החברים של ג'ורג'

מחאת 2011 נרמסה ב-2012 ונבגדה ב-2013. אבל היא איתנו, היא לימדה אותנו הרבה, והיא עומדת לחזור ובגדול

נהוג לומר היום שהמחאה של קיץ 2011 היתה אירוע קצר, מדהים שנגמר והותיר טעם של אפר. מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות בדרישה לשינוי. ושום דבר לא יצא מזה. שני אירועים נחשבים למסמני דעיכתה של המחאה. האחד הוא מעצרה של דפני ליף ב-2012, שקרס בקול נפיחה רמה לאחרונה; השני ×”×™×” הבחירה ביאיר לפיד ויש עתיד ב-2013. הראשון ייצג את דיכוי המחאה, השני את הבגידה בה על ידי פוליטיקאי שהונה את בוחריו ומכר אותם לבנימין נתניהו – כפי שנחזה מראש בבלוג ×”×–×”.

אבל מי שמחפש קו ישר בהיסטוריה בדרך כלל מתאכזב. מהפכות מהירות נוטות להגמר באסון. ובמשחק הזה, שום דבר עוד לא נגמר. בימים אלה אנחנו מתחילים לראות את הפירות של 2011.

קודם כל, אנשים הרבה יותר מודעים כלכלית. הם יודעים יותר, הם מבינים יותר, והם קולניים יותר. השנתיים האחרונות היו פריחה יוצאת דופן של התאגדויות במקומות העבודה, אחרי שלושה עשורים של שבירה של העבודה המאורגנת על ידי ניאו-ליברלים, הן מן הליכוד הן מן העבודה (עבדכם הנאמן הצטרף אף הוא לאחרונה לאיגוד עובדים, זה של “יש דין”, שמאורגן תחת “כוח לעובדים”, ובין שלל המסים שאני משלם, את זה אני משלם בשמחה של ממש.)

שנית, תראו מה קורה בימים האחרונים לארגון העובדים של אנשי הקבע. הוא ניסה את השטיק הישן שלו, לאיים על התושבים במלחמה כושלת אם לא ישלמו לו עוד פרוטקשן. בשנים עברו זה קרה כמעט בלי קולות מחאה. הפעם זה לא עובר בשקט. מכל עבר עולים קולות מחאה, ואנשים תובעים מארגון הסחיטה של בוגי וגנץ להתייעל לפני שהוא בא לקחת מאיתנו עוד כסף. בצה”ל עוד לא מבינים איך זה קרה להם, אבל עוד כמה תרגילים כאלה, ולצה”ל תהיה בעיה של ממש. איתמר שאלתיאל כתב פעם שלכולנו יש שתי תדמיות של צה”ל: האחת היא של צבא מבריק, שבו הכל מתנהל כשורה, כל הקצינים מבריקים והכל מתקתק; השניה היא של הצבא כפי שכל אחד מכיר אותו: גדול מדי, בזבזו וטיפש כמו עוזי דיין ומירי רגב. הדימוי הראשון הוא אשליה, אבל זו אשליה חזקה מאד. גנץ ויעלון מאלצים את האזרחים להתבונן שוב ושוב בצבא שהם מכירים מנסיונם. כל מבט בו מפוגג את האשליה, וזה מצוין. אם על ישראל לחיות, על האשליה של צה”ל להשבר.

שלישית, לשר לענייני טייקונים שלנו קרתה תקלה מצערת. הוא ניסה למנות כיועץ אסטרטגי את מוטי שרף. הלז משמש כיועץ גם לשורה של טייקונים: רקפת רוסק-נתתי-הנחה-בלתי-סבירה-לנוחי-דנקנר-עמינח מבנק לאומי, שאול אלוביץ מבזק, עידן “לונדון מחכה לי” עופר, אליעזר “ידו בכל” פישמן, מוטי “הגביר השביר” זיסר ורבים אחרים. בשנים עברו, המינוי היה עובר בלי יותר מדי בלגאנים. לא עוד. קמה מחאה ניכרת, ויומיים אחרי המינוי, חגג “חדר המצב” נצחון: לפיד נאלץ לוותר על שרף.

תקציב 2015 עומד להגיע. במהלכו, כבר הודיע בנק ישראל, תצטרך הממשלה לקצץ הוצאות ולהעלות מסים בשווי של 18 מיליארדי ש”ח. השקרן ממשרד האוצר, שלפני שנה וחצי הבטיח לנו במיטב המסורת הניאו-ליברלית שבתוך שנתיים יהיה כאן טוב, יהיה זה שיצטרך לנצח על הקטסטרופה. גנב הקולות שהרג את המחאה יצטרך, בצדק פואטי, לאכול את העוגה שבישל.

המחאה תחזור, והפעם אנחנו צריכים לנצח. הכלל הראשון ×™×”×™×” שלא ליפול שוב בפח של נוכל נוצץ, ששוב ימכור אותנו ל-18 המשפחות. המועמד הבולט הפעם הוא תומך “החטיבה היהודית” בליכוד, משה כחלון, שעכשיו מנסה למצב את עצמו כאיש מרכז ופעיל חברתי – זאת למרות שאף אחד לא זוכר שום פעילות חברתית שלו כשהיה שר הרווחה (כן, הוא ×”×™×” שר הרווחה. נכון שגם אתם לא ידעתם?)

זה יום ייחלנו לו עוד יעל ויבוא. אל יאוש.

(יוסי גורביץ)

מטבעם יחסי העבודה אינם מאוזנים ומוטים לטובת המעביד. במדינת ישראל המקל היחידי כמעט שניתן בידי העובדים כלפי המעביד הוא השביתה. ובכדי למנוע מהמעסיקים לסרס את הנשק הזה, נקבעו בחקיקה הגנות על השובתים: המעסיק אינו יכול להביא עובדים אחרים במקומם, וגם ניתנת לשובתים חסינות בפני תביעות על נזקים שנגרמו כתוצאה מהשביתה. הם לא ייחשבו כמפרי חוזה העסקתם או כל חוזה אחר, ולכן לא ניתן לפטרם, והם גם לא יחשבו כגורמי הפרת חוזה עם צד שלישי.

כעת כשניתן בידי העובדים חימוש הרסני כנגד המעסיק (וגם כנגד עצמם: הם אינם זכאים לשכר בזמן השביתה, ואם תמוטט את המעביד, הרי שלא ישאר להם מקום עבודה לאחריה), ניתן גם איזון נגד, בדמות תנאים שיש לקיים על מנת ששביתה תחשב חוקית ותזכה להגנות הללו.

הבוקר התבשרנו כי ביה"ד לעבודה קיבל את עמדת המדינה, ובפסק הדין מהבוקר כתבה כבוד הנשיאה נילי ארד:

מצביעות הראיות על כך שההתפטרות ההמונית של הרופאים הצעירים מהווה על פי מהותה פעולה קיבוצית מתואמת המכוונת לשינוי תנאיו של הסכם קיבוצי חתום כדין. פעולה קיבוצית מתואמת זו ננקטת שלא כדין […]

בקביעה הזו משווה בעצם ההתפטרות של הרופאים לשביתה. אלא שההתפטרות אינה נשק ביחסי העבודה, היא פירוקם המוחלט. ומשהסתיימו יחסי העובד־מעביד, אין המתפטרים זכאים להגנות שפורטו.

בקביעה כי התפטרותם של המתמחים בטלה, בית הדין מכריז על התפטרות כשוות ערך לסכסוך עבודה. בכך הוא פוגע בזכות לשביתה, שכן הוא מטיל את חובות השובתים ללא ההגנות הניתנות להם. והוא פוגע בזכות בסיסית אף יותר לחופש העיסוק, כשהוא לא מאפשר לאדם להחליט כי די לו, והוא מעדיף את האבטלה.

אם הפיטורים מאורגנים ואם לא, אם המתמחים מתוגמלים היטב ואם לא, אם בהתפטרותם הם יפגעו בבריאות הציבור ואם לא, בצווי המניעה שנתן בית הדין, הוא פוגע פגיעה אנושה בזכות לעבוד ולהתפרנס בכבוד של כולנו.

אם כי אור קטן יש כאן: הפגיעה של בית הדין מתגמדת לעומת ממשלת ישראל ושר הבריאות בנימין נתניהו, שפרט לפגיעה בזכות הזו, פוגעים גם בזכות בסיסית אף יותר: הזכות לבריאות.

מי ייתן בריאות טובה לכולנו. נזדקק לכך.

(שי אלקין)