החברים של ג'ורג'

הבלוג האמריקני Political Correction עלה על הטקסט המתועב הבא, שהתפרסם בבלוג Bad Rachel:

Then round up his captors, the slaughtering, death-worshiping, innocent-butchering, child-sacrificing savages who dip their hands in blood and use women—those who aren’t strapping bombs to their own devils’ spawn and sending them out to meet their seventy-two virgins by taking the lives of the school-bus-riding, heart-drawing, Transformer-doodling, homework-losing children of Others—and their offspring—those who haven’t already been pimped out by their mothers to the murder god—as shields, hiding behind their burkas and cradles like the unmanned animals they are, and throw them not into your prisons, where they can bide until they’re traded by the thousands for another child of Israel, but into the sea, to float there, food for sharks, stargazers, and whatever other oceanic carnivores God has put there for the purpose.

ההדגשה שלי. מפאת כבודה של השפה העברית נשאיר את הטקסט הזה במקור, לא מתורגם. הוא לא מסובך כל כך. הוא גם לא היה מושך תשומת לב מיוחדת – החסרי משוגעים אנחנו? – אלמלא זהותה של הכותבת: רייצ'ל דקטר אייברמס, אשתו של אליוט אייברמס, וחברת חבר המנהלים של Emergency Committee for Israel, ארגון ניאו-קוני שמקדם את עמדות נתניהו והליכוד בארה"ב (ומעניין להשוות את הקמפיין המרושע והאווילי החדש של הארגון נגד Occupy Wall Street, בטענה שמדובר בתנועה אנטישמית, למאמצים הראשונים של נתניהו נגד מחאת הצדק החברתי). במסגרת ההתנהלות המקובלת של הניאו-קונים (מוטו: "נפוטיזם – משחק לכל המשפחה"), אייברמס היא בתו החורגת של מייסד התנועה, נורמן פודהורץ, ואחותו למחצה של היורש, ג'ון פודהורץ.

אייברמס, עד כמה שידוע לי, איננה אזרחית ישראלית. אני בספק אם אי פעם פגשה פלסטיני. עם זאת, מעבר להיותה הדגמה נהדרת להמלצה של סנאטור אמריקני (פטריק ליהי?) שלא להחיל את חוק השבות על ברוקלין, אייברמס מזכירה לנו עובדה עגומה נוספת: הכובש תמיד יצור מפלצת מהנכבש.

אייברמס מתארת את הפלסטינים כמפלצות וכבכורי שטן. זו הדרך המקובלת לכובש קולוניאלי לתאר את הנכבשים, שתמיד צריך להלחם בהם מלחמות-"השלמה" (המילה המגונה, הרומאית במקורה, pacification). קיפלינג ביטא זאת היטב, כשדיבר ב"משא האדם הלבן" (שציין את הפיכתה של ארה"ב לאימפריה, עם כיבוש הפיליפינים) על ה"מלחמות הפראיות לשלום", ותיאר את הנכבשים כך:

Your new-caught sullen peoples,

Half devil and half-child

×›×™ הנכבש, אחרי הכל, לעולם איננו אדם. אם ×”×™×” אדם שלם, מלא, הרי לא ×”×™×” מרשה לעצמו להכבש – או, על כל פנים, אם ×”×™×” אדם במלוא מובן המילה לא היינו אנחנו, אנשים מוסריים, מרשים לעצמנו לכבוש אותו. אריסטו חשב שלעבדים יש רק חצי נשמה (והיהודים האורתודוקסים, אפשר שבעקבותיו, מברכים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד.") שמדובר בצביעות זולה, ידעו כבר הרומאים: טקיטוס שם בפיו של מצביא אויב, קאלגאקוס הבריטי הנלחם בגבו אל הים, את המילים הבאות על הרומאים: " שודדי עולם אלה, לאחר שאפסה יבשה מידיהם המחריבות הכל, הריהם תרים את הים. אם עשיר האויב – רודפי בצע הם; אם ×¢× ×™, רודפי כבוד; מזרח ומערב לא ישביעום; יחידים בכל בני האדם הם החומדים בתאווה אחת את העושר ואת הדלות. ביזה, טבח וגזל קוראים הם בשם הכוזב שלטון, והשממה אשר יעשו בשם שלום יכנוה… נכסינו ורכושנו היו מס… נשי בריתנו ואחיותינו, אף אם תימלטנה מתאוות אויבים, נטמאות הן בידי הנקראים ידידים ואורחים… אין עוד דבר ×›×™ אם גלים וסלעים ורומאים, שמרובה אימתם ושלשווא תבקש להימלט מיהירותם על ידי מתינות וציות…" (תרגום שרה דבורצקי. ההדגשה שלי.)

התקוממויות עממיות ומלחמות שחרור, כמו מלחמות אזרחים, הן סוג הקונפליקט האכזרי והברוטלי ביותר המוכר למין האנושי, וזאת מהטעם הפשוט שבניגוד למלחמה בין שני צבאות, במאבקים כאלה לעתים קרובות מכירים שני הצדדים זה את זה באופן אינטימי, ולידיעה שנצחונו של האחד הוא לעתים קרובות חורבנו של האחר מתווספות גם שנים של שנאה אישית.

הבריטים דיברו בפלצות על מעשי הזוועה שביצעו המתקוממים ההודים במרד הגדול. הטורקים יצאו מכליהם בעקבות הזוועות שהרשו לעצמם המתקוממים היוונים בתחילת המאה ה-21. הצרפתים באלג'יר ובמידה פחותה יותר בוויאטנם הניחו לדם שהציף את עיניהם בעקבות מעשי התועבה – פצצות במסעדות, רציחת ילדים – להשכיח את המסורת המפוארת של תרבות בה התרברבו שוב ושוב. המתיישבים הלבנים באמריקה, כמובן, היו משוכנעים שהפראות של תגובת הילידים על הפלישה שלהם ליבשת היא הוכחה לברבריות שלהם.

אנחנו נוהגים לייחס לפלסטינים פראות יוצאת דופן. ספק אם זה נכון. מחבלים מתאבדים הופיעו קודם לכן בלבנון – ובקרב הנמרים הטמילים. מתקוממים אירים הפעילו מטעני חבלה נגד הרכבת התחתית בלונדון, פעולה שספק אם יש פחות מבחינה ממנה, כבר בסוף מאה ה-19. לצד המאבק הלא-אלים של גנדי, שמשך את מירב תשומת הלב, היה מאבק הודי אלים מאד בכובשים האנגלים. האימפריאליזם הרוסי במרכז אסיה – שמשום מה, מפלגות קומוניסטיות לא הרבו לדבר עליו – גרר תגובות פראיות מאד, שלא דילגו על אזרחים.

המחתרות היהודיות קוננו רבות על היחס הבריטי אל אנשיהן, אבל יהודים נחשבו בעיני הבריטים להרבה יותר לבנים מאשר ילידים – פחות לבנים, כמובן, מבריטי של ממש, אבל לא פרא מזרחי – והדיכוי הבריטי של המרד הערבי בשנים 1936-1939 היה הרבה, הרבה יותר ברוטלי. הבריטים הפעילו את חיל האוויר שלהם לשם כך, ועל פי מספר עדויות אורד צ'ארלס ווינגייט היה מעורב בהוצאה להורג במקום של עצירים (הערך האנגלי בוויקיפדיה עליו, אגב, מציין שהכוחות היהודיים שלו היו מעורבים ב"ענישה קולקטיבית"; אין לכך זכר בערך המקביל בעברית, שהוא אמנם קצר יותר.) צריך גם לציין שהמחתרות העבריות גם הן לא בחלו במעשי טבח: לפני כחצי שנה, העלתה הכנסת על נס את מפקד האצ"ל דוד רזיאל. תום הפנה את תשומת ליבנו למעשי הגבורה של ארגונו, כגון פיצוץ מוקשים וחמור נפץ בשווקים פלסטיניים. על הנכבה מיותר להרחיב את הדיבור.

וכמובן, היו מרידות העבדים, מונח שגרם רעד לכל מחזיקי העבדים לאורך ההיסטוריה. אלו היו מרידות ברוטליות במיוחד, שלעתים קרובות הסתיימו בחיסולם המוצדק של המשעבדים – ולוו לעתים קרובות מאד גם ברצח של בני משפחותיהם, מהעבדים המתמרדים בזמן מאריוס וספרטקוס ועד נאט טרנר בווירג'יניה. ואף על פי כן, כל אדם שמצפונו לא מת בקרבו יודה שהעבד המתקומם עדיף על משעבדו, שהזוועות שבוצעו כשהיאוש והזעם גברו על הפחד קטנות מאלה היומיומיות שקיומה של העבדות היה תלוי בהן. אייברהם לינקולן אף ייחס את מחירה הנורא של מלחמת האזרחים לעוול ארוך השנים של העבדות: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שמגלב המלחמה יחלוף במהרה. ועם זאת, אם אלוהים רוצה בכך שהיא תמשך עד שכל העושר שנצבר במאתיים וחמישים שנה של עמל המשועבדים נטול הגמול ייעלם, ועד אשר כל טיפת דם שגבה השוט תשולם באחרת שתגבה החרב, יש לומר היום כפי שנאמר לפני שלושת אלפים שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו'."

העבדים, מטבע הדברים, הוחזקו מכוח חוק וחוקה. בתי המשפט עמדו לצד המחזיקים בשוט, ואילצו אנשים בעלי מצפון להשיב עבד נמלט אל אדוניו. בארה"ב, העבדות לא בוטלה אלא בכוח החרב. בניז'ר, היא קיימת עד היום.

אייברמס ותומכיה יוכלו לטעון, בצדק גמור, שחלק ניכר מהמשוחררים הפלסטינים בעסקת שליט הם פושעי מלחמה. זה נכון בחלק גדול מהמקרים (ולא נכון בחלק אחר: כמה וכמה מהמשוחררים הורשעו בהריגת חיילים, ומשפטם היה משפט עוול). ואף על פי כן: החוק הבינלאומי מעולם לא שחרר עם בכוחות עצמו. אם יש משעבדים שוויתרו על טרפם ללא מאבק אלים, הם נדירים מאד (האמריקנים בפיליפינים, למשל, שנסוגו מהפיליפינים ב-1946, כ-40 שנה אחרי תום המאבק האלים שם).

המשועבדים יכולים לשאול: כשילדינו נידונו בבתי דין צבאיים, שאת שפתם אינם מבינים, כשהם שומעים את אביהם בוכה ואינם יכולים לראות אותו, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתינו היו למרמס לכל קלגס שהיה יכול להכנס אליו בכל שעה, בלי הגנת בית המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתיהן של משפחות שלמות נהרסו בגלל פשע של אחד מבניהן, בחסינות בתי המשפט הישראלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשאדמותינו נגזלו "בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל", איפה היה החוק הבינלאומי? כשקצינים בכירים התדיינו בשאלה כמה קלוריות צריך ילד בעזה, כשעמוס גלעד הכריז שעזתים לא צריכים לאכול שוקולד, כשגלעד שימש כתירוץ האוליטמטיבי לענישה קולקטיבית של מיליון וחצי איש ("שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו קיווי מעל הראש") בתמיכה נלהבת של הציבור הישראלי ותמיכה שקטה של בתי המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשישראל גירשה בשנות השמונים פעילים פלסטינים שקראו למאבק לא אלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשחיילים ישראלים ממשיכים להפעיל כלפיהם אלימות, לעתים קטלנית, איפה החוק הבינלאומי? כשהחוק הישראלי אפשר הפעלת מעצרים מנהליים, שהם מעצר שאין לו סוף ושכנגדו אי אפשר להתגונן ושדומה לכל דבר ועניין לחטיפה, איפה היה החוק הבינלאומי? כשפושעי מלחמה ישראלים נידונו לקנס של עשר אגורות (ישכה שדמי מכפר קאסם), או שוחררו זמן קצר לאחר מאסרם (פחות או יותר כולם), או כאשר הרשויות הישראליות פשוט לא טרחו למצוא אותם – מה עשה החוק הבינלאומי? כאשר במשך שנים ארוכות התיר החוק הישראלי עינויים ("לחץ פיזי מתון"), איפה היה החוק הבינלאומי? כמה שופטים ישראלים הועמדו לדין בחו"ל? כמה אנשי שב"כ? כאשר בתי המשפט הישראלים התחמקו במשך שנים מדיון בעובדה שכוחות הצבא עשו לעצמם למנהג לקחת מגנים אנושיים, איפה היה החוק הבינלאומי? כאשר שר הבטחון הישראלי התגאה שהוא אישר פגיעה ב"בלתי מעורבים", איפה היה בית הדין הבינלאומי? כאשר מיליוני אנשים הוחזקו במשך יותר מ-40 שנה תחת כיבוש – גרמניה הנאצית ויפן של טוג'ו עברו לשלטון עצמי אחרי שבע שנים – ואדמתם עברה סיפוח זוחל, איפה היו בתי הדין הבינלאומיים?

אין מאבק לשחרור שלא טונף במעשי זוועה. אפשר לטעון, בצדק מוחלט, כלפי הפלסטינים שחלק גדול של החברה שלהם מאליל רוצחי אזרחים. אבל מי שטוען שמדובר בבכורי שטן, שמשהו בכך חריג בנוף האנושי, מנסה להוליך אותנו שולל – והוא עושה את זה כדי להכשיר את הקרקע לחזונו, שהוא הזנת הפלסטינים וילדיהם לכרישים.

ועוד דבר אחד: מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ממשיך לתמוך במשטר אסד. זה כבר לא צריך להפתיע אף אחד. מצד שני, זה שהוא מצהיר בגלוי על היותו סטאליניסט, וממשיך לדבוק בעלילת הדם של הרופאים (!), זה בכל זאת חריג. ושוב: אם מק"י ממשיכה להחזיק אותו בתפקידו, היא לא יכולה לטעון שהיא לא אחראית למה שהוא אומר – והיא יכולה, או על כל פנים צריכה, לשכוח מקולותיהם של ישראלים פרוגרסיביים.

(יוסי גורביץ)

טרור פוליטי הוא הטלת אימה – לא בהכרח רצחנית, אבל בהכרח כוללת חשש אמין מהפעלת אלימות – כדי להשיג מטרות פוליטיות. על פי ההגדרה הזו, באזורים חרדיים משתוללות כנופיות טרור כבר עשרות שנים.

בשנות השמונים החליטו ×”"גדוילים", השם הקולקטיבי למקבילה החרדית של הפוליטבירו הסובייטי – זקנים מסוידים ומעושני טקסטים אכולים, שמנוהלים במקרים רבים על ידי שמשיהם – שהם לא רוצים עיתונים חילוניים בבני ברק. אחרי הכל, מידע אסור עשוי לחלחל. תוך זמן לא רב, קיוסקים שמכרו עיתונים כאלה למרות האיסור, הוצתו. הבעלים הבינו את המסר. המשטרה לא עשתה כלום.

במסגרת המלחמה החרדית חסרת התוחלת על הליבידו שברא הדמון יהוה – היא נמשכת שישים שנה, בערך, אבל טירוף ה"צניעות" מגיע לשיאים שלא נודעו אף פעם – החליט מי שהחליט, כנראה איזה "גדויל" בשקל תשעים שמותנו צר מאגודל ילד בן עשר, שיש להפסיק גם את מכירות הפיאות בבני ברק. המערכה נגד חנויות הפאות באה והולכת, בגלים, כבר שלושים שנה בערך. העיוות שיוצר החינוך החרדי מביא לכך שגברים חרדים יכולים לומר ברצינות גמורה שהם מתגרים משיער מלאכותי. אמו של ידיד טוב שלי ניהלה אז חנות מצליחה לפיאות ברחוב רבי עקיבא. הגיעו האיומים הרגילים בהצתה. הוא אסף כמה חברים מקומיים, ארגן כמה לומים, והמתין לבריונים של משמרות הצניעות. בריונים הם פחדנים, ואחרי שכמה מהם נאספו מהמקום לבית החולים, האיומים נפסקו. החנות עדיין קיימת, אם כי לא באותו המקום; היא התרחבה.

לפני כמה שנים הגיע טירוף חדש: הדרישה להפרדה בין נשים וגברים באוטובוסים שמיועדים בעיקרם לחרדים. אחרי כניעה משפילה של משרד התחבורה הגיעה הכניעה המשפילה של בג"צ, שנקט כלפי החרדים את השיטה שהוא מפעיל כבר שנים כלפי המתנחלים וצה"ל, עצם את עיניו ואישר את ההפרדה בקווי האוטובוס "בתנאי שלא תהיה אלימות" – למרות שבפועל כבר היתה אלימות ולמרות ששיטת הפעולה של הקנאים ידועה.

בבית שמש, שם חזקה מאד הפעילות של הטאליבן הישראלי – מנהיגיו זעמו לאחרונה על הגדרתם כפדופילים, למרות שהם הצהירו שילדות בגילאי בית ספר יסודי מהוות בעיניהם מוקד משיכה מיני – קרתה בשבוע שעבר תקרית חריגה: קבוצת בריונים (המקומיים קוראים להם "סיקריקים") עלתה על אוטובוס "מהדרין", וציוותה על נשים שלא היו לבושות "בצניעות" לרדת מהם. הטרור עשה את שלו: לפחות אשה אחת ירדה מהאוטובוס, והנוסעים האחרים לא העזו להתעמת עם הבריונים.

רוב התושבים, כמובן, הביעו זעם כנגד המעשה. סביר שהם באמת ובתמים מתנגדים לו, שהם חושבים שהבריונים הגזימו. שצריך היה להסתפק באוטובוס מופרד, בשעות נפרדות בחנויות, ובמקרים מסוימים ברחובות מופרדים, אבל שכאן היתה הגזמה. האלימות, גם היא, מעוררת אי נחת.

אבל, כמו אותו רוב גרמני גדול שהוטרד מכל הזכוכיות האלה ברחוב אחרי הרייכסקריסטלנאכט, התוצאות הטרידו את הצופים – אבל הם לא ערערו על הבסיס שמאחוריהן. והבסיס הזה הוא התפיסה היהודית שנשים הן טמאות, נחותות, פסולות לעדות ולשלטון. האשה, אחרי הכל, היא זו שעל פי התפיסה היהודית הביאה את החטא לעולם (ועל פי התפיסה התלמודית, שלא מפספסת הזדמנות לפנטז על סטיה, גם קיימה יחסי מין עם הנחש).

(במאמר מוסגר, הנצרות יכלה להעמיד דמות אשה חזקה כמעט כמו זו של ישוע – ובמקרים רבים, גם חשובה יותר – בדמות מאריה; אבל התיאולוגיה הנוצרית, מפאולוס והלאה, ראתה במאריה גורם מרכזי בגאולת המין האנושי, שסיימה את הקללה שהטיל יהוה בעקבות החטא הקדמון. ואם הוא ייצג, בנצרות המוקדמת, את המלך הלוחם שבא לשפוט ביום הדין, היא יצגה את מידת הרחמים, הנכונות לסלוח תמיד ולכולם. ליהדות אין דמות כזו: הדמות הנשית החיובית ביותר בתלמוד, ברוריה אשת רבי מאיר, שמתוארת כגדולה מבעלה ומרבנים אחרים, מתוארת גם כמי שנאלצה להתאבד לאחר שרבי מאיר שלח תלמיד לפתותה.)

התלמוד, שקבע שהאשה היא "חמת מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצים אחריה", לא היה חריג בתקופתו. הבעיה היא שכותבי התלמוד סינדלו את היהדות: הם העניקו לעצמם סמכויות מפליגות, והפליגו בשקריהם על מפגשים שלהם עם מלאכים, אליהו הנביא וכן הלאה, כך שאף דור לאחר מכן לא ראה רשאי לחלוק עליהם – אלא במחיר של קביעה שדבריהם אינם דברי אלוהים חיים, דבר משמשמעו היה פרישה מהזרם היהודי המרכזי.

אבל שנאת הנשים הזו מעולם לא התבטאה כך. זהו טירוף של העשורים האחרונים. לפני כמה דורות, לראשי ישיבות לא היתה שום בעיה לשבת לצד נשים באוטובוס, ואם מישהו היה מעלה את הדבר בפניהם, הם היו מביטים בו בפליאה. אוטובוס הוא מקום ציבורי. הרעיון שאפשר להתפתות בו היה נראה בעיניהם נלעג ומופרך. גם ראש ישיבת חברון שבשנות השישים לא רצה שאשה תשב לצידו באוטובוס, נקט בשיטה אחרת לגמרי מזו של היום: הוא ירד מן האוטובוס. יבוא אחד אחר. הוא לא חשב שיש לו זכות להגביל את זכויותיהן של נשים במרחב הציבורי, ואם מישהו היה אומר לו שיש להפעיל אלימות כדי למנוע מנשים "לא צנועות" לנסוע באוטובוס, סביר להניח שהוא היה מתפלץ.

שלא במקרה, חלק גדול מהחומרות הללו מגיע מהחסידים, שואפי האדים של הקבלה, הזבל הרוחני הגרוע ביותר שיצרה היהדות אי פעם. אבל הם לומדים את הזוהמה הזו מגיל אפס, והם לומדים מהר מאד שאף אחד לא יעמוד בדרכם. לאספסוף שביניהם הפעלת טרור היא כלי מהיר וזול לרכישת הון חברתי.

חובה לשים לב שהרעיון של הגדרת האשה כערווה מהלכת כלל לא מוגבל לחוגים החרדיים. צריך לשים לב למאבק שמנהלים כעת החרד"לים נגד מה שהם מכנים "שירת נשים" בצה"ל, ולדרישה שלהם שלחיילים דתיים יותר להיעדר מאירועים כאלה. הבעיה היא לא "שירת הנשים": הבעיה היא הדרישה של החיילים הדתיים שתוענק להם זכות לומר בפומבי, בהתרסה, שנשים הם יצורים נחותים, שעצם קולן הוא ערווה. מי שמתייחס בסלחנות לדרישה הזו, כי זו האמונה שלהם ובולשיט דומה, שלא יתלונן אחר כך כשבריוני משמרות הצניעות מורידים נשים מהאוטובוס. זו אותה הדרישה עצמה, ואם כבר זו של הקצינים החרד"לים חמורה יותר: היא מיועדת במפורש להדרת נשים מהחיים הציבוריים, משמעה שעצם השמעת קולן היא אסורה.

מההכרות עם צה"ל – הרמטכ"ל בנימין גנץ נפגש השבוע עם הרבנים הראשיים בנושא, כשהוא מקפיד לחבוש כיפה; טוב, אני מניח, שלא נישק את ידיהם וביקש סטירה – סביר להניח שהתגובה שלו לנסיון המרד הפוליטי תהיה רפויה כמו זו של המשטרה לכנופיות הטרור של הסיקריקים.

ועוד דבר אחד: הדיפלומטיה של ממשלת ליברמן-נתניהו רשמה עוד הצלחה מזהירה: עבדאללה מלך ירדן הצהיר שירדן לעולם לא תהיה פלסטין, עמדה שכל כלי התקשורת הישראלים ציטטו. אבל הוא אמר משהו נוסף: "יש לנו צבא ואנחנו מוכנים להלחם למען מולדתנו ולמען עתידה של ירדן". כלי התקשורת הישראלים לא שמו לב. עמי קאופמן דווקא כן. כשעבדאללה מתחיל לרמוז על מלחמה, המצב באמת קשה.

(יוסי גורביץ)