החברים של ג'ורג'

הריגתו של מוצטפא תמימי על ידי חמושי צה"ל ביום שישי ממשיכה להדהד בעולם, ומכמה סיבות. הראשונה שבהן היא שלשם שינוי, יש לנו תמונה טובה שמתעדת את מה שקרה. השניה, וחשובה לא פחות, היא התנהלות כושלת במיוחד של דובר צה"ל. מיודענו מייג'ור פטר לרנר הצליח לשבור שיאים חדשים בהתנהלות בלתי מקצועית, וכתב ציוץ שעצבן עיתונאים ברחבי העולם. לרנר התייחס לתמימי כאל "מוצטפה", כאילו אכלו יחד מאותו המסטינג, קבע כעובדה – על כך מיד – שתמימי השליך אבנים על הרכב הצה"לי, וסיים בהאשתג ההיתולי #fail.

לרנר לא היה לבד. סא"ל אביטל ליבוביץ' (אתם עשויים לזכור אותה מפניני חוכמה נוסח "הם נשאו קלצ'ים, משמע הם באו מעזה") השוותה בין ההפגנה בנאבי סלאח ובין מצעד זכויות האדם, וכתבה בצדקנות ש"בנאבי סלאח היתה התפרעות בלתי חוקית כמו כל שבוע!" ההונאה המשתמעת – כביכול יש לפלסטינים בגדה זכות חוקית להפגין, אבל הם, החלאות, מוותרים עליה לטובת התפרעות – הביאה לעבדכם הנאמן את הסעיף, התוצאה היתה פוסט קצר ב-972. עוד קצין מוצלח, קפטן ברק רז, ניסה להכפיש את שמו של תמימי בטענה שהוא נכלא בעבר בשל אלימות כלפי חיילי צה"ל; ליסה גולדמן הזכירה לרז שזה לא אומר כלום, בהתחשב בכך שאחוז ההרשעה בבתי המשפט הצבאיים עומד על 99%. רז טען שזה לא הנתון, וגולדמן ירתה בחזרה שהנתון המדויק הוא 99.76%, ושהוא מתבסס על נתונים פנימיים של צה"ל. כל זה הגיע לניו יורק טיימס, לא לפני שעשה סיבוב בדיילי טלגרף ובעיתונים בריטים ואחרים. חתיכת הצלחה הסברתית, הא?

דובר צה"ל, שמכסתח בעקביות בשבועות האחרונים את הפאשלות של לרנר, טען שמדובר בחשבון הפרטי של לרנר, שהנושא נמצא בחקירה, וש"אין לראות את ההערות של לרנר כבוז לחיי אדם." קשה לראות בהן משהו אחר, ואם מייג'ור פטר לרנר משתמש בחשבון הפרטי שלו, שמשום מה מכיל את הדרגה שלו, כדי להתבטא בעקביות בנושא העבודה שלו, אז הוא מפגין חוסר מקצועיות שהיה מביא לפיטוריו מכל חברת יחצ"נות. כנראה שליחצ"ן צה"ל יש סטנדרטים אחרים, נמוכים יותר מאלה של חברות אזרחיות. לרנר עצמו נשמע המום משהו ואמר שהוא עדיין "מופתע מאד" מהזליגה של מה שכתב מטוויטר לתקשורת המסורתית, מה שבהחלט עשוי להעיד שהוא לא בתפקיד הנכון. ההתנהלות של דובר צה"ל בימים האחרונים מוכיחה שיש לו מעט מאד מתחרים בתחום הדה-לגיטימיציה של ישראל; אולי "אם תרצו" צריכים לדרוש להפסיק את המימון שלו.

לכל זה, כמובן, אין כמעט זכר בציבוריות הישראלית. מבחינת הישראלים, מדובר בערבוש שהגיע לו למות והוא כנראה השתמש בנשק להשמדה המונית כנגד החיילים. כמו שכתב איזה טוקבק שגרם לי לצחקוקים מרים, "מי שלא עושה שום דבר, לא קורה לו כלום." הטענה הזו, שתופרך על ידי כל מי שהשתתף בהפגנה בשטחים – ובעצם, על ידי כל מי שהשתתף בהפגנה שבה היה חיכוך כלשהו עם כוחות שיטור – מופרכת גם על ידי צה"ל עצמו. רס"ן מישל דהאן, סמג"ד גדוד רותם של חטיבת גבעתי, העיד לאחרונה שצה"ל מפעיל גז מדמיע ו"בואש" גם על הפגנות לא אלימות.

הישראלים משוכנעים, כמו דובר צה"ל, שתמימי השליך אבנים על הג'יפ – מה שבהחלט יכול להיות, אם כי אין לו כל ראיה. הם מאמינים, בו זמנית, בצ'יזבט החדש של צה"ל, שמופיע בקישור האחרון: שהחייל לא ראה את תמימי כי הוא ירה דרך חרך צר בדלת, ופתאום קפץ לו פלסטיני לקו האש, אחד שהוא בכלל לא ראה. עכשיו, אם חייל צה"ל מפעיל נשק בלי לזהות מטרה, דרך חרך צר שלא מאפשר לו לראות בן אדם שנמצא במרחק של לא יותר מחמישה מטרים ממנו, תוך שהוא יורה כשהקנה מחוץ לרכב, יש שתי מסקנות מכך: א. הוא מתנהג במקצועיות המצופה מחבר במיליציה של ברון סמים דרום אמריקני, לא מחייל בצבא סדיר, וב. הוא לא היה בשום סכנה מאבן שתמימי יידה, או ניסה ליידות. הוא ישב, אחרי הכל, בתוך ג'יפ משוריין, שנע במהירות ושרק סדק זערורי ממנו היה פתוח.

אבל לרוב הציבור הישראלי לא אכפת. עד כמה שזה נוגע לו, כל קש מספיק כדי לקבל את דברי דובר צה"ל. הוא בדיסוננס קוגניטיבי: מצד אחד, לא נעים – רימון גז בפרצוף של מישהו מטווח אפס ממש לא מצטלם טוב ועשוי להוציא את הצבא כמה שהוא, כלומר כבריון אכזר. זה אסור שיקרה, כי כל ביקורת על צה"ל היא, מבחינת הציבור, הכחשת שואה. על כן הטענה של צה"ל על השלכת אבנים – טענה שלא גובתה בדבר, מלבד צילום של רוגטקה – מתקבלת באנחת רווחה. אמנם, חמוש ששלחנו כשליח ציבור ירה, מטעמנו, רימון גז לפרצופו של מפגין לא חמוש, והרג אותו – אבל הוא עשוי היה להיות בסכנה.

×”"עשוי ×”×™×”" – החייל לא ×”×™×” בשום סכנה – הוא מה שחשוב כאן. ×”"עשוי ×”×™×”", בצה"לית, משמעו "החייל חש סכנה לחייו." לא היתה כל סכנה אובייקטיבית לחייו, אבל הוא חש סכנה כזו – או, על כל פנים, אמר שחש כך בתחקיר אחרי ההרג. כך, חיילים ש"חשו סכנה" ירו שמונה כדורים ברכב שעבר את המחסום-לא-מחסום שלהם, והרגו מתנחל; כך, חיילים ש"חשו סכנה" מקשיש פלסטיני לא חמוש שהתיישב במיטתו, עומאר אל קוואסמה, "השיבו אש" לעברו והרגו אותו; כך, חמושינו האמיצים מגבעתי, שנתקלו במה שחשדו שיכול להיות מטען חבלה, שלחו ילד פלסטיני לשמש כגלאי מוקשים – ויצאו מזה בשלושה חודשים על תנאי; כך, הרג חמוש צה"ל שישב בעמדה מבוטנת ביריות פלסטיני שהיה מצויד בבקבוק שתיה – מוחמד מוחמד דראגמה – שלאחר מעשה הפך ל"מבצע פיגוע" שהחמוש המשקשק וחבריו לפשע תיארו כמצויד בשבר בקבוק; כך הרגה קבוצת חמושי צה"ל שני פלסטינים בטענה שהם ניסו לבצע "ליל קלשונים" שני – ותוך יממה נסוגו מהטענה הזו לכך שהשניים ניסו לתקוף אותם בבקבוק שבור… ובמזרק.

חשוב לשים לב לשלושה אלמנטים בסדרת האירועים הזו: קודם כל, תחושת הסכנה חסרת הבסיס; שנית, השקר הקבוצתי שבא אחרי האירוע; ושלישית, העובדה שאף אחד מהחמושים האלה לא הועמד לדין ברצינות, על עבירה חמורה ממש, כמו הריגה או רצח. צה"ל, במדיניות עצימת העיניים שלו, מלמד את חייליו שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם – כל זמן שלא תופסת אותם התקשורת – ושהם גם יכולים לשקר לו ולצאת מזה. כפי שהזכיר לנו בצלם, לחמושי צה"ל יש היסטוריה ארוכה ומתועדת של ירי שטוח מסלול של רימוני גז כלפי מפגינים, ולפיקוד הצה"לי יש היסטוריה ארוכה של אי אכיפת הפקודות שלו-עצמו בנושא. האחד גורר את השני: צבא שלא אכפת לו מחיי האזרחים הכבושים שלו, אבל לא יכול להצהיר על זה בפומבי, יקבל ערמה של חמושים פחדנים, רשלנים ושקרנים, שמבחינתם פקודה היא לכל היותר המלצה. או, בקיצור, מיליציה של ברון סמים דרום אמריקני, רק כזו עם הרבה ציוד אלקטרוני מתוחכם וחטיבת יח"צ עם יחידת ניו מדיה.

האשם, למעשה, הוא לא הצבא. מה שמפחיד את הצבא הוא זעם המוני ותקשורתי. אם לחברה הישראלית היה אכפת ממה שהיא עושה בשטחים, צה"ל היה נראה אחרת לגמרי. אבל הציבור הישראלי מעדיף, מזה יותר מארבעים שנים, לא לדעת מה עושים בשמו ואיך נראה הכיבוש בפועל. הוא מעדיף להמשיך בעיוורון המכוון שלו, הוא מעדיף לצרוח "לה לה לה לא שומע אותך", כשמציינים את העובדה שהצבא – ששותה את דמה וחלבה של החברה – הפך בחסות הכיבוש לכנופיה, שכמו כל כנופיה מסתירה את זהותם של חבריה החשודים בפשעים.

ההתעוררות, אם וכאשר תבוא, תהיה כואבת.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו הדהים אתמול (א') את השרים שלו – ביניהם לימור לבנת, שספק אם יש משהו שמסוגל באמת להדהים אותה – כשהודיע על תמיכתו בחוק המסגדים של ח"כ אנסטסיה "האקרים יגרמו לכם לשכוח את ספר תהילים" מיכאלי. החוק, שרוב השרים התנגדו לו, מיועד להפסיק את מערכות הכריזה של מסגדים. נתניהו טען שישראל "לא צריכה להיות יותר ליברלית מאירופה" – איזו ציניות – בנושא, תוך שהוא שוכח שהמסגדים בישראל היו כאן לפני הגעת הציונים. אבל זה בסדר: נתניהו ידע היטב שלחוק אין סיכוי לעבור. הוא תמך בו רק כדי להתרפס בפני בסיס המצביעים האמיתי שלו, זה של התורמים הגדולים בארה"ב. מדובר, נזכיר, באיש ש-98% מהתרומות לקמפיינים שלו מגיעות מחוץ לישראל.

(יוסי גורביץ)