החברים של ג'ורג'

חרפה לגלימה

משה דרורי מוכיח, שוב, שמסוכן לתת ליהודים אורתודוקסים סמכות שפיטה

השופט משה דרורי, בעוונותינו סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שחרר ללא הרשעה מחבל יהודי שיידה בקבוק תבערה ומספר אבנים לעבר מכוניות של פלסטינים. הפיגוע התרחש זמן קצר לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים מבני המגזר, ביוני 2014, ולטענת המחבל היהודי – ששמו לא הותר לפרסום – הוא חש טראומה עקב החטיפה, שכן אחד החטופים היה בן מחזורו.

דרורי פסק ש”אכן מדובר בעבירות חמורות”, אבל פצצת התבערה והאבנים לא פגעו באיש; שהמפגע הוא “נער נורמטיבי”; שהוא עבר “טרגדיה וחיים לא פשוטים”; שהמפגע הביע חרטה על המעשה; ושהוא מעוניין בשירות קרבי בצה”ל, שהרשעה עשויה לפגוע בו. אי לכך ובהתאם לזאת, נמנע דרורי מלהרשיע את המחבל וכזר עליו עונש לתועלת הציבור ללא הרשעה.

לח”מ אין יותר מדי הערכה למערכת המשפט הישראלית, על אחת כמה וכמה כשהיא באה לדון בקורבנות פלסטיניים או במחבלים יהודים. אף על פי כן, פסק הדין של דרורי הוא חרפה אפילו ביחס למקובל.

נפרק את הטיעונים אחד-אחד. ביחס לטענה – שהיא אכן טענה קריטית – שהמפגע לא הצליח לפגוע באיש, הטענה הזו לא עומדת למפגעים פלסטינים. גם אם הם השליכו בקבוק תבערה שלא פגע באיש והם מתרחקים מהמקום לא חמושים, יש סיכוי סביר מאד שהם יירו על ידי החמושים האמיצים שלנו. אם הם לא יירו אבל ייתפסו, הם יילכו לכלא במלוא חומרת הדין. יש לציין שהמפגע היהודי והמפגע הפלסטיני גרים באותו האזור, אבל נשפטים בשתי מערכות משפט שונות.

באשר לטענת הטראומה, גם אם נניח שהמפגע היהודי אכן סובל מטראומה – וטענת “המשוגע התורן” היא טענה נפוצה בקרב מחבלים יהודים – הרי שהטענה הזו כלל לא היתה עומדת למפגע פלסטיני. חלק ניכר מהתוקפים הפלסטינים יוצאים לתקיפות משום שקרובי משפחה או ידידים שלהם נפגעו, לעתים קרובות נהרגו, על ידי חמושינו האמיצים. אם הם שורדים את ההתקפות – וחמושינו הורגים אותם, כאמור, גם כאשר הם לא מהווים סכנה – העובדה שהם פעלו כנקמה על פגיעה בקרובים לא תעמוד להם. יתר על כן, מערכת הבטחון שלנו תנסה להחריב את בתי משפחותיהם כנקמה, גם אם המפגע עצמו נהרג.

ואשר ל"נורמטיביות" של המפגע – כאן קשה לחלוק על דרורי. אין ספק שמחבל יהודי הוא נורמטיבי במגזר הזה.

חשוב לציין שעיני אינה צרה בעורך דינו של המפגע, איתמר בן גביר; הוא עשה כמיטב יכולתו המוכחת עבור הלקוח שלו. אם אתם נחשדים אי פעם בעבירה פלילית, אני לגמרי ממליץ על שירותיו. לא, הבעיה היא לא בבן גביר. הבעיה היא בדרורי.

אתם עשויים לזכור את השופט דרורי מפסק דין מקומם שכתב בשנת 2009, שבו נמנע מלהרשיע אברך מקושר, שדרס במכוון קופאית אתיופית שניסתה למנוע ממנו לצאת מבלי לשלם. דרורי גזר על הנאשם היהודי 180 שעות שירות, ואת ההמנעות מהרשעה נימק בשתי סיבות: קודם כל, על פי דיני הרמב”ם, עצם העובדה שהדורס ביקש את מחילתה של הנדרסת אומרת שהוא חזר בתשובה, ועל כן אפשר להמנע מהרשעה; ושנית, משום שהרשעת הדורס היתה פוגעת בסיכוייו להפוך לדיין.

נראה מוכר?

בפסק הדין מ-2009, קבע דרורי שיש לאמץ את כללי הדין העברי בכל סוגיה. והנה, הפעם בא לפניו מקרה של גבר יהודי צעיר, שמילא כהלכתה את מצוות הנקמה, ושניסה לפגוע באנשים שעל פי ההלכה הרמב”מית בכלל לא ברור שפגיעה בהם אסורה. מה הפלא, אם כן, ששוב יצא לו פסק דין כזה?

כשכתבתי על הנושא לפני יותר מדי שנים, ציינתי ש”אללה ירחם על המוסלמי או הנוצרי שייאלצו להשפט בפניו, ודאי אם איש ריבם יהיה יהודי, על אחת כמה וכמה אם יהיה יהודי 'טוב': הלכה פסוקה היא שאין להצדיק בדין לא-יהודי על פני יהודי.” זה היה צפוי, צפוי לגמרי; ואף על פי כן, דרורי נשאר בתפקידו.

נקודה אחרונה שיש לעמוד עליה: דרורי נמנע מלהרשיע את המפגע היהודי משום שהרשעה תפגע בגיוסו לשירות קרבי. כלומר, הוא נמנע מלהרשיע אדם שזרק פצצת תבערה לעבר אנשים חפים מפשע, כדי שזה יוכל לשאת נשק ברשות ובסמכות מול אותם אנשים חפים מפשע.

מה נותר עוד לומר, פרט לקוות שגם פה, כמו במדינות עוול אחרות, יהיה בעתיד משפט שופטים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חמושים רעולי פנים

אלימות חריגה נרשמה בסוף השבוע בשייח ג'ראח, לאחר שעשרות שוטרים רעולי פנים ונטולי תגים הסתערו על המפגינים ועצרו שלושה מהם. כך דיווחו הפעילי משייח' ג'ראח, שבעקביות המידע שהם מוסרים אמין יותר מזה של המשטרה.

לשוטרים היתה סיבה טובה להסתיר את זהותם: קיים סיכוי יותר מסביר שהם עוברים על החוק. חוקיותה של ההפגנה בשייח' ג'ראח הוכרה על ידי בתי המשפט לא פעם ולא פעמיים, ולאחרונה זרק השופט משה דרורי – כן, ההוא – את המשטרה מכל המדרגות, כשניסתה להביא למעצר ללא עילה של הפעילים. בין השאר, ניסתה המשטרה לטעון שמדובר בהפגנה בלתי חוקית, למרות שהיו בה פחות מ-50 מפגינים והפגנה כזו איננה מצריכה רשיון. דרורי כתב אז ש"חבל שבא כוח המשטרה, המייצג את המדינה, אינו פוסע בנתיב שנקבע בפסיקה. תנועת הסולידריות תוכל להמשיך ולהפגין ללא כל הפרעה, כאשר המשטרה, לאחר שתפנים את האמור בהחלטה זו, תסייע להם להפגין בכל עת שיחפצו. כשיידרש אישור ברישיון היא תפעיל שיקול דעת במגמה חיובית שתאפשר גם אסיפות ותהלוכות כאלה".

אנשים רעולי פנים הם, מדרך הטבע, אנשים שלא מוכנים לחשוף את זהותם. לעיתים אלה אנשי כוחות מיוחדים, שהחשאיות היא חלק מההילה שלהם; לעיתים קרובות הרבה יותר אלו מורדים או פושעים, שעושים זאת כדי להקשות על רשויות החוק לזהותם ולהביאם לדין. במקרה שלפנינו, קשה להמנע מהמסקנה שהשוטרים התנהלו כמו פושעים.

שוטרים אמורים להיות ניתנים לזיהוי. זה חלק מהבלמים שאנחנו שמים על כוחם להרע ולהשחית, כוח שהיה מוכר לכל מי שטרח לחשוב על ענייני מדינה מאז "מי ישמור על השומרים" של אפלטון, שהכיר כבר ב"המדינה" שכאן נקודת התורפה שלה (ומצא לה את הצולע שבפתרונות: השומרים ישמרו על עצמם). כששוטר מסיר את התג שלו, או מסתיר את פניו, הוא מעיד שבכוונתו לעבור על החוק, תוך ניצול הסמכות שמעניק לו החוק. כפי שאפשר לראות מהתמונה משמאל, שצולמה ב-12.11.10, שוטרים בשייח' ג'ראח שמסתובבים בלי תגי זיהוי הם דבר נפוץ למדי.

מן הראוי לציין שישראל סלחנית, סלחנית מאד, כלפי שוטרים כאלה. רק לעיתים נדירות מאד, שוטרים אלימים מוצאים את עצמם עומדים לדין. משטרת ישראל, שכפי שהעיר השופט דרורי עצרה אנשים בניגוד לחוק למרות שהיא היתה צריכה לדעת שהם מפירים פסקי דין בני 30 של בית המשפט העליון, לא שילמה על כך כל מחיר. לעיתים קרובות, אנחנו מוצאים ששוטרים שיקרו בבית המשפט – והם לא עומדים לדין על עדות שקר, אלא חוזרים לתפקידם כאילו כלום לא קרה, כדי שיוכלו לנצל לרעה שוב את הכוח שניתן להם.untagged policemen

במקרה של שייח' ג'ראח, כל הבעיות הללו מתמזגות עם בעיה נוספת: העובדה שמדובר במשטרה מוטה פוליטית. מפקדי המשטרה במחוז התארחו אצל המתנחלים וחגגו אצלם, והם אימצו את השפה של המתנחלים בהתייחסות למקום ("שכונת שמעון הצדיק"). העובדה שהם עברו על החלטות בית המשפט שההפגנות הן חוקיות, פעם אחר פעם, מעידה על כך שלפני שהם שוטרים, הם קודם כל יהודים לאומנים. למותר לציין שהפגנות מתנחלים בשייח' ג'ראח ובמקומות אחרים בירושלים לא זוכות לטיפול דומה.

או, כמו שתוארה משטרת ירושלים על ידי חיים חפר בשנות השמונים, "משטרת כ"ך". מסתבר שדברים לא משתנים הרבה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: במצרים, מתחילה חקירה כנגד מובארק וחבר מושחתיו כדי לברר למה, בעצם, מכרו לישראל גז במחיר נמוך יותר מכפי שהם מוכרים אותו למדינות אחרות – ולמצרים עצמם. בישראל, הסיכוי שתפתח חקירה כנגד יוסי מימן וחבר מרעיו, שהיו – על פי הטענות המצריות – מעורבים בעסקת שוחד, אפסי. זוכרים איך מכרו לנו את מימן כרב מג כלכלי, בשל ההצלחה שלו בביצוע העסקה עם המצרים? זוכרים איך הוא הזיז הצידה שר תשתיות – יוסי פריצקי – כשזה רצה לחתום על עסקת גז עם חברה בריטית? שמתם לב איך בדיוק דווקא עכשיו, כשהגז המצרי הופסק, חלה פתאום תקלה באסדה של ים תטיס, קרי יצחק תשובה? אין מה לומר, צירוף מקרים משונה מאד. אולי הגיע הזמן להלאים את הגז; נראה לי שהמהלך הזה יוריד משמעותית את מספר ה"תקלות".

(יוסי גורביץ)