החברים של ג'ורג'

אמש הלכתי לי לתומי ברחובות עיירת השינה שלי, פתח תקווה, כשאני חמוש בערימה של ציוד צילום, בנסיון לסחוט כמה צילומי לילה ראויים מאחת העיירות האפורות ביותר בישראל. פלייר שנשר לאחרונה על מפתן דלתי הכריז על הקמתו של מגדל חדש ברובע העתיק של העיירה; נסיונותי למצוא את הרובע העתיק עלו בתוהו, אלא אם מדובר בקרעים של רחוב חובבי ציון וסמטת עגלונים מסוימת.

 

כך או כך. בהצטלבות רוטשילד-פרנקפורטר (הנקודה האסטרטגית ביותר בעיר, שכן בה ניצבת התחנה הפופולרית של קו 66 לתל אביב), הבחנתי במה שעשוי להיות תמונה בעלת עניין: מנורה מטה ליפול על רקע פרצופו המדוכא של המשיח המת מברוקלין. עשיתי את דרכי אל אי התנועה שמולה, והחלתי בהכנות הנדרשות לצילום לילה: פריסת חצובה, הרכבת המצלמה עליה, בדיקה שהאוטו-פוקוס מואיל בטובו לעשות את שלו, והגעתי לשלב הקריטי: הפעלת השלט-רחוק.

 

"אתה פוגע ברגשות הציבור!", אמר קול נסער מימיני.

 

מופתע משהו, פניתי ימינה. לצידי על אי התנועה עמד כעת חרדי מבוגר, על כל ציוד הפנגווין הנלווה. פניו נראו אדומות קמעה. על המדרכה מאחוריו עמד מי שנראה כמו ידיד שלו ועשה תנועות נואשות של "בחייאת". "סליחה?", אמרתי לו.

 

"כאן זה לא הבית הפרטי שלך. כאן זה פרהסיה. רשות הציבור."

 

"אז?"

 

"אז אסור לך לפגוע ברגשות הציבור. תצלם מחר בערב. לא היום. היום ראש השנה. אסור לצלם".

 

"דווקא מותר. אני מכיר את החוק."

 

"אתה פוגע ברגשותי."

 

"ואתה פוגע בשלי."

 

"איך אני יכול לפגוע ברגשות שלך? אם אני מזמין אותך…" הוא פצח במשל מסובך שמטרתו היתה, ככל הנראה, לטעון שחילונים צריכים לכבד את רגשותיהם של חרדים ולהכין אוכל כשר אם הם רוצים שהחרדים יגיעו למסיבות שלהם. קטעתי אותו.

 

"מה שאתה מדבר עליו הוא עניין פרטי. זכותי להחליט לא לבוא למסיבה שלך, זכותך להחליט שלא לבוא למסיבה שלי. כאן יש עניין ציבורי. החוק מתיר לי לצלם. אנחנו לא חיים במדינת הלכה. עדיין לא."

 

"אתה בטוח?", הוא חייך.

 

"כן".

 

"זו צריכה להיות מדינה יהודית".

 

"יכול להיות. החוק אומר שמותר לי לצלם. עכשיו, אם לא אכפת לך…"

 

"מה אתה רוצה להשיג מהתמונה הזו? מה, אתה איש של מרצ? מה אתה רוצה מהתמונה של הרעבע?"

 

"אולי תצא מזה תמונה טובה."

 

גברת מבוגרת עלתה אף היא על אי התנועה, סקרנית למראה המהומה. לזכותה ייאמר שלא קרו הרבה דברים אחרים ברחוב. "מה קורה פה?", שאלה במבטא רוסי בולט.

 

"הוא רוצה לצלם כאן, עכשיו," התנדב איש שיחי להסביר לה, "בראש השנה."

 

"בראש השנה? אין לו בושה?"

 

"אתה רואה," צהל הנודניק, "תראה אותה – היא באה מרוסיה ואפילו היא יודעת שאסור לצלם בראש השנה!"

 

"בעוד עשרה ימים," התחלתי. הוא קטע אותי.

 

"מה?"

 

"בעוד עשרה ימים יהיה יום כיפור. על כל מטר פה יהיה ילד עם אופניים. אני לא רואה אותך מוחה נגד זה. שנינו יודעים שזה הרבה יותר 'מלאכה' מהלחיצה שלי על כפתור השלט. מה נטפלת למצלמה שלי?"

המילה 'מלאכה' הביאה אותו במבוכה; היא העידה על רמת ידע גבוהה מדי. "אה, תשמע, הרב (כאן באו שם וספר שאני לא זוכר – יצ"ג) כבר פסק שאם על האופניים אין דינמו, אז יש מקום להקל". לא האמנתי לו לרגע.

 

"מה, באמת? רכיבה היא כבר לא מלאכה? כי ממה שאני זוכר מהתלמוד, כשאלישע בן אבויה רכב על סוס בשבת, זה צוין כמשהו שלילי".

 

זה בכלל בא לו בהפוכה; הוא התחיל לגמגם משהו, לחבר שלו נמאס, הוא חצה את הכביש את אי התנועה, תפס אותו, וגרר אותו משם. צילמתי. התוצאה, למי שמעוניין, פה.

 

עכשיו, יכול להיות שכפי שאמרה עדי בהגיון כשהתקשרתי אליה, קצת מזועזע, בהחלט יכול להיות שמדובר בחרדי משועמם עד מוות, שבזבז היום כבר איזה שש-שבע שעות בבית הכנסת, יודע שיצטרך לעשות אותו הדבר גם היום (החג השני), ושלפני זה הוא צריך לחזור הביתה, לארוחת חג עם ערימת ילדיו המיותרים והמציקים, ושבסך הכל חיפש פורקן לכל התסכול הזה. סביר גם שהוא לא היה מנסה לעשות את אותו תרגיל לכל הזאטוטים שנראו כמו עברייני צעצוע ושהרעישו את הסביבה – פתח תקווה, אחרי הכל – בטלפוני הדור הרביעי שלהם, כי כנראה שהוא היה מפחד להדקר. 

 

אבל אני תוהה אם הוא היה מעז לעשות את זה, נניח, בתל אביב או ברעננה. אחוז החרדים בפתח תקווה גואה, וסביר שזה נסך בו בטחון. תהיתי, כשהמשכתי בסיבוב הצילום, איך זה היה נגמר אם החבר שלו לא היה אדם שפוי שלא אוהב סצינות באמצע הרחוב אלא חמום מוח אחר. כנראה שפחות טוב. לפני שנה, כשצילמתי ביום כיפור (!), לא היו שום בעיות.

 

איך זה יסתיים בשנה הבאה?

 

(יוסי גורביץ)