החברים של ג'ורג'

ועדת השרים לענייני חקיקה דנה בשבוע שעבר, והחליטה לדחות את המשך הדיון לחודש הבא, בהצעת חוק של ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי), "שמירה על ערכי מדינת ישראל" שמה.

הצעת החוק הזו – אפשר לקרוא אותה כאן – מיועדת לצמצם עוד יותר את האפשרות להביע דעות הנוגדות את הדוֹגמה הציונית השלטת. חופש הדיעה הזה מצומצם גם כך: החוק מאפשר לפסול מפלגה, אם היא קוראת לערעור על אופיה היהודי או הדמוקרטי של מדינת ישראל. הצעת החוק הזו תורה לרשם העמותות ולרשם החברות למנוע את רישומן של עמותות או חברות שחותרות תחת "אופיה היהודי" של מדינת ישראל, ואף תתיר להם להורות על פירוקן של חברות או עמותות כאלו. הדוגמא שמביא אריאל לעמותה או חברה שיש לפרק היא כזו ש"תכליתה המוצהרת היא העברת יהודים על דתם".

אריאל רוצה, בקצרה, למנוע מאנשים שחולקים על הדוגמה היהודית מלהביע את דעתם. הצעת החוק שלו לא תאפשר להם להתאגד, כך שכל נסיון רציני להביע את עמדותיהם – לכנס כינוסים גדולים, להוציא עיתון – יעמיד אותם בבעיות קשות מול החוק, ויקשה עליהם עד מאד לקבל תרומות. החוק של אריאל מקרב אנשים כאלה מאד אל ההוצאה אל מחוץ לחוק. הכל, כמובן, תחת כסות ה"יהודית ודמוקרטית", שאריאל לא מהסס לקבוע שהראשונה בהן צריכה לגבור על השניה, ולשם כך הוא מצטט את השופט אלון, כמו גם את רות גביזון בשיא נדיר של התלהמות. החוק, מטבעו, הוא רטרואקטיבי: הוא מיועד לא רק למנוע את רישומן של התאגדויות חדשות, אלא גם להורות על פירוקן של כאלה שכבר קיימות.

האגודה לזכויות האזרח, ששלחה מכתב בנושא לשר המשפטים, יעקב "חוקי התורה" נאמן, בו הגדירה את החוק כנסיון לבצע רדיפה פוליטית של צד מסוים. בין הארגונים הצפויים לפגיעה העלולים להפגע את "התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית ותנועות אחרות של פלורליזם יהודי; כל ארגון שדוגל, בדרך כזו או אחרת, בשוויון אזרחי מלא למיעוטים בישראל, גם אם במסגרת משטר דמוקרטי; כל ארגון שעוסק בזכויות פליטים או מהגרי עבודה או פלסטינים בהקשר של מעמד בישראל; חברות או עמותות שפועלות או מקיימות פעילות בשבת; עמותה שתומכת בחוזרים בשאלה או בנשים שמבקשות לבצע הפלה; עמותות הפועלות למען חופש מדת או למען זכויות של נשים בבית הדין הרבני או למען תפילת נשים עם טלית בכותל; ארגוני זכויות אדם שפועלים למען זכויות פלסטינים בישראל או בשטחים או בעזה; ארגונים שמבקשים לקיים פעילות חינוכית שיש בה הידברות עם "האחר", הכרת ההיסטוריה שלו ונקודת המבט שלו; ועוד ועוד. לפי השקפות עולם מסוימות, החברות ו/או העמותות האמורות לעיל, חלקן או כולן, חסרות זכות קיום." הרעיון שוועדת השרים לענייני חקיקה תדון ברצינות בהצעת חוק כזו היה מעורר צחוק רק לפני שנתיים. לא עוד. התקשורת הישראלית, ודאי תשימו לב, לא כתבה דבר על הצעת החוק הזו.

עוד זה מדבר וזה בא: חברת הכנסת ליה שמטוב (תודו שלא ידעתם שיש כזו) הגישה עוד שתי הצעות חוק בסדרת חוקי הנאמנות של סיעתה, ישראל ביתנו. החוקים החדשים ידרשו מכל עובדי המדינה, כמו גם מכל חברי המועצות ברשויות המקומיות, להשבע אמונים ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". אני חושב שאחרי החודשים האחרונים, אי אפשר להמנע עוד מהמסקנה שהסיפא של "ודמוקרטית" מיועדת רק לדבר אחד: לטהר את השרץ, לשמש עלה תאנה לתועבה. עד כה, עובדי מדינה וחברי מועצות נשבעו אמונים "למדינת ישראל ולחוקיה", וזה עבד לא רע בכלל. עכשיו רוצה שמטוב לטהר את שירות המדינה מלא-יהודים, ועל כן היא מעמיסה עליהם שבועות שלא יוכלו לעמוד בהן במצפון נקי. עכשיו היא רוצה למנוע מהישובים הערביים, המקופחים גם כך, גם את היכולת לנהל בעצמם את ענייניהם; היא אומרת זאת במפורש: "מי שמבקש ליהנות ממה שיש למדינה להציע, יתכבד ויצהיר אמונים לה גם אם הוא חבר מועצת אום אל פחם".

לך תסביר לה, כמו גם לרוב הישראלים, שהזכות ליהנות ממה שיש למדינה להציע לא תלויה בשום הצהרת נאמנות, שהיא זכות בסיס מעצם זה שנולדת כאזרח בה; לך תסביר להם שהם מבינים את זה הפוך, שהמדינה היא שחייבת נאמנות לאזרחיה, לא להיפך; לך תסביר להם שהמדינה היא רק כלי לשירות אזרחיה, ושבמקום שבו היא מתחילה להיות מעבר לכך היא הופכת למפלצת, למולך תובע קורבנות; לך תסביר להם שהצעות חוק כאלה לא רק שאינן מוסיפות נאמנות, הן מכרסמות בה.

כי, אחרי הכל, לא נאמנות מעניינת אותם: הם רוצים כניעות. הם רוצים מדינה שבה יוכלו היהודים, סוף סוף, להגיע למעמדם הנכון בקוסמוס האורתודוקסי ולהיות עם אדונים, שיוכל סוף סוף להרגיש איך זה לחיות במדינה שבה הוא זה שמחזיק את השוט.

(יוסי גורביץ)