החברים של ג'ורג'

למרבה השמחה, התפיסה שחיילות צריכות לשתוק ולספק את הצרכים של הקודקוד שלהן עוברת מן העולם. אבל מה לעזאזל גורם לאנשים לחשוב שלירן חג’בי הוא גיבור?

עמוד פייסבוק נתעב בשם “אזרחי ישראל נגד מאי פאטל” השווה את פאטל לחמאס וטען שהיא פגעה בגיבור ישראל. אני לא מקשר כאן לעמוד ×”×–×” כדי לא לתת לו פרסום שלא מגיע לו, וממילא התפוצה שלו אפסית – 109 לייקים בעת כתיבת פוסט ×–×” – אבל הוא מאפשר לנו לעמוד על זרם מחשבה שלמרבה השמחה הופך לפחות רלוונטי בתרבות הישראלית.

למי שהיה מנותק מהתקשורת בימים האחרונים, תקציר האירועים: לפני מספר חודשים החלו הסטנוגרפים המכונים אצלנו כתבים צבאיים לדווח על כך שמתנהלת חקירה כנגד מג”ד בגבעתי. רק לאחר כמה ימים הם החלו לדווח על כך שהוא חשוד בעבירות מיניות, ורק בסוף דצמבר נחשף שמו – סא”ל לירן חג’בי, מפקד גדוד צבר של גבעתי.

אף שרשמית הודח חג’בי על ידי הרמטכ”ל דאז ×’× ×¥ כבר בדצמבר, הוא המשיך למשוך משכורת צבאית בתפקיד של כלום עוד בחודש מארס 2015. עם זאת, סגנו – הסמג”ד רס”ן ב’., קצין בעל צל”ש שהפגין אומץ לב אזרחי וחשף את קשר השתיקה סביב חג’בי – דווקא הודח. רס”ן ב’. אמר לקולונל של יהוה, עופר וינטר, שהחיפוי על חג’בי הוא הפגנת “קודים של מאפיה.” בתגובה, אישר וינטר את הדברים והדיח אותו בשל “חוסר לויאליות” לחג’בי.

בכך הפגין וינטר את העולם ההפוך שבו הוא חי. רס”ן ב’ היה נאמן לחייליו. הוא לא היה מוכן שהם יהפכו לקורבנות של טורפים מיניים, שמנצלים את מעמדם ואת כוחם כלפי חיילי סדיר כדי לספק את תאוותם המינית. בצבא הרומאי היה מקובל שאם חייל נפל קורבן לתאווה המינית של מפקדו, הוא לא היה נענש על הריגתו. למרבה הצער, אנחנו לא שם יותר. חג’בי נחשד בשעתו בהטרדה מינית ותקיפה מינית של שתי חיילות, אבל הוא לא היה הטורף המיני היחיד שעליו חיפו וינטר וצה”ל. חייל שהוטרד מינית על ידי הקצין שלו העיד שהוא דיווח על כך לווינטר וזה הבטיח לו שהוא הדיח את המטריד. כפי שאפשר לצפות מדמות הדגל החדשה של האחים היהודים, וינטר שיקר.

החשדות המקוריים כנגד חג’בי היו מעשה מגונה והטרדה מינית של שתי חיילות, כמו גם שיבוש הליכי משפט על ידי הדחת פקוד לעדות שקר. רק הסעיף האחרון ×”×™×” צריך לשלוח אותו לכלא לשבע שנות מאסר – וזה העונש במערכת האזרחית. העונש שהמערכת הצבאית, שבנויה לקיומה על דיווח אמת, היתה צריכה להשית על קצין שחתר תחת כל הערכים שלה – הרשמיים, על כל פנים – אמור ×”×™×” להיות הרבה יותר חמור.

אבל כל מי שמכיר את הבהמה הירוקה ידע בדיוק מה עומד לקרות. בסוף מארס 2015, החודש שבו התגלה שחג’בי הוחזר לשירות פעיל (או על כל פנים למשיכת משכורת פעילה), למדנו שהפרקליטות הצבאית הגיעה עם חג’בי להסכם טיעון. במקום לתלות אותו מאשכיו בשני סעיפים של הטרדה מינית ומעשים מגונים, כמו גם הדחה לעדות שקר, חגב’י יודה בחמישה סעיפים של ”התנהגות שאיננה הולמת” שהיו בחלקם “בעלי אופי מיני” ויפרוש מצה”ל בלי לשבת יום אחד בכלא.

לפני עשר שנים וכנראה גם חמש שנים, דיל כזה היה עובר בלי יותר מדי רעש. שני הצדדים, בסופו של דבר, רצו את אותו הדבר: לא לכבס את הכביסה המלוכלכת של הבהמה הירוקה בפומבי. הפרקליטות לא באמת רצתה את הראש של חג’בי על שיפוד, כי כמו וינטר היא העדיפה למכור את החיילות שהוא הטריד מינית כדי לשמור על השם של גבעתי וצה”ל. כולם רצו שזה ייגמר בשקט, אף אחד לא רצה כותרות מבית דין צבאי. פלא שזו היתה העסקה?

רק שיש פה עוד צד: הנפגעות. ואחת מהן, מאי פאטל, הפגינה אומץ לב אזרחי מדהים וחשפה את עצמה השבוע כמי שהוטרדה על ידי חג’בי, וזאת במחאה על האין-עונש שיקבל חג’בי. היא ועורכת הדין שלה, רוני אלוני-סדובניק, הבהירו שהן מתנגדות לעסקת הטיעון שנעשתה שלא על דעת המתלוננת. לא ברור אם חוק זכויות נפגעי עבירה חל על חמושי צה”ל – הללו הם במידה ניכרת עבדי המדינה – אבל די ברור שצה”ל ממש לא ירצה לנהל את הקרב ×”×–×”, על כל פנים לא בשדה הקרב הספציפי ×”×–×”.

פתאום, הקורבן של חג’בי היא לא מישהו עלום, נטול שם או פנים; פתאום, הקורבן הוא לא סטטיסטיקה. פתאום, הפשע איננו פשע ערטילאי, סעיף כלשהו בספר החוקים. יש קורבן והיא יודעת להביע את עצמה. התגובה השובניסטית הצפויה היתה מהירה: מישהו חפר תמונות של פאטל בבגד ים ונפנף בהן. כאילו זה אומר משהו. כאילו לאשה אין זכות ללבוש בגד ים, או להתגאות במיניות שלה. כאילו שיש קשר בין בגד הים שלבשה פאטל באזרחות ובין הניצול המיני שכפה עליה הטורף המיני שהפך למפקד שלה.

ואז, כצפוי, באה הטענה שבכך שפאטל שמה קץ לא ראוי לקריירה של חג’בי, לכאורה גיבור ישראל, היא הפכה לסוג של אויבת של המדינה. לטעמי, וכאן אני מודה שאני מיושן משהו, הקץ הנכון לקריירה של חג’בי ×™×”×™×” כדור אחד שיירה הוא-עצמו מאקדח השירות שלו ישירות אל פיו. הצבא דורש מהמגויסים שלו נאמנות עד מוות ונכונות להקריב את חייהם. כשקצין הופך לטורף של חייליו; כשהוא מנצל את תחושת הנאמנות לצבא שהוחדרה בהם לצרכי תאוותו המינית; כשהוא גורס אותם בין תחושת החובה, חוסר הרצון להפוך לקורבן והאימה שבהתמודדות עם מערכת דורסנית; כשהוא דוחף אותם למצב פוסט טראומטי לצרכי הנאתו – יש לדעתי רק עונש אחד ראוי לכך, והוא קמאי בדיוק כמו מערכת הערכים שעליה נשען הצבא. וזו אפילו מבלי להתייחס לשאלה האם חג’בי העטה קלון על מדיו; מדי גבעתי מטונפים בדם אזרחים פלסטינים עד שספק אם מתבונן מן הצד יבחין ברבב הנוסף.

×”×’× ×” על טורפים מיניים תמיד היתה חלק מהאתוס של צבאות, אם לא בתירוץ של סטאלין למעשי הצבא האדום ביוגוסלביה – “חיילים צריכים להשתעשע קצת” – אז בנימוק שהצבעה על הפשעים תפגע בשמו הטוב של הצבא. בן גוריון ידע על מה שעשה דיין לחיילות, אבל העדיף להתבונן הצידה. לדיין, מצד שני, היו הישגים צבאיים של ממש; אפשר ×”×™×” להעלות ברצינות את הטיעון הבעייתי מאד שבמידת הצורך, הצורך במצביא ראוי, מורידים את הגנב מחבל התליה. אבל ×–×” ×”×™×” דיין.

מי זה לעזאזל לירן חג’בי? גיבור קרבות של חוליה? מצביא של מערכות סימטה? אביר חיסול החמושים למחצה? אלוף הירי בבלתי מעורבים? מי בכלל שמע עליו עד שהתברר שהוא טורף מיני? זה האיש שעבור שירותיו החיוורים מתבקשות חיילות גבעתי לפתוח את הרגליים ולחשוב על צה”ל?

ואז אתה נזכר שרגע, דווקא ×”×™×” מישהו עם צל”ש בכל הסיפור העגום ×”×–×”. אה, נכון – ×–×” ×”×™×” רס”ן ב’, האיש שווינטר הדיח (בהסכמת אלוף הפיקוד תורג’מן) ×›×™ הוא דרש לחשוף את מעלליו של חג’בי. ודווקא אותו לא מזכירים כל כך; למעשה, די משכיחים אותו. ואז אתה מבין שכרגיל, מאחורי הדרישה לסתום את הפה ולא לומר שום דבר על גיבורים בגרוש נוסח חג’בי, ניצבת פשוט הפטריארכיה הייחודית ליהדות, זו שגורסת שכל אשה יהודיה היא “אחותנו” אם היא מעיזה לצאת עם לא-יהודי, אבל היא הופכת בשניה לשפחה חרופה ברגע שאבר מין מהלך עם שם יהודי טוב חושק בה.

טוב לזכור. וטוב לדעת שלפחות בכל מה שקשור לניצול מיני של נשים בצה”ל, אנחנו כבר לא בשנות החמישים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קראתי את שני הפוסטים שפורסמו כאן לפני כחודש וחצי, של ואן דר גראף אחותך  ושל דינה ביכל-שונרא, בנושא ההטרדות המיניות. אינני רוצה להתווכח על דבר ממה שהן אמרו, לא עם דעתן ובוודאי לא עם הדוגמאות הכואבות שחלקו עמנו. אבל דבר אחד שכן גיליתי שחסר לי בכתיבתן, ×–×” הגדרות. שוב ושוב, אצל שתיהן, ראיתי תגובות מתגוננות של גברים שפוסלים את הדיון בהטרדה מינית, להבנתי, בעיקר משום שהם מודאגים ×›×™ הם עצמם, אולי, הטרידו מינית, והדיסוננס הקוגניטיבי שבין ראייתם את עצמם כנאורים ופמיניסטים לבין האפשרות שאולי הטרידו מינית, מטריף אותם.

אז בואו, נגדיר. וגם נסביר. ונדגים.

אזהיר מראש שאין לי שום הכשרה משפטית, ואין לראות בנאמר כאן כייעוץ משפטי מכל סוג. מה שכן יש לי זה שכל בריא. לא צריך הרבה יותר מזה.

על פי ויקיפדיה, החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית, שנחקק בשנת 1998, מגדיר חמישה סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית, וקובע שהתנהגות כזו היא בגדר עבירה פלילית ועוולה אזרחית. המעשים שלפי החוק הם בגדר הטרדה מינית:

1. סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.

סחיטה באיומים היא כמובן אסורה, נקודה, לא משנה מה ההקשר. אבל כשהמעשה שהנסחט או נסחטת נדרשים לעשותו הם בעלי אופי מיני, מדובר בעבירה כפולה. להציע לבחורה יחסים מסוג כלשהוא – מותר. לאיים עליה בנזק כלשהו לו היא תסרב – הטרדה מינית, וסחיטה באיומים. נכון שזה פשוט?

להבנתי (הכותבת אינה עורכת דין, וכו'), גם מקרים כמו הדוגמא  שחלקה בטוויטר דינה ביכל-שונרא בה לקוח התנה קבלת תשלום תמורת עבודה ב"לנשק אותו", הם סחיטה באיומים, שהרי הלקוח במקרה ×–×” איים בגזל של כסף המגיע לה על עבודתה.

2. מעשים מגונים, כלומר מעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני שהמוטרד אינו מסכים להם.

אסור לגעת באישה או גבר כשהם אינם מסכימים לכך. זה כבר צריך להיות ברור מאליו. לצערי הרב, זה עדיין לא. לפני עשור, כשהייתי תלמידה בחטיבת הביניים, זה היה כל כך לא ברור מאליו שכשתלמיד היה, באופן קבוע ומדי יום, נוגע, בכוח, בחזה שלי, איש לא פצה פה. אף מורה לא באה לעזרתי. המנהלת לא עשתה דבר, וגם לא אחראי המשמעת. לא עלה על דעתו של איש לזמן את המשטרה, או להרחיק אותו ממני. תלונה למשטרה בוודאי שלא הועלתה על הדעת, שהרי זה "יהרוס את החיים שלו". והחיים שלי? והגוף שלי? לא היה ברור אז, לאותם אנשים שהסמיכה המדינה לשמור עלי ולהגן עלי ולחנך אותי, שמה שעושה אותו הילד זה לא בסדר. זה בוודאי לא היה ברור לילד עצמו כשחיבק אותי בכוח ומנע ממני לברוח, או רדף אחרי במסדרונות. עד היום אני לא יודעת מאיפה אזרתי אומץ לספר להורים שלי. ואני מלאת תודה על שביקשו, והתלוננו, ואיימו בהגשת תלונה, עד שהורחק ממני המטריד. התוקף.

אסור לגעת באישה או גבר כשהם אינם מסכימים לכך. זה כבר צריך להיות ברור מאליו.

3. הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד ×›×™ אינו מעוניין בהן (כאשר ההצעות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול – המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן).

שימו לב להבדל המשמעותי בין הסעיף השני לשלישי: הסעיף השני מציין שכדי לבצע מעשים, צריך לקבל הסכמה, ואילו הסעיף השלישי מציין שהצעת הצעות היא פסולה רק כאשר היא חוזרת על עצמה, והמוטרד/ת הביע/×” את אי-העניין שלו/×” בהצעות הללו. זאת אומרת שמותר לי להציע לעמית לעבודה לא רק לצאת איתי, אלא אפילו במפורש לשכב איתי, ממש עכשיו, במחסן. מותר לו, כמובן, להסכים או לסרב. אם הוא דוחה את הצעתי, בין אם במילים ובין אם בכל צורה אחרת, ואני חוזרת על ההצעה שלי כל יום בשעה ארבע וחצי, זו היא הטרדה מינית. זוכרים את הקטע ההוא בעונה השלישית של האוס, כשצ'ייס ×”×™×” מזכיר לקמרון שהוא מעוניין בה פעם בשבוע, במילים "היום יום שלישי, אני אוהב אותך"? אז זו לא (לעניות דעתי, הכותבת עדיין אינה עורכת דין) הטרדה מינית. למה? ×›×™ זו לא הייתה "הצעה חוזרת בעלת אופי מיני", אלא הצעה חוזרת לחיים משותפים שהמין בהם הוא רק חלק. כמובן שאותן מילים יכולות להוות הטרדה – תלוי בטון, בהקשר, ובמערכת היחסים בין האנשים המדוברים.

עוד חלק חשוב בסעיף השלישי הוא הסייגים, שמציינים מתי אין ×–×” משנה אם אותו עמית תיאורטי שלי מביע או לא מביע את הסכמתו. מדובר על מקרים בהם אותו עמית תיאורטי הוא לא עמית אלא הוא עובד שלי, תלמיד שלי, מטופל שלי, או תלוי בי. אם אני מטפלת באדם × ×›×”, שלא יכול להתלבש ולהתקלח בלעדי, ואני מציעה לו מציצה – זו הטרדה מינית, בין אם הוא אומר כן ובין אם לא. ×›×™ גם אם יאמר כן, ייתכן ויאמר זאת רק משום שהוא חושש שאם יסרב, אסרב גם אני להלבישו, לקלחו, או כל דבר אחר. באותה צורה, אם המעביד שלי יציע לי הצעות מיניות, אני עשויה לומר כן, לא משום עניין בו אלא משום חשש שאפוטר, כפי שאכן קורה לפנטין ב"עלובי החיים" של ויקטור הוגו. המחוקק הישראלי, בשם הציבור כולו, אומר שאם אסכים להצעתו של המעביד שלי רק משום היותו המעביד שלי, הרי שאיני באמת מבצעת את אותם מעשים, יהיו אשר יהיו, מתוך רצון חופשי, וזה, כמובן, לא לגיטימי.

4. התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד ×›×™ אינו מעוניין בהן (כאשר ההתייחסויות המיניות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול – המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן).

דינה ביכל-שונרא סיפרה בפוסט שלה על הנערות שחזיהן צמחו ראשונים, ועל היחס שקיבלו בעקבות כך. שוב ושוב ושוב. זה המקום להזכיר גם את אותה הסצינה שכל אישה מכירה, של נערים שיושבים על הברזלים בכניסה לבית הספר, או מקום ציבורי אחר, וקוראים אחריה "כוסית!". וכל אישה מכירה את ההתכווצות, עמוק בפנים. המגננה. וכאשר אותם נערים יושבים לא בברזלים אלא בתוך הכיתה, או שהם כלל לא נערים והם במקום העבודה, או בפעילות פנאי כזו או אחרת, והם חוזרים על כך שוב ושוב, ואולי מכנים אותה בכינוי מבזה ולא בשמה, והיא ביקשה מהם, אפילו פעם אחת, להפסיק, יש פה בעיה. לא, היא לא אוהבת את הכינוי החדש ולא עונה לטלפון "מוצצת שלום". והיא לא חושבת שאתם מתכוונים באמת לכך שהכינוי מתכוון אך ורק לכך שיש לה פה גדול. זה לא כי היא פריג'ידית. זה לא כי היא קרה. זה כי היא אנושית, ואתם כרגע ביזיתם והשפלתם אותה.

5. התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.

זה אולי הסעיף שמפחיד את חלק מהמגיבים כאן הכי הרבה. התייחסות מבזה או משפילה היא הגדרה שעשויה להיראות סובייקטיבית. היא לא. כשילד מצביע על ילד אחר וקורא לו מכוער, זו השפלה. כולנו יודעים שזו השפלה. אין שום ספק. אין בכך כל קשר למיניותו, במקרה זה, אלא לכל היותר למראה החיצוני שלו. אתם לא צריכים וצריכות הסבר או נימוקים, אנחנו פשוט יודעים שלקרוא לילד מכוער זה משפיל. גם לילדה, כמובן. אז הוספת הקריטריון המיני לא אמורה להיות מסובכת מדי: אם זה משפיל, ומתייחס למין או מיניות, זו הטרדה מינית.

לדוגמא, בקליפ I Started a Joke של פיית' נו מור, הצופים מתייחסים לנטייה המינית של הזמר באופן שלילי – הם קוראים לו, בזלזול מופגן, poof, כינוי גנאי בריטי להומוסקסואל. זו השפלה. אתם יודעים שזו השפלה. הנימה שבה ×–×” נאמר לא מותירה כל ספק. המילה הזו נועדה לבזות את הזמר, משום נטייתו המינית. דומה לזה ההפטרה bitch לכיוון אישה כזו או אחרת, שהרי אין מטרתה אלא לבזות ולהשפיל. וכמובן, הדוגמא שמפחידה את חלק מהקוראים יותר מכל – קריאת זירוז אל עבר המלצרית, כשהמנה מתעכבת, "יאללה, אישה, לכי כבר למטבח ותכיני משהו לאכול". כן, חברים, זו היא התייחסות מבזה למינה של המלצרית. "תביאי כבר משהו לאכול" זו אולי לא צורת התבטאות מאוד עדינה ומנומסת, אבל ×–×” ביטוי חוקי. החוק לא דורש מאיתנו להיות מנומסים. אבל ×–×” לא משפט שמושפע מהיותה של המלצרית אישה, והוא יכל להיאמר באותה מידה למלצר ממין זכר. אבל המשפט הקודם, שהתגובה המיידית עליו תהיה "אבל ×–×” ×”×™×” בצחוק, צחקנו איתה" – אבל ×–×” הרי צחוק עליה ולא איתה, כמו שלימדו אותנו בבית הספר היסודי. היא בכלל לא משועשעת מהרעיון שבגלל שהיא אישה מקומה במטבח. לא, היא לא חברה שלכם. אל תצחקו עליה, בבקשה.

עוד נושא שחשוב לי להסביר, הוא נושא הטרדות הרחוב שעלה לאחרונה לכותרות בזכות הבלוג המצויין הכצעקתה, ולא רק. הטרדות רחוב, חברים, הן בד"×› שילוב של הסעיף השלישי שהזכרתי, הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, בנוסף להטרדה – או תקיפה – מהסוג הישן והטוב, שלא קשור בהכרח במין. במקרים שונים מתווסף לזה גם הסעיף השני – מעשים מגונים – או הסעיף החמישי – התייחסות מבזה או משפילה למיניותו של אדם. קחו, לדוגמא, את הקליפ The Way You Make Me Feel  של מייקל ×’'קסון. זוכרים אותו? תנו הצצה קטנה, עם או בלי סאונד, ×–×” לא ממש משנה, ונסו להסתכל על הסצנה מנקודת מבטה של האישה. שכחו רגע מתחושת ההזדהות האוטומטית עם הזמר שהקליפ נועד לעורר בכם (וגם בכן). מה היא מרגישה? מה היא חושבת?

היא הולכת ברחוב, מישהו נעמד באמצע הדרך שלה. היא עוקפת אותו בחוסר עניין, הוא צועק לעברה. היא נעצרת, הוא מתחיל לשיר ולרקוד (המקבילה המציאותית תהיה, נאמר, לדבר אליה). היא מחליטה שהיא לא מעוניינת בו, מביעה את זה בבהירות בשפת הגוף שלה, והולכת לכיוון אחר. לו זה לא היה קליפ, ניתן להניח שהיא הייתה גם אומרת משהו בנוסח "לא, תודה" או "אני לא מעוניינת", אבל יש מגבלות לז'אנר, כמובן. עד פה, זה די לגיטימי. אבל אז הוא מתחיל לרדוף אחריה. עם החברים שלו. הם מאגפים אותה בכניסה לסמטה ללא מוצא. בנקודה הזו, אם אתם צופים מנקודת המבט שלה, אתם אמורים להיות מבועתים. הוא ממשיך לרדוף אחריה, יחד עם עוד קבוצה של חברים. הם עושים שלל תנועות מאיימות לכיוונה, והוא כל הזמן עושה את התנועה הנוראית הזו עם האגן, שמראה בדיוק מה הוא רוצה לעשות לה. הוא רודף אחריה עד לפתח הבית שלה, הוא מתיישב לידה בכל ספסל שהיא מתיישבת עליו, ואז יש את הסצינה עם מטף המים ברקע שהוא והחבר'ה שלו עושים תנועות מאיימות לכיוונה, ואז היא נכנעת ונותנת לו לחבק אותה.

האם זה חיזור לגיטימי? האם היא באמת רצתה להיות איתו, או פשוט הייתה בטוחה שיהרגו אותה אם לא?

אם מתקיימים, לאחר הסצינה הזו, יחסי מין, הרי שאלו יחסים בכפייה. אם נתעלם מהסוף ונניח שהיא הצליחה לברוח איכשהו, הבחורה המסכנה עדיין עברה טראומה קשה בה חבורת גברים איימו עליה ורדפו אחריה ברחבי הרחוב/שכונה. אינני יודעת אם זו נחשבת תקיפה, מאחר והם לא נגעו בה, אבל אני יודעת בדיוק איך היא תרגיש בכל פעם שהיא תעבור ברחוב חשוך שוב, ומישהו יעמוד בדרכה. לא משנה מה כוונתו ואם הוא טוב או רע, היא תהיה מבועתת, מפוחדת, חוששת ששוב יקרה לה הדבר הנורא ההוא.

מבחינת החוק שדיברנו עליו כאן קודם, היו כאן הצעות חוזרות ונשנות שהיא הבהירה שאינה מעוניינת בהן. ×”×™×” כאן גם מקרה של הטרדה מאיימת, סטוקר בפי העם. במקרים אחרים שאתם יכולים לקרוא עליהם בהכצעקתה, זרים נגעו באיברי מין של נשים באמצע הרחוב, כך סתם – מה שאסור על פי הסעיף השני לחוק, וזרים קראו לעבר נשים קריאות שנועדו להשפילן על רקע מיני  – מה שאסור על פי הסעיף החמישי לחוק. אתר הכצעקתה מלא בסיפורים נוספים, אם תרצו בהם, אבל אני מאמינה שהרעיון ברור.

וזו, בעצם, כל התורה כולה: אל תצחקו עליה/ו. אל תסחטו אותו/ה. אל תגעו במי שלא מסכים/ה לזה. אל תציעו שוב ושוב כשאמרו לכם לא. אל תתייחסו לאדם כאובייקט מיני בלבד.

תחשבו על מה שהמילים שלכם והמעשים שלכם יעשו למי שבצד השני.

תהיו בני ובנות אדם.

נכון שזה פשוט?

(מיטל רוזנבוים)