החברים של ג'ורג'

במה שנראה כנסיון נואש להציל את שאריות הקריירה הדועכת שלה, מרב מיכאלי הודיעה ל"ידיעות אחרונות" שהיא שוקלת להוסיף "קסטנר" לשמה. זו זכותה: ישראל קסטנר היה סבה. ואז היא מצליחה, שוב, לצאת הכפית הפחות חדה שבמגירה.

 

בפעם האחרונה שמיכאלי הואילה לנסות לחנך את הציבור הישראלי, היא הסירה את חולצתה בשידור חי כדי לטעון שאפילו במצב כזה, אסור לנשיא-דאז קצב לגעת בה. זה היה נכון ללא ספק, אבל ספק אם הפגנת הפמיניזם הלוחם הזה הועילה במשהו לעובדותיו המדוכאות של קצב, שצוירו לפתע על ידי מיכאלי כמפתות. כמה משונה – זה בדיוק היה הקו של תומכי קצב.

 

אבל יתכן שמיכאלי הכניסה לזכרו של סבה גול עצמי מרשים עוד יותר. במהלך הראיון ב"שבעה ימים" – שבו רואיינו מיכאלי ואמה, ז'וזי קסטנר, ובו שימשה מיכאלי כהוכחה עגומה לתזת שקיעת הדורות – מודיעה מיכאלי לכתבת ענת מידן ש"אני מאמינה שדרך הסיפור של קסטנר התגבשה גם השקפת העולם שלי".

 

מידן, כמובן, בולעת את הפתיון: “באיזו דרך?”, היא שואלת, ומיכאלי ממהרת להפיק את הטקסט המופלא הבא: “בעיני יש הקבלה בין החשיבה של סבא שלי, שהוקע על שדיבר עם הנאצים גם כשמול עיניו עמדה מטרה של הצלת יהודים, ובין התפיסה של אלו הסבורים היום שאסור לישראל לדבר עם חמאס. מגיל צעיר, בגלל הביוגרפיה המשפחתית שלי, ראיתי את מקור הרע בהתחפרות הזו בקונבנציות".

 

אני מודה שכשהגעתי לפסקה הזו, הגליון הושלך – בשילוב של תיעוב, בוז וסלידה בחלקים שווים – אל המרפסת. די! די כבר! נמאס לי משמאלנים טיפשים! החסר יג"עים* אנוכי, כי הבאתם גם את זו להתלהג עלי?

 

באותו ברק מופלא של תבונה שבו הפכה מיכאלי את עובדותיו המנוצלות של קצב לשותפות-באשמתן בעיני חלק ניכר של הציבור, היא הצליחה, במחי משפט אחד, להפוך את התומכים במו"מ עם החמאס לאנשים שתומכים במשא ומתן עם אחד מנציגיה הרצחניים בותר של גרמניה הנאצית בעצם ימיה של השואה. בעצם, זה לא גול עצמי -  זה ספוקו בלתי מודע.

 

אני מתנגד למשא ומתן עם החמאס. יש ארגונים שלא נושאים ונותנים איתם אלא כשאין ברירה, ויש לנו ברירה: סבל עצום ומתמשך לציבור הפלסטיני. מאחר והוא ×–×” שבחר את הכנופיה הזו, ביודעין ובעיניים פקוחות, יש לכבד את העקרון הדמוקרטי ולתת לעם הפלסטיני לחטוף את מה שביקש. ×›×›×” ×–×”: לבחירות יש השלכות. משא ומתן עם חמאס, הכרה בו, יתנו דחיפה מיותרת לכוחות האיסלמיסטיים. עדיף שהפלסטינים ישלמו את מחיר בחירתם – הקבועה – לפוצץ את רכבת ההזדמנות.

 

אני לא מסכים עם מישהו שרוצה לדבר עם חמאס, אבל לא הייתי מתאר אותו כמשת"פ-מרצון של אדולף אייכמן. עם בעלי ברית כמו מיכאלי, מי צריך אויבים?

 

קסטנר, צריכה נכדתו לדעת, לא "דיבר עם הנאצים": הוא לא אמר לעצמו "המממ, בניגוד לדעת הקהל בבודפסט, אני חושב שיש בעצם אפשרות לקיום הדדי עם הברנשים הלא-נעימים הללו". אלוהים אדירים, לא: הוא זומן לשיחות-סחיטה על ידי אנשים שיכלו להרוג אותו ואת יקיריו ללא הנד עפעף, ושהוא ידע שכבר רצחו רבים. הוא לא “דיבר” עם אייכמן; הוא התמקח והציל את מה שאפשר היה להציל. הוא לא מכר את נשמו לשטן, אבל בהחלט היה איתו במשחק פוקר כפוי.

 

ולכן אני מסרב לשפוט את קסטנר. לא עמדתי במקומו ובמצבו כנראה הייתי בוחר בהתאבדות. לא עמדו בפניו בחירות טובות; הוא בחר בפחות גרועה מביניהן. על פי כל העדויות, הוא שמר על עצבי ברזל. היום אנחנו יודעים יותר על תסמונת שטוקהולם, וזו עשויה להיות תשובה לשאלה המציקה כל כך, מדוע העיד קסטנר לטובתו של עוזרו הבכיר של אייכמן, קורט בכר.

 

לומר שקסטנר "דיבר" עם הנאצים מתוך "מחשבה" – זה לא רק טמטום נדיר, זה לא רק נסיון של מיכאלי לגרור את עצמה מתהומות הנשיה בציציות ראשו של אחר וטוב ממנה; פירושו לאמץ את פסק הדין הנורא של השופט בנימין הלוי, על פיו קסטנר "מכר את נשמתו לשטן". הגורם העיקרי להגנתו של קסטנר היה אותו מחנק, מחנק שאי אפשר היה לתאר באולם בית משפט ישראלי עשור לאחר מעשה, שעמד בטרקליניה של עיר כבושה בידי ברברים דורשי קורבנות דם. שום "מחשבה", שום רצון חופשי, לא היו מעורבים; רק כוח כפייתו של תליין. קסטנר לא רצה לדבר עם אייכמן, אבל ברירה לא היתה לו.

 

אולי הגיע הזמן לאסור על פרסום להגיהם של מפורסתמים בכל נושא שאיננו קשור לתפלותם. מיכאלי תוכל לדבר כאוות נפשה על סלבריטאות  – אם יימצא מי שיתעניין במה שיש לה לומר- אבל תואיל נא ותחסוך מן הציבור את הגיגיה על פוליטיקה והיסטוריה. את אלה יש להשאיר לאנשים רציניים.

 

* יג"ע: יהודי גא עילג (הזכויות שמורות לנמרוד אבישר)

 

(יוסי גורביץ)