החברים של ג'ורג'
Home » » שלוש הערות על התקשורת

שלוש הערות על התקשורת

אחרון הדודואים

מביך לראות את קרוביו של דודו טופז מאשימים את התקשורת בהתאבדותו. אלו קרוביו של זה שזרק כדורי שוקולד לפה של חלי, חלי השמנה, ועתה הם מאשימים את התקשורת בהתבהמות. לא פחות מביך היה לראות אותם מוסרים את טענותיהם לתקשורת, שאימצה אותן בחיבה לא מוסתרת, משום שזה אפשר לה לינוק עוד קצת מהמיץ של ההתאבדות הזו, לחוג ל"זווית הנוספת", לכתוב בעד ונגד.

ומביך יותר מכל היה לשמוע את כל הדיבורים על תוכניות ההבל של האיש. טופז, מאיזו סיבה שלא תהיה, היה אחראי לאחת מהתוכניות הוולגריות ביותר בטלוויזיה. האיש שנכווה בצ'חצ'חים, רכב על גבם למלכות רייטינג זמנית. אבל כאשר טופז שבר את המשקפיים של שניצר, כשהוא הפך אישה שמנה לפריק-שואו, כשהוא העלה חצי עם לגגות כדי להמתין לחייזרים, הוא לא עשה זאת לבדו. מאחוריו עמדו אותם "קברניטים", החובלים של ערוץ 2 דאז. הם ראו ואישרו. הוא ראה והמשיך. הם גם, כנראה, המשיכו הלאה, לעמדות בכירות יותר. טופז מעולם לא היה מלך הרייטינג, הוא היה רק נציגם של מלכים אחרים, כוכב לשעה. הם עדיין שם, מאשרים ודאי סרט דוקומנטרי על חייו של הדודו.

התקשורת אשמה

לפני שבועיים הייתי בבלעין. בכל יום שישי מתרחשת הפגנה כזו, ואני הייתי רק בשתיים מהן. הפעם השניה, איכשהו, מרגישה כמו שגרה. הדברים שהפתיעו אותך בפעם הראשונה – הדגלים של הרשות; כתובות "מחיר מיוחד לאברכים" בכניסה לאחד הכפרים; המרחק של הגדר מבתי הכפר – נראים עתה חלק מובן מאליו של הסיטואציה.

אני זוכר שחשבתי שם, בגז המדמיע, איך הם סובלים את זה. המאבק הזה החל בינואר 2005. ארבע שנים. בספטמבר 2007 בג"ץ קבע שיש לשנות את תוואי הגדר באזור. שנתיים, והגדר עדיין שם. ארבע שנים, התעלמות מהחלטת בג"ץ, והם ממשיכים להפגין כל יום שישי. אני לא יכול לדמיין כמה זה מתסכל, וכמה איפוק דרוש כדי לא לחפש רובה ולהתחיל לרסס.

בתקשורת לא תמצאו את התסכול הזה, כמובן. למעשה, לא תמצאו בידיעות על בלעין אף לא דבר מלבד החדשה האחרונה. ההקשר, אותה פסקה אחרונה שמסבירה מדוע אנשים מפגינים שם, מה הסטטוס של הגדר, כמה אנשים נפגעו עד כה בהפגנות הללו – ההקשר הזה אינו שם. עבור העיתונות, בלעין היא בועה קטנה שצומחת בשישי בצהריים ומתפוגגת כעבור מספר שעות. בלעין היא ארץ שעלתה מן הים, ומסביבה – כלום.

וזו לא רק בלעין. כעיתונאי מתחיל מלמדים אותך להתייחס לקורא כאילו הוא נחת ממאדים. לפני "בנימין נתניהו" תמיד יכתב "ראש הממשלה". עיתונאים ממלאים אחר הכלל הזה באדיקות, אבל הם עוצרים בו. זה ההקשר היחיד שהעיתונות בישראל מוכנה לספק לקוראים שלה, הקשר שאין להם בו כל צורך. לגבי בלעין, מניחים משום מה שהעובדות כולן כבר ידועות. כך גם לגבי העניין השוודי ההוא, כך גם לגבי התקציב. בעיתונות המודפסת אפשר עוד להצדיק זאת במגבלות המקום. אבל באינטרנט?

מעשה מגונה

"הסדרה התיעודית 'הבובלילים' היא מעשה טלוויזיוני מגונה". כך מתחיל הטור המעולה של נועם יורן בעין השביעית. זה משפט עצוב, ולא בגלל שהוא מוטעה. רוב ההפקות בטלוויזיה הן "מעשה טלוויזיוני מגונה", וזה נכתב ונאמר כבר עשרות פעמים. וכפי שעשה טופז את מעשיו המגונים בפומבי ובאישור, נעשים כיום מעשים מגונים אחרים. המשפט הזה עצוב משום חוסר התוחלת שבו. וינבחו הכלבים כרצונם.

הפוסט פורסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של

(איתמר שאלתיאל)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
איתמר שאלתיאל 23 באוגוסט 2009 כללי , ,

  • איזה הקשר חסר בעניין השוודי ההוא? נשבע לך שאין לי מושג.

    • הקשר טוב ומקיף ניתן למצוא כאן:
      http://www.the7eye.org.il/GlobalVillage/Pages/200809_Yeloish_Sweden.aspx

    • סליחה אבל מה שהשבדים עשו בכתבה ההיא הוא מעשה של נבלות. להשוות כותרת כמו "10 האנשים העשירים בשטוקהולם" לכותרת תוקפנית שמקשרת את צה"ל לסחר באיברים ללא שום בסיס עובדתי זו שטות גמורה. באמת שאני רוצה לראות אותך מגן על כתבה שתטען ש"ערבים אונסים בחורות יהודיות", כי אני בטוח שיש כמה אנשים בישראל שישמחו שתצוטט אותם בכותרת. זה מזכיר את המעשה הנוראי שהם עשו במהלך משחק גביע דיוויס, אותו אירחו ללא קהל.

      • אין על מה לבקש סליחה, אני מסכים איתך. בה בעת, לא ראיתי אף מקום שאשכרה תרגם את כל הכתבה או שסיפק את ההקשר המתאים להבנתה. אתה זקוק לדוגמאות דומות מידיעות או מעריב כדי לראות עד כמה הכתבה הזו, על כסילותה, אינה יוצאת דופן?

        • מני זהבי

          הנה קישור לתרגום האנגלי של הכתבה השוודית:
          http://palestinethinktank.com/2009/08/19/gilad-atzmon-the-idf-israels-organ-grinder/

          • יוני

            ממליץ לקרוא קצת על גלעד עצמון, הכתב מאחורי הכתבה הנ"ל:
            (אנטישמיות זה לא דבר חדש אצלו)

            http://www.timesonline.co.uk/tol/comment/columnists/david_aaronovitch/article538076.ece

            • מני זהבי

              נו, אז גם אנטישמים יכולים לעשות מדי פעם דברים מועילים. (אני לא חושב שהכתבה לכשעצמה מועילה, אבל אם כבר מדברים על הכתבה השוודית, כדאי לקרוא אותה, לא?)

        • ג'ו

          בעין השביעית סיפקו את ההקשר המתאים, תקרא.

        • האמת שאני לא ממש קורא עיתונות עברית (או עיתונות מודפסת בכלל) אז האמת שאני לא ממש מכיר דוגמאות מהזמן האחרון. לעתים במדורי הפובליציסטיקה יש כמה כתבות שהן מאוד לא לעניין באתרי האינטרנט. אבל הן חריגות.

  • בל נשכח את הפרשת בה דודו טופז מרח גלידה על פרצופו של נער עובד במקדונלדס רק על מנת לשעשע את ילדיו:

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3225152,00.html

    אכן, מדובר מלאך טהור, שה תמים ששדורדר על ידי כוחות תמירים ממנו.

    נוסף על כך, הגעילה אותי במיוחד כתבת הנוסטלגיה של סמדר שיר ב"ידיעות", בה היא מספרת איך דודו היה החבר הראשון שלה, כשהייתה בת 14. הוא היה בן 25.

    • לא טענתי שהוא היה מלאך. להיפך. רק אמרתי שהיו לו שותפים.

      • אני מסכים, הסרקזם היה מכוון כנגד ההמון שהפך אותו לקדוש מעונה וקורבם התשקורת, לא כנגד המאמר.

  • לדעתי עלייתו ונפילתו של דודו טופז ממחישים היטב את פשיטת הרגל המוסרית של התקשורת המסחרית הסוגדת לאליל הרייטינג.

    רביב דרוקר, וכן רן רהב שתמך בעמדתו של דרוקר כי "טוב שטופז התאבד" בתוכנית הרדיו של יגאל רביד (תוך שרהב באותה נשימה מסביר בהתחסדות כמה שהוא אהב את דודו טופז אהבה ענקית והביע את השתתפותו בצערם של ילדיו של טופז על מותם של אביהם) , פשוט חצו כל גבול.

    הגיע הזמן לנתץ את עגל הזהב!

    הרחבתי על כך כאן:
    http://bibi.modiin.us/?p=1137

    • אם להודות על האמת, אני מסכים עם דרוקר.

      • דור

        גם אני. עוד לא שמעתי טיעון "נגד" שהורכב ממשפטים קוהרנטים ו\או שלא קשור ישירות לקדושת חיים דתית כלשהי. למישהו יש משהו אחר להציע?

        • הירנוט

          כן.

          פרווקטיביות במטרה להשיג רייטינג. למכור עיתונים, לגרום לאנשים להקליק על הלינק, לא משנה.

          זה אותו דבר.

          אם דרוקר היה באמת נגעל מכל הנושא, הוא לא היה כותב עליו.

          אנחנו בעיצומו של מרוץ מגעיל שבו כל איש תקשורת עסוק ביצירה של אייטם על טופז שיבלוט מעל לכל השאר. דרוקר הוא אחד המובילים במרוץ הזה (למרות שנראה לי שסמדר שיר היא האוסיין-בולט של המרוץ הספציפי הזה).

          • Quercus

            לא ברור לי איך המניעים לאמירת דבר-מה כלשהו משמשים כביסוס לכך שהאמירה עצמה שקרית או בעייתית.
            מדובר בטיעון אד-הומינם.

            • הירנוט

              "כביסוס לכך שהאמירה עצמה שקרית או בעייתית."

              אתה מוכן לא ליצור אנשי קש פה. זה מאוד מבאס לנקות אחרי שהם הולכים.

              • איתמר קרביאן

                דור חיפש טיעון נגד ההתאבדות. כתגובה נתת את המרוץ לפרסום של סמדר שיר. אד הומינם פאר אקסלנס, רק שבמקרה הזה גם לא יעיל במיוחד.

              • הירנוט

                אוקי. אני מקבל את זה. טעות שלי.

                לא שמתי לב שה"נגד" הוגדר שתי רמות למעלה בשרשור. לא היה ברור לי שב"נגד" הכוונה היא לטיעונים הטכנים של דרוקר ולא למאמר עצמו, כמאמר.

                לגבי הטיעונים הטכניים, אם אני כבר נגרר למדמנת המובן מאליו הזו: התעלמות מההשפעה של ההתאבדות על משפחתו של טופז ומהעובדה שהילדים של אדון טופז התייתמו כתוצאה מההחלטה האגוצנטרית הזו (למרות שעכשיו הם יקבלו את הירושה!! אולי) זה לא פארמטר שאפשר לכמת – אבל לדעתי הוא יותר חזק מהטיעונים "בעד".

                "טוב שהוא התאבד". וואללה. מדמנה אינדיד.

                ונעזוב בצד את כל האיכסה שאנחנו נחשפים אליו בתקשורת כתוצאה מההתאבדות, עוד סיבה "נגד".

              • הירנוט

                והערת אגב קטנה: איכסה איכסה איכסה. איכס. גועל. אשכרה הלכתי לקרוא את המאמר המגעיל הזה של דרוקר עוד פעם. וואוו. טעיתי לגבי המרוץ בינו לבין סמדר שיר.

                Droocker wins by a nose.

              • Quercus

                הירנוט, האמת היא שאני דווקא מסכים איתך שלהגיד ש"טוב שהוא התאבד" זה קצת חסר טעם, שלא לדבר על חסר רגישות.

                אבל האמת היא שלי אישית לא ממש אכפת שהוא התאבד.
                מדובר בשרשרת של בחירות מאוד מצערות בחיים שלו, שהסתיימו בטרגדיה בשבילו ומשפחתו.
                אשמת התקשורת זה בטוח לא (טוב, אולי כן – הרי דודו טופז היה חלק מהתקשורת), ומצער זה גם לא ממש (אני באמת לא חושב שמדובר כאן באובדן גדול לאנושות).

        • שלא לומר

          אני אנסה; אדם שרוצה להתאבד אינו בריא בנפשו, ועל סביבתו לשמור עליו שלא יפגע בעצמו, ולדאוג לטיפולו.

          ואפשר גם קצת דמגוגיה: האם יש לאפשר לבחור בן עשרים שבור לב להתאבד? לדעתי לא. תאמרו – אבל שבור הלב לא אשם בדבר – ואומר לכם שעל האשמה של טופז הוא היה יושב בכלא, לא מוצא להורג.

          • Quercus

            הדמגוגיה דווקא הגיעה כשטענת שההתאבדות של דודו טופז איכשהו דומה להוצאה להורג.

            • שלא לומר

              טופז התאבד מכיוון שסוהריו התרשלו לשמור עליו. במידה והעלמת העין הייתה מכוונת (כלומר היו מניחים לו להתאבד, אם זה רצונו), זה היה דומה לאדם שמניח לאחר לטבוע ולא זורק לו גלגל הצלה. זו אינה הוצאה להורג, אבל בהחלט יש דמיון.

              • שלא לומר

                הסתבכתי קצת עם ההשוואות.
                אנסה שוב: התאבדות היא הוצאה להורג עצמית. יותר מכך – בעוד שהוצאה להורג נגזרת על ידי מערכת משפט השואפת לצדק ולאובייקטיביות בצורה שקולה, אדם שרוצה להתאבד לעולם לא יהיה שקול או אובייקטיבי.
                האם אתם חושבים שהגיע לטופז כיסא חשמלי? אני לא. אבל גם לו היו מעשיו נוראיים פי מאה (וסליחה על הגודווין), הייתי חושב שפסול לתת לו להתאבד, משום שאת חומרת המעשה צריך בית המשפט לקבוע. אני לא סומך על אף אחד, גם לא על עצמי, שיחליט להתאבד. החלטה שכזו יכולה להיות צודקת, או מוסרית (ויהיו כללי המוסר שלנו אשר יהיו), אך גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום.

              • Quercus

                רגע, ואיך בדיוק אתה מסוגל להאשים אנשים *אחרים* במה שאפילו אתה מכנה "הוצאה להורג עצמית"?
                אני מסכים שאם השומרים בבית-הסוהר התרשלו בעבודתם זו בעיה שיש לטפל בה (ולומר שהעלמת העין מכוונת, זו כבר האשמה חמורה מאוד…), אבל לא ברור לי איך זה קשור לתקשורת, או לעם ישראל, או לפשעים שטופז ביצע או לא ביצע. זו בסך-הכל בעיה נקודתית.

            • איתמר קרביאן

              לא נכון. זו תשובה ישירה לכך שאנשים כגון דרוקר טוענים שלא רק שהיה נכון מבחינת טופז להתאבד, אלא שאולי לא היה כדאי נורא להתאמץ למנוע ממנו את זה – בניגוד גמור לנהלים ברורים של השב"ס. דרוקר הוא זה שקשר בין ההתאבדות לבין פשעיו של טופז כשטען כך.

              יש משהו מצמרר בטענה הזו. גם אם אתה בעד עונש מוות, קריאה להזנחת "אנשים כאלה" – וזהו ציטוט ישיר מהפוסט השני של דרוקר – בתקווה שאולי יטפלו בעצמם היא לא העמדה שארצה לצדד בה.

        • שלא לומר

          ועוד משהו – מה עם קדושת חיים אתאיסטית? נאמר, גם כחסר אמונה, אני יכול בקלות לראות שהרצון לחיות הוא נורמה נפוצה עד כדי היותה חלק מטבע האדם, כנראה מטעמים אבולוציוניים, ולכן כל סטיה ממנה היא בגדר מחלה שיש לטפל בה.

          • דור

            פה אתה מדבר על מוסר וזה כבר ויכוח אחר. ברור שחברה אנושית תרצה לשמור על "קדושת חיים" (זה אדפטיבי!), אבל אפשר גם להעלות את הטיעון שלבן יש את הזכות לסיים את חייו. קדושת חיים דתית מקדשת את החיים עצמם ואין מקום לויכוח.

            • שלא לומר

              זה היה ויכוח על מוסר מלכתחילה.
              וגם על הדת ועם הדת יש תמיד מקום לויכוח.

              • דור

                מה הטיעון המוסרי שמאפשר לך למנוע מבן אדם להתאבד?

              • שלא לומר

                כאמור – הרצון לחיות הוא חלק מטבע האדם, והעדרו היא מחלה נפשית הדורשת טיפול. כשם שחובתי המוסרית היא לעזור לאדם שטובע בים, כך גם עלי לעזור לאדם שטובע בעצמו.
                אני מרגיש כך גם לגבי סוגים פחותים יותר של פגיעה עצמית; אני לא חושב שעלי לעמוד בצד ולקבל בהבנה את בחירתו של אדם קרוב לההפך לאלכוהוליסט, או לחתוך את ירכיו מידי סוף שבוע.

              • דור

                הדחף לשרוד הוא חלק מטבע האדם. חלק אחר של האדם מאפשר לו להתגבר על הדחפים הטבעיים שלו כשהוא רואה בכך לנכון.

                יש הבדל בין עזרה לקרוב שלך, שככזה כנראה גם חולק איתך מוסר כלשהו, לבין בן אדם שזר לך לחלוטין שאתה כופה עליו את המוסר והרצון שלך.

                הבן אדם הטובע כנראה לא עושה את זה מבחירה, אבל אם תשחה להציל אותו ותגלה שהוא לא מעוניין בעזרתך, אין לך שום זכות להתערב.

          • אין כזה דבר קדושת חיים אתאיסטית. ברגע שקבעת "טבע אדם" והחלטת שטבע האדם הוא לרצות לחיות, ואל תטעה זו קביעה שרירותית שמסתמכת על הנורמה שאתה רואה מול עיניך, הנחת משהו מטאפיסי ששקול לכל הנחה של אל כלשהוא.

            לגבי טופז אני מוכרח להודות שזו הודעת ההתאבדות שקיבלתי באדישות הגדולה ביותר בחיי. למעט שמחה על כך שעזבתי את המשמרת 10 דקות לפני שזה קרה.

            • יואב (לונדון)

              נעמה כרמי – זאת שכתוב עליה כאן בצד: "תמיד דברי טעם" – מצליחה למצוא דברי טעם להגיד גם על אדם חסר טעם. קח אוויר, תקרא לאט מההתחלה עד הסוף, ואז נדבר http://www.notes.co.il/carmi/59746.asp

              • אכן, דברי טעם, ואני לא רואה סתירה בי מה שאני כתבתי לבין דבריה של כרמי.

            • שלא לומר

              אם היא מסתמכת על מה שרואות עיני, איך היא שרירותית? והנחות על טבע האדם יכולות להיות ארציות לחלוטין.

              • לא, הן לא. שרירותית – מה שרואות עיניך הוא לא מה שקיים אלא תמיד רק חלק ממנו. אפשר להסיק ממה שאתה רואה בסבירויות משתנות אבל לעולם לא לקבוע "טבע אדם".

                או ליתר דיוק – טבע האדם משתנה ומתעדכן. קביעתו כמשהו סטטי הופכת אותו ואת ההנחות לגביו ללא ארציות לחלוטין.

  • שלא לומר

    וודאי שהוא משתנה ומתעדכן, ואני משתדל לעדכן את ההגדרות (הסובייקטיביות לגמרי, כמובן) שלי בהתאם. כשאני אראה שהמצב באמת קטסטרופה, למשל אחרי המלחמה הגרעינית הקרבה, בהחלט אפשרי שאעמוד בצד ואתן לחברי לקפוץ, אולי אף אצטרף אליהם.

    אני חושב שאתה פשוט שם יותר מידי ספקנות בתבשיל הזה, אם לומר את האמת. נכון, לעולם לא אוכל לדעת כלום לגבי כלום. בניגוד לדקארט, אני מטיל לפעמים ספקות גם ביכולתי לחשוב. הבעיה עם דרך המחשבה הזו היא שהיא לא מובילה לשום מקום. באותה המידה אתה יכול גם להטיל ספק בכך שלרצוח זה לא מוסרי. וכן, אני שוב משווה בין רצח והתאבדות; התוצאה מאוד דומה.