שר החוץ, אביגדור ליברמן, הודיע אמש (א') כי לא יתמוך בהסכם שלום שלא יכלול מה שהוא מכנה "חילופי אוכלוסין," שהוא שם נקי יותר לטרנספר. ליברמן דורש את העברתם של שטחים שמאוכלסים על ידי חלק ניכר מהפלסטינים הישראלים לפלסטין.

מליברמן אי אפשר לצפות להרבה. הוא "איש חזק" בסגנון הסובייטי-פוטיניסטי המוכר, איש של שלטון אתני ולא של שלטון המבוסס על תפיסה של זכויות. מה שבכל זאת צריך להפתיע היא השתיקה הכללית שבה התקבלה הדרישה שלו.

מדובר, אחרי הכל, בדרישה מדהימה מבחינה חוקתית. ליברמן רוצה לרוקן מתוכן, במקרה הטוב, את אזרחותם של מאות אלפי ישראלים, שרובם המוחלט נולד תחת שליטה ישראלית; הוא רוצה להעביר אותם לשליטה של ממשלה זרה. כלומר, גם אם הם ישמרו על אזרחותם הישראלית אחרי "חילופי האוכלוסין," היא לא תסייע להם בדבר.

המקרים בהיסטוריה המודרנית שבהם קרה משהו דומה לזה נדירים מאד. הבולט ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא התבוסה הצרפתית של 1870, כשחבלי המולדת של אלזאס ולוריין נקרעו מצרפת והועברו לגרמניה. הסנאט הצרפתי קיבל בדמעות את ההחלטה, תוך שהוא מכריז שאזרחותם הצרפתית של תושבי החבלים הכבושים תשמר לעד. כשיצאה צרפת למלחמת העולם הראשונה, 44 שנים לאחר מכן, היא יצאה אליה מתוך תחושה יוקדת להחזיר את האזרחים האבודים לתחומה. מאות אלפי צרפתים מסרו את נפשם על המטרה הזו.

ובישראל, שקט. שותק ראש הממשלה נתניהו, שמוכיח שוב שהוא לא ראש הממשלה של הישראלים אלא לכל היותר של היהודים, וליתר דיוק – של חלק מן היהודים; ראש ממשלה ישראלי, ראש ממשלה שגאה במדינתו, בתפיסת האזרחות שלה, בכך שבה שווים כל האזרחים בפני החוק, היה מפטר מיד שר שהיה מדבר בפומבי על שלילת אזרחותם של מאות אלפי בני אדם. אבל רגע, נתניהו כבר הביע את דעתו בנושא: ליברמן אמר אתמול שהוא כבר עמד על דרישתו "מול אומות העולם," והוא צודק. הוא אמר את אותם הדברים עצמם באו"ם, לפני יותר משלוש שנים. אז סירב נתניהו לגנות אותו, ועוזריו אמרו שהוא "איננו רואה את דעותיו של ליברמן כבלתי לגיטימיות." כלומר, ראש הממשלה הישראלי תומך בשתיקה באיונה של האזרחות הישראלית.

שותק גם שר האוצר, יאיר לפיד. האחרון הרי כבר כתב פעם, גם אחרי שהפך לשר, ש"[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו." באותו המאמר, כתב לפיד ש"אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים, אפילו שלא ברור מה זה אומר" – כלומר, ה"אנחנו" של לפיד לא כולל 17% מאוכלוסיית ישראל. קבוצת ההתייחסות שלו היא היהודים הישראלים (האמידים, אבל עזבו עכשיו) בלבד. כנראה שהמשמעות של "אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים" היא "אנחנו לא נפריע לשלול את זכויותיהם של לא-יהודים." אחרי הכל, אם הוא יעשה את זה, הוא עוד יצטרך, ר"ל, לדבר עם הזועביז.

מהדהדת שתיקתה של מגינת הדמוקרטיה בעיני עצמה, ציפי לבני, שמשמשת כנייר הטישו של הממשלה, שבו מוחים את כל הליחה האנטי-דמוקרטית שממשלת נתניהו משפריצה לכל עבר בנסיון להתחבב על האספסוף היהודי. כאן היא לא פתחה את הפה. האם היא עדיין חושבת שיש לה עתיד פוליטי? האם היא עדיין חושבת שהיא תוכל לחזור על ההונאה של 2009, ושהיא עשויה להזדקק לליברמן בעתיד? האם, ארור החושב אוון, לא מתאים לה לצאת להגנת ערביי ישראל משום שקולות הדרוזים הם אלה שעלו לה בהנהגת קדימה?

מן הימין הליברמני ועד המרכז-שמאל של לבני עולה שתיקה גדולה בכל מה שקשור להגנה על זכויותיהם של אזרחי ישראל שאינם יהודים. וזה לא צריך להפתיע: היהודים בישראל תמיד ידעו שישראל איננה מדינת לאום. אילו היתה מדינת לאום, היא היתה נאמנה לאזרחיה. היא לא מדינת לאום: היא מדינת אתנוס. האזרחות שהוענקה לפלסטינים שלא רצחו או גירשו אבותינו, תמיד נראתה מעושה ומאולצת. הפלסטינים הישראלים מעולם לא הוזמנו לקואליציה, כלומר לחלוק בכוח; מימיה הראשונים של הכנסת, זכות ההצבעה שהוענקה להם נראתה במקרה הטוב כסוג של חסד, במקרה הרע כסוג של מס שפתיים לאומות העולם כדי שנוכל להעמיד פני דמוקרטיה.

משרד הפנים תמיד התעקש שאין כאן כל לאום, שאין ישראלים בעולם כלל; שיש רק יהודים, ערבים וכמה אשורים. בית המשפט העליון, פעם אחר פעם, קיבל את העמדה הזו. אז אם אין ישראלים, אם יש רק יהודים וערבים, אז מה בצע לנו באזרחות? מילה ריקה, מילה שהעתקנו מן האירופאים מבלי שהבנו את משמעותה, מילה שמנופפים בה כדי לומר שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." בפועל, כמו שכנותיה שהתהדרו במילים כמו "רפובליקה ערבית" כדי להסתיר את שלטון הסונים או השיעים, גם "מדינת ישראל" היא לא רפובליקה, אלא אתנוקרטיה. אולי הגיע הזמן, מאחר והממשלה לא מכירה בישראלים, להפסיק לדבר על "שר החוץ הישראלי" – הרי אין דבר כזה, ישראלים – ולהתחיל לדבר על "שר החוץ היהודי." פתאום זה לא נשמע כל כך טוב, אה?

סביר להניח שמדבריו של ליברמן, כרגיל, לא יצא כלום; שליברמן אמר אותם כי במילות רהב הוא אלוף, כי הוא יודע שגם כוחו שלו, לא רק כוחה של לבני, מתאייד עם השתלבותם של המצביעים שלו בקהל המצביעים הכללי והתפוגגות הצורך במפלגה "רוסית." אבל בכל זאת יש להן משמעות. הן מבהירות ל-17% מהאוכלוסיה הישראלית שהיא לא באמת ישראלית, שגורלה הוא עלה נידף ברוח, שאפשר להכריע בו בלי לדבר איתה כלל. בצירוף מקרים, קיבל אתמול (א') יאיר שמיר, שר החקלאות ממפלגתו של ליברמן, את האחריות על יישום מתווה פראוור. כלומר, תכנית הטרנספר לבדואים הועברה לידי מפלגה שחרטה את הטרנספר על דגלה. כל פלסטיני ישראלי צריך להבין עכשיו שמבחינת נתניהו, לפיד ולבני, גורלו וגורל משפחתו צפוי להיות כגורל הבדואים.

בלי נאמנות אין אזרחות, אמרה הסיסמה של ליברמן. יש להפוך אותה על ראשה: בלי אזרחות, אין זכות לצפות לנאמנות. בהתחשב במצבם ובתקדימים העולמיים, הפלסטינים הישראלים היו כנראה המיעוט הדרוס והמנושל השקט ביותר בהיסטוריה. ליברמן, ושותפיו לממשלה השומרים על זכות השתיקה, מערערים את תחושת השייכות שלו ואת תחושת היציבות שלו. הם משחקים באש, אבל הם יכולים לסמוך על כך שאם וכאשר היא תפרוץ, היהודים בישראל יקבלו באנחת רווחה את ההתלקחות: סוף סוף, אפשר יהיה לשמוט את העמדת הפנים הרפובליקנית, ולהיות מה שרצינו להיות תמיד. מדינת יהודים, ליהודים בלבד.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)