החברים של ג'ורג'

התפוגגות האשליה הליברלית

שלוש פסיקות של בג”צ מהשבוע האחרון מבהירות שהאגדה על המערכת המשפטית הליברלית התפוגגה סופית

לפני כארבעה חודשים נכחתי בכנס של האגודה לזכויות האזרח, שדן בדו”ח שהציאו שנקרא “שלטון אחד, שתי מערכות חוק”, שתיאר את משטר האפרטהייד שאנחנו מפעילים בגדה המערבית. במושב השני של הכנס השתתפו דליה דורנר, שופטת בג”צ בדימוס, ודינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הדברים של זילבר היו בעיקרם אפולוגטיקה, ולא אפולוגטיקה מוצלחת, על כך שהפרקליטות משתפת פעולה דרך קבע עם המערכת הפוליטית בשלל מעשי עוול בגדה. היא אף אמרה שהפרקליטות עומדת חסרת אונים כאשר הממשלה לא אוכפת פסקי דין. בסוף המושב, שאלתי את זילבר מדוע בעצם היא מתעקשת להגן על עמדות הממשלה; התפקיד שלה הוא לא לייצג את הממשלה, התפקיד שלה כעובדת ציבור הוא להגן על האינטרס הציבורי – במידת הצורך, גם מן הממשלה; שאם הממשלה לא מקיימת פסקי דין, היא צריכה להבהיר לשר הרלוונטי (קוראים לו בדרך כלל בוגי יעלון) שלא רק שהיא לא תגן עליו בבג”צ, אלא שהיא תפנה לבית המשפט נגדו בעצמה, בבקשה לצו בזיון. התגובה שלה היתה, ואני מצטט מהזכרון כאן, שצריך להגן על המערכת המשפטית משום שהיא תחת התקפה מהימין, והרושם שהיא השאירה הוא שהמערכת צריכה להתכופף כדי לא להשבר. הרושם לא היה רק שלי, ככל הנראה: הדברים של זילבר שוסעו מספר פעמים בקריאות ביניים או קריאות גנאי מהקהל, והיא היתה הדובר היחיד שזה קרה לו בשני המושבים שבהם השתתפתי.

ב-30 השנים האחרונות רווחה בציבוריות הישראלית התפיסה שבג”צ הוא מעוז ליברלי, שהוא שיעמוד לצידם של אזרחי ישראל ושיש להגן עליו כנגד המתנכלים לו. שיאה של התפיסה הזו, אולי, היה סביב ההפגנה החרדית הגדולה נגד בג”צ בסוף שנות ה-90 – אלוהים זוכרת למה, אבל הגיעו להפגנה ההיא מאות אלפים והמשטרה טענה אחר כך שהיה חשש שההמון יסתער על בית המשפט וישתלט עליו. עיתונים חרדים ציירו אז את השופט אהרן ברק עם כוונת סביבו. זכר רצח רבין היה עדיין טרי ותומכי בית המשפט עשו שימוש אפקטיבי בהפצת השנאה הזו. כפי שבשמאל סגרו שורות סביב בית המשפט, בלי לשאול יותר מדי שאלות, כך בימין הפכו את בג”צ לדמון, כביכול הוא הדבר היחיד שחוסם את הדרך בפני שלטון הימין.

האמת היא שאין דבר עוול בישראל שהפרקליטות לא היתה מוכנה להגן עליו, ואין דבר עוול שבג”צ לא היה מוכן להעלים ממנו עין. ההתמחות של בג”צ היא בלא לפסוק. הוא נזקק ל-15 שנים, מאז ימי ה”לחץ הפיזי המתון” של דו”ח לנדוי, עד שהוא אסר על עינויים בחקירות – והוא הקפיד לא לאכוף את הפסיקה הזו, בכך שפעם אחר פעם התעלם מהעובדה שהמנגנונים שאמורים למנוע עינויים הם בדיחה, וסירב פעם אחר פעם להורות על חקירה רצינית של עינויים. במהלך האינתיפאדה השניה, נזקק בג”צ של אהרן ברק לשנים ארוכות כדי לפסוק שהשימוש של צה”ל במגינים אנושיים אסור – מסקנה שכל בן אדם ששמע פעם שמועה על משפט בינלאומי היה מגיע אליה ברבע שעה. בג”צ עצם עין, פעם אחר פעם, כשהמדינה הפרה בעקביות זכויות יסוד של פלסטינים, וכל זמן שהפרקליטות לא שיקרה לו שקרים מטומטמים מדי, שקבלתם היתה מציגה את השופטים כאווילים, הוא גם קיבל את עמדת המדינה פחות או יותר בכל נושא. שופטי בג”צ היו שותפים מרצון לכל התעללות שאפשר להעלות על הדעת. כשיפרקו את המשטר הציוני, בהחלט יהיה מקום למשפטי שופטים.

ואם הליברלים בישראל עוד לא קלטו שבג”צ הוא לא הפתרון אלא חלק מרכזי של הבעיה, שלוש מהפסיקות שלו השבוע צריכות להבהיר להם את זה. העיקרית מביניהן היא כמובן הפסיקה בנושא חוק החרם: בג”צ קבע שפעולה בלתי אלימה של החרמת הכיבוש הישראלי היא פעולה שאפשר לתבוע בעטיה. השופט מלצר כינה את הקריאה לסרב לרכוש מוצרים שנבנו על אדמה גזולה ותוך משטר עוול “טרור פוליטי,” הנשיאה נאור אמרה שמותר לממשלה להגן על ה”מפעלים ומוסדות שהוקמו בהסכמת המדינה ולעתים בעידודה באזור.” ה”אזור” הוא הגדה המערבית. ההחלטה של בג”צ שלא לפסול חוק שאוסר על חרם על משהו שנמצא בכלל מחוץ לגבולות החוק הישראלי, במיוחד לאור הםסיקה של נאור, היא קבלה שקטה של הסיפוח דה פקטו שמבצעת ישראל בגדה. הגדה המערבית היא רשמית שטח כבוש. כלל לא אמורים להיות בו “מפעלים ומוסדות שהוקמו בהסכמת המדינה ולעתים בעידודה.” בדרך כלל בג”צ משתף פעולה עם העמדת הפנים הממשלתית שאין כאלה. הפעם, כמו בכמה פסיקות אחרות (כמו זו שבה אישר את ביזת אוצרות הטבע של הגדה), נפלטה לו האמת: הוא משמש כלי ללגיטימציה של עבירה מתמשכת על המשפט הבינלאומי.

התוצאה של פסיקת חוק החרם, כפי שציין נועם שיזף, היא שאפשר לקרוא בישראל להחרמת קוטג’ אבל אי אפשר לקרוא להחרמת התנחלויות. אבל זו לא היתה הפסיקה היחידה. פסיקה אחרת קבעה שמותר לממשלה להפעיל את חוק העוול המכונה “חוק נכסי נפקדים” על מזרח ירושלים, אבל בג”צ ממליץ לממשלה לעשות את זה במשורה. המשמעות היא שאם יש תושב של הגדה שהחזיק בנכסים במזרח ירושלים, אבל איננו תושב בה – גם אם הנכס נמצא במרחק של עשרות מטרים – המדינה רשאית להחרים את הנכס ולהעביר אותו למתנחלים, כפי שעשתה בשורה של מקרים. הנשיא היוצא גרוניס ציין שעל פי החוק, אפשר לטעון באותה המידה שכל חייל שנשלח על ידי צה”ל לגדה יכול לעמוד בפני דרישה להחרים את נכסים ושמדובר באבסורד – אבל גרוניס יודע היטב שאין כל סכנה כזו, ושהחוק משמש בעיקרו לשלילת נכסים של פלסטינים. גרוניס, נזכיר, נחשב לתומך מובהק בזכויות הרכוש – אלא אם הרכוש הוא של פלסטיני.

הפסיקה השלישית השבוע שצריכה לחסל את אשליית הליברליות של בג”צ היא ההחלטה שלו שמותר לבתי הדין הרבניים לשמור רשימות חשאיות של חשודים בניאוף. כן, יש רשימות כאלה. כן, אתם מממנים את ההכנה שלהן מכסכם. לרבנות היה תירוץ מוצלח: מאחר וההלכה היהודית קובעת שאשה נואפת “אסורה לבעלה ולבועלה,” כלומר על בעלה ועל האיש שאיתו נאפה, הרבנות חייבת להחזיק רשימות כאלה כדי שלא תשיא בטעות אשה עם בעלה הקודם או עם הגבר שאיתו נאפה. במקום לבעוט את הרבנים מכל המדרגות ולומר להם להוציא את האף שלהם מהתחתונים של נשים, גרוניס קבע שמעתה ינהלו בתי הדין הרבניים דיונים רשמיים בשאלה האם מישהי היא נואפת, והיא תוכל להעלות טיעונים להגנתה. גרוניס אישר בכך הטלת סנקציות חוקיות – חוסר היכולת להנשא בישראל – על מישהי שביצעה, אם ביצעה, משהו שכלל איננו עבירה על פי חוק. הוא העניק לבתי הדין הרבניים סמכויות של אינקוויזיציה, כשהוא מתעלם באדישות מכך שבבתי הדין הרבניים אין אפילו העמדת פנים של שוויון כלפי נשים: עדותן של נשים פסולה, ואשה איננה יכולה לשמש כדיינת בבית דין רבני.

זו איננה הפעם הראשונה שבג”צ חורג לתחומים אינקוויזיטוריים. בג”צ כבר התחבט בשאלה האם יהודיה שהמירה את דתה לנצרות ואחר כך חזרה ליהדות היא אכן מתגיירת נאמנה, ולמרות ששני בתי דין יהודיים אישרו את יהדותה, הוא דרש ממנה למסור הצהרת אמונה למשרד הפנים. בפרשת רופאייזן, קבע בג”צ שיהודי שהמיר את דתו איננו יהודי – בניגוד מוחלט להלכה, אגב, אבל תוך פעולה כסוג של אינקוויזיציה.

אפשר לטעון, ותהיה בכך מידה של צדק, שבמדינה שבה מעניקים זכויות יתר לאנשים בשל השתייכותם הדתית, אי אפשר למנוע מבית המשפט העליון לשמש כאינקוויזיציה; שהבעיה היא בחוק ובמחוקק ולא בשופט. זה נכון, במידה. אבל שיתוף הפעולה של בג”צ עם החוקים הללו אומר שגם אי אפשר להתייחס אליו כאל מוסד ליברלי. מוסד ליברלי לא דורש מאשה להתדיין בפני שלושה גברים שרואים בה יצור נחות ולהוכיח שלא היתה עם גבר בלילה ספציפי.

בג”צ, במילים אחרות, הוא עוד מכשיר של המדינה היהודית במזרח התיכון. הוא משרת את מטרות הסיפוח שלה בגדה המערבית, הוא מסייע להכשרת פשעי המלחמה שהיא מבצעת על בסיס יומי, והוא מעניק לגיטימציה לבתי הדין האינקוויזיטוריים שלה. אם מישהו לא הבין את זה עד עכשיו, הגיע הזמן להתעורר מהאגדה שטווה סביבנו אהרן ברק, אגדה ששימשה בעיקר לתועלתו ולתועלת חבריו למעמד.

ועוד דבר אחד: אני קורא לקוראי הבלוג להחרים את כל תוצרת ההתנחלויות, כדי שלא להיות שותפים לעוול. לא קריאה חדשה במיוחד, אבל השבוע צריך לחזור עליה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בג"צ כאידיוט מועיל

בסוף 2004 נערך דיון בבית הדין הבינלאומי בצדק בהאג, שדן בשאלת החוקיות של גדר ההפרדה. ישראל נערכה למערכה הזו בגיוס מתוגבר של גדודי hasbara; בין השאר נשלח לשם שלד מפויח של אוטובוס שבו בוצע פיגוע על ידי מחבל מתאבד. אבל נשק יום הדין של הקמפיין היה פסיקה של בג"צ, שמצאה שגדר ההפרדה חוקית.

ממשלת שרון, כמו ממשלות ימין אחרות, תקפה בעקביות את בית המשפט בתואנה שהוא גוף שמאלני שלא שם בראש מעייניו את צרכי הבטחון של ישראל. זה לא הפריע לה לעשות בבג"צ שימוש כפול: לתקוף אותו מבית לצרכי תעמולת פנים – ולנפנף בו מחוץ לישראל, כדי לקדם את עמדת הממשלה.

בית הדין בהאג פסק מצא בחוות דעת שהגדר בלתי חוקית, ומצא שהיא מיועדת לא לצורך בטחוני, אלא כדי לסייע לבניית ההתנחלויות. כשנה מאוחר יותר, דן בג"צ שוב בנושא, ודחה את פסיקתו של בית הדין בהאג, בנימוק שהוא לא התחשב בצרכים הבטחוניים של ישראל ולא דן בהם. זה היה חצוף למדי, משום שהסיבה שבית הדין בהאג לא דן בהם הוא שישראל סירבה לנמק את עמדתה בפניו, והסתפקה בשליחת מסמך שטוען שאין לו סמכות לדון במצב. זה לא הפריע לבג"צ לקבוע ב-2005 שהפסיקה של בית הדין הבינלאומי איננה "מעשה בית דין", כלומר לשוב ולהדהד את תפיסת המשטר הישראלי שלבית הדין הבינלאומי אין את הלגיטימציה הנדרשת לדון בנושא.

אתמול (ו') חשף עקיבא אלדר שבמפות המנהל האזרחי חופף תוואי הגדר שורה של מקומות שבהם החליט המנהל להפקיע "אדמות מדינה" כדי להקים בהם בעתיד התנחלויות. במפות של המנהל האזרחי מופיעים שטחים שמיועדים לבניה עתידית של התנחלויות בסמוך לגדר ההפראדה, עם השמות העתידיים שלהן: שלומציון תקום על אדמות עקרבה, לב השומרון תקום9 על אדמות חג'ה, ומבוא אדומים על אדמות עזריה ואבו דיס.

כלומר, הטענה של המשטר הישראלי שתוואי הגדר נערך אך ורק מצרכי בטחון – טענה שהתקבלה ללא פקפוק על ידי בית המשפט העליון הישראלי – היתה שקרית. בוויכוח בין בית המשפט העליון הישראלי לבית הדין הבינלאומי בהאג צדק האחרון: תוואי הגדר היה פוליטי, לא בטחוני, והוא מיועד לסייע להקמת התנחלויות עתידיות.

וזה לא מקרה בודד. כמו יאיר לפיד, בית המשפט העליון מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון, גם כשהיא מופרכת בעליל. בג"צ לא ביטל אף הרס בית של משפחה פלסטינית – גם אחרי שהצבא עצמו הגיע למסקנה שהריסת בתים גוררת נזק בטחוני, לא רווח בטחוני. בג"צ לא התנגד להכשרה בדיעבד של שורה של מאחזים בלתי חוקיים אפילו אליבא דמדינת ישראל, כגון שבות רחל, שכמסתבר הוקמו על אדמות שמפות המנהל האזרחי הקצה מראש להתנחלויות. צירוף מקרים משונה, הא?

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, אמר אהרן ברק שמערכת הבטחון "סיבנה" אותו לפעמים. הוא מעולם לא עשה שום דבר בנידון: אחרי שהמתנחל דני תרזה רימה את בית המשפט, וברק תפס אותו על חם, הוא לא הורה להעמיד אותו לדין. הוא הסתפק באנחה רפה לאחר פרישתו. לאחרונה הוא אמר שההתנחלויות הן בלתי חוקיות. כמו בכירים במערכת הבטחון שמגלים את האור אחרי שהם מפסיקים לקבל את המשכורת מהמערכת – זכורה לבוז התנהלותם של רבים מהם סביב רצועת הבטחון בלבנון; הם תמכו בה כשהיו במדים והתנגדו לה כשהסירו אותם – ברק לא העז לומר אותם כשעוד היתה לאמירה שלו משמעות. אין להתפלא אם נשמע בקרוב דברים דומים גם מצד דורית בייניש.

אז בפעם הבאה שיאמרו לכם ש"יש שופטים בירושלים", ושהם אומרים שההתנחלויות בסדר או על כל פנים לא-לא בסדר, וכשלא יפנו את מגרון באוגוסט ובג"צ לא יכניס את שר הבטחון לכלא על בזיון בית המשפט, זכרו שמדובר בעצם באידיוט מועיל של מערכת הבטחון והבן יקיר לה, מפעל ההתנחלויות.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד פרסם לאחרונה עוד סרטון שבו הוא מנסה לשלהב את עדת המעריצים שלו לקראת קמפיין הבחירות. צופה חד עין ששלח לי את הסרטון שלפיד מצטלם על רקע כמה ספרים, והשקיע מאמץ מסוים בזיהוי הכותרים שמאחוריו. ובכן, מדובר בספרים הבאים: "מילה במילה – אוצר המילים הנרדפות," "ספר הציטטות היהודי הגדול," "Respectfully quoted – A dictionary of quotations", וספר נוסף שהכותרת שלו כוללת את המילים dictionary of quotation. כי ספרים אמיתיים, לא רק ציטוטים, זה לחלשים, לא לשרי חינוך בעיני עצמם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)