החברים של ג'ורג'

המוגלה יצאה החוצה

השנאה של האחים היהודים היא קודם כל אל היהודים שלא חושבים כמוהם, והשנאה הזו רצחנית

אתמול (ג’) קרתה לערוץ 7 תקלה מביכה: הוא פרסם בגלוי את מה שהוא חושב על העולם. הכותב היה אחד משה חסדאי, שהשפריץ הרבה ארס על פלסטינים, קרא להם ניאו נאצים וקרא להשמדתם. עד כאן, שום דבר יוצא דופן. הבעיה" מבחינת רוב הציבור, היתה עם מה שכתב חסדאי בסוף המאמר:

“הכוח הלהט"בי והחילוני השמאלני הקיצוני, הכולל את הפמיניזם הרדיקלי שחודרים לצבא ולעמדות כוח, משחקים לידי האויב הערבי, שרואה בהם הזדמנות להחלשת העוצמה הצבאית והלאומית היהודית. לא זאת בלבד, אלא שעתה כל אלה יחד מסיתים את הציבור הדרוזי והבדואי ואת הפולשים מאפריקה, נגד העם היהודי והמדינה היהודית וממשלתה.

יש כאן אויב פנימי ערבי נאצי והוא מסוכן הרבה יותר מאיראן.

מאז התרחשות השואה, יהודים רבים נשבעו, "לא עוד" – אף פעם לא לאפשר לשנאה ולאלימות של השואה לחזור על עצמה. כדי להבטיח זאת, אנו מחויבים להכות באויבינו המסיתים והרוצחים אותנו, ולעשות זאת ביד קשה וקשוחה שתעביר מסר לאלף שנים הבאות.

יש לנו מחויבות לחסל ולגרש מקרבנו את אותם אנשים שמוכנים למחוק ולהכחיש את ההיסטוריה שלנו, אותנו כיהודים ואת היהדות. אל לנו לשתוק. אנו עוסקים בקרב על חיינו ומדובר באויב פנימי, שאחת דינו, לרדת מעל בימת ההיסטוריה. זהו עמלק, שדינו ידוע והגיע הזמן לבצע.”

בערוץ 7 הבינו במהירות שהם ביצעו פליטת פה קלאסית, כלומר אמרו בפומבי את מה שהם אומרים בחדרי חדרים, ומיהרו להסיר את המאמר. אתם עדיין יכולים לקרוא אותו ברוטר.

מה יש לי לומר על זה? שתי מילים לא נעימות אבל הכרחיות: אמרתי לכם.

[…]

את הבלוג הזה התחלתי לכתוב ב-2006, כמה שבועות לפני מלחמת לבנון השניה. ההתחלה שלי בכתיבה באה מוקדם הרבה יותר, ב-1994, במערכות הבי בי אסים שקדמו לאינטרנט בישראל. ואחד הדברים שגרמו לי לדפוק את הראש בקיר היא התפיסה שחובשי הכיפות הסרוגות הם בסדר, הם משלנו. אחרי הכל, הם עושים צבא. הבעיה היא החרדים, שלא עושים צבא.

אני באתי משם. אני בוגר ישיבת נחלים. אני יודע איך הם מדברים על חילונים כשחילונים לא שם. זה מתפרץ מדי פעם, כשהקלטה מביכה גולשת החוצה. אני יודע על המשאלות הבלתי פוסקות לרצח עם, אני יודע שהחינוך הממלכתי דתי הוא הרבה יותר הטפה מאשר חינוך. אני יודע ש”חמורו של משיח” הוא כינוי החמד ביחס למה שחושבים ואומרים שם על יהודים חילונים.

הו, הם שונאים את הפלסטינים. הפלסטינים נתפסו במשך עשורים כעמלקים, כמי שמעכבים בגופם את הגאולה היהודית. הם דיברו על עמלק מזמן. כולם ניסו לטשטש את המשמעות של המילים. משה פייגלין, בכיר בליכוד בשעתו, דיבר על פלסטינים כעמלקים. כולם יודעים מה צריך לעשות בעמלקים, ואם מישהו לא הבין, אביחי בוארון הבהיר: צריך לבנות להם מחנות השמדה, אבל יהיו רבנים שישתמטו מחובתם.

בוארון הוא דמות מכובדת בהנהגת המתנחלים, אם כי שנויה במחלוקת. ראש הממשלה נתניהו בירך אותו לאחרונה על הקמת מאחז חדש.

אבל גם בימים התמימים היחסית של שנות השמונים, לדיבורים על עמלק התלווה צל אפל: הדיבורים על “ערב רב.” ערב רב מוזכר בתנ”ך במקור בתור קבוצה לא ברורה שנלוותה אל בני ישראל שיצאו ממצרים, וכותבי התלמוד אהבו להפיל עליהם כל תיק אפשרי. עם התפשטות הזבל הרוחני של הקבלה, “ערב רב” קיבל משמעות אחרת: אנשים שחושבים שהם יהודים, שאחרים חושבים שהם יהודים, אבל בפועל הנשמה שלהם היא נשמה עמלקית. ככאלה, הם נלחמים את מלחמתו של עמלק כנגד אלוהים. ויש מאנשי הקבלה שטוענים שהגלות האחרונה תהיה גלות הערב רב – יהודים שנמצאים תחת שליטתם של יהודים אחרים, שאינם אלא “ערב רב.”

מתחילים לראות את זה?

התיאולוגיה המשיחית של האחים היהודים נתקלת בקיר המציאות, וזה תמיד כואב. ההתקלות הראשונה הגיעה בפינוי סיני; אז יצאה מקרבם המחתרת היהודית הראשונה. הנסיגה מסיני נתפסה כנסיגה בגאולה, דבר בלתי אפשרי בתיאולוגיה של האחים היהודים. פיצוץ. אחר כך הגיעו הסכמי אוסלו. לא היתה ברירה אלא לברוך גולדשטיין לבצע את הטבח שלו, ואחר כך ליגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה רבין. באותה התקופה, נאלץ שלמה אבינר – רב חשוב בקרב האחים היהודים – להוציא פסק הלכה שקובע ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” הפניות אליו בנושא היו רבות.

למה להכריז על רבין כעל ערב רב? כי יש איסור לרצוח יהודים. אבל אם מכריזים עליו כעל ערב רב, אז הוא לא באמת יהודי ודמו מותר. מה זה מותר? צריך לזרוק אותו למחנה השמדה ומי שישתמט מהחובה הזו הוא לא יהודי אמיתי.

הדיבורים על ערב רב תפסו תאוצה בעקבות פינוי רצועת עזה. לראשונה, פינתה ממשלת ישראל התנחלויות, ומה שכאב לאחים היהודים במיוחד היה שלאף אחד לא היה אכפת. איך להסביר את העובדה הזו, את הנסיגה בגאולה הזו? אפשר לומר שקוק טעה ולחשב מסלול מחדש, אבל יותר מדי הושקע בתפיסה הזו. אפשר לומר שהעם לא ראוי לגאולה, אבל זה יצריך שינוי פנימי של העם, ולאחים היהודים ברור שנסיון גלוי לכך יגרור עימות. עובדים על זה באמצעות הדתה, אבל זה ייקח המון זמן.

נמצא פתרון: יש חלק מרכזי בעם שמהווה ערב רב, והערב רב הזה משפיע על שאר האוכלוסיה. ומשזוהה הערב רב, מתחילים לדבר על איך בעצם נפטרים ממנו. הטקסט של חסדאי מזכיר מאד את “יום התליה” של ה-Turner Diaries, הטקסט הניאו נאצי האמריקאי הקלאסי (פאק, אשכרה כתבתי את המשפט הזה) שבו מתבצע יום לינץ’ לאומי ב”בוגדים בגזע.”

כן, מבחינת חלק ניכר מהאחים היהודים רוב היהודים החילונים – כלומר החילונים בעלי ההכרה, האלה שמתעקשים שהם חילונים – הם ערב רב. ודינם מוות. והם אומרים את זה המון זמן. למעשה, הם כבר ניסו לבצע פיגוע נגד הציבור היהודי הכללי; זה היה מפחיד מאד, והתקשורת הישראלית עשתה מה שהיא עושה מאז ימי רצח רבין – דיווחה אבל העלימה. כפי שהיא נוהגת לומר שההתנתקות חלפה “ללא נפגעים”, כשהיא שוכחת את ארבעת האזרחים הישראלים וארבעת הפלסטינים שנרצחו על ידי אחים יהודים כדי לסכל אותה.

בדרך כלל המוגלה הזו לא יוצאת החוצה. זה יהיה מביך. כשזה יוצא החוצה, מורידים את זה זמנית מהרשת. אבל זה המצב. אחרי הכל, אם ערוץ 7 לא היה בקי ורגיל במושגי ערב רב ומה צריך לעשות בהם, לא היתה נקרית בדרכו תקלה כזו. שום כלי תקשורת שפוי לא היה מפרסם מאמר כזה – אלא אם העורך ידע שהציבור שלו רגיל במונחים הללו ובשל אליהם.

ואופס, מישהו מבחוץ שם לב.

[…]

במשך 24 שנים בערך הייתי האיש מבחוץ, האיש שידע – אם כי לא בבהירות כמו היום – איזו סוג מפלצת מגדלים בבתי המדרש ובישיבות. במשך שנים דפקתי את הראש בקיר של הסירוב של חילונים להאמין. מכל הקירות שבהם דפקתי את הראש לאורך השנים, זה היה המתסכל מכולם. אז לא היו לי המאמרים הזמינים הללו, ולא כל שפע הטוב של מזילי הריר ממכילת בני עלי. לא היתה אינטרנט. היה לי רק מה שראיתי, קראתי וחוויתי. וה”אתה מגזים” הזה חירפן אותי. וכנראה שהייתי צריך לפרוק את זה, ומכאן הפוסט הזה.

[…]

אז לאן עכשיו?

ראשית, להבין שיש כאן מפלצת. זה דבר ראשון: להתגבר על ההכחשה. להכיר בכך שיש מפלצת ושצריך להלחם בה. לא לדבר איתה. נדבר איתכם כשתכירו בנו כבני אדם בעלי רצון חופשי, חופשי מתכנית אלוהית. לא יקרה בקרוב, אה? בעסה. אז אין על מה לדבר.

שנית, להבין שכל הדיבורים על “קצת דת זה לא מזיק” הם בולשיט. “קצת דת” זה בדיוק מה שמזיק. אם היו נותנים לך את הדבר האמיתי, היית נתקל בהלם אבל סביר להניח שהיית מתגבר עליו. מי שאומר “קצת דת לא מזיקה” נותן לך מנה מוחלשת של פניצלין: הוא מחסל את המערכת החיסונית שלך.

שלישית, עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? השאלה הזו מופנית לחילונים. האם אתם רוצים בסוג כלשהו של תפיסה יהודית דתית? אז כדאי שתתחילו לעבוד על זה. תקראו טקסטים, תפגשו עם רבנים קונסרבטיבים ורפורמים. לא רוצים את המטען הזה? אין לכם כוח להתחיל לנבור בטקסטים שאתם לא מאמינים בהם? גם סבבה. אז זכרו שאתם חושבים שהטקסטים האלה הם בולשיט ואל תעניקו כבוד למי שממלחל אותם. הוא לא ראוי להם.

אבל מצב הביניים הזה, של קצת יידישקייט לא יזיק, הוא זה שמסתיר ממכם את העובדה שבעיני חלק ניכר מהציבור חובשי הכיפות אתם סייענים של עמלק, עמלק בעצמכם, ודינכם מיתה. לרוב האנשים אין כוח לכל העבודה הזו – זה ממש בלגאן לארגן בחום הזה מחנה השמדה מתפקד – אבל יש אנשים שממש מריירים על זה.

ובסופו של דבר, אתם האויב האמיתי. כשהם יגמרו עם הפלסטינים, והתכנית המשיחית תתרסק לאפוקליפסה, אתם תהיו השעיר לעזאזל. הגיע הזמן להתעורר.

רבאק, זו המולדת שלנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הרפש הנפשי של המדען הראשי

נופת הצופים של המדען הראשי של מרכז הליכוד מזכירה לנו עובדות מדאיגות על היהודים הישראלים: הגזענות שלהם כלפי גרמנים – והרקב של תורות הנסתר

יש אחד, גבי אביטל, מהנדס בהכשרתו, שהוא גם בכיר במרכז הליכוד, קצין בדרגת סרן, ולשעבר יו”ר חוג הפרופסורים לחוסן כלכלי ומדיני. אתם עשויים לזכור אותו מהרגע ההזוי שבו מינה אותו גדעון “מינויים פוליטיים” סער לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך – תפקיד שאותו עזב אביטל במהירות, לאחר שהתברר שהוא מכחיש של תורת האבולוציה ושל ההתחממות הגלובלית. העובדה שלסער יש קשרים מצוינים עם התקשורת היהודית בישראל גרמה לכך שלא הורמו יותר מדי גבות באשר לשיקול הדעת שלו במינוי המשונה הזה.

למה נזכרתי באביטל? משום שלאחרונה הוא חווה התפרצות סמיוטית, וכתב בדף הפייסבוק שלו את הדברים הבאים:

“מחראת ברלין מתרחבת.
צואה של אנשים צואים.
נפשות. ספק יהודיות. אפילו לא תועות. הן מכוונות אל הרוע. אל התחתית. אל השפל.
עופו מכאן. אל תשובו. רק אל תחפשו אותנו כשתבוא שוב מאכלת השוחט. לא תמצאו אותנו. נהיה שקופים לגמרי.
עופו מכאן חארות. זבלי אדם. אם היה קמצוץ של הבנה למחראה החברתית ההיא היא נבלעה בעשן המשרפות הגרמניות. ברלין בטבורן.
בית רציתם בזול. הקמת מחראת מילקי. עלובי נפש.
תזדהו לפחות. העמידו בפנינו מראה. אולי היא עקומה. תראו את פניכם שנזכור. שלא נשכח.
כשילדיכם ילמדו בגנון או בבית הספר עם האחר מאריתריאה או מטורקיה לא יצטרכו ללמוד מה היה בגיהנום במלחמה ההיא. העולמית השנייה.”

אני מודה לאוריה כנף על ההפניה.

ובכן. מה מביא לחבר אביטל את הסעיף? מה גורם ל”מדען ראשי” להתבטא באופן כזה? כמה דברים. קודם כל, כל הרעיון של מחאה חברתית ממש לא מוצא חן בעיני חובשי הכיפה הסרוגה והמתנחלים; הם היו מראשי המתנגדים למחאה החברתית של 2011. הם הבינו היטב שמחאה חברתית ראויה תתמקד במדינת הרווחה הקטנה שהם בנו להם בצד הלא-נכון של הקו הירוק, ושחלק מהכספים שהם שותים על חשבון הציבור יילקחו מהם. ממש בימים האחרונים כתבה אמילי עמרוסי בלשכת-ראש-הממשלה-היום ש”כשם שארגוני "זכויות אדם" מנגחים את ישראל מבחוץ ומנהלים נגדה מלחמה, כך עמותות המזון מנהלות מלחמה פנימית. לטובת יחסי הציבור שלהן הן גורמות לאזרחי ישראל להאמין שהגיהינום הוא כאן.” עמרוסי היא דוברת עמותת “מועצת יש”ע” לשעבר. היא לא רוצה שתשימו לב שרע לכם, עד כדי כך שהיא מוכנה להשוות בין עמותות סיוע לנזקקים ובין ארגוני זכויות אדם, שר”י. אצל עמרוסי ודומיה, הכל טוב.

אבל הפעם אני רוצה להתמקד לא בשנאת המתנחלים לישראלים, אלא בשנאה שכמעט שקופה בטקסט של אביטל: השנאה לגרמנים. אביטל משוכנע שהישראלים שמהגרים לברלין – מה שהופך במהירות לקלישאה כמו “לגור בשינקין” בסוף שנות השמונים – יושמדו בסופו של דבר: “רק אל תחפשו אותנו כשתשוב שוב מאכלת השוחט,” וברלין היא לו “טבורן” של “עשן המשרפות.” מאכלות דווקא כמעט שלא היו שם, אבל במוחם של בני דורות מסוימים, מאליהן צפות המילים של אלתרמן:

מתייצבת אמו לפניו מקרוב,

וברגליה בארץ איננה נוגעת.

ואומרת: אברם, קר הלילה ורטוב.

ביתה בוא, למיטה המוצעת.

ועונה לה אברם:

אמי, אמי,

לא אשן במיטה ככל ילד.

כי אותך בה ראיתי,

אמי, אמי,

ישנה ובלבך מאכלת.

והיא שבה שוב, בהמשך:

לך לך דרך ליל מאכלת ודם,

כחיה, כתולע, כציפור.

אבל “הילד אברם” מתרחש בפולין של 1946. פולין, לא גרמניה; פולין, שבה – בקיליצה ובאלפי תחנות רכבת – אכן ניכר “ברק פגיונות שוחרים לציד.” פולין, שראש הממשלה שלה קרא ליהודים להגר ממנה לפני טבח קיליצה ואחריו.

לא שזה משנה. הסכין היא דימוי חזק יותר, בעייתי פחות, מחמוש המכוון רובה מודרני אל אם וילדה. לך תדע מה הדימוי הזה יעלה במוחו של הקורא. ברלין, במוחו המעשן של “המדען הראשי” לשעבר, היא תמיד אתר של משרפות – והגרמנים תמיד עם של רוצחים.

ובדיוק פה הבעיה. באביב הקרוב, נציין 70 שנה לסופה של מלחמת העולם השניה. מגויסי החובה הגרמנים שהיו בני 18 במאי 1945 יהיו בני 88. החמושים שביצעו את עיקר מעשי הרצח כבר עברו, אלה מהם שבכלל שרדו – חלק ניכר מהם, למרבה השמחה, לא הגיע למאי 1945; מהשבויים של הארמיה השישית, שביולי 1942 התגאו שלא השאירו לאיכרים סביב סטלינגרד אלא את גרעיני החמניות, לא שרד אחד מעשרה – את גיל 90. אדוני ראש הממשלה, היטלר כבר מת, כתב עמוס עוז למנחם בגין. זה היה לפני יותר מ-30 שנים.

בגרמניה חי דור אחר. דור שלא דומה בשום צורה לדור של סביו, דור שמתבייש בסבים הללו, דור שהפך את סופי והאנס שול (Scholl), שנרצחו על ידי המשטר משום שמחו על פשעיו מבלי לדבר על זה עם המפקדים שלהם קודם, לגיבורים הלאומיים החדשים שלו. לומר שהדור הזה אשם בפשעי הסבים שלו, לומר שהוא בעצם מר הייד שמתחזה לד”ר ג’קיל ועוד זמן קצר יחשוף את פניו האמיתיות, משמעו לקבל את התפיסה הנאצית של אשמת דם; משמעו לומר שיש קבוצת אנשים שהיא מטבעה, גנטית, רצחנית. כלומר, לאמץ את הגזענות הבסיסית של הנאצים, ולהפוך אותה.

והתפיסה הזו, שהגרמנים אשמים אשמת דם, רווחת מאד בציבוריות היהודית בישראל. כביכול, ההיסטוריה קפאה לנצח באוקטובר 1941, ושוב אין דרך לשנות אותה. מי שהיה רוצח, לא יהיה מסוגל להרהר במעשיו; וצאצאיו גם הם אשמים. במילים ברורות: חלקים ניכרים מהציבור היהודי חושבים שגם היום, הגרמנים הם אנטישמים ורוצחי יהודים בפוטנציה, כי יש סבירות מסוימת שסבא שלהם היה כזה.

ועד כאן, רוב הליברלים הטובים בישראל יהנהו. אבל כאן, אנחנו נכנסים לטריטוריה בעייתית באמת. כי לתופעה שמתאר אביטל, של עם רצחני מעצם טיבו שמטרתו היא לפגוע ביהודים, יש שם במסורת היהודית: עמלק. כשאביטל מדבר על הגרמנים, הוא מדבר, מבלי לנקוב בשם המפורש, על עמלק. ואכן, רבנים מודרניים רבים טוענים שהגרמנים הם עמלק. אחרים חושבים שמדובר דווקא בפלסטינים.

ולעמלק יש אח תאום, והוא נקרא ערב-רב. במקור, אלה אותם מצרים שנספחו אל בני ישראל במנוסתם ממצרים, ושכותבי התלמוד אהבו להפיל עליהם כל תיק מביך שממש לא רצו לטמא בו את אבותינו הקדושים, מעגל הזהב והלאה. במסורת הקבלית, הערב-רב הם אנשים שחושבים שהם יהודים, אבל אין בהם את הניצוץ הקדוש היהודי, והמטרה שלהם היא להטות את היהודים ממטרתם, שהיא לחבור אל האל.

שימו לב לטקסט של אביטל:

“נפשות. ספק יהודיות. אפילו לא תועות. הן מכוונות אל הרוע. אל התחתית. אל השפל.”

וגם התפיסה הזו רווחת מאד בחלקים ניכרים של הציבוריות היהודית. גם כאן, אביטל לא צריך לנקוב בשם המפורש. מי שצריך לדעת, יודע.

סוג התפיסות הזה מכונה לעתים תורת הנסתר או אוקולוטיזם (Occultism). בגלל הררי השטויות האי רציונליות שהיא מכילה, רוב החוקרים נוטים להתעלם מאלמנטים אוקולטיסטיים או לזלזל בהם. אבל אני מעז לומר שמי שמזלזל בתפיסות הללו, ביכולת שלהן להדריך את הנפש אל מעבר לתפיסה רציונלית, עושה טעות גסה. בשנים האחרונות, חוקרי הנאציזם שבים ומכירים בעובדה המטרידה, שלא הסתדרה עם הרבה תיאוריות נאות, שלא מעט ממנהיגי התנועה הנאצית, מהימלר והס ובמידה מסוימת עד היטלר עצמו, היו מעורבים בתנועות אוקולטיסטיות עד צוואר. לדיטריך אקהרט, מייסד ה-Thule Gesellschft – האיש שלו הקדיש היטלר את “מיין קמפף” – מיוחסת האמירה “לכו בעקבות היטלר! הוא ירקוד, אבל למנגינה שאנגן אני.” אלתרמן, כרגיל, כתב את זה טוב יותר (ב”שחרורה של לורליי”):

כי לפני הקצינים

שעינו והמיתו,

דהרו הוולקירות,

הלך המיתוס…

לימים, אחרי העריקה המשונה של הס, יטהר היטלר את המפלגה מיוצאי ה-Thule, אבל ההשפעה שלה על האס.אס., למשל, היא פנומנלית.

לתורות הנסתר יש תפקיד. מאחר והן נסתרות, הוא לעתים קרובות אפל – ואצל אביטל, בעל השפעה במפלגת השלטון, התפיסות האפלות מבצבצות אל פני השטח. עד כמה רווחת התפיסה של עמלק וערב-רב בקרב הציבורי היהודי הכללי? אין לדעת. אבל אני מעז לומר שהרבה, הרבה יותר משליברלים שאננים היו מוכנים להאמין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)