החברים של ג'ורג'

אורי משגב לא מבין למה אנשי שמאל מתנגדים להמשך הסיפוח של הגולן. אז הנה, ברחל בתך הקטנה

אורי משגב כותב הבוקר (ה’) ב”הארץ” שהוא לא מבין את ההתנגדות של אנשי שמאל לפיתוח רמת הגולן, ושהסורים צריכים להשלים עם כך שהגולן יישאר בשליטה ישראלית: טאף לאק, בלשונו. על הדרך, הוא לא מצליח להבין מה הבעיה עם ייהוד הגליל. אז, ראשית, טוב להיווכח שוב שאין שום קשר בין רל”ביסטים (אנשי רק לא ביבי) ובין שמאל; שהם אנשי ימין מנומס.

ועכשיו, למלאכה.

נתחיל מהנקודה הפשוטה ביותר, הגליל. משגב טוען שהגליל נמצא “ברובו” בגבולות החלטת 181 של האו”ם (החלטת ההקמה של מדינה יהודית ומדינה ערבית) וכולו בגבולות 1949. אז מה הבעיה, הוא תוהה, בייהוד הגליל? הוא “שלנו.”

הבעיה היא שהמילה “ייהוד” משמעה דחיקה לאחור של זכויותיהם של לא-יהודים. “ייהוד” בא לפתור את הבעיה של יותר-מדי-לא-יהודים בשטח נתון. צד אחד של הייהוד הוא הענקת זכויות יתר ליהודים וישובים יהודיים; צד אחר הוא שלילת זכויותיהם של לא-יהודים. אי הענקת שטחים תעשייתיים לישובים לא-יהודים, למשל. העדר תכניות מתאר, למשל. כלומר, “ייהוד” הוא טיהור אתני זוחל, שקט, כזה שלא מושך תשומת לב בינלאומית. הגליל “שייך” לישראל, אבל ישראל איננה רק יהודיה; היא כל אזרחיה; ומכאן ש”ייהוד” הוא פעולה פסולה. קאפיש, אורי? זה באמת לא מסובך.

הלאה. הגולן. משגב כותב ש”אמנם לפי המבחן היבש של החלטת האו”ם 242 ו-338 מדובר בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, אבל כאן בערך מסתיים הדמיון.” אז זהו, שלא. הבה נפתח את החלטה 242 ונסתכל על המשפט השני שלה: “בהדגישה שרכישת טריטוריה בדרך של מלחמה היא פסולה…” זה, אורי, היסוד של המשפט הבינלאומי שאחרי מלחמת העולם השניה: האיסור המוחלט על תפיסת שטח באמצעות מלחמה. זה חל על רוסיה בקרים, זה חל על עיראק בכוויית, זה חל על ירושלים המזרחית וזה חל גם על רמת הגולן. העידן של ג’ינג’יס חאן והיטלר נגמר, אורי, ויש שמות לא נאים במיוחד למי שמנסים להחזיר את המערכת הבינלאומית למצב של כל דאלים גבר.

הלאה. משגב טוען שבגולן “אין נתינים ערבים משוללי זכויות הכפופים לצה”ל ולמג”ב.” ובכן, אורי, ×–×” לא מדויק. קודם כל, רוב הנתינים הערביים של הגולן אינם שם – משום שישראל גירשה מספר גדול שלהם (יש מחלוקת על המספר, אבל לפחות 70,000). הגירוש ×”×–×” הוא בדיוק סוג הדברים שהמשפט הבינלאומי מנסה למנוע. הוא פשע מלחמה, והבאת מתנחלים ישראלים לשטח הכבוש היא פשע מלחמה נוסף.

יתר על כן – אולי שמעת על ×–×”, אורי – הדרוזים שבגולן מסרבים בחלקם הגדול לקבל אזרחות ישראלית. ישראל ניסתה לכפות אותה עליהם ב-1981, שלחה לשם צבא, הטילה עוצר ובאופן כללי התנהגה בצורה דומה מאד לצורה שבה היא מתנהלת בגדה המערבית. “אין להם שאיפות לאוטונומיה או מדינה עצמאית,” אתה כותב. עד מתי תנסה את סבלנותנו? אין להם שאיפה לאוטונומיה או מדינה עצמאית משום שהם רואים את עצמם כחלק מסוריה.

“האם תושבי הגולן הם אזרחים סוג ב’”? לא, אורי, הם מתנחלים. הם מתנחלים בדיוק כמו אלה בגדה המערבית. העובדה שסוריה מרוסקת ושצה”ל לא צריך לפטרל בין בתים בגולן לא משנה עובדות יסוד: הגולן הוא שטח סורי. סיפוחו הוא פשע מלחמה והוא נטול כל תוקף.

ושמאלנים, אורי, לא תומכים בפשעי מלחמה, סיפוח, או שינוי דמוגרפי בכוח הנשק. שזה בדיוק מה שישראל עשתה ועושה בגולן. אז נכון, הסיפוח והכיבוש של הגולן – שהם במידה ניכרת תוצאת לחץ של התנועה הקיבוצית שממנה אתה בא – הצליחו לישראל יותר מאשר הסיפוח הזוחל בגדה והרסיס בתחת של מזרח ירושלים. ובכל זאת: ההצלחה הזו מציבה את ישראל בצד של ולדימיר פוטין וסדאם חוסיין.

אני יודע, אני יודע, מיד תקרא לי “טהרן.” אני מניח שכבר לא מקובל להשתמש ב”יפה נפש.” אבל, אורי, בין להיות טהרן ובין לעמוד לצד פוטין, הבחירה שלי פשוטה למדי. אני מבין שגם שלך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בהחלטה קטנה אחת, שמט נפתלי בנט את הטיעון הפוליטי המרכזי של מחנה הימין והזכיר לנו את מהותו: שלי שלי, שלך שלי

מעט ורעים היו ימיו של נפתלי בנט במשרד הבטחון, אשר על כן הוא עושה כמיטב יכולתו המוגבלת להשאיר חותם בתפקידו. למרבה המזל הוא כנראה מבין שפלישה לסוריה כבר לא תהיה במשמרת שלו, אז הוא מסתפק בבקשיש למגזר: הוא הודיע שהוא יבנה מעלית במערת המכפלה. זו, לכאורה, מיועדת להנגשת האתר שרווי דם נקיים ליהודים מוגבלים. לכאורה, כי המטרה האמיתית של המהלך הזה היא להוכיח שסמכויות עיריית חברון במערת המכפלה הופקעו, והועברו למפקד הצבאי. סיפוח חלקי בהחלטה מנהלתית של שר.

ואני לגמרי בעד.

למה? ובכן, אתם עשויים לזכור את הפסטיבל שניסה הימין לארגן בשבוע שעבר לרגל 100 שנים להכרזת סן רמו. זו, כפי שכבר נכתב כאן לפני כמעט עשור, היא התחליף שלהם להחלטה 181, הידועה כהצהרת הכ”ט בנובמבר. החלטה 181 בעייתית מצד גזלני האדמות שלנו: היא מכירה במדינה פלסטינית. החלטת סן רמו, לכאורה, נוחה יותר לגנבים. היא אמנם לא מדברת על מדינה יהודית – היא מדברת, בבירור, על משהו משונמך יותר, “בית לאומי”, ולא בכל פלסטינה אלא בפלסטינה (in Palestine) – אבל לפחות היא לא מזכירה מדינה פלסטינית.

מה שלא כל כך מפתיע, משום שזו החלטה של מעצמות קולוניאליסטיות, שקיבלו את החלטתם מבלי לשאול להסכמת הנשלטים. והסכמת הנשלטים, בסופו של דבר, היא השד שרודף את הציונים. עצם הרעיון שיש פלסטינים ויש להם זכויות בסיסיות הוא לצנינים בעיניהם.

אז למה אני שמח על ההחלטה של בנט? או. להצהרת סן רמו יש חלק מובנה שהמתנחלים ועוזריהם מעדיפים לשכוח (ההדגשה שלי): “מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות.” (מן הראוי, בהערת אגב, להרכין ראש מול ראיית העתיד של מנסחי הכרזת סן רמו על הסכנה שמדינה יהודית תוביל לפגיעה במעמדם של יהודי העולם. לציונים, במקרה הטוב, לא היתה כזו.)

כאשר בנט פוגע בזכויותיהם הדתיות והאזרחיות של תושבי פלסטינה המנדטורית; כאשר הוא שולל את זכויותיהם ההיסטוריות של תושבי חברון על מערת המכפלה; כאשר הוא לוקח בסמכות הכוח הכובש סמכות לשנות הסדרים היסטוריים בני מאות שנים – כשהוא עושה את כל ×–×”, כל ×–×” בהחלטה קטנה אחת לכאורה, הוא מוחק את הסעיף שמבטיח את זכויות הקהילות הילידות בהצהרת סן רמו כאילו אין לו שום משמעות. ואכן אין לו שום משמעות.

בנט, בקצרה, חושף את העובדה שהיללות לעבר סן רמו (הן הושמעו השבוע בכנסת על ידי גנב הקולות צבי האוזר, סמכות מוסרית עליונה) הן בסך הכל תרגיל שמיועד להסתיר את האמת שממנה ניסה להתחמק רש”י, בפרשנותו לפסוק הראשון בתנ”ך: ליסטים היו אבותיכם. ועל זה משוך חוט החסד המיוחד של המתנחלים: שלי שלי, שלך שלי. מידת רשעים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

השבוע נקט בנימין נתניהו בצעד תמוה על פניו: הוא הודיע לממשלה שיש להסיר מעל סדר היום את הצעת החוק של ח"כ אורית סטרוק (האחים היהודים), שדרשה להשוות בחקיקה את זכויות הנשים בתחום בגדה לאלה של ישראל. במקום זאת, אמר נתניהו לשרים, יש להסתפק בצו של אלוף פיקוד המרכז. האיש שהיה אחראי על הקומבינה היה אביחי מנדלבליט, כיום מזכיר הממשלה ולשעבר הפרקליט הצבאי הראשי. סטרוק היתה מאד לא מרוצה, וטענה שהצו ממשיך לפגוע בזכויותיהן של נשים ישראליות העובדות בגדה, ועל פניו נראה שהצדק איתה.

למה התערב נתניהו בנושא? או. הצעת החוק של סטרוק, לוחמת זכויות אתן קרויים אדם ואין הם קרויין אדם ידועה, היתה מחילה חלק מהחוק הישראלי על הגדה המערבית. אסור לחשוד בסטרוק שהיא לא היתה מודעת לכך. הצעת החוק שלה היתה סוג של סוס טרויאני. החלת החוק הישראלי בגדה היא ראשיתו הרשמית של סיפוח. רק זה היה חסר לנתניהו.

מאותה הסיבה, סירב נתניהו עד כה להציג לממשלה את דו"ח אדמונד לוי על המאחזים, דו"ח שהוא עצמו הזמין ושהוגש לו לפני יותר משנה. למה? כי הליצנים שחתומים על הדו"ח אימצו את ההלצה שנחשבת במועצת יש"ע לטיעון לגיטימי ואמרו שלישראל יש זכות מלאה להתנחל בגדה המערבית, שכן זו הובטחה לה על ידי פלוני לורד ארתור ג'יימס בלפור, לשעבר שר החוץ של בריטניה, וזאת בתוקף תפקידו כמחלק שלל קולוניאליסטי ומבלי להתייעץ עם תושבי המקום (על הבדיחה הגרועה הזו כתבתי בהרחבה כאן.) נתניהו ידע שאם יביא לממשלה את הדו"ח של לוי, או את הצעת החוק של סטרוק, עוד יכול לקרות אסון והממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה של ישראל עוד תקבל אותם. ואז באמת יהיה צורך להפנות את כל תקציב הממשלה ל-hasbara, וגם זה לא יעזור.

אצל אדמונד לוי אין כיבוש. יש לכל היותר כל מיני אנשים שחיים לרוע מזלם בשטח שנשלט על ידי ישראל ושאין לה שום מחויבות כלפיהם. יש בעיה מרכזית אחת בטיעון הזה: כל הבסיס המשפטי של הנוכחות הישראלית בגדה המערבית נשענת על התפיסה שמדובר בשטחים שמוחזקים ב"תפיסה לוחמתית," קרי שהם כבושים. אם אין כיבוש בגדה המערבית, אז מה שיש שם הוא מצב של אפרטהייד: שתי אוכלוסיות שיושבות באותו המקום אבל נהנות מסוג שונה לגמרי של זכויות. האחת נשפטת בבתי דין צבאיים, ושהזכויות שלה נקבעות על פי שעטנז של חוקים עותומניים, בריטיים וצווי אלוף; השניה מורכבת מאזרחים ישראלים עם כל הזכויות של כאלה.

כיבוש אמור להיות זמני: השופט לוי ציין, בין השאר, שאין כיבוש משום שמה שישראל עושה בגדה הוא לגמרי לא זמני, והוא צדק לגמרי. מה שמתרחש בשטחים הוא אפרטהייד, או בעברית "משטר הפרדה." התואנה היא בטחונית באופן רשמי – כיבוש, אחרי הכל – ואתנית בפועל.

וככל שיותר אנשים קולטים את זה, ככל שהסיפוח הזוחל שמבצעת ישראל כבר 47 שנה הופך למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו, כך חלקים מן הימין – הימין החילוני, בדרך כלל; הימין הדתי מתחיל לאמץ את הסיפוח בידיים פתוחות – נאחזים בכל כוחם באמירה "אבל זה כיבוש." מושג שלפני שני עשורים היה מסמן את המשתמש בו כשמאלן מסוכן הופך בעשור האחרון, מאז אריאל שרון, לתירוץ האולטימטיבי. לא, מה שאנחנו עושים הוא לא אפרטהייד; אסור להביא על ישראל את קצה הראוי של דרום אפריקה; לא, זה לא דומה, זה "רק" כיבוש. ואתם יודעים, הוא זמני, ואולי יום אחד אם הפלסטינים יסכימו אז נפסיק, אבל לא, לא – אל תדברו על אפרטהייד. זה רק "כיבוש."

אלא שכיבוש לא הולך עם סיפוח. והאנשים שמדברים על הכיבוש כתירוץ האחרון של ישראל הם גם אלה שאומרים בנשימה אחת ש"יש עובדות בשטח", שהרי איש לא חושב ש"נפנה יהודים מבתיהם," ושהפלסטינים יצטרכו לוותר על נתחים ניכרים מאדמות הגדה – בקעת הירדן, בתור התחלה. ו"גושי" ההתנחלויות. והרי לא יעלה על הדעת שנוותר על אריאל (ליצן הרודיאו של הפוליטיקה הישראלית, שמכהן בימים אלה כשר אוצר, אף אמר במהלך מערכת הבחירות ש"אין מפה של ישראל שבה אריאל איננה במדינת ישראל", כנראה משום שלא טרח לפתוח מפה). וכמובן, יש אזורי בטחון ו"גב ההר" וקש וגבבה אחרים. הם רוצים את הסיפוח שלהם, רוצים את משטר ההפרדה-אפרטהייד שלהם, אבל יודעים מה יקרה ברגע שישראל תצהיר פומבית על מה שהיא עושה בפועל: סוף הלגיטימציה של המדינה הציונית.

אז הימין – חלקו הפחות משיחי אם כי לא בהכרח פחות פסיכי – נדחק לדבר על "כיבוש." הוא מקבל סיוע משמאלנים טובים שלא איווררו את הדעות שלהם ב-20 השנים האחרונות. צריך לומר בגלוי: הבעיה היא לא כיבוש. הבעיה היא משטר ההפרדה והסיפוח הזוחל. כל זמן שנמשיך לחשוב שהבעיה היא כיבוש – קרי, שלטון צבאי על אוכלוסיה אזרחית עוינת – נשחק בסופו של דבר לידיו של הימין.

אז הפסיקו לדבר על כיבוש, והתחילו לדבר על אפרטהייד (הפרדה) וסיפוח. אלה הבעיות שבפנינו. ויוכיח בנימין נתניהו, גדול הפחדנים של הימין הישראלי: אלה המונחים שמדירים שינה מעיניו. בואו נהרוס לו את השלאפשטונדה.

הערה מנהלתית א': אתמול (ה') חצינו, עדי אלקין ואני, את קו היעד שקבענו לעצמנו בפרויקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים." אנחנו נרגשים ושמחים מאד – עשינו את זה תוך מעט יותר מיומיים. בקרוב נציב תמורות נוספות, ואנחנו רוצים להודות לכל מי שתמך בנו עד כה, ולקרוא למי שטרם עשה זאת להצטרף לפרויקט מנצח.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)