה ארה"ב: בין משטר דיכוי גזעני, שפורמלית מעניק זכויות לנתיני הגזע הלא נכון, אבל בפועל הופך אותם למשיסה. אנחנו מגיעים לבחירות אחרי אולי הקמפיין הבזוי ביותר מאז 1981. ראש הממשלה הישראלי מזהיר שוב ושוב מפני האפשרות שאזרחי ישראל הערבים יצאו להצביע; אתמול, המפלגה שלו (למטה יש צילום מסך שהופץ ברשת) איימה עלינו בכך שראש האופוזיציה הבטיח למנות שר ערבי. יש, אומרים לנו בליכוד, פלח אוכלוסיה בגודל 20% שאסור לו להיות חלק מהשלטון. ואם נתניהו משחק פה את תפקיד הסנאטור השמרני, מאותם אבני נגף בדרכו של ג'ונסון, אז יש גרועים הרבה ממנו: שר החוץ של ישראל איים לאחרונה לערוף את הערבים שאינם מסכימים עם דרכו בגרזן. אם ראש הממשלה גינה את האמירה הזו עד כה, הגינוי חמק מעיני. מה הוא צריך להסתבך.

minister

ואמירות כאלה, משנאמרו ואין עליהן תגובה חדה, משתרשות, נכנסות לתודעה, הופכות לרגילות. למדינה היהודית יש בעיה היסטורית עם הפלסטינים: העוול שלה כלפיהם, כשמביאים בחשבון את הבדלי סדרי הגודל, איננו בהכרח קטן מזה של המדינה האמריקאית כלפי השחורים. המדינה היהודית טבחה באזרחיה הפלסטינים בשלוש הזדמנויות בולטות – טבח כפר קאסם, יום האדמה, ואירועי אוקטובר 2000 – והיא מנהלת נגדם מלחמה מלוכלכת מאד, שהיתה מוכרת ללא ספק לבריונים במדים של קונור ולשופטים מטעם של אלבמה, גם כיום, תוך שהיא עוטה עליה אצטלת משפטית. כל זה, כמובן, מבלי לדבר על מלחמת הנישול שהיא מנהלת כלפי הפלסטינים שאינם אזרחיה.

כשנתניהו מצהיר פעם אחר פעם שלישראל יש ערכים משותפים עם ארה"ב, הוא מתכוון לארה"ב של בול קונור והקו קלוקס קלאן. אתמול התייצב נתניהו לעצרת שבה השתתף גם השותף הטבעי שלו, נפתלי בנט, אבל גם – לראשונה, עד כמה שידיעתי מגעת – ברוך מרזל איש כ"ך. נתניהו לא יכול יותר להתנער מהחיבוק עם הכהניסטים. מי שראה את העצרת, שם לב שהיו בה בעיקר חובשי כיפות. הימין השפוי, ופעם היה כזה, קרס אל תוך עצמו. קשה עד בלתי אפשרי להיות, בישראל של 2015, איש ימין והגון; ומאחר וקשה להביט במראה, כל מה שנותר הוא לחבק את הגזענות, לדחות את האפשרות לשוויון, ולומר שמדובר בפראים שלא מסוגלים לשלוט בעצמם וצריכים שמישהו אחר ינהל אותם, מישהו נוקשה אך הוגן.

ואנחנו יכולים, וחייבים, להיות אחרים. אנחנו יכולים לבחור, בסלמה הבאה, לעשות את המעשה הנכון. ולשם כך, אסור לנו להכנע – אבל כדי לא להכנע, אנחנו צריכים לדעת קודם כל שאנחנו נאבקים ועל מה אנחנו נאבקים.

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואני מבקש ממכם לבחור במפלגה היחידה בכנסת שלא שכחה לרגע על מה אנחנו נלחמים, המפלגה שהמייסדת שלה בנתה למעשה את תנועת זכויות האדם בישראל, המפלגה שנאבקת על שוויון, המפלגה שנאבקת על זכויות נשים, על זכויות מבקשי המקלט, המפלגה שמשמיעה את קולו של מי שאין לו קול; אני מבקש ממכם לבחור במרצ, המפלגה שמייצגת בישראל את רוח סלמה.

הסיבות מוכרות לעייפה ונמנה אותן שוב. למפלגת העבודה יש היסטוריה ארוכה מדי של מכירת נשמתה עבור האשליה של שינוי מבפנים, ואל תגרמו לי לדבר על ציפי לבני, שנותנת פייט יפה לשמעון פרס במאבק על פרס האופורטוניסט הפוליטי. קול למחנה הציוני בהחלט יכול להיות קול לממשלה הבאה של נתניהו; לבני והרצוג סירבו להתחייב שלא ישבו בממשלתו. על הליצן הריק מ"יש עתיד" אני מסרב להכביר מילים. כחלון הוא איש ימין קיצוני ותומך פייגלין לשעבר; אני לגמרי לא בטוח, בלשון המעטה, שמה שישראל צריכה כרגע היא מפלגה לאומית-חברתית.

יש לי הרבה אמפטיה לרשימה המשותפת, ואני נוקט כלפיהם בעמדה שנקטה שולמית אלוני כלפי אדם ששאל אותה, ב-1988, מדוע לא להצביע למפ"ם אלא דווקא לרצ: אם אתה מתכוון להצביע למפ"ם, היא ענתה, אני לא אריב איתך. אבל הרשימה המשותפת היא שעטנז בעייתי למדי של סוציאליסטים ואיסלמיסטים. לבל יהיה ספק, אני לא מאשים אותם בכך: הפלסטינים הישראלים אולצו על ידי נתניהו, לפיד וליברמן להתאחד או להתפוגג, בעוד אחד מהשטיקים החוקיים (באישור בג”צ, כמובן) שמיועדים לוודא שיש להם זכויות פורמליות אבל לא מעשיות. הם בחרו באחדות, ובחרו בכך למעשה באזרחות ישראלית כשיכלו לבחור בבדלנות; זו לא היתה בחירה של מה בכך. ולרשימה המשותפת יש שורה של נציגים ראויים מאד: אחמד טיבי, דב חנין,

אבל אני לא יודע עד כמה אברהים צרצור, למשל, מחויב לזכויות נשים או לזכויות גאים, ואני לא יודע עד כמה מסעוד גנאים מחויב לחופש הביטוי. כשאני מצביע מרצ, אני יודע בדיוק מה אני מקבל: מפלגה עם רקורד בלתי מתפשר של תמיכה בזכויות אדם וזכויות חברתיות. לא מפלגה מושלמת – אין כאלו – אבל כזו שאני יכול לחיות איתה ב-90% או יותר, ומפלגה שמנהלת ויכוחים בלתי פוסקים, לעתים מתישים, על דרכה.

נתניהו התווה לנו דרך אחת, דרך השנאה והפלגנות, דרך האזרחות הריקה, דרך האתנוקרטיה שנידונה לדכא חלקים גדולים והולכים מאוכלוסייתה, עד שתקרוס הקליפה הדמוקרטית שלה; ג'ונסון הראה לנו שיש דרך אחרת, קשה ומיוסרת ומייאשת וקורעת לב, אבל מובילה למעלה. מחר הולכים לקלפיות; מחר שולחים את מחרחר השנאה נתניהו ואת חקיינו הגרוע ממנו הביתה; מחר מצביעים בעד המפלגה שהתייצבה בעקביות בצד זכויות האדם.

ובחרתם בחיים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • התיאור שלך של ההיסטוריה האמריקאית הוא לא נכון.

    1. ג'ונסון ממש לא היה ליברל שזועזע מאיך שהתייחסו לשחורים. הוא היה גזען דרומי גאה. אלא מה, בפריימריז ב-1956 הממסד של המפלגה הדמוקרטית נפנף אותו בתור גזען דרומי, אז בשביל 1960 הוא הבין שהוא צריך שיהיה לו הישג בתחום זכויות האזרח, ודאג לקבל קרדיט על חוק זכויות האזרח של 1957 (אותו הוא דאג למסמס – סגן הנשיא ניקסון דווקא רצה חוק יותר נוקשה). משם הוא כבר התגלגל למצב שהוא היה צריך את תומכי זכויות האזרח, אז הוא דאג לכופף זרועות כדי שהקונגרס יעביר את חוק זכויות האזרח של 1964.

    2. גרנט עשה בדיוק ההיפך ממה שאתה אומר. הוא לא התעלם מאלימות דרומית בכלל. להיפך, הוא ניסה להשתמש בצבא כדי לאכוף חוקי זכויות אזרח בדרום, מה שנקרא Reconstruction. התקופה הזאת הסתיימה ב-1877, כשגרנט סיים את תפקידו. בחירות 1876 היו בעיתיות, בלשון המעטה, והתוצאה היתה צריכה ללכת למועצה שתחליט למי מגיעים 20 מהאלקטורים; זה הוביל לפשרה בה הרפובליקנים זכו בנשיאות תמורת נסיגה צבאית מהדרום וסיום ה-Reconstruction, מה שנתן ל-KKK לסיים את העבודה ולמנוע משחורים להצביע, לקבל חינוך, ולממש זכויות קניין. ראה http://en.wikipedia.org/wiki/Compromise_of_1877. אצל היסטוריונים אמריקאים, תומכי קונפדרציה כגון אסכולת דנינג (Dunning School) לא ראו את גרנט כבעל ברית שלהם אלא להיפך, ניפחו את האשמות השחיתות נגדו, בעוד שהיסטוריונים תומכי זכויות אזרח כגון אריק פונר רואים את גרנט בצורה יותר חיובית, הגם שפונר תוקף את גרנט על שלא היה תקיף מספיק בניסיון לאכוף זכויות אזרח בדרום. "לא תקיף מספיק" אפשר גם להגיד על משטר קנדי-ג'ונסון, שהתעלם באופן מופגן מגזענות בצפון ולא עשה יותר מדי כדי להבטיח שוויון כלכלי ולא רק חוקי בין שחורים ולבנים.

    ובלי קשר, מעניין שההתקפה שלך על הרשימה המשותפת מתמקדת ברע"ם. הרי לפני האיחוד, בבחירות הקודמות, לא אמרת להצביע לחד"ש או בל"ד. להיפך, אתה תקפת את חד"ש על הקומוניזם שלה, על התמיכה באסד, על הדיבור בשני קולות – ובצדק. ועל בל"ד, מפלגה שבחלק הזה של העולם היו קוראים לה Testimonial party, לא צריך להוסיף יותר מדי מילים.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      ג'ונסון היה גזען דרומי גאה?
      יש לך סימוכין לטענה הזאת?

    • ygurvitz

      על ג'ונסון אפשר להתווכח. די ברור לי שהוא נשאר גזען (וכתבתי את זה) גם אחרי 1965, אבל הוא לא יכול היה יותר לשאת את מה שקרה בדרום. ובניגוד לליברל לכאורה קנדי, הוא לא הפעיל את עיקר הלחץ על ההנהגה השחורה.

      על גראנט העובדות די ברורות – המפקדים שלו בשטח ביקשו פקודות תקיפות יותר, המפלגה הרפובליקנית הבהירה לו שכל האפקט של ה-reconstruction יכול להמחק, ולמרות שהיתה לו סימפטיה, הוא לא פעל. הבלאגן הגדול היה בבחירות 1876, שבהן הוא שימש כנשיא. תומכיו האשימו אחר כך בחוסר המעש את מזכיר המלחמה שלו, אבל מה לעשות – האחריות היא על הנשיא.

    • מני זהבי

      מה רע ב-Testimonial party?
      כרגע יכול להיות שמר"צ תהיה אחת כזאת, אבל זאת לכשכצמה אינה סיבה לא להצביע עבורה.

      • לא, מרצ ממש לא כזאת. היא נכנסת לקואליציות כל עוד הן קואליציות שמאל-מרכז, ופועלת בועדות באופן אקטיבי מהאופוזיציה. היא כמו מפלגה ירוקה אירופאית, או אולי כמו מפלגה סוציאליסטית משמאל לסוציאל-דמוקרטים (למרות שזה בבחירות האלה יותר הרשימה המשותפת), וממש לא כמו SGP ו-PvdD ההולנדיות.

        מה רע במפלגה כמו SGP? שהיא לא משתתפת בפוליטיקה. גם הירוקים היה להם שלב כזה. בגרמניה של שנות השמונים, היה ויכוח נועז אצל הירוקים האם להיות testimonial או להיכנס לקואליציה עם הסוציאל-דמוקרטים. המחנה הפרגמטי ניצח, הירוקים פעלו למען איכות הסביבה ברמת המדינה ואח"כ ברמה הלאומית בממשל שרדר, והצליחו למשל להעלות את מס הדלק באופן משמעותי. אז מפלגה כמו SGP אין לה יותר מדי מה לחפש בפוליטיקה כי כל שאר המפלגות שונאות אותה מרוב שהיא קיצונית, אבל בל"ד יכולה להתנהג כמו חד"ש ולהציב דרישות מדיניות (אי יציאה למלחמה נוסח לבנון 2 או עזה, פינוי התנחלויות) וחברתיות (השקעה במגזר הערבי) תמורת תמיכה בקואליציה, שזה נראה לי מה שהמשותפת מתכוונת לעשות בלאו הכי, לפחות אם מקשיבים להנהגה החד"שית שלה.

        • מני זהבי

          לממשלת אולמרט מר"צ לא הצטרפה, ובצדק.
          לממשלת ברק היא הצטרפה וגרמה יותר נזק מתועלת.
          ולא, מפלגות בישראל אינן יכולות להציב "אי-יציאה למלחמה" כתנאי לתמיכה בקואליציה, כי שום ממשלה לא תוכל להתחייב לדבר כזה — מה גם שהגבולות בין "מלחמה" ל"מבצע צבאי" מטושטשים מאוד.
          אם החמא"ס יורה רקטות על ישראל, סביר להניח שישראל צריכה להגיב צבאית. איך להגיב, זו כבר שאלה אחרת, ויש הבדל עצום בין פגיעה בקודקוד כלשהו בחמא"ס ובין מרחץ דמים בסדר גודל שהיה כאן בקיץ האחרון. אבל ההבדל הזה צריך להיות נתון להכרעת הממשלה בזמן אמת, לא לתנאים קואליציוניים מוגדרים מראש.
          ממילא כל העניין הזה הוא תיאורטי לשנים הקרובות. דרך אגב, למה testimonial party אינה יכולה לעבוד בוועדות הכנסת?

          • איזה נזק מרצ גרמה בממשלת ברק?

            • מני זהבי

              רבה עם ש"ס בגלל שטויות, עוד לפני שהממשלה הגיעה לאתגרים אמיתיים, כאשר חשיבותה של ש"ס לממשלה הייתה גדולה יותר מזו של מר"צ.
              זה שברק הכניס את מר"צ לממשלה במקום להשאיר אותה בחוץ ולהשתמש בה כאיום על שותפות בממשלה שניסו לדרוש יותר מדי, זו כבר טעות שלו. אבל לחפש תבונה פוליטית אצל ברק זה כנראה באמת יותר מדי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אם כל הרקורד של נתניהו כמתווה של דרך האתנוקרטיה וכו' מבוססת על אי-הגינוי הבוטה שלו לדבריו של אביגדור ליברמן (שגם אותם אתה מוציא מהקשר באופן אלגנטי), אז כנראה שעברנו דרך ארוכה מסלמה. לראות את וואינט ושות' מורחים את ביבי בצואה בכל דרך אפשרית בשביל לקדם את החונטה שלהם זה דבר אחד, אבל לראות בלוגר עצמאי (לפחות על פניו) עושה את אותו הדבר זה כבר מאכזב. מה יש לך בדיוק להרוויח מכהונה של הרצוג הילד העשיר והמקושר? מה לשמאל שאתה מייצג ולממשלה אשר בה כחלון ינהל את משרד האוצר, לבני את משרד המשפטים, ש"ס את משרד הפנים וליברמן את השד יודע מה? מתי הפסיק הבלוג הזה להיות "מעקב אחרי קריסתה של ישראל" והפך ל"V-15 בעוד שבוע מעיפים את שרה"?

    • ygurvitz

      נו, הימין אכול הקונספירציות מתעורר. אהבתי את "לפחות על פניו" ו"מה יש לך להרוויח מכהונה של הרצוג," במיוחד לאור העובדה שאמרתי במפורש שאני לא ממליץ על המחנ"צ.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        אם אני ימין אכול קונספירציות אתה בכיס של הקרן החדשה. אה, בעצם לדבר האחרון יש עוד איזשהו בסיס עובדתי.
        ANYWAY, מרצ ממילא תשב אך ורק בממשלה של המחנ"צ. די ברור לכל מי שקורא אותך באופן עקבי ששברת לכיוון הנראטיב של V-15, של הכפשות מוגזמות ומנופחות בצורה אבסורדית על ביבי (ביבי יסד את האתנוקרטיה הישראלית השנואה? הממשלה האחרונה שירתה על אזרחים ערבים היתה של העבודה וכמ-כמעט מרצ), ובהתאם לכך להצגה של ה"העפה" שלו כישועה לדמוקרטיה הישראלית. השאלה היא רק לגבי המוטיבציות שלך, אם מדובר בקהות חושים גרידא או ברווח אישי. ומאחר ואני לא מחזיק ממך טמבל…

      • מר גורביץ, מדובר בטרול. הוא מעולם לא קרא ולו חצי פוסט אצלך, אחרת הוא היה רואה שכתבת כמה פעמים שהבעיה היא לא שרה.

        • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

          אתה סובל מאוטיזם או משהו? בשיא הרצינות. נראה שיש לך קשיים נוירולוגים בהבנת תבניות מורכבות. אתה באמת לא מבין שמדובר בפארודיה על הססמאות של V-15?

          • אני לא מאמין שהעלית עכשיו את האספרגר שלי בשביל הטרלה שפלה כזו. עברת עכשיו מהצקה לחוצפה.

    • המילה שרה לא הופיעה בפוסט.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        והבחירות גם לא בעוד שבוע אלא מחר. מקווה ששמת לב לזה, שלא תפספס!

        • gig

          אדרבא, שיפספס!

  • ג׳וני

    הערה נוקדנית, ואפשר למחוק אחרי התיקון. שמו האמצעי של הנשיא ג׳ונסון הוא ביינס (Baines) ולא כפי שנכתב.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    "למדינה היהודית יש בעיה היסטורית עם הפלסטינים: העוול שלה כלפיהם, כשמביאים בחשבון את הבדלי סדרי הגודל, איננו בהכרח קטן מזה של המדינה האמריקאית כלפי השחורים."

    או שמדובר בבורות היסטורית, או שמדובר בזילות של עוולות העבדות. בכל מקרה, השוואה מופרכת.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      טרול נמחק. פיהוק. לכו להצביע.

      • אלכס ז.

        איזה אומץ! איזה סרקזם מעולה! כמה ידע היסטורי!

        והכי חשוב שהתייחסת לעיקר – לכך שיוסי הגזים בהשוואה שלו. למה לבזבז מילים על האפליה הממסדית שעוברים האזרחים הערבים, על מניעת זכויות אדם בסיסיות כמו הזכות לחיים, על ניסיונות חוזרים ונשנים למנוע זכויות אזרח כמו הזכות לבחור ולהיבחר. לא, כל זה בלב הקונצנזוס. לא, הסיפור כאן הוא שיוסי מדי פעם מגזים!!

  • אפי עברון

    1. לינדון ביינס (Baines) ג'ונסון, ולא "ביגס" כפי שנכתב. נא לתקן.
    2. אין ספק ש-LBJ היה גזען – שהרי הוא היה חובב מושבע של יהודים (הוא היה מוקף יועצים וידידים יהודים) ואוהד גדול של מדינת ישראל (שהייתה בתקופתו קצת יותר נורמלית מזו של ימינו).

    • אני יודע שאתה סרקסטי, אבל השנאה של LBJ כלפי שחורים היא לא מוטלת בספק בקרב היסטוריונים. יהודים… שיהיה. הוא היה מטקסס; בטקסס לא היה דבר כזה יהודים, היו רק לבנים ושחורים והיספנים. אצל חלק מהגזענים בדרום, יהודי הוא סוג של כושי. אצל חלק אחר, יהודי הוא אדם לבן שהצליח למרות כל הקשיים, בניגוד לכושים שרק מתבכיינים ורוצים עוד תשלומי רווחה.

      (זה, אגב, בניגוד לניקסון, שהיה אנטישמי וניסה לספור כמה יהודים יש בממשל שלו בטענה שזה יותר מדי. תמך בישראל מסיבות גאופוליטיות, אבל שנא את היהודים אצלו בבית.)

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        "השנאה של LBJ כלפי שחורים היא לא מוטלת בספק בקרב היסטוריונים."
        כגון?

      • אפי עברון

        אלון: LBJ (בדומה להארי טרומן) קיבל חינוך ששם דגש על התנ"ך ("הברית הישנה"), וזה המקור לאהדתו ליהודים. גם ביקורו במחנה הריכוז דכאו ב-1945, זמן קצר אחר תום המלחמה, שזיעזע אותו קשות, השפיע מאוד על אהדתו ליהודים ולמדינת ישראל. ג'ונסון נהג להשוות את היהודים/ישראלים הנלחמים בערבים לבני טקסס הנועזים במלחמתם במקסיקאים באמצע המאה ה-19. הפלסטינים לא היו קיימים מבחינתו. באוטוביוגרפיה שלו (שהתפרסמה ב-1972) הוא מזכיר בחטף "פליטים ערבים", ולא פלסטינים חלילה. אשר לטענתך שבטקסס אין יהודים, כדאי שתזכור שבוושינגטון יש ויש – ו-LBJ חי בוושינגטון מגיל 29 (כאשר נבחר לבית הנבחרים ב-1937).

      • מני זהבי

        אצל השמרנים האמריקאים, אהדה ליהודים היא דרך נוחה להראות שהם כביכול לא גזענים. הם נראים כמי שמקבלים את השונה, ואינם צריכים לשלם על זה סנט שחוק. בערך כל המדיניות של ביבי ביחס לארה"ב מבוססת על העניין הזה.

  • דרור

    אתה לא יאמן. אחרי פוסט כזה אתה עדיין קורא להצביע לליברלים הלבנים? כמה חוסר מודעות? כמה גזענות לטנטית? הרי מרצ הם הם אלו שמחייכים ואומרים "עדיין לא" כשאנשים נטבחים.

  • big_no_no

    "אני לא יודע עד כמה אברהים צרצור, למשל, מחויב לזכויות נשים או לזכויות גאים, ואני לא יודע עד כמה מסעוד גנאים מחויב לחופש הביטוי."
    גם אני לא, אבל בשנה האחרונה גם ראינו כמה מרצ מחויבת להתנגדות למעשי טבח בעזה ועד כמה היא מחויבת להגן על אלו המפגינים נגדם, או לפחות לא להשמיץ אותם: היא לא. זו מפלגה חסרת עמוד שדרה שרק מי שהזיכרון שלו הולך פחות מכמה חודשים אחורה יכול לקחת ברצינות במפלגת שמאל.

  • צבי

    נדמה לי שכדי לקושש מעט אפולוגטיקה עבור נתניהו מרגישים שמותר להשמיץ גם את ג'ונסון.
    את ג'ונסון צריך לראות בעיניים של תקופתו ולא בעיניים של שנת 2015. יחסית לתקופתו ג'ונסון היה לוחם מרחיק לכת למען זכויות הכושים. לא היה כזה לפניו ובהתחשב במה שהשיג אני בספק אם היה כזה גם אחריו.
    גונסון היה פוליטיקאי מיומן ולבטח עשה חישובים של כדאיות אלקטורלית וכדומה. אבל דוקא במאבקו למען זכויות השחורים הוא פעל נגד האלקטוראט שלו, הדמוקרטים הדרומיים, שלא לדבר על הרפובליקנים השמרנים. הטענה שהוא נאם ועשה מה שעשה למען הכושים לשם השרדותו האישית, כדי לא לאבד את תמיכת שוחרי זכויות האזרח – היא מופרכת. מספרית, שוחרי זכויות האזרח היו מיעוט, בערך כמו בישראל. ג'ונסון סיכן את האהדה המסורתית שהיתה לדמוקרטים בדרום, כאשר יצא חוצץ נגד ההתנהגות של הדרומיים. הוא יצא חוצץ נגד הפרקטיקות הגזעניות שהיו נהוגות בארה"ב מאז ומתמיד, והטיל את כל כובד משקלו בכיוון הזה, תוך סיכון של התמיכה הפוליטית בו.
    אני חושב שיש הבדלים רבים בין מצב הכושים בארה"ב באותה תקופה וההסטוריה שלהם בה לבין מצבם של הערבים בשיראל וההסטוריה שלהם כאן; אבל המקבילה הישראלית היא ראש ממשלה שהיה הולך לשפרעם וצועד שם עם המפגינים הערבים נגד אפליה. עמרם מצנע עשה את זה כאשר היה ראש העיר חיפה; נדמה לי שריבלין פועל בכיוון הזה; נתניהו מאד רחוק משם, ונכון לכרגע גם מרבית ראשי המפלגות האחרות. באלקטוראט הישראלי (היהודי) הנוכחי הגנה על ערבים אינה מוסיפה פופולריות.

  • אינגסוק

    אברהים צרצור לא מועמד ברשימה המשותפת.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    נו, ושוב הפסדתם ובגדול יותר.

    • יוחנן בדר

      לא "אנחנו" הפסדנו אלא מדינת ישראל והישראלים כולם – לרבות מי שהצביעו לשקרניהו ולשאר המפלגות הפאשיסטיות – הם שהפסידו.

  • אלעד

    הגיע הזמן שאתה וחבריך תעברו שינוי מחשבתי רציני,אם ברצונכם להמשיך להתקיים.
    בראש ובראשונה עליכם להתנער מהתדמית האשכנזית – אליטיסטית שאופפת אתכם כבר תקופה ארוכה.
    שנית, עליכם להיות תקיפים ו"רעים". לא יכול להיות שבמשך כל הקמפיין שלכם לא נתתם בראש לביבי על הפיגועים בירושלים,על אי מיגור שלטון החמאס ועל עוד מיליון ואחד דברים שהייתם צריכים להציף ולא עשיתם זאת.
    נתתם לביבי לעשות לכם בית ספר ולא הגבתם בזמן,לא תקפתם וגיליתם רפיסות.
    אני משתגע מזה… הבלוג שלך כל כך חשוב ויחד עם זאת, הוא כל כך חסר תועלת שזה מדכא ברמות שלא ניתנות לתיאור.
    לעזעזאל

    • נתן

      גם אתה וחברייך צריכים להתשנות ולהפסיק לתת עצות לאחרים איך להחליף שלטון.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        נתן, יקירי, עם התוצאות המחפירות שהשגתם אתם צריכים את כל העצות שרק יואילו לתת לכם. חמישה שלבים להתמודדות עם אובדן, צא מההדחקה, זה השלב הכי עלוב.

        • נתן

          אנונימי חמוד.

          הכוח של השמאל דווקא התחזק:
          מרץ+עבודה+ליבני= 27

          בבחירות האלה מרץ + עבודה = 29.

          רבע מהעם זה לא מחפיר ובכל מקרה למה אתה כל כך מתוסכל , אתה אמור לשמוח ,לא?

          • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

            לבני זה שמאל? זה חדש.

    • רועי לוי

      אני הצבעתי לרשימה המשותפת. לא אמנה את הסיבות לכך כעת. אני שותף לתחושה הכללית בקרב השמאל, ושל מסמפטי שמאל, אם תוכלו להבין לכוונתי, שקריאת המפה הייתה איומה ולא מדוייקת בצורה המחייבת חשבון נפש; וכן, שהמאמצים המשותפים של השמאל – לרבות חלקים דומיננטיים ברשימה המשותפת – היו עלובים, לוקים בחסר, ונטולי נוכחות ברמת הקמפיין הציבורי, ברמת הפעילות, ברמת המסרים וברמה האסטרטגית. השמאל אוכל פרי מרורים פעם אחר פעם, והשמאל צריך להתחיל להאשים את עצמו, ולא את "העם". עליו לנסח תזות לגבי מצבה של החברה ולהתחיל לחשוב ברמה הטקטית והאסטרטגית כיצד להיחלץ מן המצב שבו מימדיו הריאליים קטנים, מסריו חסרי חדות ואובדים בים המניפולציה וההסתה, ומנהיגיו חסרי השפעה וכריזמה.
      אני מסכים לגמרי עם אלעד, כמי שנמנה על מחנה השמאל (מצביע חד"ש במקור, ההצבעה לרשימה המשותפת צודקה על ידי בנוכחות הדומיננטית של חד"ש בהרכב הרשימה ובהנהגתה). השמאל חייב להפריך תזות מסוימות שהוא למד להתאהב בהן: שינוי השיח (ע"ע המחאה של 2011), ההפרדה בין סוגיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, האדישות הכללית לשאלה העדתית, ובעיקר לחשיבותן של אליטות מזרחיות, או אלו המתיימרות לייצגן, היעדר עבודה רצינית בנסיון לפרוץ לקהלים חדשים: ערבים, אתיופים, מזרחים, בני המעמדות המקופחים והמנוצלים, ובעיקר הימנעות מכריתת ברית מהותית עם הערבים ועידוד מיעוטים אחרים לראות בשמאל את ביתם הטבעי.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        לא שאני בשמאל חו"ח, אבל הייתי מציע לשמאל, ובמיוחד לשמאל הציוני, להיזהר מאוד מכל מיני אסטרטגיות שמוצעות על ידי אנשים שאחר כך הולכים ומצביעים לקומו-נאצר-איסלמים.

        • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

          הפלג הקומו שבשילוש שמנית עשה ב-4 מנדטים במשך עשור את מה שמפלגות שמנות ומנופחות לא הצליחו לעשות באותו פרק זמן (ע"ע קדימה, הליכוד והעבודה).
          אז אמליץ לך להימנע מלזות שפתיים.
          חשבון הנפש של השמאל היה צריך להיעשות לפני שנים רבות רבות; ההפסד אמש היה צפוי במידה רבה, ולא הפתיע את המפוכחים מבינינו. חשבון נפש, או נכון יותר, ארגון מחדש אסטרטגי, רחוק מלהיות חריג בשמאל ההיסטורי: זהו הלחם והחמאה של שמאל אמיתי.
          הכשלון אינו צריך לרפות ידיים, וההצלחה לא עוברת בשום פנים ואופן דרך אימוץ מלא של הלאומנות מימין, וכלי ההסתה שלה. השמאל יבנה את עצמו אם יבנה קואליציה של נדכאים, של מיעוטים, של "שקופים", כפי שהגדיר זאת דרעי (רעיון ומילה שלקוחים בוודאי מן הסוציולוגים/יות ממוצא מזרחי שתמכו בו הפעם.)

    • אני

      עשו את כל זה, ביבי עשה קצת הנאת בחירות ונקנס אבל זה היה שווה.
      ובאמת לא מבינה מי יותר אשכנזי ואלטיסטי מהזוג המלכותי.

  • רועי לוי

    ואפשר כמובן לומר בצורה "אובר-חוכמית" שממילא המשחק היה מכור, שממילא המגמה הייתה שלילית, שממילא הכף הוטתה, ושהבחירות הללו היו על לא כלום…
    אני חושש שמה שמתחפש כאן לתודעה אולטרה-ביקורתית, הוא למעשה ציניזמוס מקפיא ומשתק..

  • Z

    וישראל היא שולי השוליים הסהרורים של העולם. אף אחד לא מבין מה התוכנית של הימין הזחוח כל כך חוץ מהתאבדות קולקטיבית ואפקופוליפסה אוונגליסטית בחסות תומכיהם הרפבוליקנים (העימות עם אובמה הוא סימפטום ברור לכך). הבחירות האלה לא עסקו ביוקר מחיה, נדלן וכל הבולשיט הזה. מה שניצח זה גזענת, רוע, שנאה, פארנויה וטפשות טהורה. עם האפרטהייד בחר במנהיג האפרטהייד שלו. רצח וגם ירש גם בסיבוב עם רבין, וגם עכשיו עם שני סיבובי טבח בעזה שהביאו לבחירות מיותרות ובזבזניות. טריפ רע שלא נגמר, החורבן קרוב מתמיד. אין מה להצביע יותר ולשכנע את עצמנו שזו דמוקרטיה או לצאת להפגין. פשוט לעזוב את המקום הארור הזה, מי שיכול, ובהקדם. מי שלא יכול, ליבי עליו.

  • Z

    אפילו למרץ המסכנה נתתם רק 4 מנדטים? זה כל מה שיש שם? פחות מ150 אלף ישראלים שלא תומכים באפרטהייד.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    כדי לשנות את דעתו של אדם משנאה יוקדת כלפי האחר אל הזדהות וקבלה, מבורות והתייחסות רדודה לסיסמאות אל השכלה ואיסוף וניתוח מעמיקים וסבלניים של עובדות,
    מתרבות של תוקפנות ואלימות אל תרבות של אורך רוח לא אלים,
    צריך חינוך ונתינה ארוכים וסבלניים
    ורצוי בילדות כי לרוב האנשים קשה להשתנות בבגרותם.
    קרי: משאבי עתק בחינוך

    ובישראל כבר שנים רבות יש
    Vicious circle
    של חניקת החינוך, שמובילה להגדלת מספר התומכים בשלטון שמפקיר את החינוך עוד יותר
    וחוזר חלילה