החברים של ג'ורג'

חמושי צה"ל הרגו הבוקר (ב') שלושה פלסטינים ופצעו עוד כ-15 מהם במחנה הפליטים קלנדיה; מצבם של שישה מן הפצועים מוגדר כקשה. כוח של מסתערבים נכנס לקלנדיה, הסתבך, והזעיק עזרה. החמושים טענו באמצעות דובר צה"ל שהם "חשו סכנה לחייהם."

כמה הערות. קודם לכל, לנושא "סכנת החיים": הופץ היום וידאו שבו רואים כלי רכב של צה"ל כשהם מותקפים באבנים וקרשים. זה נראה לא סימפטי, בלשון המעטה, ומנסיון אישי גם ההרגשה בתוך רכב במצב כזה היא לא משהו. אבל סכנת חיים אין שם. כלי הרכב ממוגנים בדיוק כדי לעמוד בסוג כזה של התקפות. העניין הוא, כמובן, שצה"ל כבר מזמן לא מעניש חיילים על הרג, כל זמן שהם יכולים לומר שהם "חשים" בסכנה; הצבא הרגיל את חמושיו לכך שעצם התחושה הסובייקטיבית של סכנה, גם אם הקשר בינה ובין המציאות האובייקטיבית רופף, די בה כדי להתיר הרג. כתוצאה מכך, אין לנו צבא אלא ערב רב של חמושים מבוהלים תמידית – לא ברור מה גרוע יותר, אם הם אכן פחדנים עד כדי כך או שמדובר בשקר לצרכי חקירה – שרואה גם בקשיש שמתיישב במיטתו סכנה שאין מנוס אלא מלירות בה. שיהיה להם בהצלחה במלחמה הבאה עם אויב של ממש.

שנית, המיקום. קלנדיה היא שטח פלסטיני מובהק. הפשיטה עליה – כמוה מתרחשות מדי לילה; שימו לב למבזקים על מספר מעצרי ה"מבוקשים" מדי בוקר – מעידה על כך שהקשקוש על כך שהפלסטינים שולטים על עצמם, שרוב הפלסטינים בכלל לא רואים חמושים ישראלים, ושכל מה שנשאר הוא שטחי סי שהם שטחים פתוחים הוא שקר גס. הכיבוש מעולם לא נפסק, הוא רק שינה – וכלי התקשורת בישראל הפסיקו לדווח עליו, אלא כאשר יש הרוגים. המפיץ העיקרי של הבדותה הזו הוא מנהיג האחים היהודים, נפתלי בנט, שפשוט לא הולך לו בזמן האחרון עם השקרים. למזלו, יש לצידו מכונת שקרים שפולטת כאלה על בסיס יומי, לעתים על בסיס שעה, ושמרתקת אליה את העיתונאים. (בהערת אגב, על הרבה מהשקרים וסתם השטויות של יאיר לפיד אין לי זמן וכוח להגיב כאן; מומלץ לעקוב מדי פעם אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג. אלא אם אתם לא בפייסבוק. לא אני אהיה מי שיפיל אתכם למלכודת הזו.)

הנקודה השלישית היא אולי החשובה מכל: עליונות אינסטינקט הציד על פני כל שיקול אחר. יש להניח שהאדם שנחטף הבוקר (כן, נחטף – מצד אחד הוא לא יזכה לתנאים של שבוי ומצד שני, הוא לא יראה עורך דין בעתיד הקרוב, והוא צפוי לעינויים) לא היה בדיוק איימאן אל זוואהירי. אילו היה מבוקש כבד, סביר הרבה יותר שהיה מחוסל מהאוויר או בירי ממארב, ולפני שלוש שנים צה"ל הודיע לנו שעקב השת"פ עם הפלסטינים כבר כמעט שלא נותרו מבוקשים. סביר להניח שבשב"כ ובצה"ל מודעים לכך שזו רק שאלה של זמן עד שפעולת מעצר כזו תסתבך. לפני כשנה וחצי, כזכור, הסתבכה משימת אימון של מסתערבים וזה נגמר בהרג של פלסטיני.

להרג כמו שאירע הבוקר יש פוטנציאל להדליק את הגדה כולה, ובצדק. כמו כן, הוא מסוגל לפגוע בשיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית, שיתוף הפעולה שהוא הגורם המרכזי – הוא ולא גדר, הוא ולא שב"כ – בכך שאין פיגועים בשנים האחרונות. יש גבול לכמות הפעמים שבה קצינים פלסטינים מסוגלים לספוג פשיטות של צה"ל בשטח פלסטיני, ודאי כאלה שנגמרות בהרוגים אזרחיים. יש גבול לכמות הפעמים שבהם אתה יכול להסתכל לעצמך במראה לפני שאין לך ברירה אלא להודות בכך שאתה משתף פעולה עם האויב – לשם מטרה טובה, כמובן, המטרה של הקמת מדינתך העצמאית; אלא שזו איננה מתקרבת ולו כמלוא הנימה, ואתה נשאר עם התהיה האם שיתוף הפעולה עם האויב לא היה רק בעייתי מוסרית אלא גם שגוי טקטית.

שיקול כזה היה מצמצמם משמעותית את הפעולות של צה"ל והשב"כ בשטחי איי. אבל, כפי שמעידים מעצרי הלילה הבלתי פוסקים, זה לא מה שקורה. הסיבה לכך היא העובדה שהשב"כ – וראשיו הודו בכך – מפעיל שיקול טקטי צר. המטרה שלו, ולחלוטין אפשר להבין אותו ואת רכזיו, היא למנוע פיגועים או אפילו חשש לפיגועים. אם יש לו חשוד, הוא ירצה לעצור אותו. מותר לחשוד שהמח"טים של צה"ל, בוגרי האינתיפאדה השניה, אנשים שכל מהותם היא ציד מבוקשים ומי שאטסטרגיה מבחינתם היא קורס שהם דילגו עליו בפו"מ כי לא היה זמן, לא בדיוק מהווים בלם לתפיסה הזו.

אבל השיקול הטקטי חותר תחת השיקול האסטרטגי. ומסתבר שכמו במהלך האינתיפאדה השניה, אין מי שרואה את התמונה הרחבה יותר. אז הצית החיסול של ראאד כרמי גל של פיגועים אחרי שכמעט וכבר הושג שקט. אף אחד לא צריך להתפלא אם זה גם מה שיקרה עכשיו. צה"ל הרג 14 פלסטינים מאז תחילת השנה, ועוד היד נטויה.

אבו מאזן לא רוצה במאבק המזוין. הבעיה שדרגי השטח מסוגלים לצאת להתקפות גם בלי הנחיות מלמעלה – כפי שקרה לפני 13 שנים – ואז, שוב, יהיה לנו חודש אוקטובר שבו יירה צה"ל מיליון כדורים, אנחנו נשמע על כך שנתיים-שלוש לאחר מעשה, והגלגל יחזור על עצמו.

המתנחלים ונתניהו יחככו ידיים, צה"ל יהיה מרוצה מהיכולת הטקטית שלו, השב"כ ירוץ לסתום את הסכר שפתאום התמלא חורים, ואנחנו נאסוף את הגופות מבתי הקפה והאוטובוסים. התקרית שאחריה תתפוצץ הגדה – אולי היום, אולי בעוד שבוע, אולי בעוד חודשיים – תהיה קטנה ולא חשובה, אבל היא תהיה רק המרעום שיפעיל את המטען. לא הרצח של פראנץ פרדיננד הוביל למלחמת העולם הראשונה; הוא היה רק המצת לחומרי התבערה שכבר נאספו.

ככה זה, במדינה שהממשלה היא בה בסך הכל הזרוע המדינית של הצבא.

עוד דבר אחד: במהלך האינתיפאדה השניה, נהוג היה לומר אצלנו שערפאת אומר דבר אחד באנגלית ודבר שונה מאד בערבית. משעשע, על כן, לצפות במנהיג האחים היהודים בנט נוקט באותה השיטה עצמה: אומר דבר אחד בעברית לקהל שלו ודבר אחר באנגלית ליהודי ארה"ב. איש ההייטק הידוע כנראה עוד לא עלה על זה שדי קל להשוות היום בין הודעה לעיתונות באנגלית ובעברית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)