החברים של ג'ורג'

יום העצמאות הוא אולי החג הפחות פורמלי והעממי יותר שבחגי ישראל: הוא נטול כמעט כל סממנים דתיים (אפילו על אמירת ההלל יש מחלוקת בקרב הפלגים האורתודוקסיים השונים), ובהתאם נטול גם איסורים דתיים כלשהם (להוציא אלו של ימי העומר). המוני בית ישראל מנצלים, על כן, את ההזדמנות ליום חופש עם המשפחה בדמדומי האביב הקצר.

יש לחג טקסים משלו, כמובן. הכמעט-מצעד בערב ×”×—×’ (האם החליט מי שהחליט שמצעד מלא הוא סממן מיליטריסטי אחד יותר מדי, שהוא גורם לישראל להיראות באופן מעורר אי נוחות כמו שכנותיה?), חידון התנ"ך – והסגר הקבוע, שמוטל על השטחים הכבושים כבר בערב יום הזכרון. 

לא ברור מה עומד מאחורי הריטואל השושואיסטי. יכול להיות שזה התחיל במידע נקודתי על כוונה לפיגוע במהלך החג ויום הזכרון, והשתרש הלאה. יכול להיות שמדובר בחשש שכוח הסבל של הפלסטינים לא יעמוד להם, וגם אנשים רגועים בדרך כלל עשויים להתפרץ בפיגוע. יכול להיות שהמטרה היא לנסות לשמר אשליה של מדינה בטוחה, שלפחות ביום ההולדת שלה אין סכנה של ממש. ויכול להיות שמטרתו של הסגר פרוזאית הרבה יותר: לאפשר גם לחיילים ולמג"בניקים לנוח קצת.

כך או כך, במשך הרבה מאד זמן – אם זכרוני אינני מטעני, מאז הטבח במערכת המכפלה של ברוך גולדשטיין – החגיגות בישראל כרוכות בהטלת סגר על הגדה המערבית. סגר הוא עוצר מצומצם; תושבי הישוב יכולים לצאת מבתיהם, אבל אינם יכולים לצאת ממנו. המעבר מישוב פלסטיני אחד למשנהו מורשה "מטעמים הומניטריים, רפואיים וחריגים בלבד". נסו לרגע לדמיין את עצמכם כלואים, בצו, על לא עוול בכפכם, בישוב מגוריכם. נסו לרגע לדמיין את הידיעה הברורה שבקרוב – צריך למצוא מישהו עם לוח שנה יהודי – אתם צריכים לוותר על כל פעילות מעבר לאזור מגוריכם הקרוב, ושאם תנסו להתעלם מהצו השרירותי, אתם צפויים להיירות.

החגים הישראלים כרוכים בענישה קולקטיבית. יום העצמאות איננו החג היחיד שבו מוטל סגר: תקופת החגים של תשרי, פסח ושבועות מלווים בעקביות בהטלת סגר. ההודעות הרשמיות עדיין מגיעות, אבל הן נמוגות עם הזמן, הופכות למקבילה השנתית של איומי המטה למלחמה בטרור ערב פסח. השנה ההודעות כמעט שלא הורגשו. כך קל יותר לישראלים: להעמיד שמה שקורה מעבר לקו השרירותי, בעפרון הנמרח, ששרטטו דיין ועבדאללה אל טל לא שייך אליהם, לא משפיע עליהם.

השאלה היא איזה מין חג עצמאות הוא זה, שלא ניתן לחגוג אותו מבלי להכביד את העול על עם משועבד גם כך. אנחנו מדברים – צועקים, יותר מדויק – על עצמאות, ובו זמנית גואה הפחד מהתקוממות העבדים. המשעבדים לעולם אינם ישנים בשלווה – ולעולם אינם בני חורין.

(יוסי גורביץ)