החברים של ג'ורג'

האנטי-ביביזם הורג אותנו

אם על ישראל לחיות, על נתניהו ללכת – ועל האנטי-ביביזם למות

שלטון העם ממשיך לרדת אל הכביש: חזינו השבוע בחגיגה של הנזל וגרטל, אנשי ששת המיליונים, על כך שסיעתם הצליחה… לדחות את קבלת ההחלטות הקריטיות שבפנינו במשך עוד כמה חודשים, כי אם לא היו דוחים את ההחלטות בנושא התקציב, נתניהו היה לוקח אותנו לבחירות השבוע.

במסגרת השפל הזה, שמענו את בנימין גנץ מייבב שאסור לנו להגיע לבחירות, כי אם יהיו בחירות תהיה אלימות. הח’ליף הוכיח את עצמו כאחת הסכינים הפחות חדות במזווה שלנו מאז שנכנס, לאסוננו וכנראה גם לאסונו, לחיים הפוליטיים; אבל לרמה כזו באמת עוד לא הגענו. קודם כל, ממתי מדינה דמוקרטית חוששת מבחירות? כן, בחירות יאלצו דחייה של קבלת החלטות קריטיות – אבל זה עתה הח’ליף הסכים להפרת ההסכם שנתניהו חתם עליו, שמחייב תקציב דו שנתי, ודחיית כל הבלגאן לעוד כמה חודשים. אז צפוי נתניהו לארגן משבר חדש. מה אז? שוב נסרב לבחירות, כי המפלגה של הבריון תאיים באלימות? אפשר פשוט לוותר על אי הוודאות ולבטל את הבחירות. למה להסתכן?

אז כן, ההתהוות של נתניהו לדיקטטור לנגד עינינו היא אחד הדברים שמסכנים את מה שנשאר מהמדינה הזו. אין ויכוח. אבל יש משהו שמסוכן רק מעט פחות: האנטי-ביביזם.

מספר גדול של אנשי מרכז ושמאל=מרכז הפכו את הליכתו של נתניהו לחזות הכל. הם משקיעים את כל האנרגיות שלהם בהפלתו, הדחתו, הלעגתו; הם אומרים שוב ושוב “רק לא נתניהו.”

במסגרת מקהלת ה”רק לא נתניהו,” קיבלנו בסוף השבוע רהביליטציה של רוני אלשיך. אתם עשויים לזכור אותו: החולד הסקלרוטי שהמשטרה החשאית מכרה לנו על תקן שועל וששימש כמפכ”ל המשטרה. האיש שהשוטרים שלו הרגו את יעקוב אל קיאען, ושהוא מיהר להעליל על המת כביכול היה מחבל. אלשיך, שהביא למשטרה את המנטליות של המשטרה החשאית, הפך עכשיו לגיבור וחטאיו נשכחים. הוא נגד נתניהו, אחרי הכל.

נפתלי בנט, מגדולי הנוכלים הפוליטיים של זמננו, האיש שמעולם לא שילם לספקים שלו במערכות בחירות, מיליטריסט חסר מעצורים שמשמש כמלבין הרשמי של המחבלים היהודים? הוא בסדר עכשיו. הוא נגד נתניהו כרגע, ויש מי שמתפתה להאמין שאחרי בחירות הוא לא ימליץ לנשיא על נתניהו. פה אפשר לראות את אחת הסכנות הגדולות של האנטי-ביביזם: הזיות. המחנה של בנט לא יאפשר לו קיום מחוץ לממשלה עם נתניהו. אם הוא “יפיל ממשלת ימין”, הוא יימחק. בנט יודע את זה; בנט זוכר שלפני שנה הוא אשכרה נמחק. כל זה זה א’-ב’ של פוליטיקה. פרשנים ואחרים שוכחים אותה.

אביגדור ליברמן, תומך דיקטטורה ותיק ומי שהעדים נגדו מתו מיתה משונה, גם הוא הופך לחלק מה”מחנה”, כי הוא מתנגד לנתניהו. הוא מתנגד גם לדמוקרטיה ולפלסטינים הישראלים, אבל אותם מחנה המרכז שמאל ימכור בשמחה אם רק יוכל להפטר מנתניהו. ויש לחשוד שמחנה המרכז היה מוכר אותם גם בלי זה. ה"מרכז" שלנו הוא ימין קיצוני.

בוגי “משה” יעלון, פושע מלחמה עם תעודות, הנחש בנעליים הגבוהות, מי ששירת את נתניהו בנאמנות, מי שאמר ש”שלום עכשיו” הם וירוס, ששר שירי הלל לנוער הכיפות הסרוגות, שהתרפק על טרוריסטים יהודים כמו יאיר שטרן, בוגי יעלון תומך הסיפוח, האיש שנתן לנו את הנזל וגרטל – הוא בסדר עכשיו. העבר נמחק (ממילא הזכרון הפוליטי שלנו הוא של דג בקערה). מה שחשוב הוא שכרגע הוא נגד נתניהו.

מה יעשה בנט בממשלה? אילו החלטות יקבל יעלון? לאיזה אוליגרך או שליט זר יתמסר ליברמן בפעם הבאה שיהיה שר בכיר? להיכן במעלה הזנב מטפס אלשיך? אלה שאלות שלא מועלות כרגע. אם תעלה אותם, ישתיקו אותך בזעם: אתה פוגע במאבק.

ואני מבין. באמת. כשהסכנה היא דיקטטורה, וזו סכנה ממשית לגמרי, אפשר להבין את הקריאה לצופף שורות ולא לשאול עכשיו שאלות. נטפל בזה אחר כך. רק שמנסיון, האחר כך לא מגיע אף פעם.

יש כמה וכמה סכנות לדמוקרטיה. דיקטטורה היא הבולטת שבהן. אבל אחרת היא אובדן מוחלט של אמון בשיטה, נטישה של חיי הציבור על ידי הציבור. זו בדיוק המגמה שאנחנו נמצאים בה, ואם נמשיך ב”רק לא ביבי”, היא רק תחמיר.

הסיבה פשוטה מדי: מחליפיו של נתניהו בעיני עצמם לא שונים ממנו במאום. מיקרוסקופ משוכלל לא יבחין בין דעותיו הכלכליות של נתניהו ובין אלו של לפיד, בנט, יעלון וליברמן. יעלון כנראה ירצה עוד תקציב לצבא, שגם כך חונק אותנו. בנט ימשיך את שעבודה של ישראל לסקטור ההייטק בקצב טיפה מהיר יותר, יש להניח. ליברמן – ליברמן יחפש איך להעשיר את עצמו עוד קצת.

תחת כל הלא יוצלחים האלה, ישראל תמשיך בקצב מסחרר להיות מדינת עשירים, שמגדילה במהירות יוצאת דופן את הפערים בציבור. מי שיש לו, יקבל עוד; מי שאין לו, ימשיך לחיות במרחק של משכורת אחת, מחלה קשה אחת, מקריסה כלכלית מוחלטת. ליברמן, נתניהו, לפיד, בוגי, בנט – כולם וריאציות של ניאו-ליברליזם. הצבעים קצת שונים, כן. נתניהו כחול; לפיד כחול-צי.

ביחס לבעיה המרכזית של ישראל, הדיקטטורה הצבאית שלנו בשטחים הכבושים, מדובר שוב בווריאציות של אותה המקהלה. נתניהו, בנט ובוגי בעד סיפוח; ליברמן רוצה חילופי שטחים וביטול האזרחות של הפלסטינים הישראלים; לפיד צווח We love Israel בשטוקהולם ומדקלם מילים ריקות על “פתרון שתי מדינות” שאיכשהו יכניס (”ישאיר”, במילותיו) את אריאל בישראל.

מערכת הבריאות הקורסת? אף מילה. מערכת התחבורה, שהעות’מנים ודאי היו מתגאים בה? הס פן תעיר. התנדפותה של מערכת החינוך לכל מיני עמותות מופרטות, וההקפאה או סגירה של תכניות חיוניות בגלל שלנתניהו לא בא להעביר תקציב? זה מסובך.

הבעיה הדחופה ביותר היא הכלכלה, אבל, שוב – לבוגי, ליברמן, לפיד ובנט אין תכניות שונות מאלה של נתניהו. המשמעות היא שאנחנו הולכים לאסון כלכלי חסר תקדים בחודשים הקרובים. אבל מדברים על “רק לא ביבי” ומקווים שאף אחד לא ישים לב שבעצם מדברים על משחק כסאות מוזיקליים שהיושבים בהם שרים את אותה המנגינה.

ישראל בבעיות קשות. ישראל, למעשה, רקובה מן היסוד. היסוד היה בן גוריון. הוא זה שבנה פה ממשלה חזקה מדי, הוא זה שסירב לכך שתהיה פה חוקה – חוקה היא אזיקים על ידי הדיקטטור בהתהוות, ובן גוריון התנודד על הסף – והוא זה שבנה את המדיניות המפלה במכוון כנגד פלסטינים ישראלים. מפא”י שלו לא יכלה לשאת את הבית שממנו באה, מזרח אירופה, ועשתה כמיטב יכולתה להכחיד את התרבות היידית והאשכנזית; את יהודי ארצות האיסלם היא תיעבה, והשליכה – לפעמים בפועל ממש – לכל מיני חורים, שיסתמו שם חורים במערכת ההגנה; כמובן, היא לא טרחה לספק להם תחבורה ראויה או פרנסה. ואת הפלסטינים הישראלים היא שנאה שנאת מוות, טבחה בהם ב-1956 (בן גוריון), מתוך תקווה שיבינו את הלקח של 1948 ויברחו; אחר כך היא נתנה לרוצחים חנינה. היא טבחה בהם שוב ב-1976 (שר הבטחון היה תלמידו של בן גוריון, שלמד ממנו כל דבר רקב, שמעון פרס) ושוב ב-2000.

כל אלה הם בעיות שמתקתקות בשקט, וכל זמן שאנחנו מדברים על נתניהו אנחנו לא מדברים עליהן. כשנתניהו יסתלק או יסולק, האנשים שאמרו לנו שחייבים לסלק אותו יכריזו נצחון ושוב יאמרו שאין על מה לדבר בעצם. חזרנו לישראל הישנה והטובה, הם יאמרו.

אבל ישראל הישנה לא היתה טובה. היא היתה רעה לרוב יושביה. היא רעה לרוב יושביה גם כיום. אם כל מה שהמאבק הזה ישיג הוא שנמיר את נתניהו בלפיד – תשמור האלה ותציל – והכל יימשך כמו שהיה, רק שיהיה לנו מושחת כביר אחד פחות, המסקנה הסבירה של האנשים האמיצים שיוצאים היום לרחובות תהיה שאין טעם. נאבקנו, נעצרנו, חטפנו מכות, נתניהו הלך – והכל נשאר אותו הדבר. וכשזה יקרה, האנשים הטובים ביותר בישראל ירימו ידיים, יגידו (בצדק!) שהם את שלהם עשו וכמה אפשר, ויצאו לגלות. חלקם חיצונית, חלקם פנימית.

ואז באמת אפשר יהיה לכבות את האור, כי עוצמות למאבק כזה מגיעות פעם בדור. וספק אם יהיה כאן משהו ששווה להיאבק עליו עוד דור. אז כן, לומר שמה שאנחנו רוצים הוא לא פחות ממהפכה: לידה מחדש בחירות, שינוי פניה של ישראל כדי שתתאים לכל ילדיה. הפסקת הדיקטטורה הצבאית באמצעות מתווה של צדק – ותוך שנתיים, לא יותר. קיצוץ אכזרי בתקציבים הצבאיים, שבלעדיו לא יוכל להיות שינוי; שינוי חד של המערכת הכלכלית כך שתשרת את האוכלוסיה ולא את האליטה הכלכלית. בניה מחדש של מדינת הרווחה.

על זה המאבק. אם רק נחליף נהנתן פלילי ומנותק אחד בנהנתנים שמקפידים יותר על החוק (סליחה, אביגדור, לא התכוונתי להעליב), לא רק שלא עשינו כלום, פגענו בעצמנו פגיעה קשה, אולי אנושה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בין פריצות ואונס

מה מטריד את ההומו סובייטיקוס יולי אדלשטיין

בתחילת השבוע פורסם על עוד מקרה אונס קבוצתי מחריד, הפעם במלון הים האדום באילת. על פי הדיווחים, נערה בת 16 נאנסה על ידי מספר גדול של נערים וגברים, שעמדו בתור כדי להשתתף באונס.

חשוב לציין שבניגוד לדיווחים בתקשורת, רשלנית וסנסציונית כהרגלה, אין סיבה טובה לחשוב שמספר האנסים הוא 30. הטענה הזו מגיעה מאחד החשודים ומעוכרת דינו, ומטרתה לחזק את קו ההגנה של השרץ, על פיו הוא “פחד” ממספר האנשים במקום ולכן חש עצמו מחויב להשתתף באונס. שמיים, בקשו עליו רחמים. אני מדגיש את הנקודה הזו כי אנחנו צפויים להגיע, בעוד שבוע או שניים, למצב שבו מסתבר שמספר האנסים היה “רק” 15, ואז תומכי האנסים בציבור הישראלי – והם רבים; יש כבר איומים על הקורבן והמשטרה נאלצה להגביר עליה את השמירה – יטענו שהקורבן שיקרה. אז שוב: אין לנו את גרסת הקורבן, רק את גרסתו של מי שקשר את עצמו לאונס הקבוצתי.

אבל הנקודה שבה אני רוצה לעסוק בפוסט הזה היא ההומו סובייטיקוס יולי אדלשטיין. הלז משמש כעת כשר הבריאות, כנראה כהוכחה באיזו רצינות לוקח בנימין נתניהו את משבר הקורונה. אתמול (ה’) פער האל האכזר את פי האתון, ואדלשטיין אמר ש”לא מעניין אם מדובר באונס או ביחסים בהסכמה – מדובר כאן בהתמוטטות טוטאלית של כל הערכים שעליהם בנויה החברה שלנו.”

לדברים האלה יש משמעות, לא כי אמר אותם שר בריאות זמני ואיש ציבור שלאחר שיתפוגג מחיינו הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לו יהיה קשר שתיקה שישכיח את עצם הפרונקל בתחת של חיינו הפוליטיים שהיה; הם חשובים משום שהם מגדירים יפה פער מרכזי בין שמרנות ובין ליברליות.

מבחינת הליברל, שאלת ההסכמה היא שאלת השאלות. ככל שמישהי החליטה לקיים יחסי מין עם מספר גברים מרצונה החופשי, הרי (ככל שהם בגירים) שזה לא עניינו של אף אדם. לאשה יש זכות ליהנות ממין בדיוק כמו לגבר. ככל שלא היתה כאן הסכמה חופשית, הרי שמדובר בפגיעה חסרת תקדים בה, בגופה, בנפשה, ולא יהיה מסובך לטעון שמדובר בעינויים – שהם פשע נגד האנושות. הפשע לא היה כלפי החברה, אלא קודם כל כנגד קורבן אנושי ספציפי.

(חשוב לציין שעצם הרעיון שאשה יכולה ליהנות ממין עם מספר דו ספרתי של גברים הוא בעיקרו פנטזיה גברית. הוא מגיע אלינו, אלא מה, מן הרומאים. לאחר שהקיסר קלאודיוס הוציא להורג את אשתו מסילינה, היה צורך להשחיר במהירות את דמותה, ותוך זמן קצר נפוצה האגדה שמסילינה ערכה תחרות עם זונה מפורסמת, והתערבה שהיא תוכל לשכב עם יותר גברים ביום אחד; מסילינה, כמובן, ניצחה. הפנטזיה הגברית הזו הפכה לכלי הגנה נפוץ במקרי אונס קבוצתי: יכול להיות ש”היא רצתה את זה.” כן, זה יכול להיות. הסבירות נמוכה עד אפסית. וחובת ההוכחה היא על הגברים שהשתתפו באקט הזה.)

את השמרן, כםי שמדגים אדלשטיין, שאלת ההסכמה לא מעניינת. החשש הגדול שלו הוא פריצות – קריסת גדרי ההתנהגות בחברה. חשוב לציין: ברוב גדול של המקרים, השמרן יהיה מודאג מפריצות כזו רק בקרב בני החברה הנמוכה. בני החברה הגבוהה (”בני טובים”, במקרי אונס) יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. החשש הוא תמיד מפריצת גדרות בקרב בני המעמדות הנמוכים, כי פריצת גדרות כזו, אבוי, עשויה לגרום להם לשכוח לא רק שזה לא יפה לכפות מין או להשתכר בפומבי, אלא גם לשכוח את מעמדם ולהתנשא למעמד שאיננו הולם אותם.

מי שמבקש דוגמא, יוכל לקבל אותה בדיוויד קאמרון, ראש ממשלת בריטניה השמרני לשעבר. הלז הואשם פעם בכך שבאחת מהארוחות של כל מיני אחוות מפוקפקות של בני המעמד העליון, הוא הכניס את איבר מינו לפיו של חזיר מת כחלק מהתערבות. קאמרון הכחיש, כמובן. אבל חברותו בכנופיות סטודנטים מבני המעמד העליון, כמו ה-Bullingdon Club, שחבריו נוטים להשתכר בפומבי ולבצע וונדליזם במסעדות ומוסדות אחרים, מתוך ידיעה שהם לא ישלמו מחיר ושאבא ישלם, מעולם לא הוכחשה. התנהגות כזו מצד בני המעמדות הנמוכים היתה גוררת תלישת שערות פומבית מצד פרשנים שמרנים, שהיו מקוננים על “התמוטטות טוטאלית של כל הערכים שעליהם בנויה החברה שלנו.”

השמרנות, מאז ימי הראקליטוס ואפלטון, שואפת לריסון הטבע האנושי – במיוחד בכל מה שהוא קשור ללא-שמרנים. החשש שלהם הוא שסביאה ואכילה מוגזמת יובילו להשחתת המידות, ובהתאם גם תאווה מינית בלתי מרוסנת. (דוגמא דומה אפשר למצוא בתנ”ך, בפרשת “בן סורר ומורה”: “בננו זה סורר ומורה, איננו שומע בקולנו, זולל וסובא…”) לכן, מבחינתו של אדלשטיין ומבחינתם של לא מעט שמרנים אחרים, יחסי מין “חריגים” אינם מקובלים – גם אם הם בהסכמה. למעשה, במיוחד אם הם מתקיימים בהסכמה: עצם ההסכמה חותרת תחת הסדר השמרני.

לכך מצטרף הפחד השמרני הגדול ממיניות נשית. כשהאשה משתמשת במיניותה כרצונה, ולא כרצון הגבר האחראי עליה (אביה, בעלה) היא שומטת את היסודות של הסדר השמרני, שהוא במהותו פטריארכלי. מכאן הטענה של אדלשטיין שגם אם קורבן האונס לא היתה קורבן אונס אלא משתתפת בהסכמה באורגיה, מדובר ב”התמוטטות טוטאלית של כל הערכים שעליהם בנויה החברה שלנו”: אשה העזה ליהנות מגופה עם יותר מגבר אחד, ועוד כזה שלא שייכת לו. נזכיר שוב: מבחינת החברה השמרנית היהודית, האשה נקנית בשלוש דרכים. נקנית. אישה שמעזה ליהנות מגופה היא פרוצה, והחשש מפריצות – שבירת הסדר – הוא החשש הגדול ביותר של השמרן.

זה מה שמטריד את אדלשטיין: לא מעשה הפלגש בגבעה שנעשה בנערה חסרת הגנה, אלא ערעור הסדר הגברי של בעלות על גופה של אשה על ידי גבר ספציפי. ואנחנו צריכים לזכור שהתפיסה הזו שותפה לגברים רבים, ושהיא אבן יסוד מתרבות האונס.

אפשר היה לומר שאדלשטיין עשה לנו שירות, הן בכך שהוא מוכיח בקיומו מדי יום את אפסות התפיסה של הגניוס היהודי והן בכך שהזכיר לנו מושכלות יסוד של הסדר הפטריארכלי שעלינו להעביר מן העולם; אבל דומני שאנחנו משלמים מחיר מופרך על שירות באיכות נמוכה: שההומו סובייטיקוס הופך אותנו לפראיירים. נראה שבקרוב תהיה לנו אפשרות לפטר את אדלשטיין. כדאי שננצל אותה.

ועוד דבר אחד: סטיב באנון, מי שהוצג על ידי גדי טאוב כהתגלמות התבונה והצדק של זממנו, נעצר אתמול (ה’) בחשד להונאה. זה לא היה צריך להפתיע אף אחד שעקב אחרי תולדות תנועת האלט רייט, אבל טאוב (למרות כל הראיות) ממשיך להציג את עצמו כמומחה לארה”ב. בסופה של השמרנות שמקדם טאוב, תמיד יושב איזה באנון וצוחק כל הדרך אל הבנק. עד שהאזיקים מופיעים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הקרוב אערוך הרצאה בזום. “השליטים הנסתרים: היסטוריית הנגד של הלוזרים.” מעלילת הדם של קיקרו ועד יאיר נתניהו: היסטוריה קצרה של תיאוריות קונספירציה מאז ועד ימינו. ההרצאה תיערך ב-24 באוגוסט בשעה 19:00, והיא כרוכה בתשלום של 20 ש”ח או יותר. המעוניינים מתבקשים לשלוח לי מייל ל[email protected]

הערה מנהלתית ג’: ביום רביעי הקרוב, ה-26 באוגוסט, אערוך בשעה 19:00 הרצאת זום קצרה למנויי הפטראון שלי (יש כפתור מצד שמאל), ושבה אענה על שאלות מהקהל. אם אתם מנויים וברצונכם להשתתף, אנא שלחו לי מייל עם שאלה ואני אחזיר לכם קישור להרצאה.

(יוסי גורביץ)

שום דבר לא יעזור

צה”ל הוא ארגון טרור. או: למה עדיף להיות גמל ולא פלסטיני

מאבטחים במחסום קלנדיה פצעו הבוקר ביריות (ב’) פלסטיני בן 60, חירש, ש”לא נשמע להוראות לעצור.” בהתאם, הם “הפעילו נוהל מעצר חשוד”. בין השאר הם טענו שהם חשדו שיש לו סכין ו”חששו.”

לא היתה סכין. זה בסדר, לא צריכה להיות. הם לא יועמדו לדין, משום ש”הם חששו”. לא משנה שהחשש היה פנטזיה. המאבטחים האלה ממלאים את מקום חמושי צה”ל: בצבא הגיעו למסקנה לפני כמה שנים שחמושים צעירים וחסרי סבלנות הם לא האנשים המתאימים לעמוד במחסומים. הם מייצרים יותר מדי תמונות לא נעימות. אז הם הוחלפו במאבטחים בוגרים מעט יותר. אבל תורת הלחימה של צה”ל, שאותה תמצת היטב לפני עשורים חנוך לוין

(”עובר אדם ברחוב ומעיף מבטים עצבניים לצדדיו ולאחוריו – ייחשד כמחבל ערבי.

עובר אדם ברחוב ומביט קדימה בנחת – ייחשד כמחבל ערבי קר-רוח.

עובר אדם ברחוב ומביט השמימה – ייחשד כמחבל ערבי דתי.

עובר אדם ברחוב ומבטו מושפל – ייחשד כמחבל ערבי ביישן.

עובר אדם ברחוב ועיניו עצומות – ייחשד כמחבל ערבי מנומנם.

לא עובר אדם ברחוב – ייחשד כמחבל ערבי חולה.

כל החשודים המנויים לעיל ייעצרו. במקרה של נסיון הימלטות, תיירה יריית אזהרה באוויר. הגופה תועבר למכון הפאתולוגי")

עדיין בתוקף.

המקרים האלה יישנו, גם משום שלשר הנוכחי לבטחון פנים, אמיר אוחנה, נוח שהם יישנו (הוא אסר לאחרונה על נציגי משרדו ועל נציגי המשטרה להגיע לדיונים של ועדה לשיפור הטיפול של כוחות האכיפה באנשים עם מוגבלויות), אבל בעיקר משום שזה הדיל של החפ”שים של צה”ל עם הקצונה הבכירה: אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים, ואתם תחפו עלינו כל זמן שלא יהיו מצלמות באזור.

מי שרצה הוכחה נוספת לתו”ל הזה, קיבל אותה אתמול (א’): הפרקליטות הצבאית תדרוש שלושה חודשי עבודות לחמוש ישראלי שרצח פלסטיני, אחמד מנאסרה, ופצע גבר פלסטיני אחר. האירוע השתלשל כך: סמוך לכפר אל חאדר, התנגשה מכונית במכוניתו של עלא ראיידה, בן 38, שהיה ברכבו עם אשתו ושתי בנותיו. ראיידה יצא מהרכב ונופף בזרועותיו לעבר הרכב שפגע ברכבו. החייל, שהיה בפילבוקס סמוך, ירה בו ופצע אותו קשה. מאוחר יותר יטען שחשב שראיידה מיידה אבנים על כלי רכב ישראליים. ראיידה העיד שהוא לא שמע שום קריאות אזהרה. למקום הגיע מנאסרה יחד עם ידידים, שחזרו מחתונה. הוא סייע בפינויו של ראיידה, שנפצע קשה, וכשבא לסייע לאשתו של ראיידה להתניע את הרכב, החמוש הישראלי ירה גם בו. כשמנאסרה יצא מהרכב וניסה להמלט, החמוש ירה בו שוב והרג אותו. על כל זה הוא צפוי לקבל שלושה חודשי מאסר בעבודות שירות. אה, סליחה, לא על כל זה – התביעה הצבאית לא העמידה אותו לדין על הירי בראיידה.

עבדתי שנים ביש דין עם תחקירן בשם מוהנד ענאתי. הוא עזב את הארגון כשהוא מריר על חוסר התוחלת של העבודה, חוסר היכולת לייצג את כל המקרים, הצורך לברור ביניהם רק את אלה שיעברו את קוף המחט של הבחינה המשפטית, שצריכה להחליט מה הסיכוי של תיק מול פרקליטים ושופטים צבאיים. (לא משהו, בדרך כלל.) והוא אמר לי משפט שלא אשכח: “אם רק הייתם מתייחסים אלינו כמו לגמל.” הדברים היו כמה חודשים לאחר שחמוש דובדבן צולם כשהוא יורה, סתם כך, בגמל.

בצה”ל הודיעו שהם לוקחים את המקרה בחומרה (פגיעה בבעלי חיים, אחרי הכל, היא אחת הדרכים הבודדות שבהן אפשר לחדור את חומת ההדחקה שהישראלים בנו סביב צבאם הפושע). ואכן, החמוש מדובדבן שהרג את הגמל נידון לארבעה חודשי מאסר בפועל, וחברו שצילם אותו – לחודשיים.

ארבעה חודשי מאסר בפועל על הרג גמל, ושלושה חודשי מאסר בעבודות שירות על הרג אדם אחד ופציעה קשה של אחר, לעיני אשתו ובנותיו. צה”ל קבע כאן את רף הענישה להרג פלסטינים, ומוהנד צדק: במדינת הסדום שבנינו, מחיר חיי גמל גבוה יותר מחיי חף מפשע פלסטיני. ועל פצוע, לא גובים מחיר כלל.

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא אערוך הרצאה בזום. “השליטים הנסתרים: היסטוריית הנגד של הלוזרים.” מעלילת הדם של קיקרו ועד יאיר נתניהו: היסטוריה קצרה של תיאוריות קונספירציה מאז ועד ימינו. ההרצאה תיערך ב-24 באוגוסט בשעה 19:00, והיא כרוכה בתשלום של 20 ש”ח או יותר. המעוניינים מתבקשים לשלוח לי מייל ל[email protected]

הערה מנהלתית ג’: ביום רביעי הבא, ה-26 באוגוסט, אערוך הרצאת זום קצרה למנויי הפטראון שלי (יש כפתור מצד שמאל), ושבה אענה על שאלות מהקהל. אם אתם מנויים וברצונכם להשתתף, אנא שלחו לי מייל עם שאלה ואני אחזיר לכם קישור להרצאה.

(יוסי גורביץ)

הערות על הדיפ שטעטל

נתניהו הוכיח שוב השבוע שהוא מזמן לא ראש ממשלה, אלא משהו אחר – דיקטטור בהתהוות. והוא עושה זאת באמצעות מדינת העומק

(תודות לאסף מהללאל)

למכונת הרעש של נתניהו יש מנהג מגונה קבוע: בהתנהלות גבלסית, היא מאשימה את מתנגדיה בכך שהם חלק מ”דיפ סטייט”, מדינת עומק, שמנסה להפיל שלטון נבחר. בפועל, כפי שראינו השבוע, מדינת העומק הישראלית מונהגת על ידי נתניהו עצמו.

שימו לב לדיווחים על ההסכם שהושג עם איחוד האמירויות. נניח עכשיו להסכם עצמו: בניגוד לתעמולה, הוא לא “הסכם שלום”, משום שמעולם לא היתה מלחמה בין ישראל ובין האמירויות; הוא גם לא היסטורי במיוחד, משום שדיפלומטים ישראלים וסוחרי נשק ישראלים פעלו באמירויות במשך שנים. מותר גם לתהות אם מדובר בכלל בהסכם – הדיווחים שמגיעים מנציגי האמירויות סותרים את מה שמפיצים נציגי נתניהו, ועל כל פנים יש הסכמה שמדובר לא בהסכם בפני עצמו, אלא בהסכמה להגעה להסכם; פרטי ההסכם יסוכמו בקרוב ויפורסמו בשעה שתהיה נוחה במיוחד למערכות הבחירות של נתניהו וטראמפ.

אבל ראוי להסתכל איך הגיעו להסכם-לפני-הסכם הזה. נתניהו הדגיש ששרי החוץ והבטחון שלו, הדגנרלים גנץ ואשכנזי, לא היו מעורבים בהליכים. הוא חשד, כך אמר, שהם ינסו להדליף את ההסכם או לטרפד אותו. הכל בוצע על ידי ראש הממשלה באמצעות שלוחים רשמיים ולא רשמיים: ראש המוסד יוסי כהן, המטופח על ידי נתניהו לתפקיד מחליפו, ושורה של גורמים לא רשמיים אחרים, ביניהם המיליארדר חיים סבן.

כלומר, ראש הממשלה עקף את ממשלתו הנבחרת, ופעל באמצעות שירות מודיעין שכפוף לו ישירות כדי להשיג…. משהו. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו עושה זאת: הוא הפעיל את המוסד גם למאבק בקורונה, והפעיל לשם כך גם את השב”כ – למרות התנגדותו של האחרון. זו נבעה כנראה מהחשש שאזרחי ישראל יגלו מה שווה ה”כלי הסטטיסטי” של השב”כ, שכתוצאה מהפעלתו נגזר גורלם של פלסטינים ללא משפט. התוצאות, המזיקות משמעותית פחות, בישראל היו בינוניות ומטה. במשטרה החשאית מעדיפים שלא נדבר על זה.

לרשותה של ישראל עומדים שורה של גופים שמתאימים הרבה יותר למאבק במגפה – משרד הבריאות, למשל. אבל נתניהו מעדיף, בעקביות, להשתמש בערוצים בלתי רשמיים במקום ערוצים רשמיים. גם כשהתיר לציפי לבני לנהל מגעים ריקים מתוכן עם הפלסטינים, הובהר לפלסטינים שהמילה האחרונה היא לא של לבני – לכאורה שרת החוץ – אלא של יצחק מלכו, עורך דינו הפרטי של נתניהו.

אז עוד לא ידענו שמשרדו, שבו חבר גם דוד שמרון, היה מעורב בפרשת הצוללות וכלי השיט. מולכו נחקר באזהרה, אבל בניגוד לשמרון, לא גובשה תשתית ראייתית נגדו. בעקבות הפרשה פרש מלכו מתפקידו כנציג דיפלומטי של נתניהו.

לישראל יש משרד חוץ. נתניהו עשה כמיטב יכולתו כדי להפוך אותו לשלד לא מתפקד, ועקר סמכויות ממנו כדי להעבירן למשרדים אחרים. המטרה, שוב ושוב, היתה לסרס משרדי ממשלה ולהפוך את כל הסמכויות לכאלה שתלויות ברצונו הטוב של נתניהו.

שיטת המשטר שלנו, רצוי להזכיר, היא שיטה פרלמנטרית-קבינטית: הממשלה מקבלת את אישור הכנסת ופועלת מכוח סמכות זו. השרים שווים בכוח הצבעתם והם אחראים אחריות מיניסטריאלית מלאה על כל החלטות הממשלה. קצת קשה לזכור את זה בימי נתניהו, שבהם רווחת התופעה של שרים התוקפים את ממשלתם או אף מפגינים נגדה, אבל עוד בימי שרון – לא כל כך מזמן – שרים שיצאו נגד הממשלה ומדיניותה פוטרו. ראשי ממשלה פיטרו לא פעם בעבר שרים שתקפו אותם. לנתניהו זה לא כל כך משנה – כי ממילא הוא רוקן את הממשלה מתוכן.

היתה סיבה לכך שבוני המדינה החליטו ללכת בכיוון פרלמנטרי-קבינטי ולא בכיוון נשיאותי: היה חשש מובהק מכך שאדם חזק – דוד בן גוריון – ירכז את כל הסמכויות לידיו. הוא בהחלט ניסה, אבל לרוב נכשל. מפא”י היתה מפלגה עצמאית, שלא היססה לחלוק על בן גוריון. הוא התפטר מתפקידיו שבע פעמים, במה שהיה במובהק נסיון סחיטה רגשי. חלק מהזמן זה עבד. בפעם האחרונה, החליטה הנהגת המפלגה שמספיק ודי. היא קיבלה את התפטרותו – זה הכניס אותו להלם – ובחרה ראש ממשלה אחר.

זו לא היתה הפעם הראשונה שזה קרה: משה שרת הפך לראש ממשלה עם התפטרותו של בן גוריון, אבל זה חתר בכל כוחו תחתיו ותחת שר הבטחון שלו, פנחס לבון, באמצעות סוג של מדינת עומק – השליטה הבלתי רשמית ובלתי חוקית שלו בצבא, שיושמה דרך שמעון פרס והרמטכ”ל משה דיין. שני אלה דאגו לקושש תקריות גבול בלתי פוסקות, כדי ליצור תחושה של חוסר יציבות ודרישה להחזיר את בן גוריון לתפקידו.

המבנה שלנו כולל ממשלה חזקה מאד (היא מוסמכת, למשל, להכריז מלחמה על דעת עצמה) וכנסת חלשה מאד. יכולת הפיקוח של הכנסת על הצבא ועל השירותים החשאיים – שראשי ממשלה הקפידו לשמור תחתם – חלקית, בלשון המעטה. בן גוריון היה מקבל החלטות עם כמה יועצים, ואז היה מנסה לכפות אותן על הממשלה. כאמור, לא תמיד בהצלחה. שרים לקחו אז את תפקידם ברצינות. הממשלה כמעט ולא יצאה למלחמת ששת הימים, אבל אז הובהר לה בשקט שאם היא לא תעשה את מה שהצבא רוצה – והצבא פמפם היטב את עמדתו באמצעות התקשורת – היא עשויה למצוא את עצמה מול פוטש צבאי, מוכרז או לא. שרון העדיף פוטש רשמי; שאר חברי המטכ”ל העדיפו לחץ בלתי פוסק על הממשלה עד שתכנע. והיא נכנעה.

בימי גולדה, צץ המושג של “המטבח”: גולדה היתה מכנסת כמה מבכירי יועציה לשיחות במטבח שלה (אחד הבולטים שבאלה היה ישראל גלילי, איש מדינת עומק מובהק), ואחר כך מנסה, כמו בן גוריון, לגרור את הממשלה להחלטה שהתקבלה במטבח. שוב, לא תמיד זה הצליח.

בגין החזיר את המדינה לתלם קבינטי ברור: ישיבות ממשלה היו ישיבות של ממש. כן, היו מהלכים שהוסתרו מכלל הקבינט (המגעים החשאיים עם מצרים לפני ההודעה הרשמית על ועידת שלום), אבל שר החוץ דיין ושר הבטחון היו מיודעים לכל אורך הדיונים (דיין השתתף בכמה פגישות חשאיות בעצמו). ישיבות הממשלה ערב מלחמת לבנון הראשונה היו סערה של ממש: מרדכי ציפורי ז”ל התעמת בהן עם אריאל שרון וטען – בצדק, כפי שהתברר אחר כך – ששרון מוליך את הממשלה שולל.

עם התפטרות בגין, הונהגה הממשלה לזמן קצר על ידי יצחק שמיר, ומיד לאחר מכן הוקמה ממשלת אחדות שהחזיקה, בצורות שונות, שש שנים. במהלך השנים הללו, ישיבות ממשלה סוערות – לעתים עד כדי גרוטסקה – היו דבר תדיר ושגרתי. הממשלות הללו התמודדו עם שורה של אתגרים קשים, ממשבר האינפלציה ועד הכשלון בלבנון, והן עשו זאת כקולקטיב. ממשלתו הקצרה של שמיר לאחר מכן התנהלה כממשלה קבינטית מן המניין.

ב-1992 התחילה הבעיה. יצחק רבין החליט שהמפלגה שלו היא נטל, ולראשונה הוא התמודד לכנסת תחת המותג “העבודה בראשות רבין”. זמן קצר לאחר מכן ביצע נתניהו את תרגיל הקלטת הלוהטת שלו, חיסל את המעמד של דוד לוי (”בכיר בליכוד, מוקף פושעים” ביצע אז נתניהו את הפרויקציה הרגילה שלו). נתניהו רצה לקחת את ישראל לכיוון נשיאותי: עוד קודם לכן הוא היה היחיד שהצביע ממפלגתו – בניגוד למשמעת הקואליציונית בנושא – בעד חוק הבחירה הישירה, שנדחף על ידי רבין.

חוק הבחירה הישירה היה יצור כלאיים אסוני למדי. הוא פיצל בין הבחירה במפלגות לבחירה בראש הממשלה, חיזק מאד את מעמדו של האחרון ובפועל שבר את כוחן של המפלגות הגדולות. עם בחירתו לתפקיד ראש הממשלה ב-1999, עשה אהוד ברק שורה של מעשים מגונים בחוק, שאת מחירם אנחנו משלמים עד היום. חוק הבחירה הישירה המקורי קבע שמספר השרים המינימלי יהיה שמונה, והמקסימלי 18; הוא גם קבע תקרה של שישה סגני שרים. ברק שינה את החוק לצרכיו הקואליציוניים הרגעיים, ואנחנו חיים עם התוצאות עד היום.

מספר שרים גדול איפשר לראשי הממשלה לחלק יותר שוחד פוליטי, אבל הפך את ישיבות הממשלה לכלי לא יציב. אי אפשר לנהל ישיבה רצינית עם 20 שרים או יותר. מכאן, חזרנו אל ה”מטבחון” – וריאציה על המטבח של גולדה – שכלל שבעה עד שמונה שרים, שהסכמתם היתה נכפית אחר כך על הממשלה כולה.

מאחר ואין באמת צורך ביותר מעשרה שרים, הומצאו תפקידים מופרכים לשרים. השר לענייני פיתוח אזורי, המצאה של ברק שמטרתה היתה לתקוע את שמעון פרס במקום שבו לא יוכל להזיק, היא דוגמא מובהקת. כך גם המשרד לעניינים אסטרטגיים והמשרד לענייני מודיעין – שכלל איננו רשאי לקבל חוות דעת מודיעיניות.

ובמצב שבו יש ממשלה לא מתפקדת, נוצר ואקום. את הוואקום הזה ניצל נתניהו במשך שנות שלטונו הארוכות. הוא יצר מדינת עומק משלו. הוא סגר דילים עם פקידים בכירים, במיוחד בשירותי המודיעין. הוא פיזר את הסמכויות של הממשלה באופן כל כך רחב, שאין נושא שאפשר היה להכריע בו מבלי להיוועץ בו.

הממשלה הקבינטית, מוסד שהיה אמור לצמצם את כוחו של ראש הממשלה ולאלץ אותו להתחשב בשורה של שרים חזקים, התנוונה במשך שני העשורים האחרונים. רשמית יש לנו משטר קבינטי; בפועל יש לנו משטר כמו-דיקטטורי. לשרים אין אחריות או סמכות. כל הסמכויות נוקזו לנתניהו. לכן כאשר יש שרים שאין לו שליטה עליהם – שר המשפטים כרגע, או שרי אוצר בעבר – הוא עושה כמיטב יכולתו המוכחת לחתור תחתם. שימו לב לתפקיד שממלאת עכשיו המועצה הלאומית לכלכלה, בראשות הכלבלב של נתניהו אבי שמחון; שימו לב לתפקיד של המל”ל, שהוקמה כדי לספק לממשלה חוות דעת מנוגדות לאלה של אמ”ן וצה”ל, ושמשמשת כעת לתפקידי שליחויות לנתניהו – כולל שליחויות לרבנים כדי ללחוץ על נפתלי בנט, לפני כמה שנים.

וכמובן, העליה בכוחו של המוסד. נתניהו מטפח את החלק המובהק הזה של המדינה העמוקה באמצעות תקציבי עתק. תקציבים כאלה הועברו גם לשב”כ ולצה”ל. דיקטטורים בהתהוות יודעים שהם צריכים את המשטרה החשאית והצבא לצידם, ושהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להקפיד שהם ימשיכו ליהנות מתקציבים מנופחים.

במקביל, ארגונים מתנגדים עברו סוג של סירוס. למשטרה אין מפכ”ל כבר שנתיים: המפכ”ל האחרון החליט – בעיה קבועה עם בעלי תפקידים בכירים – להיות נאמן לתפקידו יותר מלנתניהו. מאז נתניהו לא חוזר על הטעות הזו. הוא מעדיף את הנציבים כנועים ורופסים, מקווים שיום אחד הם יזכו להיות מפכ”ל. מהלכים דומים בוצעו בפרקליטות: תפקיד פרקליט המדינה איננו מאויש.

ובהעדר בעלי תפקידים מוסמכים, שוב, הפקידים פונים לכיוון המנהיג ומכוונים לדעתו. אחרי 12 שנות נתניהו, ממשלת ישראל היא במידה ניכרת קליפה ריקה, והמדינה מנוהלת על ידי אדם שנבחר לתפקיד ראש ממשלה אבל מתנהל בפועל כמו דיקטטור, שמשחק בחוקים כאילו היו פלסטלינה ולא מה שהם אמורים להיות – כבלים על ידי אדם ששואף להיות חזק מדי. חלק ניכר מהישראלים לא מכיר ראש ממשלה פרט לנתניהו, וודאי אינם זוכרים איך מתנהלת ממשלה קבינטית אמיתית, שיש בה מספר מרכזי כוח ושיש בה ויכוח אמיתי עם ראש הממשלה – ממשלה מהסוג שלא נראה כאן שנים.

אנחנו נמצאים כעת במצב ביניים בין משטר פרלמנטרי למשטר דיקטטורי. היכולת לבחור ביניהם עדיין בידינו. עשו כמיטב יכולתכם כדי להגביר את הלחץ על הדיקטטור בהתהוות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זה מחיר הכיבוש. שלמוהו, אנא, בחירוק שיניים

אירוע חריג, מרעיש, נרשם אתמול: בג”ץ סירב להשתתף בפשע מלחמה. הימין כמרקחה

נתחיל בעובדות שאין עליהן עוררין. ב-12 במאי 2020 השתתף החייל עמית בן יגאל בפלישה צבאית לכפר יעבד שבנפת ג’נין. במהלך היציאה מהכפר, השליך מאן דהוא אבן על ראשו של בן יגאל, והרג אותו. בתאריך לא ידוע בחודש יוני 2020, עצרה המשטרה החשאית הישראלית (שב”כ), שידועה לשמצה בהפעלת העינויים שלה, את ניזמי אבו בכר, תושב יעבד, כחשוד בהריגת בן יגאל. בדיון בהגשת כתב האישום, בסוף יוני, הכחיש אבו בכר את המיוחס לו וטען שהשב”כ הכניס להודאתו דברים שלא אמר. הפרקליטות נאלצה להודות כי כתב האישום נשען בעיקרו על ההודאות של הנאשם.

כלומר, הודאות שנגבו על ידי משטרה חשאית שידועה לשמצה בעולם כולו בשל שימוש בעינויים ובאיום בעינויים כלפי בני משפחה הן הראיה העיקרית נגד אבו בכר. יש לציין, כי זה לא מובן מאליו, שמדינת ישראל מעמידה לדין אנשים שהרגו חיילים כאילו היו רוצחים ולא לוחמים.

אבל מדינת העוול היהודית היחידה במזרח התיכון לא הסתפקה בכך. בעוד משפטו של אבו בכר מתנהל – קרי, בטרם הורשע בעבירה המיוחסת לו – פנתה להרוס את בית משפחתו. נוהל מקובל ונפשע, שגם הוא הפך למשהו שעוברים עליו לסדר היום במדינת הסדום שלנו.

אלא שהפעם קרה אירוע חריג: בג”ץ סירב לאשר אתמול (ב’) את הריסת בית משפחתו של אבו בכר. השופטים מזוז וקרא החליטו הפעם שלא לשתף פעולה עם פשע מלחמה. ולמען הסר ספק, מדובר בפשע מלחמה מובהק. אמנת האג (סעיף 50) קובעת ש

“אין להטיל על האוכלוסיה עונש קיבוצי, כספי או אחר, בשל מעשיהם של בודדים, כשאין לראותה כנושאת באחריות משותפת למעשים אלה.”

אמנת ג’נבה הרביעית ביחס להגנה על אזרחים קובעת (סעיף 33) ש

“שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או השלטת טרור אסורים. הביזה אסורה. מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם אסורים.”

במקרה שלנו מדובר בשתי עבירות על אמנת ג’נבה: האיסור להעניש אדם על עבירה שלא ביצע, והאיסור על מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם. שופטי ישראל עשו שקר בנפשם במשך דורות, וכהרגלם התכופפו כמיטב יכולתם בפני מערכת הבטחון, וליקטו תירוצים מן הגורן ומן היקב כדי לאפשר את הרס הבתים, אבל ככל שחלפו השנים זה נהיה קשה יותר ויותר. בשני העשורים האחרונים, הצבא טוען שוב ושוב שהרס הבתים של מתנגדים לכיבוש (ולעתים, מפגעים – קרי, אנשים שפגעו בכוונת מכוון באזרחים) איננה “ענישה” אלא “הרתעה.”

אבל, כפי שציין אתמול השופט קרא, כאשר הצבא דורש הריסה של כל בית, בעקבות כל פעולה אלימה נגד ישראלים, הוא לא יכול עוד לטעון שלא מדובר בענישה. פצעת או הרגת חייל או אזרח (ישראל, במכוון, איננה מבדילה)? ביתך יהרס. יש מתאם אוטומטי בין הפעולה ובין הענישה – ומשכך, היא ענישה ולא פעולה הרתעתית.

וענישה קולקטיבית, כזכור, אסורה.

המחשבה של שופטי בג”ץ בנושא מתחדדת, מן הסתם, לאור ההבנה שבזמן הקרוב צפוי בית הדין בהאג להחליט שהכיבוש הישראלי בגדה בלתי חוקי ושישראל מבצעת פשעי מלחמה שיטתיים. לגמרי יתכן ששופטי בג”ץ ימצאו את עצמם אסירי ציון, שמא ייעצרו בדרכם לכנס משפטי כלשהו; יתכן שסוף סוף יגיע זמן שפוט השופטים.

היום המאושר הזה עוד לא הגיע, והימין היהודי פרץ בקינות, משל היה ערפד שנחטף ממנו טרפו. היודו נאצים ייללו לירח ודרשו לעשות ביעבד מעשה לידיצה (הם כמובן ייעלבו מאד אם תקראו להם יודו נאצים). הוריו של בן יגאל קיבלו הרבה כותרות באמירות בנוסח “רצחו את הבן שלי מחדש.”

אין טעם להתווכח עם הורים שכולים, גם כאשר תאוות הנקם שלהם הופכת אותם למפלצתיים. אבל צריך להזכיר מושכלות יסוד ביחס לצדק וצדק צבאי:

חיילים אינם נרצחים (אלא אם הם נהרגים בשבי). חיילים נופלים על משמרתם. לשם כך לבשו מדים: כדי לסמן את עצמם כמותרים בפגיעה.

ההורגים בחיילים אינם פושעים; הם לוחמי חירות.

הפושעים אינם הורגי החיילים. הפושעים הם מי שמנסים ליישם ענישה קולקטיבית ופגיעה בבני משפחה שלא חטאו: ראש הממשלה, שר הבטחון, הרמטכ”ל, עלוב הפיקוד, האוגדונר והמח”ט – עד החייל שמניח את המטען או נוהג בדחפור – והמשפטנים שמאפשרים את הפשע, בין אם הם עושים זאת בזדון (פרקליטי המדינה) או במחדל (שופטי בג”ץ).

סבו של עבדכם הנאמן שירת באצ”ל, ארגון לוחמי חירות שכמו כמעט כל ארגון מסוגו שלח ידו גם קרי בפגיעה באזרחים. האצ"ל ראה בעצמו ארגון לוחמת גרילה; בפועל הוא היה גם זה וגם ארגון טרור. הטרור הוא טקטיקה: הוא נשקו של החלש מול החזק מכל (כפי שהחוק הצבאי הוא נשקו של החזק נגד החלש, הדרך שבה החזק מעניק לגיטימציה לפשעיו). בתחילת ימי המרד של האצ”ל, תקפו אנשיו עמדה בריטית באזור תל אביב והרגו את אנשיה. הבריטים הזועמים טענו שהחיילים נהרגו בשנתם, שזה מעשה ברברי.

תשובת האצ”ל היתה קרה כקרח, מדויקת וראויה: החיילים היו חיילים ומתו כחיילים, גם אם ישנו. אם באתם לכבוש את ארצנו, השארו ערים.

כמה התרחקנו מן הימים ההם. כמה התבכיינו, קוננו, ייללנו. כמה רצינו בשליטה על עם אחר ומאסנו במחירו. איך אימצנו את התפיסה של כל עם כובש ביחס למתקוממים – ושכחנו שבזמנם של סבינו, היינו אנו-עצמנו עם מתקומם.

ואיך כל זה היה ידוע מראש, ואיך לא הקשבנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לקראת הפתרון שנותר

היתרון של פתרון המדינה האחת הוא שיש לו התכנות עתידית. לפתרון שתי המדינות אין. הסתכלו על המספרים

לפני כחודש, כתב פיטר ביינרט מאמר בשם Yavne: A Jewish Case for Equality in Israel-Palestine. המאמר, שקרא לזנוח את המיתוס של פתרון שתי המדינות ולעבור לפתרון של צדק לכל בשטחי פלסטינה המנדטורית, זכה להדים עצומים ביהדות ארה”ב, שאליו בעקרון הוא מופנה, ולמעט מאד התייחסות בישראל. מבקריו הישראלים טענו שביינרט לא יצטרך לחיות במדינה הדו-לאומית שהוא מציע. הם צודקים. הצד האפל של הטיעון שלהם הוא שהם לא צריכים להיות פלסטינים במשטר האפרטהייד הישראלי – משטר שכבר קיים ועומד ושאין שום נסיון רציני לבטל אותו. בסוף השבוע הזה, ניסה נסים קלדרון להתמודד עם הטענות של ביינרט. המסקנה שלו היא ש

“פתרון שתי המדינות אכן נמצא היום במצב שבו שום צד לא מתכוון ליישם אותו. אבל אין פתרון אחר. כל הפתרונות האחרים שהוצעו הם מסווה להעדר אומץ לפתור. או לייאוש (סמוי? גלוי?) של בעלי אומץ כמו ביינרט. מייקל וולצר, עוד קול יהודי־אמריקאי שיש לו הרבה מה להגיד על ישראל, אמר פעם שפתרון שתי המדינות הוא ממש לא הפתרון הטוב ביותר; יש לו רק יתרון אחד: הוא הפתרון היחיד.”

זו הנקודה שאיתה אני רוצה להתמודד פה. לקלדרון יש דברים עמוקים יותר לומר על יחסי יהודי ארה”ב וישראל והמאמר שלו מאד שווה קריאה, אבל לא אלה הנקודות שאליהן אתייחס כאן (כפוסט יהודי, אני שווה נפש ליחסים בין יהודי ארה"ב ויהודי ישראל).

האם פתרון שתי המדינות בכלל בר קיימא? כדי ליישם אותו, צריכים לקרות הדברים הבאים:

א. נסיגה ישראלית מכל השטחים שסיפחה בפועל בגדה המערבית, מה שמכונה במקומותינו “גושי ההתנחלויות.”

ב. הסרה של שאר ההתנחלויות.

ג. הסרה של המגבלות על תנועת פלסטינים במעברים הבינלאומיים. כלומר, שפלסטינים יוכלו לצאת ולבוא כרצונם מהמדינה שלהם. זה אומר, בין השאר, הקמת נמל עצמאי בעזה והקמת נמלי תעופה ברצועה ובגדה.

כל דבר אחר – כל צורה של שליטה בטחונית ישראלית בחלק כלשהו של הגדה המערבית ועזה, להוציא מעברי הגבול עם ישראל – לא מיישם בפועל את רעיון שתי המדינות. זה, אחרי הכל, מדבר על שתי *מדינות*. מדינה ישראלית ומדינה פלסטינית. לא מדינה ישראלית ומשטר בנטוסטאנים פלסטיני, שישראל מכתיבה את גורלו.

נקודה ג’ ניתנת ליישום בקלות יחסית, אבל ספק אם יש פוליטיקאי ישראלי שיעז לומר משהו מעין זה, על אחת כמה וכמה לנסות ליישם אותו. הנקודות הבלתי ניתנות לביצוע הן א’ וב’.

בימים אלה אנחנו מציינים 15 שנים להתנתקות המבורכת מרצועת עזה. כן, הצלחנו להוציא למועצת יש”ע את הע’. אבל שימו לב למספרים. כדי לפנות 8,000 מתנחלים, נאלץ צה”ל להפעיל 50,000 איש, ונזקק לסיוע מסיבי של המשטרה. בגדה המערבית שורצים בין 350,000 ל-500,000 מתנחלים. נלך על המספר הנמוך יותר: 350,000. בחישוב גס, בהתבסס על תקדים ההתנתקות, צה”ל יצטרך להפעיל כ-2,200,000 חיילים.

הסד”כ של צה”ל חשאי, אבל בדרך כלל מדברים על כ-100,000 חיילים וקצינים. אם יופעל גיוס מילואים מלא, הכוחות של צה”ל יגיעו (שוב, לפי מקורות זרים) לכ-400,000 איש. כלומר, יהיו חסרים לו 1,800,000 חיילים לביצוע המשימה. כל רמטכ”ל הגון יאמר לממשלה שאין ביכולתו לבצע את המשימה.

נניח שמחצית המתנחלים יתפנו מרצונם, הנחה שלא בטוח שיש לה על מה להתבסס. זה ישאיר אותנו עם 175,000 מתנחלים לפחות, וצה”ל עדיין יצטרך 1,100,000 חיילים כדי לפנות אותם. שוב, יחסרו לו 700,000 חיילים – כמעט כפליים הסד”כ שלו במצב גיוס מלא.

הלאה. בהתנתקות, רצחו המתנחלים ועוזריהם שמונה פלסטינים, וביצעו שורה של פיגועים כושלים נגד ישראלים. וזו היתה רק רצועת עזה. נסיון פינוי של הגדה, לבת ארץ ישראל המקראית, יוביל בוודאות גמורה להרבה, הרבה יותר פיגועים. המטרה של הפיגועים הללו, בהתאם להגיון הקבוע של פיגועי תג מחיר, תהיה להוביל להתקוממות פלסטינית בשל הטבח שמבצעים בהם המתנחלים – התקוממות שתקשה עוד יותר על פינוי הגדה.

כל זה, בהנחה האופטימית מאד שהצבא יציית לפקודות הממשלה, ושהוא לא יצטרך להתמודד עם מרד מתוך שורותיו. ספק גדול אם שתי ההנחות הללו יכולות לעמוד. רוב הקצונה הקרבית, מתהדרים חובשי הכיפות, באה משורותיהם. זה לא מקרה: לאחר ההתנתקות, המגזר הפעיל את כל מנופי הלחץ שיש לו על צעיריו כדי שיתפסו עמדות בצבא – בדיוק כדי למנוע התנתקות שניה. ממשלה שתורה על פינוי הגדה צפויה לגלות שכמחצית משדרת הפיקוד של צבאה מורכבת מסוסים טרויאנים שנאמנותם נתונה למדינה אחרת, מדינת יהודה.

יתכן שפינוי הגדה היה אפשרי פעם, אולי בעת הסכמי אוסלו, אבל כל ממשלות ישראל מאז חיסלו את הסיכוי לכך. מתמטית, אין לרשות ממשלת ישראל הכוחות הנדרשים לביצוע המשימה – וזאת מעבר לחשש העמוק שנסיון לבצע אותה יוביל למלחמת אזרחים, ושנאמנותו של הצבא (או, למצער, הקצונה הזוטרה והבינונית שלו) לא ברורה. מה יקרה אם גדוד נצח יהודה, למשל, יכריז על מרד וינסה לעלות על ירושלים? אילו כוחות ידכאו את המרד הזה? האם חיילים יסכימו לירות על חיילים אחרים כדי ליישם פתרון לבעיה שהם בכלל לא מכירים, שהרי הם נולדו לתוך משטר האפרטהייד והוא טבעי להם?

פתרון שתי המדינות, אם כן, לא מעשי. הוא לא פתרון ישים כעת, והוא לא יהיה פתרון ישים בימי חיינו. כל יום מרחיק אותו מאיתנו.

פתרון המדינה האחת הוא לא “הפתרון הטוב ביותר.” הוא הולך להיות מכוער למדי. הוא יאלץ, מצד אחד, עם אדונים לוותר על אדנותו; ומצד שני, עם של נכבשים ומדוכאים לחיות עם מדכאיו וכובשיו. ודאי יהיו רבים שינסו לחבל בו – המתנחלים ועוזריהם, למשל.

אבל, בניגוד לפתרון שתי המדינות, לפתרון הזה יש סיכוי. לא סיכוי טוב במיוחד, אבל סיכוי. הוא יצריך שני מהלכים, ושניהם יזדקקו לסיוע של המחנה הליברלי בישראל. ראשית, יהיה צורך בלחץ מדיני חסר תקדים על ישראל לפרק את משטר האפרטהייד ולעבור למשטר של אדם אחד, קול אחד. למעשה, המאמר של ביינרט – שלא היה אפשרי לפני כעשור – מעיד לדעתי על כך שהלחץ הזה מגיע.

ישראל של האפרטהייד איבדה את הגורם החשוב ביותר להגנתה, המחנה הליברלי בארה”ב. כן, קשישי המחנה עדיין מורגלים בעשרות שנים של צייתנות ללובי הישראלי – אבל זה משתנה, והצעירים הליברלים בארה”ב רואים בלובי הישראלי מקבילה של ה-NRA, קרי ארגון מושחת ושנוא שמקדם שנאה ומוות. הלובי הישראלי ניסה לאחרונה להדיח מועמדים פרוגרסיביים לקונגרס: הוא שפך על זה המון כסף (ה”בנג’מינים” המפורסמים של אילהן עומאר), אבל נכשל. הפרחים, במידה ניכרת, לבנג’מין ניתאי, שגרם למחנה הליברלי בארה”ב להבין שישראל היא בעלת בריתו – כמעט היחידה – של טראמפ.

הלחץ השני צריך לבוא מבפנים. המחנה הליברלי הישראלי צריך להצהיר שהוא לא יתמוך במשטר אפרטהייד: הוא יסרב לשרת בצבא. שהמתנחלים ימותו על הגנת ההתנחלויות. הוא צריך להשיל מעליו את שרידי הציונות שלו, ולהזכר במושכלות הראשונים: שלכל בני האדם זכות לחירות, לחיים, ולחיפוש אחרי האושר. וכן, גם פלסטינים הם בני אדם.

האם זה יהיה קל? לא. החלק הקשה יהיה להשיל מעל הליברלים הציונים את הציונות שלהם. גם המשא ומתן עם החמאס והארגונים הדתיים האחרים בקרב הפלסטינים לא צפוי להיות כיפי במיוחד. ועדות האמת והפיוס שיצטרכו שני הצדדים להקים גם הן יגרדו לכמה זמן את הפצעים של כולם. הטיהור של שורות המשטרה וצה”ל מאנשים שהיו מעורבים בפשעי מלחמה יעורר שערוריה. ברקע, יהיו ארגוני סירוב שינסו להצית את המצב – מתנחלים ואיסלמיסטים כאחד. ככה זה: פירוק משטר עוול שהתקיים 72 שנים הוא אף פעם לא מרנין, ולא גורם לאף אחד לפצוח בשיר. סביר לחלוטין, בהתחשב בכך שמדינות נוקטות בפתרון ההגיוני רק לאחר שניסו את כל האחרים, שנגיע להסכמה לפתרון המדינה האחת רק אחרי שישראל תסבול סנקציות קשות.

רבים מאיתנו, השמאלנים הישראלים, מושקעים רגשית בפתרון שתי המדינות. רבין, פרס, אוסלו וכל הג’ז הזה. אנחנו צריכים להתגבר על המשקעים הרגשיים האלה, ולהסתכל על המספרים; להבין שפתרון שני המדינות לא רלוונטי עוד, שכל אנרגיה שמושקעת בו מבוזבזת, ושיש לפעול למען הקמת מדינה אחת.

האם זה אפשרי כרגע? כנראה שלא. האם זה יהיה אפשרי עוד שנתיים, שלוש, חמש? בניגוד לפתרון שתי המדינות, כנראה שכן. בפרפרזה על וולצר, היתרון של הפתרון הזה הוא שהוא נותר הפתרון היחיד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אורות, זדיינו, וניתוק: שלוש הערות על המצב

חוסר האנושיות היהודי-אורתודוקסי נחשף שוב, הצורה הקצרה שבה שיש להגיב לימין הניאו נאצי, והניתוק של הדיקטטור בהתהוות

אורות: עיריית תל אביב הדליקה אמש (ד’) את האורות בבניין שלה בצורת דגל לבנון, בעקבות הטרגדיה הגדולה בביירות שלשום (ג’). הימין היהודי – בכלל זה מאור הגולה רפי פרץ, לשעבר שר החינוך – צווח שמדובר בכניעה, בגידה ושאר ירקות. אנשים בשמאל טענו שמדובר בהתחסדות, לאור ההיסטוריה שיש לישראל עם לבנון.

בבוקר אתמול, הגדיל משה פייגלין, פטישיסט של מקדש ורגליים, לעשות והודיע שהוא חוגג את מותם של מאות בני אדם. הוא הגדיר את הפיצוץ כ”מופע זיקוקים מרהיב לרגל חג האהבה” (והזכיר לי שחג האהבה היהודי מבוסס על רצח ואונס, אבל זה לפעם אחרת.) אתם עשויים לזכור את פייגלין כסגן יו”ר הכנסת לשעבר, יו”ר מפלגה שעשתה הרבה רוח וצלצולים לפני ששקעה מתחת לקו אחוז החסימה, וכמי שלאחר מכן נתניהו הכריז על שותפות איתו והבטיח לו תפקיד שר בכיר. כמקובל אצל נתניהו, הוא לא קיים את ההבטחה.

למה צהל פייגלין על מותם של מאות אנשים? משום שהם שייכים ל”עם אויב”, כהגדרתו. אני בספק אם הלגליזם המשפטי הזה הוא שהכריע את הכף. פייגלין הוא תומך עליונות יהודית. הליבה של היהדות האורתודוקסית היא שנאה לכל מה שאיננו יהודי: היא אנטי-אנושית. פייגלין הפגין את האנטי-אנושיות הזו, והוא לא היה לבדו.

לממשלת ישראל יש מלחמה עם ממשלת לבנון. לעם הישראלי אין מלחמה בעם הלבנוני. הפיצוץ פגע בעיר הקוסמופוליטית ביותר בלבנון. צריך מידה מרהיבה של חוסר אנושיות כדי לשמוח על החורבן שם. חוסר אנושיות כזה איננו מולד; צריך לעבוד עליו קשה. יש מגזר בציבור הישראלי שמקדיש משאבים ניכרים לשם כך. לגמרי לא במקרה, זה אותו המגזר ששונא גם נשים, גאים, שמאלנים, חושבים חופשיים וכל מי שהוא לא הוא. ליבתו של המגזר הזה, כמו ליבתו של היהדות שהוא מקדם, היא שנאה לכל העולם.

כמובן, ההיסטוריה לימדה אותם שאמירה בפומבי של מה שהם חושבים היא לא התנהגות חכמה במיוחד, אז לרוב הם נוהגים לומר את הדברים מאחורי מה שהם חושבים בטעות שהן דלתיים סגורות. ראו, למשל, ההקלטות של ישיבת בני עלי. הן בעליל לא היו מיועדות לצריכת הציבור הכללי.

פייגלין שייך לפלג הלא-מתנצלים. הוא מאמין שיד ישראל חזקה, ושכעת צריך להראות לגויים מה אנחנו יודעים לעשות (ואכן, ייחס את הפיצוץ בלבנון לפיגוע ישראלי). בהתאם, הוא לא שומר את הדברים האלה לחוג יודעי ח”ן. זה כל מה שקרה: קיבלנו עוד הצצה למה שחובשי הכיפות הסרוגות אומרים בינם ובין עצמם.

ביחס למחאה על האורות בצבע דגל לבנון – אני מבין אותה לגמרי. במיוחד כשראש עיריית תל אביב הוא טייס חיל האוויר הרצחני ביותר במזרח התיכון בדימוס. כשישראל מאיימת השכם והערב לתקוף את לבנון, החלטה על מחווה כזו עשויה להיראות כצבועה.

אבל לאו דווקא. קודם כל, כפי שישראל איננה ממשלתה, כך תל אביב איננה ישראל. בישראל יש כעת עימות קיצוני, כמעט מלחמת אזרחים ברמה נמוכה, בין החלק היהודי ובין החלק הישראלי שבה. על החלק היהודי אין מה להרחיב מילים. פייגלין ובני עלי כבר עשו את זה. החלק הישראלי מלא פגמים כרימון. הבולט שבפגמים הוא ההתעקשות של החלק הגדול בו להתעלם מהאלימות היומיומית שמצריך קיומה של ישראל.

ואף על פי כן. כל אור שמודלק כנגד הציונות היודו-נאצית הוא אור חשוב. גם אם מדליקי האור לא מבינים מה בדיוק הם עושים; גם אם הם מדחיקים נואשות את מה שהמסים והצבא שלהם עושים בזמן הדלקת האור, כי אינם יכולים לחיות עם המציאות; גם אם שתי רקטות של החיזבאללה יעבירו אותם למצב “השמד את כולם”; כי אין כאן די הומניזם מכדי שנוכל לוותר על חלק ממנו. כל מה שניצב מול הפייגליניזם חשוב וראוי לתמיכה.

זדיינו: בימים האחרונים, במה שנראה כמו יאוש, גרעין התומכים הקשה של נתניהו – שמורכב ברובו, אלא מה, מהציונות היודו-נאצית – משליכה כל מה שהיא יכולה על המפגינים. מחיזרים, מפיצי מחלות ועד – העלילה הישנה ביותר – נתמכים בכסף זר.

את הקשקוש האחרון הפיץ ערוץ 20, שהוא חברה שיושבת במקלט מס ושהאוליגרך שמממן אותה – למרות שהערוץ הפסדי ואין לו צופים – מתעקש לא לחשוף את הפרטים.

ועל כן, הגיע הזמן לגבש תגובה קבועה לכל החרא הזה: זדיינו.

זדיינו, כי אתם בעלי ברית של ניאו נאצים. זדיינו, כי אין בכם עצם אחת של אמת. זדיינו, כי הקמתם מדינת רווחה לעצמכם על חשבון שאר הציבור. זדיינו, כי אתם אשמים בכל מה שאתם מאשימים אותנו בו. זדיינו, כי אנחנו יודעים מה בדיוק אתם חושבים עלינו – ואתם טועים בנו, אנחנו לא נוצרים ולא נגיש את הלחי השניה.

או, בקצרה: זדיינו. זה כל מה שצריך לומר בכל פעם שנציג של הימין היודו-נאצי פותח את הפה.

ניתוק: הדיקטטור בהתהוות בנימין נתניהו מראה סימני ניתוק מטרידים. בתחילת השבוע, בנאום ה”חיזרים” שלו, אמר בנו שהוא מזין את אביו בסרטונים היותר מוצלחים, לטעמו, על המחאה ושהם צוחקים על המוחים ביחד. בסיור שנערך השבוע, שבו ניסה נתניהו להראות שהוא תומך בעסקים קטנים ושבו נראה נתניהו – כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה – כשהוא משלם על משהו, הקהל שהתלווה לסיור פצח בקריאות על מות השמאל והשמאלנים. לשכת ראש הממשלה הוציאה גרסה ערוכה של הסרטון שהשמיטה את הקריאות הללו, תרגיל שאם מישהו אחר היה עושה ראש הממשלה וחבר מרעיו היו מכנים בולשביזם.

אבל מה שחשוב בסרטון ההוא היה פחות העובדה שנתניהו לא מגיב לקריאות הסתה – אנחנו מכירים את נפש הבהמה הספציפית הזו – אלא העובדה שלאחר מכן יצא אל הקבוצה אחד מיועצי התקשורת שלו, טופז לוק, עטוי מסכה, וצילם כמה תמונות. אחד האנשים בקבוצה קרא לו בשמו ואיחל לו הצלחה.

אני מוכן להמר על הרבה מאד כסף שרוב מוחלט של האוכלוסיה בישראל לא יודע מיהו טופז לוק, ובצדק. חראם על תאי המוח האלה. אם אתה מזהה אותו, כשהוא עם מסכה, אתה כנראה חלק מקבוצה קטנה של יודעי ח”ן. כלומר, מפגין אותנטי אתה לא. אתה חלק מאספסוף שהוזמן מראש.

כל מנהיג מסתכן בכך שצינור המידע העצמאי שלו ינותק. יש אנשים שאחראים על סדר היום שלו, ובהתאם יש להם יכולת לסנן את המידע שמגיע אליו. עם הכוח, מגיעה גם היראה וחוסר הרצון להעכיר את שלוות רוחו של השליט. בהתאם, מידע שעשוי להפריע לו מסונן. כל אלה מתחזקים ביתר שאת כשמדובר בדיקטטור או בדיקטטור בהתהוות. אנשים לא אומרים לך את האמת כי הם יודעים שהאמת תכעיס אותך, ושייגבה מהם מחיר על כך. יש לקוות שמה שאנחנו רואים עכשיו הם פרפוריו האחרונים של שלטון מנותק. אם לא, סביר מאד שיהיה רע יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)