שני קולות לשני עמים: ביום שישי האחרון, פורסמה ב"הארץ" כתבה ממנה עולה שמנכ"ל המפלגה הקומוניסטית ובכיר בחד"ש, מוחמד נאפא, אמר כי "אנחנו בעד ההתנגדות בכל מקום". המונח הערבי – דב חנין, הסברים בהמשך, יאמר בציניות שערבים מדברים ערבית – הוא מוקאוומה. המשמעות שלו היא "התנגדות", והוא משמש לעיתים תכופות מאד לתאר את פעולותיהם של ארגונים כמו החמאס והחיזבאללה. כמו כן ציין "הארץ" שחד"ש פרסמה ביום חמישי, בערבית אך לא בעברית, קריאה משותפת להשבת האחדות בעם הפלסטיני יחד עם החזית העממית והחזית הדמוקרטית.

שחר עמד, כבר לפני שבועיים, על ההבדלים החדים בין האתרים של חד"ש, זה שבעברית וזה שבערבית. התגובות מעניינות: דובי קננגיסר מציין בהן שהבאנר בראש האתר הערבי מראה רעול פנים חמוש באבן; ירדן השאיר תגובות בנושא באתר העברי, וקיבל מייל מצביקה בשור (גילוי נאות: הח"מ ובשור כותבים שניהם בכלכליסט – יצ"ג), שבו נאמר שהבאנר יוסר בקרוב (מה שאכן קרה), וש"העורך, שלא חשב בדיוק באותו רגע על יהודים שנכנסים לאתר שלו (לא נכנסו יותר מדי כאלו בשנים האחרונות, בטח לא כאלה שאינם דוברי ערבית) שם אותו מעל לאתר". הממ.

ביום ראשון נערכה "הרצאת ההם", שבפעם הראשונה, ויש לקוות האחרונה, סיפקה במה לא למרצה אלא לחוג בית, בהשתתפות חבר הכנסת דב חנין ונורית חג'ג', המועמדת ברשימת חד"ש במקום השישי (תמונות ראשוניות אפשר לראות כאן). שאלתי את חנין בנושא. הוא חזר על האמירה ש"מוקאוומה" משמעה "התנגדות" ותו לא, וזרק את הבדיחה על ערבים שמדברים ערבית. הוא לא התייחס לנקודה על השימוש הרווח במונח. הוא אמר עוד שחד"ש פרסמה את הידיעה על גילוי הדעת המשותף עם החזיתות גם בעברית – והשמיט נקודה חשובה, לדעתי: הפרסום בעברית הופיע רק אחרי הפרסום ב"הארץ". הידיעה ב"הארץ" פורסמה ביום שישי, ה-23 בינואר, והיא מתייחסת להודעה שפורסמה ביום חמישי, ה-22; התרגום לעברית פורסם רק ב-24 בחודש.

שאלתי את חנין האם חד"ש מתכוונת לנקוט בצעדים משפטיים כנגד "הארץ", במיוחד בהתחשב בהפניה הפרועה במיוחד שהופיעה בעמוד הראשון, שהקשר בינה ובין הידיעה היה רופף, בלשון המעטה. חנין אמר שנשלחה התראה. שאלתי אם תוגש תביעת דיבה עוד קודם לבחירות. הוא ענה, קצת בחוסר סבלנות, ש"יוסי, הליכים משפטיים אורכים הרבה זמן". עניתי שהגשת תביעה דווקא לא, והוא אמר שנדרש זמן כדי להגיש תביעה ערוכה היטב.

יצאתי לא מסופק מדו השיח הזה. ההתרשמות שלי, אגב, היא שחנין ידע שהשאלה תעלה והתכונן אליה היטב – ועדיין לא הצליח לומר כמה מילים ברורות: "חד"ש אינה תומכת בהתנגדות אלימה". אולי אינו יכול אחרת, כפי שכתב יפה אורי סבח בתגובה בבלוג של צביקה, ועדיין.

לא פראייר, פיהרר: כנראה שמצבו של אהוד ברק בסקרים קשה משנהוג לחשוב. אפשר להניח בבטחה שפוגרום "עופרת יצוקה" יעשה לו את מה שמבצע הפגזת האוכלוסיה הקודם, "ענבי זעם", עשה לשמעון פרס: יגרום למצביעים הערבים להשאר בבית או להצביע למישהו אחר. ובלעדיהם, ראש ממשלה הוא לא יהיה.

על כן, כמו חד"ש, מדבר ברק בשני קולות. לציבור הישראלי הוא מוכר פרסונה רגועה-אך-נחושה, שרואה לאמת את הלבן בעיניים שניה לפני שהיא משספת את גרונה, מישהו שמתאים להיות הרבש"צ של וילה משוגעת בג'ונגל.

לקהל הרוסי, כמסתבר, הוא מוכר משהו פסיכוטי קצת יותר. "צריך לחסל אותם כשהם על האסלה", מצטט ברק את פוטין. כך. הציבור הרוסי, כידוע, פסיכוטי-ימני יותר מהמקובל במקומותינו, ופושה בו הערצת פוטין. ברק כנראה מקווה שקצת מזה יימרח גם עליו. זה לא סביר, בלשון המעטה, אבל זה מעולם לא מנע ממנהיגי מפלגת העבודה למכור את גאוותם תמורת נזיד עדשים של עליה זמנית בסקר; ע"ע שמעון פרס.   

רבנות פולקיסטית: את דעתי על מינויו של אבי רונצקי לתפקיד הרב הראשי של צה"ל כתבתי מיד עם המינוי: שמדובר בעוד כתם על שאריות כבודו של צה"ל. רונצקי הוא יודו-נאצי גאה: הוא כתב פסק הלכה שציין מעיקר הדין, אסור לחייל להעניק טיפול רפואי לחייל אויב פצוע, אך יש לעשות זאת משום שיתכן שהשבוי מחזיק במידע מודיעיני מועיל ומשום שאם ייודע הרצח, יש סכנה לשלומם של שבויים יהודים.

עכשיו מסתבר שרונצקי הלך הרבה מעבר לדרשות על "בת בבל השדודה, אשרי מי שינפץ עולליך אל הסלע": מסמכים שהפיצה הרבנות בקרב חיילים קראו להם "שלא לרחם על אכזרים", כללו הטפה פוליטית ימנית, ומסמכים נלווים – לא רשמיים – כללו קריאות שלא לחוס על אוכלוסיה "שאיננה חפה מפשע". אלה, ראוי לציין, מגיעים מהישיבה של יצחק גינצבורג, אולי הרב המסוכן ביותר החי כעת, שכתב את "ברוך הגבר".

מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא אם יתעורר עם פרעושים. אלא שמתקבל הרושם שצה"ל לא רק שלא הופתע מפעולותיו של רונצקי, אלא אף מחבק אותם בשתיקה, כחלק מעסקת חבילה עם הצד הכתום של המפה. צה"ל ויתר על השמאל הישראלי, ומשתמש בו רק כשק אגרוף. בדרך נושרת שארית הלגיטימציה שלו – אבל מי שחושב במונחים של לגיטימציה, כנראה שכבר לא רצוי בצה"ל.

הערה מנהלתית למחצה: את קריקטורת מוחמד מחליף, עד להודעה חדשה, הבאנר החדש. הוא החמשה של המאמר הזה של קובי ניב. אני מודה לעדי, שציירה את המקור, ולאיתמר, שהפך אותו לבאנר.

(יוסי גורביץ)

צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן אדם זה רק בן אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי. זה נורמלי. אבל לא! אני קמה בבוקר, ו – הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת. הופס! – וצודקת.

חנוך לווין, "מלכת אמבטיה"

בישראל, כתב פעם דורון רוזנבלום – אולי העדין והמדויק שבהיסטוריונים שלנו – שום פרשה לעולם איננה מסתיימת. תמיד היא חוזרת. תמיד יש עוד גילוי, עוד איזה קשיש שמחליט לפתוח פתאום את הפה – או, לחילופין, לרדת אלי קבר עם סודו, מה שיגרור מיד כותרת בהתאם. הכל כאן דה ז'וו. חלק מהתופעות הן עונתיות: ויכוחים על קרבות גבעת התחמושת יופיעו בתקשורת ביוני, וקרבות אגו-באגו על אירועי החווה הסינית – באוקטובר. אחרות הן פרשיות נודדות: עסק הביש, והפרשה, והטראומה של הדחת בן גוריון – שאין לדעת מתי יגיחו, כקרוסלה בלתי נלאית, שהילידים הצעירים, שאיבדו מזמן את כוח הקריאה, מביטים בה בתערובת של תמיהה והלם.

ובימים אלה ממש, מסתבר, אנחנו חווים מחדש את תקופת "מלכת אמבטיה": הפרץ הפטריוטי המשתפך, הצדקני, שרואה בכל ביקורת איום ובכל מחאה סכין בגב האומה. אספסוף לאומני, מותסס הממשלה והתקשורת, התפרע בחדווה בהצגות "מלכת אמבטיה", ותיאטרון הקאמרי – שהממשלה איימה להפסיק לתקצבו – הסיר אותה אחרי 19 הצגות בלבד. המקבילה הנוכחית היא התפרצויות ארס פסיכוטיות כמעט בטוקבקים – לטוב ולרע, בעיקר לרע, הם הופכים למדד דעת קהל – כנגד תכנית הסאטירה "ארץ נהדרת". לא ראיתי, אבל אומרים שהיא מעיזה לשים ללעג את הקונסנסוס המנופח. וזה לא נעצר שם.

*           *            *            *            *

מישהו הלך ורשם על אחד מקירות אוניברסיטת תל אביב, מעוז הליברליות הישראלית – כל זמן, כמובן, שלא מדובר בעובדי הקבלן שלה – פרודיה על אחת מסיסמאות הבחירות של אהוד ברק: "לא סחבק, רוצח".

נו. חנוך לוין הוא כבר לא יהיה. אבל זה ביטוי סופר לגיטימי כלפי אדם שאחראי למותם של מאות ילדים בתוך שלושה שבועות. אלא שהקומיסר המקומי, איזה עבד-כי-ימלוך שמחזיק בתפקיד כלשהו באגודת הסטודנטים הקיקיונית, התנפח כקרפדה, הודיע שמדובר ב"ביטויי שנאה ושטנה" ואפילו "הסתה" (הסתה למה, בעצם?). הקומיסר, חבר בתנועה שמסונפת לתנועת העבודה, הודיע שלא רק שהכתובת תמחק, אלא שהוא והקומראדים האחרים "יפעלו בימים הקרובים באופן נחוש" כדי "לאתר את המרססים ולהעמידם לדין משמעתי". קצת משונה, לא? מתקבל הרושם שהקומיסר גיל גולדנברג רותם את העגלה לפני הסוסים, ומכריז מראש – קודם חקירה ודרישה – שמי שריסס את הכתובת הוא דווקא סטודנט. הקומיסר גולדנברג, כמובן, מקפיד לומר שהוא תומך בחופש הביטוי; כשמישהו בישראל אומר שהוא "תומך" במשהו כעקרון, הוא מקפיד מיד להסביר מדוע הוא מתנגד לו פרטיקולרית.

*           *            *            *            *

צבאנו הצודק-תמיד, הצבא המוסרי אפילו יותר מהחמאס, הודיע, בשקט בשקט, שהוא יורה על פלסטינים שמניפים דגלים לבנים. במהלך הפוגרום האחרון – קשה להתייחס לפעולה צבאית חסרת מטרות, שבה נהרגים יותר חיילים מאש ידידותית מאשר מאש אויב כ"לחימה" – התקבלו שורה של תלונות מפלסטינים על כך שגם כאשר הם יוצאים מבתיהם תחת דגל לבן, חיילינו האמיצים קוטלים בהם.

דובר צה"ל לא הכחיש את הידיעה, ומקורות צבאיים אמרו ל"הארץ" ש"מחבלים הסתייעו רבות באוכלוסיה שעברה בין הבתים לצרכי העברת אמל"ח ומודיעין, וכן שהמחבלים עצמם עברו מבית לבית בחסות דגלים לבנים ולאחר מכן ירו מתוך הבתים שאליהם עברו". וזו, כמסתבר, סיבה מספיק טובה לצבא היותר-מוסרי-מהחמאס לירות על אזרחים נושאי דגל לבן.

דובר צה"ל הוסיף, כרוח הטובה עליו, שלחיילים ניתנה "הנחיה חד משמעית" "להמנע מתקיפת צוותים ומתקנים רפואיים", להוציא כמובן "מקרים שבהם ברור כי נעשה בהם שימוש למטרות טרור". כמו, למשל, באותו מקרה שבו היה ברור כשמש לדובר צה"ל שאלונקה היא בעצם רקטת קסאם.

והאספסוף מריע לגיבורים היורים בילדים.

*           *            *            *            *

בדיונים בבלוג הזה אמר מישהו מתומכי הפוגרום, שהוא מוכן להרוג גם 500 אזרחים פלסטינים כדי להמנע ממותו של חייל ישראלי אחד. זו גם התפיסה הנפוצה בקרב האספסוף: ימותו כמה שימותו מהם ובלבד שלא תיפול שערה מראשו של אחד ה"ילדים", ועל כן רצוי ומומלץ להשתמש בירי חסר הבחנה. אלה אותם אנשים עצמם שאומרים לנו שאין בעצם שום הבדל בין אזרחים ולוחמים, ושגם חיילים "חסרי אונים" כנגד התקפה אווירית, ולכן על ההבדלה היסודית הזו בחוק הבינלאומי להתבטל.

הבה ננסה דוגמא אחרת. נניח ששגריר ארה"ב שהגיע לרצועת עזה כדי לתווך נחטף על ידי חמושים. זו לא דוגמא תלושה: שיירה של השגרירות האמריקנית הותקפה בעזה לפני מספר שנים. נניח שהחוטפים מחזיקים את השגריר בבית הסמוך לגבול הישראלי, וממנו הם ממטירים שלל אמל"ח לא מדויקים לעבר הילדים המסכנים בחאקי, המוסריים יותר מהחמאס, שנמצאים לא רחוק.

האם האנשים שהביעו זלזול כה רב בחייהם של אזרחים יסכימו להעלות גם את שגריר ארה"ב השמיימה, ועמו את היחסים בין ישראל לארה"ב, באיזה פגז לא מדויק – או שהפעם, לשם שינוי, הם יחשבו שאולי רצוי שצה"ל ישתמש בכלי עדין יותר? צלף, נניח? חוליית קומנדו?

אם התשובה של חבר-האספסוף היא שיש מקרים שבהם עדיף שחיילים יספגו אש ולא ישיבו אש ארטילרית לעבר מטרה עדינה, אז עמדתם במהלך הפוגרום הופכת אותם לתומכים מן השורה ברצח ילדים, ואנחנו פשוט מתווכחים על המחיר. אם הם חושבים שגם תרחיש כזה מצריך תגובה בקוטר 155 מ"מ, אולי כדאי שיוציאו את עצמם מהדיון הציבורי.

*           *            *            *            *

החמאס, באופן בלתי מפתיע, השתמש בתושבי הרצועה כמגנים אנושיים, ורצה שצה"ל יירה עליהם. צה"ל, באופן מפתיע מעט יותר, עשה בדיוק מה שהחמאס רצה.

*           *            *            *            *

רצוי שבמלחמה הבאה, שוב נצא לטבוח באזרחים שלצידם יהיו מיליציות חמושות-למחצה בלבד. אחרי הכל, לא בטוח שנעמוד במאבק מול אויב שאשכרה יודע להשיב אש מדויקת. זה מה שקורה כשהצבא שלך מתמחה בהריגת אזרחים: הוא מתמחה בהריגת אזרחים, לא לוחמים. עם זאת, מתקבל הרושם שהמחיר עבור צבא שיודע להרוג אזרחים – מחצית מכל שקל במיסים, עבדות לשלוש שנים לחלק ניכר מהמשק – גבוה משהו.

*           *            *            *            *

ירון עולמי הוא איש מילואים שהיה עם כוחות צה"ל בעזה, וגם תיעד במצלמת וידאו את מה שהתרחש שם. עולמי מסר את הסרט שלו לערוץ 2, לאחר שיצא מהרצועה. ערוץ 2 שידר את הסרט. המשטרה הצבאית הגיעה לביתו של המילואימניק ועצרה אותו. הוא נשפט ל-21 יום על תיעוד חוויותיו. הוא לא שידר בזמן אמת, הוא לא סיכן אף אחד, והטוקבקים קוראים לו מרגל ובוגד, ודורשים להעמיד לדין, לא ברור על מה, גם את ערוץ 2. אנחנו לא רוצים לדעת מה קורה שם. עצם הידיעה היא כמעט בגידה.

*           *            *            *            *

צביקה בשור פשוט לא הצליח להבין איך זה, שלמרות שאפשר היה לקבל ברשת את כל המידע שדוברי צה"ל השונים בתקשורת הסתירו, המוני בית ישראל החליטו לא לעשות את זה.

השאלה הזו, במחילה, לא חכמה במיוחד. הנחת היסוד הסמויה שלה היא משיחיות-רשת ישנה, התפיסה שהרשת תשחרר את כולנו, תהפוך את כולנו לאזרחי העולם, וברגע שאחמד מעזה ידבר עם דורית משדרות, הם יבינו זה את זה והכל יסתדר.

המציאות מראה שבדרך כלל זה עובד להיפך: הכרות עם האחר הנמצא בסכסוך מחריפה את הסכסוך. יתר על כן, הרשת לא יוצרת עולם אחד: היא יוצרת מיליוני מונאדות. כל אחד יכול לברוא לעצמו, באמצעות בחירה מושכלת של צריכת מידע, בועה שאליה לעולם לא יחדור מידע שיפריע את שלוות נפשו. מיליוני אמריקנים עשו בדיוק את זה במהלך ממשל בוש; מיליוני ישראלים עשו את זה במלחמה האחרונה. וגם בזו שלפניה. וגם בזו שלפניה. אני ממליץ לצביקה לקרוא גם אתרים שמרניים ואת אנשי הימין הקיצוני. זה בריא נפשית: טוב לדעת שיש עולם מחוץ לבועת האר.אס.אס. שלך.

*           *            *            *            *

אביגדור ליברמן קרא השבוע לעבר חבר כנסת אחר "נטפל בך כמו שטיפלנו בחמאס". אביגדור ליברמן אמר השבוע, לאחר שבג"צ יירט את החלטת ועדת הבחירות לפסילת המפלגות הערביות, ש"העליון נתן רשיון לערבים להרוג את ישראל". כך. כך ממש.  והאדמה לא זעה. התרגלנו. אחרי הכל, מדובר במי שהמליץ על שימוש בנשק גרעיני כנגד רצועת עזה, ומי שהמליץ להפציץ את סכר אסואן במצרים, מדינה עמה יש לנו חוזה שלום, הפצצה שתביא למאות אלפי הרוגים. כן, הוא גם המליץ להפציץ את טהראן, אבל זה כבר לגמרי בקונסנסוס.

התרגלנו. הגדרת בית המשפט, שעומד על משמר החוק, כמי שמניח להשמיד את ישראל, עברה ללא מחאה. מרצ הודיעה שלא תשב עם ליברמן בממשלה אחת, אבל זה בסדר – מרצ לא תשב בשום ממשלה בקרוב. קדימה לא אמרה מילה. העבודה לא אמרה מילה. שתי מפלגות, רצוי לציין, ששיתפו פעולה בתרגיל ציני – כפי שהן מודות כעת – שהיה מיועד לקרב אותם קצת לליברמן בדעת הקהל, ושסמך על כך שבית המשפט יוציא עבורן את הערמונים מהאש, ויכווה עוד קצת. והשוטים אוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח.

*           *            *            *            *

יש בישראל, כמסתבר, אנשים חשובים יותר מילדים יהודים פצועים, ואפילו יותר מחיילינו המוסריים-יותר-מהחמאס. המדובר, כמובן, ביורדי הדומה שקבריהם נמצאים מתחת לבית החולים ברזילי, ובעצם נוכחותם מונעים את בנייתו של חדר מינוי ממוגן. כי בישראל למוות תמיד יש ממשלה, וכבוד המתים תמיד דוחה את זכויותיהם של החיים.

*           *            *            *            *

"מלכת אמבטיה" נכתב במהלך מלחמת ההתשה, כשהזיית הנצחון של מלחמת ששת הימים החלה להתפוגג, והישראלים התחילו להבין שלאימפריה שלהם יש מחיר. ההיסטריה הציבורית באה בשיאה של מלחמה שגבתה 721 הרוגים. ההיסטריה הנוכחית נובעת מאובדנה של כיתת חיילים, שרוב אנשיה מתו מידי חבריהם. כמה התקדמנו מאז.

(יוסי גורביץ)

אמר הרשע: אבי, אבי,
אינני חפץ לרחם,
כי יבשה דמעתי, ויקשה לבבי
בראותי מה עשו לכם.
בראותי את בתך הקטנה בדמה
מקמצת אגרוף פעוט,
וריסיה נוגעים בעפר-אדמה,
ועינה משוועת: למות!

בראותי להקות של כלבים משוסים
בתינוק כחוש-בשר בן חמש;
בראותי הנסים מבתים הרוסים
אל השחור, אל הבור, אל האש.

ונדרתי להיות ערירי וחופשי,
אכזרי וצונן וזר, –
עד שבאו אלי מבקשי-נפשי
ודיני, גם דיני, נגזר.

אין מתום בנפשי, אין מתום בבשרי,

השיגתני נקמת אדוני.
והגעתי אליך בודד ונכרי.
ואתה הקהה את שיני

לאה גולדברג, כנגד ארבעה בנים

ביום שלישי, טנק צה"ל החנה את עצמו מול ביתו של דר' אזאלדין אבו לייש מרצועת עזה, והתחיל לצודד את הקנה שלו אל ביתו של הדוקטור, שהיה עמוס בהרבה מאד בני משפחה ומעט מאד מזון.

אבו לייש, לשעבר רופא בתל השומר, הוא מרואיין מקובל בתקשורת הישראלית. יש לו עברית טובה, והוא יושב היטב על תקן "הערבי הטוב" שהמראיינים צריכים: הוא היצור הנדיר הזה, עזתי שהתנגד לחמאס. הוא סיפר בשידור חי לגבי גזית שהוא מסתכל לתוך לוע של תותח. גבי גזית ניסה בתחילה להתקשר לדובר צה"ל, התייאש, ועבר לדובר צה"ל האמיתי: רוני דניאל. הלה הרים כמה טלפונים – והטנק התרחק.

כשקראתי את זה אתמול, תהיתי מה עולה בגורלם של עזתים מן השורה, שאין להם מכר שיכול לשנע את רוני דניאל. כמה שעות אחר כך קיבלתי את התשובה: צה"ל הפגיז את ביתו של אבו לייש, והרג שלוש מבנותיו – איה, בת 14; מאיאר, בת 15; וביסאן, בת 20 –  ואת אחייניתו נור, ופצע כמה וכמה אחרים, בין השאר את בתו שאדאר, בת 17. יש וידאו. הוא לא לבעלי קיבות רגישות. הטוקבקים, מצד שני, לא ראויים למאכל אדם.

דובר צה"ל מצץ מהאצבע איזה סיפור לא אמין, על כך שהיה צלף על גג ביתו של אבו לייש. אם צה"ל רוצה שיאמינו לו, יואיל נא לספק תיעוד מצולם. הוא די טוב בזה, לאחרונה. למעשה, גם אם היה שם צלף, צריך לתהות מי החיה חסרת המצפון שאישרה ירי ארטילרי לתוך בית שצה"ל ידע שיש בו אזרחים. יש עוד כלים פרט לתותחים – צלף אחר, למשל. אבל זה דורש מינימום של סיכון. עוד יכול להיות, אחרי הכל, שצה"ל יספוג אבידות שלא מאש כוחותיו.

ואם צה"ל חשב שזה אסון יחסי הציבור העיקרי שלו – רופא מדבר עברית, עם רקורד של פעילות למען השלום, שצה"ל הורג דווקא את בנותיו בבית שהוא יודע שיש בו אזרחים – במשרד החוץ כנראה דפקו את הראש בקיר כשהגיע ההמשך. אבו לייש נשא דברים אציליים ואמר ש"הלוואי שהילדים שלי יהיו הקורבן האחרון, שיהיו קורבן של שלום." ואז, אבוי, התפרצה לדבריו בהמה ישראלית מצויה, העונה לשם לבנה (בגימטריא: "נבלה") שטרן.

וכך געתה הבהמה: "הבן שלי בצנחנים, מי יודע מה היה לך בתוך הבית, מי יודע מה היה לך בתוך הבית, אף אחד לא אומר את זה. אף אחד לא מדבר. מי יודע איזה נשק היה לך בתוך הבית. אז מה אם הוא רופא? החיילים ידעו בדיוק. היה להם נשק בתוך הבית, אתם יכולים להתבייש לכם. שלושה חיילים יש לי, למה הם יורים עליהם? אתם יכולים להתבייש לכם כולכם".

בעקבות הגעיות הללו, הצטרפו בהמות ישראליות אחרות למקהלת הצווחות, וקראו לאבו לייש "זבל", "מחבל", וטענו ש"אם הפגיזו את הבית שלך – היתה לזה סיבה מוצדקת." לבנה הצדקנית אמרה אחר כך שהיא "שלחה שלושה ילדים לצבא", וגם שאר הבהמות הזדהו כ"הורים לחיילים".

שטרן, כמובן, לא שלחה שום ילד לצבא. בישראל יש חוק גיוס חובה, שאומר שהצבא חוטף את הילדים בגיל 18. לאמהות אין שום אמירה בנושא: גיוס, פטור, או סרבנות הם עניינו של כל מלש"ב בפני עצמו. מעבר לצדקנות האוטומטית הזו, ברור מה חטאו של אבו לייש: הוא הציב מראת-גורגונה מול הבהמה הישראלית המצויה, ופתח לה לרגע קט סדק אל שגרת יומו של צה"ל ברצועה. והתמונה היתה יותר מכדי שהבהמה הממוצעת תוכל לשאת; הדיסוננס הקוגניטיבי היה יותר מדי. ועל כן היה מתנגד החמאס שביכה את בנותיו חייב להפוך ל"מחבל", ל"זבל", למי שהסתיר בביתו מחבלים. שאם לא כן, לבנה שטרן, שהתגאתה בכך שלא מנעה מהמדינה להפוך את ילדיה לקלגסים, לא יכולה היתה לומר שאין דם על ידיה.

ויש הרבה יותר ממנו מכפי שאנו מוכנים להודות, או יודעים.

*           *            *            *            *

הלאומן, כתב אורוול, "לא רק שאינו סולד ממעשי זוועה שבוצעו על ידי הצד שלו, הוא אף ניחן ביכולת מרשימה שלא לשמוע עליהם". הפעם, הלאומנים היהודים מקבלים סיוע חריג בתחום החרשות הסלקטיבית מדובר צה"ל.

הלז, משלמד את הלקח של המלחמה הקודמת – שבה ניתנה לעיתונאים אפשרות נרחבת להסתובב באזור הקרבות, והתוצאה היתה תמונה מדויקת למדי של הברדק, כולל מח"ט שמלעיג על האוגדונר שלו – פשוט סגר את השיבר. אין מידע מעזה אלא זה שמופץ על ידי אל ג'זירה, שהיא הרבה יותר זרוע תעמולה מאשר כלי תקשורת. אין עיתונאים ישראלים בעזה. בג"צ אישר את כניסתם של שמונה, אבל בג"צ קטן על הבהמה; את זה היא למדה כבר בבירעם ואיקרית.

יודע צה"ל נפש בהמתו: הציבור הישראלי לא רוצה לדעת מה קורם שם. כלומר, סביר מאד שיש לו ניחוש טוב מה קורה, אבל הוא לא רוצה לדעת. הוא לא רוצה שיעמתו אותו עם העובדות. העיתונאים עצמם הבינו שהפעם יש לנו עסק עם בהמה בקריזה קשה, ושזה "לא הזמן" להציק להמוני בית ישראל עם עובדות מעיקות. הוא מקבל סיוע ארטילרי מעיתונאים כמו קלמן ליבסקינד, שקרא השבוע "להוריד את השאלטר בגלי צה"ל" לאחר שקודם לכן, בטוב טעם, השווה אותה לתחנת השידור של החיזבאללה, ומלהגנים מקצועיים כמו אייל גפן – מישהו יכול להסביר לי, פעם אחת ותמיד, מי זה? – שצווח ש"לא ייאמן באיזו חופשיות מסתובבים עוכרי הארץ הזאת ומקבלים חופש עיתונאות מלא". תמיד יש כאלה, כמובן, וכל פעם הם מגעילים מחדש.

ומה קורה בעזה? מהן העובדות? עמדתי השבוע לכמה שעות על התלולית שממנה מרשה צה"ל, ברוב טובו, לעיתונאים לצפות על עזה. ראיתי בעיקר עשן. אבל שמעתי, ללא הרף, את הבומים העמוקים של תותחי 155 מ"מ של צה"ל.  בפרק הזמן הקצר שעמדתי שם, נורו לפחות עשרות מהם.

לעבר מה?

*           *            *            *            *

עד כה נהרגו כ-1,100 פלסטינים מאז החלה התקפת צה"ל. לא ברור כמה מהם חמושים מאנשי החמאס: ביום הראשון הודו הפלסטינים כי מתוך כ-220 הרוגים, כ-200 היו אנשי חמאס.

מאז נוספו עוד כ-900 פלסטינים הרוגים. צה"ל מפציץ בהודעות מעורפלות – הוא טוען ש"השמיד את גדוד חמאס של ג'בליה" ואת "הפלוגה האיראנית" – אבל לא אומר כמה אנשי חמאס הרג. הפלסטינים טוענים שמספר ההרוגים האזרחיים עומד על כ-600, מהם כ-350 ילדים. כלומר, בהנחה – הבעייתית, אכן, בהתחשב בכך שהמקורות הם פלסטיניים, שהאמת היא נר לרגליהם עוד פחות משהיא לרגלי דובר צה"ל – שהמספרים הללו נכונים, צה"ל הרג 200 חמושים ו-20 אזרחים ביום הראשון, וב-20 הימים שבאו לאחר מכן הרג עוד כ-300 אנשי חמאס, וכ-600 אזרחים. כלומר, היחס התהפך: במקום להרוג שבעה אנשי חמאס על כל אזרח, צה"ל הרג מאז היום הראשון שני אזרחים על כל איש חמאס. 

זה גם הגיוני. המהלומה של היום הראשון, התרברבו בצה"ל, התבססה על מודיעין שנאסף במשך חצי שנה. אחרי ההפצצה ההיא, כל המודיעין הפך ללא רלוונטי. רק מדי פעם השב"כ עוד מצליח לאסוף מידע לאיזו פיגוע איכותי כנגד החמאס, שמרים את "קצין הארטילריה הראשי" שלו, או דמות חשובה אחרת בסדר גודל דומה. גם כשהצליח צה"ל להוריד את ניזאר ריאן – שרוב הישראלים שמעו עליו רק לאחר מותו, כך שהבהמה נאלצה לפמפם את חשיבותו – הוא השתדל להצניע את העובדה שיחד עם ריאן, הוא העלה בסערה השמימה את ארבעת נשותיו, 11 מילדיו, ועוד כמה אזרחים באותה הזדמנות. הוא השתמש בפצצה במשקל טון, מתוך ידיעה ברורה שעכשיו אף אחד לא ישאל את השאלות שנשאלו בזמן האירוע הדומה-מאד של חיסול סלאח שחאדה.

האם צה"ל נלחם בחמאס? כנראה שאין יותר מדי קרבות קרקעיים, ויעיד מספר הנפגעים הנמוך של צה"ל, שחלק גדול ממנו הוא תוצאה של ירי דו צדדי. צה"ל מדווח שאנשי החמאס "מתחמקים מלחימה", והוא, כמה משונה, אינו כופה אותה עליהם.

לפני הפלישה הקרקעית, הפיצה הבהמה שמועות-בלהים על הלחימה הקרקעית האיומה המצפה לה, על "אוגדת חמאס" ב"אימון איראני". בפועל, כפי שכתב היום עופר שלח, צה"ל נתקל ברמת הלחימה הפלסטינית הרגילה: לכל היותר חוליה של שניים-שלושה איש, חמושה למחצה. 20,000 איש כאלה אינם אוגדה, הם 8,000 חוליות.

מה שקורה הוא שצה"ל, מתוך סירוב לסכן את לוחמיו, הורג מספרים גבוהים להדהים של אזרחים – לעיתים קרובות כתוצאה משימוש בירי ארטילרי, הפחות יעיל שבכלים הצבאיים. הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, כתב בשבוע שעבר שצה"ל מדבר על "אש מרחיבה", שם קוד, לדבריו, ל"אין הגבלות אש, תקרעו אותם"; הוא כתב גם שעם כניסת יחידות המילואים לקרב, "האש המרחיבה תהפוך לאש מרחיבה מאד".

וכדי לחסוך בדמם של חיילים, הרגה הבהמה הירוקה את איה, מאיאר, ביסאן ונור אבו לייש. זה המחיר, שאין לחמוק ממנו, כשאש ארטילרית באה במקום אומץ לב והפצצות מכסות על פחדנות. כדי להמנע ממותם של חיילים, אותם אנחנו מכנים בצביעות "ילדים", אנחנו שופכים, במודע ובמכוון,  את דמם של ילדים אחרים, את אלה שהפכנו לשדים. זו המשמעות של "אש מרחיבה", השם החדש של "צמצום טווחי בטחון" הישן והרע; זו האמת המסמאת שלבנה שטרן לא יכלה לשאת, זו האמת המסוכנת כל כך, שדובר צה"ל מקפיד ללוות אותה במשמר של שקרים.

"זה לא קרה ובכל מקרה זה הגיע להם": זו היתה תגובתו של אחד מהורי הרוצחים בטבח מיי לאיי שבוויאטנם. זו גם היתה תגובתה של שטרן. והאמת האומללה היא שבכך שטרן מעידה שעדיין לא איבדה צלם אנוש – מה שאי אפשר לומר על מאות הטוקבקים שהביעו את שמחתם על מותן של ארבע נערות שלא הכירו, זן שלמרבה החלחלה הוא ייצוגי לישראליות מודל ינואר 2009 לא פחות משטרן, תרכובת של פחד, שנאה ובורות שמצליחה להתחרות היטב בזו של הצד השני. זה, אתם זוכרים, שהיינו אמורים להיות טובים יותר ממנו.

(יוסי גורביץ)

זה התחיל עם חוק קק"ל, שהיה מיועד להשליך סוף סוף את קליפת ה"יהודית ודמוקרטית" מעל ישראל, ולהבהיר סופית מי בעל הבית ומי נמצא כאן בחסד ולא בזכות, חסד שעשוי להפסק ללא התראה.

זה נגמר השבוע, כשרוב מוחלט בוועדת הבחירות פסל את שתי המפלגות הערביות שהצליחו להכנס לכנסת מלהתמודד בבחירות הקרובות. אי אפשר עוד להעמיד פנים שיכול להיות דבר כזה, מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. באותה הזדמנות, הגיע להפסיק להעמיד פנים שאפשר לדרוש מהציבור הערבי נאמנות למדינה יהודית, או נאמנות מצד דמוקרטים בכלל לישראל.

*           *            *            *            *

כמה נלעג היה, לאחר מעשה, איתן כבל, כשהסביר מדוע החליט להתעלם בבוז מהחלטת סיעתו ולהצביע בעד פסילתן של שתי מפלגות: "נכון שאמרנו מראש שלא נפסול, אבל ההתרסה של ח"כ זחאלקה, שאמר בנאומו שהוא עומד בקשר עם [העבריין הנמלט עזמי -יצ"ג] בשארה הביאה אותי לחשוב שיש גבול גם להתרסה ולבוטות… מותר לי שתהיה לי אמירה, גם אם אני יודע שהדבר לא יעמוד בבג"צ ובצדק [הדגשה שלי – יצ"ג] משום שאין תשתית ראייתית להחלטה. למרות זאת מותר לי שתהיה לי זכות הצעקה".

בוא נראה. איתן "הייתי מטר שבעים!" כבל בעצם הודיע לכלל הציבור, ראשית כל, שהוא אדם אימפולסיבי שהחלטותיו השקולות עפות מהחלון ברגע שדבריו הצפויים למדי של חבר כנסת אחר עולים לו על הסעיף; שנית, שהוא עבריין שלוקח לעצמו במודע סמכות שלא כחוק ובניגוד לצדק; ושלישית, שהוא עושה תרגילים פוליטיים ושהוא מצפה שבג"צ יאבד עוד מסמכותו המוסרית וינקה אחריו את החרא.

תמיד קל היה לרדת על כבל. זו לא הנקודה. הנקודה – בעצם, כמה נקודות – היא שמפלגתו של כבל הצביעה איתו; שרוב מוחלט של יהודי ישראל, באמצעות נציגיהם הנבחרים, אמר לתושבי ישראל הערבים שהם יכולים לשכוח מדו קיום ובעצם, שיתחילו לארוז את המזוודות; שהפוליטיקאים בנוסח כבל הם-הם אלה שמאלצים את בג"צ להכנס לתחום הפוליטי; שכבל הוא פוליטיקאי מתחיל, שלא הבין שההימור שלו, הצבת השמאל הציוני מאחורי ההחלטה הזו, מקשה על בג"צ לבטל אותה –  ושבהחלט יתכן שההימור שלו ייכשל.

כלומר? כלומר שלא בטוח שבג"צ יבטל את הפסילה, ולא בטוח שאם הוא יבטל אותה – יישמעו לו.

*           *            *            *            *

לפני שבוע – התותחים רעמו, איש לא הבחין – אישר בג"צ פשע מלחמה קטן: הוא הרשה להרוס (סליחה, "לאטום באופן השקול להריסה") את בית משפחתו של עלא א דים, שחיסל את תלמידי ישיבת מרכז הרב. דוק: הוא לא הורה על הריסת "בית המחבל", כפי שדוברי הימין וצה"ל התייחסו לכך, אלא על הפעלת ענישה קולקטיבית כנגד אנשים שלא פשעו.

רגע, רגע, יאמרו לי: האנשים האלה הניפו דגלי חמאס וחיזבאללה, שזו עבירה על החוק. יכול להיות. אין סיבה עלי אדמות לקבל את עדותה של המשטרה ללא חקירה ובדיקה. אם בוצעה כאן עבירה על חוקי ההסתה, יובאו נא האנשים הללו לדין: יועמד להם קטגור, הם ימצאו להם סניגור, יועלו ראיות, יתנהל דיון. והיה ויורשעו בדין, יקבלו את עונשם כדין.

אבל לא זה מה שקרה כאן. קצין צבאי הוציא צו – על פי תקנות שעת חירום – ומכוחו מוחרב הבית. בתקנות – סעיף 119 (1) – נאמר כך: "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי יריה שלא בחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו, או נורו באופן אחר פצצה, רימון יד או כל חפץ נפיץ או או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר שכונה או רחוב, שמהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים לאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נידונים בבית משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית…"

ובכן, על פניו נראה שאין עילה להחרבת הבית אפילו לטענת הצבא. הירי לא בוצע מתוך המבנה, או אפילו בקרבה אליו. התושבים "לא עברו או ניסו לעבור" על חוקי המדינה בקשר לשימוש בכלי נפיץ; מי שעשה כן כבר מת. התקנה הזו גם לא מתייחסת להנפת דגלי אויב. ועדיין בג"צ אישר לצה"ל להחריב מבנה של אנשים לא מעורבים, על סמך תקנות לשעת חירום שהוגדרו על ידי משפטן מובהק כמנחם בגין כ"גרועות יותר מאלו של הנאצים" – וזאת בתחום שמוגדר בחוק הישראלי (ירושלים המזרחית) כחלק ממדינת ישראל גופא. אגב – המפקד הצבאי שחתום על הצו? מדובר באלוף פיקוד העורף.

כלומר, מול לחץ ציבורי כבד, בג"צ התקפל והניח לבהמה הירוקה להפעיל ענישה קולקטיבית – צעד שהוא מנוגד לאמנות ז'נבה – כנגד בני משפחה. בג"צ – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – קבע שלאלוף פיקוד העורף יש סמכות להחריב מבנים בישראל ולהעניש אנשים ללא משפט. האנשים האלה, כמובן, לא בדיוק אנשים; הם לא יהודים. קשה להעלות על הדעת, למשל, שבג"צ היה מאפשר לעלוב הפיקוד לפוצץ את בתיהם של רוצחיו של החייל נידאל מנסור. מדובר ביהודים כשרים, אחרי הכל. ישראל גם לא פוצצה את ביתו של ברוך גולדשטיין, לא פיזרה את סוכת האבלים שלו, ולא עצרה את המשתתפים בעוון הנפת דגלים של ארגון טרור (כ"ך), וזאת למרות שביתו של גולדשטיין נמצא במובהק באזור שיפוט צבאי. ביתו של אף טרוריסט יהודי לא הוחרב. רחמנות לטרור יהודי היא מסימניהם המובהקים של שופטי ישראל.

ישנן ראיות נוספות למכביר באשר לכך שבג"צ נוטה לאשר, כמעט כחותמת גומי, את החלטות מערכת הבטחון. ישנם מקרים חריגים שבהם אי החוקיות של פעולות הבהמה זועקת לשמיים, אבל גם אז, בג"צ נדרש לשנים ארוכות מאד של התחמקות בטרם יתערב: החלטתו בנושא "נוהל שכן", שאסרה על חיילי צה"ל להשתמש בפלסטינים כמגנים אנושיים, הגיעה לאחר שלוש שנים תמימות. וזה לא היה נושא מסובך במיוחד.

ואיך ינהג עכשיו בג"צ, כשמגיעה אליו – בעצם ימי לחימה – עתירה כנגד החלטה שנתמכת על ידי חלק ניכר מהציבור, החלטה כה פופולרית שאפילו השופט העליון ריבלין, יו"ר ועדת הבחירות, נמנע מלהצביע נגדה? האם בג"צ יעיז להרים גרזן על מעמדו המתרופף בציבור ויזכיר לאסופת הפראים היהודית את דבריו של אלתרמן על תופיק טובי ש"ככל צירי הבית, גם טובי יושב בו מכוח המשטר"?

אם לא יעשה כן, ימעל בתפקידו. אם יעשה כן, יאבד את כוחו ויאבד את יכולתו העתידית לעשות את תפקידו. בניגוד לאגדה שהם מפיצים על עצמם – אגדה הכרחית, אולי, אבל אגדה – שופטים קוראים עיתונים, והם לא לגמרי חסינים לדעת הקהל. הרבה מההחלטה תלוי בזהותם של השופטים: אם אדמונד לוי ואליוקים רובינשטיין יהיו בהרכב, לא קשה לחזות את התוצאה. אם יורשה לי ניחוש, הם יאשרו את פסילת בל"ד ויפסלו את פסילת רע"מ-תע"ל. אמנם, יש תקדים לאי-פסילתה של בל"ד, אבל יש גם תקדים נגדי – זה של אל ארד משנות השישים, שהאידיאולוגיה שלה מזכירה מאד את בל"ד. אם זה יקרה, האשמה תחולק במידה שווה בין זחאלקה, שאמר בנאומו המתריס שהוא נמצא בקשר עם בשארה, ובין כבל, שהחזיר את מפלגת העבודה לימי המשטר הצבאי.

אבל אם בג"צ אכן יאשר את פסילת בל"ד, מעמדו הציבורי הוא הדבר האחרון שיעניין אותנו: הוא יאשר בכך את פתיחתה של מלחמת אזרחים ישראלית, בנשלו חלק גדול מאזרחיה המנוכרים ממילא של המדינה מזכותם לבחור את נציגיהם. סימנים לכך כבר ראינו, כשהתחיל זחאלקה לדבר על "פרלמנט נפרד".

יתר על כן, מערכת בחירות בלי מפלגות ערביות צריכה להעמיד בסימן שאלה את ההשתתפות בה: היא דומה מדי – דומה, לא זהה – לבחירות במדינת האפרטהייד דרום אפריקה. זו תהיה מערכת פוליטית שבמידה רבה ניטלה הלגיטימיות שלה, שמזכירה מאד את איראן, שגם בה מתמודדות רק מפלגות שאישר המשטר.

*           *            *            *            *

ישנה, למעשה, אפשרות גרועה יותר: שבג"צ יבטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית – אבל שזו תחליט לצפצף על החלטת בג"צ. כלומר, תורה שלא להציב בקלפיות את פתקיהן של בל"ד ורע"מ-תע"ל.

הסבירות של התרחיש הזה נמוכה יותר. אמנם, צה"ל התעלם בבוז מהחלטת בג"צ שהורתה להניח למספר מצומצם של עיתונאים להכנס לרצועה, אבל הבהמה תמיד היתה כאן מעל לחוק. קשה לראות את הליכוד, קדימה והעבודה תומכים בהחלטה לכופף את בית המשפט.

אבל זה יכול לקרות. אנחנו כרגע בשיאה של התלהמות חסרת תקדים. אם ליברמן יצעק מספיק חזק, יכול להיות שכבל יתקפל שוב. ובקדימה יש סוסים טרויאניים שנאמנותם לעקרונות דמוקרטיים, אם הם יודעים מה הם, מוטלת בספק. זה יכול לקרות.

ואם זה יקרה, אם ההימור המטומטם של כבל יתפוצץ לו בפרצוף, מומלץ לכל אדם שפוי לארוז ולהשאיר את המקום המקולל הזה לאנשים שמגיע להם לחיות בו. אם זה יקרה, ישראל תאבד את זכותה לבקש נאמנות מתושביה. משטר כזה, תיאוקרטיה יהודית, צריך יהיה להפיל – גם במחיר התערבות צבאית זרה. והעובדה שמשטר כזה הוא הרצוי בעיני רוב מוחלט של הציבור היהודי, צריכה לפקוח את עיניהם של אלו הסבורים שההלחם "יהודית ודמוקרטית" הוא אפשרי. אם יהודי בביתך, בלתי אפשרי כמעט להיות אדם בצאתך.(עדכון: שווה מאד לקרוא את הפוסט המופתי של נעמה כרמי בנושא. הנה דוגמה לאופן שבו מחליפים הבלוגרים את העיתונאים).

(יוסי גורביץ)

זה נגמר.

אתמול (ד') נכנסה שיירה של הצלב האדום לשכונת זייתון, לאזור שאליו מנסים רופאי הצלב האדום להגיע מאז שבת. במספר בתים עלובים, הם מצאו ארבעה ילדים וגבר אחד, מורעבים עד כדי כך שלא יכלו לשאת את עצמם. סביבם היו 15 גוויות. היום, לטענת אונר"א, תקף צה"ל משאית שלה והרג את הנהג – למרות שמדובר היה בשיירה שהגעתה תואמה עם הבהמה הירוקה. בתגובה השעתה אונר"א את פעילותה ברצועת עזה.

מדובר, כזכור, בארגון שבית הספר שלו הופגז שלשום על ידי הבהמה, שהרגה – על פי דיווחים שהיא לא מתאמצת במיוחד להכחיש – כ-40 פליטים שתפסו בו מחסה. הבהמה טענה בזעם שמבית הספר נורו לעבר כוחותיה פצצות מרגמה. לטענתה יש לה אפילו צילומים שיוכיחו את זה, שהיא תשחרר כשיעלה הרצון מלפניה.

אז מה?

*           *            *            *            *

נצא מנקודת הנחה שלשם שינוי הבהמה לא משקרת: שאכן טרוריסטים השתמשו בבית ספר כמחסה ממנו תקפו את חייליה. אז למה, לעזאזל, נתתם להם את המתנה שהם חיפשו כל כך?

מהנקודה התועלתנית בלבד, ונשאיר את המוסר מחוץ למשחק – כי ביהודים אנו עוסקים, ולהם יש מוסר משלהם – מישהו בצה"ל היה צריך להבין שמדובר בגול עצמי קלאסי. הפגזת פליטים ב-1996 חיסלה את מבצע "ענבי זעם"; ההפצצה השניה על כפר קנא, במלחמת לבנון השניה – וולגריות של המציאות ששום במאי לא היה מרשה לעצמו – התחילה את הספירה לאחור לקראת סיומה של המלחמה. זה לא מוגבל לישראל: סרביה הפסידה במלחמתה כשפגז מרגמה פגע בשוק של סרייבו והרג 68 אזרחים.

כלומר, הפגזת אזרחים רעה לאינטרס העצמי של הצבא. מישהו היה צריך לקלוט את זה אחרי הפעמיים הקודמות. הוא היה צריך לתת פקודה חד משמעית שבשום פנים לא משיבים אש ארטילרית לעבר מקום שיש בו אזרחים. במידה ויורים עליך אש אפקטיבית משם, אגף והסתער – ורצוי גם שתצלם. אבל אל תשלח ידך אל התותח.

בקצרה, חשבתי שהבהמה רוצה להצליח ומסוגלת להשליט משמעת על אנשיה. שכחתי עם מי יש לי עסק.

*           *            *            *            *

קדחת המלחמה שאנחנו נתונים בה מבהילה בעוצמתה. מזכיר את הימים הרעים של 1982. המשטרה מעיזה לטעון בבית משפט שיש להאריך את מעצרם של מפגינים – ערבים, אלא מה – משום שהם "פוגעים במוראל העם", לא פחות. השופט זרק אותם מכל המדרגות, אבל הוא היה חריג למדי.

השב"כ זימן לחקירה עשרות פעילי שמאל רדיקלי – ערבים ברובם, למי שחשב אחרת – כדי להתריע בפניהם על השתתפותם בהפגנות מחאה. במקביל, המדינה דרשה את מעצרם עד תום ההליכים של קבוצת אנרכיסטים שניסתה לחסום את הכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב. חבר הכנסת גלעד ארדן, ששכח כנראה שהפריימריז כבר נגמרו ושמקומו בכנסת הבאה כבר מובטח, מציע להפסיק את קליטת השידורים הערביים בישראל.

"הארץ" מחה על כל זה, אבל כשבא לדווח על מעצרו של כתב הטלוויזיה האיראנית בישראל, חודר שאהין, הוא התייחס אליו כאל "תושב ראס אל עמוד בעל תעודת זהות כחולה". כפי שציין באזני יאיר, שהפנה אותי לטקסט הזה, בדרך כלל מכנים אדם שיש לו תעודת זהות כחולה פשוט "ישראלי". כאשר כותב "הארץ" על כך שנציגי מרצ וחד"ש נתקלים בקריאות בוז בתיכונים, הכותרת וכותרת המשנה משמיטות מידע קריטי ומבעית הרבה יותר: שנציגת חד"ש נורית חג'ג' נתקלה בקריאות "מוות לערבים" מצד התלמידים. בתל אביב. באירוע רשמי. זה, לטעמי, קצת יותר חשוב מהעובדה שגלעד ארדן הוגדר על ידי אותם תלמידים כ"מגניב".

כל זה מקושר היטב לדעת הקהל. בשעתו מחקתי אלפי טוקבקי שטנה בעבור נענע כחלק מעבודתי. לא ראיתי התפרצות זעם, שנאה וטירוף כזו בטוקבקים גם במלחמת לבנון השניה. משהו פה התפוצץ. יש עיוורון מוחלט לקורבנות האויב – שהיחס בקרבן בין אנשי חמאס לסתם אזרחים התהפך במהירות, משקרה המובן מאליו והסתבר שלחיל האוויר אזלו המטרות. אז החלה הבהמה לעשות את מה שהיא מתמחה בו יותר מכל: להכות באזרחי האויב כדי לנסות להביא להתשת מנהיגותו. זה לא עבד בלבנון ב"ענבי זעם" וב"דין וחשבון", זה לא עבד במלחמת לבנון השניה, זה לא עבד בהפצצת ערי התעלה במלחמת ההתשה, וזה לא עבד הפעם. ובכל המקרים, הפעולה הזו – תקיפה מודעת של אזורים מיושבים – שמטה את הקרקע המוסרית מתחת לרגליה של הבהמה. לא שלציבור הישראלי, שלא שונה בהרבה בימים אלה בצורת חשיבתו מהחמאס, אכפת.

*           *            *            *            *

ומעל לכל זה, מרחפת הבגידה הסופית של צה"ל בחברה שעליה הוא חי. תפקידו של הצבא הוא להכריע. הבהמה הדליפה לכל כלי התקשורת שהנהגת חמאס מסתתרת במרתפי בית החולים שיבא.

יכול להיות שזה נכון – או לפחות היה נכון; הדלפת המידע ודאי גרמה להם להתפזר – אבל השאלה היא מדוע צה"ל לא עושה משהו עם זה. כמו, למשל, לכתר את שיפא ולנהל בו קרב עד לכידתם של מנהיגי החמאס. שום דבר ארטילרי; הסתערות חי"ר ישנה וטובה. זה לא צריך להיות מסובך מדי. ואם החמאס יפתח באש מתוך בית חולים, הוא יכניס לעצמו נוקאאוט בשדה הקרב התעמולתי. אנחנו זקוקים נואשות לנצחונות בתחום הזה.

אז איפה צה"ל? הוא מכתר את עזה מאז יום ראשון – אבל לא מעז לתקוף. כי, כמובן, יהיו אבידות. והבהמה לא מכונה לאבידות. לא בקרב חיילים, על כל פנים. בפעם האחרונה שצה"ל ניצח, ב-1967, הוא איבד מעט יותר מ-100 חיילים ביום. אבל צה"ל מעדיף לאבד את הנצחון במלחמה, נצחון עלוב ככל שיהיה, ובלבד שלא לסכן את חייליו. הפירמידה התהפכה על ראשה.

*           *            *            *            *

עד כמה התהפכה, עד כמה הפכה הבהמה לגורם המסכן את ישראל, אפשר לראות בשער של אתר האטלנטיק היום. הסיפור לא חדש: מדובר במאמר המאד שווה קריאה של ג'פרי גולדברג על ישראל שלאחר מלחמת לבנון השניה, דרך דמויותיהם של אהוד אולמרט ודוד גרוסמן.

אבל הפעם הכותרת היא אחרת. היא "האם ישראל מחוסלת?". כותרת ראויה למדינה שצבאה ממהר לצאת להתקפות, אבל איננו מוכן לשלם את המחיר הנדרש כדי לנצח, או אף לומר לאזרחים – קבוצה שכנגדה הוא מנהל מערכה קבועה – את העובדה הזו. ובכך הופך אותה לנמר של נייר. ישראל מסוגלת להפוך את כל המזרח התיכון לשממת זכוכית, אבל איננה מסוגלת לנצח מיליציה חמושה-למחצה –  והתוצאה היא שמעולם לא נראתה צלבנית יותר, תלושה יותר, אפילו בעיני ידידיה.

*           *            *            *            *

כשהתחילה המלחמה הזו חשבתי – אלוהים יודע למה – שלקחי המלחמה הקודמת הופקו. ההתקפה האווירית הראשונה המדויקת היתה אינדיקציה חיובית. שכחתי שאנחנו תמיד מתחילים באיזו מכת מחץ של חיל האוויר, ואחר כך לא יודעים מה לעשות. תמכתי בבהמה, משום שחשבתי שהיא השתנתה.

היא לא. היא עדיין מתמחה בהרג אזרחים, וקוראת לכל מגע עם כוח חמוש למחצה שאשכרה מעז להשיב אש מדויקת "חילופי אש כבדים". אם יש משהו חיובי במלחמה הארורה הזו, הוא שהפעם הצבא לא יוכל לטעון שתקעו לו סכין בגב, שזו ההתמחות האחרת שלו. נתנו לו שבועיים, הוא לא ביצע שום צעד צבאי בעל חשיבות, ואף אחד – טוב, חוץ מהמשטרה – לא יוכל לקרוא להפגנות המצ'וקמקות נגד המלחמה גורם בעל חשיבות ברפיון טלפיה של הבהמה.

בתקופה שקדמה למלחמת המפרץ השניה, תמך בה תומס פרידמן, הפרשן המשפיע של הניו יורק טיימס. כשנה לאחר מכן, מול החורבות המדממות, הוא טען שזו לא המלחמה שבה תמך; הוא תמך במלחמה חכמה. אבל מה שפרידמן לא הבין אז, ומה שאני לא הבנתי לפני שבועיים, הוא – בפרפרזה על דונאלד רמספלד – שאתה יוצא למלחמה עם הממשלה והצבא שיש לך, לא עם אלו שהיית רוצה שיהיו לך. יש אבק דם על המקלדת הזו.

זהו, זה נגמר. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב תקבל מועצת הבטחון החלטה הקוראת להפסקת אש. ישראל לא השיגה אף אחד מיעדיה. היא יוצאת מעזה כשהיא משאירה מאחוריה ערימה של גוויות אזרחים ואת החמאס כמנצח, שעמד במצור של הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון ויכול לו. עוד קצת דלק למדורה של הג'יהאד העולמי, עוד נצחון שיצוטט כחלק משורה של נצחונות – ביירות 1983, אפגניסטן 1989, לבנון ב-2000 וב-2006, עיראק כנראה ב-2010 – על כוחות "צלבניים".

לפני 20 שנים, לפני כשלונות אוסלו וההתנתקות, נהג השמאל הישראלי להטיח שאלה בפני יריביו, שאלה שלא היתה עליה תשובה: "אז מה אתה מציע". השאלה הזו חוזרת עכשיו כבומרנג: אז מה אתם מציעים? העובדה שאין תשובה טובה לשאלה הזו קוברת את חזון שתי המדינות קבורת חמור, ומשאירה אותנו עם חזון המדינה האחת, או בשמו האחר – סופה של ישראל, כשכל יהודי שחי בה ויש ברשותו דרכון זר ינצל אותו.

ואם זה לא היה עצוב כל כך, אפשר היה לגחך על הקומדיה שבה שר מלחמה לא אהוד, לא פופולרי, לא סימפטי ולא מנהיג יוצא למתקפה, רואה את התמיכה בו גואה – רק כדי לדעוך לשפל נמוך אף יותר בתוך שלושה שבועות.

אבל זה לא מצחיק. וזה לא משחק. ואני לא אזרח זר. ואני תמכתי בהתרת הרסן מעל כלבי המלחמה, מבלי לזכור שכל מה שהצבא שלי יודע לעשות הוא להרעיב ילדים בבתיהם הרוסים, כשגופות הוריהם מוטלות סביב, ולהפגיז את אלה האמורים להביא להם מזון.

(יוסי גורביץ)

הנאום של נתניהו בכנסת, כבר כתב מקס הזועם, היה בזוי אפילו בקנה המידה הנמוך מאד של הפנטזיונר. אפשר להבין את השרץ הקטן: כל האנשים שמתחרים איתו בבחירות הקרובות מצטלמים יפה מאד על רקע הפיצוצים בעזה, ורק הוא נשאר מחוץ לפריים, נאלץ להודיע בסוף המבזק ברדיו שהוא תומך בממשלה וכולם נזכרים שהוא ראש אופוזיציה. מה הפלא, אם כן, שהוא גונב את השורות של ליברמן?

סביר להניח שההבדלים האידיאולוגיים בין נתניהו לליברמן קטנים ביחס. אין לשכוח שנתניהו העסיק את ליברמן בתחום שבו הוא מצטיין – בריונות. הם עבדו ביחד שנים ארוכות. יש לראות בהצהרות הללו הסרת מסכות. נתניהו צריך, מעבר לכמה שיותר אור זרקורים, להחזיר אליו כמה שיותר קולות מן הימין הקיצוני, שאבדו לו אחרי פיאסקו פייגלין.

הבעיה היא שקשקושים על "יד ברזל כנגד תומכי החמאס בינינו" זוכים לתמיכה מדאיגה בציבור. אירוע מחריד, שהוצנע למדי, הוא העובדה שכאשר רצח החמאס הבוקר אזרח ישראלי באשקלון, אספסוף יהודי גאה התאסף סביב מקום הפיגוע – והשמיע קריאות שמחה. הסיבה? הנרצח נקרא האני אל מחדי.

השנאה כלפי ערביי ישראל התחזקה משמעותית בשנה האחרונה: היו פרעות עכו, היתה הכניעה המבישה של המשטרה לאספסוף היהודי, והיה נסיון של חובשי הכיפות לייצא אותן לערים אחרות. בשכונת התקווה, ניסתה קבוצת נקמה להצית דירות של תושבים ערבים בשכונה באמצעות בקבוקי תבערה. בפסגת זאב ביצע המון של צעירים יהודים, שהגיע משום מקום, נסיון לינץ' בשני צעירים ערבים שעברו במקום. ירושלים הפכה לזירה קבועה של פיגועים של חובשי כיפות כנגד פלסטינים – והידיעה הזו מגיחה לרגע, מחליקה הצידה ונעלמת.

בסקר שנערך לפני כשנה, אמרו 75.3% מבני "עם הסגולה" שהם לא מוכנים להתגורר בשכנות לערבים, 61.4% לא יארחו חבר ערבי, 55.6% רוצים הפרדה במקומות הבילוי ו-51% בכלל רוצים שהממשלה תעודד טרנספר שקט. זו חבית אבק השריפה שלידה משחק נתניהו בגפרורים.

הבעיה היא שנתניהו וליברמן לא לבד. לגמרי לא לבד. אתמול נערכו הפגנות רגועות-ביחס בשורה של ישובים ערביים, וכן אוניברסיטאות. אבים ציין יפה את סגנונה הבלתי ראוי ובלתי נסבל של שרה בק, שהיתה לה החוצפה לומר ש"חשוב לציין שאלו סטודנטים שנהנים הרבה פעמים גם ממילגות לימוד, נמצאים במעונות של האוניברסיטה העברית לדוגמא, שייכים לאקדמיה העברית אבל כשצריך לבחור איפה הם מעמידים את עצמם, אזי הם בוחרים להפגין כנגד הפעילות של הצבא." באמת לא ברור מאיפה הם שואבים גסות הרוח הזו – לחשוב שאם הם אזרחים מותר להם להפגין נגד הבהמה הירוקה הקדושה.

כבר היינו שם, מזמן: אלתרמן כתב עוד ב-1949

ובכן: מי תופיק טובי? הוא חבר הכנסת/

הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים/

יושב הנו בזכות מלאה ולא בחסד/…

ככל צירי הבית, גם טובי/

יושב בו בתוקף המשטר…

כבר עת לזכור זאת, חברים.

60 שנה כמעט, ורק מעטים עוד זוכרים.

גולת הכותרת שייכת, כמובן, לנרג –  שבהתייחסו להפגנות הללו כתב (בכותרת המשנה) ש"ערביי ישראל בישובי הצפון ממשיכים להתקומם" (כך!), ובפתיח ש"…מצטרף חלק נכבד מערביי ישראל לגינויים של העולם המוסלמי וממשיך להתקומם נגד פעילות צה"ל". המשטרה, ייאמר לזכותה, היתה הרבה יותר ערוכה מאשר באוקטובר 2000, ההפגנות היו הרבה יותר רגועות מאשר אז, אבל מתקבל הרושם ש"כתבי נרג" נכנסו להיסטריה – או ניסו ללבות אותה. שעות מאוחר יותר הוסר הניסוח הזה,  אבל במשך שעות אתר חדשות מרכזי, אם גם נוטה לימין, התייחס לערביי ישראל כ"מתקוממים", כשכל מה שהם עשו היה להפגין. כן. הם חסמו כביש. גם סטודנטים חסמו כבישים, ולא שמעתי שאיזשהו כלי תקשורת התייחס לכך כאל התקוממות.

כמה טוב שיש מי שיזכיר לך שגם אם חיל האוויר שלך מפסיק להתייחס לסיכול ממוקד כאל הרשאה לסיכול אזור מיקוד, ושגם אם הצד השני הוא מפלצת נתעבת שהיתה גורמת לגרנדל ולפוליפמוס לבצע תמרון זריז לאחור, גם הצד שלך הוא די חרא, בעצם. תודה, נתניהו, בק ו"כתבי נרג". מה הייתי עושה בלעדיכם.   

(יוסי גורביץ)

אני קורא לאחרונה שוב את הספרון המועיל מאד של כריסטופר היצ'נס, Letter to a Young Contrarian, והגעתי בו לקטע צובט-לב. היצנ'ס מתייחס למאבקו האמיץ מאד של אמיל זולא בפרשת דרייפוס; ה"אני מאשים" היה רק שיאו של מאבק ארוך זה. זולא כתב לאומה הצרפתית שורה של מכתבי תוכחה נוקבים.

באחד מהם – תרגום שלי מהתרגום האנגלי שמביא היצ'נס – הוא מתייחס לאנטישמיות ככלי גיוס נואש של הקתוליות בשעתה האפלה ביותר, זו שלאחר 1869, שעה "שהכנסיות ריקות מאדם", ואומר ש"כאשר העם הצרפתי יהפוך לעם של פנאטים ומענים, כאשר נדיבותם ואהבת חירויות האדם שלהם, שנקנו במאמץ כה רב, ייעקרו סוף סוף מליבם, אז יעשה ללא ספק אלוהים את שלו".

זולא כותב בשעתה הקשה ביותר של הרפובליקה, כשהיא מתנדנדת על סף מלחמת אזרחים, כשכוחות השחור במלוא המובן של המילה קושרים נגדה ומסיתים נגדה ללא הרף – והוא מזכיר לצרפתים שהם יכולים להיות גם אחרת. שלצרפת יש גם צד אחר, אמנם צעיר ביחס אבל בהחלט ראוי לגאווה.

ולא יכולתי לחשוב על כך שטקסט כזה לא יכול להכתב בעברית. הליברליות הישראלית צעירה הרבה יותר, וכל קיומה תלוש. מקורו בקבוצה קטנה ודחויה של גולים מגרמניה הוויימרית, שאת הלפיד שלהם תרים בתחילת שנות השבעים שולמית אלוני, ותנסה ליצוק תוכן אמיתי לאותו מסמך שקרי, מגילת העצמאות.

הישראלים לא יכולים להתהדר בנדיבותם; מעולם לא היו נדיבים. הם לא יכולים להתבונן אחורה בגאווה אל מסמך כמו הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, כי כל מדינתם נבנתה על עושק ומרמה. החותמים על המסמך ההוא במאי 1948 כלל לא התכוונו להעניק את שוויון הזכויות שהבטיחו. המילים היו ריקות, מיועדות לאזני ארגון האו"ם הצעיר, מיועדות להבטיח לו שישראל תקבל על עצמה את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית.

פנאטים ומענים – האם לא כך היו הישראלים היהודים מראשיתם? האם אין הציבוריות הישראלית כולה ים מבעבע של פנאטיות, הנשענת על תפיסות ואישים שהיו גורמים לפיוס התשיעי להיראות רדיקלי כקארל מרקס? האם לא היתה ישראל, כולה, מראשיתה, סקציה קנאית הנשענת על התפיסות שדחה זולא במפגיע – תפיסות של קהילת-דם "אורגנית", רומנטית, שלזר אין ולא יכול להיות מקום בה?

הוואתיקן מחה אתמול על הריסת שביל גישה לכנסיה בכפר הגזול איקרית. צה"ל פינה את התושבים מהמקום ב-1950 בתואנות שווא, הבטיח להם שיוכלו לחזור אליו, ומשפונו – החריב את הכפר, שאדמותיו חולקו ליהודי הסביבה.למרות שורה של פסיקות של בג"צ, לא הוחזרו העקורים לאדמתם. הותר להם לבקר בכנסיה, ונבנה אליה שביל גישה.מועצת הגזלנים המקומית, בחוצפתה, הורתה להרוס את השביל בטענה שהוא לא קיבל אישור בניה. בג"צ הורה למנוע את ההריסה. המועצה צפצפה, הרסה, ואחר כך טענה שלא קיבלה את הצו. קשה לי להאמין שמישהו מחבר הרוצחים-ויורשים של "המועצה האזורית מעלה יוסף" יעמוד לדין על כך.

בירעם ואיקרית מוכיחים, פעם אחר פעם, על איזה שקר נוצץ בנינו כאן מדינה. לכאורה, מדינת חוק; אבל בית המשפט שלה ניסה ארבעים שנה להחזיר גזלה לבעליה, נתקל בחומת הדם-והאדמה היהודית – עילת קיומה האמיתית של מדינת העושק שלנו – ואז הרים ידיים. הממשלה, כמובן, היתה ונשארה בצד הגזלנים.

גם פרשת דרייפוס משלנו היתה לנו: פרשת עיזאת נאפסו, קצין צ'רקסי שהואשם לשווא בריגול והודה תחת עינויי איש השב"כ – ויקיר חוגי מפלגת העבודה – יוסי גינוסר. הציבור הישראלי הוכיח נטיות אנטי-דרייפוסאריות מרשימות, ורובו המכריע תמך בגינוסר ובחבריו לרצח בקו 300; למעשה, ניתן לטעון במידה רבה של בטחון שפרשות נאפסו/קו 300 מהוות את קו השבר ביחסו של הציבור הישראלי למערכת המשפט; שם זרע הגביזוניזם-פרידמניזם של היום. והפושעים? בצרפת, הזייפן העיקרי התאבד, הפושע האמיתי – המרגל שדרייפוס הורשע במקומו – נאלץלהמלט מהמדינה, ושמם של האחרים נהרס ללא תקנה. בישראל הם קיבלו חנינה ללא משפט, והאיש שרוצץ באבן את מוחותיהם של שני אנשים כבולים, אהוד יתום, צפוי לשוב לכנסת בקרוב.

פנאטים ומענים, אכן. וכמו אצל מפליליו הזייפנים של דרייפוס, אצטלת "הבטחון" משמשת כסות דקה לשנאת האחר, לרומנטיקה של דם ואדמה, ולתפיסה של מדינה השייכת רק לבני דם אחד ודת אחת. לזולא היתה המהפכה והצהרת זכויות האדם. מה יש לנו?

(יוסי גורביץ)

ה"רגיעה" עם החמאס הסתיימה לפני כשבוע, ושדרות ואזור עוטף עזה חזרו לחטוף את מנת הקסאמים הרגילה שלהם. הם חוטפים אותה מזה שלוש שנים, ובמשך שלוש שנים הבהמה הירוקה, ששותה כ-50% מכספי המיסים שלנו, לא מפסיקה את האש.

הבהמה טוענת להגנתה שהיא לא יודעת איך. אין לה אפשרות להגיב בירי ארטילרי מיידי לעבר יורי הרקטות מהרצועה, וירי מאוחר – מאוחר ולו בדקה וחצי – יפגע הרבה יותר בחפים מפשע מאשר במשגרים. על כן מטביעה הבהמה ים של דולרים במערכת "כיפת ברזל", שמועד הצבתה בשטח נדחה פעם אחר פעם, וכנראה לא תהיה איתנו גם ב-2010. בצה"ל מייחלים להגעתה, גם אם תתמהמה, אבל כלל לא ברור למה: "כיפת ברזל" לא מסוגלת, גם אם נורא תרצה, להגן על שדרות.

הסיבה לכך פשוטה ומייאשת: "כיפת ברזל" נזקקת לכ-30 שניות כדי להנעל על מטרה, לשגר טיל-נגד, ולפגוע; הקסאם פוגע בשדרות תוך פחות מעשר שניות. מתקבל הרושם שמערכת הבטחון בונה על "כיפת ברזל" כאמצעי להגן על אשדוד יותר מאשר על שדרות. פיקוד העורף כבר החל להכין את תושבי אשדוד לכך שגם הם יצטרפו בקרוב למעגל "שחר אדום".

זה לא אמור להיות כך, אבל התרגלנו שמדברים רק על פתרונות כגון אלה: הפצצה, הפגזה, יירוט. יש פתרון יעיל הרבה יותר, אבל הבהמה נורא לא רוצה שנדבר עליו ועל אחת כמה וכמה לא רוצה שננקוט בו, והוא כיבושה מחדש של רצועת עזה.

זה מה שצריך לעשות, וזה מה שצה"ל עושה הכל כדי שלא לעשות.

*           *            *            *            *

הבהמה מבהילה אותנו במספרי הרוגים במקרה של פלישה. יתכן שיהיה מספר הרוגים גבוה – הבהמה מדברת על מאות – ויתכן שהוא יהיה נמוך משמעותית מתחזיותיה. אבל אם יידרשו מאות הרוגים ישראלים כדי להפסיק את הירי על עוטף עזה – ירי שהנחיות פיקוד העורף מעידות על כך שהוא צפוי להתרחב – אז זה מחיר שצריך לשלם.

הבהמה נורא לא רוצה לשלם אותו. היא מבוהלת עד מוות מאבידות. ראינו את זה במלחמת לבנון השניה, כשפגיעה בחייל אחד היתה בולמת פלוגה שלמה, ולעזאזל המשימה. הבהמה איננה האשמה היחידה במצב, אבל היא האשמה העיקרית בו.

תפקידו של חייל צה"ל הוא להגן על אזרחי ישראל. לשם כך הוא מגוייס, מצויד, מאומן. אם הוא אינו עושה את זה, אין טעם בכל אותו גיוס, בכל המערך הלוגיסטי ובסיסי האימונים. תפקידו של החייל הוא להיות מגן אנושי, לחצוץ בין האזרח ובין האויב. לשם כך נבחר. רצוי היה, כמובן, שחיילים יגיעו למצב הזה מרצונם ולא כמגוייסי כפיה, ולא יהיו לי שום טענות למגויסי כפיה שיודיעו שהם לא מתכוונים לסכן את חייהם, אבל רוב חיילינו, ודאי ביחידות הקרביות, מעדיפים להעמיד פנים שהם התנדבו.

חייהם של חיילים זולים, אפריורי, מחייהם של אזרחים; הם אלו שנבחרו כדי להגן האחרונים ולו במחיר דמם. המקרה המובהק הוא יחידות חילוץ בני ערובה: חיילים שבמודע מסכנים את חייהם כדי להציל את חייהם של אזרחים.

אבל ישראל הפכה את הפירמידה הזו על ראשה. החיילים הפכו ל"ילדים", והאזרחים הפכו למגניהם של החיילים. טשטוש הגבולות שמבצעת החברה הישראלית בין חיילים ובין "ילדים" – הדוגמא הקלאסית היא גלעד שליט – מחזק רק את הצד השני. ראינו את זה כשצה"ל התעקש, במלחמה האחרונה, להמנע מקרבות באזור משגרי הקטיושות – משום שקרבות כאלה היו עולים באבדות קשות בקרב החי"ר. עדיף היה, לשיטתה של הבהמה, להמשיך את ההפגזות על חיפה.

הדבר הודגש היטב בפרשת הפגזתו של בסיס הטירונים זיקים. תחילה הודיעה הבהמה שהיא תמגן את הבסיס – ובכך העניקה לחיילים עדיפות על פני האזרחים, שאינם ממוגנים אלא אם שילמו על כך. אחר כך החליטו הקצינים הבכירים שעדיף שבכלל לא יהיו חיילים בזיקים, והסיגו את החיילים אל מחוץ לקו האש. לתושבי שדרות אין את הפריבילגיה הזו – ואם חלקם מעדיפים שלא לחיות בתנאי בליץ ונסוגים אל מעבר לקו הרקטות שצה"ל לא משתיק, הם מואשמים ב"חוסר יכולת עמידה".

ושוב, לבעיית הקסאמים אין פתרון אלא בכיבוש פיזי של השטח, הריגתם או מעצרם של כל פעילי החמאס, חיפוש מסיבי בכל בית, פירוזה בכוח של הרצועה, ומשטר כיבוש שירדוף כל פעיל חמאס ששרד עד חורמה. זה מה שחייב צה"ל לאזרחי ישראל – אבל מתחמק פעם אחר פעם מליישם. כל הבכירים, מאהוד ברק שר הבטחון וגבי אשכנזי ודרומה, מעדיפים ליילל ולטעון שהם "שקולים".

אל תהיו לי שקולים. זה לא התפקיד שלכם, להיות שקולים. התפקיד שלכם הוא להוציא את ילדי שדרות – שתיאור מכמיר של חייהם תחת הפגזות, מצד עיתונאית "הארץ" אבירמה גולן שעברה מהמרכז לשדרות, פורסם הבוקר –  מטווח האש. ומתגבר החשש שאשכנזי ושות' לא מאמינים ביכולתו של צה"ל לנצח, אם יחסי הכוחות הם לא פלוגה אחת + סיוע אווירי כנגד שני מבוקשים חמושים למחצה. לא בלי נפגעים, על כל פנים – והחשש מנפגעים בולם הכל.  תירוץ נוסף של הבהמה הוא ש"אין זמן" – שלא יתנו להם מספיק זמן כדי להשיג את מטרותיהם. בלבנון, קיבלה הבהמה יותר מחודש, ועדיין לא הצליחה להתקדם עשרה קילומטרים. לא הזמן היה הבעיה; החשש מנפגעים היה הבעיה. הסירו את החשש הזה, אמרו למפקדים שכן, הם יאבדו חיילים ועדיין יחתרו למגע, כי ככה זה במלחמה – וגורם הזמן מפסיק להיות שיקול.

צריך לומר להם דבר פשוט: אם אתם לא מסוגלים לעשות את זה, אם הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון, שהתקציבים שלו נוגסים בבשרה של החברה הישראלית במשך שנות דור, שנשען על החברה היזמית וההיי-טקית ביותר בעולם, לא מסוגל להביס מיליציה לא מאומנת, חסרת תקשורת ופיקוד מסודר – אז הגיע הזמן לסגור את הבאסטה. שימו את הדרגות על השולחן, ולכו. אם זה המצב, אולי הגיע הזמן לעבור למיקור חוץ. שמעתי שבלאקווטר מציעים מחירים נוחים למדי לרגל המשבר הכלכלי. אבל אם הבהמה מתיימרת להיות צבא, הגיע הזמן שהיא תתחיל להתנהג כמו צבא, לא כמו איגוד העובדים של החיילים והקצונה.

מי שיידפק, כרגיל, יהיו תושבי עזה. לא נורא. הגיע הזמן שהפלסטינים, הדוגמא המפלצתית ביותר של לאומיות, יבינו שלטעויות יש מחיר: שאם הם דוחים את הצעת הפשרה של 1947, אז הם יקבלו פחות ממנה; שאם הם מגיבים על הנסיגה מהרצועה בירי לעבר ישראל, אז יהיה כיבוש מחדש, והוא יהיה סלחני פחות. אלה החיים. 

(יוסי גורביץ)

צעדת אנשי הימין שהיתה אמורה להתקיים מחר באום אל פחם בוטלה הבוקר – משום שכמה קציני משטרה בכירים הגיעו למסקנה "שיש סכנה לחיי אדם". אי לכך ובהתאם לזאת, ביטלו הקצינים את החלטת בית המשפט העליון בנושא, שהורתה לקיים את המצעד, ודחו אותו למועד לא ידוע.

בשיחה עם איתמר בן גביר, מפעילי הימין המארגנים את המצעד, הוא אמר בציניות ש"נו, זה מובן, יש לדיכטר פריימריז ביום רביעי", ושכ-20% מהמתפקדים לקדימה הם ערבים. בן גביר אמר עוד כי בכוונתו לפנות לבית המשפט, בדרישה להוציא צווי מעצר כנגד הקצינים המעורבים ודיכטר עצמו, בשל חשד לבזיון בית המשפט. אני לא יודע בקשר לדיכטר – נראה לי שבדיוק בשביל זה יש לו חסינות – אבל באשר לאסופת הקצינים, הוא בהחלט צודק. בית המשפט קבע שהמצעד יצעד, למרות החשש – והמשטרה פשוט צפצפה עליו.

והשמאל הישראלי, שאמור להיות הצד שתומך כאן בהבעת דעה, גם אם היא פרובוקטיבית? מרצ ושלום עכשיו בירכו על החלטת המשטרה. כנראה שהם לא רואים שני צעדים הלאה: ה"חשש לחיי אדם" שמנע את צעדת הימין באום אל פאחם מסוגל באותה מידה, ועל פי אותו תקדים, למנוע את מצעד הגאווה (מה שאכן כבר קרה בעבר) ועשוי לסתום את פיותיהם של אנשי שלום עכשיו שירצו, למשל, לצעוד בחברון. אחרי הכל, מה להם כי ילינו על החלטתו של "המפקד הצבאי במקום" – סג"מ הגמ"ר שגר בהתנחלות הסמוכה – שבצעדתם יש משום סכנה לחיי אדם? אופיר פינס טען שמדובר "בפרובוקציה מסוכנת בזמן בחירות"; אבל בית המשפט הורה על קיום המצעד עוד באוקטובר, לפני שהיו בחירות. המשטרה היא שמשכה זמן. על הסיקור העיתונאי (טמקא התעלה על עצמו: "חשש לחיי אדם" בכותרת ו"חומר הנפץ נוטרל, לפי שעה" בפתיח) חבל להשחית מילים.

המשטרה נשענת על "מידע מודיעיני" על פיו מתוכננות מהומות. נהדר: אם יש למשטרה מודיעין, היא בוודאי יודעת גם את מי לעצור. מה, לא? מה, אתם רוצים לומר לי שזה רק תרגיל לעקיפת צרות, כולל פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון? [עדכון: לפני זמן קצר  הגישו איתמר בן גביר וברוך מרזל עתירה לבג"צ, בדירשה להביא למעצרם של קציני המשטרה האחראים, תוך שהם מציינים – בצדק – שמניעת הצעדה שלהם תביא לפגיעה במראית פני הצדק, במיוחד לאחר פינוי "הבית החום" בחברון לפני כשבוע וחצי. אם השמאל הישראלי רוצה להמשיך ולספק תחמושת לאנשים שטוענים שבית המשפט הוא כלי בידי השמאל, שפשוט ימשיך לעשות את מה שהוא עושה.]

*           *            *            *            *

דו הפרצופיות הזו היא לא מקרית, היא מובנית בשמאל החדש, שאמון על התפיסה שה"ילידים" תמיד צודקים ושה"לבן" תמיד מרושע. דוגמא? יש פורום שנקרא קדמה, שמיועד למזרחים שעברו דרך הפריזמה הפוסט מודרנית ואימצו את שנאת המערב.

לאחרונה, הפנה אחד המשתמשים בפורום את תשומת ליבם של שאר הכותבים לדיון צנוע ברשת אל ערביה, בו הציעה עורכת דין מצרית לאמץ שיטה חדשנית למאבק בציונות: הטרדה מינית של נשים "ציוניות". עורכת הדין הנכבדה אמרה כי "זו צורה של התנגדות" וכי "אין כל פסול בכך", משום שהקורבנות לעתיד "אונסות את האדמה", וכי על כן "אין להן זכות להתנגד", אם הן נאנסות גם אין להן כל זכות לפיצויים "משום שהדבר יעמיד אותנו במעמד אחד", .

נו. ברבריות מוסלמית מהסוג שהורגלנו בו. שום דבר חריג. מתון, אפילו. אבל השמאלני-החדש המצוי לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהברברי הוא אכן ברברי. ואז באות התגובות המעניינות באמת.

שירה אוחיון כותבת שהיא "לא מסכימה עם האסטרטגיה שהיא מציעה אבל בהחלט יכולה להבין מאיפה באו לה ההשראות", תוך שהיא מכוונת לתמונות של פלסטינים הנאבקים בחיילי צה"ל, ומוסיפה "מבחינת הרוב הציונים שלנו, ערבי טוב הוא ערבי מת. אז תפסיקו להתייפייף." בדרך כלל, כידוע, הדרישה להיות מכוער-נפש מגיעה מהימין היהודי; הפעם היא מגיעה מהימין הפלסטיני. אוחיון לא מסתפקת בכך וטוענת ש"כל המדינה הזו היא הטרדה מינית אחת גדולה", ושיש נשים מן השמאל "שנסעו לסיני בכוונה להטריד מינית בדואים ומצרים" ושיש שמאלניות ש"עושות את זה בירושלים המזרחית". "איריס ח'" מצטרפת בשמחה.

אז לא, סביר להניח שרוב אנשי השמאל הם לא חולי נפש מקצועיים כמו שירה אוחיון, אבל סביר, מנסיון עגום, להניח שהם יהססו לגנות בלשון הראויה את עורכת הדין ולוחמת-זכויות-האדם-דה-לה-שמאטה ממצרים. סביר, שכמו "ברק הכוזרי", הם ישאלו "מה אתה בעצם טוען, שניתן לפרק לנשל לשחוט להתעלל לבעול לדכא להשפיל ולמעוך את העם הפלסטיני אבל סולידריות מצד העם הערבי אסורה", חוסר סימני הפיסוק במקור. אגב, רצוי להזכיר ל"ברק", אם זה אכן שמו, שישנה עבודה אקדמאית מוסמכת הקובעת שישראלים אינם אונסים פלסטיניות, משום שהם גזענים כמובן, ולכן ה"לבעול" שלו לא במקום. "ברק", כמובן, ממהר להביא דוגמת נגד של הטרדה מינית ציונית – השרמוטה המפורסמת מחברון.

והעיקר, כמובן, לא לומר שהיליד הפרימטיבי הוא יליד פרימיטיבי, גם אם הוא בחליפה ויש לו תואר עורך דין, גם אם הברבריות הוא מסתיר מאחורי מלמול סיסמאות פוסטמודרניות והשבעות פוסט-קולוניאליסטיות.

קשה לתאר עד כמה זה דוחה להיות משויך לאותה קבוצה עם התולעים האלה, תולעת ולא איש, שלא מסוגלים לראות את כפל הלשון שלהם ועסוקים במרץ בהכחשת מה שעיניהם רואות.

[עדכון: הבוקר עצרה המשטרה איש ימין בצומת אום אל פאחם. האיש היה חמוש בדגל ישראל. הוא לא ניסה להכנס לעיר, כנראה פשוט לא שמע שההפגנה בוטלה. זו הפעם הראשונה ששמעתי שעוצרים מישהו בגלל שהוא הניף את דגל מדינתו בתחומה הריבוני. מישהו עוד לא הבין איזה גול עצמי היה פה?]

(יוסי גורביץ)

ציפי לבני אמרה אתמול את האמת הברורה מאליה: "לא ניתן להחזיר את כל החיילים". היא התייחסה, כמובן, לגלעד שליט. דבריה לא נשאו חן בעיני התנועה האידיוטית ביותר בישראל – תואר שהמאבק עליו קשה וצמוד – המכונה "מטה המאבק לשחרור גלעד שליט".

אסופת השוטים הזו, שדומה שהיא מאמינה שלולמרט מחזיק את שליט כלוא באיזו מעטפה נסתרת – אחרי הכל, היא לא מנסה "להיאבק" בחמאס, שכן אפילו האפופים הממלאים את שורותיה הצליחו לקלוט שהחמאס לא יתרשם מהם; היריב שלה הוא הממשלה –  ערכה על כן הפגנה צווחנית ורעשנית מחוץ לביתה של לבני. זו קיבלה כמה מהם לשיחה, והללו הופתעו – שומו שמיים! – מכך ש"לבני נשארה בעמדתה", למרות שזו "אומללה ופוגעת במוראל של כל חייל היוצא לקרב", לשיטתם. מישהו העז לומר לילדים המפונקים שהמציאות מסובכת ושהם לא יכולים לקבל את הצעצוע שלהם, והם המומים מהחוצפה.

בשיחה השבוע עם עדי גינת, היא העלתה נקודה מעניינת: ב-20 השנים האחרונות נערכו מספר קמפיינים למען שחרורו של רון ארד. הם היו חסרי תוחלת באותה מידה, אבל בהם מעולם לא תואר ארד כילד. גלעד שליט הופך לילד של כולנו. אולי זה נובע מכך שקשה לתאר נווט של חיל האוויר, בעצמו אב לילדה, כילד; אבל אולי זה נובע מהעובדה שהחברה הישראלית עוברת תהליך אינפנטיליזציה מזה שני עשורים. הדוגמא החדה ביותר לאחרונה היא הבחירה באסופת התמהונים שגירד סביבו רפי איתן לכנסת – שבעה מהם, לא פחות – כ"הצבעת מחאה".

גלעד שליט לא בבית, אבל זה לא בגלל ששרי הממשלה מעבירים אותו בחשאי ביניהם בתא המטען של הוולוו הממשלתית. הוא לא בבית משום שהוא משמש כלי משחק בידיו של אחד הארגונים הרצחניים והציניים ביותר בזירה, שאין לנו די מודיעין עליהם. ולא, זה לא כשלון של השב"כ. האחים המוסלמים, חוד החנית של הג'יהאד העולמי – שהחמאס הוא הסניף המקומי שלהם – הם לא ארגון שקל לחדור אליו, והצלחות בתחום הן נדירות ביותר.

האפשרויות לשחרורו של שליט הן שתיים. הראשונה, והבלתי סבירה שבהן, היא שישראל תשיג מידע מדויק על מיקומו ושתהיה לה אפשרות מעשית לפשיטה על המקום. סיכויי ההצלחה של פעולה כזו הם בינוניים, במקרה הטוב. סביר מאד ששוביו של שליט יהרגו אותו בטרם יצליחו בחורינו האמיצים לחלץ אותו – נזכיר שהפעולה הישראלית המוצלחת האחרונה לחילוץ בני ערובה היתה ב-1976, והיא נהנתה מגורם הפתעה שקשה להאמין שיהיה פה. גם באנטבה לא חולצו כל בני הערובה בשלום, והיו אבידות בקרב כוחות החילוץ. במקרה של הסתערות על איזו חושה בפאתי מחנה פליטים כלשהו, צפויות אבדות ניכרות בקרב הכוחות התוקפים – גם בשלב התקיפה וגם בשלב החילוץ. האם אנשי "מטה המאבק" ילכו לבקר את ההורים השכולים והאלמנות של מבצע התקיפה הזה, ויסבירו להם שהיה כדאי?

שיטת השחרור השניה, זו שזכתה להמון תשומת לב השבוע, היא העברתם של מאות אסירים פלסטינים לידי החמאס תמורת שליט. המשמעות היא שמאות אנשים שהיו מעורבים בפשעי מלחמה, היינו קטילתם של אזרחים ישראלים בלתי מעורבים, ישוחררו תמורת חייל אחד, שאיננו ילד ושלקח על עצמו סיכון מקצועי, מצער ככל שהדבר יהיה, כשהחליט ללבוש את מדי צה"ל. מנסיון עסקאות קודמות, חלק ניכר מהמשוחררים ישובו לנסות ולהרוג ישראלים – ולו משום שאין להם שום מקצוע אחר ומשום שהחברה הקניבלית מולה אנו ניצבים רואה ברצח אזרחים משהו נעלה. האם אחרי הפיגוע הבא בנתניה, או חדרה, או ירושלים, או תל אביב, יסבירו האינפנטילים מ"מטה המאבק" למשפחות השכולות של ילדים וילדות אמיתיים לחלוטין שהיה שווה, כי "הילד של כולנו" שב הביתה?

איכשהו, נראה לי שהם לא יהיו שם. איכשהו, נראה לי שהזעם הציבורי ייתלה אז בלבני ועמיתיה לממשלה – ובצדק מוחלט. הם יהיו האחראים לכל תוצאה של דילמת ה"ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך" הזו. בשביל זה בחרנו אותם.

אבל אנשי "מטה המאבק" לא רוצים שיבלבלו אותם עם עובדות. הם רוצים את גלעד בבית עכשיו. יכול להיות שהם גם רוצים שוקו ולחמניה. לא היה צריך להתייחס אליהם אלמלא הם ייצגו היטב את הפן הבכייני של הציבור הישראלי, שרוצה מלחמה אבל לא מוכן לשלם את מחירה, שרוצה לשלוט בשטחים אבל לא מצליח להבין איך קורה שיש כאן טרור, שמתייחס לחיילים כאל "ילדים" אסורים בפגיעה, ואחר כך עומד נדהם מול כשלונו של צבא שהפנים שאסור לו לספוג אבידות, ושהשיבה הביתה ללא נפגעים חשובה מהעמידה במשימה.

ואם לא יתנו לילדים המגודלים האלה את הצעצוע שלהם, הם יצרחו ויצווחו ויכחילו ויבעטו וירקעו בקרקע ויגידו לממשלה שלהם שהיא רעה ושהם ברוגז איתה. הגיע הזמן להפסיק את זה, הגיע הזמן להפסיק את הסיוע התקשורתי לזה, הגיע הזמן להפסיק להיות ילדים, להפוך למבוגרים, ולהבין שאי אפשר לקבל הכל בחיים.

זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין, כמובן, ועל כן ראויה ציפי לבני לשבחים על שאמרה לצווחנים שהפגינו מול ביתה אמת לא נעימה. הם לא הפנימו אותה. אולי אחרים יפנימו. 

(יוסי גורביץ)