החברים של ג'ורג'

הגרסה המקורית של "ירושלים של זהב", השיר שכתבה נעמי שמר ערב מלחמת ששת הימים ללחן באסקי גנוב, הכילה כמה שורות בעייתיות מאד:

איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה

ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו

מבחינתה, כפי שהודתה שמר לאחר מכן, ירושלים הערביה לא התקיימה: "עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

במסגרת החושך היורד עלינו, אפשר לומר, במילותיו האלמותיות של דוד לוי עם פרישת בגין, "נעמי שמר, יש לך יורש". המדובר באברי גלעד. בעולם נורמלי, מעמדו של גלעד לעומת שמר היה כזה לוי לעומת בגין; אבל לרוע המזל מדובר במפורסתם, והוא צפוי להפוך בקרוב לכלי הנשק החדש של תועמלני הימין, לשמאלני המתפכח החדש.

גלעד הסכים להצטרף לסיור תעמולה של מועצת ×™"ש, שמטרתו לבכות את מר גורלם של המתנחלים המוקפאים. הוא חזר המום ודיבר על 'מהפך תודעה': "ביקרתי במקומות שחונכתי לשנוא אותם. חזרתי מבולבל. מבולבל מול איוולת המדינה שקראה לאנשים להתיישב, נתנה להם רישיון בנייה ואז הקפיאה אותם… הופתעתי לפגוש ציבור שהיה לי הרבה לדבר איתו ועם הרבה קרבה וחמימות. רוב השיח המתנחלי בשמאל הוא שנאה. מה שמאוד הפתיע אותי זו הקרבה -  23 דקות  נסיעה וכבר אתה בעומק השטח". 

נו. מה אפשר לומר. 43 שנים בלבד לאחר הכיבוש, וגלעד עזב את הביצה הקבועה שלו והלך לראות על מה בעצם מדברים, והופתע עד עמקי נשמתו: זה ממש כאן, קרוב! והאנשים בכפר הפוטיומקין שאותם פגש בסיור מאורגן היטב היו מלאי "קרבה וחמימות"! הם ודאי צודקים, אם כן. סתם מלאי שנאה, השמאלנים האלה. לא כמו החבר שלו לתכנית, קובי אריאלי.

אפשר היה להציע לגלעד לעשות תרגיל קצת יותר מסוכן: להגיע עצמאית, בלי עסקני המועצה ויחצ"ניה, לאיזה מאחז מבודד, להגיד שהוא מהתקשורת ולראות מה תהיה תגובת נוער הגבעות.

אבל זה משחק. הבעיה המייאשת היא שגלעד הלך לגדה המערבית, וראה שם יידען מסכנים ונרדפים שממשלה ספק-חלמאית ספק-מרושעת מקשה על חייהם. את הפלסטינים, שמספרם עולה עזה של המתנחלים משמעותית ושכל מטרת ההתנחלויות היא דיכויים, הוא לא ראה. הוא יכול היה לראות; זה לא מסובך במיוחד. אבל, 43 שנים לאחר ששמר שרה את "כיכר השוק ריקה" שלה, גלעד מעדיף לא לראות – ומנצל את כוחו התקשורתי כדי שגם אחרים לא יראו.

(יוסי גורביץ)

אנחנו נמצאים בעיצומו, ולפני שיאו, של גל לאומני, סמי-פאשיסטי שעובר על מדינת ישראל. אין צורך למנות את כל העדויות לכך מהחודשים האחרונים – התגובה לפרשת ענת קם היא רק המופע האחרון בסדרה ארוכה של מסעות התלהמות בהם רק צד אחד של המפה הפוליטית הוא פטריוט ונאמן, והשני בוגד, משת"פ, מוסר.

תחילתו של הגל הזה, לפחות בגלגולו הנוכחי, בתוצאות הבלתי מספקות של מלחמת לבנון השנייה, שהחדירו בלבו של הישראלי הממוצע חרדות קיומיות ועוררו אצלו את אינסטינקט ההישרדות (שגובר כמובן על השכל הישר). "הגרעין האירני", סיסמה שכבר הפכה לרינגטון, גם תורם את שלו. אבל את חייו מקבל הגל הזה בזמן הנוכחי מהכרתו (הלא תמיד מודעת) של הימין הפוליטי בתבוסתו המוחלטת.

כיום כבר ברור לכל בר דעת שהכיבוש הישראלי נושם את נשימותיו האחרונות. כך או אחרת, ישראל תפסיק לשלוט במיליון וחצי פלסטינאים בגדה המערבית, או לחילופין תשלוט בהם כאזרחים שווי זכויות. לא בגלל ש"נעשה שלום" כמובן, אלא בגלל שהעולם פשוט לא מוכן לסבול יותר את המצב הנוכחי. אובמה האיץ מאוד את התהליך הזה, אבל קרוב לודאי שהוא היה קורה בכל מקרה. הסרט הזה נגמר.

ונכון, את הדרישה המוצדקת מישראל להתנהג כדמוקרטיה מחזקת השנאה הלא מוצדקת למדינת ישראל ה"קולוניאליסטית" מחוגי השמאל הרדיקלי, ומדי פעם גם כל העסק נדחף קדימה גם על ידי האנטישמיות הישנה והרעה. ונכון שבגלל זה אולי דורשים מישראל דברים שלא דורשים מכל מני רודנויות מסביב לעולם. כל זה לא משנה, כי בסופו של דבר הדרישה מישראל לחדול מכיבוש של 43 שנה היא חד-משמעית מוצדקת.

יוצא מכך שדווקא כאשר הימין חוגג את ניצחונו הגדול בקלפי, דווקא כאשר כמעט שאין מפלגות שמאל בכנסת, דווקא כאשר אלי ישי הוא שר הפנים וליברמן הוא שר החוץ, דווקא אז ברור כשמש שהמדיניות הפוליטית הימנית (שפעם עוד נקראה "ארץ ישראל השלמה", זוכרים?) מנותקת לחלוטין מהמציאות הגלובלית. התגובה הטבעית לכך היא תסכול, שמתרגם לזעם.

הרבה נבלים מוצאים מפלטם בהיפר-פטריוטיזם הזה. הרבה אזרחים נהנים להרגיש את החמימות המעוורת שיוצרת הרגשת ה"כל העולם נגדנו". הרבה ימנים נהנים עכשיו לחבוט בשמאלנים הבוגדניים, בתקשורת, בערביי ישראל, בכל מי שלא יהודי מספיק לדעתם, ושוב בשמאלנים ובתקשורת. מתחת לכל זה מסתתרת ודאות מרתיחה אחת: הפרוייקט המרכזי בו השקיעה המדינה כוח אדם עצום, מיליארדי שקלים ואהבה רבה בארבעים השנים האחרונות יורד לטמיון.

כשוטה שמתנבא אומר מה שנראה לי די ברור: בשנים הקרובות או שיכפה עלינו הסדר עם הפלסטינאים, או שתיפתח מלחמה עם איראן ו/או סוריה שלאחריה יכפה עלינו הסדר עם הפלסטינאים. איך יכפו? על ידי פגיעה בכלכלה, התחום היחיד שמסוגל להוציא זעקות שבר מפיהם של רוב האזרחים. אם הפסקת הערבויות האמריקאיות דחפה את שמיר מהשלטון, חשבו מה יעשו סנקציות על יבוא ויצוא מישראל ולישראל. חשבו מה תעשה הקשחת התנאים לקבלת ויזות לחופשה באירופה.

יש לקוות שנתניהו לא יידחף לפעולה נגד איראן מתוך התקווה, המודעת או הלא מודעת, שלבד מ"נטרול תוכנית הגרעין" שלה (דבר לא סביר בכל מקרה ללא עזרה אמריקאית) הדבר יצליח גם לנטרל את תוכנית השלום של הקוורטט. זה כמובן רק יגרור לחץ אלים הרבה יותר להסדר, וזאת אחרי שנקבור את מאות או אלפי או רבבות ההרוגים במלחמה ההיא.

האופציה השניה היא שביבי יפרק את ממשלתו ויבנה אותה מחדש עם קדימה, ישתף פעולה עם רצון העולם ויסוג מהשטחים. גם האופציה הזאת מסוכנת: באופן מעניין דווקא הסדר כפוי שבא אחרי סנקציות מכאיבות יקל על הימין הדתי לקבל את הנסיגה מהשטחים. אם היהודים לא בחרו ללכת נגד רצונו של הקב"ה הרי שאין כאן חטא, או לחילופין לא מדובר בערב רב שהשתלט על ההגה ומכוון את הספינה היהודית הרחק מהגאולה. הסדר כפוי מוריד את הסיכוי לרצח ראש ממשלה נוסף, או לניסיון להפיכה. הסדר שהוא תוצאה של ממשלת אחדות מגביר את הסיכוי הזה.

יכול להיות שהדברים יתרחשו אחרת, ואיפשהו אני מקווה שכך. מה שברור הוא שאנחנו נעים לקראת שיא מסויים, לקראת נקודת הכרעה היסטורית שתגזור את גורלה של מדינת ישראל. את המוסיקה הדרמטית כבר שומעים ברקע, והמתח שעולה הוא שמלכד רבים תחת הדגל, תוך שהם דואגים לדחוף ממנו והלאה את כל מי שלא חושב כמוהם. אני תוהה האם אותה הכרעה היסטורית תגיע לפני שהקוטביות תגרור רצח ראשון על רקע כבוד המדינה, או רק בסופה של מערכה פנימית רווית דם. אני מקווה שניתן עוד להחזיר את המדינה שלנו, שבמובנים רבים ירדה מהפסים, למסלול. לקראת יום העצמאות ה-62 למדינה אנחנו ניצבים לפני זמנים קשים.

(תומר פרסיקו)