החברים של ג'ורג'

השב”כ נוהג לזמן פעילים לשיחות אזהרה, הרבה פעמים תוך איום בכך שאם לא תגיע תעצר. זה לא בסמכותו. ומהי חתרנות?

נתחיל מהחדשות הטובות: אם אתם מקבלים שיחת טלפון מהשב”כ, או מאיש משטרה, שרוצה לזמן אתכם לשיחה, אתם לא חייבים להגיע לשיחה הזו. המדינה הודתה בכך בדיון שנערך לאחרונה בבג”צ, תוך שהיא מודה באותה הזדמנות שהשב”כ נהג להסתיר את הנקודה הזו מהאנשים שזימן. מי שידע שהוא לא חייב להתייצב, לא התייצב; אבל המשטרה החשאית יצרה פעם אחר פעם מצג שווא שמי שלא מתייצב לשיחה, חשוף למעצר.

יש עוד חדשות טובות: השב”כ יצר רעש בשעתו, כשראש השב”כ דיסקין הודיע שכחלק מהפעילות של השב”כ נגד חתרנות, הארגון שומר לעצמו את הזכות לפעול גם כנגד פעילות חוקית אותה הוא רואה כחתרנית. הפעילות הזו, אליבא דדיסקין ב-2007, כוללת בין השאר את שינוי המשטר ממשטר יהודי. במכתבו, הבחין דיסקין בין שלושה סוגים של פעילות של השב”כ:

א. פעילות מחקרית – איסוף וניתוח על פי מקורות גלויים בלבד.

ב. פעילות איסוף – איסוף מידע באמצעות כלי איסוף שפוגעים בפרטיות, כגון האזנות סתר.

×’. פעילות סיכול ואכיפה – מעצר, חיפוש, או חקירה.

דיסקין כתב אז ש”כאשר יש בסיס לחשד ×›×™ מתקיימת פעילות בעלת מימדים חתרניים שלה מאפיינים חשאיים – פעילות כזו עשויה להצדיק שימוש גם בכלים איסופיים כגון האזנת סתר וכו’, וזאת במטרה לחשוף את המסתתר מאחורי פעילות כזו ועל מנת להבטיח שאין בה הסתרה של פעילות שלא בהתאם לחוק.” כלומר, למשל, אם אתה פותח קבוצת פייסבוק סגורה כדי לדון בשאלה איך לשנות את אופיה של מדינת ישראל, דיסקין סבור ×”×™×” שמותר לו לבצע לך האזנת סתר – לא ×›×™ ביצעת עבירה, אלא ×›×™ יכול להיות שתבצע עבירה. יש כאן הבדל מהותי: השב”כ אומר שוב ושוב שהתפקיד שלו, בניגוד לזה של המשטרה שמגיע לאחר מעשה, שם דגש על מניעה. וכל זמן שמה שהוא מנסה למנוע הוא פיגועים או ריגול, אני מניח שאין יותר מדי התנגדויות. אבל מה קורה כאשר מה שהוא מנסה למנוע הוא פעילות פוליטית בלתי אלימה? כאן הופך השב”כ למשטרה חשאית, לא למגן על אזרחים אלא על המשטר – ובנוסח של דיסקין ב-2007, המשטר הוא יהודי במוצהר. הוא כותב אז ש”מטבע הדברים, המושג חתרנות הוא מושג עמום. בהקשר הדברים כאן – עמדת השירות היא ×›×™ בגדר ‘חתרנות’ עשויה להכלל גם חתירה לשינוי ערכי היסוד של המדינה תוך ביטול אופיה הדמוקרטי או אופיה היהודי כחתירה נגד סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו.”

הגדרת “חתרנות” כשינוי אופיה של מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה הופכת כמעט בהכרח 20% מאזרחי ישראל לחתרנים בכוח. הם הרי לא יהודים והם לא יוכלו להסכים להיות אזרחים סוג ב’ במולדתם – שזה סוג המדינה היהודית שמוצעת להם. כן, כן – יש גם מודלים אחרים. שווה מאד לעקוב לאחרונה אחרי המסע המרתק של הנשיא ראובן ריבלין. אבל ריבלין מייצג בקושי את עצמו, לא את הרוב היהודי בישראל וודאי לא את מדינת ישראל לאורך ההיסטוריה. המשמעות של “מדינה יהודית” בפועל היא מדינת האדונים היהודים. יכולה, תיאורטית, להיות משמעות אחרת, אבל בפועל אין כזו.

החדשות הטובות – נחזור אליהן אחרי ההקדמה הארוכה – היא שב-2009, השב”כ שינה את הגדרת החתרנות. מעתה המשמעות שלה היא “פעילות אף בלתי אלימה, שיש בה היבטים חשאיים, הנובעת ממניעים אידיאולוגיים או מאינטרסים של גורמים זרים, אשר מטרתה או תוצאתה המסתברת היא עבירה על החוק או סיכון בטחון המדינה, או פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או מוסדותיו או פגיעה באינטרסים חיוניים אחרים לבטחון הלאומי של המדינה אותם קבעה המדינה בהתאם לחוק השב”כ.”

ועדיין יש כאן בעיה מרכזית. קודם כל, השב”כ לא הודיע לאף אחד שהוא שינה את ההגדרה שלו ונאלץ לחשוף אותה רק אחרי שהאגודה לזכויות האזרח הגישה בג”צ. במדינה דמוקרטית, מצופה שאדם ישמור על החוק – אבל גם מצופה שתהיה לו יכולת סבירה לדעת מהו החוק. כשהשב”כ שומר לעצמו את ההגדרה של “חתרנות,” אף אדם – גם אדם מודע – לא יכול לדעת אם פעולות שהוא מבצע אסורות על פי ההגדרה של השב”כ לחתרנות.

יתר על כן, עצם המושג חתרנות בעייתי במדינה דמוקרטית; הוא יוצר כמעט בהכרח משטרה חשאית פוליטית. מישהו צריך להחליט אם הפעולה שלך היא חתרנית. כרגע, אם אתה נוקט בפעילות לא אלימה, שמישהו באיזה משרד, בלי להודיע לך מה הקריטריונים שלו, חושב ש”תוצאתה המסתברת” היא “עבירה על החוק” או “פגיעה באינטרסים חיוניים שקבעה המדינה” (כמובן, בלי לומר מהם לציבור), אתה יכול למצוא את עצמך מושא למעקב של המשטרה החשאית. לא עברת על החוק, אין לך כוונה לעבור על החוק – אבל מישהו החליט שאולי כן, ואתה נכנס לרשימה החמקמקה של חתרנות.

יש לציין ששירות האם של השב”כ, שירות הבטחון (MI5) של הממלכה המאוחדת, כבר לא פועל כנגד חתרנות. חוק שירות הבטחון שם (משנת 1989) אוסר על “פעולות שמטרתן הפלת הדמוקרטיה הפרלמנטרית או חתירה תחתיה באמצעים פוליטיים, תעשייתיים או אלימים,” אבל הוא כבר לא מדבר על חתרנות.

ובצורת הפעולה של השב”כ יש לפחות שלוש בעיות. קודם כל, והברורה מכולן, הן שיחות האיומים. אנשים שנדרשים לשוחח עם נציגי המשטרה החשאית נמצאים בסיטואציה שבעדינות נקרא לה מלחיצה. מישהו שגבולות הכוח שלו לא ברורים, שלא ברור בכלל אם הוא מוסמך לזמן אותך, אומר לך שהפעילות שלך… לא בדיוק בלתי חוקית אבל מתקרבת לזה. פעם אחר פעם, מתעדת העתירה של האגודה לזכויות האזרח, מוזהרים פעילים פוליטיים שהם לא עשו שום דבר בלתי חוקי, אבל שידעו שיש עליהם עין. לזה יש השפעה מצננת מאד.

שנית, השב”כ מפעיל כאן את שיטת הכן-ולא שאהובה על ישראל: לפעמים היא במצב מלחמה (כשהיא צריכה להצדיק פעולות אלימות) אבל לפעמים היא בעצם פועלת במסגרת אכיפת חוק (כשהיא עוצרת לוחמי אויב ומעמידה אותם לדין, ומסרבת להכיר בהם כשבויים), הכל לפי הצורך. אתה לא נחקר, יאמר לך איש השב”כ אם תלחץ אותו, אנחנו מנהלים שיחה ידידותית. מי לעזאזל רוצה לדבר איתך? אתה לא חייב להגיע, תאמר לך “רונה” בטלפון, אבל יכול להיות שניידת תאסוף אותך. אנחנו בכל מקרה, היא מבטיחה, נפגש. שוב: אתה לא יודע מה הגבולות, וזה בפני עצמו מטיל אימה. לנחקר יש זכויות; חובה להזהיר אותו שהוא נחקר; אבל כאן אתה לא בדיוק נחקר, ואין לך מושג מה הזכוויות שלך. וככה השב”כ אוהב את זה.

ושלישית, וחשוב מכל – אי אפשר להתעלם מההיסטוריה של השב”כ. חלק ניכר מהאנשים שקיבלו את “שיחות האזהרה” האלה הם פלסטינים ישראלים. ×–×” לא מקרה. הם האוכלוסיה אותה ניטר השב”כ מראשית ימי המדינה. וגם אז, השימוש ×”×™×” לעתים קרובות בקת”מים – קצין תפקידים מיוחדים – של המשטרה, מעין מקבילה של ×”-Special Branch הבריטי, ככלי תיווך בין השב”כ ובין האוכלוסיה הפלסטינית. המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים הסתיים רשמית ב-1966, אבל המעקב אחריהם מעולם לא הסתיים. ואם היהודי הממוצע לא יודע את ×–×”, הפלסטיני הישראלי הממוצע ודאי יודע – ויודע מה הדימוי של השב”כ. בתחילת שנות האלפיים, למשל, השב”כ עדיין הפעיל זכות וטו על מינוי של מנהלי בתי ספר במגזר הפלסטיני, אם ×›×™ נראה שבשנים האחרונות הפיקוח הפך לבלתי רשמי. העובדה שהשב”כ שינה את הגדרת החתרנות שלו רק ב-2009, ושעד אז היא כללה גם שינוי הגדרתה של מדינת ישראל, צריכה גם לעורר את התהיה עד כמה הטמיע השירות בקרב אנשיו את ההגדרה החדשה של חתרנות.

אין במדינה דמוקרטית מקום למעקב אחרי פעילות אידיאולוגית. אם יש לשב”כ מידע על פעילות שקשורה באופן מובהק לאלימות או לריגול – מישהו רכש נשק, מישהו מנסה לרכוש נשק, מישהו נפגש עם הנספח התרבותי הרוסי, כשהוא חובש כובע פדורה ומחזיק עיתון, בגן ציבורי – אז לגמרי לגיטימי שהוא יבדוק את הנושא. אבל אלא אם יש לו ידיעה מובהקת שהפגנה מסוימת מתוכננת להפוך לאלימה, יואיל נא ויעזוב את אזרחי ישראל לנפשם, גם אם הם שולחים מייל ×–×” לזה על הצורך הדוחק להפוך את המדינה למונרכיה סינדקליסטית במקום הקלפטוקרטיה האתנוקרטית הנוהגת. ×–×” לא שחסרה לו עבודה אמיתית.

והמלצה קצרה: אם קיבלתם זימון לשיחה מהשב”כ, להתעלם. אין שום חובה להגיע – ואם יעלה הפיתוי, כפי שהוא תמיד עולה, לראות מי ינצח במשחק המוחות, אתה או האינקוויזיטור, דכאו אותו. כל מה שתאמרו יוכל לשמש נגדכם. השארו בבית.

אני רוצה להודות לאגודה לזכויות האזרח, ובמיוחד למשפטן אורי סבח, על הסיוע הרב שהגישו לי, שבלעדיו פוסט זה לא היה נכתב. כל שגיאות שיש כאן, כמובן, הן על אחריותי בלבד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)