"סוף סוף רואים רגליים!" הטעים המהנדס במקום עבודתי, אי-שם ברחובות, בתחילת קיץ 1982.

הייתי (כמעט) בת 16, אחת משלוש נערות בגיל תיכון שנשכרו על ידי חברת הייטק בתנופת צמיחה לצורך מילוי משימות מזדמנות. למדנו לענות לטלפון הארבע-קווי, לשלוח טלקס עם פס נייר ארוך-ארוך ומחורר, לסדר את הספריה ולעזור למהנדסים בכל משימה בה נזקקו לעזרה. הובהר לנו שמטרת קיומנו במקום היא לעזור למהנדסים – כשהמהנדס שמח ומרוצה, מקבל את ארוחת הערב שהוא רוצה ומקבל את הקפה כמיטב מסורת האירוח, עבודתנו נעשתה כיאות.

האמירה בראש הפוסט הופיע בתוך שבוע-שבועיים מתחילת עבודתנו, כשאחת מהנערות הגיע לעבודה בחצאית קצרה. טון הקול שלו היה של אדם שחיכה לשווא עד כה לקבלת דבר טוב – והנה, הדבר הגיע. כמו אדם שמחכה לחבילה מאמזון, או למשלוח פיצה. רגליים! עכשיו לשירותו – ולו גם רק לצורך צפייה ודיון פומבי.

בעלת הרגליים המדוברות שמחה לתמוך כך במהנדס הנאה. היא דאגה ללבוש חצאיות קצרות מאותו היום ועד סוף העסקתה שם, בסוף הקיץ. לא ממש בכל יום, אבל כמעט.

האם היתה בכך הטרדה מינית? ב-82' לא היה שום חוק שיגדיר זאת. החוק בישראל כולל את הגדרת "הטרדה מינית" רק משנת 1988, אם כי מעשים מסוימים הכלולים בה אכן הופעלו לפני כן, משום שסחיטת מין באיומים וביצוע מעשים מגונים נכללו כבר בחוק העונשין.

אני לא זוכרת שלובשת-החצאיות הראתה ולו במשהו את אי-שביעות רצונה מההתייחסות. היא אכן דיברה על כך עם שתי הנערות האחרות, ולמעשה דיברנו על כך גם עם הפקידה האחראית עלינו. היא סיפרה למחרת שהיא דיברה על זה גם עם אמה. האחראית הצדיקה את הכינוי ונכנסה באבי-אביו של המהנדס. אני לא זוכרת שהוא שינה את יחסו כלפי הנערות. הוא, כמו גם כמה מעמיתיו לעבודה, אהבו לעבור אצלנו ולקשקש – לפעמים לשאול למי מאיתנו יש חבר, ומה אנחנו עושות איתו; לפעמים לשאול מה אנחנו קוראות ולאיזו תנועת נוער אנחנו הולכות. היה אחד שהיה בעיצומם של גירושים; הוא התנחם הרבה בנוכחות הנשית-צעירה שלנו. היו – בהחלט היו! – כאלה שלא התייחסו אלינו כך. זכור לטובה המהנדס שהמליץ לי על Goedel, Escher, Bach, למשל. במבט לאחור ברור לי שהמהנדסים שהתנהלו כך לא חיזרו אחרינו מתוך כוונה לעשות דבר-מה מיני איתנו, רק רצו להבהיר שהם גברים וחזקים ויצורים מיניים ושאנחנו גם יצורים כאלה.

לרגע לא חששתי שיקרה לי דבר – ואכן, לא קרה דבר פיזי. הם רק דיברו. הם רק הגדירו את סביבת ההתייחסות. אף אחד לא כפה עלי שום דבר – חוץ מלחשוב, כל הזמן, על המשמעויות המיניות האפשריות של כל מלה שאמרתי ושל כל בגד שלבשתי, כאילו כל הווייתי וכל מחשבותי היו רק ספח עודף לקיומי כחפץ מיני.

*******************

זו לא היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בחיפצון המיני הזה. נדמה לי שהפעם הראשונה היתה בדרך חזרה הביתה מתנועת הנוער (בני עקיבא, אוקיי?) או משיעור הפסנתר, כשהייתי בת עשר או אחת-עשרה. טיפוס מפוקפק כלשהו שלף אבר מולי, סיפרתי על כך להורי, הם הביאו אותי למשטרה ולחוקרת נוער שאספר על כך. זכורה לי בעיקר מבוכה מהיקף תשומת הלב שהאירוע קיבל, במיוחד בהשוואה לכך שבמשך השנתיים שקדמו לאותו היום (וגם כשנה אחריו) התאגדו קבוצה של בני כיתתי מדי יום כדי להפליא בי מכותיהם. מה יותר דורש טיפול והתייחסות?

היו לי, ביסודי, שתי חברות קרובות: ט’ ומ’. ט’ היתה מבקרת הרבה אצל סבא וסבתא שלה, והסבא היה מראה לה סרטי צ'ארלי צ'אפלין במקרנה הביתית שלו. לא הסרטים הרגילים, אלה שאפשר היה לראות בקולנוע ובטלוויזיה – בסרטים האלה צ'ארלי היה עירום, וגם הנשים סביבו. ט’ סיפרה לנו על הסרטים ועל הסבא, ועל כל הדלקות בדרכי השתן שהיו לה – אמא שלה היתה מזכירה לה כל הזמן שצריך לעשות פיפי "אסור להתאפק!" ואני זוכרת כמה מביך זה היה, לשמוע כל הזמן את התזכורות האלה.

מה עוד אני זוכרת על ט'? את מצבור הפורנו של הוריה, שהיא אהבה לשתף בו את חברותיה. את אחיה הקטן והחמוד כל כך. את החבר הראשון שלה, וכל מה שהיא סיפרה לי על המין ביניהם – זה היה בכיתה ו'.

ילדותה של מ' היתה סוערת בהרבה. היא היתה ילדה יפה כל כך; אביה היה ניצול שואה, עובד צבא; אמה היתה מה שקראו "מזרחית" ונעלבה עד עמקי נשמתה מההבדלים בין שמירת הכשרות לשיטתה ודרישות הכשרות של משפחתי. מ' היתה בחוג דרמה ושם היה מדריך שעגב אחריה ביסודיות כשהיא עוד היתה ביסודי. בהמשך, בחטיבת הביניים הממלכתית שהיא הלכה אליה ואני לא, היא סומנה כ"שווה חיזור" והוטרדה באופן שיטתי על ידי התלמידים הבנים.

רגע, אני זוכרת גם את נ' ואת ס', לא חברות שלי אבל לא שונאות. בכיתה ו', שתיהן הצמיחו את ראשית החזה שלהן לפני כל האחרות, וכל הבנים בכיתה היו ניגשים אליהן ותופסים את החזיה (מאחור) ומחזירים אל גבן ברעש ומצחקקים. אחד הבנים (אכנה אותו א') הסביר לי שכשהם עושים זאת, פטמותיהן מזדקרות. אה, עכשיו הבנתי. פורנו כבקשתך, לא-חשוב-מה-חושבת-בעלת-הפטמות.

ל', שהיתה אתי בחטיבת הביניים הממלכתית-דתית אליה עברתי בכיתה ז', עברה לישראל אחרי שנאנסה, במדינה אחרת. י' לא הוטרדה רבות; נ' כן. אביה של ח' נהג לחפון את עכוזה בידיו שהוא חלף לידה, ולדבר גסויות אליה ואל חברותיה; אני זוכרת שהוא סבר שמתחת לגיל 25, בערך, אין לאנשים זכות קיום עצמאית.

יש גם את ההליכה ברחוב: יציאה למרחב הציבורי היתה כרוכה במפגני שריקה והצעות מצד יושבי הברזלים ובתי הקפה. בתי קפה, כן, עוד זיכרון עז: עד אמצע שנות העשרים לחיי לא ידעתי שאשה יכולה לשבת בבית קפה בבטיחות. אפילו מעבר ליד בתי הקפה גרר הערות רבות לגבי לבוש/הליכה/הרגלים/משפחה/מין והצעות "בואי, שבי איתנו." לימים נתקלתי בשיר Have some Madeira, m’dear – כן. בדיוק ככה. למדתי להיזהר.

שני בחורים שלמדו לדוקטורט בפיזיקה ניסו לכפות את עצמם עלי. כלומר, לאנוס אותי.

האחד, ד', בחיפה, כשהייתי בת 16. איזה חלק הוא לא הבין מהמלה "לא!"? אבל הייתי רחוקה מהבית והגענו לשם במכונית שלו והיה יום שישי, בערב. הייתי תלויה בחסדיו. בסופו של דבר הוא ויתר ורק אונן. הוא חשב להמשיך בטיול שלנו בחיפה, אני רציתי הביתה *עכשיו* – אבל הוא היה הנהג. מעולם לא שמחתי יותר לחזור הביתה. ההיכרות איתו היתה דרך קבוצת חברים משותפים; התרחקתי מהקבוצה כל עוד הם כללו את האנס באירועיהם.

כשנה לאחר מכן ביקר אצלי חברו, ר', עם חברתו, י', שהיתה במחזור. ר' רצה סקס, י' לא רצתה, אז הוא ניסה לכפות את עצמו עלי. כמה וכמה חזרות על המלים "לא, לא רוצה, לא תודה, לא מתאים לי" הניבו את הפסקת ההתקפה. לא הבנתי למה י' לא תמכה בי, לא עשתה יותר מאשר להגיד "נו, ר', אתה לא רואה שהיא לא רוצה?" לא הלכה לקרוא להורי, שהיו באותה הדירה. אני עצמי, לא עלה בדעתי אפילו לרגע לקרוא להורי, לצעוק כדי להפסיק את האוויל. היה לי ברור לגמרי שהם יאשימו אותי בכך שנתתי לדברים להגיע עד לשם.

צוק העיתים ופגעי הגורל (או במלים אחרות, ההסבר הנדרש יגדיל את הפוסט הזה עד מימדי ספר) גרמו לכך שבהגיעי לגיל עשרים ויומיים נישאתי. מהיום ההוא עלתה מאוד רמת ההטרדה המינית נגדי, ספציפית. הערות על גופי, שערי, גילי ומצב הכיריים שלי (כן; הכיריים) היו תופעה יומיומית. גברים נשואים החלו פתאום להפנות אלי את תשומת ליבם. היו שבעה דברים שהם אהבו לספר לי: כמה הם (1) חשובים, (2) עשירים, (3) מקושרים לאנשים מפורסמים, (4) יכולים "לעזור לי", (5) יכולים "לעשות לי טוב", (6) בודדים עקב אשתי-לא-מבינה-אותי ולבסוף, (7) פנויים.

באותה התקופה התפרנסתי בעיקר באמצעות העברת שיעורים פרטיים באנגלית ובמתמטיקה. אביה של אחת התלמידות סיפר לי שהוא רוצה להשקיע מאה אלף דולר ברעיון עסקי שהיה לי, אם רק אבוא אתו למלון ידוע לשמצה בעיר. כשסיפרתי על כך לאשתו, היא פיטרה אותי מייד מהוראת חשבון לבתה: "אין עשן בלי אש," היא אמרה לי. הגיוני, בעצם. מי לא היה חושב כך?

קניות בשוק המקומי היו מסלול מכשולים. אי אפשר היה לקנות ירקות ופירות מבלי לגרור הערות גופניות מציקות.

בז'אנר (4), לעיל, מככבים מו"לים. מוציאים לאור של ספרים. כן-כן, ספת המפיק היא רק אפס קצהו של מכתבת המוציא לאור. לא, זו לא רק אני. דיברתי עם משוררות רבות שהעידו על כך, וגם עם כותבות פרוזה סיפורית. לפעמים נראה היה שהרבה מו"לים בחרו במקצוע הזה במיוחד בגלל ההטבות הללו: נשים צעירות שרוצות משהו מהם, ושהם יכולים לבקש משהו בתמורה. לא, לא כל המו"לים כך. אבל היו כאלה, ומספיק כדי שאפגוש כמה וכמה נשים (ש', ד', ואת ההיא שאת שמה אני לא זוכרת אבל את בגדיה דווקא כן.)

************************

עד כאן העלאת זיכרונות קשים וכואבים של חיפצון וכפייה, הטרדה ושפע בלתי-נגמר של הצעות חוזרות בעלות אופי מיני. מכאן, מסקנות.

אלף המלים הראשונות של הפוסט הזה מתייחסות להטרדה מינית ואונס של כתריסר ילדות, כולן מתחת לגיל 18. מאתיים וחמישים המלים הבאות אחריהן מכווצות את ניסיון החיים שלי לכדי כללים: שבעה סוגי חיזור של גברים נשואים אחרי נשים נשואות בישראל של שנות השמונים ומקצוע אחד שבו באות נשים רבות אל סוכני תרבות ומבקשות מהם משהו ("הוצא ספר עבורי, בבקשה") ולעתים קרובות מדי מקבלות דרישה חוזרת והתניית שירות בשירות ("מה תודה? תתפשטי!")

כמה פעמים ניסו, ניסו, ניסו הגברים הנשואים האלה לשכנע אותי באותן נקודות 1 עד 7? בהחלט ניסיתי להבהיר למציעים שאני לגמרי לא מעונינת בהצעותיהם. ובכל זאת, היו מי שהמשיכו והציעו שוב ושוב.

כל זה קרה לפני שנכנס לתוקפו החוק למניעת הטרדה מינית, בשנת 1998.

היה הרבה מאוד שלא סיפרתי, כי כמה אפשר? לא נגעתי כאן בהטרדת סטודנטיות, באווירת "כולן מותרות בנגיעה" עליה שמעתי לגבי שירות צבאי. לא נגעתי במוקדי המצוקה של מעביד עתיר-כוח שמתעלק על עובדת שצריכה ממנו משהו (משכורת, קידום). לא דיברתי על גברים שראו לנכון לבקש טובה-תמורת-טובה (אחד השאיל לי את מכונת הכתיבה שלו תמורת הקלדת סיפורי זימה שהוא כתב. מבחיל, אבל לא יכולתי לסרב עקב מחויבות משפחתית. הוא היה גם מתקשר ומבקש שאתרגם לו ביטויי זימה באנגלית. איכס.)

לא נגעתי בחיכוכים באוטובוסים, ב"עזרה" במעליות ובמקומות צפופים. לא נגעתי בסיטואציות של מכירת טובין, שבהם אשת מכירות מגלה שעליה לשכנע לקוח פוטנציאלי ושיש בדיוק דבר אחד שיקבע עבורו מי תקבל את החוזה. לא נתקלתי בהן אישית, חברותי דווקא כן. דווקא כן נתקלתי באנשים במקום עבודה מסוים שדירגו את כל העובדות לפי רמת כוסיות ודאגו שנדע מתי דירוגנו עולה או יורד. כן, במקום עבודה. "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו," anybody? זה אחד מסוגי ההתנהגות המכונים הטרדה, על פי החוק למניעת הטרדות מיניות.

לא נגעתי בגיניקולוג של טיפת חלב (וגם להיפך; לא אחרי שהוא התייחס אלי כך!). לא נגעתי. ניסיתי לשמור על עצמי מפני נגיעות מיותרות. ברבות השנים למדתי איך לצמצם את הנוכחות הפיזית שלי עד כדי כך שלא יטרידו אותי כל כך הרבה. ואז עברתי אל מקום שבו הטרדות מיניות אינן מקובלות באותה המידה.

*******************

בשבוע שעבר התעוררה שיחה בטוויטר על היקף התופעה. כמה נשים הוטרדו מינית? אמרה עדיגי: "כ-ו-ל-ם הוטרדו מינית."

טוב, אולי לא ממש כולם. אבל היקף התופעה גדול מספיק כדי להוות גורם שמעוות את התרבות ודוחק נשים להתנהגויות מתגוננות.

אמרו מגיבים לפוסט הנפלא של ונדרסיסטר "בעיה אנושית, לא נשית" שהעלאת הנושא היא התפרצות אל דלת פתוחה. ייתכן שכך הדבר. אבל אם כולם יודעים את זה, למה זה ממשיך לאיים על כל כך הרבה נשים, אם לא כולן – רוב עצום? אם יש מישהו שקורא את הפוסט הזה בעברית וחושב שיש מי ממכרותיו שלא הוטרדה כך, במבט, מלה או מעשה, כדאי שיקרא היטב את ההתפרצות הזו שלי אל אותה דלת פתוחה, ויחשוב לעצמו: האם נשים מקדישות אנרגיה רבה מדי להתגוננות מפני הטרדות? האם אפשר היה לנצל את האנרגיה הזו לצרכים מועילים יותר?

אחד המגיבים הבהיר בגסות מסוימת שנשים אסרטיביות אינן מעוררות את מאווייו המיניים. אלא שהטרדה אינה משליכה דבר על אופן היחסים בין בני זוג – הטרדה, מעצם היותה דבר בלתי רצוי, היא מה שקורה אחרי שאמרה המוטרדת "לא" – או אם מראש החיזור היה אסור עקב יחסי תלות, מרות, חינוך או טיפול. ברגע שהחלטתם להיות זוג ולהעביר את יחסיכם אל פסים אינטימיים, אינך מטריד אותה הטרדה מינית (אם כי יש פשעים רבים שאכן מתרחשים בתוך מערכות יחסים זוגיות). אבל הטרדה היא עבירה שמהותה חיזור שמתרחש אחרי שהחיזור נאסר (אם על ידי המוטרד/ת, אם על ידי החוק עצמו).

*******************

הטרדה היא רק עוד פן אחד של תופעה ישראלית ספציפית של העדר גבולות. הסופר ספי רכלבסקי כתב את ספריו "אין גבול" ו"חמורו של משיח" ובשניהם הבהיר את אחת הבעיות הגדולות של ישראל: אין גבולות חיצוניים למדינה, אין גבולות פנימיים להתנהגות. הפרק העשירי ב"חמורו של משיח", "האשה וסתרי המין" מסביר רכלבסקי את התשתית ההלכתית/יהודית של ראיית האשה ככלי לסיפוק הגבר. (ראו שם, עמודים 164-186(. אשה, הוא מבהיר, נבראה ונועדה לשמש את הגבר.

ישראל, בהיותה מדינה יהודית, מחויבת לקיום ערכי היהדות. קיום ערכים אלה מחייב הכנעה חוזרת ונשנית של נשים והכפפתן לדרישות המערכת הדתית. כמו שאומרים בארה"ב, they want us pregnant, barefoot, and in the kitchen.

הדבר היחיד שמנע זאת בארה"ב הוא ההכרה שארה"ב היא מדינת כל תושביה – כולל נשים. רק זה מה שנתן לכל אשה את ההגנות שמספקת החוקה.

גם בישראל תהיה ביום מן הימים מדינת כל תושביה, וכל תושביה יוכלו לצאת אל המרחב הציבורי ולהשתתף בו בידיעה שהם, גופם ונפשם בטוחים מפני התקפות.

גם אם הם נשים.

(דינה ביכל-שונרא)