פוסט אורח: מגמות
אני אגלה לכם סוד קטן. גם אני, אם אקבל פקודה שאני לא יכול למלא, מצפונית, אסרב. ואני חושב שזה נכון לכל אחד ואחת. למעשה, אם יש מישהו שאין לו שום קווים אדומים וימלא כל פקודה בכל מצב, צריך לקשור אותו בחדר מרופד, יחד עם הקב"ן שהרשה לו להתגייס וההורים שגידלו אותו. אחד מהדברים שהופכים חברה דמוקרטית לגמישה מספיק לספוג זעזועים זה סובלנות יחסית להפרת חוק אידיאולוגית מתונה. זה יכול להיות חסימת כבישים תוך כדי הפגנה, לקשור את עצמך לטרקטור כדי למנוע הריסת בית, או לסרב פקודה בצבא. החוק צריך לגבות מחיר על דברים כאלה, כדי להבטיח שאנשים יעשו אותם רק אם משהו ממש חשוב להם ולא סתם כי בא להם, וזה גם ברומטר ציבורי למידת הלגיטימציה שהשלטון מקבל מהציבור. דמוקרטיה, במהותה, היא מערכת וולונטרית, ואם הרבה אנשים מוכנים לעבור על החוק, ולשלם מחיר אישי, סימן שיש בעיה. פה זה נגמר, וכל הטיעונים ממשפחת ה-"זה לא אותו דבר כי השמאלנים עושים את זה מתוך [השלם את החסר] ואילו הימנים עושים את זה בגלל [השלם את החסר]" פשוט לא מעניינים. ציפורים עושות את זה, דבורים עושות את זה, וגם שמאלנים וימנים עושים את זה.
אין שום דרך, בהגדרה, לקבוע מתי זה "בסדר" לעבור על החוק. כשמדינה מטאטאת את השאלות הקיומיות שלה מתחת לשטיח במשך שישים שנה, ולא מוכנה לקבל שום החלטה לכאן או לכאן, אין מה להתפלא שיותר ויותר קבוצות מוצאות את עצמן מחוץ למיינסטרים ומנסות למשוך את השמיכה אליהן, על חשבון מי שנמצא בצד השני של המיטה. לא ברור איך ומתי ציות הפך ל"אושיות הדמוקרטיה הישראלית". הדמוקרטיה הישראלית היא לא ממש דמוקרטיה, ואם היא היתה, לא ציות עיוור לפקודות היה האושיה שלה. כיבוד החוק בגלל הלגיטימציה שהאזרח מעניק לשלטון, בתמורה לזה שהוא מייצג אותו, כן. ציות עיוור, לא.
הבעיה מתחילה כשמישהו חושב שהוא לא צריך לשלם מחיר על סרבנותו. כבר נטחן עד דק שזה בסדר גמור לבטל את ההסדר עם ישיבת הר ברכה, כי הרב מלמד יכול להטיף למה שבא לו חוץ מאלימות, אבל הצבא לא חייב לעבוד איתו ולשלם לו אם זה לא מתאים לו. וכן, אם הצבא חושב שפרופסורים באוניברסיטה שמטיפים לסרבנות מהווים בעיה מבחינתו, הוא לא חייב לשלוח חיילים ללימודים אצלם. משום מה, אני לא חושב שפרופסור צימרמן, שאמר פעם מעל הקתדרה שהוא לא יאשר מועד ג' למי שהיה במילואים בשטחים, אבל כן יאשר מועד ג' למי שישב בכלא על סירוב לשרת בשטחים, יתעקש על זה שצה"ל ישלח חיילים להתחנך דווקא אצלו או ידרוש עבורם שירות מקוצר, וזאת למרות שאני בטוח שהוא היה שמח להשפיע על דמותו של צה"ל לא פחות מאשר הרב מלמד. למה הצבא מפחד מישיבות הסדר ולא מפחד מאוניברסיטאות זה בעיקר העסק שלו. יכול להיות שזה בגלל שהאוניברסיטה לא מכינה צעירים לשירות צבאי, והלימודים בה לא נחשבים כחלק מהשירות עצמו. יכול להיות שזה בגלל שבישיבה יש סמכות רוחנית עליונה ולשום פרופסור אין סמכות כזאת. יכול להיות שזה בגלל שאת החילונים צריך לשכנע אחד אחד לקום מהכורסא, ואילו אצל המתנחלים פשוט מרוקנים את האולפנא, מעלים אותם על אוטובוס של המועצה המקומית ואודרוב להפגנה. אולי זה בגלל שמתנחלים נזכרים שהם אינדיבידואלים בחברה דמוקרטית רק כשלמישהו יש טענות אליהם, ובשאר הזמן הם "ציבור", ולא סתם ציבור אלא כזה שחושב שהאינדיבידואלים שמרכיבים אותו צריכים לקבל יחס מועדף לאור ה"תרומה" שהציבור תורם, לדעתם הבלתי משוחדת, למדינה.
בסופו של דבר, השיח ה"סרבני" , ובטח השיח ה"דמוקרטי" של הימין, הוא שיח שקרי. רב חרד"לי מבין ומתעניין בדמוקרטיה בערך כמו שאני מבין ומתעניין בהלכות פתיחת קופסת שימורים בשבת. הנושא האמיתי הוא לא הזכות לסרב, ולשלם את המחיר, אלא רצונם של טיפוסים כמו מלמד לקבוע מהי המדינה הזאת. מלמד לא כועס על זה שסותמים לו את הפה, אלא על זה שמפריעים לו לעצב את הצבא בצלמו ובדמותו, ובתנאיו שלו. הציבור החרד"לי יצא למאבק על דמותה של המדינה, וצה"ל הוא החזית, הנתיב של קבוצה שולית אל לב המיינסטרים. זאת הסיבה לנהירה של דתיים לקצונה וליחידות מובחרות. ואז באה הדרישה להדיר נשים כדי שהמסגרת תתאים להם, אחר כך, הרבנות הצבאית משתלטת על נושא החינוך והסברת מטרות הלחימה, ומספרת לחיילים שהם לא נשלחו בפקודת הממשלה כדי להשיג מטרות פוליטיות או ביטחוניות כאלה ואחרות, אלא משתתפים בג'יהאד על שלמות ארץ ישראל. ועכשיו הדרישה היא שצה"ל יכפיף את עצמו לסייגים פוליטיים שמתחפשים לרגישות דתית, תוך האשמה אורווליאנית לגמרי שהמתנגדים להם נגועים ב"שיקולים פוליטיים". וברגע שכל זה מצליח בצבא, אפשר להמשיך הלאה.
זאת לא קונספירציה, רבנים מזוקנים לא ישבו בחדר אפוף עשן ותכננו את זה, אבל זאת מגמה קיימת ומובהקת, ומה שאנחנו רואים זאת רק ההתחלה. מה שהציבור רק מתחיל לקלוט, זה שיש כאן ויכוח מהותי ונוקב על מהי המדינה. לא על צביונה או דמותה של המדינה, אלא על השאלה האם המדינה היא המכשיר של האזרחים בשירות האינטרסים שלהם, כפי שהם מבינים אותם, או מכשיר בידי אלוהים בשירות תוכניתו להביא את הגאולה לעם הנבחר. הימין הדתי לא חושב שצריך לנהל את הויכוח, אולי זה קצת דמוקרטי מדי בשבילם והם פשוט מעדיפים לעשות ולא לדבר. כך או כך, לא מפתיע לראות זאת אצל מי שחושבים שהציונות החילונית סיימה את תפקידה ההיסטורי ועכשיו הכושי יכול ללכת. ושאר הציבור משחק את המשחק ומתעסק בויכוחי סרק על סרבנות וחסימת כבישים, שלא לדבר על שטויות כמו איזה ציבור "תורם" יותר למדינה.
אבל ליד כל מגמה יש את המגמה ההפוכה. ראינו את זה קורה בשמאל. כשהחלקים הרדיקליים שלו הקצינו, נסחפו לעולם של הפשטות פוסט-מודרניסטיות בגרוש והתדרדרו להתבטלות בפני לאומנות ערבית ופונדמנטליזם איסלאמי, הופיעו מגמות של שמאלנים שלא מסתדרים עם שמאלנים ומחפשים להגדיר את עצמם מחדש. מגמה דומה, אם כי קבורה עמוק מתחת לפני השטח, קיימת גם בציבור הדתי-לאומי. הפנטזיה המסורתית להחזיק את החבל משתי קצותיו הופכת לקשה יותר לתחזוקה עם הצפת הסתירות המובנות במדינה הזאת. כך שאני צופה שתהליך של הגדרה עצמית מחדש יתחיל גם בחלקים של הציבור הזה, ואני רואה שם פוטנציאל מעורפל לכמה תשובות טובות שאף אחד אחר לא יכול לתת.
אולי אם הם לא היו מזלזלים בציבור החילוני-דמוקרטי כחסר ערכים משל עצמו, טוב רק בשביל להיות "חמורו של משיח", והיו מפנים את הלהט המהפכני שלהם להתחדשות יהודית שכוללת לא רק אותם, במקום לכיבוש קברי אבות ונקמה בגויים, דברים היו נראים אחרת. עד ששחקן חדש כזה לא יופיע בזירה, אנחנו משחקים משחק סכום אפס, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד.
(שלום בוגוסלבסקי)
מחיאות כפיים. כתוב היטב, בתנופה ועצבנות עם דיוק ובהירות.
עוד פוסט ראוי (תודה יוסי, שהבאת את ש.ב. – טוב לראות כאן את כתיבתו).
ש.ב., אני מבינה שאתה חושב שיש דרך ליצור יהדות בת-קיימא שלא תלקה בבעיות הממאירות של זו שמופעלת בישראל. הבנתי מרחביה בפוסט הקודם של יוסי שגם הוא חושב שזוהי אפשרות סבירה. אני סקרנית לדעת כיצד תעשה זאת. אם הבנתי נכון, הציונות עצמה היתה סוג של ניסיון כזה, אלא שבמקום להיאבק בבעייתיות של כיבוש ארץ לא-להם היא ניסתה להיאבק בבעיתיות של הסירוב המוצהר להתבולל – היינו, להיות חלק מהעולם המתקדם, כדרכו.
אבל החלקים האפלים של היהדות, אלה עם פנטזיות הנקם ועם הכפיפות לרבנים – הם הגיעו אל תוך הציונות (שהיו לה גם כמה בעיות לפני זה) ואכלו את כל ההומניזם מתוכה, את כל שיתוף הגורל שבה. הם החליפו את רעיונות השוויון (שהתעלמו מדריסת פלסטין, על אנשיה) ברעיונות של שליטה בכוח, פולסא דנורא וכיו"ב.
אותם "יהודים מתקדמים" שאתה מוצא ברוסיה ובארה"ב הם אלה ש*עזבו* את היהדות והותירו רק קצה חוט של "תרבות אידישאית" מתוח בינם ובין השורשים שבאפלת מעמקי הישיבות. אבל החוט הזה הספיק ליצירת התרעלה שאתה רואה היום בישראל. (וכל זה – בלי שפליטי פלסטין
(ולפני שיבוא איזה נשמה טובה ויציע לי אנטישמיות: איני מאחלת שום רע ליהודי הישיבות – רק אופציות פתוחות, לפתוח את דלת הכלוב שלהם ולאפשר דרך יציאה או לפחות חיטוי באור שמש, כפי שהציע השופט העליון היהודי ברנדייז. איני תומכת בהחזקת אסירים ועבדים. מקום שבו הפקפוק אסור והמידע אסור – זהו מקום אפל.)
סליחה, ברחה לי מחשבה:
וכל זאת בלי שפליטי פלסטין יוזכרו בכלל. הטירוף היהודיסטי נותר בעינו גם אם כל פלסטינים יועתקו במטה קסם לעיבורה של זנזיבר.
אני מקווה שהוא יסכים להשאר…
הי שונרא.
הבעיה היא לא ביהדות. היהדות, כמו כל ציביליזציה אחרת (וזו הגדרה מתאימה) כוללת כל מני חלקים, חלקם מכוערים במיוחד, ואופנים שונים ומשונים להשתייך אליה. לפעמים ההשתייכות היא אינטנסיבית, לפעמים לא כל כך, וזה המצב של היהדות היום.
הבעיה היא לא המצב, אלא ההגדרות. אנחנו מחפשים הגדרה קשיחה עם גבול חד, שבתוכו יחיו בהרמוניה גם הדת, גם האתניות, גם השפה, גם הלאום, גם התרבות ועוד כמה דברים, כולל פנטזיה על גרסה אחת מוסכמת של של סיפור הסטורי. יצאנו מהגטו הפיזי, אבל אנחנו מתעקשים לכלוא את עצמינו בגטו מחשבתי.
אז מבחינתי, היהדות יכולה להישאר כפי שהיא, אבל צריך להכיר במה שהיא באמת בפועל ולא לנסות לדחוף אותה בכוח למיטת סדום אידיאולוגית של מישהו.
בפוסט, לא כתבתי על זה, אלא על כך שאני רואה פוטנציאל לשינוי מרחיק לכת גם בחלק מהדת היהודית האורתודוכסית, בלי שיהפכו לרפורמים. אני לא אומר מה זה יכול להיות כי אני לא דתי ואני לא זה שצריך לרבע את המעגל הזה. לדתיים יש סתירות משלהם שהם לא מצליחים לחיות אתן וכמה מהם מתחילים להבין שהם חיים בסרט. אבל אני כן חושב שטוב אם זה יקרה, כי אולי זה יעזור להוציא אותנו, החברה הישראלית, מהפינה בה אנחנו נמצאים.
תודה, זוהי מחשבה אופטימית – טוב להתחיל את היום שלי איתה.
(וכן, אנא המשך לכתוב כאן. דברי שלום משמחים קוראת זו.)
ממש לא אמרתי שזו אפשרות סבירה. אמרתי שזה אפשרי. הקונסרבטיבים והרפורמים עושים את זה בדרכם. מי שרוצה יהדות הומניסטית חייב להכריז שהוא לא מקבל את הקדושה של אף טקסט ולעשות כמעשה רבי מאיר – לאכול את תוכו של הרימון ולזרוק את קליפתו. להכריז שבית שמאי זה לא "גם דברי אלוהים חיים" אלא מחלה ממארת, ושגם הלל לא היה מושלם מהבחינה הזו, ולנפות את כל הגילויים הגזעניים. כמובן שזה לא יהיה "יהדות" אלא משהו חדש, אבל גם זה בסדר. אחרי 3000 שנה מותר לעשות שינוי פאזה. אם רק החרא הזה מטארסוס לא היה מקלקל להומי שלי את המסר, יכוליות שכבר היה לנו משהו בסגנון…
וזה באמת מה שאני שואלת: האם זה באמת אפשרי, אם לא יזחלו על נימי השורש אותם שדים של טירוף?
מה אומר רכלבסקי, למשל?
לדעתי, יש יסוד פגום בזה שבן אדם יראה את עצמו כממשיך את קו המחשבה של אבות אבותיו.
הדתיים, רואים את עצמם ממשיכים את קו מחשבתם של אבותיהם באופן עיוור, וללא ביקורת. את, תקני אותי אם אני טועה, רוצה להסיר את מעטה הקדושה, ולהתייחס ליהדות כתרבות, גם באופן ביקורתי.
אני חושב לאומת זאת שאין שום סיבה לאדם לקבוע שהעולם הרוחני שחשוב לו הוא דווקא זה של אבות אבותיו הביולוגים? מדוע?
ברגע שיש תרגומים לעברית של סופרים לועזים, וברגע שהאדם יודע אנגלית – כל עולם הרוח מונח בפניו. איש איש ונפשו יבחר מה שטוב לו. יש מי שהנפש שלו צמאה לקולנוע אקספרסיוניסטי גרמני, ויש מי שאוהב את שייקספיר. יש מי שמתאהב בפינק פלויד, ויש מי שאוהב כלייזמרים.
הרעיון שתהיה איזושהי עדיפות רוחנית בעולמו של האדם דווקא למה שהאבות הביולוגים שלו כתבו והגו מוזרה. כל אחד צריך לחפש את התרבות, את ההוגים שקרובים לליבו ולדעותיו לפי תוכנם – ולא לפי מוצאם.
לדעתי, הומניזם הוא אינדיווידואליזם הוא אוניברסליזם.
רחביה, היהדות עברה הרבה שינויי פאזה רציניים. כמובן שבכל פעם שמשנים פאזה, מבנים מחדש את כל העבר כאילו ככה היה תמיד. רבאק, שולחן ערוך קיים כולה מהמאה ה-16. הרבה דברים שהיום הם "ברזל" היו חידושים מרחקי לכת לא מזמן.
הבעיה היא שכל חמור יכול להחמיר, אבל צריך ביצים כדי להסיר חומרה, וככה זה בכל דבר ולא רק בדת. הדתיים ימשיכו בשלהם עד שנבהיר להם שאנחנו לעולם לא נקבל את הנחות היסוד שלהם, ואם הם רוצים להמשיך להיכלל באותו עם אתנו, הם צריכים למצוא פיתרון או לגמור כמו העדה השומרונית.
אבל בארץ, אין כמעט חילונים, יש רק דתיים מקולקלים.
לרכלבסקי יש גרזן להשחיז ותיאוריה שהוא כבר מושקע בה, ככה שסמכות חפה מאינטרסים הוא לא, ובכל מקרה רכלבסקי לא יודע יותר מכל אחד אחר אם זה אפשרי. מי שמעניין אותו שתהיה יהדות (דת, לא תרבות) של בני אדם שינסה, ואז נראה.
ואם אתה מסיר את מעטה הקדושה ומרחיק את הטינופת, למה שיזחל? אבל צריך שמספיק אנשים יהיו מחויבים לזה. כמו שאפשר להיות ציוני ובן אדם, אבל מעטים מדי כרגע האנשים שמוכנים להשקיע את המאמץ.
אם אתה מסיר את מעטה הקדושה, זו כבר לא יהדות אלא משהו אחר. ואני בעד.
ואללה. אם אתה מדבר על יהדות כעל דת, ובו-זמנית רוצה בסילוק קדושה מהטקסטים המכוננים של הדת הידועה בשם הזה כיום, באיזה מובן מה שתקבל יוכל להיקרא יהדות, במובן הדתי?
אני חייב לציין שעם כל חוסר החיבה שלי לצדדים הבעיתיים שבמסורת הדתית היהודית, אני גם חושש לא מעט מניסיונות מוצהרים לכונן משהו חדש תחת הסמל המסחרי שלה. אני לא אוהב מהפכות, ואם נשתמש באנלוגיה היסטורית (בעייתית משהו, אני יודע), אני מעדיף לחיות עם משטר מלוכני ולרסן אותו אט-אט (כפי שקרה בפועל בבריטניה) מאשר לעקור אותו מן היסוד ולכונן תחתיו משטר רפובליקני שנראה טוב כרעיון, אבל השד יודע לאן הוא יגיע (כפי שקרה באנגליה של קרומוול ובצרפת של היאקובינים).
אתה מתנגד למהפכות – אלא אם, כמובן, מדובר במהפכות קומוניסטיות או כאלה של האחים המוסלמים. ליברליזציה תמיד מעצבנת טוטליטרים, אני יודע.
על מה אתה מדבר? אני מוכן למצוא, בדיעבד, צדדים חיוביים במהפכות למיניהן, כולל אלו שציינת (עם האחים המוסלמים זו קצת בעייה, כי הם לא הצליחו מעולם לבצע מהפכה, אא"כ אתה מתייחס לחמאס בעזה). אבל אם מדובר בבחירה בין התפתחות אטית אך ניתנת לחיזוי (בכיוון הרצוי) ובין מהפכה, אני לא אבחר באופצייה השנייה.
המהפכה האירנית היא די מוצלחת בהשוואה למשטר הסאוואכ שקדם לו, כך שזו דוגמא להצלחת המהפכה האיסלמית. מה גם שעד הבחירות ההאחרונות אירן הייתה בתהליכי ליברליזציה הדרגתיים.
איך קבעת את זה? על-פי אילו מדדים?
באיזה יקום מקביל המהפכה האיראנית היא הצלחה בהשוואה לשלטון השאה?
כל דבר שמקבל תמיכה עיוורת ולא נבחן לעולם סופו שיושחת.
זה נכון ל"דמוקרטיה" הישראלית ואפילו עוד יותר לדת.
בכל אופן, אחלה פוסט. מקווה שתמשיך לכתוב!
חשוב לשים לב שהסרבנות הימינית לא נעשת בשם המצפון. היא נעשת בשם ציות לצווי של אלוהים כמלך.
למעשה, הדתיים מגדירים את עצמם כמעין גיס חמישי, שנאמנותם למדינת ישראל פחותה מנאמנותם לקדוש ברוך הוא.
בואו ונניח שאלוהים אכן קיים, וההלכה היא אכן מאלוהים.
אם כן, יש לנו מאבק בין המלוכנים, אלו שרוצים בה' כמלך, ואלו שרוצים בדמוקרטיה.
זהו המאבק הישן בין המלוכה לדמוקרטיה, הפעם בלבוש דתי.
על המדינה לצפות מכל עובד שלה שכשתהיה התנגשות בין צוויה לצוויו של אלוהים על האזרח ללכת לפי צו המדינה, ולא לפי צו מלכות ה'. אחרת יש לו אידיאולוגיה של בגידה במדינה.
ומשום שהדתיים מצהירים בגלוי שנאמנותם נתונה למלך ולא למדינת ישראל, אולי על המדינה לדרוש מכל עובד מדינה שבשעה שתהיה לו התלבטות בין המדינה לאלוהים המלך, הוא יבחר במדינה.
ואין דין סירוב לחוקי המדינה משום נאמנות לממלכה זרה ) כדין סירוב לחוקי המדינה משום מצפון אנושי.
================================================
יש לי שאלה. ברור שברמה הקרונית סירוב דתי אינו סירוב מצפוני, מניתוח השיח שלהם. אבל לטובת מי שלא מסוגל לנתח את הערכים שעומדים מאחורי ההשקפות של האדם – אתם מכירים דיונים דתיים בהם מתלבטים האם ההלכה מנוגדת למוסר הטבעי, ומה לעשות כאשר היא כן מנוגדת? (מלבד ליבוביץ')? הדתיים אוהבים להצהיר כי אין התנגדות בין המוסר וההלכה. יש דיונים פנים דתיים שבהם רואים שמבחינתם אלו קטגוריות נפרדות?
יש דיונים כאלה פה ושם. לא יכול להגיד כמה ואיפה, אבל נתקלתי. כמו כל כביסה מלוכלכת, גם את זאת מכבסים עמוק בפנים, אם בכלל.
כאן תוכל למצוא מספר דיונים:
http://www.yesodot.org.il/show_List.asp?parentMenuId=298#347
(ראה מדור "מוסר ותורה")
אין צורך לומר שלא עם כל הנאמר שם אני מזדהה, וגם המאמר של סמכות רבנית כלשהי שהכיוון שלו מקובל עלי יותר מכל האחרים השייכים לקטיגוריה זו – מאמרו של הרב שרלו על מוסר המלחמה – אינו מנצל, להבנתי, את מלוא האפשרויות שההלכה מאפשרת להפנמת מוסר המלחמה המודרני. אבל השאלה שהתייחסת אליה בהחלט נשאלת.
לגבי היחס שלך אל המצפון והמוסר האישי, אתה בעצם נוטל ממצפונו של אדם דתי (לא רק יהודי, אבל נעזוב את זה) את הזכות להיקרא מצפון. אין צורך לומר שהעיקרון של חירות המצפון המקובל בתורת המדינה המודרנית מנוגד לחלוטין לגישתך.
לעצם העניין, אין שום דבר פסול בכך שנורמות מוסריות, שלאורן פועל אדם זה או אחר, נובעות ממקור חיצוני. למעשה, סביר להניח שהרוב המוחלט של בני האדם פועלים לאור נורמות מוסריות שהם ספגו ממקור חיצוני, יהיה זה מוצג כדברי האל, דברי אנשים חכמים או עקרונות מוסריים שהוריהם החדירו בהם בילדותם. מה שמייחד את השיקול המוסרי הוא שמדובר בשיקול, אותו עושה האדם לעצמו, שלא תחת איום בסנקציה חמורה כלשהי מצד החברה הסובבת, ולעתים כנגד איום כזה. או, במילים אחרות, סמכות מוסרית, החיצונית לתודעתו של הפרט, היא סמכות שאין בצדה אמצעי אכיפה משמעותיים. לעומת זאת, סמכות שיש בצדה אמצעי אכיפה משמעותיים, והיא אינה סמכות המדינה, נכללת תחת ההגדרה של פשע מאורגן.
מני צודק, והתפיסה שלי של מהי חירות המצפון שונה מהתפיסה הרווחות כרגע. אני חושב שצריך להסתכל מעבר לכותרת הפורמלית שבן אדם נותן למעשה שלו. אנשים פועלים משיקולים הפוכים ממצפון אישי, אבל בגלל שהם מכבסים את המילים שלהם, אף אחד לא פוצה פה. בואו ונקרא לציות מצפון, לאינדוקטרינציה לימוד, ולהשתעבדות חופש אומרים הדתיים.
דוגמא נוספת זה זכות הבחירה. אני חושב שזכות בחירה בדמוקרטיה חסרת משמעות אם בן אדם אינו מצביע לפי שיקול דעתו. דתיים אינם מצביעים לפי שיקול דעתם, אלא לפי ציווי רבם או מלכם, ולכן בן אדם שבוחר לפי קריטריונים של דתו, לפי דוגמות מוחלטות שהוא לא מטיל בהם ספק כדאידיאולוגיה שם את רעיון הבחירה ללעג וקלס. רק ככותרת היא זכות בחירה, כשלמעשה היא בדיוק ההפך מכך.
בגלל זה אני חושב שזה רעיון טוב שכל בן אדם שמצביע, יחתום על מסמך שבו הוא מתחייב שהוא מצביע לפי שיקול דעתו הוא ולא לפי ציוויו של אדם אחר. אם הוא מצביע לפי ציוויו של אדם אחר שיגיד את שמו. אחרי שנספור את כמות הקולות שהצביעו לפי דעתו של הרב אלישיב, נשקלל אותם לקול אחד – כי לא מגיע לרב אלישיב שיהיה לו יותר מקול אחד במערכת דמוקרטית. וזה יהיה הדין גם בש"ס – כל האנשים שיגידו שהם מצביעים לפי דעתו של רבי עובדיה יוסף, קולם ייחשב לקול אחד. ומי שיגיד שהוא מצביע לפי ציוויו של אל כלשהו, בין אם יהוה או ישו – קולו לא ייחשב כלל עד שהאל שלו לא יקבל אזרחות ישראלית.
למשל, שיעורי ההשכלה של הנשים באיראן עלו באופן ניכר אחרי המהפכה:
http://www.payvand.com/news/03/nov/1133.html
זה, כמובן, רק על קצה המזלג, והשאלה ראויה לדיון רציני יותר. מה שכן, המהפכה האסלאמית באיראן אינה מהפכת "האחים המוסלמים", משום שזו האחרונה היא תנועה סונית ובעיקר מצרית.
אפשר גם לדבר על הקולנוע האיראני, שעושה חיל בסצינה האומנותית לעתים קרובות, כמו גם הקולנוע הישראלי. כמובן שקשה לומר אם זה קשור רק למשטר , להתפתחות טכנולוגית או לגורמים אחרים.
אבל תמיד רצוי להזכיר שהתמונה המונוליטית-דיקטטורית שלעתים נראית מישראל ממש אינה מדוייקת. יש המון זרמים , חלקם תת-קרקעיים וחלקם נראים יותר, בעם האיראני. יש המון ביקורת ושיח. מהומות כמו שהיו בתקופת הבחירות, ונסיונות (עלובים) של המשטר להציג עצמו כמי שזכה בבחירות באופן לגיטימי, לא היו קורים במזרח גרמניה או צפון קוריאה, למשל.
תגובתי האחרונה הייתה צריכה להופיע אחרי תגובתו של יוסי על המהפכה האיראנית.