"הסיפור שלי הוא שפעם אחת תפסנו ילד, לא ילד גדול, ילד בן עשר או שתים עשרה, משהו כזה, והסברנו לו באמצעות הקנה של הרובה מה הוא צריך לעשות, כלומר מניפים את הרובה מסמנים לו מה צריך. והמצב שנוצר כאילו… יש שם ילד קטן מאחוריו גל"ב (ג'יפ סיור) ושלושה חיילים שמכוונים אליו את הנשק והוא (הילד) הולך וצריך לפנות, הוא צריך לפנות את המחסום הזה, את המחסומים האלה. ועובד, ובוכה… ומפנה את המחסומים האלה ואנחנו הולכים ומכוונים את הנשק וככה… אז המפקד גל"ב שהיה איתי החליט, שאולי הם יעשו דבר כזה גם בהמשך הכביש דבר שכמובן לא הגיוני בכלל זה כבר יוצאים מהכפר אין שום סיכוי שזה יקרה והוא אמר אולי יש משהו בהמשך הכביש ניקח אותו איתנו. בתוך הגל"ב אין איפה לשים את הילד אז מה שהוא עשה זה שהוא זרק אותו אחורה: אני והחבר שלי ישבנו זה מול זה במאחור של הגל"ב והילד גם זרוק בין שנינו על הרגלים שלנו על הציוד שלנו והרימונים, והוא בוכה כל הזמן, ובעודו שוכב עלינו, על הציוד והרגלים בוכה, הרגשתי דרך המכנסים שלו מחלחל לו שהוא השתין מפחד. והוא בוכה שוכב ככה בין חיילים בתוך גל"ב נוסע עם הג'יפ אחרי עשר קילומטר מהכפר שכבר ברור לחלוטין שכנראה הם לא הלכו עשר קילומטר עם רהיטים לעשות מחסומים המפקד החליט שפה זה בסדר, אפשר להוריד אותו, עצר את הג'יפ יצא החוצה בא מאחורה, משך את הילד זרק אותו לצידי הכביש, שוב בוכה, מכנסים רטובות, שילך את העשר קילומטר חזרה ואנחנו נסענו משם המשכנו להתנחלויות שהיו שם". (סיכול 34, יחידה: שריון, מיקום: בקה אל שרקיה, שנה: 2000)
"שוברים שתיקה" יציגו מחר (ג') את הספר החדש שלהם, שעוסק במדיניות של צה"ל בגדה וברצועה, כפי שהיא מתבטאת בפעילותם של החיילים בשטח. הספר מכיל מאות עדויות, של 101 עדים שונים, שמובאות בדיוק בשפה שבה נאמרו לחוקרים של "שוברים שתיקה". הטקסט השבור שלמעלה הוא דוגמא מייצגת.
הספר נחלק לארבעה חלקים: "סיכול", קרי המדיניות של הטלת אימה על האוכלוסיה הפלסטינית; "הפרדה", על האופן שבו מנשל צה"ל את הפלסטינים מאדמתם ורכושם; "מרקם חיים", על האופן שבו הוא ממשטר את חייהם; ו"אכיפת חוק", שעוסק בעיקר בהתנהגות המתנחלים, ובאופן שבו חיילים כפופים לעיתים קרובות – באבט"שים – להוראותיהם של מתנחלים. החלק האחרון מוכר יותר – לפחות למי שגילה התעניינות כלשהי במה שאנחנו עושים חמש דקות מכפר סבא – וכזה מחדש פחות. שלושת החלקים הראשונים, מצד שני, מתסכלים, מייאשים, ובעיקר מרתיחים, מרתיחים, מרתיחים. הקריאה התחילה ברצון לבכי; היא הסתיימה ברצון זועם לנקמה.
"היינו שם שבועיים אחרי פסח, שבוע של פסח ועוד שבוע אחרי זה, על מצות, שוקולד, לוף וזיתים, ואני התחלתי להתחרפן. אני וחברים שלי "אכלנו סרט". יעני, היינו רעבים. אנחנו חייבים למצוא דרך יענו להביא אוכל אמיתי. ירדנו למטה לדירות למטה, פרצנו את אחת הדירות. פרצנו אותה, פשוט פרצנו אותה […] היא כבר היתה די מבולגנת, לא מאד, אבל די מבולגנת. נכנסו למטבח, ראינו שיש כיריים, יש תבלינים, יש שמן, יש הכל. אפשר להכין אוכל. תפוחי אדמה, אמרנו "מכינים צ'יפס". בקיצור, הכנו לעצמנו אוכל כמו שצריך לשם שינוי. היינו מבסוטים. התחלנו לאכול ולא הרגשנו רע עם זה. חוסר מוסריות או משהו. אני עדיין עד היום לא חושב שזה היה דבר שאסור היה לנו לחלוטין לעשות, כי תכל'ס היינו ממש רעבים. כאילו, היה שם זוועה מבחינת אוכל." (סיכול 51, יחידה: צנחנים, אזור: רמאללה/שכם, שנה: 2001/2002)
העדויות מגיעות מצד עדי ראיה: לעיתים קרובות מאד הם מעורבים עצמם בפשעים. לעיתים הם צופים חסרי אונים, מנסים להתנגד ללא הצלחה, לעיתים הם מזועזעים, אבל בהרבה מקרים הם קלטו שמשהו היה לא בסדר רק שנים לאחר מעשה. היה להם תירוץ, כמובן: מדובר היה באוכלוסיה עוינת, אוכלוסיה של "מחבלים".
* * * *
סיימתי לאחרונה לקרוא את Pity the Nation של רוברט פיסק, שעוסק במלחמות בלבנון, בדגש על הפלישה הישראלית הגדולה, ביוני 1982, ומה שבא אחריה. הספר מצדיק פוסט עצמאי משלו, אם יהיה זמן, ואני רוצה להתייחס לנקודה אחת, שפיסק חוזר עליה שוב ושוב: הממאירות של השימוש במילה "מחבלים" (טרוריסטים, באנגלית): היא מפשיטה באחת את אנושיותם של החמושים של הצד השני, ומאפשרת בקלות להפוך לא רק אותם עצמם אלא גם את הסובבים אותם ואת בני משפחותיהם לכאלה שדמם מותר. תומאס פרידמן כתב משהו דומה ב"מביירות לירושלים": החיילים הישראלים מעל סברה ושתילה לא ראו ולא שמעו בני אדם נרצחים, כתב, משום שמבחינתם לא היו שם בני אדם; היו שם רק מחבלים.
* * * *
מאז שנת 1967, צה"ל שולט בגדה המערבית. עד 2005, שלט גם ברצועה. בשנים 1982-2000 הוא שלט גם ב"רצועת הבטחון" בדרום לבנון. חלק ניכר מפעילותו בשנים הללו היתה כרוכה בחיכוך עם האוכלוסיה, שמטבע הדברים לא היתה ידידותית. הבוז הטבעי של כובש לנכבש תמיד כלל גם את הפחד ממנו, מההתקוממות שלו, מנקמתו, ממה שיקרה לכובש אם הגלגל יתהפך. צריך לתהות אם העובדה שהפחד הזה היה חלש יותר בדרום לבנון, כי לחיזבאללה לא היו דרישות מישראל, או ברצועת עזה – בשל הגדר האפקטיבית סביבה – הקלו על הנסיגה מהן, בעוד שהעובדה שקשה מאד להפריד בין הגדה ובין ישראל עשויה להיות מחסום רציני מאד מפני נסיגה.
מי שגדל בשנות השבעים עוד זוכר את התיאורים העולצים על הטיולים שערכו ישראלים ברחבי הגדה – הרבה פחות בעזה – בימי השכרון שאחרי הנצחון ביוני 1967, איך חזרו מהם עם מציאות באפס מחיר. אלו היו טיולי נצחון. הם הפכו לזכרון כבר בשנות השבעים המוקדמות, משום שאחרי שחלף הלם הכיבוש, הגדה – שלא לדבר על הרצועה – לא היתה מקום בטוח לישראלים. במהירות, הפכו השטחים הכבושים לנחלתם של שלושה ציבורים בישראל: המתנחלים, שבו זמנית הכחישו שיש בעיה של ממש (טענת ה"לרוב הפלסטינים טוב, השאר מוסתים על ידי אינטלקטואלים ממורמרים") ודרשו נקמה מחרידה כנגד כלל האוכלוסיה אחרי פיגועים; משקיפים ומפגינים שמאלנים, שתמיד היו מיעוט קטן עד זניח; והחיילים. עד 1987, הצליח צה"ל לשלוט בשטחים באמצעות כוחות קטנים ביחס. מאותה שנה, השטחים הפכו לחזית העיקרית שלו. ובשטחים, כמובן, גרו מחבלים. כפרים שלמים שלהם.
ב-1988, הפך השיר "יורים ובוכים" של סי היימן לשערוריה בדיוק מהסיבה הזו: הוא ניסה לאלץ את הישראלים לראות מה קורה בצד השני של הקו הירוק. הישראלים לא רצו לדעת, עדיין לא רוצים. למתנחלים יש אידיאולוגיה שמתרצת הכל. השמאלנים מפגינים, ללא תועלת. החיילים, שעד לאחרונה שתקו ברובם המכריע, או חיכו איזה עשור ועשו מהזכרונות שלהם סרט או ספר, התחילו לדבר. בהרבה מובנים, יש לחשוד, הם עושים את זה כי בניגוד לדורות קודמים, שלהם הובהר שהם צריכים לשתוק בשם איזה משהו שגדול יותר מהם – היחידה, צה"ל, הציונות – הם דור שהתרגל לדבר על כל דבר, שלא יודע איך לשתוק.
* * * * *
"עכשיו, הכרטיסים האלה, מה שמדהים בהם, שכבר מהמחסום אתה יודע כמה קשה כמה קשה להשיג, כי כולם מראים רק כאלה שפג תוקפם ומספרים לך סיפורים שהם כבר מנסים לחדש. ואתה מבין שזה משהו שהוא כמעט בלתי ניתן להשיג בתוקף. אז נדהמנו לראות שכנראה החבר'ה שעובדים בישוב כן יש להם בתוקף. ביקיר, בישוב יקיר, היה להם פועלים ערבים. אז הכמה פועלים משאירים את התעודה שלהם בש"ג ונכנסים לישוב. אז מה עשו השני חבר'ה שהיו איתי? לקחו את התעודות ושמו אותן בכיס. בן אדם אחרי זה בלי התעודה, אתה יכול לעצמך מה…
להם שמו אותן בכיס?
סתם, רוע לב. סתם. הוא יצא לעשן ועשו לו קונץ יעני, העלימו לו את הזה… הוא (המילואימניק) כמובן לא יקרה לו כלום. כאילו מה? כולה תעודות מעבר של זה. […] אני ממש זוכר שזו הפעם הראשונה שקלטתי שילד בן שמונה עשרה עם קצת רוע לב יכול לזיין למישהו את החיים. מחר אותו בן אדם לא יכול להגיע לעבודה, ואתה כבר יודע שהבן אדם, כדי להוציא את הכרטיס הזה, עבר שבעה מדורי גיהנום. אתה עברת שם, בקדומים, במת"ק, ואתה יודע מה הולך שם". (הפרדה 14, יחידה: נחשון, מקום: יקיר, שנה: 2001)
הרוע הזה, או היכולת הזו לרוע, של ילד בן 18 עוברת כחוט השני בכל ספר העדויות הזה. זהו ספר על עבדים כי ימלכו, על אפסים קטנים שניתן להם לשלוט באנשים אחרים, ועל הנטיה האוטומטית לסאדיזם. זה סיפור על מתלהבים שהשליכו רימוני הלם לתוך שוק, וההדף הרג תרנגולות שם (מרקם חיים 1); על שוטרים צבאיים ששופכים דרך שגרה ארגזי סחורה באופן "מדגמי", וכשאחת מהן מקבלת הערה שלא מוצאת חן בעיניה מפלסטיני, שופכים את כל הסחורה שלו (מרקם חיים 3); על חיילי שמשון שמחרבנים על הספות בבית ששהו בו, ובוזזים את הבית (סיכול 47); על מפקד צנחנים שמחליט, מתוך שעמום, לירות צרור בכל רכב שעובר, ולנמק את המעשה בכך שיכול להיות שהרכב הוא "רכב תופת" (סיכול 37); על צוות שהחליט לירות בכל אמבולנס, כי יכול להיות שהוא "מבריח מחבלים", ומ"פ "שנדפק לו המוח" ומחליט לירות בכל רכב (סיכול 38); על חיילי צנחנים שכמו בסצינה בסרט ידוע מחליטים לערוך חיפוש בתוך הפסנתר, מוצאים בתוכו אוסף חרבות אמנותי ומחרימים אותו על תקן אמל"ח (סיכול 64); איך חייל מגדוד הנדסה, שעושה מאמץ ניכר לשמור על צלם אנוש, מאבד את הכל ברגע שפלסטיני מתחצף אליו, ואיך שאר החיילים מגחכים בהנאה, כי הנה, הצטרף עוד פושע לחבורה, אין עוד צדיקים (מרקם חיים 18); איך שוטרי מג"ב היו עושים תחרויות מי יוכל להשפיל הורה יותר מול ילדיו, עד כדי שהוא היה "מחרבן במכנסיים" (מרקם חיים 16); איך…
יש לא מעט סיפורים על הריגה מיותרת, על האופן שבו הצבא מתעל את הסאדיזם של חייליו לצרכיו, על הריגה לשם נקמה, על אנשים שבלשונם הצינית של סאטיריקנים ישראלים "הועלו לדרגת מבוקש לאחר מותם" ועל האופן שבו הצבא משקר על כל זה. אבל מה שבולט באסופה הזו הוא עד כמה דווקא פגיעה ברכוש היא זו שמזעזעת את החיילים. כלומר, אם הורגים מישהו, בדרך כלל אפשר לתרץ את זה. אחרי הכל, אם הוא לא היה מחבל אז הוא היה קרוב של מחבל, ולהרוג אנשים זה בסופו של דבר מה שהצבא צריך לעשות. אבל ביזה – משום מה צחנת הביזה מטפסת מעל לכל הצחנה שמסביב. את זה אנחנו מוצאים במקומות שונים למדי, החל מיהוה אחרי רצח העם ביריחו וחרם עכן ועבור בהיינריך הימלר בנאום פוזן שלו, שבו הוא מצדיק את השמדת היהודים אבל טוען (טענה שלא ברור עד כמה ידע שהיא שקרית) שהאס.אס. טיהר משורותיו דווקא את הבוזזים. הצחנה הקבועה של האנשים המנסים לטהר את מה שאי אפשר לטהר, שנטפלים לביזה כאילו גניבה או השחתת רכוש גרועים יותר מהריגת בני אדם חפים מפשע, הצחנה שעולה דרך קבע מהתקשורת הישראלית בעת דיווח על עוד מקרה של ביזה. חורבן והשפלה – זה חלק מהמשחק; שלילת צלם אנוש מאנשים אחרים – ככה זה עובד. אבל שאף אחד לא יעז לטמא את מאבקנו בכך שיעשה ממנו כמה זלוטס. זה לא, עד כאן.
כלומר, גידלנו – בהשגחתו הצמודה של צה"ל – דור של ילדים מגודלים, מפונקים, שחושבים שמותר להם לבזוז אוכל של מישהו אחר אם המנות שקיבלו לא מצאו חן בעיניהם; שלמדו שזה לגמרי בסדר להתעלל באנשים אחרים, ואפילו להתבדח על כך, שלמדו שיש אבק אדם שמותר להוציא עליו את כל התסכולים, וששום דבר לא יקרה להם בשל כך – אבל שיודעים באי נוחות, תוך כדי הביזה, שדווקא עליה הם עשויים לשלם מחיר יקר. הם לא יושלכו לכלא אם הם יחטפו ילד ויאלצו אותו לפנות מחסומים באיומי נשק, אבל אם הם ייתפסו בגניבת איזה גאדג'ט – הו הו, פה הם ייגררו לפני בית דין צבאי. מעבר לפחד מטימוא "טוהר הנשק", יש סיבה נוספת לכך: בצה"ל אין משמעת, וזה לא סוד לאף אחד; אבל המפקדים מוכנים להעלים עין מהעדר המשמעת, כל זמן שמי שסובל ממנה הם הנתינים הפלסטינים. כשזה מגיע לביזה, תוך זמן קצר יש לך צבא שכל מה שמעניין אותו הוא לבזוז, וזה כבר מסוכן לצבא. ועל כן ננקטים צעדים חמורים בנושא.
מעבר לדברים המובנים מאליהם – ההשחתה המחלחלת של הכיבוש, הפיכתו של צה"ל לצבא חיל מצב שלא מסוגל לנהל מלחמה נגד אויב, השנאה הבוערת שמשאירים חיילים מאחוריהם, שנאה שתקשה עד למאד על הפסקת מעשי האיבה – ישנה הבעיה שלא מדברים עליה: העובדה שחלק ניכר מהצעירים הישראלים חוו טראומה, או במקרה הגרוע יותר, הדחיקו אותה והפכו אותה לחלק משגרת חייהם. ומה שנעשה שם, יחזור לכאן. זה יתפוצץ. זה לא יכול להחזיק.
עדכון: ביום שלישי נכחתי בכנס של "שוברים שתיקה" לרגל השקת הספר החדש שלהם, "כיבוש השטחים" (תמונות אפשר לראות כאן, את הספר עצמו אפשר להשיג כאן ובקרוב גם בחנויות הספרים). במהלך הכנס שאלתי את פעיל "שוברים שתיקה", מיכאל מנקין, מה הנהלים שעל פי הם מחליטים שעדות ראויה לדפוס, שאלה שכמה מגיבים העלו בתגובה לפוסט בנושא.
מנקין הסביר שהם פועלים כך: הם ממעטים לקבל עדים שפונים אליהם, וברוב מוחלט של המקרים מגיעים אל העדים בעצמם. המראיין הוא תמיד אדם ששירת באותו גזרה כמו המרואיין, הראיון נמשך שעות והם משתמשים בקריטריונים עיתונאיים לבירור ראיות. עבירות שמנסיונם של אנשי "שוברי שתיקה" הן נורמטיביות, כמו גניבות במחסום, מדווחות ללא חקירה נוספת; עבירות שמנקין הגדיר כ"חורגות מהנורמטיביות מבחינת ההתעללות" לא הופכות לדיווח עד שיש להן אישור מידי עד שני. אנשי "שוברים שתיקה", הוא הבהיר, ממעטים מאד בפרסום של עדויות שמיעה, ויש להם עדויות רבות שהם לא פרסמו, למרות שחלק מהן נמצאו אמינות.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות