החברים של ג'ורג'

מלחמה בצפון. זה מה שהכותרות זועקות בכל מקום. הרמטכ"ל מזעיף פניו במסיבות עיתונאים ומדבר אלינו, בהבעה החצי משועממת הזו שלו, כאומר you're on a need to know basis, and you don't need to know, שר הביטחון צווח כתרנגול שאך עתה גילה את החדווה שבלהשתמש בציפורניו ומאשר צווי 8, חיל האוויר מפציץ, חיפה מופגזת, וכן הלאה. באוויר עומדת תחושת קטסטרופה ממשמשת, כמו תמיד בזמנים כאלה.

אינני מציע שאנחנו לא צריכים לקחת ברצינות את שמתרחש כעת. אבל אולי ראוי לזכור לרגע שמה שאנחנו קוראים לו מלחמה, הוא בסך הכול שגרת החיים במקומות כמו רצועת עזה. הפגזות לתוך מרכזים הומים אדם, חטיפות באישון לילה, ערים שהתנועה שלהם משותקת. הבניין הזה שנפל בחיפה? כמה כאלה הפלנו אנחנו לפלסטינים בניסיונותינו לסיכולים ממוקדים רק בחודשיים האחרונים?

החיזבאללה איננו עושה יותר מאשר לתת לנו טעימה מאורח החיים מעברו השני של הגדר. כך זה מרגיש כשכוח צבאי שאינך יכול להתמודד עימו מחליט להפוך את שיגרת יומך למסלול מכשולים קטלני. 70% מבתי העסק בצפון נסגרו אתמול. זה מה שקורה לכלכלה תחת מצור, לכל מי שמעוניין לדעת מדוע השטחים הכבושים הם מרכזים של עוני, דלות ורעב.

מלחמה? אולי. אבל איש לא מאיים לפרוץ את גבולותינו, יש כאן פשוט ניסיון להפוך את חיינו לנסבלים הרבה פחות. אנחנו מקבלים עכשיו טעימה, רק טעימה קטנה מאוד, של התרופה שלנו עצמנו.

מלחמה? אולי. אבל לא מלחמת אין ברירה. המלחמה הזו היא על זכותנו לשקט וביטחון, בזמן שהגופים המתיימרים לפעול בשמנו, משליטים פחד וטרור על האחרים שמעבר לגדר. גרוע מכך, זו מלחמה על זכות הציבור לא לדעת על מה שמתרחש תחת אפו. על הזכות של לובשי המכנסים הלבנים המתנפנפים לעשות מדיטציה על החוף ולומר שאין להם עניין בפוליטיקה, בזמן שבני אדם כמוהם נרמסים תחת מגפי השכן המגבניק שלהם.

זו מלחמה על זכותנו שלא לחוש את העולם האמיתי שמתרחש מתחת למעטפת היום יום המזויפת המקיפה אותנו. המעטפת העשויה סיינפלד וחברים. המעטפת הבנויה מהמשחה האחרונה נגד קמטים, ג. יפית, שיטות מין טנטריות ובאפי קוטלת הערפדים.

אינני רוצה להציע שהדברים הללו אינם דברים חשובים. אלה הדברים מהם מורכבים חיינו. אין לי התנגדות עקרונית מדי אפילו לג. יפית. אבל בתוך הקונטקסט של המציאות היום יומית באזור, המוכנות של אזרחי הארץ לשקוע כל כך עמוק לתוך החלום הפסיבי הזה בזמן שבעולם הערות, מרחק כלום נסיעה מהם, אנשים נאנקים תחת עול כיבוש דורסני, איננו דבר מובן מאליו. זהו החלום שהשקיעה לתוכו מאפשרת למנהיגינו, האזרחיים והצבאיים, לעשות כרצונם.

השבוע החיזבאללה נתן לנו קריאת השכמה, אבל אנחנו לא נישאר ערים זמן רב. האש תיכבה, אנחנו נקום להשתין בזיעה קרה, נשתה כוס מים, ונחזור למיטה בארשת שלווה מתוקה.

(אסא וולפסון)

Defenceless under the night

Our world in stupor lies;

Yet, dotted everywhere,

Ironic points of light

Flash out wherever the Just

Exchange their messages:

May I, composed like them

Of Eros and of dust,

Beleaguered by the same

Negation and despair,

Show an affirming flame.
 
– W. H. Auden, “1st September, 1939”
רק לפני שלושה חודשים וקצת הלכנו לבחירות, ובחרנו ממשלת מרכז-שמאל. בחרנו עורך דין כראש ממשלה ונציג ועדי עובדים כשר ביטחון. עורך הדין אמר בגלוי שהוא מתכוון לוותר על רוב השטחים הכבושים, בניגוד לעצת הספינרים שלו, ועדיין זכה לעמוד בראש הסיעה הגדולה ביותר. שרת החוץ זכתה לכבוד והערכה, במקום הקריקטורה שהחליפה. אם בעבר איישה בריונית בורה את תפקיד שרת החינוך, היא הוחלפה בשרה המעוררת בעיקר הערכה והערצה. בריוני הימין גורשו אל החושך החיצון, אשר שם היבבה וחרוק השיניים. הממשלה החדשה חרתה על דיגלה את שיקום החינוך והבטיחה להעלות את שכר המינימום. 
 
אפילו השחיתויות הקרינו נורמליות: שר האוצר עסק באיזו עמותה מפוקפקת, אבל שלא כקודמו לא שלח 100,000 ₪ בהוצאות הובלה לממשלה, לא בזז את בית ראש הממשלה ולא עישן 10,000 ₪ מכספי הציבור מדי חודש. וכשהסתבך הנשיא, האפרורי באדם, במה שנראה כמו שערוריית מין, אנשים הריצו בדיחות קלינטון. לחודשיים, בערך, אפשר היה בקלות יחסית להעמיד פנים שאנחנו באירופה. 
 
ופתאום, תוך שלושה שבועות, היינו במזרח התיכון הישן והרע. 




אפשר שהממשלה החדשה היתה מחזיקה מעמד, אילו היתה מתמודדת עם משבר בטחוני אחד. כאשר על הפרק היתה רק חטיפת גלעד שליט, אולמרט העז לזרוק את ראשי הצבא מהלשכה שלו ולומר להם לחזור עם תכניות טובות יותר 
אבל שני משברים בטחוניים – קרי, שתי השפלות לצבא "הטוב ביותר בעולם" – היו יותר מדי. הכבוד של הצבא היה מושלך בסימטאות ג'בליה ודאחיה, והיה צריך להרים אותו משם. ובישראל, נגד צבא מושפל, לממשלה אין באמת אופציות.



 
העדות הנוקבת מכל להצלחת השתלטותו של הצבא על הפוליטיקאים היתה המטמורפוזה של עמיר פרץ. האיש שבנובמבר 2005 הצהיר על חלומו, ובו ילדים ישראלים ועזתים משחקים יחדיו בין בית חאנון ושדרות – חזון שמעולם לא היה פופולרי בישראל, מעולם לא היה מושך קולות – הפך למאשר סיטוני של "סיכולים ממוקדים", שמעולם לא היו כה בלתי ממוקדים. השינוי הושלם בשבוע שעבר, כאשר הכריז עמיר – בפרץ מאצ'יזמו ששאול מופז לא היה נגרר אליו – ש"הוא יגרום לנסראללה לזכור את השם עמיר פרץ, ולא לטובה". 
 
לא חסרו מתלהמים אחרים בממשלה, אבל מהאופורטוניסטים הוותיקים חיים רמון ושמעון פרס איש לא ציפה לדבר, ורוני בר און – ובכן, הציבור עדיין מנסה לעכל את העובדה שהאיש שר. 
 
אהוד אולמרט, האיש שהבטיח להפוך את ישראל לארץ שכיף לחיות בה, החזיר אותנו ללבנון.
 

קל, ולא בלתי מוצדק, להאשים את הגנרלים. אין ספק שדן חלוץ, כשטרח להדליף את המלצותיו לפעולה נרחבת לפני שעדכן בהן את שר הביטחון, הקשה עליו מאד את החיים. אבל מגנרלים אנחנו מצפים לחדוות קרב. ציפינו מהפוליטיקאים שלנו ליותר.
 
הבעיה היא שהפוליטיקאים, בבוחנם את מה שנראה כרחשי לב הציבור, מגלים תקשורת מתלהמת וציבור מוטרף-דעה. הישראלי הממוצע רצה למחוק את עזה, רצה להעלות באש את ביירות. ואולמרט ופרץ, שניהם חדשים בתפקיד, גילו שהם ניצבים לא רק מול החונטה הצבאית, אלא שאיפוק יהיה מנוגד מאד לרגשי העם. כה מנוגד, עד שבליכוד נשמעו קולות – אמנם, בעיקר מצד אותה קריקטורה, סילבן שלום – המדברים על ממשלת אחדות, משום שנראה היה שממשלת אולמרט מטה ליפול.
 
במשך שנים טיפחנו שיח מתלהם דו כיווני. מצד אחד, התפיסה הרווחת ברוב הציבור שהפתרון הוא תמיד הפעלת כוח, ואם אפשר – כוח מופרז. התפיסה של המדינה המשוגעת, ששרון התאהב בה, הפכה לנחלת הכלל. 
 
מן הצד השני, השיח השמאלני הצדקני, הגובל באנטי-ישראליות, שמייצגים היום יוסי ביילין ואנשי "יש גבול", מעדיף להתמקד בתגובת-היתר הישראלית ולהתעלם מן העובדה שאין עליה עוררין שישראל הותקפה, וללא פרובוקציה. בעשותו כן, הוא מקטין עוד יותר את הסיכוי שעמדותיו – השפויות ברובן – יהפכו בשלב מסוים לעמדת הרוב. 

אבל היאוש האמיתי הוא מן הפרטנרים-בכוח שבצד השני. תגידו, יא דפוקים, כל כך כאבה לכם היציאה הישראלית מעזה ומלבנון? כל כך רציתם אותנו בחזרה? פעם בארבעים שנים אנחנו מצליחים לבחור ממשלה שמעוניינת לסיים את רוב הכיבוש, ודווקא אותה אתם מנסים להפיל תוך חודשיים? 
 
מילא הפלסטינים. הם תמיד הוכיחו יכולת לפוצץ את רכבת ההזדמנות. אבל מה קרה ללבנונים? איך הרשו האנשים האמיצים האלה, שעמדו מול מכוניות התופת של הקצב מדמשק, שחירפו נפשם בהפגנות, לנסראללה להפוך את כולם לבני ערובה? האם באמת המילה "ישראל" היא מילת-קסם, המכשירה כל תועבה?
 
השבוע מתה תכנית ההתכנסות. הכיבוש זכה עכשיו לעוד 20-30 שנות לבלוב. איש לא יעז לסגת מהשטחים הכבושים, כאשר אלה הן תוצאות הנסיגות. וכשבעפרה יוולדו הנינים הראשונים, לא תהיה עוד ממשלה שתאזור את הכוח לפנות אותה. האיסלמיסטים, בדמות פרצופם המחויך של נסראללה ומשעל, ניצחו השבוע. 
 
בהחלט יתכן שנסראללה יהפוך לשליט דה-פקטו של לבנון. בהחלט יתכן שאנחנו נגררים לסיבוב סופי של מלחמת תרבויות. בהחלט יתכן שכאשר ישראל תנצח ותגרש או תשמיד, פיזית, את הפלסטינים ואת השיעים הלבנונים, לא ישאר מי שימחה. 
האביב היה כה קצר. כמו תמיד כאן. 
 
(יוסי גורביץ)
	

אם יגיע צו הקריאה לתיבת הדואר שלי, אני אוציא אותו, אכנס לביתי, אתיישב בכבדות בספה ולא אזוז למשך זמן רב. אולי אעשן כדי להירגע מעט. האמת, ידעתי שזה הולך לקרות, ההלם שלי ברגע זה איננו נובע מהפתעה. זהו ההלם של מי שהרשה לתקווה לקחת את ההגה התודעתי שלו, מחוסר אונים.

אחר כך אוכל משהו, אעשה כמה תרגילי נשימה בודהיסטיים שאני מכיר או אולי איזו קאטה או שתיים- דברים כאלה תמיד הכניסו אותי למצב רוח נכון יותר- ואתחיל לארוז. בשלב כלשהו יתקשרו אלי ההורים שלי שכבר קיבלו את הצו גם לכתובת שלהם, הרשומה אצל יחידתי, ואנחנו נדבר מעט.

אני אתקשר לאקסית שלי, הרחוקה ממני מאוד ומקפידה לדבר עמי בכל יומיים בשבוע האחרון. היא נמצאת בארה"ב והחדשות מלאות בנו עד להקיא שם. נדבר מעט, ואני אשתה עם זה קפה שחור חזק. שתיים סוכר.

צו שמונה הוא רגע נורא. גרסה קיצונית וחריפה של צו המילואים הרגיל. זהו הרגע שבו הסיפור העצוב והמכוער שנפרש ללא רחמים על העמודים הרקובים של המזרח התיכון, דורס באלימות את הסיפור שהתאמצת כל חייך לבנות. הסיפור הפרטי שלך, שאותו ניסית בעקשנות לטעון ברגש, יופי ומשמעות. הסיפור הזה נמעך עתה ואיש לא יודע מתי או אם בכלל תוכל שוב לקבל לידיך את העט.

אם ×™×’×™×¢ צו הקריאה לתיבת הדואר שלי, אני אוציא אותו, אכנס לביתי, אתיישב בכבדות ולא אזוז זמן רב. אני אדבר עם כל מי שסבלנותי תתיר לי לדבר עימו, תוך כדי סידור התיק. הנעליים האדומות שלי כבר מוכנות מזמן. אני שומע אותן שורקות לעצמן מארש צבאי עליז בארון. אינני יודע בדיוק היכן הדיסקיות שלי מונחות – תמיד הייתי רשלן בקשר אליהן – אבל אני יודע שבמקום בו הן נמצאות, הן רוטטות עכשיו בהתרגשות מתכתית כסופה. אינני מאשים אותן, כל דבר אוהב לשרת את תכליתו.

וכשאצא מהדלת, המוח שלי יפזם תפילה פזורת נפש. שלא ישתמשו בי בחוסר זהירות, הוא מבקש. שלא ישתמשו בי לשטויות, שלא יובילו אותי לביירות בגלל איזה גנרל שאפתן. אני שם את עצמי בידיכם לא מתוך אמונה בסיפורים שאתם מספרים לנו, הוא משדר מנטאלית לחלוץ, לא מתוך אמונה בטוהר מדינת ישראל, או בצדקת דרכה, או בעם היהודי, או בכם.

אני שם את עצמי בידיכם משום שכמעט כל מה שאני אוהב באמת נמצא במקרה בצד הזה של הגדר. אנא, אל תהפכו את המחווה הזו לנלעגת. ממילא לא מגיעה לכם המסירות שאני ועמיתיי לגורל ממלאים בה את תפקידנו, לפחות הואילו להשתמש עתה במעט תבונה ואנושיות, ככל שאתם מסוגלים לגייס מלבכם המקומט, ולא לבזבז את חיינו היקרים לנו מאוד, לשווא.

סוף שדר.

(אסא וולפסון)

הצבא הוא לא רק ממסד, כלי התקפי/הגנתי בידיה של מדינה. הוא תמיד גם מושג, ישות מנטאלית. בישראל, לכל הפחות, הפער בין המושג "צבא" לבין הדבר שהמושג אמור להצביע עליו במציאות גדול מספיק כדי להעביר דרכו משחתת.

שתי נקודות:

• מסיבה מסוימת, "צבא" הוא הומונים. כלומר, מדובר בשתי מלים, השוות בהגייתן ובכתיבתן, אולם הוראתן שונה.

במילה הראשונה (נקרא לה "צבא א'") מקובל להשתמש בשיחות נוסטלגיה מרירות-קומיות. המילה נאמרת אז במעין חיבה השמורה רק לבן הדוד המפגר מדרגה שלישית, שהשתין פעם על עצמו בבר מצווה של שלמה. בצבא זה, שעליו מצביע צבא א', מורכבת שרשרת הפיקוד מקצינים ונגדים מוכי טירוף ושחין, שתאוותם היחידה היא מעיל אמריקאי, ועיקר תפקידם – שתיית קפה שחור.

חשוב מכך, בצבא א' מביס ההיגיון הפואטי את הגיונה המשמים של המציאות. שם, אירוע מתרחש אם ורק אם סבירות הופעתו לאחר אירוע קודם נמוכה עד אפסית, ותוצאותיה קטסטרופליות אך לא טרגיות. כך, למשל, אחד הנהגים ביחידה שלי בחר להתרחץ עירום עם צינור על דשא היחידה, בדיוק ברגע שבו הגיע סגן אלוף לביקור. החייל נשפט.

צבא ב', לעומת זאת, מופיע תמיד בשיחות סלון, פרשנויות צבאיות והרהורים אסטרטגיים. לאחרונה, המושג מקובל גם בקרב הטוקבקרים. בצבא זה, שרשרת הפיקוד סדורה, נאה ורציונלית, וכל פעולה נעשית בהתחשב בממד האסטרטגי הכולל ובממד הטקטי הצר גם יחד.

שני אלה, א' וב', אינם מסתדרים היטב ביחד. ולמעשה, הם לעולם אינם מופיעים יחד באותה השיחה. את הצבא המוכר לנו, הבזוי והמקרטע, אנחנו שומרים רק לפגישות מילואים או לשיחות עם חברים. הצבא השני, הוא משמש לנו למדיניות.

• חיים הכט צווח לא מזמן שעל הצבא להפציץ יותר. הצבא, לשיטתו, לא עושה מספיק.

והנה, חיים הכט, אף שמתח ביקורת על הצבא, לא הוקע כבוגד או כערבי, חלילה. הצבא, מסתבר, יכול להיות מועמד לביקורת, כל עוד זו באה מימין. אז, פתאום, מותר להתייחס להחלטות הצבא כשגויות, חסרות תועלת או מבוצעות רע. ביקורת משמאל לכהנא, לעומת זאת, היא כבר עניין למרעילי בארות.

פוסט זה פורסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של

(איתמר שאלתיאל)

ארי שביט יוצא שוב נגד הרעיון של נסיגה לקווי 67'. האיש, שלאור הראיון האחרון שעשה עם בנימין נתניהו – "בכל זאת, יש בו תכונות של מנהיגות" – אפשר להכתיר אותו רשמית כחסיד שוטה שלו, נתלה הפעם באילן נמוך במיוחד, כמעט עציץ: האלוף הפורש גיורא איילנד.

לטענת איילנד – ששביט מציין ביובש ש"אהוד אולמרט ויורם טורבוביץ הניחו לעובד מדינה חושב וחשוב לפרוש. זכותם", מבלי לחשוב שמא התגלגלה לדבריו של איילנד איזושהי מרירות, העשויה לעוות את דבריו – אין תהליכים ראויים של קבלת החלטות בישראל. לראייה, מציג איילנד – באמצעות שביט – את כל מהלכי השלום של ישראל, מבגין ועד ההתכנסות של אולמרט.

זו בחירה משונה: ישראל בחרה שלוש פעמים במהלכי שלום – מצרים, ירדן ואוסלו – ופעמיים בנסיגה חד-צדדית – הנסיגה מלבנון וההתנתקות – אך אינספור פעמים במהלכים צבאיים ובמלחמה. איילנד איננו מותח ביקורת על ראש הממשלה בן גוריון, שיצא למלחמת סיני – ואיך לומר, גם התכנון שלה לא היה משהו. הממשלה לא ידעה בדיוק מה קורה והקנוניה עם הבריטים והמצרים הוסתרה ממנה.

כשיצא – וליתר דיוק, כשאולץ לצאת – אשכול למלחמת ששת הימים, ודאי לא העלה על דעתו שהוא מכניס את ישראל לביצה בת 40 שנים לפחות. כשהחליטה גולדה לדחות את הצעות השלום של סאדאת, אף שידעה שהיא תגרור מלחמה עם מצרים, היא לא העלתה על דעתה 2,200 הרוגים. כשיצא שרון למלחמת לבנון – טוב, די ברור שאפשר להפסיק כאן. אבל על אלו – אף מילה.

יתר על כן, שביט מבלבל בין החלטה מדינית-פוליטית ובין ביצועה. ההחלטה לסגת מלבנון היתה פוליטית; ההחלטה ללכת לשלום עם מצרים היתה פוליטית; ההחלטה ללכת להסכם שלום עם ירדן היתה פוליטית; הן החלטת ההתנתקות והן החלטת ההתכנסות היו פוליטיות. שביט שוכח את האבחנה המהותית בין דרג שמקבל החלטות – פוליטיקאים נבחרים – ובין הדרג שתפקידו ליישם אותן: הפקידים, שאמורים לתכנן את ביצוע ההחלטה הפוליטית בפועל. הדרג המתכנן לא אמור להיות, ואסור שיהיה, הדרג המחליט.

הדרג הכביכול-תכנוני – שמורכב תמיד מקצינים בכירים – התנגד לכל צעדי השלום או הפחתת העימות. הרמטכ"ל מוטה גור טען שסאדאת מתכנן פלישה מצרית ושהשלום הוא מלכודת; קצינים בכירים ביכו את אובדן סיני. צה"ל עשה כמיטב יכולתו למנוע את הנסיגה מלבנון, וכשנכשל במניעתה חיבל בה והפך אותה ל"מנוסה". צה"ל גרר רגליים ככל יכולתו במהלך הסכם אוסלו, ובמהלך המלחמה הנוכחית טירפד כל החלטה על הקלות שקיבל הדרג המדיני. את התנהגותו של הרמטכ"ל יעלון – עוד אחד מחביביו של שביט – בעת ההתנתקות ובעת פינוי מאחזים, כולנו זוכרים.

עמדת-יסוד של ה"מתכננים" הללו היא ש"כל נסיגה מחלישה את ישראל", עמדה שארי שביט שמח לבלוע. האם הנסיגה מסיני החלישה את ישראל – או שהוציאה אויב חשוב מזירת העימות, והפעילה לחץ כבד על הנהגת הפלסטינים? האם הנסיגה מלבנון החלישה את ישראל – או שהיא החלישה, בעצם, את סוריה ואת החיזבאללה?

ארי שביט מציין עוד שני כשלונות של הדרג המדיני: "כשלון מדיני חמור" מול איראן ו"הפתעת-חמאס והתעלמות ממשמעויותיה". הראשון תמוה – מה ייחשב ל"הצלחה מדינית" מול איראן? – אבל השני חוצה את גבול החוצפה. הפתעת-חמאס? מי הופתע, יקירי? רק המתכננים המהוללים במדים. כותב שורות אלה חזה את נצחון החמאס שבוע בטרם קרה; כל מי שקרא את מה שאומרים הפלסטינים עצמם יכול היה לחזות זאת.

איילנד, טוען שביט, "מערער על הפרדיגמה הרעיונית השלטת". ואיך הוא עושה זאת? באמצעות הפלא הבא: הוא טוען שהפלסטינים לא יוכלו להקים מדינה בעלת-קיימא, אלא אם יוותרו המצרים על שטחים בסיני והירדנים על שטחים בירדן. עד שלא תושג הסכמה לכך, טוען איילנד – בעוד שביט מוחא כף במרץ ברקע – אסור להגיע לשום הסכם עם הפלסטינים.

כלומר, לעולם לא ×™×”×™×” הסכם עם הפלסטינים, משום שירדן ומצרים לעולם לא יוותרו על שטחים ריבוניים לטובתם. ירדן, משום שהדבר יערער את עצם קיומה; מצרים, משום שלאחר שבנתה אתוס שלם סביב גאולת סיני מידי ישראל, לא תעלה על דעתה להעביר חלקים ממנו – ועוד לפלסטינים. ההצעה של איילנד – המתכנן, הנבון, החכם – היא ההצעה הצבאית הקלאסית: לא לעשות כלום, כדי שכאשר נצטרך לעשות משהו, הוא ×™×”×™×” הרבה יותר קשה.

לאחיתופל ×”×–×”, קורא שביט "עובד מדינה ערכי": כביכול יורם טרובוביץ' פחות ערכי; כביכול, הפוליטיקאי אולמרט – שעבר מן הימין אל המרכז, באומץ רב; שהניח על שולחננו, בפעם הראשונה מזה שנות דור, הצעה גלויה לסיום הסכסוך – פחות ערכי. אחרי שבלבל בין הדרג המחליט ובין הדרג המתכנן ומבצע – אבחנה שהיתה אמורה להיות ברורה לכל מי שמבין מהי דמוקרטיה; אחרי שנקט בעמדה האנטי-דמוקרטית המצדדת ב"מומחים" – כלומר, בלובשי המדים – מול הפוליטיקאים הנבחרים, הוא מכתים כעת את הדרג המדיני ואת המבצעים התומכים בו ב"אי ערכיות". וכל זאת למה?

כל צורת הדיון של שביט, המעלימה עובדות לא נוחות, משדרת חוסר יושר אינטלקטואלי. לא שזה צריך להפתיע: מדובר, אחרי הכל, באדם שכתב ספר על ההתנתקות ומצא לנכון לראיין בו את "זמביש", אבל סירב בתוקף לתת פתחון פה לפוסט-ציונים. ראוי לזכור זאת בפעם הבאה שהוא כותב מאמר.

(יוסי גורביץ)

צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, לפי ראש הממשלה. צה"ל רצח בטעות שבעה בני משפחה שהלכו לחוף הים, ומכיוון שהוא אינו עושה זאת בכוונה, זה אינו פוגע במוסריותו. לפני עשר שנים צה"ל רצח בטעות מאה נשים וילדים בלבנון, ומכיוון שהוא עשה זאת כתגובה לירי של אנשי חזבאללה שירו מקרבת מקום, זה כמובן לא פגע במוסריותו. למעשה, כמעט כל חודש נהרגים אזרחים פלסטינים שנמצאים ברחוב לידי מכונית של מבוקש, או גרים בדירה מתחת למבוקש, או שסתם הולכים לים, ואפילו לא לוקחים אתם מבוקש לעשות צל. אבל הרמטכ"ל המוסרי ביותר של הצבא המוסרי ביותר ישן לו טוב בלילה. טועים, טעות, טעינו, ועל מה משפחת ע'לייה מתלוננת בכלל, בסך הכל נפל לנו פגז מהיד.

לפני כשבוע, נסע איתי חבר של בת משפחה, שהשתחרר לא מזמן ושירת כמ"מ בשטחים. הוא דיבר על מוסריותו של צה"ל, ועל כך שחייליו לעולם לא לקחו סיגריות לפלסטיני או השפילו אנשים במחסום. כאילו העובדה שאיש בן חמישים צריך לחכות ארבע שעות לעבור בין כפר אחד לכפר שני בתוך הגדה (בגלל שזוג פסיכים משיחיים הקימו בין הכפרים מאחז) אינה השפלה מספיקה, ועצם לקיחת הסיגריה שלו היא מה שהופכת את כל המחזה ללא מוסרי.

נכונה העובדה, כי הצבא הרוסי היה פחות מוסרי בצ'צ'ניה, וכי האמריקאים ביצעו ומבצעים מעשים מתועבים באפגניסטן ובעיראק. ייתכן בהחלט שבסקאלה הזו, אשרינו ויש לנו את הצבא המוסרי ביותר. נשאלת השאלה, האם זה המדרג שבו אנחנו רוצים להימדד בו?

יש עובדה שרוב עמנו מסרב עדיין להכיר בה. צה"ל הוא צבא כיבוש. כיבוש מלוכלך, מזוויע ומדמם, כלומר "נאור". ייתכן שהוא צבא הכיבוש המוסרי ביותר בעולם, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא צבא כיבוש. כשנרצחו מאה נשים וילדים בלבנון, בטעות כמובן, זה היה על רקע העובדה כי היינו צבא כיבוש בדרום לבנון. כשנהרגים אזרחים חפים מפשע בעזה, זה על רקע העובדה שבמקום לקחת אחריות לכך שהיינו שליטי עזה במשך שנים כה רבות, בחרנו ל"התנתק" ולקוות שמרגע זה ישכחו הפלסטינים את כל שנות הכיבוש ויחליפו אתנו משלוחי מנות בפורים. התהדרנו בכך שאנחנו לעולם לא בוחרים לפגוע בנשים ובילדים, בניגוד לפלסטינים, ושכחנו שאנשים שעשו זאת מהצד שלנו קיבלו חנינה אם הם בכלל נשפטו (ושכאשר כבר דווח על ילד בן ארבע עשרה שנורה על ידי חייל משועמם, זה היה בדרך אגב). פתחנו לדרגת אומנות את הנימוק "אבל אצלנו זה אחד ואצלם זה כולם", כאילו שיש סימטריה בין כובש לנכבש.

הגיע הזמן להסתכל במראה ולשאול: האם המדרג המוסרי שלפיו אנחנו מודדים את עצמנו צריך להיקבע על ידינו או על ידי אנשים המוכנים לפוצץ את עצמם בין ילדים ובין נשים? האם באמת כל שאיפותינו צריכות להיות ניצחון בתחרות "מי פחות חרא?". אבל אלו שאלות קשות, ויותר קל להפציץ תוך כדי שירת מאנטרת ה"אין פרטנר" מאשר להכיר בעובדה שהדבר דומה למוסריותו של גנב שגונב את כל כספו של קשיש אבל משאיר לו את תרופותיו.

(עופר רון)

הטבח הקטן שביצע צה"ל אמש – הרים משפחה פלסטינית שיצאה להינות קצת מהחיים בחוף של עזה, הרג שבעה – הביא אותו קצת במבוכה. בכל זאת, לא נעים. ילדים וכאלה. יצאה התנצלות מטעם אלוף הפיקוד.

ואיך שיצאה ההתנצלות, כמובן, הבינו בצבא שיש בעיה: מי שמתנצל, נתפס בדרך כלל גם כאחראי למה שהוא מתנצל עליו. אז כוחותינו המזוינים יצאו לעוד מתקפת יחסי ציבור, מהסוג שהצליח כל כך בפרשת הקסאם שהתברר כאלונקה.

קודם כל, ניסו את שיטת השקר הגס: חיל הים טען שהוא לא הפגיז בכלל בעזה. זה קצת משונה, כי מוקדם יותר באותו יום חיל הים דווקא השוויץ בכך שהוא מסייע לשאר צה"ל ומפגיז את צפון הרצועה.

אחר כך בא האסון האמיתי. בהופעה שאויבי ישראל ישמחו לשדר מחדש, התנפל מפקד אוגדת עזה, תא"ל כוכבי, דווקא על הקורבנות. מה הם עשו שם, הוא שאל בזעם, מה פתאום הם היו על החוף? ובאמת, איפה יהיו? במסגד? ברחוב? בבית? הרי אתה ואנשיך חיסלתם גם שם משפחות.

כוכבי הודה שאנשיו ירו "לאזור" שישה פגזים, והוא יודע בדיוק מה קרה לחמישה. רק השישי חסר לו. אבל הוא ניסה להתחמק מאחריותו: הוא אמר ש"יש אפשרות שמדובר בנפל שנמצא שם שבועות". אכן, יש אפשרות: אבל, גנרל כוכבי, איזה תותח ירה לשם את הנפל ההוא?

ולבסוף, באה התחמקות בלתי משכנעת במיוחד: יש, אמר הגנרל, דיווחים לא מאושרים על ירי קסאם באזור, שיתכן והוא גרם להרוגים. אהה. ארגוני הטרור כל כך לא מוצלחים, שהם יורים את הרקטות שלהם דווקא בכיוון מערב. והקסאם התיאורטי הזה, צינור מתכת חלול ממולא בחומר נפץ נחות – עלבון למילה "רקטה" – הרג, בפגיעה אחת, בשטח פתוח, מספר כפול מכל האנשים שנהרגו עד כה מכל הקסאמים כולם. אכן, משכנע.

כל זה, כמובן, תוצאה של הפקודה הנפשעת – וככל הנראה, הבלתי חוקית בעליל – לצמצם את טווח הביטחון של ההרעשות הארטילריות. האיש שנתן את הפקודה הזו ידע שיהיה לה מחיר בקורבנות אזרחיים. הוא היה מוכן לשלם אותו. הוא פשוט לא בנה על משפחה שלמה, שיצאה לפיקניק בחוף. פתאום, לסטטיסטיקה יש פרצוף של ילדה בת שבע שאיבדה את הוריה ואת רוב בני משפחתה. והפרצוף הזה לא נראה טוב: הוא מאשים. אז רוחצים את הידיים, ומשתדלים שלא להסתכל על הדם הזורם במורד הכיור.

תא"ל כוכבי התפרסם לאחרונה כשהחליט שלא ללמוד בלונדון מסיבות משפטיות. הגיע הזמן לשלוח אותו, ואת דומיו, להתארח בהאג על חשבון האו"ם. את ישראל, דמם של ילדים פלסטינים לא מעניין.

(יוסי גורביץ)

דורון רוזנבלום העיר בעבר, בשנינות האופיינית לו, על הדמיון שבין הדיווח המתלהב על טקסי מינויו של רמטכ"ל ובין הדיווח על טקסי הכתרת מלכי בריטניה. אבל יש להניח שגם הוא שפשף עיניים ביום שישי האחרון: הכתבה הראשית של "7 ימים" הוקדשה לעובדה שדן חלוץ סוגר שנה בתפקיד הרמטכ"ל.

הכתבה עצמה לא חידשה הרבה – כפי שנאלצו הכותבים להודות, את יעילותו של הרמטכ"ל יש לשפוט בסוף כהונתו, לא כעבור שנה – אבל היא היתה מלאה דברי שבח, חנופה וליקוק, ולא חסרו שם גם איומים מרומזים על הדרג המדיני, ובמיוחד על שר הביטחון. על כך כבר כתב היטב רחביה ברמן.

אלא שאת הכתבה פתח פרט מטריד, שהציג את הכתבה כולה באור נלעג. הרמטכ"ל, כך מסתבר, הגיע אישית למצור על כלא יריחו; הגעתו מתוארת כמפיצת אור יקרות. "הוא אמר לנו לירות לפינות הבניין!", מדווחים קצינים נלהבים.

אז זה מה שהרמטכ"ל עושה: הוא משמש כסמל-על. הוא מדריך אלופי משנה בפרטים שכל סג"מ צריך לדעת. עכשיו באמת אפשר לישון טוב יותר.

לא שהתופעה הזו – בה אלופים לוקחים על עצמם תפקידים של סג"מים – היא חדשה: היא תוצאתה הממאירה של המלחמה בלבנון. היא פגם מובנה של צה"ל ב-15 השנים האחרונות. ובכל זאת, הצורך להראות שהרמטכ"ל – שהוא טייס, כידוע – הוא מ"כ לא פחות טוב מהמ"כ שבשטח, הוא מגוחך. הכתבים – בהנחה שדובר צה"ל לא שלח את הידיעה "בשם הכתב" – באו לברך, אבל יצאו מקללים.

(יוסי גורביץ)