רק עיתון איראני מזכיר לישראלים למה הם חשופים במקרה של מתקפה צבאית כנגד איראן

בשבועות האחרונים, צה”ל והזרוע האזרחית שלו, ממשלת ישראל, מתופפים בכל כוחם בתופי המלחמה נגד איראן. צה”ל עומד לקבל עוד חמישה מיליארדים מכספי העתיד שלנו כדי “להיערך” למלחמה באיראן – כאילו לא שתה עשרות מיליארדים למטרה הזו. קדחת המלחמה המזויפת מגיעה לשיאים שלא נראו מאז 2012.

מזויפת – כי לישראל אין אפשרות מעשית לצאת למלחמה באיראן. היא מסוגלת לגיחה או שתיים, לא יותר, וסיכויי הצלחת הגיחות הזו שנויים במחלוקת. צה”ל יגלה שלצאת למלחמה נגד מעצמה אזורית זה לא בדיוק להפציץ שוב את רצועת עזה. יוסי מלמן תיאר בהרחבה (קריאה מומלצת מאד) מדוע אין בפועל אופציה צבאית נגד איראן. אני לא מסכים עם המסקנה של מלמן (שישראל צריכה לבקש מטריה גרעינית אמריקאית), ומאמין שהמזרח התיכון צריך להיות מפורז מנשק גרעיני – כן, גם זה ש(פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) יש לישראל. שימוש בנשק גרעיני הוא בהגדרה פשע נגד האנושות, ואי אפשר לסמוך על המנהיגות של ישראל – לעזאזל, נפתלי בנט ראש הממשלה – שהיא תהיה רציונלית דיה בהמנעות משימוש בו. אנחנו במרחק חמישה חברי כנסת ממינוי בצלאל סמוטריץ’ לשר הבטחון, אחרי הכל. אבל, מלבד הנקודה הזו, הוא מדייק.

אז למה ישראל עושה קולות פקה-פקה? כי אנחנו חיים בקונספציה בת עשרות שנים כאילו מלחמה עם איראן היא על סדר היום. ראש האופוזיציה אפילו הגדיר את המאבק נגד איראן כ”החיים עצמם.” והבעיה היא שברגע שאתה מטפס על הנמר, אתה מגלה שלא כל כך פשוט לרדת ממנו. ראש ממשלה ושר חוץ שמפמפמים מלחמה, ומסבירים שוב ושוב מדוע ישראל תצטרך לפעול לבדה, סוגרים לעצמם את כל האפשרויות האחרות ובסופו של דבר יצטרכו לבחור בין לצאת חסרי אחריות שהפקירו את בטחון המדינה בעיני הציבור, ובין יציאה למתקפה – מוגבלת, כמובן, לפחות לתפיסתם – כנגד איראן.

אתם סומכים על האגו של בנט ולפיד שיעמדו במעמסה? אתם אופטימיים ממני. על הורוביץ, זנדברג ופריג’ אפשר לסמוך שיברחו מההצבעה, במקרה הטוב. שוב: ברגע שהממשלה והתקשורת אומרים שאין אופציה מלבד מלחמה, הם מחסלים כל אופציה מלבד מלחמה. וכשזה קורה, המיסקלקולציה (שגיאה אסטרטגית מתוך בורות, יוהרה, אי הבנה או כל האופציות נכונות) מרימה את ראשה.

אבל, למותר לציין, מה שייראה בעיני ההנהגה הישראלית כמתקפה מוגבלת, ייתפס באיראן כמלחמה של ממש. אין שום סיבה להניח שאיראן תעבור לסדר היום על התקפה ישראלית ישירה עליה, וכפי שהבהיר היום הטהראן טיימס, שפרסם מפה של ישראל מנוקדת בכל השטחים הישראליים החשופים להתקפה (פחות או יותר כולם), לאיראן יש לא מעט אופציות לפגוע בישראל. היא לא תחזקה את חיזבאללה במשך שלושה עשורים בגלל העיניים היפות של נסראללה. התקפה על איראן תביא למלחמה לפחות מול חיזבאללה, ובואו נאמר שהרקורד של צה”ל מול חיזבאללה לא משהו. הוסיפו לזה את העובדה שהתקפה על איראן תביא לבידוד דיפלומטי מוחלט של ישראל, ותהיה פה מלחמה שלא הכרנו.

האוכלוסיה האזרחית הישראלית תמצא את עצמה במצב שלא נראה מאז מלחמת לבנון השניה, כשהיא חשופה להתקפות כבדות. והפעם אין סיבה להניח שהחיזבאללה לא יוציא את כל הכלים שלו. אני מזכיר שאז התוצאה היתה פינוי של חלק ניכר מהצפון. שתי רקטות על נתב”ג, והבורסה תקרוס.

על כל זה לא מדברים איתנו. מדברים איתנו על הגיחה. לא על המלחמה שתבוא אחריה. אין מילה על הנזקים לאוכלוסיה. גדי אייזנקוט, כשהיה אלוף פיקוד צפון, כבר הודיע לפני יותר מעשור שכיפת ברזל תופעל קודם כל כדי להגן על הצבא – וצריך להזכיר שהיא לא עמדה במבחן אמיתי, של ירי של מאות רקטות. הממשלה לא מדברת על זה, כי למה לה, והתקשורת לא מזכירה את הנושא (להוציא יחידי סגולה ב”הארץ”) כי היא מפחדת להיראות לא די פטריוטית.

אפשר לעצור את הזליגה למלחמה עם איראן, אבל לשם כך צריך להבין קודם כל שמלחמה היא לא האמצעי הראשון ואפילו לא האחרון. למלחמה יוצאים כשהיא נכפית עליך. אבל טיפחנו דמון במשך 40 שנה כמעט (הדיווח הראשון בתקשורת היהודית על פצצה גרעינית איראנית שמגיעה אוטוטו הוא מ-1984), ועם דמונים לא מדברים. המלחמה המזויפת עם איראן הועילה מאד לגנרלים ולפנסיות שלהם; לנו היא לא תרמה דבר. הגיע הזמן להפטר ממנה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)