החברים של ג'ורג'

המיתולוגיה הצה"לית אומרת שעד שהוקמה יחידה 101, בפיקודו של אריאל שרון, שאחר כך צורפה לחטיבת הצנחנים, צה"ל היה צבא מסכן וכושל. שרון, כך האגדה, לימד אותו להיות נועז. בפועל, שרון לימד את צה"ל להיות כוח נקם ושילם: המבצע הגדול שלו היה הטבח בקיביה, שבו רצחו שרון ואנשיו כ-60 פלסטינים בלתי חמושים, כנקמה על פיגוע בישראל. אחד מאנשיו של שרון, שלמה באום, יטען לימים כי ראש הממשלה בן גוריון אמר להם, לאחר הטבח, "בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי". פקודת המבצע של שרון דיברה על גרימת "נזק מקסימלי לרכוש ולאוכלוסיה". כדי לחפות על הטבח, שיקר בן גוריון לכנסת וטען ש"אף יחידה לא נפקדה מבסיסה" בעת ביצוע המגה-פיגוע, וכי הוא בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים". את השקר הזה העתיק בן גוריון גם ליומן שלו.

מאז ימי שרון, הפכו פעולות התגמול לתו"ל הבסיסי של צה"ל: מכים במישהו, לא משנה במי, רצוי במטרה אזרחית. כך הפציץ צה"ל המתוסכל של מלחמת ההתשה את ערי התעלה, ×›×™ הצבא המצרי הפגין כושר עמידה גבוה מדי; כך יצא צה"ל לשני מבצעים גדולים בלבנון – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – כאשר הוא מצהיר במפורש שהוא יורה על מטרות אזרחיות כדי להניס את האזרחים כדי ליצור לחץ על הממשלה (רעיון: אהוד ברק, ביצוע: יצחק רבין ושמעון פרס); כך תקף צה"ל לאורך האינתיפאדה השניה מטרות של הרש"פ אחרי כל פעולה של החמאס; וכך התנהל צה"ל בעוורתא אחרי הטבח באיתמר.

הצבא הטיל עוצר על הכפר במשך חמישה ימים, ועצר עשרות מתושביו, תוך התנהלות וונדליסטית במכוון. הם גרמו נזק נכוון לרכוש – רהיטים, ציוד אלקטרוני, מזון ועוד – ועשו את צרכיהם בתוך בתים. הם השמידו מזון, שיכנו כלבים בחדרים שבהם היה מזון, וגם בביזה שלחו את ידם. כאשר אחד הפלסטינים העז לשאול מדוע עורכים בביתו חיפוש כאשר האחראי לטבח הוא פועל תאילנדי – שמועה נפוצה בקרב הפלסטינים – הוא ספג ביזה ונזק חמורים יותר. במקביל, מדווח האו"ם (זהירות, PDF), הניחו החיילים למתנחלים להקים מאחז על אדמות הכפר, והללו השתלטו על כ-15 דונם. מעניין איך תמיד הקמת מאחז קלה יותר מאשר פינויו.

וונדליזם וביזה יכולים להגיע משני מקורות: משמעת רופפת או פקודה מכוונת. אף שחוסר המשמעת של חמושי צה"ל ידוע לשמצה, קשה להתנער מן התחושה שיש כאן "רוח מפקד" ברורה מאד, במיוחד בהנתן קיומו של המאחז החדש ("הם רוצחים ואנחנו בונים"). מותר גם להעריך, על פי נסיון העבר, שאם יוגשו תביעות כנגד חלק מהחמושים, הן תהיינה בשל ביזה ולא בשל התעללות באוכלוסיה. בצה"ל חושבים, משום מה, שביזה היא פגיעה במשמעת אבל התרת הרסן לאכזריות כלפי אוכלוסיה חסרת מגן, דווקא לא.

דובר צה"ל טען השבוע שהוא "לא מכיר את הטענות": זה קצת משונה, כי שמונה ימים קודם לכן הפניתי אליהם שאילתא על התנהלות זהה בכפר חווארה הסמוך (עד כה לא התקבלה תשובה; לתשומת ליבם של האנשים השואלים מדוע אני לא ממתין לתשובת דובר צה"ל. יש לו מדיניות קבועה של השהיית התשובה בתקווה שהסיפור ימות). ספק אם צה"ל אכן עצר את מבצעי הפיגוע באיתמר במהלך פעולות התגמול בעוורתא וחווארה; ספק אם היתה להן מטרה אחרת פרט להטלת אימה, תזכורת מי הבריון בשטח.

להטלת אימה לשם מטרה פוליטית קוראים בדרך כלל טרור.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראוי להתייחס לשמועה הפלסטינית הזו, על כך שהרצח באיתמר בוצע על ידי עובדים תאילנדים, לא פלסטינים. צריך לומר שני דברים: קודם כל, שעל פי מצב העדויות כפי שהוא קיים כעת, אי אפשר להפריך את השמועה הזו. ההנחה הישראלית האוטומטית – אמנם, הסבירה מאד – היתה שמדובר בפיגוע, אבל אין לכך בינתיים הוכחות חד משמעיות. שנית, משהו מדאיג יותר: מי שחוקר את הטבח באיתמר הוא השב"כ, שכפוף ישירות למשרד ראש הממשלה. אם נצא מההנחה – שוב, הלא סבירה – שמי שביצע את הטבח לא היו פלסטינים, השב"כ מוצא את עצמו במצב בלתי אפשרי. אם הוא מגיע אל המבצעים האמיתיים, הוא מוציא את ראש הממשלה כטמבל פאניקרי והיסטרי. לא שזה יהיה חדש למישהו, אבל ארגונים היררכיים מתקשים מאד לצאת נגד הבוסים שלהם. התוצאה תהיה לחץ כבד על חוקרי השב"כ להטות את החקירה, ולמצוא איזה שעיר לעזאזל, או להשתיק את תוצאותיה. ההיסטוריה של הארגון מעידה שהוא לא טוב בעמידה בלחץ מצד ראש הממשלה.

(יוסי גורביץ)

פוגרומצ'יקים מההתנחלות עלי עין, שישראל איננה מכירה רשמית בקיומה (היא "מאחז בלתי מורשה") אך במקביל מספקת לה שירותי מים, חשמל ואבטחה – בניגוד, למשל, לכפרים בדואיים בלתי מוכרים – יצאו בשבוע שעבר לעוד מסע הטלת טרור כנגד תושבים פלסטיניים מהכפר קוצרא. לשם שינוי, התושבים התנגדו והמתנחבלים הסתבכו. חמושי צה"ל הוזעקו למקום, מצאו את התוקפים ואת המתגוננים משליכים אבנים אלה לעבר אלה, וכמובן סייעו לפוגרומצ'יקים וירו לעבר הפלסטינים.

לאחר מכן, הורה מפקד הכוח להעניק טיפול רפואי לפלסטינים שפצעו אנשיו. הפוגרומצ'יקים לא אהבו את הרעיון – ההלכה אוסרת מפורשות על הענקת טיפול רפואי, אפילו בשכר, נושא שהודגש לאחרונה ב"תורת המלך" – ועל כן הם החלו לתקוף את החיילים. תחילה תקפו המתנחלים את החיילים באבנים, ואחר מכן ניגש אחד מהם וסטר בחוזקה על פניו של הקצין במקום, כשהוא צועק לעברו "מה אתה מטפל בערבים?", ונמלט. משום מה, לא שמענו עד כה את מנהיגי המדינה מגנים את ההתנהגות של אנשים שהברבריות שלהם מגיעה עד כדי מניעת טיפול רפואי מאחרים, ולא שמענו אותם אומרים מילה על ההסתה שמניעה את הפוגרומצ'יקים..

ומה עשו החיילים? האם הם ביצעו נוהל מעצר חשוד לעבר המתנחלים שיידו לעברם אבנים? אזקו אותם, קשרו את עיניהם ופינו אותם לתחנת המשטרה הקרובה? האם הם הזעיקו תגבורת, כיתרו את ביתו של הנער התוקף, ולקחו אותו משם למרות מחאות משפחתו? האם המח"ט הודיע לתושבי המאחז שעד שהם לא מסגירים את התוקפים, שישמרו על המאחז בעצמם? מה פתאום, אל תהיו מצחיקים. צה"ל לא מפעיל כוח כלפי מתנחלים. כשנעם פרידמן, מתנחל חובש כיפה, ניסה ב-1997 לשחזר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין וריסס ביריות פלסטינים בחברון – הוא פצע שבעה פלסטינים, אחד מהם קשה – החיילים במקום לא חשבו אפילו לירות בו, מה שוודאי היו עושים במפגע פלסטיני: הם קפצו עליו (!) ופרקו אותו מנשקו. ככה זה: עם מתנחלים צריכים להיות עדינים.

אז מה עשה צה"ל לפוגרומצ'יקים שתקפו את חייליו באבנים ושסטרו לקצין שלו? הוא השמיע קול מחאה חלוש. הוא הקפיד לגנות – בשמו של קצין שלא הזדהה – את התקרית, אבל הגינוי היה רפה במיוחד: הקצין כרך את האויב השמאלי השנוא ("האנרכיסטים בניעלין") יחד עם הבהרה מיידית שברור לו שהאנשים שתקפו אותו לא מייצגים את המתנחלים. רק זה חסר לו, שראש עיריית אריאל רון נחמן יאשים אותו בדה-לגיטימציה.

חובתו של צה"ל, כצבא כובש, היא לספק הגנה לכל תושבי האזור שהוא כובש: למתנחלים, נזכיר, בכלל אסור להיות שם. ואף על פי כן, הוא אפילו לא מנסה לספק לפלסטינים הגנה נאותה מפני המתנחלים, ומשמש ככוח האבטחה שלהם. כאן המקום להזכיר, שוב, שהגנה על התנחלויות היא סיוע לפשע מלחמה, ושקצינים וחיילים שצייתו לפקודה הזו עשויים – במהרה בימינו – לתת את הדין בפני בית דין קצת יותר רציני מאלה של צה"ל. כל זה לא אמור היה להפוך את צה"ל לצ'יוואווה של המתנחלים, אבל זה מה שקרה. קצינים מפחדים להתעמת עם מתנחלים, כי הם יודעים שהדבר יתנקם בהם אחר כך, בהמשך הקריירה שלהם. אז הם מפקירים את חייליהם ואת קציניהם הזוטרים. ככה לא מנהלים צבא. אפילו לא מיליציה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: השבת עוד לא יצאה, והמתנחבלים בגדה כבר יצאו לפוגרומים (מה שמכונה בלשון מכובסת "תג מחיר" בעקבות הטבח באיתמר. כנראה שדב ליאור התיר את זה או משהו. תהיה: היתכן שפלסטינים הם בני אדם, ושהפיגוע באיתמר לא נבע מ"הסתה", כפי שקשקש נתניהו, אלא מדחף אנושי מאד ומעוות מאד לנקמה על הפוגרומים המתרחשים כל שני וחמישי, ללא הגנה מצד צה"ל? האם יכול להיות שהפיגוע קרה עכשיו, משום שהסאה הוגדשה? היתכן שאם דוקרים את הפלסטיני, הוא מדמם? שאם מרעילים אותו, הוא מת? שהוא מחומם ומקורר על ידי אותם קיץ וחורף? האין לו ידיים, איברים, מימדים, חושים, חיבות, להט? אם יעוולו בו, כלום לא ינקום? והנקמה, תמיד קרה, מרה, ומעוותת את עושיה.

(יוסי גורביץ)

האגדה התלמודית מספרת שאנשי העיירה סדום שרפו לאלוהים את הפיוז לא רק על ידי נסיון לאונס מלאכים, אלא גם בגלל המיטה המפורסמת שלהם: הם נהגו להשכיב את כל האורחים בעיירה במיטה אחת. את אלו שהיו קצרים מדי למידתה, מתחו; את הארוכים מדי, קיצצו. (החשד הפרטי שלי אומר שהאגדה הזו מצאה את דרכה לתלמוד באמצעות מיתוס תזאוס, שמכיל אגדה דומה מאד – על הענק פרוקרוסטס – אבל זה נושא לפוסט אחר).

צה"ל הציג היום את הגירסה הצבאית למיטה הסדומית: בנסיון להתכונן לפרעות עונת מסיק הזיתים, הוא הוציא צו הרחקה מהגדה ל-13 פעילי שמאל ול-16 פעילי ימין. על פניו, שיוויון; “קיצונים משני הצדדים" יורחקו מן המקום. בפועל, הגזירה השווה הזו בין פוגרומצ'יקים ובין האנשים המגינים על קורבנותיהם היא מרושעת באדישותה.

זאת יש לזכור: פעילי השמאל כלל לא היו אמורים להיות שם. ההגנה על כל תושבי הגדה המערבית – ללא הבדל מוצא, דת, מין או כל הבדל אחר – היא חובתו של צה"ל ככוח כובש על פי אמנת ז'נבה. בפועל, נכשל הצבא פעם אחר פעם בהגנה על פלסטינים מפני מתנחלים; הוא נכשל בכך כבר ארבעים שנים. בשנה שעברה, הגדיל לעשות והפסיק הגנה על תלמידי בתי ספר – הגנה שציוותה עליה ועדת החינוך של הכנסת – כדי שלא להתעמת עם היודו-נאצים. אל הוואקום שמשאיר הצבא, שמחפש כל דרך להמנע מעימות עם הקוזאקים חובשי הכיפות, נאלצו להכנס פעילי השמאל.

עכשיו הם מורחקים. ומאחר והצבא הראה עד כה אזלת יד מרשימה ביכולתו לאכוף צווי הרחקה, סביר מאד שכרגיל, מטעי הזיתים יעלו באש או ייגדעו – אבל הפעם לא יהיה שם אף אדם המחויב להגן עליהם ושאותו חוששים המתנחלים לתקוף. בכך, שוב, סייע צה"ל למתנחלים לנקוט בשיטה החביבה עליהם מאז ומעולם: “שלי – שלי; שלך – שלי".

כותבי התלמוד, אגב, כינו זאת מידת סדום.