החברים של ג'ורג'

משהו מוזר קרה לימין היהודי בדרך אל הבנק

רוב מוחלט של המדענים, והעולם, מודע להתחממות הגלובלית. למה דווקא הימין היהודי מכחיש אותה?

לימין היהודי יש לא מעט תכונות משונות. חלק מאנשיו, לדוגמא, עסוקים בגידול פרות אדומות. אחרים עוסקים בזעף בהכחשה של קיומם של פלסטינים או את קיומה של פלסטין. ובכל זאת, כנראה שהאמונה המשונה ביותר של הימין היהודי היא ההתעקשות על כך שאין התחממות גלובלית.

מי שהיה המסבירן הלאומי לכמה דקות, רן ברץ, פרסם לאחרונה מאמר שטוען שכדור הארץ דווקא הופך לירוק יותר. נדב אייל הוציא אותו לשחיטה, אז אני לא אטרח. עיון באתר שערך ברץ בשעתו, “מידה” – אתר שלמרבה הגיחוך היה בימה מרכזית של השרלטן טל חרותי, “וילהלם רוט”, שהשתמש בבימה שניתנה לו כדי לקדם מפלגה ניאו נאצית – מגלה שיש שם לא מעט מאמרים שיוצאים למלחמה ומכחישים את תופעת שינוי האקלים. אחד היותר זועפים שבהם נכתב על ידי אדם שמתואר כ”מנכ”ל ‘המרכז לפיתוח תעשייתי’ בוושינגטון ומחבר הספר ‘הטיעון המוסרי בעד דלקים מאובנים.” יש להדגיש כי “החברים של ג’ורג’” איננו לוקח אחריות על הקריאה ב”מידה”, וכל הנזקים הנגרמים לתבונת הקוראים הם על אחריותם בלבד.

“מידה” לא לבד בתחום. יש ברנש בשם ד”ר גבי אביטל, שהעובדה שהוא דוקטור לאווירונאוטיקה הספיקה לגדעון סער כדי למנות אותו לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך. אביטל נאלץ להתפטר מתפקידו לאחר שהתברר שכחובש כיפה הוא מתנגד לכך שתלמידי ישראל ילמדו את תיאוריית האבולוציה, אבל בדרך הוא גם הביע עמדות נחרצות נגד התחממות גלובלית.

לימין האמריקאי יש פטיש משונה עם ההתחממות הגלובלית, פטיש שעלה שוב לכותרות לאחר שדונלד טראמפ הודיע שהוא יסוג מהסכם פאריס. כולם יודעים שטראמפ כתב בעבר שהתחממות גלובלית היא קונספירציה סינית; שדולות אמריקאיות השקיעו סכומים עצומים כדי למנוע מאבק אמריקאי בהתחממות הגלובלית, וטענו – טענה שאתר “מידה” תמך בה – שיש קנוניה עולמית של מדעני אקלים. מסתבר שאם אתה מדען אקלים, אתה ממש שונא את התעשיה האמריקאית, ולא משנה איפה אתה חי.

או, לחילופין, שאתה מזועזע מהאפשרות של התחממות גלובלית ושהקנוניה היא פרי מוחם הקודח של האנשים שהביאו לכם את ה"מחלוקת" בשאלת הנזק שבעישון .

יש המון תנועות ימין בעולם. באופן משונה, פרט לאלה שבארה”ב ובישראל, הן לא מכחישות שינוי אקלים. בגרמניה, צרפת ובריטניה המפלגות השמרניות לא מכחישות את שינוי האקלים. הודו, שנמצאת בשליטה לאומנית, הודיעה בעקבות טראמפ שהיא תעמוד ביעדי פאריס ואף מעבר לכך. סין, שבשני העשורים האחרונים הפכה למובילה בתחום הזיהום ובהתאם בעליית גזי החממה, שבה והודיעה שהיא מחויבת ליעדי הצמצום של פאריס. הקונסנסוס המדעי בנושא מוחלט.

אז למה דווקא הימין היהודי מכחיש אקלים? פה צריך לזכור מה עוד הוא מכחיש: כפי שראינו במקרה של אביטל, הוא גם מכחיש אבולוציה. אפילו הכנסיה הקתולית לא מכחישה יותר את האבולוציה; היא טוענת שהבריאה בוצעה באמצעות אבולוציה (מה שמטיל צל מצמרר על הטענה שהאל הוא טוב, אם כדי ליישם את הבריאה צריכים מיליארדי ברואים למות ביסורים). אבל הנצרות הפרוטסטנטית, ערש הימין האמריקאי, מעולם לא יכלה לקבל אותה.

בשלושים השנים האחרונות, הזרים הימין האמריקאי לישראל כמויות כסף אדירות. את חלקן אתם רואים בתרומות לבנימין נתניהו (100% תרומות זרות), נפתלי בנט וטיפוסים דומים. אבל חלק ניכר מהן הוטבע בנסיונות ליצור תשתית אינטלקטואלית לימין הישראלי, כזו שתהיה בצלמם ובדמותם של מכונים אמריקאים מקבילים. זה לא כל כך עבד. אם לשמרנים האמריקאים יש את ג’ורג’ וויל, אנחנו נתקענו עם רן ברץ. אם להם יש צ’ארלס קראוטהמר, לנו קיבלנו את הגרשוניז (אם אתם לא יודעים, אל תשאלו. חראם על תאי המוח שלכם).

מסד אינטלקטואלי ימני לא נבנה פה, בין השאר משום שכזה מצריך יושרה, והימין היהודי לא יכול להיות ישר. אם יהיה ישר, הוא יצטרך לומר מה הוא יעשה בפלסטינים, ואז כנראה יצא לו סמוטריץ’. המהות של הימין היהודי היא חוסר יושר, התחמקות, קריצה, התפתלות, טיעוני אבל-הוא-התחיל ותראה, סוריה.

אז מסד אינטלקטואלי הכסף של הימין האמריקאי לא קנה, אבל הסייענים המקומיים שלו שתו, יחד עם הכסף, את התעמולה של הימין האמריקאי, כולל השגעונות של המקור. רוב הישראלים, ככל שהם מקדישים מחשבה לשאלת האקלים, לא נראה שמדובר בקנוניה סינית; הימין הקנוי ממשיך לפמפם את התפיסה הזו. רוב הישראלים לא עוסקים בשאלת ההפלות, כי בישראל היא נפתרה בפשרה עקומה, כמקובל – הנשים משקרות לוועדה והוועדה מעמידה פנים כאילו היא לא יודעת שמשקרים לה. אבל מבחינת הימין הקנוי, הפלות הן נושא. למה? כי הן נושא אצל מי שמממן אותם. כי השוחד יעוור עיני חכמים – ורבאק, אנחנו מתעסקים פה עם אנשים בקליבר של ארז תדמור ורן ברץ. גם כן חכמים.

לפעם הבאה שהם יאמרו לכם ששמאלנים עושים דברים כי מישהו שילם להם. הפוסל במומו פוסל.

הערה מנהלתית: בעקבות הפוסט האחרון, התקבלו תרומות רבות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ולא פחות מכך – קיבלתי פניות מעודדות מקוראים רבים, חלקן אישית (בהפגנה אמש.) אני רוצה להודות לכל מי שתמך; כתיבת הפוסט הזה היתה אחד הדברים הקשים שעשיתי בשנה האחרונה. אני מתכוון לעמוד, בעתיד הנראה לעין, בקצב של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

כמו כן, הייתי רוצה לדעת האם יהיה עניין בהרצאה פומבית, שתיערך בתשלום סמלי (20 או 25 שקלים). אם כן, אנא בחרו באחד מהנושאים הבאים:

א. ימי הביניים כהיסטוריה פוסט אפוקליפטית

ב. ההיסטוריה של היהדות כפי שמשרד החינוך לא היה רוצה שתכירו אותה

ג. מלחמת האזרחים האמריקאית

ד. מלחמת העולם הראשונה.

את הערותיכם בנושא אנא שלחו לכתובת המייל ygurvitz בשירות המייל של גוגל.

(יוסי גורביץ)

על רן ברץ, חופש ביטוי, ויושר אינטלקטואלי

מסתבר שהממונה המיועד על ההסברה לא מאמין בהסברה – אלא אם, כמסתבר, הוא יכול לגזור ממנה קופון

להיות ימני מודרני זה לומר שהממשלה לא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך, ואז לקבל על עצמך תפקיד ממשלתי שאתה לא מאמין בו: רן ברץ כמשל.

רבי המזל ביניכם שלא היו מודעים לקיומו של ברץ עד השבוע שעבר לא הפסידו הרבה. ברץ, מתנחל מכפר אדומים – אותה התנחלות בה גר בשעתו רונן שובל ושחלק ניכר ממייסדי “תנועת המרכז” אם תרצו הגיעו ממנה – הוא דוקטור לפילוסופיה שלא קיבל קביעות, והפך את ההחלטה המוצדקת הזו (אין לו פרסומים) לקרדום לחפור בו. מסתבר שיש כסף בלהיות קורבן מקצועי ימני.

ברץ היה ממובילי הקמפיין של אם תרצו נגד הקרן החדשה, ואחר כך הפך לעורך הראשי של מידה, לכאורה בטאון ימני אינטלקטואלי ובפועל עמותה ימנית (”אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית”) שמקפידה – כמקובל – להסתיר את מקורות המימון שלה. כעורך של מידה, הוא נתן במה למצדיק השואה אלון מזרחי ופרסם תוכן של מפלגה שונאת זרים עם גוון אנטישמי, ה-English Defense League. בין לבין, הוא פרסם שורה של מאמרים מייגעים אפילו ביחס לאתר שלו, שהפגינו בעיקר את סוג האנטי-הומור שמכונה בקרב חובשי הכיפות “ויצים.”

כל זה, כמסתבר, היה מספיק ללשכת ראש הממשלה כדי למנות אותו כאחראי הלאומי על ההסברה. ואז התחילו הצרות. קודם כל, התברר שברץ חושב שהרעיון של שליחת נשיא המדינה לדאע”ש (אפילו הם לא ירצו אותו!) הוא מצחיק, ובאותה הזדמנות אמר גם שלריבלין אין ממה לחשוש כי הוא לא חשוב מספיק להתנקשות. אחר כך הסתבר שהוא אמר על אובמה שהוא אנטישמי ועל קרי שהוא בגיל מנטלי של 12. כמקובל בקרב אנשי אם תרצו שמעמידים פני ימין שפוי, תוך זמן קצר נחשפה העובדה שברץ גם פינטז על בניית בית מקדש בהר הבית. זה היה השלב שבו לשכת נתניהו התחילה להשמיע קולות שאולי בעצם הוא לא ימונה לתפקידו, ולפני כיומיים ברץ הותקף על ידי סגן הנשיא ביידן עצמו, אם כי לא בשמו. למנות אותו עכשיו, זה כנראה לא סוג ההשתנה מהמקפצה שנתניהו לא רוצה להסתכן בו.

ברץ עצמו פרסם אי-התנצלות, שבפועל מחקה לאחור את כל קריירת הכתיבה שלו: כולה הוגדרה כ”דברים שנכתבו בקלות הדעת ולעתים בבדיחות הדעת.” אז בוא נראה: אתה דוקטור לפילוסופיה בלי פרסומים, וכל מה שיש לך הוא קריירת הכתיבה שלך. הרגע מחקת את כולה למפרע. מה בעצם הכישורים שלך לתפקיד? העובדה שאתה שייך לקונספירציה הימנית הגדולה, שמשתרעת מלשכת ראש הממשלה בואכה מכון שלם עבור באם תרצו, ארגוני קש אחרים והקריקטורה האנטישמית שמממנת את כולם?

אנשי הימין התחילו מיד לצווח שפוגעים בזכות הביטוי של ברץ (הנה דוגמא של עוד “אינטלקטואל” של מידה). בחדות: בולשיט. לכל אדם יש זכות להתבטא כרצונו מבלי שהמשטר ירדוף אותו (כן, ימנונים, זה כולל גם הערות מרגיזות של חנין זועבי); לאף אדם אין זכות מולדת לתפקיד ציבורי. האנשים שדרשו לפני 22 שנים למנוע את פרס ישראל מישעיהו ליבוביץ’ בשל דבריו עומדים כעת על זכותו של אדם למלא תפקיד ציבורי אחרי שגידף את נשיא המדינה והעליב את נשיא ארה”ב ומזכיר המדינה שלה.

אבל יש פה רמה נוספת של גיחוך: אחת העמדות שמידה של ברץ קידם בעקביות (שימו לב לשם העמותה: “אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית”) היא ליברטריאניות. לכאורה, יש סתירה בין ליברטריאניות – התפיסה שהמדינה לא צריכה להיות נוכחת בחיינו ושיש לפרק כמה שיותר ממנה כדי להעניק כמה שיותר חירות לאזרח – ובין העובדה שרוב הליברטריאנים בישראל תומכים בעצם במדינה יהודית מאד; הסתירה הזו נפתרת אם מתעלמים מהעמדת הפנים שמדובר בעמדה אינטלקטואלית ומבינים שזו כסות אידיאולוגית של חלאנים, במקרה שלנו חלאנים יהודים. (כן, אני יודע: יש כמה ליברטריאנים שאשכרה מאמינים במה שהם אומרים. נאחל להם רפואה שלמה ונזכיר שבמקרה הזה, 99% מהליברטריאנים מוציאים שם רע לכל השאר.)

ופה יש סתירה. התפיסה הליברטריאנית אומרת שהממשלה לא עושה שום דבר נכון; הדבר המתבקש הוא להקים ארגון פרטי שיעשה את זה. מהבחינה הזו, הבחירה של ברץ לקדם את הרעיונות שלו באמצעות מידה היא הבחירה הנכונה. אז למה החליט ברץ לקחת את כספי הממשלה ולקבל ג’וב ממשלתי, אם נתון שהממשלה לא עושה שום דבר נכון?

ואז מגיע זה. אני מודה לדדי שי על החשיפה ומבקש שלשכת ראש הממשלה תשלם לו את המשכורת של האיש שאמור היה לבחון את ברץ קודם למינויו.

baratz

שזה די מדהים. ברץ לא מאמין בהסברה. הוא חושב שהיא בזבוז של זמן ומאמץ. ואף על פי כן, שנה וחצי אחרי שהוא כותב את זה, הוא מקבל מינוי ציבורי, בכספי ציבור, כדי להיות אחראי על ההסברה. כלומר, ליברטריאן לוקח על עצמו תפקיד ממשלתי שהוא יודע שלא יכול לעבוד. כי, היי, משכורת ושורה נאה ברזומה.

אז זה מה ששווה היושר האינטלקטואלי של רן ברץ. זה מה ששווה הליברטריאניזם היהודי. וזה מה ששווה יכולות הבדיקה של לשכת ראש הממשלה. אלוהים אדירים, אלה האנשים שאמורים היו להוציא אותנו למלחמה עם איראן.

ועוד דבר אחד: מדהים לגלות שכאנטי-ציוני, יש לך כבוד רב הרבה יותר למוסדות המדינה – גם המיותרים, כמו הנשיאות – מאשר לימנים גאים כמו ברץ וחוגיו. בסופו של דבר, זה ההבדל: אני חושב על מדינה אזרחית, וברץ ודומיו חושבים על מדינת פולק, מדינה שצריכה להתבטל כדי לבטא את רצון העם היהודי. היינו בסרט הזה. כדאי שנצא ממנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

משתין מהמקפצה

שר התחבורה ישראל כץ מדגים את כל הכשלים של הימין הפוליטי היהודי

למרבה הצער, ישראל כץ עדיין פעיל בפוליטיקה הישראלית. הבריון שנזרק מהאוניברסיטה העברית אחרי שורה של תקריות אלימות וששימש אחר כך כעוזר של אריאל שרון הצליח לטפס למדרגת שר. ובשבוע האחרון, הוא מדגים לנו את כל מה שדפוק בימין היהודי בישראל.

זה התחיל בכך שגולש, פעיל ותיק למען תחבורה ציבורית, מחה על כך שהחל מאתמול (ה’) עד מחר בערב (ז’) אין תחבורה ציבורית, מה שיוצר מצב של סגר-זוטא בקרב מי שאין לו גישה לרכב פרטי. האיש פנה לכץ בדרישה סרקסטית שיארגן טרמפים למיליוני האזרחים שנתקעו בלי תחבורה ציבורית. כץ, בתגובה, ענה במילים הבאות:

“אענה פעם אחת בנושא. תפנה לבוז’י הרצוג שיתחייב לא לשבת בממשלה שלא תשנה את הסטטוס קוו, מפכן הצביעות שלך ושל חבריך לשמאל, מושכי השכר בעמותות “למען התחבורה הציבורית” הוכח בבחירות האחרונות, וקיבל את התשובה ההולמת בקלפי.”

התגובה המטומטמת של השר משכה לא מעט תשומת לב תקשורתית, וכתוצאה מכך כתב כץ סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, בו טען שהוא בסך הכל מיישם את הסטטוס קוו, וש

“הגולש המיתמם מירושלים תקף את ראש הממשלה באופן בוטה בעמוד הפייסבוק שלו, עוד קודם לוויכוח על התחבורה הציבורית, וחבריו בשמאל ממשיכים להשמיץ אותי ואת תומכי הליכוד בלשון גסה ושפה נמוכה […] אם כוונתם היתה אמיתית, הם היו פועלים בדרך אחרת, ומנסים להשפיע על כל המפלגות בכיוון עמדתם […] להרצוג, בו תמכו, הם נותנים פטור ולא דורשים ממנו להתחייב, כי הם רוצים לאפשר לו לשמר אופציות להרכיב ממשלה או לשבת בכל ממשלה, ואז הכל יהיה כשר…”

ואחרי שנערכה הפגנה של משתמשי תחבורה ציבורית זועמים נגד ביתו – לא משימה פשוטה, בהתחשב בכך שכץ חי במקום לא ממש זמין מבחינת תחבורה ציבורית – החליט כץ להשתין על משתמשי התחבורה הציבורית מהמקפצה. הוא יצא לטיול באיזה נחל, ואתמול (ה’) פרסם עוד סטטוס קצר, מלווה בתמונה: “בלי אוטובוסים, בלי מתי מעט המפגינים, סתם טיול שטח בנחל התאומים. חג שמח!”

וואו. מאז שיאיר לפיד כינה את המפגינים מולו “שנאוצרים עצבניים שנשכחו בגשם” ואמר ש”עוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה,” לא היה נבחר ציבור שירק כך על הציבור. הדבר היפה בבחירות האחרונות הוא שאנחנו כבר כמעט לא שומעים יותר על יאיר לפיד. אולי כדאי שישראל כץ ישים לזה לב.

אבל הבעיה היא לא רק שר שמחליט לחקות את מארי אנטואנט, תוך שימוש ברכב השרד שלו כמובן; היא גם קודם כל תפיסת העולם של כץ. נתחיל מכך שזו תפיסת עולם קונספירטיבית. לא יכול להיות, לתפיסתו של כץ, שיש אנשים שלא מרוצים ממדיניות התחבורה הציבורית שלו ושדורשים שינוי. אם הם דורשים שינוי, אז הם חורגים בכך ממעמדם כאזרחים, והם הופכים מיד לסוכנים חורשי רעה של מפלגות אחרות.

כאן המקום להזכיר, שוב, שתפקידה של הממשלה הוא לייצג את כל הציבור, לא את ציבור בוחריה, ושהיא מחוייבת לרווחת כולם. זכותם – ויש שיאמרו חובתם – של אזרחים היא לדרוש שינוי בדרכי שלום. הנסיון לשלול את הלגיטימיות של שינוי כזה הוא פעולה אנטי-דמוקרטית – מהסוג שהליכוד הצטיין בה בבחירות האחרונות.

כץ טוען שהוא דווקא מונע מתוך אידיאולוגיה לגיטימית: הרצון לשמור את הסטטוס קוו, אותו הוא מייחס בטעות לבן גוריון כראש הממשלה הראשון. וואלה. האם כץ יכול להצביע על המקום שבו מצע הליכוד תומך בסטטוס קוו? אה, נכון, אין לליכוד מצע. סליחה. אגב, קריאה של מכתב הסטטוס קוו המקורי מ-1947 תגלה במהירות שאין בו ולו מילה אחת על תחבורה ציבורית. למעשה, לכאורה המכתב מבטיח חופש מצפון – “הקמת המדינה זקוקה לאישור האו”ם, וזה לא ייתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקים מדינה תיאוקרטית. […] ברור שמן ההכרח יהיה להבטיח למפרע שוויון מלא לכל האזרחים והעדר כפיה או אפליה בענייני דת” – אבל לכולם ברור שהמטרה של בן גוריון היתה בסך הכל להוליך שולל את הגורמים הבינלאומיים, כדי שאלה יכירו בישראל; אין בה חופש מצפון עד עצם היום הזה.

כלומר, ישראל כץ אומר לנו שאי אפשר שתהיה תחבורה ציבורית בשבתות וחגים כי יש איזה מסמך מ-1947 שאוסר על זה, למרות שהוא לא. האם כץ מתכוון להחזיר אותנו למדיניות התחבורה הציבורית של המפלגה שלו ב-1947, השנה שבה התמחה האצ”ל בפיצוץ רכבות וקטרים? הציניקנים יאמרו שבחינה של מדיניות התחבורה של כץ לא מאפשרת פסילה של האופציה הזו על הסף.

אבל רגע, שניה. ישראל כץ תומך בסטטוס קוו? זה חדש, כי בינואר 2010, הודיע שר התחבורה כץ לבג”צ שהוא תומך בהפעלת “קווי מהדרין,” קרי קווי אפליית נשים, כל זמן שמדובר יהיה ב”הסדר וולונטרי.” מאז ימי הטורקים ועד 2007, לא היו “קווי מהדרין” שדחפו את הנשים לחלק האחורי של האוטובוס, אבל כשהגיע השינוי הבוטה הזה בסטטוס קוו, כץ דווקא היה בעד. מסתבר שסטטוס קוו זה משהו שמנפנפים בו כשאין לך תירוצים אחרים.

ומעבר לתיאוריות הקונספירציה וללעג לאזרחים, יש פה עוד הדגמה של שיטת הממשל של הימין היהודי: חוסר היכולת לקבל כל אחריות. כץ הוא שר התחבורה כבר שש שנים. הליכוד נמצא בשלטון, בהפסקות קצרות, מאז 1977. ב-38 השנים הללו, שלט הליכוד במדינה ישירות 20 שנים (1977-1983, 1990-1992, 1996-1999, 2003-2005, 2009-2015) וכשותף בכיר בממשלת אחדות עוד שמונה שנים (1984-1990, 2001-2003). מפלגת העבודה שלטה במדינה, מאז 1977, רק שש שנים (1992-1996, 1999-2001).

ואף על פי כן, כשכץ נדרש לגלות אחריות על תפקידו, הוא משליך אותה על ראש האופוזיציה. רוצים תחבורה ציבורית בשבת? לכו לבוז’י. אני? מה אני קשור? אני רק שר התחבורה. רוצים לצאת מהבית בחג ואין לכם רכב? לכו תקוששו קואליציה בכנסת. מה אתם רוצים ממני? מה, זה תפקידי להשקיע את המאמץ הפוליטי הזה? מה, אתם רוצים שאני אסתבך עם החרדים? רוצים אחריות, חפשו אותה אצל השמאל. למה לוי אשכול לא דאג לתחבורה ציבורית בשבת? מה עשה בשבילה קדיש לוז? מה, אנחנו פה בשביל למשול? נראה לכם? אנחנו פה בשביל לדבר על משילות!

וכמאמר המשורר, הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לא ריבונות, אדנות

הימין צווח שוב ושוב על כך שה”ריבונות” של ישראל נפגעת. הוא משתמש המון במילה הזו, אבל היא לא אומרת מה שהוא חושב שהיא אומרת

הימין היהודי למד בשנה האחרונה מילה חדשה: “ריבונות.” כל מהלך שלא מוצא חן בעיניו הוא “הפרת הריבונות.” יש משמרות של פלסטינים בהר הבית? זו “הפרת הריבונות” שם. הפגנות בישובים לא יהודיים נגד הקלגסת הכחולה? זו “פגיעה בריבונות.” הזעקות האלה עולות השכם והערב.

אתמול (א’) ביצע חיל האוויר הישראלי מספר התקפות בדמשק, בירת סוריה. לא ברור מה בדיוק הוא התקיף ולא ברור למה, אבל אין ספק שהתקפה אווירית היא אם כל הפרת הריבונות. באופן לא באמת מפתיע, לא שמענו את הימין היהודי זועק.

ולא רק משום שהוא צבוע: לא רק משום שהוא חושב, כמו רוב הציבור היהודי, שהריבונות של מדינות אחרות הן לכל היותר הצעה עבור צה”ל. גם העובדה שהממשלה הריבונית של ישראל נקטה בצעד שהוא קאזוס בלי מובהק מבלי לעדכן את הפרלמנט או את הציבור שלה, מבלי להסביר מדוע היא מפרה הפסקת אש ונוקטת בצעד שיכול לגרור מלחמה, לא הוציאה יותר מפיהוק מהימין היהודי שלנו.

הרי, אם אכן היה הימין היהודי אמון על שמירת הריבונות, הוא היה דורש להדיח מיד את הממשלה שעשתה שימוש כזה בצבא. הריבונות שייכת לנבחרי העם, לכנסת. היא הריבון בישראל, היא ולא הממשלה. מצב שבו הממשלה יכולה לקחת לעצמה את הסמכות הנכבדת ביותר, זו של יציאה למלחמה ללא התייעצות או הסברים לכנסת הוא מצב של ריבונות ריקה. שני אנשים – שר הבטחון וראש הממשלה – יכולים, בהסתמך על פקידים בכירים שאינם חייבים דיווח לאף אחד מהם, לחייב את המדינה למלחמה. ואחרי זה, הם לא יהיו חייבים בהסבר לאיש.

אפשר לטעון, בצדק מוחלט, שקודם כל כך היה תמיד; ושנית, שסמכות הכרזת המלחמה בישראל נתונה לממשלה, ולא לכנסת. כל זה נכון. אבל זה רק מבהיר עד כמה הדרישות ל”ריבונות” ישראלית מגוחכות, כשהאנשים שמעלים אותן מוותרים בקלות דעת כזו על הסמכות הריבונית החשובה ביותר. אתם רוצים ריבונות? אז אולי כדאי שתתחילו לא עם איזו עמותה שמקבלת כספים מקטאר, אלא ממוסד טיפה יותר רציני – הצבא שלכם. רוצים ריבונות? אולי תתחילו מהדרישה שהממשלה תהיה חייבת דיווח של ממש לכנסת על פעולות שיכולות לגרור את המדינה למלחמה, ושהכנסת תפסיק להיות חותמת גומי. אגב, רוצים ריבונות? אולי כדאי שתתחילו בהעפה של אביגדור ליברמן אל פח האשפה של ההיסטוריה, כי התכנית שלו לוויתור על שטחים מאוכלסים בפלסטינים ישראלים היא בגידה על פי סעיף 97 (ב’) לחוק העונשין: “מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו להביא כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם.” אם הריבונות הישראלית היתה חשובה כל כך לימין, אביגדור ליברמן היה מגורש ממנו בזפת ונוצות.

אבל, כמובן, הימין לא מאמין בריבונות. המילה שהוא מחפש, אבל לא ישתמש בה, היא “אדנות.” הימין שכח מה זה להיות ישראלי; הוא רק יהודי. כשהוא אומר “ריבונות,” הוא מתכוון לומר “אדנותם של היהודים על הלא-יהודים.” כשהוא תומך בלי לחשוב על כך בכלל בפעולות צבאיות מחוץ לגבולות ישראל, הוא תומך בהגמוניה יהודית במרחב. לא ריבונות ולא נעליים: אדנות והגמוניה. ריבונות היא מושג של מדינות, והימין היהודי אולי משתמש ברטוריקה של תורת המדינה, אבל במהותו הוא שבטי. אנשים שמקבלים את התפיסה של מדינה, מתייחסים ביראת כבוד לשימוש בכוח צבאי; השבט נמצא במלחמה תמידית. מדינה שייכת לכל אזרחיה; השבט שייך לאסופת הגברים נושאי הנשק.

אלה פניה של ה”ריבונות” היהודית, 2014. השתלבנו יפה במרחב: ה”מדינה” הערבית הממוצעת היתה שם קוד לאדנות סונית. ה”מדינה” היהודית היא שם קוד לאדנות יהודית. זה כל מה שנשאר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)