השוחט שחט, והמשפטן מטייח

בצלם והמרכז הפלסטיני לזכויות האדם פרסמו הבוקר (ה’) תחקיר ביחס לטיוח הצבאי של חקירות הטבח ההמוני שביצעו חמושי צה”ל מול הגדר בעזה בשנים 2018-2019. חמושי צה”ל, בעיקר צלפים, רצחו 223 פלסטינים – כן, רצחו; רצח הוא הרג מכוון, כולל פעולה בקלות דעת שאדם סביר יודע שהיא עשויה להוביל להרג – שמתוכם 46 היו קטינים, ופצעו כ-8,000 פלסטינים.

עד כאן תמצות החלק הצבאי של הטבח. אבל הצבא איננו יכול לטבוח אם אין לו מעטפת משפטית: הוא חייב חיפוי של הפרקליטות ובתי המשפט, כדי שאלה – במילותיו של קיקרו – “יטילו אפלה על בית המשפט” בדבריהם ויסתירו את המציאות במלל גבוה. צה”ל היה לחוץ במיוחד, לאור העובדה שהתובעת של בית הדין הבינלאומי בהאג אמרה שהיא רואה את הפעולות של צה”ל “בדאגה.”

אז המשפטנים – ובהם עוסק רוב הדו”ח – עשו את שלהם. קודם כל, הם אמרו לבג”צ שאין פה שום עילה להתערבות, טענו שפקודות הפתיחה באש (שאותן סירבו לחשוף בפני בית המשפט) תקינות וסבירות, ושאין שום סיבה להתייחס למספרים האיומים של נפגעים שכבר נפגעו בזמן הדיונים בעתירה. בג”צ, כלב השמירה של הכיבוש, דחה את העתירות על הסף וטען שהפקודות של צה”ל סבירות. מאוחר יותר, אחרי עוד מספר עצום של נפגעים, צה”ל שינה בשקט את הפקודות בעצמו; הנזק התדמיתי הפך לגבוה מדי. או, במילים אחרות, צה”ל מכר לבית המשפט לוקש, ובית המשפט בלע אותו בהנאה. כל מי שעיניו בראשו ידע שצה”ל משקר: אבל שופטי בג”ץ אינם עיוורים, הם רשעים. הם יודעים שמשקרים להם והם משחקים את תפקידם במחזה.

אחר כך הגיע החלק השני של הטיוח: הפרקליט הצבאי הראשי. הלז מיהר להודיע שהוא “יחקור מקרים חריגים.” להלן החקירות שביצע עד כה: 234 תלונות על “חריגות” הגיעו למנגנון החקירה. 143 מהתלונות נחקרו והועברו לידי הפצ”ר. ב-37 מקרים, הוא הורה על חקירת מצ”ח. ב-95 מקרים טיפל בהם, הפצ”ר סגר את התיק. כל שאר התיקים שהועברו לטיפול הפצ”ר עדיין פתוחים.

כמה הערות הכרחיות. שימו לב לסרבול הזה: קודם כל יש “מנגנון”, שבודק את התלונות; אחר כך הן מועברות לפצ”ר; ואחר כך יש חקירת מצ”ח. ההגיון הזה הוא ההגיון ההפוך מהגיון החקירה הרגיל: קודם כל חקירה, אחר כך בדיקת פרקליטים של תוצאות החקירה והחלטה האם להעמיד לדין או לא. למה ההגיון פה הפוך? כי התפקיד של מצ”ח והפצ”ר הוא לכסת”ח. ככל שהם מושכים יותר זמן, כך הסיכוי שאפשר יהיה להעמיד רוצחים במדים לדין מתעמעם. חייל צה”ל אינם יכולים לעמוד לדין צבאי שנה אחרי השחרור. אפשר, תיאורטית, להעמיד אותם לדין באמצעות הפרקליטות הרגילה, אבל המשמעות היא סחבת נוספת ובפועל זה כמעט ולא קורה. חקירת מצ”ח מתחילה כאשר אין לחוקרים אפשרות סבירה להגיע לראיות: חלף יותר מדי זמן.

עד כה, בנוהל. ככה הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מתנהלים בשגרה. עד כה הוגש כתב אישום אחד נגד חמוש צה”ל – בשל הריגתו של עות’מאן חילס בן ה-14; כתב האישום על רצח ילד (שוב – הרג בכוונה תחילה, ואם אתה מכוון רובה צלפים ולוחץ על ההדק, אתה לא יכול לטעון לטעות) צומצם ל”חריגה מסמכות עד כדי סכנת חיים או בריאות”, והרוצח נידון לחודש של עבודות שירות. זה המחיר על הרג ילד בן 14 במערכת הצבאית.

אבל, כמובן, אלה רק הפרטים שמסתירים את התמונה המלאה. ראשית, הפצ”ר הורה לחקור רק את מקרי ההרג, לא את מקרי הפציעה. שנית, וחשוב יותר, אף אחד לא חקר את נותני פקודות הירי. כאן מן הראוי להזכיר שוב שלצה”ל אין חוקים ביחס לפשעי מלחמה, ובהתאם הוא לא מקבל את העקרון של המשפט הצבאי הבינלאומי – אחריותם של המפקדים. בואו נהיה ריאליסטיים: הפצ”ר, אף שהוא אלוף, לא באמת יכול להורות על חקירה של אלוף אחר, על אחת כמה וכמה שלא על חקירתו של הרמטכ”ל. את הדרג שמעל לרמטכ”ל, שר הבטחון וראש הממשלה, הוא ודאי שלא מוסמך לחקור. הם דרג מדיני.

החקירה של הפצ”ר היא ישראבלוף. המטרה שלה היא לטעון שישראל כבר חקרה את הפשעים הרלוונטיים ועל כן, על פי עקרון המשלימות, לבית הדין הבינלאומי אין סמכות לחקור אותה בנושא הטבח של 2018-2019 (השם הרשמי של המבצע היה “שומרי הסף”). אלא, כמובן, שכדי שחקירה תפטור את ישראל מחקירה בינלאומיות היא צריכה להיות חקירה אמיתית, לא פנטומימה של חקירה. מכאן שם הדו”ח: “אינה יכולה ואינה רוצה.” יש לקוות שהשופטים בהאג יבינו שמשטים בהם, וינהגו בהתאם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)