החברים של ג'ורג'

משטרת המשטר

כשהמשטרה הטילה סגר על פתח תקווה, היא הוכיחה שוב שהיא משרתת את המשטר ולא את הציבור

לא רציתי ללכת להפגנה השבועית בפתח תקווה שלשום. תכננתי ללכת, ואז התחרטתי. הייתי עייף מדי ורבאק, אוגוסט. ואז ראיתי בטוויטר שהמשטרה עצרה את מני נפתלי ואלדד יניב, החלה לחסום את הכניסות לפתח תקווה כדי למנוע את ההפגנה בכיכר גורן, ולבקש מאנשים חשודים למראה להזדהות ולציין לאיפה הם נוסעים. מכפר גנים הגיעו דיווחים על כך שהמשטרה מעכבת כל שלושה אנשים, בנסיון לברר אם הם מפגינים. וכן, לפי תקנות שעת חירום, כל שלושה אנשים יכולים להיחשב להתקהלות בלתי חוקית. בלי לחשוב יותר מדי, צייצתי את הכתובת של ההורים שלי כדי שכל מי שייתקל בשוטרים יוכל למסור להם כתובת לגיטימית אם גם לא רלוונטית.

לקח לי בערך שלוש דקות להבין שהרגע הפעלתי על עיר הולדתי ומגורי את נוהל בילעין. כשנוסעים להפגנה השבועית שם, נהוג לשנן שם של התנחלות סמוכה שיש בה אירוע כדי שאם חייל חשדן ישאל לאיפה אתה נוסע, תוכל למסור לו מידע שנראה אמין ולהמשיך אל היעד האמיתי. יש”ע זה כאן.

ואז הלכתי להפגנה מול תחנת המשטרה ברח’ שטמפפר. היו שם כ-100 אנשים כשהגעתי. כשעזבתי, היו כאלף. היתה הפגנת נגד עלובה מדי של שלושה-ארבעה ליכודניקים. כנראה שזה מה שדוד ביטן מסוגל לקושש בהתרעה קצרה. ושוב רשמה המשטרה הצלחה: הפגנה שאמורה היתה להיות נגד שחיתות הפכה, כרגיל, להפגנה על עצם הזכות להפגנה.

נזכיר מושכלות יסוד: בניגוד לטענת המשטרה, הפגנה איננה צריכה רשיון – ולא משנה כמה אנשים משתתפים בה – אם היא לא כוללת תהלוכות ונאומים מדיניים. לא שממש ברור מהו נאום מדיני. אחד הדברים שהצליחו להכניס למוח של ישראלים הוא שאין להם זכות להפגין, אלא אם מפקד המשטרה המקומי בעד זה. כמה נוח.

אולי הנקודה הקריטית בכל הפרשה העלובה הזו היתה ההודאה של המשטרה בבית המשפט, ביום ראשון, שבעוד שהיא התעקשה שמספר המפגינים בכיכר גורן לא יעלה על 50, היא אישרה 400 מפגיני נגד. התרגיל הזה חושף את מה שצריך היה להיות ברור מלכתחילה, עוד מהשבועות הראשונים של שבירת ידו של מני נפתלי ומעצר מפגין בודד עם שלט: המשטרה רואה את תפקידה לא כשירות הציבור, אלא כשירות המשטר. ההפגנות עושות רע למנדלבליט, אז המשטרה אצה להגן עליו ולא על זוכת הביטוי של הציבור.

זו כמובן לא הפעם הראשונה. מי שזוכר את ימי הפגנות המילואימניקים נגד אולמרט – לפני שידענו שמדובר בתרגיל של לשכת נתניהו; הוא ודאי היה קורא לזה נסיון הפיכה – יזכור גם שהמשטרה ניסתה לדכא אותן. אינני זוכר את שמו של האיש, אביו של אחד ההרוגים במלחמת לבנון השניה, אבל יום אחד נחתו עליו שני קציני משטרה ודרשו ממנו להודיע האם הוא מתכוון למחות באירוע שאולמרט אמור להגיע אליו. וגם זה לא היה חדש במיוחד: המשטרה היתה כלי של המשטר מאז ראשית ימי המדינה. רשמית, במשטרת ישראל מעולם לא היה אגף פוליטי, אבל תמיד היו לה קת”מים (קציני תפקידים מיוחדים), שבתחום העמום שלהם נכנס גם פיקוח ושיבוש של מתנגדים פוליטיים. עיקר הפעולה שלהם היתה כמובן במגזר הערבי, אבל הם היו פעילים גם נגד יהודים שחצו את גבולות הקונסנסוס המדומיין של המשטרה. הפנתרים השחורים בשנות השבעים – חתולים מאולפים ביחס למקור האמריקאי – הוטרדו, הותקפו פיזית, וסבלו ממעצרי שווא בנסיון להגן על מה שנשאר משלטון מפא”י. מפגינים, כל סוג של מפגינים כל זמן שהתנגדו לממשלה, סבלו מנחת ידה של המשטרה תמיד.

אני לא יודע מי נתן את ההוראה להתייחס לזירת הפגנות כאל זירת פיגוע ולמנוע מאנשים להגיע למקום. אני לא בטוח שהיתה הוראה, ושאם היתה היא לא הגיעה מהמפכ”ל. מפקדים מקומיים לא צריכים פקודות: הם מכוונים את עצמם לרוח המפקד. והם עוד לא הבינו שתפקידה של המשטרה הוא להגן על זכויות הציבור.

ואנחנו מדברים על משטרת ישראל, אז אחרי 70 שנים של בזיון וקצף אפשר להגיע למסקנה הסבירה שהיא כבר לא תלמד. את הגוף הזה צריך לפרק. להדיח את כל הקצינים מדרגת ניצב משנה ומעלה ולבנות את הכל מחדש. בקייב עשו את זה. אפשר לעשות את זה גם פה – כל מה שצריך הוא שהפוליטיקאים ירצו בכך. אבל להם אין עניין: יו”ר הכנסת סירב לאחרונה לאשר את עצם הקמתה של שדולה נגד אלימות משטרתית, והציע שחברי הכנסת שרוצים בכך ישתלבו בפעילות של השדולה למען השוטר.

אפילו במשטרה נשמעו קולות על כך שהפעולה במוצ”ש היתה מזיקה: דאגו שם לתדמית של המשטרה, שחבולה גם כך. חברים, הבעיה היא לא התדמית שלכם. הבעיה היא אי האמון הציבורי בכם. אנשים לא מדווחים על פשעים כי הם לא רואים טעם. ואתם הופכים את עצמכם במהירות ממטרד לאויב. אוי לנו אם נגיע לשלב הזה. כדי להציל את המשטרה מעצמה, צריך לפרק אותה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הציונים שכחו מה זה להיות יהודים

תומך נאצים יושב בבית הלבן, וציונים מספקים לו תירוצים. הגענו לשלב האד היטלרי של הציונות

סר רונלד סיים (Syme) ניסח, ב-The Roman Revolution שלו, כלל היסטורי פשוט: יש לשפוט אנשים על פי מעשיהם, לא על סמך הכוונות המיוחסות להם. אף אחד לא יכול לדעת מה בליבו של אדם. יש לשפוט אותו על פי דבריו ומעשיו. כל העולם, פחות או יותר, הבין אחרי השבוע האחרון שבבית הלבן יושב תומך נאצים. ובאופן בלתי נתפס, המדינה שחרתה על דגלה את הסיסמה “לעולם לא עוד” מגמגמת.

כמה דברים מצריכים הבהרה. קודם כל, לא מעניין אותי למה טראמפ התייצב לצד הנאצים. לא מעניין אותי אם הוא עשה זאת משום שהוא לא מסוגל פסיכולוגית להודות בטעות, או – מה שסביר הרבה יותר, לאור ההיסטוריה שלו – משום שהוא תמיד היה לאומן לבן. אין לי מושג מה טראמפ חושב – בדיוק כמו לכל אחד אחר – ואני שופט אותו רק על סמך מה שהוא אומר ועושה. אני משווה את הדברים שהוא אומר ועושה עכשיו לדברים שאמר ועשה כאשר היו, למשל, התקפות טרור מוסלמי.

טראמפ גם לא כל כך מעניין אותי. כלומר, אתה יושב ובוהה בדבר הזה כמו בתאונת דרכים ומחשב לאחור את קיצה של תקוותו (הבעייתית מאד, אני יודע) של העולם החופשי. טראמפ הוא לא הבעיה שלי. הוא הבעיה של האמריקאים. בהתאם, אני גם לא מאשים את נתניהו על ההצהרה החיוורת שלו בנושא. בסופו של יום, נתניהו – כפי שמעשיו מוכיחים – הוא לא ראש הממשלה של יהודי העולם, הוא ראש הממשלה של ישראל. וישראל, שנשענת לקיומה על תמיכה דיפלומטית, פיננסית וצבאית של ארה”ב, לא יכולה להרשות לעצמה להתנגש בנשיא ארה”ב. בוודאי כשמדובר במנהיג שלא נראה כמוהו, במקרה הטוב, מאז ווילהלם השני ובמקרה הרע מאז נירון קיסר. כן, נתניהו הרשה לעצמו ללכת ראש בראש עם הנשיא הקודם, אבל אני לא מתכוון לגנות אותו כשלשם שינוי הוא נוקט בזהירות.

וזה אומר שאת הרטוריקה על כך שישראל היא מדינת כל היהודים צריך לאפסן. במקרה המבחן, כאשר נאצים צעדו עם דגלי צלב קרס והצדיעו במועל יד מול בית כנסת, ממשלת ישראל הקפידה לשמור על האינטרסים שלה, לא על שלהם. שוב, אני לא יכול למתוח ביקורת על ההחלטה הזו, אבל יש לה משמעות ביחס לצורה שבה ישראל מדברת וחושבת על עצמה. למשל, חוק הלאום שמקדמת הממשלה קובע ש”המדינה תפעל למתן עזרה לבני העם היהודי הנתונים בצרה ובשבי בשל יהדותם.” את הסעיף הריק הזה אפשר לגנוז אחרי השבוע.

עד כאן ביחס לראש הממשלה ולממשלת ישראל עצמה. אבל מה שקרה השבוע מבחינת הימין הישראלי היה הרבה יותר חשוב. לדוברי הימין יש את החופש שאין לנתניהו או לממשלה. ופעם אחר פעם, הם התייצבו לצד הנאצים. כלומר, תוך איזה גינוי רפה, אבל מיד אחריו הגיע ה-what aboutism: אבל מה ביחס לשמאלנים. בדיוק מה שאמר טראמפ. לא כולם הגיעו לשפל המוסרי שאליו הגיע אריאל שנבל, כותב בתקשורת האדלסונית, שטען א. שהיתה אלימות שמאל בווירג’יניה וב. שהנאצים פעלו כחוק כי מותר בארה”ב להניף דגל נאצי. צריך לב מושחת ועין עיוורת, במיוחד מצד יהודי, כדי לתמוך בנאצים מול המפגינים נגדם מתוך איזה לגאליזם ריק.

אבל שנבל הוא עבד נרצע של נתניהו, ושל תנועת הימין שגורסת שלמען עמונה מותר להקריב את העם היהודי לנאצים. במןסף השבת של ידיעות היום (ו’) כתבו שני אנשי ימין, בן דרור ימיני ויועז הנדל, שנחשבים בדרך כלל ל”מרכזיים” יותר. שניהם כתבו בערך אותו הדבר: נאצים זה נורא, אבל אנטיפה ו-Black Lives Matter.

כלומר, מילה במילה מה שאמר טראמפ.

ימיני, כרגיל זהיר ומושקע יותר מהשניים, מיהר כמובן להביע הסתייגות מלאה מטראמפ בעודו כותב בדיוק את אותו הדבר. כדי לחפות על עצמו, הוא מיהר להזכיר את העובדה שרוב פיגועי הטרור בארה”ב (74%) מבוצעים על ידי ניאו נאצים, ומיד לאחר מכן תקף בשצף קצף את BLM ואת Jewish Voices for Peace. מספר המילים שהקדיש לשני הארגונים האלה דומה למספר המילים שהקדיש לגינוי הניאו נאצים.

מה עשו Black Lives Matter? ובכן, ימיני לא הקדיש תשומת לב למאבק שהם מנהלים על הזכות הבסיסית שלא להיירות בידי שוטרים משום שהם שחורים; זה לא מעניין אותו, הומניסט שכמותו. לא, מה שמטריד אותו הוא העובדה ש-BLM אומרים שישראל היא מדינת אפרטהייד, ושהם קובעים שישראל מבצעת בפלסטינים ג’נוסייד. כלומר, מול המעשים של הניאו נאצים – מאות הרוגים מפעולות טרור – העמיד ימיני מילים שלא מצאו חן בעיניו (אפשר להתווכח על שאלת הג’נוסייד, לא על שאלת האפרטהייד). JVP אירחו פעילה פלסטינית שלא נושאת חן בעיני ימיני, ושנטען שיש לה עבר טרוריסטי. שוב, מילים לעומת מעשים.

זה לא צריך להפתיע יותר מדי: ימיני מוביל בעשור האחרון את התפיסה המתעתעת שמילים יכולות להיות טרור, וש”דה לגיטימציה” מסוכנת בדיוק כמו פעולות מלחמתיות. בהתאם, העובדה שמישהו אומר משהו שימיני ממש לא אוהב שקולה בעיניו לאלימות. הוא אפילו לא חושב על זה יותר.

ימיני נוטה להגדיר את עצמו כאיש מרכז. הוא לא, כמובן. הוא איש ימין. כבר מזמן. והוא הסמן שמראה לנו איך נכנסה הציונות לשלב האד היטלרי שלה: הרגע שבו היא סוגרת שורות סביב נאצים. הציונים עוד לא משתתפים בהפגנות שלהם, כמובן, לא נעים והכל, אבל הם לגמרי מספקים להם תחמושת תעמולתית. תראו, בלאק לייב מאטרז! תראו, להפגנת הנגד לא היה רשיון! תראו, זה לגמרי חוקי לצעוד עם דגל נאצי! חוקי בדיוק כמו חוקי נירנברג!

אה, רגע.

הסיבה פשוטה ותוארה לעייפה. ישראל היא מדינה גזענית שמנהלת מדיניות גזענית ומדיניות של טיהור אתני מרגע קיומה. המדיניות הזו הופכת לבלתי לגיטימית מיום ליום, אז צריך למצוא בעלי ברית שיהיו בסדר עם זה. בעלי הברית האלה הם, מה לעשות, נאצים. הם צריכים לגיטימציה, והציונים יספקו להם אותה בתנאי שהם יספקו להם לגיטימציה למדיניות הטיהור האתני. שני הצדדים מתמזגים בשנאת המוסלמים שלהם ובשנאת הליברליות והקידמה שלהם.

או, כפי שנתניהו היה מנסח את זה, הציונים שכחו מה זה להיות יהודים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אובייקטיביות, שובי הביתה, סלחנו על הכל

הגיע הזמן להשתחרר מאשליית ה”אובייקטיביות”. היא משרתת רק את השליטים

ממשלת ישראל החליטה להשתלב במרחב, והיא מתכוונת להפסיק את פעילותה של רשת אל ג’זירה. או, למצער, להעיק עליה – כי בכלל לא בטוח שיש לה סמכות חוקית להפסיק את פעילותה. משרד החוץ, אגב, חושב שזה רעיון ממש לא מוצלח, אבל מבחינת שר החוץ אם המדינה תשרף וזה יקושש לו עוד שני מנדטים, אז נלך על זה. בהתאם, הודיע אתמול (ד’) ניצן חן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, שלע”מ תשלול את תעודת העיתונאי של אליאס כראם, כתב אל ג’זירה. לחן היה נימוק מעניין: כראם לא אובייקטיבי.

מדוע כראם איננו אובייקטיבי? משום שהוא אמר בראיון שהעבודה העיתונאית שלו היא חלק מהמאבק שלו למען שחרור העם הפלסטיני. חן אמר, כחלק מהנימוקים שלו, שדבריו של כראם ”מעמידים בסימן שאלה את יכולתו לסקר כעיתונאי מקצועי, נציג רשת זרה, את הסכסוך הישראלי פלשתיני בו לדבריו הוא נוטל חלק פעיל.”

איזו ערימה של צואת פרים מהבילה.

אם השם ניצן חן אומר לכם משהו, זה משום שפעם הוא היה עיתונאי. אתם עשויים לזכור אותו מתקרית ה”תצא בחוץ.” לאחר סיום עבודתו כעיתונאי עבר חן, תוך שמירה על אובייקטיביות כמובן, לשרת בשלל תפקידים ממשלתיים. המוסדות הלאומיים שלו, כמובן, לא הפריעו לו לעשות עבודה אובייקטיבית כעיתונאי.

הכתב הממוצע בישראל הוא מצביע מרכז, לפיד/קדימה כזה, והוא יוצא צה”ל. הוא מגיע עם מטען יוצא דופן לעבודה שלו: ההנחה הבסיסית שצה”ל הוא מהטובים, ההנחה השקופה לחלוטין שציונות היא דרך החיים הנכונה, היעדר יכולת בסיסית לתקשר עם פלסטינים, אמונה מובהקת שהדברים של צה”ל הם מובנים מאליהם אלא אם יש מידע שבעליל סותר אותם. הוא מאמין, בלי אפילו לדעת שהוא מאמין, בתפיסת שוק חופשי; וכמובן, הוא מאמין שליהודים יש זכויות יתר היסטוריות בשטח שהיה פעם פלסטינה המנדטורית.

אף אחת מהאמונות הללו איננה “אובייקטיבית.” כולן נקיטת עמדה מובהקת. אבל זו העמדה של השלטון, אז אף אחד לא שם לכך לב.

בכל בוקר, מדווחים שלל כלי התקשורת הישראליים על שלל הציד הלילי של חמושינו האמיצים: 6ק3 עצורים פלסטינים, חלקם קטינים, שמכונים אוטומטית “מבוקשים” ושמיד מועברים “לחקירת שירותי הבטחון.” אף אחד לא שואל האם הם אכן מבוקשים, למה בעצם עצרו אותם, האם הצבא יביא אי פעם ראיות גלויות נגדם, ומה ניצב מאחורי המושג “חקירת שירותי הבטחון.” האם מדובר בעינויים אקטיביים? פסיביים? מכות? סטירות? סתם מניעת שינה? איומים? איומים על בני משפחה? אין מה לראות פה, לכו הביתה. אנחנו “אובייקטיביים.”

לפני שבוע רעשה הארץ כאשר חקיין כלשהו ניסה להפיל בפח את אמנון אברמוביץ’, ולגרום לו לומר שהוא חותר תחת בנימין נתניהו. ודאי שאברמוביץ’ ישמח לראות את נתניהו נופל. למישהו יש ספק בכך? יש לנו מושג ברור מהן עמדותיו של אברמוביץ’, אבל בשל הקשקוש ה”אובייקטיבי” אסור לו לומר מהן. מישהו חושב ברצינות שקלמן ליבסקינד אובייקטיבי? נחום ברנע? בן כספית?

אדם הופך להיות עיתונאי, בהנחה שהוא לא ציניקן מושלם או ניהיליסט, משום שהוא מאמין שהעולם מצריך תיקון; שחשיפת העוולות תוביל לתיקונן, או לפחות לפעולה לעבר תיקון; ושהציבור צריך לדעת מה נעשה בשמו. עיתונאי יעסוק במה שמטריד אותו ומציק לו. ברגע שבחרת לתאר נושא מסוים ולא אחר, האובייקטיביות שלך עפה מהחלון. עצם המסגור של האירוע המתועד כבר מנטרל את האובייקטיביות.

כשעיתונאי ישראלי מתאר משהו, הוא תמיד מביא איתו את השקפת עולמו. לעתים קרובות הוא אפילו לא מודע לה. כשאתה מתאר הפגנה פלסטינית כ”הפרת סדר”, המילה עצמה חסרת אובייקטיביות: היא אומרת שיש סדר טבעי, זה של כיבוש, ויש מי שמפר אותו. אנחנו אפילו לא חושבים עליה. כשעיתונאי ישראלי כותב, בלי מחשבה יתרה, את המילה “התבוללות”, הוא מדבר על המצב שבו בן העם הנבחר מוותר מרצונו החופשי על הניצוץ האלוהי שבו ובוחר להיעלם בעמים. אין שום דבר אובייקטיבי בביטוי הזה: הוא אוטומטית מכפיף את אושרו של הפרט לצורך של הקהילה היהודית-אורתודוקסית לשרוד עוד דור. העובדה שהביטוי הזה הוא הכל חוץ מאובייקטיבי לא מפריעה לו להיות בכל מקום.

היסטורית, התפיסה שעיתונות צריכה להיות "אובייקטיבית" היא צעירה ביחס. היא תולדה של שנות ה-50 בארה"ב. לא בטוח שהיא הועילה במשהו לחיינו. הפוליטיקאים למדו תוך זמן קצר איך לנצל אותה: פוליטיקאי אומר שקר מובהק כלשהו – הדוגמא שהוציאה אותי בשעתו מהכלים היתה כשנתניהו אמר שהוא יורשו של שרון, שבועיים לאחר שהגדיר אותו כדיקטטור – ואתה צריך לדווח על השקר הזה כאילו הוא תלוי באוויר. אם תכתוב את האמת לצד הציטוט השקרי, אתה "לא אובייקטיבי."

אז לא, אליאס כראם איננו “אובייקטיבי.” הוא בן לעם שחי תחת כיבוש והוא מתאר את המצב כפי שהוא רואה אותו, לא כפי שהקונסנסוס הציוני היה רוצה שיראו אותו. בכך הוא עושה עבודה עיתונאית מהמדרגה הראשונה: אומר את מה שהשלטון שתחתיו הוא פועל היה מאד רוצה שלא נשמע. עיתונות, אמר אורוול, היא לכתוב משהו שמישהו לא רוצה שיתפרסם; כל השאר הוא יחסי ציבור. וכשאתה בוחר לפרסם משהו שמישהו לא רוצה שיתפרסם, אתה “לא אובייקטיבי” כלפיו.

לכולנו ייטב אם נפסיק לדרוש מעיתונאים אובייקטיביות בלתי אפשרית, ונתחיל לדרוש מהם לדבר על ההטיות שלהם בגלוי. הם לא יהיו טובים פחות או מוטים יותר. אנחנו נדע עם אילו הטיות אנחנו צריכים להתמודד. ואשר לניצן חן – טוב, יש שמות לעיתונאים שחוצים את הקו והופכים לצנזורים.

ועוד דבר אחד: אתמול הודיע חיל האוויר בקול תרועה וחצוצרות שהוא תקף שיירות של חיזבאללה בסוריה כ-100 פעמים בחמש השנים האחרונות. אני מבין שהחיל צריך להצדיק את התקציבים שלו. מעבר לכך שההודעה הזו מפרקת לגורמים את הטענה הישראלית שהיא לא מתערבת במלחמת האזרחים הסורית, ציין יפה יוסי מלמן שבמשך שנים אסור היה לכתוב את זה אלא רק לייחס את הדיווחים על התקיפות ל”מקורות זרים.” לפעם הבאה שיגידו לכם שמאחורי הצנזורה יש שיקולי בטחון.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איך קנה נתניהו שלטון בכסף זר

הפיל שבחדר: ישראל היום כולו הוא שוחד בחירות, ונתניהו שיקר בנושא

ראש ממשלתנו היקר מסובך בשורה של פרשיות, אבל יש אחת מהן שהיא שוחד מובהק – ואף על פי כן איש כמעט איננו מדבר עליה. אנחנו מדברים על שוחד ענק, של עשרות עד מאות מיליוני שקלים. הכוונה, כמובן, ל”ישראל היום”, שמשמש את נתניהו מטעם אוליגרך זר שעשה את כספו מרווחי הימורים – ועל פי חלק מהטענות שהועלו נגדו, גם מרווחי זנות. וכפי שיוכל להועיד רועה הזונות של הליכוד, אורן חזן, השניים הולכים יד ביד.

נזכיר. “ישראל היום” יוצא לאור מזה יותר מעשור, מאז יולי 2007. לכל אורך שנות קיומו – עם, יש להודות, מספר חריגים בולטים בשבועות האחרונים, שגרמו לפרשנים לתהות האם אדלסון העביר את נאמנותו לנפתלי בנט – ייצג העיתון לא את הימין הישראלי, אלא את בנימין נתניהו. על ההבדלים בין שני הדברים, ועל הצמדותו של העיתון לנתניהו ולא לימין, עמד אתר העין השביעית בהרחבה.

בשבוע שעבר, הכריע בית המשפט העליון סופית בעתירה שהגיש רביב דרוקר ושדרשה לחשוף את מועדי שיחות הטלפון בין נתניהו, המו”ל אדלסון והעורך לשעבר רגב. נתניהו נדרש למסור את הנתונים. ההחלטה מגיעה אחרי שנתיים וחצי של מאבק משפטי של נתניהו, רגב ואדלסון כנגד מסירת הפרטים. ברקע עומדת השאלה: האם ישראל היום הוא אכן עיתון, או שהוא בטאון של לשכת נתניהו? הטענה שבשלה הגיש דרוקר את העתירה היא שעל פי שורה של דיווחים, מדי לילה היה רגב – לפני שנזרק לכלבים על ידי אדלסון – מנהל שיחת טלפון, שלאחריה היתה לעתים הכותרת הראשית משתנה דרמטית. האם הכותרת הוכתבה לו על ידי נתניהו? אולי נדע בקרוב.

לקראת הבחירות האחרונות, ב-2015, עתר עו”ד שחר בן מאיר לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה למנוע את פרסום ישראל היום במהלך הבחירות, שכן מדובר במימון מפלגות בלתי חוקי. נתניהו הגיש תצהיר, הוגש על ידי עו”ד דוד שמרון, ובו נכתבו הדברים הבאים:

“לתנועת הליכוד וליו”ר תנועת הליכוד וראש הממשלה מר בנימין נתניהו אין ולא היה כל קשר של שליטה או קשר ארגוני כלשהו, מכל מן וסוג שהבוא, עם “ישראל היום” או עם מערכת העיתון או עם עיתונאים הכותבים בו, שהיה בו או שיש בו כדי להשפיע על שיקולי העריכה של העיתון או על תכניו או על הקמתו, היווסדו או ניהולו השוטף.”

או, בלשון החביבה על נתניהו, אין כלום כי לא היה כלום.

בעקבות התצהיר, דחתה ועדת הבחירות המרכזית את העתירה, תוך שהשופט ג’ובראן מציין כי לא הוצגו די ראיות כדי להתגבר על התצהיר.

תצהירו של נתניהו לווה בתצהיר של אחד שלמה פילבר, אז יו”ר מטה הליכוד והיום חשוד בעבירות מרמה והפרת אמונים כחלק מתפקידו כנאמנו של נתניהו במשרד התקשורת. דוד שמרון חשוד בפרשת הצוללות. נתניהו חשוד בפרשת 2000, שבה זמם יחד עם נוני מוזס כדי לקשור נגד כלל צרכני התקשורת בישראל. על פי הדיווחים, שנתניהו לא הכחיש, הוא הציע למוזס לרסן את ישראל היום ובתנאי ש”ידיעות אחרונות” ירסן את הביקורת נגדו. נתניהו טוען להגנתו שהוא בסך הכל רימה את מוזס. הבעיה היא שעדותו של אדלסון מסבכת אותו: האחרון אמר למשטרה, על פי הפרסומים, שנתניהו אכן פמנה אליו בבקשה לברר האם אפשר לסגור את מוסף השבת של ישראל היום, שהציק במיוחד למוזס.

בעקבות חשיפת פרשת 2000, פנה עו”ד שחר בן מאיר ליועץ המשפטי לממשלה בינואר 2017 בדרישה לחקור האם התצהיר שהגישו נתניהו ופילבר לקראת בחירות 2015 לא היה תצהיר כוזב. יצוין שהפניה הזו בוצעה חודשים לפני שאדלסון מסר את עדותו וקודם להפיכתו של ארי הרו לעד מדינה. בשיחה טלפונית היום אמר עו”ד בן מאיר כי קיבל תשובה מהיועץ המשפטי על כך שהנושא הועבר לפרקליט המדינה, וזה כתב שהנושא הועבר למשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים. הטחנות, כידוע, טוחנות לאט.

לא צריך לחכות לפסק הדין הסופי והחלוט כדי לעמוד על כמה עובדות בסיסיות. השיחות בין מוזס ונתניהו התבססו על ההבנה בין הצדדים שלפיה נתניהו אכן יכול להביא לכך ש”ישראל היום” ישנה את מדיניותו. גם אם ניקח את הטענה המקלה ביותר של נתניהו, לפיה הוא בסך הכל עבד על מוזס (למה? לשם מה?), הרי עדיין עומדת בעינה העובדה שבניגוד לתצהיר שלו ושל פילבר, לנתניהו היתה השפעה יוצאת דופן על העיתון – חזקה מספיק כדי לשכנע את המו”ל המתחרה שהוא יכול לעמוד במילתו. העובדה שנתניהו אכן גישש אצל אדלסון האם ניתן להפסיק את פרסום המוסף השבועי רק מחזקת את התפיסה הזו.

תצהיר שקרי הוא עדות שקר. במקרה הקל ביותר, נתניהו הלך לבחירות 2015 כשהוא נהנה משוחד בחירות באמצעות עדות שקר. במקרה הרע יותר, נתניהו נהנה משוחד בחירות בעלות של מאות מיליונים במהלך כל העשור האחרון. את הכסף הוא קיבל, כאמור, מאוליגרך זר שהביע עוינות לעצם קיומה של דמוקרטיה ישראלית. פעם, כשנתניהו היה ראש האופוזיציה, הוא חגג על המילים של מבקרת המדינה מרים בן פורת – “קניית שלטון בכסף” – שהתייחסו למפלגת העבודה, תוך שהוא משמיט לנוחותו את העובדה שבן פורת התייחסה לבחירות בהסתדרות. קניית שלטון בכסף, ובכסף זר, זה בדיוק מה שעשה נתניהו – לפחות ב-2015 וכנראה גם ב-2009 וב-2013.

ועוד דבר אחד: המדינה תיאלץ לשחרר ממעצר מנהלי את אליה נתיב, בן 19, לאחר שהוחזק במשך חודשיים ללא הגשת כתב אישום. הסיבה לכך היא שלמדינה אין ראיות. נתיב, אותו מגדירה המשטרה החשאית כאחד ממובילי “תשתית המרד” בגדה, חשוד בהצתת כלי רכב והשחתתם. אני לא מזלזל בכך כלל, אבל רבאק, אלה עבירות רכוש. אפשר היה לחשוב שהמדינה משתמשת במעצר מנהלי בצורה מדודה, אבל שוב מסתבר שזה פשוט לא נכון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הנחש שמכיש את עצמו

גמאל נתניהו יוכל להאשים את אביו בתביעת הדיבה שחטף

יורש העצר המיועד, גמאל נתניהו, ספג אתמול (ג’) תביעת דיבה מארגון מולד, לאחר שכתב סטטוס בפייסבוק שבו טען שמולד היא “ארגון אנטי ציוני” שממומן על ידי “הקרן להשמדת ישראל.” גמאל העלה כאן לפחות טענה אחת שהיא דיבתית במובהק: אפשר להתווכח על ה”אנטי ציוני”, אבל אין ספק שמולד לא ממומנת על ידי גוף בשם “הקרן להשמדת ישראל”, גם משום שגוף כזה איננו קיים וגם משום שמולד מעולם לא היתה מסכימה לקבל כסף מארגון כזה. בניגוד לאם תרצו, למשל, ארגון שבית משפט קבע שאין מניעה לקרוא לו ארגון פאשיסטי, שהדובר שלו הודיע בעבר שהוא ייקח כסף גם מהיטלר.

אני מזכיר את אם תרצו לא במקרה: היא החוליה המחברת. גמאל לא היה מסוגל להעלות על דעתו את הביטוי “הקרן להשמדת ישראל” אלמלא פועלה של אם תרצו. זו יצאה בקמפיין השמצות מטורף כנגד הקרן החדשה לישראל בשנת 2010, בסיוע נלהב של התקשורת הימנית – אבל אף אחד מחוץ לעולם העמותות לא שמע על הקרן קודם. היא לא היתה חלק מהשיח. אם תרצו הפכה אותה לשעיר לעזאזל של כל מה שרע בישראל.

נניח עכשיו לפאשלה הגדולה של הקרן ב-2010 – היא לא נכנסה באמאמא של רונן “סוחר בעקיפין עם איראן” שובל וגנב האמל”ח ארז תדמור, והיה לה על מה – ונעבור לסיבה שהתביעה של גמאל היא תוצאה של פעילותו של אביו.

אם תרצו, בניגוד לתעמולה שלה (שמלכתחילה היתה מלווה בבריונות, כמו האיום בתביעה על ויקיפדיה אם תעז לכתוב שהיא ארגון ימין) היתה זרוע ביצועית של לשכת נתניהו. היא היתה הפיקציה שמאחורי מחאת המילואימניקים. היא קיבלה כסף מאיש לשכתו של נתניהו, יואב הורוביץ, ב-2008; והיה חשוב לה עד כדי כך להעלים את המידע הזה, שהיא הסתירה את הדו”חות הכספיים של אותה השנה עד שרשם העמותות איים לסגור אותה. בשנת 2007, כפי שחשף רביב דרוקר, רונן שובל כתב לנתניהו מסמך אסטרטגי על הדרך להשתמש במחאת המילואימניקים כנגד אולמרט. הבוקר (ד’) חשפו אורי בלאו וחיים לוינסון שארי הרו, איש הכספים של נתניהו, קיבל תשלום גבוה ומשונה – 105,000 דולרים – מעמותה שקשורה לנתניהו. היא היתה ידועה בשם One Jerusalem, ואחר כך שינתה את שמה ל-Americans for . Jerusalem. בשנת 2012 היא ועמותה אחרת תרמו לאם תרצו מיליוני דולרים.

בקיצור, אבא של גמאל הוא שהפיץ – באמצעות זרוע שה-plausible deniabilty שלה הופרכה – את כל הבדותות על “הקרן להשמדת ישראל.” הוא זה שהפך את המושג הזה לרווח בשיח – על כל פנים, בשיח של תא התהודה הימני. הוא זה שהפיץ את התפיסה על ארגונים שרוצים ישראל אחרת כעל “ארגונים אנטי ציוניים” (לא שאני נגד ארגונים אנטי ציוניים, חלילה). זו האווירה שגמאל ספג בבית. זו האווירה שהוא התחנך עליה. אנחנו יודעים שהוא היה גזען קטן גם קודם, קשה להניח שהחיים בבית התהודה בבלפור שיפרו את יכולת החשיבה או הביטוי שלו.

לנתניהו האב יש אובססיה ארוכת שנים עם ארגוני זכויות אדם. הוא רואה בהם – במידה של צדק – את המחסום האחרון בפני שלטונו. אחרי הכל, כשראשי האופוזיציה לפיד והרצוג מתחרים על מי יחזיק בתואר “האפס שהתגלם בבשר” כל מה שנשאר הוא קבוצה קטנה, נחושה, אמיצה של אנשים שמעזים לומר שיכול להיות פה אחרת וטוב יותר, משהו שהוא לא היאוש הבלתי נגמר של לנצח נחיה על חרבנו, לא השמיר והשית של ביבילנד. אז הוא הפעיל מבצע ארוך שנים נגד הארגונים הללו, במימון כסף שחור מחו"ל, במטרה לבצע להם דה-לגיטימציה מוחלטת, לחסל את היכולת שלהם להעביר מידע לחלק של הציבור שעוד רוצה בו.

ואז בנו יקירו הועלה על המוקש שהאב עצמו טמן: גמאל כל כך ספג את האוויר של “הקרן להשמדת ישראל”, שהוא פתח את עצמו לתביעת דיבה. שמגיעה חודשים ספורים אחרי שהמשפחה הקדושה תבעה את יגאל סרנה. ולרוע מזלו של נתניהו ג’וניור, הפעם לא ניצבים מולו אנשים מבוהלים, אלא אנשים נחושים, מחושלים באש השנאה שהופנתה אליהם בשנים האחרונות, והם מכים חזרה.

שייקספיר היה עושה מזה טרגדיה. אני, אמון על "באבוד רשעים רינה", הולך לשים יד על פופקורן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לשחיתות תמיד אנחנו

שחיתותו של המגזר הערכי בעיני עצמו

החל מסוף השבוע, כשהתחילו לצאת עוד ועוד פרטים על רכבת החקירות הדוהרת של בנימין נתניהו, התחילו להגיע פוסטים שוצפים של הימין המתנחלי. בלטו בהם ארא”ל סגל, שמעון ריקלין, והגרשוניז. כמובן, פוסטים מהסוג הזה הגיעו גם מהכלבלבים של ראש הממשלה, אלו שבלעדיו אין להם קיום: ביטן, אמסלם, הנגבי ודומיהם, אבל זה היה צפוי. למה דווקא הימין היהודי קפץ מרבצו? למה דווקא אנשים שאף אחד לא חושד בהם שיצביעו לנתניהו קופצים להגנתו? למה איילת שקד, שרת המשפטים, מבהירה שנתניהו לא צריך להתפטר?

אצל סגל יצא המרצע מהשק במהירות: המטרה של החקירות, הוא כתב בטוויטר, היא “לגרש יהודים מביתם.” טראומת ההתנתקות של המתנחלים וסייעניהם קפצה מיד. נתניהו הוא האיש שחוסם כל פינוי התנחלויות. אם ייעדר, הכל יכול לקרוס.

בקצרה, המגזר הערכי בעיני עצמו – יש להם מערכי שיעור על האנס אופק בוכריס, למדנו בסוף השבוע – מתגייס להגן על הלטיפונדיות שלו, על מדינת הרווחה שקושש לעצמו בגדה המערבית. וכדי לעשות את זה, אין לו שום בעיה לתמוך בשחיתות ובמנהיגים מושחתים. והאם השחיתות תרקיב את המדינה? בעסה. בניגוד לישראלים מן השורה, להם דווקא יש ארץ אחרת.

העניין הוא שהתמיכה הזו בשחיתות לא צריכה להפתיע אותנו. היא תמיד היתה שם. אני מפנה את תשומת לבכם לשנים 2002-2003. ראש הממשלה אז הוא אריאל שרון, מהמושחתים שבהם. לאט לאט מתחילות הפרשיות לצאת החוצה: דודי אפל, האי היווני, סיריל קרן, השוחד בפריימריז של 1999. מי מתייצב להגנה עליו? המגזר שלו, המגזר הערכי מכולם, זה שעבורם בנה את המדינה הפרטית בגדה. מי שעשה עבורם את כל העבודה השחורה של גניבת אדמות והלבנתן זוכה להגנה כל כך הדוקה, שאתרוג היה נחנק למוות ממנה.

באה פרשת ליאורה גלאט-ברקוביץ’. זוכרים אותה? היא היתה פרקליטה בכירה שקלטה שאנחנו הולכים לבחירות 2003 מבלי שאף אחד יידע על החקירה המרכזית נגד שרון, משהו שהציבור צריך לדעת, אז היא הדליפה את הפרטים לברוך קרא. התנהל נגדה ציד מכשפות, ובתקשורת הוא הובל על ידי הגווארדיה של מועצת יש”ע. הם לא רצו לדעת ולא רצו שאחרים ידעו.

רגע, רגע, תאמרו לי. על מה אתה מדבר? הרי השמאל אתרג את שרון, לא הימין! ובכן, זו האגדה הנפוצה, שפומפמה על ידי המתנחלים ונתניהו אחר כך. אגדה נפוצה מאותה הסדרה היא הטענה שנתניהו התנגד להתנתקות. בולשיט. הוא הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ואחר כך – בתפקידו כשר אוצר – גם מימן אותה. ההתנתקות היא פרשת קו המים: ברגע שהיא פרצה, בסוף 2003, שינה המחנה הערכי מכולם באחת את טעמו. מהגנה על שרון הוא עבר להתקפה על שרון. פתאום האיש שבנה את ההתנחלויות הפך לאיש המושחת ביקום. מנהיגי מועצת יש”ע, שקידמו את הספינים של שרון רק כמה ימים קודם לכן, קראו פתאום לכל מי שיש לו מידע מפליל על שרון להתייצב במשטרה.

כמובן, האיש שהיה לו את מירב המידע המפליל – המחבל היהודי זאב פרידמן, כיום חבר, שמוכר בכינוי הפשע שלו “זמביש” – לא עשה שום דבר מטומטם מהסוג הזה. אם הוא היה מתייצב במשטרה ומוסר עדות על כל הפשעים של שרון שהוא הכיר, הוא היה מפליל לא רק את שרון אלא קודם כל את עצמו ופחות או יותר את כל ממסד המתנחלים.

התקשורת הישראלית, מצידה, המשיכה לתאר את פשעיו של שרון ואת החדשות נגדו בפירוט. היא הקדישה תשומת לב מיוחדת ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שסגר בתואנות שווא את תיקי האי היהודי, ואין ספור קריקטורות הוקדשו לבנו החומק מחקירה של ראש הממשלה, גלעד שרון. ראש הממשלה עצמו התפוצץ בשלב מסוים על צמרת הממשלה, ביום שבו אחד מבניו זומן שוב לחקירה, וצעק עליהם כשהתלוננו על קיצוץ תקציבי “בלי בכי ובלי נהי.” האמת לא שינתה למתנחלים – היא תמיד היתה האויב. הם כבר יצרו את האגדה על השמאלני המרושע מלשכת הראש הממשלה שגירש יהודים חפים מפשע תוך סיוע של התקשורת, שהעלימה את פשעיו.

ועכשיו אנחנו רואים חזרה על הדפוס הזה. האנשים ששקרנות תמיד היתה אמנותם מגינים עכשיו על ראש הממשלה המושחת ביותר שידעה ישראל, שלעומתו פשעיו של שרון זניחים; האיש שלא ידע – במקרה הטוב, אם אתם מאמינים לו – שעורך דינו הצמוד בחש ברכש צוללות וספינות לא הכרחיות. וקשה להאמין לו, כי הוא – לגמרי במקרה! – קידם את אותו הרכש. זו כבר לא סתם שחיתות, זו שחיתות שמשיקה לבגידה.

אז למה המתנחלים תומכים בו? גם כי יש להם מדינה משלהם והם נחושים לשמור עליה, וגם בגלל שהם התרגלו לשקר. ואם, כבונוס, מדינת האם הישראלית תקרוס עוד בגלל השחיתות, זה רק אומר שיהיה קל יותר לבזוז אותה.

לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם פטריוטים. פטריוטים לא מסכינים עם שחיתות בארצם. רק שארצנו איננה ארצם והם אינם פטריוטים של מדינת ישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קול דממה דקה

התקשורת היהודית בישראל מתעלמת מהמסקנות של מחלקת המדינה האמריקאית על הסיבות להתנגדות הפלסטינית

לפני כשבועיים, דרש הארגון היהודי-ימני האמריקאי, Zionist of America, את פיטוריו של מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון. יש לא מעט סיבות סבירות לדרישה כזו: טילרסון, יחד עם הנשיא טראמפ, מחריב את מחלקת המדינה (חלק ניכר מהמשרות הבכירות במשרד עדיין לא מאוישות ושורה של עובדים בכירים התפטרו), אין לו שום רקע דיפלומטי, ויש מקום לחשד שהוא קרוב הרבה יותר מדי למשטר פוטין. אבל לא אלו הסיבות שבשלן דרש ה-ZOA את הדחתו של טילרסון.

בתחילת חודש יולי פרסמה מחלקת המדינה את הדו”ח השנתי שלה בנושא טרור בעולם (זהירות, מסמך). העמוד שעליו יצא קצפו של מורטון קליין הוא עמ’ 194, שבו מנתחת מחלקת המדינה את הרשות הפלסטינית. על הסיבות לטרור הפלסטיני אומרת מחלקת המדינה כך:

“הזרזים המתמשכים לאלימות כוללים העדר תקווה להשגת עצמאות (statehood, במקור) פלסטינית, בניית התנחלויות בגדה המערבית, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה המערבית, התפיסה שהממשלה הישראלית משנה את הסטטוס קוו בחראם אל שריף/הר הבית, וטקטיקות של צה”ל שהפלסטינים רואים כאגרסיביות מדי.”

את הטענה הישראלית שהאלימות נובעת מ”הסתה” פלסטינית, מנפנפת מחלקת המדינה בכמה משפטים קצרים וחדים, והיא מציינת שהרשות הפלסטינית מנעה מאות פיגועים (את זה היא מבססת, בין השאר, על הצהרותיהם של בכירים ישראלים.) אפילו המדיניות של תשלום לאסירים משוחררים, שישראל אוהבת כל כך להטפל אליה, זוכה לשבחים: המטרה שלה, מציינת מחלקת המדינה, היא להביא לשילובם מחדש של המשוחררים בחברה הפלסטינית ולמנוע מהם להגרר שוב לגיוס על ידי כוחות קיצוניים. בעמ’ 191, מציינת מחלקת המדינה שב-2016 נרשמו 101 תקריות אלימות מצד מתנחלים, ומביאה את נתוני יש דין על 19 תקריות אלימות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים במהלך מסיק הזיתים של 2016. נקודה שאיכשהו לא נכנסה לדו”ח היא העדר הענישה של אלימות מתנחלים מצד הרשויות הישראליות.

בקיצור, בכמה עמודים קצרים ריסקה מחלקת המדינה את הטענות הנוכחיות של הימין הישראלי: שהאלימות הפלסטינית נובעת מתקווה שיש להכחיד, שלהתנחלויות אין השפעה על האלימות, שאלימות מתנחלים היא תופעה זניחה ולא חשובה, שהכל בסדר עם פעולות צה”ל בגדה, ושלא קורה שום דבר בחראם אל שריף. הדו”ח, יש לציין, פורסם לפני סיבוב האלימות האחרון שם.

במילים אחרות, הימין היהודי בארה”ב התחרפן משום שמחלקת המדינה הצביעה על המציאות כפי שהיא, ולא על המציאות כפי שממשלת ישראל ושלל דובריה – הגלויים והסמויים – היו רוצים שנדמיין אותה. וזו, יש לציין, מחלקת המדינה של דונלד טראמפ. המסמך הזה עבר את אישורו של טילרסון, בהנחה שהוא עושה את עבודתו. היא מאמצת כמעט בלי כחל ושרק את הסיבות שנותנים הפלסטינים להתנגדות האלימה שלהם.

אפשר היה לצפות שהמסמך הזה יעשה קצת רעש בישראל. בכל זאת, לא בכל יום מסמך רשמי של ממשלת ארה”ב, הפטרון של ממשלת ישראל וספקית הנשק העיקרית שלה, קובע שעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל ביחס לסכסוך המרכזי שלה הן עורבא פרח. אבל למרות שהוא העיר את הימנים בארה”ב מרבצם, בישראל הוא צלל כאבן במים אדירים. למה?

כי התקשורת היהודית בישראל הפנימה את הכיבוש הישראלי. יש לה בעיות פה ושם עם ניהולו, מה שאוהבים לכנות “תקריות מבודדות”, והיא אוהבת להציג עאלק-דרמות נוסח משפטו של אלאור אזריה, אבל בעקרון היא בלעה את הגיון הכיבוש ולא נודע כי בא אל קרבה. היא לא מדווחת עליו, בתור התחלה. הוא פשוט קורה. 55% מהצבא הישראלי, שהוא ההוצאה הציבורית הגדולה ביותר, משקיע את פעולתו בניהול הכיבוש, אבל התקשורת לא מדווחת על זה. זה פשוט נורמלי. בשנות השבעים החזקנו את הגדה המערבית עם כתריסר פלוגות ועיקר פעולתו של הצבא היתה בהתמודדות עם צבאות אמיתיים או בהכנות להתמודדות כזו. הצבא הנוכחי הוא צבא בט”ש, צבא של עוצרי ילדים בלילה, אבל זה לא חדשות. זה תוצאה של תהליך והתקשורת לא טובה במעקב אחרי תהליכים.

וישנו, כמובן, המרכיב הכלכלי. התקשורת המסחרית השתכנעה שאסור לה לעצבן את הימין, ששלטונו צפוי להיות נצחי. אם תגידו דברים לא נעימים לאוזן על מה שקורה בגדה, על כך שהצעירים המיואשים שנוטלים סכין ויוצאים להרוג את הישראלי הראשון שהם רואים הם תוצאה ישירה של מדיניות “דיכוי התקווה” של הימין, יהיה בלגאן. אולי אפילו חרמות. מי רוצה להסתבך עם הקוראים, במיוחד כשהימין כל כך טוב בלאגד את עצמו כדי להטביע את השיח האחר בטוקבקים? הרי מי שקורא אותם ישתכנע בקלות שרוב מוחלט של תושבי המדינה מצביעים עבור הבית היהודי או הליכוד, בעוד שאלה מהווים בקושי שליש מקהל הבוחרים.

ומעל לכל, מרחפת האימה. לכולם ברור שאנחנו שטים אל תוך קרחון. הוא שם. אנחנו יודעים שהוא שם. אנחנו יודעים שיום אחד אבו מאזן ימות, ואז הרשות הפלסטינית צפויה לקרוס. ואז אלוהים יודעת מה יקרה, אבל כנראה שיישפך הרבה מאד דם. בצה”ל נערכים לאפשרות הזו. הממשלה לא דנה בה. מה שאומר שכאשר הדברים יתרחשו, התגובה היחידה שתהיה מוכנה היא תגובה צבאית. אחרי הכל, משרד החוץ שלנו הוא בדיחה גרועה יותר אפילו ממחלקת המדינה של רקס טילרסון.

כולם יודעים שפתרון שתי המדינות נשם את נשמתו האחרונה, ואף אחד לא מעז לדבר על מה שצריך לבוא עכשיו. כולם יודעים שהנסיון הימני לדכא את ה”תקווה הפלסטינית” יכול להגמר רק בהרבה מאד דם. כולם יודעים שבשלב מסוים יימאס לאנשי הבטחון הפלסטיני לשמש קלגסים בשלט רחוק של ישראל; בוקר יבוא והם יצטרכו להביט במראה. כולם יודעים שהאסון מגיע. אנחנו לא יודעים מתי, לא יודעים איפה, לא יודעים מה יהיה הניצוץ. אבל כולם יודעים ששנות נתניהו היו פשוט שנים של דחיסת יותר אבק שריפה למטען.

יודעים, ומדחיקים.

תפקידה של התקשורת הוא להתריע בפני הציבור מפני הסכנות האורבות לו. זו המהות של קיומה. זו הסיבה שהיא יכולה לדרוש זכויות יתר כגון חסיון מקורות: תפקידה החיוני בעדכון הציבור, תפקידה לצלצל בפעמון ההתראה לפני האסון. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שלפניה שימשה התקשורת פשוט כשופר של כוחות הבטחון, נשבע דור של עיתונאים שבמשמרת שלו זה לא יקרה. אבל המלחמה ההיא היתה לפני 44 שנים והדור ההוא פרש, מת או התעייף. הדור הנוכחי חוזר על הטעות ההיא, כלומר אלו ממנו שטרם התקרנפו.

וכרגיל, מי שישלם את המחיר יהיה הציבור. הוא לא חף מפשע: הוא עסוק באותה העמדת פנים שהכל בסדר בדיוק כמו התקשורת. אבל ממנה, מתוקף מעמדה, דורשים יותר. תפקידה הוא לא לעשות לעם נעים בגב. אחרי שיסתיים האסון, אם יישאר כאן משהו, יהיו פאנלים פופולריים על השאלה למה שתקנו ולמה לא עשינו כלום.

למתים זה לא ישנה. גם לא לפצועים. גם לא לפצועי הנפש, ששוב יישלחו לצרוח במקום שבו לא נוכל לשמוע אותם, ששוב יידרשו לשלם מחיר ולשתוק.

הקרחון שם איפשהו. והספינה שטה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צריך לדבר על גמאל

הבעיה בגמאל נתניהו היא לא הטמטום, הרשעות הבזויה, או תחושת ה”מגיע לי.” הבעיה היא שאנחנו בכלל דנים בגמאל נתניהו

גמאל נתניהו, יורש העצר המיועד של בנימין נתניהו, עלה לאחרונה לכותרות לאחר שעלתה בו חרופתו להשחית. ארגון מולד פרסם כמה פרטים מביכים על נסיך הכתר בעיני עצמו, וגמאל – שאוהב להתייחס לעצמו כ”הנסיך הארי” – העלה כמה פרסומים משמיצים כנגד מולד. לזכותם של האחרונים ייאמר שהם לא הגיבו בלפלפיות המקובלת אצל ארגוני שמאל, ושלחו לגמאל מכתב איום בתביעה שבו הוא נדרש לשלם להם 100,000 ש”ח, הסכום שמשפחת נתניהו הוציאה בתביעת דיבה מיגאל סרנה. אני חושד שהסכום לא מקרי.

בפוסטים שלו הצליח גמאל להאשים את עיתון “הארץ” בעלילה הישנה על כך שהוא נשלט על ידי חברה נאצית לשעבר, להאשים את בנו של אהוד אולמרט בכך שקיים מערכת יחסים עם הומוסקסואל פלסטיני וגרם בכך נזק לבטחון המדינה (להד”מ, ואולמרט הצעיר נכנס באמ-אמא של גמאל), והביא את הקשקושים הרגילים על “הקרן להשמדת ישראל.” מאחר ואולמרט לגמרי מסוגל להגן על עצמו, ועשה זאת היטב, נטפל בקצרה בקשקוש על “הארץ.”

עובדות:

א. בן דודו של ראש הממשלה, דוד שמרון, מספק לאביו של גמאל שירותי עריכת דין בעלות של שקל בשנה. עלותם האמיתית היא ככל הנראה מאות אלפי שקלים בשנה.

ב. דוד שמרון קיבל סכומים לא ידועים מחברת טיסנקרופ, יצרנית הצוללות. דיברו על סכומים של מיליונים אבל הסכום המלא עוד לא ידוע.

ג. טיסנקרופ היא מיזוג של שתי חברות נאציות למשעי, טיסן וקרופ. טיסן מימנה את המפלגה הנאצית ואת היטלר בימים שלפני עלייתו לשלטון. קרופ הרוויחה הון עתק ממכירת נשק למשטר הנאצי, והשתמשה במספר עצום של עובדי כפיה, ביניהם יהודים. אלפרד קרופ ישב בכלא על פשעי המלחמה האלה.

ד. המשמעות היא שבנימין נתניהו ממומן, חלקית, על ידי רווחים מעבודת הכפיה של עבדים יהודים.

ה. לגמאל נתניהו אין הכנסה משלו. הוא סמוך על שולחן אביו. מכאן נובע שגם הוא ממומן על ידי עובדי כפיה יהודים.

איך הולך לכם עם זריקת האבנים בבית הזכוכית?

אבל הסיפור הוא לא גמאל. הוא לא הטמטום, הרשעות הנבזית, תחושת האני ואפסי עוד (לפחות הקטע של האפסי תקף), או במילה חדה אחת החלאנות (דושבאגיות, בלעז) שלו. הסיפור הוא עצם קיומו של גמאל.

אף אחד לא שם לב לבניהם של ראשי הממשלה הקודמים. ילדיו של אולמרט שמרו בקפידה על פרטיותם ונשארו מחוץ לזרקורים. בניו של שרון סייעו לקנוניות הפליליות שלו, גלעד שרון חמק בעור שיניו מהעמדה לדין ועמרי שרון ישב בכלא על עדות שקר למען אביו; אבל אף אחד מהם לא נמשח למלוכה ואת אף אחד מהם לא התעקש ראש הממשלה לדחוף לפגישות עם מנהיגים זרים. בנותיו של אהוד ברק לא מוכרות לציבור עד היום. הנראות של בני משפחת פרס נמוכה ואף אחד לא חשב אי פעם שהם אמורים להיות פוליטיקאים או ממשיכי דרך. בנו של שמיר, כנ”ל. בנו של מנחם בגין היה “נסיך” ליכוד, אבל זה בזכות יחוס משפחתי מתקופת המחתרת. הוא נאבק והשיג דברים בכוחו-שלו. ילדיה של גולדה מאיר מעולם לא התקרבו לפוליטיקה, וכך גם בנותיו של לוי אשכול. ילדיו של משה שרת נותרו באלמוניותם. בנו של דוד בן גוריון, עמוס, בריון בעל שם, אכן מונה לתפקיד בכיר במשטרה, ממנו הודח בעקבות פרשת שחיתות; אבל לפוליטיקה עצמה לא נכנס ואף אחד לא חשב עליו כיורש אפילו כבדיחה.

אזרחיה של ישראל קוראים לה “המדינה”. המונח סתום, מתורגם בדרך כלל כ-The State, אבל המשמעות שלו היא “הרפובליקה של ישראל.” רפובליקה היא צורת משטר חמקמקה: משמעה הראשוני הוא “שלטון הציבור”, אבל השאלה מיהו הציבור נתונה לוויכוח. לא מעט רפובליקות לאורך ההיסטוריה היו אריסטוקרטיות/אוליגרכיות במהותן. הרפובליקה הרומאית, כמובן, וגם אלו של ונציה ורוב הקומונות האיטלקיות. הערים החופשיות הגרמניות היו רפובליקות, אבל נשלטו על ידי אוליגרכיות סוחרים ברוב המקרים. גם יוצרי הרפובליקה האמריקאית התייחסו לדמוקרטיה בחשד; חבר האלקטורים הוא שריד לתפיסה שעל טובי האזרחים להציל, במקרה חירופ, את ארצם מקריסה לתוך אוכלוסוקרטיה, שלטון האספסוף. בימיה הראשונים של הרפובליקה אזרח פעיל צריך היה להיות בעל רכוש. רק בשנות ה-50 של המאה ה-19 נתפסו כל הגברים (הלבנים, כמובן) כבעלי זכות הצבעה. מבחינה זו, הרפובליקה הצרפתית אכן היתה מהפכנית.

רפובליקה יכולה להיות דברים רבים, אבל יש דבר אחד שהיא לא יכולה להיות: מלוכה. שלטון שמועבר בירושה מאב לבן. העובדה שהשלטון בסוריה עבר מאב לבן (לאחר מותו של בן אחר), העובדה שסדאם חוסיין תכנן להעביר את השלטון לבניו, ושמובארק טיפח את בנו גמאל כיורש רק העידה על העובדה שהרפובליקות הללו היו רפובליקות בשם בלבד.

כשבנימין נתניהו מטפח את בנו כיורש; כשזה משמש כיועץ בכיר של אביו (בתחום המדיה החברתית, אבל לא רק בו); כשגמאל נתניהו הוא הראשון מבני ראשי הממשלה שמאובטח מסביב לשעון על ידי המדינה ושנהג על חשבון הציבור מלווה אותו לכל מקום; כששוב ושוב מדברים בני המשפחה על כך שהוא אמור לתפוס את מקומו של אביו בעתיד; כשהוא מופגש עם מנהיגי עולם; כשכל זה קורה והציבור מחריש, כשהמהלך הזה נתפס כסוג של גזירת גורל כמו שלטונו הנצחי של האב, גם הרפובליקה שלנו מתבררת כחלולה.

וזה מסוכן, כי בתפיסה המדינית היהודית – ככל שיש כזו – מעולם לא היתה רפובליקה, רק מלוכה. שיא החשיבה המדינית היהודית נתקע במודל ההלניסטי של מלך ומועצה, ובמאבק הקטלני הקבוע בין שני הגופים הללו (קץ ימי החשמונאים, למשל). הרפובליקניות לא טבעית לישראל, כפי שהיא לא טבעית למצרים או סוריה. היא לא היתה, יש לציין, טבעית גם לאמריקאים. המילטון רצה להכריז על וושינגטון כמלך. כשנשאל בנג’מין פרנקלין אחרי ועידת החוקה מה תהיה צורת המשטר, ענה “רפובליקה, אם תוכלו להחזיק בה.”

היא לא מובנת מאליה, ויש להיאבק עליה. ולזכור: זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם; את בניכם יקח, וישים לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו לפני מרכבתו; ולשום לו שרי אלפים ושרי חמישים, ולחרוש חרישו ולקצור קצירו, ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו; ואת בנותיכם יקח לרוקחות ולטבחות ולאופות; ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח, ונתן לעבדיו; ואתם תהיו לו לעבדים.

זה עדיין בידינו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רבותי, ההיסטוריה חורזת

כיצד מזיק המיתוס לחיים

המשרד לנושאים אסטרטגיים, כרגיל, נתפס עם המכנסיים למטה. בכירי הלחימה ב-BDS לא ראו את זה מגיע. זה לא היה על הרדאר של אמ”ן, אבל ממנו אף אחד לא ציפה לכלום. במוסד יאשימו אחר כך קיצוץ תקציבי במעקב אחרי האקדמיה וריב סמכויות עם המחלקה למלחמה בדהלגיטימציה של אמ”ן, ובן דרור ימיני כתב עוד מאמר לוהב על ההזנחה הנפשעת של ה-hasbara. אבל כשדחקו אותו לקיר, גם הוא נאלץ להודות שזה היה תרחיש לא צפוי. לשכת ראש הממשלה מיהרה להוציא את נתניהו לסיבוב עם הכלבה קאיה ובלי שקיות איסוף בכיכר המדינה, בתקווה להסיח את דעת התקשורת, אבל זה לא עבד.

הרעה, כפי שנכתב כבר בנביאים, נפתחה מצפון. ימים ספורים לאחר שמדענים איששו את העובדה שתושבי לבנון המודרניים הם צאצאיהם של הכנענים, ושהם יושבים במקום 4,000 שנה – עובדה שגופי המודיעין יודו אחר כך שהיא היתה מול עיניהם, אבל שבאופן בלתי נסלח התעלמו ממנה – פנתה לבנון לאו”ם וביקשה לבטל את ההכרה בישראל כמדינה. באו”ם לא ידעו כיצד לאכול את הדרישה המשונה, וביורוקרטים מיהרו לציין שלאו”ם אין בעצם הליך של פירוק מדינה, אבל נאלצו להודות שהדרישה החריגה של לבנון איננה חסרת תקדים. התקדים, אירונית, היה הקמת ישראל.

הלבנונים, שנופפו בהוכחות כי הם צאצאי הכנענים, טענו כי יש להעביר לחזקתם את כל השטחים שבעבר הוחזקו על ידי כנענים, כמו גם פיצויים על רצח עם מתועד להפליא. הם ציינו כי ממשלת ישראל דחתה את החלטה 181 של האו”ם, שמכוחה הוקמה, וכי נציגיה נשענים שוב ושוב על התביעה התנ”כית לשטחים הכנעניים הכבושים; כי האב המייסד של המדינה, בן גוריון, העיד בפני ועדת פיל כי הקושאן היהודי על פלסטינה מקורו בתנ”ך; ושישראל טוענת ללגיטימציה מכוח ישיבה קודמת של יהודים בשטחה. לגיטימציה זו, ציינו הכנענים המודרנים, נשענת על רצח עם שביצעו הפולשים היהודאים בכנענים, רצח עם שהם כאמור הקפידו לתעד. על כן, טענו הכנענים, יש להתיר לצאצאי הקורבנות להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר להם את השטחים שנגזלו בכוח הזרוע ושמהם גלו במשך 3,000 שנים. יתר על כן, אמרו צאצאי שבעת העממים בזעם, כל אדם הטוען שיש לו זכות בשטחים הכנענים הכבושים מכוח הכיבוש של יהושע, חייב לצאת גם בתוצאות – ולפצות את צאצאי הקורבנות בסכום בל ישוער.

המחלקה המשפטית של משרד החוץ נבוכה. ציפי חוטובלי נשאה נאום לא קוהרנטי על הרש”י הראשון, זה שמתמודד באופן פרוידיאני עם הטענה ש”גזלנים היו אבותיכם” בכך שאלוהים יצר את העולם ויש לו זכות לחלק את האדמה כרצונו, אבל פקיד עירני במשרד ניתק לה את המיקרופון ולאחר מכן גררו אותה לארון. המשלחת הכנענית צפתה את המהלך מראש ודרשה בחיוך נצחון שחוטובלי תביא את האל שלה לעדות. “קראי בקול גדול,” גיחך אחד מהם, “כי אלוהים הוא, כי שיח וכי שיג לו, וכי דרך לו; אולי ישן הוא, וייקץ.”

תשומת הלב של האו”ם הוסחה מיד לאחר מכן על ידי מלחמת האזרחים הלבנונית החדשה, בין חיזבאללה ובין התנועה הכנענית המתעוררת – היסטוריונים יאשימו את העימות החריף בין חסידי מלכת השמיים ובין נסראללה, כשהראשונים מכריזים ש”מן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו”, ושעל כל פנים היא הצליחה יותר מול הציונים מאשר אללה וחסידיו. תחילה סברו הכל כי זו שאלה של זמן קצר בלבד עד שכוחות החיזבאללה המיומנים יביסו את הפגאנים עגולי המשקפיים, אבל זה היה לפני שנכנס הגדוד הלהט”בי של הכורדים לתמונה.

בכירי משרד החוץ ניצלו את ההפוגה כדי לשלוח מזכרים שהעולם יראה רק ב-2087 ובהם כתבו בנימה קודרת שיש להגיע עם הכנענים לפשרה, לאור העובדה שכל קיומה של ישראל נשען על זכות היסטורית וכי לכנענים יש זכות היסטורית ארוכה יותר. הם ציינו עוד שאף שאין ולו כנעני ספציפי שיכול לטעון לבעלות על אדמה ספציפית בתחומי ישראל, עמידה על הנקודה הזו תעלה שאלות לא נוחות מבחינת ישראל, כגון זכותם של יהודים על אדמה ספציפית ללא מסמכי ירושה. המסמכים הוסתרו מהציבור במשך שנים ועל כל פנים, ספק אם דעתו של ראש הממשלה היתה נתונה להם. אף שרווח לו שפרשת הצוללות ירדה מהכותרות, הוא היה עסוק בעיקר בדיונים עם המוסד על סיוע לחיזבאללה כדי להביס את הסכנה האסטרטגית האמיתית לישראל. החלטתו להתעלם מההמלצה החד משמעית של המוסד שלא לסייע לחיזבאללה, משום שעם כניסת הגדוד הכורדי למערכה מצא הארגון את עצמו בחזית עם כל הגאים בעולם, נחשבה לימים לסיבה הסופית לנפילתו. הסיסמה החדשה של העבודה, “נתניהו חלש מול הבעל”, עשתה את עבודתה, או לפחות כך התגאה הפרסומאי בראיונות אינסופיים.

כל זה לא עזר לנציגי ה-Hasbara, שנדרשו מעתה לענות לשאלות מטרידות על אחריותה של ישראל לג’נוסייד הכנעני ולפשעים נגד האנושות שבוצעו בעי. הטענה הישראלית שהכוחות המזוינים היהודים הקפידו על מוסר לחימה והוציאו להורג את עכן בן כרמי ששלח ידו בביזה עלתה על מוקש לא צפוי כאשר יריבים ציינו בתרועת נצחון שיחד עם עכן נרצחה גם כל משפחתו, ואמרו שזו מורשת הקרב האמיתית של צה”ל. יאיר לפיד יאשים אחר כך את משרד החינוך שלא טרח ללמד את ילדיו תנ”ך, אבל ירד מהעץ הזה במהירות כאשר נפל לאמבוש שבו נשאל האם הוא מעריך את משה וכשענה בחיוב, הוטחה בפרצופו פקודת הג’נוסייד של האחרון במואבים.

[…]

מחר יציינו מאמינים יהודים את יום השנה ה-1953 לחורבן בית המקדש השני, וכרגיל במסורת היהודית, הם יטעו בתאריך. כבל כותבי התלמוד ידעו שהתאריך הנכון הוא עשרה באב. זה לא משנה: המיתוס קבר את העובדות.

והמיתוסים הלאומיים שלנו אינם מיתוסים בריאים. הם גם אינם ברקע. הם נוכחים בכל יום במדינה הזו, בכל החלטה ציבורית. אם הפנטזיה על לבנונים שדורשים חזקה על פלסטין משום שהם צאצאיהם המוכחים של עם שישב כאן לפני 4,000 שנים, עם שעל פי המיתוס היהודי הושמד בכוח הנשק, מה תאמרו על הפנטזיה שעל פיה לצאצאי קוזאקים ושבטים ערבים יש חזקה פה כי לפני 2,000 שנים ישבו כאן יהודים? במה עדיפה הפנטזיה האחת על האחרת? רק בכך שהאחת אוחזת בנשק.

כאשר אנחנו דורשים מהפלסטינים להכיר בישראל כ”מדינת הלאום היהודי”, בעוד שאנו עצמנו איננו יודעים כיצד להגדיר אותו, המיתוס התנ”כי לוחש דרך קולנו. כאשר אנחנו מדברים על “שבות” ו”חזרה למולדת”, כאשר אנחנו מעניקים זכות ילידים לאנשים שלא נולדו כאן, לוחשים פה המיתוסים של תקופת בית שני.

יהודי בית שני ודאי היו מופתעים לשמוע שהם נחשבים כלאום. הם היו קהילה דתית. רוב היהודים מעולם לא ישבו כאן. כאשר הישוב היהודי בפלסטינה הגיע לשיאו – במאה השנים שלאחר מרד בר כוכבא – רוב היהודים חיו מחוץ לפלסטינה כבר 400 שנים. אחרי הכל, האנשים שבאו לבנות את בית המקדש השני הגיעו מבבל, ומיד הסתכסכו עם הקהילה המקומית. עשרות שנים לפני שעזרא הסופר בנה את היהדות מחדש על בסיס דת ודם, היתה קהילה יהודאית משגשגת במצרים. היא תהיה קהילה מתחרה וחזקה במשך 500 שנים ויותר. הגלות הבבלית נותרה גדולה מאד, ובין לבין היתה התפוצצות יהודית באסיה הקטנה. ברומא היו מספיק יהודים במאה הראשונה, כדי שמושל ביהודה יוזהר לא להסתבך בקטטות המקומיות אם הוא לא רוצה לשמוע חרפות מהאספסוף כשישוב לרומא.

בתי הכנסת ברומא, אגב, לא פנו בכיוון ירושלים. הם היו קהילה עצמאית. המנהג לפנות לירושלים הגיע אחרי חורבן המקדש. הקהילות היהודיות היו עצמאיות, והן לא חיפשו הכוונה מיהודה. רוב היהודים לא הקפידו על המצווה העיקרית הקשורה במקום, עליה לרגל; זה היה יותר מדי כאב ראש. שליחים של הקהילות יצאו לכיוון ירושלים לפני פסח, עם כסף וקורבנות, כדי להקריב עבור כל הקהילה. שמירה על השיירות הללו היתה כאב ראש ניכר עבור הרשויות ההלניסטיות והרומאיות, אבל הן עמדו בו כמעט בלי יוצא מן הכלל.

ירושלים לא היתה מרכז, אלא לאחר שנחרבה. התפללו בכיוונה ולא עשו יותר מדי מעבר לכך. נראה היה שמטיילים יהודים בימי הביניים, ציין א.ב. יהושע, סטו מדרכם כדי לא להגיע לפלסטינה או ירושלים. את אלו שבכל זאת עלו לא מסובך מדי לספור. אי אפשר להכחיש שליהודי פלסטינה היה רגש פרוטו-לאומי: הם ניהלו מספר מרידות ראוי להערכה כנגד הכובשים הרומאים, לא פחות מאלה של הגאלים או הגרמאנים. עם זאת, הם ניהלו אותן לבדם. כמעט ולא היה סיוע של יהודים מחוץ לפלסטינה. אלה היו קהילות נפרדות, קשורות בקשרי דת וסחר, אבל לא לאום.

אבל אלה עובדות. הן סותרות את המיתוס הציוני. ונראה שהציונים פה נחושים לצאת למלחמה על המיתוס הזה, על כל פנים כל זמן שהם סבורים שהם יכולים לנהל את המלחמות הללו במינימום נפגעים. ספק אפ ישראל המודרנית היתה עומדת בקורבן הנורא של מלחמת העצמאות, אבל זה היה דור אחר, דור שדיכא את אישיותו ושתק.

האמת שהציונים לא אוהבים לשמוע היא שבין הים לירדן ישב תמיד פסיפס של קהילות. היה פה רוב או מיעוט גדול של יהודים בתקופות מסוימות, ומיעוט מבוטל עד אפסי שלהם בתקופות אחרות. ישבו כאן כנענים, צידונים, ערבים, פרסים, ארמנים, יוונים (או, למצער, הלניסטים), רומאים וביזנטים. כל אחת מהקהילות הללו תרמה את שלה למקום שבו חיה. התקופות הברוכות ביותר שלו היו אלו שבהן אימפריה סובלנית שלטה כאן: ימיהם של הפרסים והרבה שנים אחר כך, הטורקים. הצורך הרומאי למשטר את חיי הדת המקומיים, שעבד לא רע במקומות אחרים, עבד כאן די רע – אם כי, כרגיל, הם השיגו את המשת”פים שלהם באליטה הדתית.

אודן כתב ב-”ראשון בספטמבר, 1939” שלו שורה שעליה התחרט אחר כך: “עלינו לאהוב זה את זה או למות.” אי אפשר – וטוב שכך! – לכפות על אנשים לאהוב זה את זה, אבל יש ללמד אותם לכבד זה את זה ולהכיר זה בזה. כדי לחיות זה עם זה, עלינו קודם כל להרוג את המיתוסים שלנו, משום שהם זוממים להמיתנו. אנחנו הדם שעליו הם מתקיימים, הבשר שהם טורפים כדי לשרוד.

אבל בני אדם יצרו את המיתוסים ובני אדם יכולים להם. הגיע הזמן לנפץ שוב את מזבחי המולך, המיתוסים שהופכים את ילדינו לשלדים מפוחמים לקול תזמורת צבאית צווחנית. ועד אז,

Defenseless under the night

Our world in stupor lies;

Yet, dotted everywhere,

Ironic points of light

Flash out wherever the Just

Exchange their messages:

May I, composed like them

Of Eros and of dust,

Beleaguered by the same

Negation and despair,

Show an affirming flame.

[…]

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. כמו כן, אלו מכם שרוצים לשאול אותי משהו, מוזמנים לעשות זאת בפטראון – אענה על השאלות שיישלחו עד מחר בשעה 19:00.

(יוסי גורביץ)

הצלף העיוור

מגיעים לנו אנשי אבטחה טובים יותר. הסלחנות הציבורית מוודאת שזה לא יקרה

בתחילת השבוע, הצליח מאבטח בשם זיו לסבך את ישראל בתקרית דיפלומטית חמורה עם בעלת ברית חשובה: הוא ירה למוות בשני אזרחים ירדנים, כאשר האיום היחיד שנשקף עליו היה מברג פיליפס. נכון לשעת הכתיבה, לא ברור מה בדיוק התרחש שם, אבל הגרסה הראשונית של ישראל – שמדובר היה בפיגוע – די התפוגגה. כרגע מדברים על קטטה עם מתקיני רהיטים, ואין כל מחלוקת שלפחות אחד ההרוגים – ד”ר ירדני, בעל הבית של זיו – לא היה אשם בדבר ונהרג כתוצאה מרשלנות של זיו. על חלקו של ההרוג השני בתקרית, נער בן 17, יש מחלוקת: לפי אחת הגרסאות הוא זה שתקף את זיו במברג, ועל פי גרסאות אחרות הוא אכן החל את הוויכוח עם זיו, אבל מי שהניף את המברג היה אחד מעמיתיו. על פי הגרסה האחרונה, זיו הצליח להרוג שני חפים מפשע מבלי לפגוע במי שניסה לפגוע.

נו, רואים שזיו הוא בוגר צה”ל.

התקרית כולה מסריחה מחוסר מקצועיות. כן, אני מכיר את הטיעון: “איך אתה היית מתמודד עם נשק להשמדה המונית בדמות מברג?” אני מקווה שיותר טוב מאשר להרוג את בעל הבית שלי. אני מקווה שהייתי שומר על יותר קור רוח מאשר לשלוף אקדח, כי מרגע ששלפת אותו אין לך באמת ברירות אלא להשתמש בו. אבל יש הבדל מסוים ביני ובין זיו: אני לא מועסק כמאבטח. הוא כן.

אנשי אבטחה אמורים להיות מיומנים בשימוש בנשק – ועוד יותר מכך, באי שימוש בו. הם אמורים להיות מסוגלים לנטרל מצב לפני שהוא מגיע לתוצאה הקיצונית של ירי. ירי נחשב לכשלון. אנחנו לא חיים בסרט פעולה ולהרג תמיד יש תוצאות, ברוב מוחלט של המקרים שליליות. על אחת כמה וכמה כאשר אתה מאבטח במדינה זרה, וההרג שאתה מבצע מקרין על המדינה שלך.

על פניו, זיו ביצע עבירה של הריגה ברשלנות עד הריגה של אדם אחד לפחות. אבל את זה נשאיר למשפטנים. למה היה זיו רשלן כל כך? בין השאר, משום שאנשי כוחות הבטחון הישראלים התרגלו לכך שהם יכולים להרוג אזרחים פלסטינים ושלא יהיו לכך שום תוצאות. הם התרגלו שהם יכולים לירות בילדות שלא מהוות שום סיכון ולא רק שהם לא יועמדו לדין, הם יזכו לצל”ש מהציבור. זה לא התחיל באינתיפאדת היחידים: הסרן ר’ רצח ב-2004 את איימאן אל המס, ילדה עזתית שהתקרבה למוצב רפיח ונורתה כאשר נמלטה מהמקום. הוא התקרב לאל המס הפצועה וירה בה מספר כדורים ל”ווידוא הריגה.” לאחר בלגאן שלם, שכלל הדלפה של חיילי המוצב כנגד ר’, הוא הועמד לדין על “שימוש בלתי מורשה בנשק”, קרי על ירי בגופה, וזוכה.

יש המון דרכים לנטרל אדם שחמוש בנשק קר. משטרת בריטניה עושה את זה בעקביות. ואנחנו אפילו לא מדברים על השוטר התאי הזה. מברג פיליפס, יש לציין, מסוכן משמעותית פחות מסכין. בישראל מתהדרים בכך שאנשי הבטחון שלה מיומנים באמנות לחימה מקומית, “קרב מגע”, ועדיין התגובה האוטומטית לילדה עם מספריים או נער עם מברג (אם נהיה לארג’ים עם זיו ונניח שהוא הרג רק חף מפשע אחד) היא ירי כדי להרוג.

אפשר רק לשער מה היתה התגובה הציבורית בישראל אם מאבטח ירדני היה הורג את בעל הבית שלו ובעל מקצוע שהתעצבן והוציא מברג. פה הוא התקבל – אמנם, הרבה כתוצאה מפעילותו של ראש הממשלה – כחצי גיבור. עד כמה ירד רף הגבורה של הציבור הישראלי אפשר להבין מכך שבצה”ל שוקלים להעניק צל”ש לחייל שפצע ושיתק את הרוצח מחלמיש. החייל הזה פעל כשורה ובצורה מקצועית לעילא: הוא זיהה מטרה, ירה קליע אחד מדויק וגרם את הנזק המינימלי הנדרש לשיתוק הסכנה. אבל מקצועיות בסיסית – כן, חייל ומאבטח הם מקצועות; דומים אך שונים – היא לא עילה לצל”ש, אלא אם אתה מודה בכך שמקצועיות בתפקידם היא מעבר ליכולת של רוב מוחלט של החיילים שלך.

המלך עבדאללה הזכיר לנו את המקצועיות הרגילה של צה”ל כאשר העלה את זכרו של השופט הירדני שנורה על ידי חמוש צה”ל במעבר אלנבי כאשר האחרון התווכח איתו. הדבר המקצועי היחיד בתקרית היה הכסת”ח: צה”ל טען אז שבאופן משונה, מצלמות האבטחה לא פעלו.

זיו ודאי ידע על השוטר שהרג את הילדה עם המספריים, ודאי ידע על ההנחיה של יאיר לפיד ש”מי שמוציא סכין או מברג – צריך לירות בו כדי להרוג”, ואם לא זכר את פרשת השופט הירדני (ורוב הישראלים לא זכרו), ודאי הכיר את נוהל זר”פ (זה רק פלסטיני) של מצ”ח והפרקליטות הצבאית; אין חמוש ישראלי שאיננו מכיר אותו. אז כשהוא נתקל בירדני עצבני עם מברג, המקצועיות שלו – ככל שהיתה כזו מלכתחילה – עפה מהחלון והוא חזר לאינסטינקט הצה”לי: ירה בלי אבחנה. זר”פ.

לרוע מזלו של זיו, בדומה לאלאור אזריה – שגם אותו מיהר ראש הממשלה לחבק – הופנה זרקור תקשורתי רב עוצמה למקרה שלו. כנראה שלא תהיה ברירה אלא להעמיד אותו לדין, אם רוצים לסגור את המשבר עם ירדן. דעת הקהל הירדנית (מה שמכונה כאן בזלזול “הרחוב הירדני”) לא מקבלת בהבנה את ההרג הזה. אבל זה בסדר: ההיסטוריה מלמדת שהוא יקבל בשקט חנינה, ואחר כך יסדרו לו ג’וב.

מי יודע, אולי הוא יהיה ראש אגף אבטחה איפשהו. יש לו נסיון.

אם אנחנו רוצים מקצועיות מהחמושים שלנו, בכל הגופים, אנחנו חייבים להפסיק עם הסלחנות כלפי ירי בחפים מפשע וירי בכלל. כל מקרה הרג, אלא במה שהוא במובהק קרב, חייב להיחקר ומותם של חפים מפשע חייב לגרור ענישה. אפשר להתחיל עם ההפללה מחדש של המושג “וידוא הריגה.” תפקידם של חיילים – ועל אחת כמה וכמה שוטרים ומאבטחים – הוא לא לרצוח אנשים שנוטרלו אלא להעניק להם טיפול רפואי. כן, סביר להניח שבחלק מהמקרים, אחד מהפצועים הללו ימשיך להלחם. סביר גם שהוא יגרום נזק. זה מחירה של התרבות ושל אי הגררות לברבריות. יש לחשוק שיניים ולשלם אותו. מי שלא מוכן להסתכן בכך, שלא יישא נשק מטעם המדינה. מדים ונשק אינם רשיון לרצוח.

(יוסי גורביץ)