החברים של ג'ורג'

הערה על הסכנה שבבחירה באהוד ברק

פושע המלחמה הידוע לשמצה, צ’ארלס טיילור מליבריה, התמודד על הנשיאות אחרי מלחמת האזרחים המזוויעה שם עם הסיסמה “הוא הרג את אבי, הוא הרג את אמי, אבל אצביע עבורו.” אהוד ברק הוא פושע מלחמה קטן משמעותית יותר, אבל ההגיון שבשובו לזירה הפוליטית הישראלית מזכיר את זה של סיסמת הבחירות של טיילור.

אנחנו מדברים על אדם שכבר הודיע פעמיים על פרישה מהחיים הפוליטיים (הפעם האחרונה היתה לפני פחות מארבע שנים, וכבר אז היא לא היתה אמינה), שניסה להוציא את ישראל למלחמה אזורית באיראן תוך עקיפת הנהלים הדמוקרטיים, רק כמה שנים לפני שטען שאין בעצם איום קיומי על ישראל; שהוציא על המלחמה שלא היתה באיראן כעשרה מיליארדים; האיש שייעץ לאזרחי ישראל שרוצים נורמליות לעבור לפינלנד; האיש שמעולם לא הסביר את הקשרים המפוקפקים שלו ואיך לעזאזל צבר כל כך הרבה כסף כל כך מהר; ומי שעל התעלולים הפוליטיים – הכושלים ברובם – שלו כבר כתבה זהבה גלאון את כל מה שצריך לכתוב.

ועדיין, הוא הבשורה החדשה, לפחות על פי העיתונאים הפוליטיים; האיש שיכול להביס את נתניהו, נטען, כי הוא הצליח פעם לעשות את זה ולא משנה שהוא כנראה האדם השנוא ביותר בציבוריות הישראלית. אני יכול להבין את המשיכה; אחרי הכל, האופציות האחרות הן בוז’י “נשמור על נתניהו שלמה” הרצוג ויאיר “טראמפ הישראלי” לפיד. אבל, רבאק, אהוד ברק? באמת?

אני רוצה להתמקד בנקודה שדי נשכחה ושעדיין יש לה לדעתי חשיבות קריטית, במיוחד לאור העובדה שמסבירים לנו שמדובר בגאון אסטרטגי לא מובן. נניח עכשיו לעובדה שאין לנו מושג מה עשה ברק כמפקד כוחות קטנים (זה חסוי) ושהתפקוד שלו כתא”ל, אלוף ורמטכ”ל לא מניח שום סיבה לחשוב שיש לו הבנה יוצאת דופן בתחום. בואו ניקח את מה שהיה כנראה היוזמה האסטרטגית החשובה ביותר של ברק.

ב-5 בנובמבר 1992 אירע אסון צאלים ב’, שבו נהרגו חמישה חיילי סיירת מטכ”ל. תשומת הלב התמקדה קודם כל בפאשלה, אחר כך בעובדה שהרמטכ”ל ברק הורה לצנזורה להעלים את נוכחותו בתרגיל, אחר כך – לכמה שניות – בכך שהוא שיקר לכנסת בנושא, ואחר כך בטענות של חפ”שים על כך שברק לא עזר לטפל בפצועים ועמד במקום עם ידיים בכיסים וחיוך אידיוטי על הפנים.

התאונה עצמה, עם כל הצער, לא חשובה כל כך. תאונות בנשק הן חלק מהמחיר שצבא מקבל על עצם קיומו. חשובה הרבה יותר תכליתו של התרגיל: חיסולו של סדאם חוסיין, רודן עיראק.

אוי.

תמיד כיף להזכיר את הנאום של נתניהו בקונגרס ב-2002, שבו הבטיח לאמריקאים שאם רק יסלקו את חוסיין, כל המזרח התיכון ישתפר פלאים. הנאום מעמיד באור מדויק את נבואות הזעם של נתניהו על איראן ואת ההבנה שלו באסטרטכיה ובמזרח התיכון.

אחרי הכל, כבר היינו בסרט הזה. אנחנו יודעים היום שפירוקה של עיראק היה הזרז לקריסת המזרח התיכון הישן כולו, לעליית דאע”ש (לשעבר אל קאעדה במסופוטמיה של אבו מוסאב אל זרקאווי), ובקיצור למצב המחורבן הכללי באזור.

קל לצחוק על נתניהו, אבל צריך לזכור שברק האנליטי עלה על הרעיון המבריק של התנקשות בסדאם חוסיין עשור קודם. ופחות או יותר כל מה שעמד בינו ובין הביצוע הוא התרגיל הכושל.

מה היה קורה אם התרגיל היה מצליח? אז היה ברק מפעיל לחץ כבד על ראש הממשלה ושר הבטחון רבין לבצע את הגרסה הרטובה שלו, כלומר להגיע לשלב החיסול עצמו. נניח שהפעולה היתה מצליחה. מה היה קורה אז?

סביר להניח שבדיוק מה שקרה ב-2003 והלאה, רק יותר מהר ובלי כוחות אמריקאים גדולים בזירה. הג’יהאדיסטים היו זמינים; הם בדיוק סיימו את המאבק באפגניסטן. וכל הבלגאן האזורי היה נופל לא על ראשה של ארה”ב, שמוטטה את עיראק ב-2003, אלא על ראשה של ישראל.

האם ברק היה חוזה משהו מכל זה? ספק. זה האיש שהצהיר בנובמבר 2011 שמשטר אסד “ייפול בשבועות הקרובים.” ואם כבר אנחנו בענייני ברק וסוריה, אז כאן המקום להזכיר שב-1982 האלוף הצעיר ברק הציע לשר הבטחון שרון להונות את הציבור הישראלי, ולהפנות את המאמץ העיקרי של צה”ל בשקר כלשהו מלבנון לסוריה, כדי למוטט את המשטר שם. ושב-2012 הוא דחף בכל כוחו למלחמה אזורית עם איראן. הוא התרעם על ההתנגדות הציבורית: זה יעלה רק ב-500 הרוגים, אמר.

אין לי מושג מה היה קורה אם שרון היה מקבל את התכנית של ברק, אבל אני משער שצה”ל היה תקוע לא בבוץ הלבנוני, שממנו היה קל יחסית לצאת, אלא בבוץ הסורי. ושכמו התכנית של חיסול סדאם חוסיין ב-1992, גם להפלת משטר אסד ב-1982 היו השפעות עומק לא צפויות, כנראה שליליות למדי. ואין לי ספק שאהוד ברק לא היה חוזה אותן.

אז בפעם הבאה שמדברים אתכם על אהוד ברק כמועמד רציני, זכרו לא רק שהוא מושחת עד העצם, לא רק שאין לו בסיס בוחרים, לא רק שמדובר בפוליטיקאי הציני ביותר בהיסטוריה של המדינה, אלא גם במישהו שיש לו חיבה מוזרה לחיסול משטרים ויציאה למהלכים אסטרטגיים שאין לאף אחד מושג איך יוצאים מהם.

אז אולי הוא לא הרג את אבא ואת אמא, אבל עדיין אין שום סיבה להצביע לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)