החברים של ג'ורג'

מטייחי הפשעים

בן דרור ימיני ויועז הנדל יוצאים למתקפה נגד חקירת פשעי מלחמה. הם יודעים למה

הטור האחרון של בן דרור ימיני ב”ידיעות אחרונות” הכיל שקר גס מהמקובל, אפילו אצלו.

ימיני כותב ש”ביקשתי מדוברת ‘יש דין’ מידע על החקירות שמבצעות מדינות כמו ארה”ב ובריטניה, שראוי לישראל להדמות להן. […] קיבלתי תשובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב.”

ben dror

או שלא. לגמרי במקרה, הייתי במשרדי ‘יש דין’ – הדיסקליימר הקבוע: אני מקבל מהארגון שכר עבור כתיבת בלוג – ושמעתי את התגובה בזמן שנשלחה. עו”ד מיכאל ספרד מביא אותה כאן במלואה:

“שלום,
האייטם אתמול לא עסק בהעמדות לדין ובענישה אלא בחקירות וגם מיכאל לא התייחס לארה"ב אלא לבריטניה.
בבריטניה החקירות בנוגע לפעילות של כוחות הביטחון בעירק נעשות החל מ-2005 על ידי גוף שבראשו עומד אזרח, החל מ2010 יש גם גוף עצמאי חיצוני ייעודי החוקר את פעילות הכוחות הבריטיים בעירק בשם – Iraq historic allegations team. לגבי העמדות לדין בארה"ב ובבריטניה אין לנו נתונים אך אנו כן יודעים שעשרות חיילים הועמדו לדין כולל באשמת רצח גם בנוגע לעירק וגם בנוגע לאפגניסטן.
מקווה שהמידע הזה עוזר.
ערב טוב,
רעות”

ההדגשות שלי. “תגובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב,” אה? אחת משתיים: או שימיני נכשל בקריאה בסיסית של טקסט, או שהוא מסלף את הטקסט לצרכיו, מתוך אמונה שאם הוא שובר את הכללים המקובלים של המשחק העיתונאי, אף אחד לא יחשוף את ערוותו.

אז האם ימיני הוא טמבל או סלפן? לאור ההיסטוריה שלו, שתועדה כאן לעייפה, אני יודע במה אני בוחר. אבל אחרי שעמדנו על כך שימיני מסלף את העובדות לצורכי הונאת קוראיו, נתייחס גם לטיעון שלו.

חשוב לציין: ימיני מקבל במשתמע את הטענה שצה”ל לא חוקר כראוי את פשעי המלחמה שלו; הוא רק אומר שהדרישה מצה”ל לחקירה נאותה היא צביעות, משום שארה”ב ובריטניה מבצעות גם הן פשעי מלחמה והם לא נחקרים כראוי. יש להניח שלא במקרה בחר ימיני את בריטניה וארה”ב כדוגמאות שלו – אם כי את המקרה הבריטי, כפי שעולה מהתשובה שקיבל, הוא לא מכיר כיאות, מה שלא צריך להפתיע – ולא, למשל, את הולנד. זו, בעקבות פשע המלחמה שביצע צבא אחר – הסרבי – בסרברניצה, תוך שכוח שלה עומד בחוסר מעש באזור, חקרה את הנושא במשך חמש שנים ובסופו של דבר, התפטר ראש הממשלה שלה.

כאן נוקט ימיני באחד התרגילים הקבועים שלו. במשך עשור, הוא מאשים את ארגוני זכויות האדם בסיוע לאיסלם הרדיקלי. למשל, כאן:

“הבעיה איננה האיסלאם הרדיקלי. אפשר לחיות עם הנחש הזה ומדי פעם לקצץ את ראשו. הבעיה היא עם התמיכה שמקבלת השנאה הזאת, גם במוסדות בינלאומיים, גם על ידי ארגונים שונים, בחסות שיח "זכויות האדם". […] הבעיה היא עם האחרים. הנאורים. המתקדמים. נציגי העולם החופשי. הם הבעיה. משום שהם לא רוצים לדעת.”

וכאן:

“הטמטום המערבי שמתיר לפשיסטים, גזענים ואיסלאמיסטים להפיץ את מרכולתם באקדמיה המערבית (וגם הישראלית) פועל שעות נוספות גם אצלנו. מצעד הגזענים הכהניסטים קיבל הכשר מטעם בג"ץ לצעוד היום באום אל-פאחם.
הנימוקים מוכרים לעייפה מתחום שיח הזכויות. הם דומים, אם לא זהים, לנימוקים שמעלים ארגוני זכויות אזרח כאשר הם עותרים היום בעניינו של רמדאן: חופש הביטוי בלה בלה בלה. “

הכותרת של המאמר הזה, אגב, היא “הסכנה המעוורת של שיח הזכויות.” כותרות המשנה שלו כוללות, בין השאר, אמירות כמו “הטמטום הליברלי” ו”כששיח הזכויות הופך לסכנה.”

אז במבט הרחב היותר, זה שבו הוא רואה מלחמת תרבויות עם האיסלם, ימיני מאשים את ארגוני זכויות האדם בשותפות לצד האיסלמי, מרצון סמוי או מעיוורון. על זה הוא בנה את עצמו. אבל כשימיני צריך להגן על פשעי המלחמה של הצבא היהודי, אז פתאום הוא מאמץ את השיח של ארגוני זכויות האדם: ההצבעה שלו על פשעים בריטיים ואמריקאים נשענת על המחקר של ארגונים כאלה – אותם ארגונים עצמם שכאשר הוא לא צריך להגן על פושעי המלחמה היהודים, הוא מגנה כאידיוטים מועילים של האיסלם הרדיקלי, שעצם החשיפה שלהם מחלישה את “המאבק” ואת “ההסברה.”

אגב, כשימיני מפנה את הזעם שלו כלפי ארגוני זכויות האדם הישראלים, ומנופף בכך שהצבא האמריקאי ממש גרוע בלחקור את עצמו, האם הוא שם לב שארגוני זכויות האדם האמריקאים אומרים דברים דומים מאד על הצבא שלהם לאלה שאומרים ארגוני זכויות האדם הישראלים על צה”ל?

הנה Human Rights Watch, כשהוא תובע לחקור את הפשעים באפגניסן:

“The US has a meager record of investigating and prosecuting human rights abuses allegedly committed by its forces during its 12-year military presence in Afghanistan, Human Rights Watch said. Although several high-profile cases have resulted in convictions and substantial punishments, many other serious cases have resulted in minimal or no charges, or in disproportionately light punishments.

“The Nerkh incidents should be investigated rigorously, impartially, and transparently,” said Andrea Prasow, senior counterterrorism counsel and advocate at Human Rights Watch. “While it is clear that crimes occurred, US authorities need to establish what exactly happened and who is responsible.”

הנה אמנסטי על צבא ארה”ב, באוגוסט האחרון:

“In a report published on Monday, Amnesty said it had gathered evidence of "a deeply flawed US military justice system that cements a culture of impunity" in dealing with Afghan civilian deaths and injuries caused by US-led Nato operations since 2001.”

“מערכת צדק צבאי פגומה עד הבסיס, שמעגנת תרבות של העדר ענישה” ביחס למותם ופציעתם של אזרחים – זה אחד לאחד מה שאמרו בצלם ויש דין על מערכת החקירות הצבאית. וכאן ההבדל בין אנשים ששואפים לצדק ובין בן דרור ימיני: אדם שרוצה צדק לא מתרץ פשעים בכך ש”כולם עושים זאת.” זה מוסר של מאפיה. מי שרוצה בעשיית צדק, נאבק עליו, לא אומר ש”ככה זה.” ימיני, בעשור האחרון, הוא אחד המגוננים הבולטים ביותר על פושעי מלחמה; בלשון הזהב של אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם,

מי בפועל

או בטפיחות הסכמה,

נדחקים במלמול של “הכרח” ו”נקם”

לתחומם של פושעי מלחמה.

מלמול של ‘הכרח’ ו’נקם’.

ובאותו המוסף עצמו (תקשורת שמאלנית, אתם יודעים), יצא יועז הנדל להתקפה על ארגוני זכויות האדם. הלז, כזכור, עומד בראש הארגון המגוחך “זכויות אדם כחול לבן.” האחרון לא מי יודע מה פעיל בשטח, הוא מתעקש שתפקידו הוא לדווח לצה”ל ולא ל”כבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” – כלומר, לסייע לצבא לטשטש את הפשעים – ולאחרונה עיקר הפעילות שלו היא נסיון לתעד הפרות זכויות אדם… של החמאס, ולשמש בפועל כעוד זרוע hasbara של ישראל. מוקדם יותר, עסק הארגון בנסיון נלעג לגרום לחיילים לספר על מעשים טובים שהם עשו לפלסטינים.

בטורו, כותב הנדל שהחקירות שצה”ל הורה על פתיחה בהן מעידות שהוא “צבא רציני,” ואומר שההגינות באשר ליכולת של צה”ל לחקור את עצמו “מחייבת להבין קודם כל באיזה תוצאות מפקפקים.”

yoaz

ובכן, אילו טרח הנדל לקרוא את הדו”חות של בצלם ויש דין, הוא היה רואה למה יש פקפוק רציני ביכולת של צה”ל לחקור את עצמו – גם בימי רגיעה יחסית ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה.

הנה הנוהל של צה”ל לפתיחה בחקירה במקרה של חשד לפשע בעת רגיעה: קודם כל, יש תחקיר מבצעי, שיכול להמשך הרבה מאד זמן. רק אחרי שהוא מסתיים, מתחילה הפרקליטות הצבאית לשקול האם יש בכלל מקום לחקירה פלילית. הבדיקה הזו של הפרקליטות הצבאית נמשכת שבועות עד חודשים – ואחרי כל הזמן הזה, בכלל לא בטוח שיש עדיין אפשרות לקיים חקירה רצינית. עבר המון זמן, לכל המעורבים היה די זמן לתאם עדויות, על זירת פשע ואיסוף ראיות פיזיות אין מה לדבר. אם החליטה הפרקליטות לפתוח בחקירת מצ”ח, ולא תמיד היא מחליטה על כך, החקירה הזו יכולה להמשך שנים. אחרי החקירה, התוצאות מועברות שוב לידי הפרקליטות הצבאית, שלוקחת את הזמן שלה לחשוב על זה עוד קצת. כאן צריך להזכיר שעל פי חוק השיפוט הצבאי, אפשר לשפוט חייל רק עד שנה לאחר שחרורו. כלומר, מה שיש כאן בפועל היא מערכת שמושכת את הזמן עד שהיא תוכל להודיע בשביעות רצון שהתיק נסגר כי החייל כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. החוק הצבאי הישראלי לא מכיר בקטגוריה של פשעי מלחמה, שעליהם באופן כללי אין התיישנות.

אם מישהו היה צריך דוגמא לאופן שבו פועלת מערכת ה”צדק” הצבאי ביחס לפלסטינים, המקרה של ג’וואהר אבו רחמה הוא דוגמא נהדרת. היא נהרגה, ככל הנראה כתוצאה משאיפת גז שנורה על ידי חמושי צה”ל, בינואר 2010. צה”ל שיקר בפרשה פעם אחר פעם, מה שהיה גורם לכל אדם סביר להורות מיד על חקירה. אבל זה לא קרה: הפרקליטות סירבה בעקשנות לפתוח בחקירה פלילית, ולפני שבועיים – קרי שלוש שנים ושמונה חודשים לאחר מותה של אבו רחמה – הסכים בג”צ שההחלטה לא היתה בלתי סבירה. במילים אחרות, צה”ל נאבק בבתי המשפט כמעט ארבע שנים כדי למנוע חקירה. לא העמדה לדין: פאקינג חקירה. זו מערכת הצדק הצבאי בקליפת אגוז.

וזו עוד מערכת הצדק הצבאי בזמן רגיעה. במצב מלחמה, הנושא מסתבך הרבה יותר. הפרקליטות הצבאית חשודה באישור פשעי מלחמה. האם היא יכולה ברצינות לחקור את עצמה? אל תצחיקו אותי. הנדל כותב ש”באופו מפתיע, דווקא מידע שקיבלו במהלך המבצע מתחקירנים ברצועת עזה – תחת דוברי החמאס – שימש אותם כדי להאשים את צה”ל בפשעי מלחמה.”

אה, לא. קודם כל, ההיסטוריה מוכיחה שבדיווחים על פשעי מלחמה, כדאי מאד להקשיב לאנשים בשטח. פעם אחר פעם, הם צדקו הרבה יותר מהמפקפקים בהם. הנטיה האנושית היא לא להאמין שכוחות רשמיים מבצעים פשעים; זה “לא יכול לקרות” וזה קורה בפועל יום-יום, שעה-שעה.

שנית, מי שהעיד על פשעי המלחמה היה צה”ל עצמו. פעם אחר פעם, הוא התגאה בכך שהוא מפציץ את בתי המשפחות של אנשי חמאס – מטרה שהיא בעליל לא מטרה צבאית, מטרה שבעליל הפגיעה בה מיועדת לנקמה, שהיא הכל חוץ מצורך צבאי. וזה, בלי לדבר על מה שקרה בסג’עיה ורפיח. צה”ל הרשיע את עצמו. הפשעים הללו, נזכיר, בוצעו באישורה של הפרקליטות הצבאית – זו שעכשיו הנדל רוצה שתחקור את עצמה.

וואלה. האם כשימיני מדבר על “ניצול לרעה של שיח הזכויות” הוא מדבר על השכן שלו במוסף? כי הנדל והארגון הנלעג שלו, ארגון hasbara שמתחזה לארגון זכויות אדם, הם אחלה של דוגמא. כרגיל, הימין מבצע בעצמו את מה שהוא מאשים בו את השמאל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היקום המקביל של הימין היהודי

נסה לדבר עם איש ימין יהודי על פשעי המלחמה היומיומיים שלנו, ותגלה תוך זמן קצר שהוא עבר ליקום מקביל

שני ארגוני זכויות אדם, בצלם ויש דין – הגילוי הנאות הרגיל: אני מספק ליש דין שירותי בלוגינג כפרילאנסר – פרסמו היום (ב’) הצהרה משותפת, שקובעת שישראל לא מעוניינת לחקור פגיעות בפלסטינים. מצ”ח ומשטרת ישראל לא יודעים ולא רוצים לחקור פשעים, שחלקם עולים לכדי פשעי מלחמה, כנגד התושבים המוגנים של השטחים הכבושים. בצלם, שהתבקש על ידי הפרקליטות הצבאית לספק לה נתונים על פשעים שבוצעו במהלך “צוק איתן,” סירב לשתף פעולה: אף שפשעי צה”ל ברורים כשמש, ההחלטה עליהם – והפשעים האלו היו מדיניות, לא מקרה – התקבלה בסיוע הפרקליטות הצבאית. לטעון שיש אפשרות שהפרקליטות הצבאית תחקור את עצמה ותנסה לברר האם ההחלטות שלה היו, בפני עצמן, פשע מלחמה – זה לקחת את תיאטרון האבסורד הרגיל של החקירות של צה”ל צעד אחד יותר מדי.

טענה קבועה של הימין היהודי – “אם תרצו” ובן דרור ימיני התמחו בכך – היא ש”השמאל” מאשים את צה”ל בפשעי מלחמה. הם, כמובן, לא טורחים להתמודד עם ההאשמות: עצם ציון העובדה כבר הופך אותך לעוכר ישראל.

אבל רגע, תאמר להם, רגע. ודאי שצה”ל מבצע פשעי מלחמה: הוא מבצע אותם כל יום. עצם השמירה על התנחלות היא פשע מלחמה; עצם ההפקעה של אדמות עבור התנחלויות היא פשע מלחמה. אמנת ג’נבה הרביעית אוסרת במפורש על העברה של אוכלוסיה לשטח כבוש.

וברגע שאמרת את זה, מתחיל מסע משונה במורד מחילת הארנב. מה זאת אומרת, יאמר לך איש הימין היהודי, אין בכלל כיבוש. הוא יוכל לעשות את זה בכמה דרכים: אם הוא דתי יותר, הוא יגיד לך ש”העם היהודי לא יכול להיות כובש בארצו” – ובמחי תנועת יד יבטל את קיומם של יותר מארבעה מיליוני אדם. הם, הרי, לא מתאימים לפנטזיה על “עם השב לארצו” – הם אף פעם לא התאימו.

אבל הם פה. אז מה עכשיו? עכשיו יודיע לך איש הימין שהשטחים בכלל לא כבושים, אלא “שנויים במחלוקת,” ואם אתה לא מאמין לו, לך תקרא את דו”ח אדמונד לוי.

ופה אנחנו כבר באמת נכנסים לעולם פנטזיה. קודם כל, התפיסה שהשטחים אינם כבושים אלא “שנויים במחלוקת” לא מקובלת כמעט על אף אחד בעולם, מלבד ציונים ותומכיהם. שורה של החלטות בינלאומיות מתייחסות לשטחים ככבושים – לעזאזל, עשרות פסיקות של בג”צ לאורך כמעט 50 שנים מתייחסות להם ככבושים. ולא רק פסיקות בג”צ: הצווים הצבאיים, שהם מקור החוק בשטחים הכבושים, מתייחסים אליהם כאל “מוחזקים”, קרי כבושים, ושהם מוחזקים מכוח דיני הלחימה – כלומר, מכוח החוק הבינלאומי. אם כל העולם, ובתי המשפט שלך, והמחוקקים הצבאיים שלך, אומרים לך שאתה שיכור, כנראה שאתה שיכור.

ואז אנחנו מגיעים לדו”ח אדמונד לוי. אוי. איזו חרפה אינטלקטואלית. לא ש”אינטלקטואלים ימנים” מסוגלים להפתיע אותי יותר. אם לתמצת את לוי, אין כיבוש בגדה, משום שהשטח הובטח ליהודים על ידי איזה לורד בלפור, ואחר כך כמה מדינות קולוניאליסטיות אישרו את ההבטחה שלו בוועידת סן רמו. כדי לעקם את המציאות עד כדי כך, צריך לוי לשקר. הוא צריך לטעון שבלפור הבטיח מדינה – בעוד שכל תלמיד בית ספר (עדיין) יודע שבלפור דיבר על “בית לאומי”, ולא על מדינה, ולא משום שהוא לא הכיר את המושג. לוי צריך גם להתעלם מהאמירה המפורשת של בלפור, שחוזרת על עצמה בוועידת סן רמו, על כך ש

“מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות.”

אופס! אם אין כיבוש, אז, בהנחה שאיש הימין היהודי הוא אדם ישר – הנחה שבצדק שנויה במחלוקת ברוב מוחלט של המקרים – הוא צריך להעניק שוויון זכויות אזרחי ודתי לקהילות הלא יהודיות. או, במילים אחרות, לסיים את המיזם הציוני ולהקים מדינה דו לאומית.

אבל אם היינו צריכים לעמוד על הרגע שבו החסידים השוטים של אדמונד לוי התנתקו לחלוטין מהעולם, הרי זה הרגע שבו לוי קובע שלאו”ם לא היתה סמכות לחלק את פלסטינה. יש לנו שופט – איש ימין שמונה כדי לרצות אנשי ימין, נזכיר – שמבטל בהבל פיו את כל הסדר הבינלאומי בעולם מאז 1945 ושומט את ההצדקה המשפטית העיקרית לקיומה של ישראל. כלומר, כדי לומר שלוי צודק, צריך לומר שכל העולם טועה ושהוא מתנהל בצורה שגויה באופן מחריד כמעט 70 שנה. בדרך, אגב, לוי מבטל את כל פסיקות בג”צ – או, למעשה, נמנע מלהתייחס אליהן. ומאחר וכל הסיבה שמישהו בכלל מתייחס לדו”ח לוי היא העובדה שלוי מונה לבג”צ, צריך לתהות מדוע ממשיכים להתייחס אליו, אחרי שהוא שמט בעצמו את הקרקע מתחתיו.

זה לא מקרה שהאנשים שיוצאים למסלול הזה הם בדרך כלל אנשי ימין דתי: הם ממילא חיים בעולם פנטזיה, שבו הדרך שבה אתה שורך את הנעל יכולה לברוא שדים או להביא הגאולה, שלא לדבר על מה שקורה לעולם כשאתה מאונן.

צריך מדי פעם להוציא את הראש מהיקום המקביל הזה ולראות איפה אנחנו חיים. והמציאות היא שיש כיבוש, יש אנשים שחיים תחת כיבוש, יש חיילים שמבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומי, יש צבא שלא מסוגל ולא רוצה לחקור את הפשעים הללו, ויש עורכי דין (במדים ושלא במדים) שמספקים להם תירוצים – ומסתכנים בכך בביצוע פשעי מלחמה בעצמם.

ככה זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לקראת דו”ח גולדסטון 2

צה”ל מבצע פשעי מלחמה נרחבים ברצועת עזה, ועוד לא הצלחנו להבין מה מטרת המלחמה הזו

“והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה.” (דברים 28:34)

בשעה ששורות אלה נכתבות, מדווח הצלב האדום שהחמושים המעופפים שלנו הפציצו את בית החולים אל אקסא שבמרכז רצועת עזה. יש הרוגים ופצועים; מספרם נאמד כרגע בארבעה הרוגים וכ-70 פצועים, והוא עשוי להאמיר. אתמול הצליחו החמושים המעופפים להוריד פצצה על מבנה בחאן יונס ולרצוח 27 בני משפחה אחת (על פי דיווחים שטרם אושרו, מספרם עלה ל-28.)

שורה של ארגוני זכויות אדם, ביניהם יש דין (גילוי נאות: הח”מ מספק ליש דין שירותי כתיבה כפרילאנסר, וכותב את הבלוג של הארגון, “תקרית נקודתית”), שלחו היום (ב’) מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, וציינו ששורה של פעולות של צה”ל מעלות חשד כבד לביצוע פשעי מלחמה. הבולטת שבהן היא, כמובן, המדיניות שכבר עמדנו עליה, לתקוף את בתי משפחותיהם של בכירי חמאס בכוונת-מכוון.

הקמפיין הזה היה פשוט רצח מהאוויר, אבל – כפי שראינו ב”עופרת יצוקה” – כשמתחיל המבצע הקרקעי, מספרי ההרוגים האזרחים בעזה מזנקים. אם מספרם עמד על כ-200 קודם לפלישה, כעת הוא כנראה עבר את קו ה-500. רוב מוחלט של ההרוגים הם אזרחים: האו”ם מעריך את שיעור ההרוגים האזרחים בכ-70%, ארגון זכויות האדם העזתי מדבר על 80%, וההערכה של בצלם היתה שלשום שמדובר בכ-76% – אם כי הנתון האחרון ודאי השתנה. יש לציין שאלמלא מספרים גדולים של חמושים פלסטינים היו יוצאים להתעמת עם חמושי צה”ל, שיעור ההרוגים האזרחים היה גבוה עוד יותר.

צה”ל הטיל בליל שבת-ראשון ובמשך כל יום ראשון כמעט האפלה על התקשורת הישראלית, שלא יכלה לדווח על כך ש-13 חמושי גולני נהרגו בסג’עיה; איפול דומה מוטל בשעות אלה. חפשו את מילת הקוד “נפגעים” בכותרת או כותרת המשנה של אתר החדשות המועדף עליכן; משמעותה “הרוגים, אבל אסור לנו לכתוב את זה.” אני כבר לא מדבר על תנומת התבונה שמולידה מפלצות שהיא ההאפלה הזו (על כך כתבתי כאן): אני רוצה לציין שההאפלה הזו מזכירה את זו שהטיל דו”צ אחרי הפשיטה על המרמרה. הוא התחיל את הפשיטה בשעות הבוקר המוקדמות, סיים אותה בסביבות שמונה בבוקר – אבל לא פרסם שום דבר רשמי עד שעות הערב. הסיבה היתה הצורך להשמיד ראיות וליצור איזשהו סיפור קוהרנטי. במקרה של שלשום ואתמול, צה”ל ידע כבר בשעות המוקדמות של ראשון (לעזאזל, אני שמעתי על זה בשתיים בבוקר) שיש לו הרוגים, אבל נמנע מפרסום במשך כ-16 שעות. לשם מה? כדי לטייח את מה שהתרחש בסג’עיה.

על פי שורה של מקורות פלסטיניים, בסג’עיה התרחש אתמול טבח, כשחמושי צה”ל יורים ללא אבחנה באזרחים. השתיקה הארוכה של צה”ל, והסירוב לספק פרטים על האירועים שם, מאששים את הטענות הללו. שר הבטחון יעלון אמר אתמול שבסג’עיה הפעיל הצבא כוח אש כבד כדי לחלץ פצועים וגופות. נראה שהפחד ההיסטרי של צה”ל מאובדן גופות – אני עדיין זוכר את חיילי צה”ל זוחלים בחוץ של זייתון וציר פילדלפי וסורקים, במובן המילולי ביותר של המילה, את החול בחיפוש אחרי חלקי גופות – הסיר את כל המעצורים. לכל זה, כמובן, אין כל זכר בתקשורת הישראלית הזמומה. מה הם צריכים עכשיו להסתבך עם פלוגות הסערונצ’יק של אליאסי, מה הם צריכים חרם צרכנים. עכשיו כל התקשורת מדברת בקול אחד, זה של דובר צה”ל.

התוצאה, בין השאר, היא פער טוטאלי בין חוויית המלחמה של צרכן התקשורת הישראלי ובין זו של צרכן התקשורת הזרה, או זו שמגיעה אל מי שחווה אותה תוך עקיפת התקשורת הממוסדת. רק כך, תוך הבנה של מה שרואים הלא-ישראלים, אפשר להבין את ההערה הסרקססטית של מזכיר המדינה קרי אמש, “חתיכת מבצע ממוקד.”

נקודה מרכזית אחרת של המכתב של ארגוני זכויות האדם היא שכאשר צה”ל דורש מתושבי רצועת עזה להתפנות, הוא לא יוצא בכך מבחינת חובתו על פי החוק הבינלאומי. כדי שלדרישה הזו תהיה משמעות, ולא רק כסת”ח לחמושים, על צה”ל לספק שני דברים: א. מקום בטוח אליו יכולה האוכלוסיה לנוס, וב. מסדרון בטוח שדרכו היא יכולה לנוס. הוא גם יצטרך לאפשר אספקה הומניטרית ניכרת למקום המקלט הזה, אבל זה כבר יקרה אחר כך.

אף אחד משני התנאים הללו איננו מתקיים. העזתים חיים במצב שבו מותם יכול לבוא מכל רגע, מכל כיוון. על פי הערכות האו”ם (זהירות, מסמך) מספר העקורים ברצועת עזה כבר מגיע לכ-100,000 – וישראל הכריזה על 43% משטח הרצועה, אחד האזורים הצפופים בעולם, כאזור שכניסה אליו היא מבחינתה סיבה מספקת להרוג את המשפחה שלך.

מספר ההרוגים העזתים עבר את ה-500; שני אזרחים ישראלים (אחד, אמנם, רק בדואי, ועל כן הוגדר על ידי בית המשפט העליון כאזרח סוג ג’) נהרגו; ומספר הרוגי צה”ל, על פי הדיווחים הלא רשמיים, מתקרב בשעות אלה ל-30. ואחרי כל זה, עוד לא קיבלנו הסבר חד משמעי על מטרתו של המבצע.

אם המטרה היא הפסקת ירי רקטות, אז המבצע לא הצליח וגם אין שום סיבה לחשוב שיצליח. אחרי הכל, העזתים ירו לישראל הרבה יותר רקטות ב-2004, כשישראל שלטה ברצועה ודיממה עבור השליטה הזו, מאשר ב-2006. לא היתה שום סיבה להניח שחיל האוויר יוכל למנוע את הירי הזה, משום שהוא נכשל במטלה הזו פעם אחר פעם – החל מ-1981 וכלה במלחמת לבנון השניה. אין שום סיבה להניח שצה”ל מתכוון לכבוש את הרצועה מחדש, לכל היותר הוא מבצע גיחה ארוכה; ובלי כיבוש מתמשך אין אפילו צל של סיכוי לעמוד במשימה הזו.

אחר כך אמר ראש הממשלה נתניהו שהמטרה היא פירוז רצועת עזה מרקטות. זו מטרה סבירה אפילו פחות, מהסיבות שצוינו לעיל. אחר כך, נתניהו שינה גרסה וטען שמטרת הפלישה הקרקעית היא נטרול מנהרות – אבל, כפי שציין אמיר אורן, צה”ל לא חזר על השקר הזה. וזה היה שקר, כי ההחלטה על הפלישה התקבלה יומיים לפני חשיפת המנהרה הגדולה. החשיפה שלה היתה פשוט התירוץ. גם התואנה הזו לא עומדת במבחן ההגיון: כפי שצה”ל מתחמש בחימוש מתקדם, כולל – על פי דיווחים בעזה – פצצות שגורמות לפציעות פנימיות בלי פציעות חיצוניות, כך החמאס ימשיך לחפור מנהרות. חפירת מנהרה לוקחת הרבה מאד זמן, ואם אתה הורס מנהרה היום, אף אחד לא מבטיח לך שהיא לא תהיה שם עוד שמונה חודשים. כדי להבטיח את זה, תצטרך להשאיר כוח כיבוש. המנהרות הן הנשק המובחר של החמאס, שעד כה הוא מוכיח את עצמו יותר מהרקטות. זאת, למרות הסרטון הרהבתני שהוציא דובר צה”ל בשבוע שעבר ושאתמול ודאי היה מעדיף לבלוע.

בינתיים, על מזבח המטרות הלא ישימות הללו, הרגנו מ-500 איש, רובם המוחלט אזרחים, ונכון לשעת כתיבת מילים אלו, על פי דיווחים לא רשמיים, איבד צה”ל קרוב ל-30 איש. דמם של כל אלה בראשו של בנימין נתניהו – אבל נתניהו, הפחדן שבפוליטיקאים שלנו, לא היה מסתכן בהפעלות כוח צבאי אלמלא העריך נכונה שהציבור היהודי בישראל הוא נרקומן דמים, שיהיה מוכן לסלוח על הכל אם רק “נכניס להם יותר.”

ועוד דבר אחד: יש ארגון בשם “מוניטור האקדמיה הישראלית,” שמייבב על כך שיש “אקדמאים ישראלים קיצוניים שמנצלים לרעה את החופש האקדמי כדי לפעול לשם שלילת זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית.” בראשו עמד בשעתו אחד, מוטי קידר, שמתהדר בתואר ד”ר. לפני מספר שבועות, התראיין קידר – שמתיימר להיות מזרחן – ברשת ב’, שם הודיע קוממיות שהדבר היחיד שמרתיע מחבלים מוסלמים הוא החשש שמא יאנסו את נשותיהם או אחיותיהם.

וואלה. הייתי רוצה לראות את המחקר האמפירי עליו מתבסס קידר כשהוא פולט את האמירה הזו. הייתי רוצה עוד יותר לדעת איך יגיב ארגון ה-hasbara “מוניטור האקדמיה” לכך שהראש שלו לשעבר קובע שצה”ל צריך לנקוט במדיניות של אונס – הכל לצרכי בטחון, כמובן. כבר התרגלתי לכך שלימין היהודי יש אובססיה עם פנטזיות אונס – כל מי שהשתתף בהפגנה שבה נכחו הברנשים האלה היה עד לכך. טוב לדעת שהפנטזיה נמצאת גם בקרב אלה שמכתיבים לאספסוף את הטון ומתעטפים באצטלה אקדמית. ועוד באצטלה של פיקוח על פשעי מחשבה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון

צה”ל בוחר במודע לתקוף את בני משפחותיהם של אנשי חמאס. זה פשע מלחמה, נקודה. תדע כל אם עבריה כי בנה מגויס לארגון טרור

בוקר טוב, הרי החדשות ועיקרן תחילה. גדודי עז א דין אל קסאם לקחו הבוקר אחריות על הפיצוץ בביתו של מוטי, מ”פ פלוגה ג’ בגדוד ההנדסה של גבעתי, שברחוב הנרקיסים בתל אפקה. בפיצוץ נהרגו אריאלה, אשתו של מוטי; יאיר, בנו בן השנתיים; סיגלית, בתו בת השנה; שלומית, אמו בת ה-64; וירון, שכן בן 23 שבדיוק נכנס לדירה כדי לבקש חצי כוס סוכר. כמו כן התלקחו שלוש דירות סמוכות, ושמונה אנשים אושפזו בדרגות פציעה שונות. בהודעת החמושים נאמר כי היה ברור להם כי מוטי איננו בבית, אך הפיצוץ היה הכרחי כדי להבהיר למוטי – אותו הגדירו חמושי החמאס כמבוקש בכיר לאחר שהיה מעורב בפיצוץ מנהרה – שאין לו לאן לחזור.

נשמע מופרך? כי זה בדיוק סוג ההודעות שצה”ל מפיץ ביומיים האחרונים. הוא, כמובן, מקפיד לעשות זאת בעילום, תוך ציטוט “בכירים” בו. הנה, למשל, הדיווח של בטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום”:

“ישראל העצימה אתמול את המבצע בעזה, בניסיון לגרום לחמאס למצמץ ולפעול להפוגה. כחלק מכך, הוכפל כמות המטרות שהותקפו, ונכללו בהן במכוון בתי המגורים של כל צמרת הזרוע הצבאית, שבה מפקדי גזרות הלחימה בעזה, בחאן יונס וברפיח. הרעיון ברור: לייצר "מחיר הפסד" ולחץ מצד בני משפחה, שיפחדו לאבד את כל עולמם.”

ההדגשה שלי. נחום ברנע כתב הבוקר ב”ידיעות אחרונות” דברים דומים:

barnea

וכפי שכבר ראינו, “בכיר בחיל האוויר” אמר מילים דומות מאד ל”הארץ.” כלומר, יש לנו תדריך של צה”ל לכל התקשורת. אבל חשוב לשים לב: ברנע לא מצטט את המקורות שלו, “הארץ” מסתמך על “בכיר בחיל האוויר,” ו”ישראל היום” על “בכירים בצה”ל ובשב”כ.” למה דובר צה”ל לא חותם על הדברים האלה בשמו? למה אין אף בכיר בצבא שעומד מאחורי המדיניות הזו?

כי המדיניות הזו היא פשע מלחמה, זה למה. וקצין שייראה כאילו הוא עומד מאחוריה, מסמן את עצמו להעמדה לדין עתידית. לצבא מותר לתקוף מטרות צבאיות – אבל כאן המטרה היא אזרחית במובהק. היא לא מפקד בחמאס; היא קרובי המשפחה שלו, המטרה היא שימוש בהם כדי להפעיל עליו לחץ. בלשון מנומסת פחות, צה”ל לוקח אותם כבני ערובה. וגם הורג בהם במספרים גדולים.

כפי שציינו בצלם לפני לא מעט הרוגים אזרחיים – חמוש מעופף של צה”ל השתמש הבוקר במפציץ משוכלל כדי להרוג עוד ילדה בת עשר, נור מרוואן אלמג’ידי מרפיח, וסך כל ההרוגים הפלסטינים עומד על 105 – בתים אינם מטרה צבאית לגיטימית. שוב, יש לומר שמאחורי המילים השקולות “הפרה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי” עומד מושג אחר, גס ומכוער יותר: פשע מלחמה.

פעם, היה לצה”ל תירוץ. הוא אמר שהוא לא מתכוון להרוג אזרחים. הוא רק יורה למקום שבו הם נמצאים מתוך ידיעה שיש סבירות גבוהה שיש שם אזרחים, זה לא שהוא רוצה להרוג אותם, זה פשוט קורה. הם מתעקשים להכנס למסלול של הפגזים והפצצות שלו. על ההבדל הזה – בין החמאס שרוצה להרוג אזרחים ובין צה”ל שלא ממש רוצה, אבל איכשהו, השלימזל, מצליח לפגוע בהם, לעתים קרובות בבתיהם – בנתה ה-hasbara הישראלית תורות מוסריות שלמות. איכשהו, המספרים – העובדה שצה”ל הורג כמאה עזתים, ברובם הגדול לא מעורבים, על כל הרוג ישראלי – נדחקו החוצה מתורת המוסר היפה הזו. זו כבר לא טעות, אפילו לא העמדת פנים של טעות; זו מדיניות.

עכשיו צה”ל אפילו לא מנסה להעמיד פנים. אם החמאס יורה נשק לא מדויק לעבר אוכלוסיה אזרחית אבל יכול לומר להגנתו – לא שזה יעזור, גם זה פשע מלחמה – שאין לו נשק מדויק, צה”ל משתמש בנשק מדויק ועכשיו הוא גם מודה שהוא מפעיל אותו במכוון כנגד אזרחים.

זה לא צריך להפתיע. אלמנטים מרכזיים של התו”ל הצה”לי נשענים על פגיעה באזרחים. פעולות התגמול, שעליהן בנה צה”ל את האתוס שלו, היו במובהק תקיפה של אזרחים כדי לפגוע באזרחים, כדי להטיל אימה – או, במילים גסות יותר, להשרות טרור. בשנות החמישים, חטף חיל האוויר מטוס אזרחי סורי כדי להחזיר כמה אנשי מודיעין שחצו את הגבול לסוריה; יש מצב שזו היתה החטיפה האווירית הראשונה. שרת ההמום הורה להחזיר את החטופים, אבל זה לא שינה את העובדה שצה”ל התנהג כארגון טרור. במלחמת ההתשה, לא מצא צה”ל דרך לפתור את הלוממה המצרית העקשנית – אז הוא התחיל להפגיז פראית את ערי התעלה, כלומר העביר את המלחמה אל אזרחי האויב. כנ”ל בביירות, 1982, שם הרגו החמושים המעופפים שלנו אלפי אזרחים בלתי מעורבים. פחות או יותר כל האסטרטגיה הישראלית בדרום לבנון, כפי שהתבטאה במבצעים “דין וחשבון” ו”ענבי זעם”, התבססה על ירי על אזרחים: אנחנו נירה על הכפריים השיעים, אלה בתורם יפעילו לחץ על ביירות, וזו תפעיל לחץ על החיזבאללה… כי צה”ל לא ידע איך להתמודד עם החיזבאללה ונמאס לו להפסיד בשדה הקרב.

אותו הגיון עצמו פועל עכשיו. צה”ל לא יודע איך לפגוע בבכירי החמאס, והוא לא רוצה להכניס כוחות קרקעיים לרצועה, אז כדי לפתור את הדילמה הוא מפציץ את הבתים שלהם ורוצח את המשפחות שלהם. המדיניות הזו רחבה הרבה יותר משנוטים לשער: מנתוני OCHA (סוכנות האו”ם לתיאום הומניטרי) עולה (זהירות, מסמך) שחיל האוויר הישראלי החריב בסבב האלימות הנוכחי 70 בתים עד היסוד, ובסך הכל השמיד או פגע באופן קשה ב-342 יחידות דיור. כ-2,000 בני אדם הפכו למחוסרי בית. כמו כן, תקפו חמושינו גם חמש מרפאות, ופצעו 18 אנשי צוות רפואי. אלה הנתונים הנכונים לאתמול; הם התעדכנו כלפי מעלה מאז.

ישראל היתה צווחת עד השמיים, בצדק, אם עז א דין אל קאסם היו מתחילים לפוצץ בתים של קצינים בצה”ל, במיוחד אם אלה לא היו שם בעת הפיצוץ. היא היתה טוענת, בצדק, שזה טרור. אלא שזו אחת לאחת המדיניות שבה נוקטת ישראל. אם היו חסרות סיבות לסרב לשרת בצבא הישראלי, הנה האחרונה. שירות בו מסייע, במישרין או בעקיפין, למדיניות של לקיחת בני ערובה והריגתם. תדע כל אם עבריה כי היא שולחת את בנה לארגון טרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)