החברים של ג'ורג'

את מה שקורה בבית ראש הממשלה אי אפשר לזרוק לחיקה של הגברת השלישית של ישראל

ביום רביעי הודיע גמאל נתניהו שהוא “בחיים לא ייכנס” לפוליטיקה, וכל הפרשנים ניסו לנחש מאיפה באה ההודעה הזו. ביום שישי זה כבר היה ברור: עוד תביעה הוגשה נגד שרה נתניהו בשל התעמרות בעובדת. גמאל מככב בתביעה: על פיה, הוא היה עורך מסדרי נקיון ומשסה את אמו בעובדות: “תראי, הן לא ניקו פה.”

לא היינו צריכים את הסיפור ×”×–×” כדי לדעת שגמאל נתניהו הוא חרא של בנאדם, אבל נראה שאת פיסת החרא הזו יתקשו מלחכי הפנכה של נתניהו לנקות. בני הזוג ועוכרי דינם ידעו שהתביעה על סף הגשה – היא הוגשה ביום חמישי, ותביעה מגישים אחרי שנסיון לפשרה נכשל – ושעל כן חייבים, ומהר, לנתק בין גמאל ובין הזרוע הפוליטית של המשפחה.

אבל גמאל הוא רק חלק קטן מהסיפור, ולא, הסיפור הוא לא טירופה לכאורה של שרה נתניהו. קודם כל, חשוב שלא להכתים את רוב הסובלים מבעיות נפשיות בדמותה של שרה נתניהו, ושנית, אנחנו לא יודעים שמדובר בבעיה נפשית; ולא מאבחנים אנשים מרחוק.

אבל ×–×” לא חשוב. שרה נתניהו איננה עובדת מדינה. בית ראש הממשלה, כפי שציין יפה בן כספית, הוא מתקן ממשלתי. שורה של יועצים משפטיים לממשלה יודעים היטב שההתעמרות בעובדים בבית ראש הממשלה היא סדרתית, והם לא נקטו ככל הידוע בשום צעדים כדי להגן על העובדים מהתעמרות. הפרקליטות ×”×’×™×¢×” לנקודת שפל בפרשת מני נפתלי, כאשר זרוע אחת שלה נשענת על העדויות שלו כדי לתבוע את שרה נתניהו ועזרא סיידוף, זרוע אחרת שלה משקרת לבית המשפט כדי להגן על נתניהו בתביעה האזרחית. אחרי לחץ עדין מהשופטים – הם תמיד עדינים בתיקים כאלה – משכה המדינה את הערעור כנגד פסק הדין בפרשת מני נפתלי. פסק הדין שקבע שנתניהו התעמרה בעובדים עד כדי פגיעה פיזית הפך לחלוט.

נתניהו וחנפיו – לזכור את כולם; עוד יבוא יום הזפת והנוצות של כל מי שתמך בגרוטסקה הזו – מיהרו לטעון שהתביעות נגד שרה נתניהו שקריות. ×–×”, במחילה, צואת פרים. בשתי תביעות שהגיעו לשלב הפסיקה, עדותה של שרה נתניהו נמצאה בלתי אמינה, ועדותם של האנשים שהעידו על כך שהתעמרה בעובדים נמצאה אמינה. בני הזוג נתניהו והלוליינים המשפטיים שלהם סגרו שורה של תביעות אחרות מחוץ לבית המשפט.

יש טענה בזויה במיוחד שעלתה אתמול מקרב שורות החנפים: למה האנשים שעברו התעללות ניסו בכל כוחם להשאר במשרה שבה בוזו כל יום? ובכן, לא יודע איך להגיד לכם את ×–×”, אבל בניגוד לגמאל נתניהו רוב האנשים צריכים עבודה כדי להתפרנס. העובדים שבהם אוהבת שרה נתניהו להתעלל נמצאים בתחתית הסולם. אם הם מאבדים מקום עבודה, הם צריכים למצוא חדש – והם צריכים את ההמלצות של הבוס שלהם. וכן, מותר לאנשים לשאוף למקום עבודה שבו לא יתעללו בהם. האחריות היא לא על הקורבן אלא על המקרבן. מבחינתי ×–×” נחקק לנצח בפרשת קצב, כשא’ מבית הנשיא פרצה באמצע הנאום שלה בבכי: “הקריירה שלי…” אנשים רוצים לחיות בכבוד. זו לא דרישה מוגזמת. הבוז צריך להיות שמור למקרבנים שלהם – ובמקרה שלנו, למעגל הסובב שיודע על התוקפנות אבל מחפה עליה.

ולסיום, לזכור: את הבוז שנתניהו חש כלפי העובדים שהפכו לקורבנות, את ההתייצבות האוטומטית שלו לצד המקרבן, את המסע התקשורתי להשחתת דמותם – את הבוז ×”×–×” הוא חש לכל אזרח ישראלי. האיש ומשפחתו צריכים להגיע לערימת האשפה ההיסטורית בהקדם – ויחד איתם, כל הלהקה שחיפתה עליהם: הליצנים המשפטיים, ביטן ואמסלם. לאף אחד מהאנשים האלה אסור שתהיה קריירה אחרי שנתנו את ידם לבזיון המתמשך ×”×–×”.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הסירוב של נתניהו להתנער מהקריקטורה האנטישמית של בנו מעיד על נכונות לשרוף את המועדון

בני משפחת נתניהו מרגישים שהסוף מגיע, וכשהסוף מגיע מציתים את המועדון. קשה להתייחס אחרת לסירוב אתמול (א’) של נתניהו לגנות את הקריקטורה האנטישמית של בנו, שבה נראה ג’ורג’ סורוס כשהוא מפעיל את החיזרים הרפטיליאנים, האילומינטי/מאסונים ובאמצעותם את אהוד ברק, אלדד יניב ומני נפתלי.

אף שלגמרי אפשר לטעון ברצינות שלגמאל נתניהו תמיד ×”×™×” חסר בורג, ושהוא מתחכך עם ניאו נאצים כבר די הרבה זמן; ואף שאפשר לטעון שלנתניהו אין שליטה על מה שבנו כותב – עד כמה שהדבר בלתי נתפס, כשהבן הוא חלק ממערך הדוברות של ראש הממשלה – ההחלטה של בנימין נתניהו לא להתנער מהקריקטורה הפכה אותה לכולה שלו.

ניאו נאצים ברחבי העולם חוגגים על הקריקטורה של גמאל, ומותר לנחש שגם עוד 50 שנים הם עדיין ידברו על הפעם ההיא שבה בנו של ראש ממשלת העם היהודי (כפי שנתניהו אוהב לראות את עצמו) חשף שלא במתכוון את הצורה שבה היהודים שולטים בעולם. הם יעשו את זה, יש להניח, גם אחרי שישראל תחדל להתקיים.

והסירוב להתנער ממנה הוא בעצם, המסר של נתניהו: אין יותר מעצורים. הכל ניתן להבערה. אני אתחבר לניאו נאצים, אני אתחבר לחובבי קונספירציות מטורפים לחלוטין, אהפוך את ישראל למשל ולשנינה בעולם. לא אשאיר אחרי שום פיסת אדמה בלתי חרוכה, אם החקירות נגדי ונגד משפחתי המושחתת לא תחדלנה. נתניהו אומר לנו בעצם: תשכחו מהעמדת הפנים של מדינאי זהיר והססן. הכל הולך מעכשיו. חשבתם שאני נאבק באנטישמיות? אני אאכיל את האנטישמים. את מה שאני עדיין לא מעז לומר, יאמר גמאל. אני אשסה אתכם זה בזה, כי פרט לכך לא נשאר לי דבר.

אנחנו נמצאים בפועל ברגע ה”הם מ פ ח ד י ם” של 2017. כמו ב-1999, מי שמפחד בפועל הוא נתניהו ובני ביתו. כמו ב-1999, השיטה היא להטיח האשמות מופרכות ביריבים דמיוניים. לא במקרה, אהוד ברק מככב בשני המקרים. אפשר רק לנוד למסכנים מהאילומינטי, ולרפטיליאנים שאמורים היו להיות ה-Unseen Masters: פעם הם עסקו בגורל היקום, עכשיו הם מתדרדרים למני נפתלי ולחמגשיות. מסתבר שגמאל נתניהו חושב עליהם כפי שהוא חושב על אמו: כפי שהיא לא בחלה בגניבת בקבוקים כדי למחזרם, הוא מניח שאדוני היקום לא מהססים להשליך את כל כוחם עבור האוכל שגנבה משפחתו.

וזה יעבור. אלה פרפורי הגסיסה. זכרו אותם, אל תסירו מבטכם: כך נראות תהומות הצחנה של סביבת ראש הממשלה. מי שלפני חודש יצא להגן על ההתקפות האנטישמיות כנגד סורוס בהונגריה, משתמש בו כדמון גם בישראל. הביטו לא רק בנתניהו ובבני משפחתו, אלא בערימת הסחי האנושי שמגבה אותו גם בשלב זה: הריקלינים, הציפרים, כל אנשי הימין שמפרפרים עכשיו ומשאירים מאחוריהם את שאריות כבודם העצמי כדי להגן על גמאל ועל אביו. זכרו במיוחד את השרים המשותקים מפחד, שלא אמרו דבר ויאמרו לנו עוד כמה שבועות איך דווקא הם ראויים יותר מכל להחליף את אבו גמאל.

זכרו אותם, כי למרבה הצער הם עוד יהיו איתנו, ויעמידו פני אנשים “ערכיים” גם כשהגרוטסקה של משפחת נתניהו תגמר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

גמאל נתניהו יוכל להאשים את אביו בתביעת הדיבה שחטף

יורש העצר המיועד, גמאל נתניהו, ספג אתמול (ג’) תביעת דיבה מארגון מולד, לאחר שכתב סטטוס בפייסבוק שבו טען שמולד היא “ארגון אנטי ציוני” שממומן על ידי “הקרן להשמדת ישראל.” גמאל העלה כאן לפחות טענה אחת שהיא דיבתית במובהק: אפשר להתווכח על ה”אנטי ציוני”, אבל אין ספק שמולד לא ממומנת על ידי גוף בשם “הקרן להשמדת ישראל”, גם משום שגוף כזה איננו קיים וגם משום שמולד מעולם לא היתה מסכימה לקבל כסף מארגון כזה. בניגוד לאם תרצו, למשל, ארגון שבית משפט קבע שאין מניעה לקרוא לו ארגון פאשיסטי, שהדובר שלו הודיע בעבר שהוא ייקח כסף גם מהיטלר.

אני מזכיר את אם תרצו לא במקרה: היא החוליה המחברת. גמאל לא ×”×™×” מסוגל להעלות על דעתו את הביטוי “הקרן להשמדת ישראל” אלמלא פועלה של אם תרצו. זו יצאה בקמפיין השמצות מטורף כנגד הקרן החדשה לישראל בשנת 2010, בסיוע נלהב של התקשורת הימנית – אבל אף אחד מחוץ לעולם העמותות לא שמע על הקרן קודם. היא לא היתה חלק מהשיח. אם תרצו הפכה אותה לשעיר לעזאזל של כל מה שרע בישראל.

× × ×™×— עכשיו לפאשלה הגדולה של הקרן ב-2010 – היא לא נכנסה באמאמא של רונן “סוחר בעקיפין עם איראן” שובל וגנב האמל”ח ארז תדמור, והיה לה על מה – ונעבור לסיבה שהתביעה של גמאל היא תוצאה של פעילותו של אביו.

אם תרצו, בניגוד לתעמולה שלה (שמלכתחילה היתה מלווה בבריונות, כמו האיום בתביעה על ויקיפדיה אם תעז לכתוב שהיא ארגון ימין) היתה זרוע ביצועית של לשכת נתניהו. היא היתה הפיקציה שמאחורי מחאת המילואימניקים. היא קיבלה כסף מאיש לשכתו של נתניהו, יואב הורוביץ, ב-2008; והיה חשוב לה עד כדי כך להעלים את המידע ×”×–×”, שהיא הסתירה את הדו”חות הכספיים של אותה השנה עד שרשם העמותות איים לסגור אותה. בשנת 2007, כפי שחשף רביב דרוקר, רונן שובל כתב לנתניהו מסמך אסטרטגי על הדרך להשתמש במחאת המילואימניקים כנגד אולמרט. הבוקר (ד’) חשפו אורי בלאו וחיים לוינסון שארי הרו, איש הכספים של נתניהו, קיבל תשלום גבוה ומשונה – 105,000 דולרים – מעמותה שקשורה לנתניהו. היא היתה ידועה בשם One Jerusalem, ואחר כך שינתה את שמה ל-Americans for . Jerusalem. בשנת 2012 היא ועמותה אחרת תרמו לאם תרצו מיליוני דולרים.

בקיצור, אבא של גמאל הוא שהפיץ – באמצעות זרוע שה-plausible deniabilty שלה הופרכה – את כל הבדותות על “הקרן להשמדת ישראל.” הוא ×–×” שהפך את המושג ×”×–×” לרווח בשיח – על כל פנים, בשיח של תא התהודה הימני. הוא ×–×” שהפיץ את התפיסה על ארגונים שרוצים ישראל אחרת כעל “ארגונים אנטי ציוניים” (לא שאני נגד ארגונים אנטי ציוניים, חלילה). זו האווירה שגמאל ספג בבית. זו האווירה שהוא התחנך עליה. אנחנו יודעים שהוא ×”×™×” גזען קטן גם קודם, קשה להניח שהחיים בבית התהודה בבלפור שיפרו את יכולת החשיבה או הביטוי שלו.

לנתניהו האב יש אובססיה ארוכת שנים עם ארגוני זכויות אדם. הוא רואה בהם – במידה של צדק – את המחסום האחרון בפני שלטונו. אחרי הכל, כשראשי האופוזיציה לפיד והרצוג מתחרים על מי יחזיק בתואר “האפס שהתגלם בבשר” כל מה שנשאר הוא קבוצה קטנה, נחושה, אמיצה של אנשים שמעזים לומר שיכול להיות פה אחרת וטוב יותר, משהו שהוא לא היאוש הבלתי נגמר של לנצח × ×—×™×” על חרבנו, לא השמיר והשית של ביבילנד. אז הוא הפעיל מבצע ארוך שנים נגד הארגונים הללו, במימון כסף שחור מחו"ל, במטרה לבצע להם דה-לגיטימציה מוחלטת, לחסל את היכולת שלהם להעביר מידע לחלק של הציבור שעוד רוצה בו.

ואז בנו יקירו הועלה על המוקש שהאב עצמו טמן: גמאל כל כך ספג את האוויר של “הקרן להשמדת ישראל”, שהוא פתח את עצמו לתביעת דיבה. שמגיעה חודשים ספורים אחרי שהמשפחה הקדושה תבעה את יגאל סרנה. ולרוע מזלו של נתניהו ג’וניור, הפעם לא ניצבים מולו אנשים מבוהלים, אלא אנשים נחושים, מחושלים באש השנאה שהופנתה אליהם בשנים האחרונות, והם מכים חזרה.

שייקספיר היה עושה מזה טרגדיה. אני, אמון על "באבוד רשעים רינה", הולך לשים יד על פופקורן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הבעיה בגמאל נתניהו היא לא הטמטום, הרשעות הבזויה, או תחושת ה”מגיע לי.” הבעיה היא שאנחנו בכלל דנים בגמאל נתניהו

גמאל נתניהו, יורש העצר המיועד של בנימין נתניהו, עלה לאחרונה לכותרות לאחר שעלתה בו חרופתו להשחית. ארגון מולד פרסם כמה פרטים מביכים על נסיך הכתר בעיני עצמו, וגמאל – שאוהב להתייחס לעצמו כ”הנסיך הארי” – העלה כמה פרסומים משמיצים כנגד מולד. לזכותם של האחרונים ייאמר שהם לא הגיבו בלפלפיות המקובלת אצל ארגוני שמאל, ושלחו לגמאל מכתב איום בתביעה שבו הוא נדרש לשלם להם 100,000 ש”ח, הסכום שמשפחת נתניהו הוציאה בתביעת דיבה מיגאל סרנה. אני חושד שהסכום לא מקרי.

בפוסטים שלו הצליח גמאל להאשים את עיתון “הארץ” בעלילה הישנה על כך שהוא נשלט על ידי חברה נאצית לשעבר, להאשים את בנו של אהוד אולמרט בכך שקיים מערכת יחסים עם הומוסקסואל פלסטיני וגרם בכך נזק לבטחון המדינה (להד”מ, ואולמרט הצעיר נכנס באמ-אמא של גמאל), והביא את הקשקושים הרגילים על “הקרן להשמדת ישראל.” מאחר ואולמרט לגמרי מסוגל להגן על עצמו, ועשה זאת היטב, נטפל בקצרה בקשקוש על “הארץ.”

עובדות:

א. בן דודו של ראש הממשלה, דוד שמרון, מספק לאביו של גמאל שירותי עריכת דין בעלות של שקל בשנה. עלותם האמיתית היא ככל הנראה מאות אלפי שקלים בשנה.

ב. דוד שמרון קיבל סכומים לא ידועים מחברת טיסנקרופ, יצרנית הצוללות. דיברו על סכומים של מיליונים אבל הסכום המלא עוד לא ידוע.

ג. טיסנקרופ היא מיזוג של שתי חברות נאציות למשעי, טיסן וקרופ. טיסן מימנה את המפלגה הנאצית ואת היטלר בימים שלפני עלייתו לשלטון. קרופ הרוויחה הון עתק ממכירת נשק למשטר הנאצי, והשתמשה במספר עצום של עובדי כפיה, ביניהם יהודים. אלפרד קרופ ישב בכלא על פשעי המלחמה האלה.

ד. המשמעות היא שבנימין נתניהו ממומן, חלקית, על ידי רווחים מעבודת הכפיה של עבדים יהודים.

ה. לגמאל נתניהו אין הכנסה משלו. הוא סמוך על שולחן אביו. מכאן נובע שגם הוא ממומן על ידי עובדי כפיה יהודים.

איך הולך לכם עם זריקת האבנים בבית הזכוכית?

אבל הסיפור הוא לא גמאל. הוא לא הטמטום, הרשעות הנבזית, תחושת האני ואפסי עוד (לפחות הקטע של האפסי תקף), או במילה חדה אחת החלאנות (דושבאגיות, בלעז) שלו. הסיפור הוא עצם קיומו של גמאל.

אף אחד לא שם לב לבניהם של ראשי הממשלה הקודמים. ילדיו של אולמרט שמרו בקפידה על פרטיותם ונשארו מחוץ לזרקורים. בניו של שרון סייעו לקנוניות הפליליות שלו, גלעד שרון חמק בעור שיניו מהעמדה לדין ועמרי שרון ישב בכלא על עדות שקר למען אביו; אבל אף אחד מהם לא נמשח למלוכה ואת אף אחד מהם לא התעקש ראש הממשלה לדחוף לפגישות עם מנהיגים זרים. בנותיו של אהוד ברק לא מוכרות לציבור עד היום. הנראות של בני משפחת פרס נמוכה ואף אחד לא חשב אי פעם שהם אמורים להיות פוליטיקאים או ממשיכי דרך. בנו של שמיר, כנ”ל. בנו של מנחם בגין היה “נסיך” ליכוד, אבל זה בזכות יחוס משפחתי מתקופת המחתרת. הוא נאבק והשיג דברים בכוחו-שלו. ילדיה של גולדה מאיר מעולם לא התקרבו לפוליטיקה, וכך גם בנותיו של לוי אשכול. ילדיו של משה שרת נותרו באלמוניותם. בנו של דוד בן גוריון, עמוס, בריון בעל שם, אכן מונה לתפקיד בכיר במשטרה, ממנו הודח בעקבות פרשת שחיתות; אבל לפוליטיקה עצמה לא נכנס ואף אחד לא חשב עליו כיורש אפילו כבדיחה.

אזרחיה של ישראל קוראים לה “המדינה”. המונח סתום, מתורגם בדרך כלל כ-The State, אבל המשמעות שלו היא “הרפובליקה של ישראל.” רפובליקה היא צורת משטר חמקמקה: משמעה הראשוני הוא “שלטון הציבור”, אבל השאלה מיהו הציבור נתונה לוויכוח. לא מעט רפובליקות לאורך ההיסטוריה היו אריסטוקרטיות/אוליגרכיות במהותן. הרפובליקה הרומאית, כמובן, וגם אלו של ונציה ורוב הקומונות האיטלקיות. הערים החופשיות הגרמניות היו רפובליקות, אבל נשלטו על ידי אוליגרכיות סוחרים ברוב המקרים. גם יוצרי הרפובליקה האמריקאית התייחסו לדמוקרטיה בחשד; חבר האלקטורים הוא שריד לתפיסה שעל טובי האזרחים להציל, במקרה חירופ, את ארצם מקריסה לתוך אוכלוסוקרטיה, שלטון האספסוף. בימיה הראשונים של הרפובליקה אזרח פעיל צריך היה להיות בעל רכוש. רק בשנות ה-50 של המאה ה-19 נתפסו כל הגברים (הלבנים, כמובן) כבעלי זכות הצבעה. מבחינה זו, הרפובליקה הצרפתית אכן היתה מהפכנית.

רפובליקה יכולה להיות דברים רבים, אבל יש דבר אחד שהיא לא יכולה להיות: מלוכה. שלטון שמועבר בירושה מאב לבן. העובדה שהשלטון בסוריה עבר מאב לבן (לאחר מותו של בן אחר), העובדה שסדאם חוסיין תכנן להעביר את השלטון לבניו, ושמובארק טיפח את בנו גמאל כיורש רק העידה על העובדה שהרפובליקות הללו היו רפובליקות בשם בלבד.

כשבנימין נתניהו מטפח את בנו כיורש; כשזה משמש כיועץ בכיר של אביו (בתחום המדיה החברתית, אבל לא רק בו); כשגמאל נתניהו הוא הראשון מבני ראשי הממשלה שמאובטח מסביב לשעון על ידי המדינה ושנהג על חשבון הציבור מלווה אותו לכל מקום; כששוב ושוב מדברים בני המשפחה על כך שהוא אמור לתפוס את מקומו של אביו בעתיד; כשהוא מופגש עם מנהיגי עולם; כשכל זה קורה והציבור מחריש, כשהמהלך הזה נתפס כסוג של גזירת גורל כמו שלטונו הנצחי של האב, גם הרפובליקה שלנו מתבררת כחלולה.

וזה מסוכן, ×›×™ בתפיסה המדינית היהודית – ככל שיש כזו – מעולם לא היתה רפובליקה, רק מלוכה. שיא החשיבה המדינית היהודית נתקע במודל ההלניסטי של מלך ומועצה, ובמאבק הקטלני הקבוע בין שני הגופים הללו (קץ ימי החשמונאים, למשל). הרפובליקניות לא טבעית לישראל, כפי שהיא לא טבעית למצרים או סוריה. היא לא היתה, יש לציין, טבעית גם לאמריקאים. המילטון רצה להכריז על וושינגטון כמלך. כשנשאל בנג’מין פרנקלין אחרי ועידת החוקה מה תהיה צורת המשטר, ×¢× ×” “רפובליקה, אם תוכלו להחזיק בה.”

היא לא מובנת מאליה, ויש להיאבק עליה. ולזכור: זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם; את בניכם יקח, וישים לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו לפני מרכבתו; ולשום לו שרי אלפים ושרי חמישים, ולחרוש חרישו ולקצור קצירו, ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו; ואת בנותיכם יקח לרוקחות ולטבחות ולאופות; ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח, ונתן לעבדיו; ואתם תהיו לו לעבדים.

זה עדיין בידינו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הבעיות הבסיסיות של ישראל לא ישתנו כאשר נתניהו יודח, אבל בלי הדחתו אין סיכוי לתקנן

ראש הממשלה לשלשת עופות כבר לא מכחיש שהוא נמצא בבעיה: אמש (א’) הוא נסוג מחפירות חייו, נטש את קו ×”×”×’× ×” של “לא ×™×”×™×” כלום אין כלום”, והודיע – כרגיל – שיש קמפיין תקשורתי מתוזמר נגדו. לראשונה, הודה לשלשת עופות שהוא הלך לבחירות כדי לבלום את חוק ישראל היום, שהועבר לדבריו באמצעות “חתרנות מתוך הממשלה” ולכן “ישראל היום נשאר על כנו, משגשג ופורח.” כהרגלו, נתניהו מתבכיין על כך ש”אין לי אפשרות להגן על עצמי” כשהוא עושה בדיוק את ×–×”.

הקו החדש של נתניהו ברור: אני קשרתי קשר עם מוזס כדי להשתיק את ישראל היום? מה פתאום, אני נשארתי נאמן לו. אז מה היו ההקלטות האלה, בעצם? התועמלנים של נתניהו כבר טוענים שזה היה נסיון להפליל את מוזס. אם ככה, למה שמר נתניהו על ההקלטות נסתרות, עד שהן התגלו בחיפוש אקראי אצל עוד מושחת בלשכה שלו?

כל כך חשוב לנתניהו להרחיק את עצמו מהקשר הענק נגד הציבור שרקח יחד עם מוזס, שהוא מוכן להסתכן בכך שיועמד לדין על תצהיר שקר. כזכור, בבחירות 2015 נתניהו הגיש תצהיר שאומר שאין לו שום קשר לישראל היום. הנה, עכשיו הוא כבר מוכן להודות שהוא הלך לבחירות כדי לשמור עליו. למה? כי זה הנשק האסטרטגי שלו.

עוד לא ברור מה ייצא מכל זה, כי מי שצריך להחליט הוא השפוט של ראש הממשלה אביחי מנדלבליט. עוד לא ברור מה ידע מנדלבליט, ומתי ידע, על הפגישות בין נתניהו ומוזס, אבל די ברור שהעובדה שהוא ישב על ההקלטות האלה חצי שנה ולא חשף אותן הופכת אותו לשותף, אולי שותף בעל כורחו, לקנוניה בין מוזס ונתניהו. במשך חצי שנה, הוא מנע חשיפה של הקנוניה הזו, בתואנות שנראות קלושות מיום ליום.

לא ברור אם די במשפט פלילי כדי לפתור את הסיפור ×”×–×”. יש שחיתות שהיא עמוקה ושיטתית אבל, מאחר והמושחתים הם אנשים חכמים מספיק כדי לא לקבל מעטפות דולרים, חומקות מהדין הפלילי – ואף על פי כן היא שחיתות מוחלטת. מה שאנחנו צריכים פה, לדעתי, הוא ועדת חקירה בהנהגת שופט.

חשוב לזכור, עם זאת, את הכלל הפלילי הבסיסי ביחס לעבירות שוחד: אשמתו של מקבל השוחד תמיד גבוהה יותר מזו של מציע השוחד. טיבם של אנשי עסקים שיהיו מושחתים; על משרתי ציבור חלה חובת נאמנות לציבור. המפר אותה צריך להיענש. צריכה להמצא דרך להוציא את ידיעות אחרונות מידי מוזס, והוא צריך לשבת בכלא. אבל על כל שנה שלו, נתניהו צריך לשבת שתיים.

ואחרי כל ×–×”, יש נקודה חשובה מכל: נתניהו חייב ללכת. בין אם כתוצאה מהליך פלילי, בין אם כתוצאה מוועדת חקירה, האיש ×”×–×” – המשחית והמושחת – לא יכול להשאר בתפקידו.

אני רואה לא מעט אנשים, בעיקר בשמאל, אומרים שגם אם נתניהו יודח, לא ישתנה בעצם שום דבר. הכיבוש יישאר, המדינה היהודית תשאר גזענית. הם צודקים. הגזענות של המדינה היהודית שורשית. היא התחילה עשרות שנים לפני שילד בשם בנימין נתניהו ראה חיילים בריטים בירושלים (*). הכיבוש החל שנים ארוכות לפני שנתניהו החל בקריירה פוליטית. אין ויכוח.

אבל אם אנחנו רוצים שיהיה שינוי, נתניהו חייב ללכת. אנחנו מדברים על צמח רעיל שהרעיל את כל סביבתו. כשאומרים “אז מי יבוא במקומו”, מתעלמים מכך שזה לא מקרה: כמו פרס בשעתו, נתניהו הקפיד לחסל את כל מי שיכול היה לרשת אותו. עצם נוכחותו ארוכת השנים כראש ממשלה, הארוכה ביותר בהיסטוריה מאז בן גוריון, יצרה את התחושה (שנוצרה גם סביב בן גוריון) שאין לו מחליף.

×–×” לא תהליך בריא לרפובליקות. בשנות התשעים, נתניהו הצהיר שהוא רוצה לקצר את מספר הקדנציות לשתיים. בפועל, כמובן, הוא לא עשה זאת. הוא שב ומצהיר שהוא ×™×”×™×” פה עוד שנים ארוכות. התוצאה של החור השחור ×”×–×” במערכת הפוליטית היא נסיונם של כמעט כל השחקנים האחרים לחקות את נתניהו, מתוך חוסר אמונה שניתן להחליף אותו. שימו לב ליאיר לפיד: הוא מעתיק את הקמפיין של נתניהו, אבל לא תוקף אותו אישית. הוא חושש לעצבן את בוחרי נתניהו השרופים. (הוא גם שותק כדג מאז שנחשפה פרשת מוזס.) מרפובליקה רבת מפלגות הפכנו למדינה עם מפלגה אחת שבראשה אדם שלא מתחלף, וסביבה מפלגות לווין – שוב, חזרה למצב האוטורטיטרי של תקופת בן גוריון. מי שזוכר איך בן גוריון שלח חיילים להרביץ לאורי אבנרי, ואיך הפקידות שלו התעמרה במתנגדיו הפוליטיים, לא יופתע – יזדעם, ירתח, אבל לא יופתע – מהשלילה הבזויה של מטה לחמו של מני נפתלי ומכך ששוטרים שוב ושוב מכים אותו בהפגנות.

וגרוע מכך: לבן גוריון היתה × ×’×™×¢×” בשחיתות (חזרו לפרשת עמוס בן גוריון ועדות השקר של המפכ”ל סהר), אבל הוא לא ניסה להעמיד שושלת. נתניהו מנסה. גמאל “יאיר” נתניהו צפוי להתמודד בקרוב בפריימריז של הליכוד, לאחר שמספר שנים נתניהו מדבר עליו בתור יורשו. הוא לכאורה אזרח פרטי – בכל מה שקשור לחקירות, על כל פנים – אבל משום מה משתמש בחופשיות בנכסיהם של מיליארדרים, מסתובב עם נהגים ושומרי ראש על חשבון הציבור, ואחראי על הפעלת המדיה החברתית של אביו. והמדיה החברתית היא כלי מרכזי של נתניהו, שיותר ויותר משתמש בה כדי לעקוף את התקשורת ואת השאלות הלא נעימות שהיא צפויה להעלות.

אז קודם כל, צריך לחסל את ה”מלוכה” המתהווה הזו בעודה באיבה. בנימין נתניהו, האיש המושחת ביותר בהיסטוריה של ישראל, צריך ללכת הביתה. גמאל נתניהו צריך, אם יצליח לחלץ את עצמו מהחקירות, לשוב להיות סטודנט לא מבריק במיוחד. כל החצר הביזנטית הזו – על שלל מטורפיה, אנסיה, צלמי ×”-upskirt שלה, ומועליה – צריכה להתפזר לכל רוח.

ואחר כך? אחר כך יבוא גדעון סער, או גלעד ארדן, או – תשמור האלה ותציל – יאיר לפיד. אבל אז כבר לא ×™×”×™×” איתנו הבולען שמשך אליו את כל המערכת הפוליטית שלנו. אפשר ×™×”×™×” לחזור ולדבר על דברים מרכזיים וחשובים בלי לעסוק כל הזמן בקומפרסור המרעיש ×”×–×”. ואז גם אפשר ×™×”×™×” להתחיל לדבר על שינוי. קשה מאד לראות את ×–×” קורה כשנתניהו נמצא פה כל הזמן ומדבר על קנוניות נגדו. ×”×’×™×¢ הזמן להשתחרר ממנו.

(*) אני יודע, אני יודע: העורך האחראי הכחיש שנתניהו אמר את זה. לעורך האחראי קוראים ניר חפץ, מגדולי מלחכי הפנכה של נתניהו. אני מעדיף להאמין לכתב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)