החברים של ג'ורג'

בתום יום קרב וערבו, גרסה 2,426

חמש הערות כלליות (ואחת אישית) על מבצע “שומר המנדט”

א. ראשית, אני חושב שהפוסט “והמדינה נשרפת” התיישן היטב. אפשר להתווכח על השאלה האם נתניהו רצה את גובה הלהבות הזה, אבל ברור שאת המצב בירושלים הוא הצית אישית ובכוונת מכוון.

ב. הפלסטינים ניצחו בסיבוב הזה, מכמה בחינות. הראשונה היא העובדה הפשוטה שצה”ל לא העז לפלוש לעזה. אוכלוסיה עניה, מרודה, מורעבת, נתונה לרצח מהאוויר, הרתיעה את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. כל מה שהוא העז לעשות הוא להשליך חומרי נפץ ללא אבחנה על אזורים אזרחיים.

הסיבה השניה לנצחון הוא ההבקעה התדמיתית. ישראל, ובמיוחד צה”ל, שתו יותר מדי מה-cool aid שלהם והתבסמו ממנו. הישראלי הממוצע לא יכול להבין איך העולם התהפך על ישראל, איך המפלגה הדמוקרטית פונה נגדה, איך נשברה חומת הפחד ואנשים אומרים בגלוי שישראל היא מדינת אפרטהייד שמבצעת פשעי מלחמה. דובר צה”ל לא הצליח להבין למה הצהלות סביב הריסת מבנים אזרחיים – ועוד מבנים של ארגוני תקשורת – לא מתקבל בהתלהבות דומה מחוץ לישראל. הפכנו עיוורים למעשי ידינו. אנחנו רגילים לשקר לעצמנו – והתוצאה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין כיצד רואים אותנו אחרים. יש עדיין ממסד פוליטי מבוגר במדינות המערב שרגיל לדקלם את הסיסמאות על “זכותה של ישראל להגן על עצמה”, והוא יהיה איתנו עוד זמן; אבל הוא הובקע.

והתוצאה תהיה שהדיון יהיה מעכשיו על מה שצריך היה להיות מזמן: על כל השטחים שהיו בתחומי פלסטינה המנדטורית. יהיה הרבה יותר קשה להיות ציוני וליברל. הדרישה עכשיו תהיה אדם אחד, קול אחד. ממשל ביידן התחיל להשתמש בביטוי equality ביחס לסכסוך היהודי-פלסטיני, ביטוי שנשיאים לא השתמשו בו קודם לכן. זה יימשך, גם אם נתניהו יופל.

ג. בדמיך חיי: כמו תמיד, כל התקדמות כרוכה בשפיכת דם של תושבי עזה ותומכיהם. הדגנרלים הישראלים – היוש, פושע המלחמה עמוס גלעד – ספרו לעזתים קלוריות בין השנים 2006-2010; הטילו הגבלות על כניסת שוקולד, צעצועים וממתקים לרצועה; וזה נגמר אחרי שכרגיל, צה”ל עשה טבח אחד יותר מדי. אז זה היה הטבח על המרמרה. הדם שנשפך שם שבר את המצור שהחזיק מעמד גם אחרי טבח עופרת יצוקה. טבח צוק איתן הוביל להקלה על חלק מההגבלות. עכשיו, יש להניח, העזתים הנצורים יקנו כמה הקלות במחיר דמן של נשים וילדים.

ד. האשליה על קיומה של מדינה ישראלית התפוגגה. אין ומעולם לא היתה מדינה ישראלית. בתי המשפט שלנו, בלחץ הממשלה, לא מוכנים להכיר בקיומה של אזרחות ישראלית. תעודת הזהות שלנו מכירה ביהודים, מוסלמים, ואשורים, אבל לא בישראלים. מספר גדול של ישראלים, עבדכם הנאמן ביניהם, האמינו בישראליות, ראו בה אופציה הכרחית, גשר שיאפשר לזנק מעל הזהות האתנית – זינוק שהוא הכרחי תחת ישות מדינית שרוב תושביה אינם יהודים.

וישראל היא ישות כזו: היא שולטת בכל השטחים שהיו בתחומי פלסטינה המנדטורית. היא שולטת בכל פרטי חייהם של פלסטינים בגדה המערבית וברוב פרטי חייהם של העזתים. עזתי איננו יכול לצאת מהרצועה באופן חוקי ללא אישורה של ישראל.

אבל, משהתחילו המהומות בירושלים ובתחומי ישראל של 48’, המדינה מיהרה להוכיח שהיא מדינה יהודית לערביה וספק-דמוקרטית ליהודיה. עוצר לילי בלוד, הכנסת כוחות מג”ב מהגדה לישראל, נוכחות משטרתית מסיבית ביפו – וכניסה ללא הפרעה של מיליציות מתנחלים מהגדה ללוד. המדינה כלל לא ניסתה להעמיד פנים שהיא שוויונית לכל אזרחיה: שני לילות של מהומות הפכו, בפראנויה היהודית, להתקוממות שיש לדכא, והמדינה הפכה מיד ליהודית.

כאן יש לעמוד על נקודת עיוורון של רבים מהמאמינים בחזון הישראליות, אני ביניהם: לא ראינו מה הוא מייצג מבחינת הפלסטינים הישראלים, התפרקות מזהותם תמורת קבלה חלקית. ענווה פה היא הכרחית.

למותר לציין, כמובן, מה היתה התגובה אם פלסטינים היו מנסים להקים מיליציות הגנה עצמית – בשייח’ ג’ראח, נניח. הן היו מפורקות באש.

העולם רואה עכשיו את מה שמתרחש. עכשיו אנחנו, יהודים, אקס-יהודים ופלסטינים, צריכים להחליט לאן אנחנו הולכים – וזו תצטרך להיות החלטה משותפת. נצטרך ללמוד לדבר זה עם זה ולא זה דרך זה.

ה. הרשות הפלסטינית התפוגגה. היא היתה בדעיכה במשך עשור, והשבועות האחרונים חיסלו את הלגיטימציה שלה. חלק מכך נובע מביטול הבחירות על ידי מחמוד עבאס, שהבין שהוא גמור. אחר כך בא נתניהו ונתן כל הישג אפשרי לחמאס. אנחנו עדיין לא יודעים אם הטענה של חמאס – שהוא קיבל מעמד מדיני בחראם אל שריף (”הר הבית”) כחלק מהסכם הפסקת האש – נכונה, אבל מומלץ לא להתייחס ברצינות להכחשה של נתניהו. הוא כבר הבהיר שהוא מעדיף את חמאס על פני הרשות הפלסטינית, וגורמים בצה”ל הדליפו במהלך ההפצצה של הרצועה שה”דרג המדיני” החליט שלא להפיל את משטר חמאס; אם נתניהו יוכל לתקוע אצבע בעין של ירדן ולשלול את המעמד שלה בחראם אל שריף, זה בוודאי יהיה בונוס מבחינתו.

האופוזיציה שלנו עדיין מדשדשת במי אפסיים, והיא לא דורשת את חשיפת הסכם הפסקת האש – אבל נתניהו כבר מורגל לא לחלוק מידע שולי כזה עם סתם אזרחים. למה מי הם? עד היום אנחנו לא יודעים מה בדיוק היה בהסכם הפסקת האש בצוק איתן, כי נתניהו חשב שהמידע הזה יפגע בבייס שלו, אז הוא שכנע את הנבוב שביועצים המשפטיים לממשלה, יהודה וינשטיין, להכריז על המידע הזה כחסוי.

ונו, אם התרגלנו לראש ממשלה שלא מפנה את מקומו ומכריז על בחירות אחרי בחירות כדי להשאר ראש ממשלת מעבר לנצח, בוודאי נתרגל גם לזה. מידע, בחירה, אחריות, אחריותיות (accountability) – כל אלה מושגים מעולמה של מדינה דמוקרטית. אנחנו כבר לא אפילו בפסאדה של כזו.

המשמעות של קריסת הרש”פ היא קריסתו הסופית של הסכם אוסלו ואיתו חזון שתי המדינות. מה ימלא את הוואקום, עדיין אין לדעת. אבל הוואקום שם: והמילוי שלו הוא באחריות התושבים של הארץ כולה. מפלגות מרכז ושמאל שרוצות להיות רלוונטיות צריכות לשוב ולהתייחס לפיל שהעדפנו לא לראות בעשור האחרון: הפלסטינים.

ספק אם יאיר לפיד, שמוכיח שוב ושוב שכוחו בשתיקה, שלפני פחות משלושה חודשים הבהיר שהפלסטינים יכולים לשכוח ממנו, מסוגל לעשות את השינוי המחשבתי הזה. המלאכה, כרגיל, תיפול לידי מה שנשאר ממחנה השמאל – שבתורו צריך לצאת למלאכה הענקית של השתחררות מרבין ואוסלו, להבין שתהליך אוסלו משרת את הימין מזה 20 שנה, ושהגיע הזמן לצאת לדרך חדשה.

ומהבחינה הזו, קידום של חרם בינלאומי על ישראל, אולי אפילו סנקציות, הוא הכרחי. ישראל לא משלמת מחיר על משטר האפרטהייד שלה. כל זמן שיהודים בישראל לא יחושו שיש לו מחיר, הוא יימשך. כל ישראלי בעל מצפון צריך להצטרף לפעולות BDS, משום שהן בלתי אלימות. התחליף לפעולה אי אלימה הוא אלימות. השמאל הישראלי צריך להשאיל את הלגיטימציה שיש לו, כישראלי, להמרת המשטר הציוני במשטר של אדם אחד, קול אחד. יישפך הרבה זמן בדרך; החובה שלנו, כהומניסטים, היא לצמצם את שפיכות הדמים. השמאל צריך להבין שכן, we are the baddies: למצער אנחנו מממנים את הרוצחים המכונפים במסים שלנו. להבין שאנחנו לא יכולים להשאר בגבולות המנוונים של תפיסת ה”פטריוטיות” הישראלית; שאהבת מולדת היא הפלת המשטר שמסב לה, תמיד הסב לה, סבל.

ו. ברמה האישית, כל סיבוב הופך לכואב יותר, בלתי נסבל יותר, שוחק יותר, מרפה ידיים יותר; ימי הרעה, אשר תאמר אין לי בהם חפץ. היכולת להתרכז נאכלת, וכל מה שנותר הוא לצרוח. טוויטר הוא מדיום אידיאלי; אין לי את היכולת לנסח צרחה במאות מילים, וגם לא את הרצון. אני רוצה להתקפד, לשים את הידיים על העורף, לחכות שזה יעבור.

עוד סיבה לעשות הכל כדי שלא יהיה עוד כזה: כוחותינו המזוינים כבר התחילו לדבר על הסיבוב הבא. ואם ניתן להם, גם יהיה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הטרוריסטים בירוק

כשצה"ל "מצמצם טווחי בטחון", הוא למעשה יורה לעבר אזרחים. ההבדל בין צה"ל לבין ארגוני טרור הולך ונמחק. וזה לא חדש

(הפוסט הזה פורסם במקור ב-2006 בנענע, כחלק מהמדור "התפוררות הדמוקרטיה." הטקסט לא קיים יותר ברשת ואני מעלה אותו שוב. אני מאמין שהוא התיישן היטב. סולידריות עם עזה המופצצת.)

בכל פעם לאחר שבחורינו המצוינים מצליחים לבצע שוב איזו זוועה קטנה – לחורר ילדה לא חמושה, להוריד משפחה שלמה עם פגז – ממהרים דוברים רשמיים לומר שמדובר בטעות, אי הבנה, ובכל מקרה, אין שום דמיון בין ארגוני הטרור ובין צה"ל: הטרוריסטים מכוונים למותם של אזרחים במודע, לצה"ל זה פשוט נפלט.

נניח עכשיו לשאלה למה להאמין לדוברים שהתעקשו במשך עשרה ימים שאלונקה היא רקטת קסאם; נניח עכשיו לשאלה האם להרוגים זה באמת משנה, שהם נהרגו בטעות ולא בכוונה; נניח בינתיים לשאלה מדוע הצבא אינו מפצה את משפחות ההרוגים; נתמקד רק בנושא עצמו: האם הצבא צודק כשהוא טוען שהוא לא מנסה לפגוע באזרחים?

התשובה ברורה: צה"ל משקר, כהרגלו.

[] "צמצום טווחי בטחון"

מספר ימים קודם למותה של ילדה בת שמונה ולפציעת כל משפחתה מפגז ישראלי, הודיעו בכירים בצה"ל כי "הם מצמצמים את טווח הבטחון". משמעות המילים המכובסות הללו היא שהתותחנים יורים קרוב יותר לריכוזי אוכלוסיה. ירי ארטילרי לכיוון אוכלוסיה יגרום, כמעט בהכרח, להרוגים בקרבה.

הווה אומר, הקצינים הבכירים שהורו לרכז את האש על משכנות העוני של עזה ידעו שבאופן ודאי כמעט, הם יפגעו באזרחים. הם גם ידעו שהירי הזה לא יחסל שום חולית קסאם. ירי ארטילרי הוא איטי מדי, מגושם מדי ורחוק מלהיות מדויק – הכלי הלא נכון למטרה.

ומה היתה המטרה? אה, זה פשוט: הטלת אימה על האוכלוסיה. במילה מכובסת פחות, טרור.

[] גיבורים על חלשים

צה"ל הצטיין תמיד במה שהבריטים כינו "לוחמה קולוניאלית": שים את הצבא המודרני ועתיר-התקשורת הזה מול אסופת פלאחים מבוהלים וחסרי פיקוד מאוחד, שנמצאים שם בניגוד מוחלט לרצונם, והוא ינצח. בקרבות מול צבא מסודר, מצד שני, הוא לא כל כך הצליח: הירדנים קרעו לו את הצורה פעמיים במלחמת העצמאות – למרות עדיפות מספרית ישראלית – ונתנו פייט משמעותי במלחמת ששת הימים.

וכשהאויב התחיל להתחכם, הקצינים איבדו את העשתונות והתחילו לירות באזרחים. כשהצבא המצרי סירב לעשות שטות ולהסתער על עמדות מבוצרות, והעדיף להוריד אש כבדה על מוצבי התעלה – קראנו לזה מלחמת ההתשה – צה"ל התחיל להפגיז את ערי התעלה.

כשהחיזבאללה ניהל מלחמת גרילה יעילה וקטלנית כנגד צה"ל בדרום לבנון, חזר הצבא למה שהוא יודע לעשות במצב כזה. בשני מבצעים, "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" היתה המדיניות הצבאית הרשמית ירי על אזרחים. המטרה היתה לגרום לאזרחים לנוס מבתיהם, ולהפעיל לחץ בביירות, כדי שזו תפעיל לחץ על סוריה, כדי שזו תפעיל לחץ על החיזבאללה. אדריכל התכנית הגאונית הזו היה, אלא מה, אהוד ברק.

כמובן, פשעי המלחמה האלו – כי ירי מכוון על אזרחים הוא פשע מלחמה, ומכבסת המילים עם סימן הצ' לא תשנה את זה – התפוצצו לישראל בפרצוף. התותחנים הכניסו מקבץ די מדויק לתוך מחסה לפליטים, והרגו מאה מהם. בהפגזה הזו הם מחקו את שאריות הלגיטימציה של ישראל בדרום לבנון.

ההפגזה השבוע על עזה היתה חלק מאותה תכנית גאונית: נלחץ על האוכלוסיה, שתלחץ על הרשות הפלסטינית, שתלחץ על הארגונים, שיפסיקו את הירי. אלא שהרשות הפלסטינית היא כלי שבור (ובצה"ל לא רוצים שנשאל באשמת מי), ומקריאות הפסקת האש של החמאס אנחנו מתעלמים בקהיון מדהים.

ההפגזה הזו אידתה את רוב האשראי העולמי שקיבלה ישראל כתוצאה מהנסיגה מהחור הארור ההוא. שוב נתנו לצה"ל לנצח, ושוב הסתבר שאולי הושג נצחון טקטי (איזה, בעצם?), אבל חטפנו תבוסה אסטרטגית.

[] מתבהמים והולכים

המלחמה האחרונה, הפראית שבכולן, שכוונה בשני הצדדים בעיקר אל האוכלוסיה, טשטשה את ההבדלים בין שני הצדדים. הרמטכ"ל יעלון הודה בעליצות שהורה למחסלים להתעלם מנוכחותו של אשת המבוקש שחאדה בדירתו; שר הבטחון מופז הורה שלא לקבל את כניעתם של חמושים פלסטינים, ודרש בתחילת המלחמה 70 הרוגים פלסטינים מדי יום.

אנחנו מינינו את האנשים האלה. אנחנו משלמים את משכורותיהם. אנחנו הרוכשים את הפגזים. אנו הם אלה שמעדיפים שלא לדעת מה נעשה בשמנו. אנחנו מעדיפים להשען על כוחה העצום של ארצות הברית, ולהתעלם מהעולם.

אבל ג'ורג' בוש הצליח לרסק את כוחה של ארצו, ואת הלגיטימיות שלה. הבריונות של רמספלד-צ'ייני והבריונות הישראלית נכרכים אלה באלה, ותנועת-הנגד כבר ממשמשת ובאה. הממשל הבא יהיה, סביר להניח, מתירני הרבה פחות כלפי ישראל.

כשיתחיל העולם להתייחס לישראל כפי שהתייחס לסרביה, אנחנו אפילו לא נבין איך זה קרה. נשאר מבוצרים בצדקתנו, בתחושה שהעולם כולו נגדנו, והדרישה להפנות מבט פנימה תהפוך לשוות ערך לבגידה. וכשקנה המידה לפטריוטיות יהפוך לדרישה לתמיכה במעשי זוועה – מוצדקים כולם, מוצדקים תמיד – לא יהיה לנו זמן לשים לב שכל מה שהיה ראוי בישראל כבר אבד ואינו.

(יוסי גורביץ)

והמדינה נשרפת

אדם אחד אחראי יותר מכל לתבערה שאוחזת בירושלים: בנימין נתניהו. אי אפשר לומר שלא הזהירו אותנו

“ניסע לחו”ל, ושהמדינה תשרף.”

(שרה נתניהו)

משטרת ישראל פצעה יותר מ-200 פלסטינים אתמול, בשורה של התגרויות שמטרהן המעשית אם לא המוצהרת היא להבעיר את העיר. הפירומן האחראי הוא בנימין נתניהו.

הדברים פשוטים ויגעים וצפויים מראש. לפני שלושה ימים העניק הנשיא את המנדט להרכבת הממשלה ליאיר לפיד. כדי להרכיב ממשלה, לפיד יצטרך את הסיוע של המפלגות הפלסטיניות. נתניהו החליט לעשות כל מה שהוא יכול כדי שלפיד לא יוכל לקבל את הסיוע הזה מבלי להיראות כבוגד – ובו זמנית, להקשות על המפלגות הפלסטיניות להכנס לממשלה מבלי להיתפס בעצמן כבוגדות בציבור שלהן. כמובן, העובדה שהאירועים בירושלים מורידים את האסון המזעזע במירון מסדר היום – הוא היה רק לפני שבוע – היא בונוס. נתניהו מאד לא רוצה שנזכור אותו.

יש בירושלים כמה גזרות בוערות. נתחיל בכמה מילים קצרות על שייח’ ג’ראח. מה שקורה שם הוא המשכה של הנכבה באמצעים אחרים. על פי חוקי עוול שהעבירה מדינת ישראל (הבולט שבהם, לענייננו, הוא חוק מנהל הסדרי משפט 1970), יהודים יכולים לתבוע נכסים שהיו שייכים ליהודים לפני 1948 במזרח ירושלים, אבל פלסטינים אינם יכולים לדרוש את הרכוש שישראל תפסה במהלך 1948 ואחריה. הנה, יועץ משפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, אומר את זה בעצמו. המשמעות היא שפלסטינים שקיבלו רכוש יהודי על ידי הממשלה הירדנית אחרי 1948 צפויים לגירוש מבתיהם, שאמורים להיות מועברים לידי עמותות מתנחלים שאף אחד לא יודע עליהן שום דבר, כנראה משום שאם נדע עליהן נגלה שהכסף שמאחוריהן הוא כסף של הציבור הישראלי. המתנחלים, שהגיעו לשייח’ ג’ראח כפי שהם הגיעו ליפו – כדי למרר את חיי התושבים ולהביא לנישולם – מחממים את המקום בעקביות.

לפני כחודש, אחרי שהמשטרה היכתה את ח”כ עופר כסיף, הגעתי להצטרף להפגנה השבועית בשייח’ ג’ראח, שמתקיימת מזה כ-12 שנים. הפעם האחרונה שהייתי שם היתה לפני עשור: ההפגנות אז דעכו משום שהמשטרה קיבלה שכל, ופשוט הפסיקה להגיע להפגנות. אין שוטרים = אין אלימות = אין על מה לדווח. כשהגעתי לשם לפני כחודש, המשטרה נקטה באותה הטקטיקה עצמה: חוץ משני שוטרים עם מצלמות, היא לא היתה שם. התוצאה, שוב: אין על מה לדווח.

אתמול (ו’) בבוקר, נתניהו הגיע להבנות עם איתמר בן גביר: האחרון יפרק את ה”לשכה” שלו בשייח’ ג’ראח (זה היה פשוט מאחז, כמו שה”לשכה” של מיכאל בן ארי בשכונת התקווה היתה מאחז), ובתמורה נתניהו יכניס כוחות גדולים של משטרה לשייח’ ג’ראח עד סוף הרמדאן. ומה קורה כשמכניסים כוחות קלגסים לעיר כבושה? בדיוק מה שחשבתם. השוטרים התחילו בהתקפה על המפגינים בשייח’ ג’ראח, פצעו שני מפגינים ברימוני הלם בכך שהשליכו אותם ישירות על המפגינים, והמשיכו משם לעיר העתיקה.

כך זה נראה (צפו בסרטון, מילים לא יספיקו): קלגס מג”ב מיידה בשעשוע רימון הלם לעבר קבוצה של נשים וילדים.

משם דברים התדרדרו, כפי שנתניהו והשר לבטחון פנים שלו, אוחנה, רצו שהם יתדרדרו. לאורך כל הרמאדן הזה, המשטרה התגרתה והתעמתה עם פלסטינים בשער שכם, מונעת מהתושבים לשבת שם. השב”כ כופף את המשטרה אחרי שבועיים, כשהוא הבין שמה שקורה בירושלים מתחיל להדליק את הגדה, אבל מעל השב”כ נמצא ראש הממשלה הזמני. אתמול המשטרה חזרה בכל הכוח לשער שכם, ומשם היא הסתערה על אל אקצה, כולל הסתערות על המרפאה שם, ואחר כך השליכה רימון הלם לתוך מסגד אל אקצה עצמו.

במקביל, כלי התקשורת היהודים – שלום, טמקא! – הקפידו לדווח על המשטרה שמתעמתת עם “מתפרעים.” אבל המתפרעים היו השוטרים: מה שקרה אתמול היה police riot על פי הספר. עבריין שנמלט מהחוק הסיר את הרסן מעל כוח משטרה שהיה עצבני על כך שריסנו אותו לפני שבועיים.

אז עכשיו המדינה בוערת, והיא תמשיך לבעור. חמאס כבר הודיע שאם ישראל תמשיך את ההתגרויות שלה באל קודס/ירושלים, הוא עשוי להתערב צבאית. חמאס, אחרי הכל, תמיד היה בצד של נתניהו. הם עובדים ביחד יפה מאז 1995. נתניהו, מצידו, מעדיף לתת ויתורים לחמאס מאשר לרשות הפלסטינית – החמאס טוב יותר ל-hasbara.

המשטרה אמורה להיות בשייח’ ג’ראח עוד שבוע. הלילה, יציינו המוסלמים את לילת אל קאדר, אחד הלילות הקדושים ביותר למוסלמים; מחר, יערכו תלמידי ישיבת מרכז הרב צעדת התגרות בירושלים; מחרתיים, יום ירושלים, הוא יום מצעד הדגלים, יום שנתי של עימותים. נתניהו צריך את האש דולקת לשבוע – שבוע אחד, וללפיד לא תוכל להיות ממשלה. ואז נתניהו יישא נאום בקול בריטון ויקרא לאחדות.

ובינתיים אנשים ימותו וייפצעו. על קידוש בלפור. בני משפחת נתניהו כבר הבהירו לנו שמבחינתם, המדינה יכולה להישרף; הגיע הזמן להבהיר להם שאם המדינה תבער, השריפה תאחז קודם כל בהם. מנהיג אופוזיציה אמיתי היה תוקף את נתניהו על חרחור המלחמה הבוטה שלו; אבל לפיד, שתמיד מקבל את עמדת מערכת הבטחון, מיהר לקשקש שהוא “מחזק את כוחות הבטחון [… ] מדינת ישראל לא תאפשר לאלימות להשתולל בתוכה ובטח לא לארגוני טרור לאיים עליה. מי שרוצה לפגוע בנו צריך לדעת שהוא ישלם מחיר כבד מאד.” כאילו האלימות לא התחילה על ידי ישראל, כאילו רימוני הלם ורימוני גז אינם אלימות, כאילו הוא באמת לא מבין מה קורה פה. והאמת, זה יאיר לפיד. יכול להיות שהוא לא מבין – או, אם הוא מבין, שהוא מבועת מהאפשרות להתייצב מול “כוחות הבטחון”, גם כשהם עורכים פרעות.

ובכל הרצינות, אם המרכז הציוני רוצה לשחק בחיילים, אולי הגיע הזמן שהמפלגות הפלסטיניות יבהירו שככה לא תהיה לו ממשלה. אם לפיד ממהר לתמוך בהשלכת רימוני הלם על ילדים, אז שיחפש את החברים שלו. אחרי הכל, נתניהו אחראי לבערה, אבל לפיד אחראי לתגובות שלו.

הצד החיובי בכל זה הוא שהפעם, ישראל מתחילה לשלם מחיר על מה שלפני שנתיים היה נתפס כהתנהלות שגרתית: שייח’ ג’ראח התפרסמה בעולם כולו, ויש קריאות בינלאומיות לסולידריות איתה. אירלנד העלתה את נושא שייח’ ג’ראח לדיון במועצת הבטחון. לאט לאט, ישראל מתחילה לשלם מחיר על משטר האפרטהייד שלה – ויש לקוות שהיא תמשיך לשלם כאלה, עד רדתה.

הערה אישית: אני מנסה לשמור על קצב כתיבה של פעם בשבוע, אבל שלושת השבועות האחרונים היו מלאים כל כך בברברת וקשקשת סביב נתניהו, שפשוט לא עמד לי הכוח. עמכם הסליחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל, המכונה מדינה

בשבועיים של הימים הנוראים, ישראל מוכיחה בעקביות איך היא מתרחקת מהתפיסה של מדינה מודרנית ומשתלבת במרחב

רבותינו אמנם שנו שאין מביאים ראיה מן העציץ, אבל בכל זאת. ביום הזכרון השבוע אמר בני גנץ, שמשחק בתפקיד שר הבטחון, שאנחנו זוכרים היום את “החללים היהודים ואת הלא-יהודים.” קמה אוושה קלה של מחאה, במיוחד מצד דרוזים, והיא גוועה. גנץ חשף, באגביות ובחוסר המחשבה האופייניים לו, את העובדה שישראל איננה מדינה: היא מדינת-פוטיומקין, קליפה ריקה של מדינה. זה לא צריך להפתיע במיוחד: בישראל חסרת הזכרון שוכחים שגנץ החליט לפני כעשור שה’יזכור’ הצבאי יקרא בשם יהוה – ‘יזכור אלוהים’ בפתיחת טקס היזכור במקום ‘יזכור עם ישראל’ – ובכך העביר את הטכס המרכזי לידי קנאי יהוה. מכאן ועד דחיקתם החוצה של חללים לא יהודים הדרך היתה קצרה.

מה שהקליפה מיועדת להסתיר היא את העובדה שכמו שכנינו, ישראל איננה מדינה – כזו מצריכה אזרחים – אלא מסגרת לקבוצה דתית שלטת. בישראל, שעדיין מתנהלת על שיטת המילט הטורקית, מעמדו של אדם נקבע על פי הקבוצה הדתית אליה הוא נולד, והשינוי הבולט ביותר מהתקופה הטורקית הוא עליית מעמדו של המילט היהודי. עכשיו הוא עליון על בני המילטים המוסלמיים והנוצרים. שינוי בולט אחר הוא הקמת מילט חדש, המילט הדרוזי, כדי לבדל את בני המיעוט הזה משאר הפלסטינים החיים פה. המהלך הזה, כמובן, נלקח ישירות מספר הפעולה הקולוניאליסטי: יש לסכסך ביניהם ולהעניק לקבוצה אחת זכויות-יתר. לא זכויות מלאות, חס וחלילה: בואו לא נסחף. אנחנו נגיד להם כל השנה שיש לנו ברית דמים איתם, אבל ביום הזכרון שר הבטחון יזכיר להם שהם רק “חללים לא-יהודים.”

בכך ישראל איננה שונה הרבה ממצרים, שגם לה יש כת צבאית דומיננטית מאד, וששייכת רשמית לבני קבוצת הדת הסונית. סעודיה, בעלת בריתנו החדשה, היא מסגרת מדינית סונית שמדכאת את השיעים שבה. לבנון היא קואליציה רופפת מאד ובעייתית מאד של מספר קבוצות מילטים: הלאומיות שלה דקה מאד. איראן, כידוע, היא המדינה השיעית היחידה בעולם, והיא רודפת את הבהאים. סוריה היא, בפועל אם לא רשמית, טריטוריה שנשלטת על ידי בני המיעוט העלאווי, והיא במצב מלחמה עם לא מעט מהסונים שבה. עיראק היתה עוד אחת מהמסגרות שבנו הבריטים, ושנשענה על דיכוי רוב שיעי ומיעוט כורדי בידי מיעוט סוני. כשהמכסה עף מהסיר הזה, ב-2003, הוא התפוצץ.

בכל המדינות הללו, כמו בישראל, יש תנועה לאומית חדשה ביחס. היא נבנתה על ההתנגדות לעות’מנים, ולא הצליחה להחליט מה היא עושה עם עצמה אחרי שהם הובסו – באופן מביך, על ידי כוחות קולוניאליסטיים, לא על ידי הנכבשים עצמם (והשנים האחרונות של האימפריה העות’מנית במרחב הערבי בהחלט היו כיבוש). אבל לאומיות נשענת על אזרחות, והמסגרות האתניות החדשות לא היו מסוגלות להעניק אזרחות שאיננה ריקה, כי אחרת היה נוצר שוויון, ואת זה הן לא מוכנות להרשות. כן, כן – גם ישראל בכלל זה. לא במקרה היא נמנעה במשך 70 שנים ויותר מהכנסת השוויון לקריטריונים החוקיים שלה. לא במקרה ממשלתה, ובתי הכנסת שלה, מסרבים בעקשנות להכיר בקיומו של לאום ישראלי, ומתעקשים שתושביה הם יהודים או בני מילטים אחרים.

לישראל יש מסגרות דמוקרטיות, אבל הן מתרוקנות מתוכן במהירות. מעשה הנבלה בחוקה-לכאורה שלנו (חוקה, כידוע, אין), שהקים ממשלה פריטטית עם עציץ חלופי, עבר פה בשתיקה מוחלטת כמעט. זה לא צריך להפתיע: ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. יהודית קודם כל, דמוקרטית כי צריך לנופף משהו לאומות העולם. רוב מוחלט של היהודים שהיגרו למה שהיתה פלסטינה ואחר כך ישראל לא הגיעו ממדינות עם מסורת דמוקרטית. הם הגיעו ברובם ממזרח אירופה וצפון אפריקה. לא היתה מסורת דמוקרטית רצינית שאפשר היה להשען עליה. המציאו אחת, וקבוצה של יקים ויהודים מארה”ב ובריטניה באמת האמינו בה וניסו לקדם אותה, אבל המסורת החזקה באמת היתה של דת, כהני דת וחוק הדת. בהשוואה ל-1,700 השנים של הדת הרבנית הדומיננטית, למסורת הדמוקרטית לא היה סיכוי אמיתי. כן, אפשר היה לנהל מלחמת תרבות של ממש, אבל זה היה אומר להרים קרדום על המסורות הדתיות, לעשות בהן מעשה וולטר וגיבון בתרבות הנוצרית – אבל אז, אפעס, הציונים היו מאבדים את היכולת לטעון שיש להם זכות כלשהי על הארץ שהם הרגע חמסו. אז זה לא קרה.

שנאת המזרח העמוקה של הציונות – כבר הרצל דיבר על המדינה הציונית כמבצר מול המזרח – גרמה לדור מקימי המדינה להביט בבעתה על האפשרות שהמדינה שלהם תשקע אל תוך הלבנטיניות כפי שהם ראו אותה: שחיתות שגרתית, קליפה של מדינה, שליט שהכוח מרוכז בידיו, דת חזקה מדי, טכנולוגיה שמתחזה למדע. אבל מאחר והם לא טרחו להקים יסודות של דמוקרטיה, כי יסודות כאלה יצריכו שוויון, ומאחר והם בנו מדינה לבני קבוצה אתנית אחת בלבד, ומאחר והם לא הצליחו לבסס תפיסה של ציבור, מה שקיבלנו הוא שטעטל קטן וצר מוחין שמאחר ומה לעשות, הוא בכל זאת הוקם בלבאנט, הפך לבדיוק מה שהם חששו ממנו.

ייאמר להגנתם שהמלאכה היתה מלאכת ענקים: לקחת שורה של קבוצות שאין שום דבר שמקשר ביניהם פרט לדתם, שהמסורת שלהם תמיד של בוז ושנאה לשלטון (שהרי השלטון בז להם ושנא אותם), עם מסורת של לתחמן את הגוי, תפיסה כללית של מיעוט נרדף (שאכן לעתים מזומנות היה נרדף) ולא חלק מהציבור – זו היתה משימה יוצאת דופן. ובסופו של דבר הם לא היו ענקים, רק מפא”יניקים.

והיתה בעיה ענקית אחרת, שהחריגה את ישראל מכלל המדינות הלוונטיניות-סתם. מאחר וכל הקבוצות היהודיות שהגיעו לכאן שנאו זו  את זו שנאה עמוקה ומרה, היה צריך למצוא איזשהו דבק ביניהן. המכנה המשותף הנמוך ביותר הוא פחד ושנאה (שביוונית הן אחת, פוביה). מכאן הצורך בימים הנוראים של ניסן, השבועיים של תיפוף בלתי פוסק בזכרונות ימי הרדיפה. כל העולם שונא אתכם, מדקלם המשטר והתקשורת מהדהדת, אנחנו תמיד על ספה של שואה – שואה שהיא בו זמנית אירוע חסר תקדים ודמיון בהיסטוריה האנושית, ועומדת לקרות שוב ברגע שתעזבו אותנו. והסביבה שלנו שונאת אותנו במיוחד, אז אל תשכחו שתפקידכם הוא להיות בשר תותחים כדי להגן על הקולקטיב. רע שם בחוץ!

ותשכחו מהמסורות שלכם, קודם כל מהמסורת המזרח אירופאית שלכם ואחר כך מהמזרחית. אתם, המזרחים, בכלל צריכים להגיד לנו תודה. מה, אתם רוצים להיראות כמו ערבים? פה יש קיבוץ גלויות, כולם צריכים להשמע כמו קיבוץ.

ואל תנסו לערער על הקבעון המחשבתי שלנו, אתם פוגעים באחדות. ואם אין אחדות, אנחנו זרדים בודדים שהאויב ישבור בקלות. אתה מפקפק במדיניות? מה, אתה רוצה שחייל סורי יאנוס את אחותך? מה, את הולכת מפה? לכי, לכי, יש עוד אלף כמוך. רק אל תבואי לבכות פה כשהאס.אה. שוב יצעד ברחובות. זה יקרה עוד חמש דקות, אנחנו אומרים לך. אבל תהני מהמילקי, שרמוטה. מה זאת אומרת, הסדר שלנו שובניסטי? רד, רד למטה אם אתה גבר, אני אקרע לך את התחת.

(”לא יורה ולא יולדת/במדינה אני בוגדת”)

אז יש לנו שבועיים, מהשבוע שלפני יום השואה ועד אחרי יום העצמאות, שבהם השלטון צועק עלינו מכל רמקול אפשרי, מתרה בנו להעז לעמוד מולו, להעז לחרוג מהשורה, להעז לא להרים דגל ברגע הנכון. והתקשורת העצמאית-כביכול מגבירה אותו בכל הכוח. תבכו, אומרים לכם! תקפצו משמחה, אמרנו! ורק אל תעזו להביע מחשבה משלכם. לא בשבועיים האלה. הם שלנו.

אז יש לנו שליט שקורע את כל החוקים, כי אין לנו מסורת של חוק. ויש לנו משטר שמאבד במהירות את הסממנים הדמוקרטיים שלו (בחירות חמישיות? נשמע סביר. ויישמע סביר בעתיד). ויש לנו צבא מושחת ובזבזן, מולך שסביבו אנחנו מצווים להתאסף. וכולנו מצווים להיות יהודים (בלשון זכר, כמובן, ואם מישהי תעז לדבר שלא בלשון זכר היהודים הטובים יאבדו את זה). ואם תרים ראש, יורידו לך אותו באזכור של השהידים שלנו.

וכל מה שנשאר הוא להפיל את כל זה. למרוד בכל זה. לסרב להיקרא יהודי במדינת היהודים, במיוחד אם אתה אכן יהודי. לדרוש שהמדינה תצא מהנשמה שלנו. שהיא תפסיק להיות טוטם, ותחזור לגודל הטבעי שלה – כלי לאספקת צרכי האזרחים, על פי הכרעתם הדמוקרטית. לדעת שקורבן הוא בוודאות קרובה קורבן שווא. לפרק את המשטרה ולגמד את הצבא (הצעת הגשה: פוסטרים של גלנט וגנץ עם הכיתוב “זה המקסימום שצה”ל מסוגל לו”). בקיצור, לקלף מעל עצמנו 100 שנות ציונות. ולדעת שמאבק העצמאות שלנו לא ייגמר עד שביום הזכרון המשותף לכל התושבים בשטחי פלסטינה המנדטורית נשיר גם “מי שקראו לו/ הוא אמר להם ‘זדיינו’.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יידישע פיראטען

ישראל מנהלת מתקפה פיראטית מזה מספר שנים כנגד ספינות איראניות. מי שהחריש, לא יכול להתלונן כשנתניהו מעלה את גובה הלהבות לצרכיו המשפטיים

יהופיץ כמרקחה: בכיר ישראלי הדליף לניו יורק טיימס מידע על התקפה על ספינה איראנית, ככל הנראה הסאוויז, כדי להתרברב בה. דא עקא, המתקפה (שעל פי מקורות זרים, בוצעה על ידי שייטת 13) נדחתה ביום, וכתוצאה מכך הניו יורק טיימס למד על ההתקפה לפני שהתרחשה, מה שעשוי היה להעמיד בסכנה את הכוחות המעורבים. צבא אחראי באמת היה מבטל את ההתקפה או דוחה אותה, אבל אנחנו מדברים על צבא היהיה בסדר לישראל. בורסת ההימורים בשאלה מיהו ה”בכיר” המדליף כוללת את בנימין נתניהו ואת ראש המוסד, יוסי כהן.

וכרגיל במדינת הקסרקטין שלנו, הדיון הוא על ההדלפה, לא על המבצע עצמו. התקפה בלתי מזוהה על כלי שיט מוגדרת לרוב כפיראטיות, אם לא כטרור. אבל ההתקפה על הסאוויז רחוקה מלהיות ההתקפה היחידה שבוצעה על ידי ישראל כנגד ספינות איראניות: מספרן של הספינות שהותקפו נאמד בעשרות. ההתקפות, על פי ההדלפות של מערכת הבטחון לתקשורת הישראלית, מתבצעות מזה שלוש שנים. מערכת הבטחון היתה כל כך מרוצה מעצמה, שהיא התרברבה בתקשורת – בשיטה המוכרת של “מקור בטחוני בכיר.”

ואף אחד פה לא עצר לרגע כדי לשאול כמה שאלות. קודם כל, מי מוסמך להחליט על מתקפת פיראטיות נרחבת? אילו דיונים נערכו בנושא? האם הכנסת ידעה על כך? האם הממשלה? האם ההתקפות בוצעו בהחלטה בין ראש הממשלה והרמטכ”ל, תוך ויתור בבוז קר על הרעיון של פיקוח פרלמנטרי על פעולות הצבא? נתניהו, אחרי הכל, כבר יישם כמה וכמה החלטות בשנה האחרונה שהעציצים המשמשים כשרי הבטחון והחוץ למדו עליהן בדיעבד.

מדי כמה שנים אני מזכיר שוב שבין ישראל ואיראן אין מצב מלחמה. יש יחסי איבה, בהחלט, אבל הם לא מלחמה. כשישראל רוצחת בכירים איראניים באיראן על ידי סוכנים חשאיים או שכירי חרב, משהו שהיא נוהגת להתרברב בו מעת לעת, היא משחקת לפי הכללים של מאבקים חשאיים. כשהצבא שלה מפגע פעם אחר פעם בכלי שיט שנמצאים בינלאומיים, ישראל נעה בין פיראטיות ובין מלחמה גלויה. וכמקובל אצלנו, הכל נעשה ללא דיון, בקריצה בולטת לציבור, שמצידו מרוצה מאד – עד שמגיע הרגע שבו האיראנים מגיבים. עד כה, התגובות האיראניות היו באמצעות פגיעה בכלי שיט – לא ישראלים, עד כה; ספינות שמפליגות תחת דגל זר, שרשומות במדינת-קש כלשהי, שלא משלמות מסים בישראל, אבל שבין שלל הבעלויות הצולבות שלהם יש גם אנשי עסקים ישראלים. ההתקפות הללו, משום מה, מוצגות על ידי ראש הממשלה ומערכת הבטחון כהתקפה על נכסים ישראלים.

המטרות של <פתח מנטרה: על פי מקורות זרים> שייטת 13 <סגור מנטרה> היו בדרך כלל – על פי הטענות שאין לנו דרך לאשש – ספינות איראניות שהובילו נפט לסוריה, או ציוד צבאי לחיזבאללה. הטענות הללו, צריך לשוב ולהזכיר, הן הטענות של הפיראטים. מעת לעת, גורמים ישראלים טוענים שההתקפה לגיטימית משום שהאיראנים מפרים סנקציות על סוריה. על כך צריך להשיב, ראשית כל, שכאמור אין לנו מושג האם יש אמת בדברים; פיראטים אינם ידועים באמינותם; ושנית, שהפרת סנקציות בינלאומיות, ככל שהיו כאלה, איננה נענית בפיגועים. אם ישראל רוצה להוכיח מעורבות איראנית בהפרת סנקציות, כל מה שהיא צריכה לעשות הוא לבצע פשיטה גלויה על ספינה כזו ולהציג את השלל, ואז לטעון שהוא הצדיק את הפשיטה.

אבל פשיטות הן עסק מסוכן, הן משום שאנשי הספינה המותקפת עשויים להגיב בחוסר סובלנות מסוים, והן משום שבאחת הפעמים האחרונות ששייטת 13 פשטה בגלוי על ספינה – הנאבי מרמרה – זה נגמר בטבח ובמכה איומה ללגיטימציה של ישראל, שנאלצה להפסיק את האמברגו על שוקולד וצעצועים לרצועת עזה, ולהגדיל במידה ניכרת את כמות הקלוריות שהיא מספקת לתושבי גטו עזה. אז בחרנו בפיראטיות.

ההתקפה על הסאוויז חורגת מההתקפות הללו. הסאוויז שרצה סמוך לתימן, ועל פי הפרסומים – ששוב, אין לנו יכולת עצמאית להעריך מה מהם בולשיט תעמולתי ומה מהם אמת – היא שימשה כספינת סיוע איראנית למורדים החות’ים שם. או, אם ננסח את זה במילים ברורות יותר, אין שום קשר בין ההתקפה על הסאוויז ובין בטחון ישראל.

ההתקפה הזו עוררה חשש גם בקרב מערכת הבטחון עצמה שמא בנימין נתניהו, שחושש מהרגע שבו יצטרך להריח את הליזול, מבצע בה מעשים מגונים ומשתמש בה לצרכים שאין להם דבר עם בטחון. ההתקפה על הסאוויז היא בלי שום ספק הסלמה: אחד הפרשנים היותר מאולפים של מערכת הבטחון קרא לה באורווליאניות מוגזמת “דיפלומטיה קינטית חשאית.” לטובת הקוראים שאינם בקיאים בז’רגון הצבאי האמריקאי החודר למערכת הבטחון שלנו, “קינטיות” היא פתיחה באש או חילופי אש. לפיגועים הם קראו דיפלומטיה.

הבעיה של מערכת הבטחון היא שהיא איננה מסוגלת להבחין בין צרכיו האישיים של אבו ילד זין ובין שיבוש הדיפלומטיה האמריקאית על ידי פיגועים נגד איראן. מותר להאמין שגם נתניהו עצמו איננו מסוגל עוד להבדיל בין השניים. ואין למערכת הבטחון ולציבור על מי להלין אלא על עצמם: זה טיבן של מלחמות חשאיות, מלחמות שאין עליהן כל ביקורת ובקרה, שהן חשופות למניפולציות פוליטיות בוטות. אם נתגלגל למערכה רחבה מול איראן כדי לאפשר לבנימין נתניהו לקנות כמה עריקים, הציבור יוכל להאשים בעיקר את עצמו.

אחרי הכל, נתניהו עצמו הוא שהזהיר אותנו: “ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים, כי קיים חשש אמיתי שהוא יכריע על בסיס האינטרס האישי של ההשרדות שלו, ולא על פי האינטרס הלאומי.” נתניהו אמר את הדברים על אולמרט, אבל הם חלים הרבה יותר עליו-עצמו. וכמובן, על ציבור שלא טורח לערוך דיון מינימלי בשאלה מהו בעצם האינטרס הלאומי.

ועוד דבר אחד: פרסמתי השבוע פוסט קצר בפטראון. הנה הוא לעיונכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביקור הנציב העליון

התקשורת הישראלית דיווחה בתרעומת על ה”חוצפה” של מחמוד עבאס מול ראש המשטרה החשאית, נדב ארגמן. האם הבחירות הפלסטיניות יובילו למבצע “כיסוח דשא” נוסף?

התקשורת הישראלית דיווחה השבוע בתרעומת על עימות בין נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וראש המשטרה החשאית הישראלית, נדב ארגמן. האחרון הגיע לרמאללה כדי לשכנע את עבאס לבטל את הבחירות, הראשונות מסוגן מאז 2006, שמיועדות להיערך בשטחים הפלסטיניים הכבושים בהמשך השנה. עבאס, נטען, התחצף כלפי ארגמן כשאמר לו שהוא “לא עובד אצלו” וכשאמר שאין לו כוונה להמנע משיתוף פעולה עם בית הדין הבינלאומי בהאג, ולאחר שארגמן איים שישראל תפעל נגד הרש”פ בהאג, הגיב משבחינתו הוא וארגמן יכולים לשבת באותו התא.

יש כאן הרבה מה לפרק. נתחיל מהזוטות: ישראל לא יכולה לפעול נגד הרש”פ בבית הדין הבינלאומי בהאג, משום שהיא איננה חברה בבית הדין. טכנית, מדינות אחרות יכולות להגיש תלונה, אבל בית הדין – שממילא פועל באיטיות רבה – לא מתלהב מהמשחקים האלה, במיוחד כשברור שהן מגיעות מכיוונה של מדינה שעושה כמיטב יכולתה לקעקע את בית הדין. (במהלומה נוספת לדיקטטורה הצבאית הישראלית, אגב, הסיר ממשל ביידן אמש (ו’) את הסנקציות שהטיל טראמפ על בית הדין.)

נתחיל מהמובן מאליו, שאיכשהו התקשורת היהודית לא טרחה לעסוק בו: מעמדו הרשמי של עבאס הוא של נשיא. כן, זה טיפה מסובך לאור העובדה שהוא נשיא של ספק-מדינה, אבל כשישראל צריכה לנפנף בפסוודו-שלטון-העצמי של הפלסטינים, היא לא מהססת לטעון שהם בוחרים את נציגיהם. על כן, הנימוס הדיפלומטי התקין אומר שלפגישה עם עבאס יגיע לפחות שר החוץ הישראלי (בדקתי, ויש כזה – נטען שמדובר בגבי “בוחש הלשכות” אשכנזי), או אפילו ראש הממשלה עצמו, אבו ילד זין.

אבל אבו ילד זין עסוק בשנתיים האחרונות במאבק בחירות בלתי פוסק, שבו הוא נכשל שוב ושוב, והדבר האחרון שהוא צריך מבחינת הבייס שלו הוא להיראות לוחץ את ידו של עבאס. אף אחד לא יודע מה בעצם אשכנזי עושה במשרד החוץ, כנראה גם הוא לא, אבל אבו ילד זין לא מוכן להסתכן בכך שמישהו פרט לו יביא בטעות איזשהו הישג: זה יפריע למאמציו לתאר את עצמו כמלך השמש, שהכל נעשה בדברו.

אז שלחו את השושיאסטו נומרו אונו, ארגמן, לדבר עם עבאס. וכאן נעשו שתי השפלות דיפלומטיות: קודם כל, שלחו לעבאס אדם בדרג נמוך משמעותית מהדרג הראוי; ושנית, שלחו אליו את האדם השנוא ביותר בשטחים הפלסטיניים, זה שעצם נוכחותו תורמת להאשמה – המוצדקת במידה ניכרת – שהרשות הפלסטינית היא קבלן ביצוע, או במילים גסות יותר משת”פ, של רשויות הכיבוש. פלא שעבאס היה צריך להתפוצץ? גם לו יש קהל.

זו הבעיה המרכזית, והיא מעידה על הצלחה גדולה של אבו ילד זין – הנושא המרכזי בפוליטיקה הישראלית, הדיקטטורה הצבאית שלנו, ששותה את האוצר שלנו ומשחיתה על בסיס יומי את מה שנשאר מהדמוקרטיה שלנו, הפך לזניח. לא משהו שראש הממשלה מתעסק בו, אלא עיסוק לראש השב”כ, בפועל הנציב העליון של הפלסטינים. כל המפלגות הישראליות, פרט למשותפת ולמרצ, הפסיקו לדבר על הנושא.

הבעיה השניה היא הבחישה של המשטרה החשאית בבחירות הפלסטיניות. עמירה הס דיווחה לפני כחודש על כך ששב”כ עורך שיחות אזהרה לפעילים פלסטינים, בעיקר כאלה המשויכים עם חמאס, ומזהיר אותם שאם הם ינסו להתמודד בבחירות, הוא יעצור אותם. זה לא איום ריק: שיטת הגסטפו, מעצר מנהלי ללא משפט ובלי תאריך סיום, היא כלי רווח של השב”כ. בחלק מהמקרים, האיומים נמסרו לפעילים על ידי חיילי צה”ל שפלשו לבתיהם בלילה – שיטת פעולה קבועה של צה”ל כדי להטיל טרור, ובמקרה הזה ודאי נועדה להזכיר שהאיום של שלילת חירות בשל פעילות פוליטית אמיתי לגמרי.

אז בואו נראה. לפלסטינים אסור להפגין, אסור להם לפנות להאג, ועכשיו אסור להם גם לעמוד להצבעה. כל אחד מאלה ייענה בתגובה אלימה של הדיקטטורה הצבאית. מה מתירה להם הדיקטטורה? להביט בהכנעה בזמן שהמתנחלים תופסים עוד ועוד אדמות, והדיקטטורה הורסת עוד ועוד בתים ושטחים חקלאיים כדי לאפשר את הרחבת ההתנחלויות. האירועים האלה הם יומיומיים, אבל הם לא מדווחים בתקשורת הישראלית. המטרה שלהם היא סיפוח זוחל, לאחר שנסיונותיו של אבו ילד זין להכריז על סיפוח רשמי נכשלו. השב”כ, הצבא והזרוע הלא רשמית של הכיבוש, המתנחלים, דוחקים את הפלסטינים עוד ועוד – ועכשיו הדיקטטורה מנסה לבטל, או למצער לסרס, את הבחירות.

הדרישה הרשמית של ארגמן היתה ביטול הבחירות – דרישה שפקיד בדרג בינוני במשרד החוץ, אם היו נשארים כאלו, היה מבהיר לו שהיא בלתי אפשרית ובלתי קבילה. אפילו מבחינת הצורך של ישראל לשמר את עבאס כמשת”פ, דרישה כזו מנוגדת למטרה. סביר, על כן, שהמשטרה החשאית תנסה סירוס של הבחירות.

אין לי מושג מי ינצח בבחירות הפלסטיניות. גם לשב”כ אין – בפעם שעברה הוא הופתע מאד מהנצחון של חמאס (עבדכם הנאמן, מצד שני, הניח אז שפת”ח יפסיד). הפלסטינים הולכים לבחירות שהרקע שלהן הוא כשלון מוחלט של התפיסה של עבאס – אמונה שנסיגה מהמאבק המזוין תוביל לשיפור מצבם של הפלסטינים. כהוכחה לכך שאף אחד לא סופר אותם, מגפת הקורונה פושה שם בזמן שישראל, שיושבת על מאגרים של מיליוני חיסונים, מסרבת לספק אותם לרשות הפלסטינית. הטמטום המרושע הזה – ישראל והגדה המערבית הן לכל דבר אותה חטיבת שטח – נובע, שוב, מחוסר יכולתו של אבו ילד זין להראות מחווה כלשהי לפלסטינים, שמא יאבד קולות למפלגה היודו-נאצית.

כך שלגמרי סביר שהפלסטינים יבחרו במישהו אחר – פלג מיליטנטי יותר של פתח או אפילו חמאס – במקום עבאס. שוב, אין לי מושג, כל מה שיש לי הוא אנקדוטות, אבל עוד לא שמעתי פלסטיני בשנים האחרונות שהיה לו משהו חיובי לומר על עבאס.

נסיון ישראלי לטרפד את הבחירות, או את הנצחון של גורם שאיננו חיובי לדיקטטורה הצבאית הישראלית, יתפס בעולם כמנציח את הדיכוי של הפלסטינים. אישית, אני חושב שאם יש איזשהו סיכוי להסכמות בין ישראל ובין הפלסטינים, הפלסטינים צריכים לקבוע את השליט שלהם והפרלמנט שלהם בעצמם. כן, גם אם זה יהיה חמאס.

אחרי הכל, אבו ילד זין כבר מדבר עם חמאס. הוא מעביר להם עשרות מיליוני דולרים מדי חודש. הוא מטפח את הגרסה של האחים המוסלמים בישראל, רע”ם ומנסור עבאס. ואם הפלסטינים דוחים את הפתח, אז צריך לקבל את הבחירה שלהם. האינסטינקט של הדיקטטורה הצבאית, כמובן, יהיה לעשות א-סיסי: להפיל את המשטר הנבחר בכוח הנשק. המשמעות של מהלך כזה תהיה להבהיר לפלסטינים שהם נידונו לשעבוד נצחי. התלקחות אלימה היא התוצאה הסבירה ואפילו המתבקשת של מהלך כזה.

לגמרי יתכן, כמובן, שזו בדיוק המטרה של הדיקטטורה הצבאית: לחפש תירוץ שיאפשר לה לצאת לאחד ממבצעי “כיסוח הדשא” שלה, להרוג עוד כמה מאות פלסטינים כדי להמשיך לכפות את עצמה בכוח טרור; לגמרי יתכן שכדי לשמר את עצמה, הדיקטטורה תצטרך להפעיל בגדה את השיטות שהיא מפעילה זה שנים בעזה.

והתרחיש הזה הוא מה שפעילי השמאל, אלה מהם שנשארו, צריכים להתארגן לקראתו. השיטה המרכזית פה לא צריכה להיות הפגנות – לא תהיה להן שום השפעה – אלא דיווח מתמשך, רצוף, על פעולות הצבא והשב”כ לגורמים בחו”ל, תוך חשיפת כמה שיותר שמות ופרטים על המבצעים, כדי להפעיל כמה שיותר – מצד אחד – לחץ בינלאומי להפסקת מעשי הזוועה של צה”ל, ומצד שני להטיל כמה שיותר אימה על הפושעים במדים. הגיע הזמן להבהיר לצה”ל ולשב”כ שלמעשיהם יהיה תג מחיר; שאם ישראל בוחרת בדיקטטורה אינסופית, צריך יהיה להתייחס אליה כאל כזו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ויקוצו מפני בני ישראל

למה בונים הישראלים מכשול גבול מול עזה, שכמוהו אין בשום מקום בעולם?

“בסך הכל,” מדווח הכתב הצבאי אלכס פישמן בהתפעמות במוסף השבת של ידיעות אחרונות, בכתבה שכותרתה “רובוטים במקום רב”טים”, “השקיעה מדינת ישראל באדמה סביב עזה יותר משני מיליוני קוב בטון – כמות המאפשרת בניית כביש בטון להולכי רגל מתל אביב עד אתונה. נעשה שימוש בכ-120 אלף טונות של ברזל – כמות שיכולה לשמש לבניה של 12 מגדלי אייפל. מכשול כזה לא קיים בשום מקום בעולם, אפילו לא בגבול בין שתי הקוריאות.” עלות המכשול – הרשמית, חשוב לציין; אף אחד לא יופתע אם עלותו תחרוג מהתקציב – היא 3.5 מיליארדי שקלים.

כלי רכב רובוטיים, מלווים כל אחד במל”ט; 1,200 תרנים שתפקידם לתצפת לתוך הרצועה; עמדות צלפים מבוטנות, למקרה שבכל זאת יוחלט להרוג את העזתים הלא חמושים אישית ולא על ידי רובוט; לא פחות משלושה שטחי הרג בין הרצועה ובין הגבול; ועוד ועוד. כל זה, מדווחים לנו בהתרגשות מטעם מחלקת היח”צ של צה”ל, יהיה מוכן ממש בקיץ, וכשהבניה תושלם, יוסר הסיוט הגדול: אף עזתי לא יוכל יותר לחדור למדינת ישראל.

מספרם של העזתים שניסה לחדור לישראל בשנים האחרונות לא ברור, אך יש כמה מהם מדי חודש. כמעט בלי יוצא מן הכלל, הם מסגירים את עצמם לצה”ל ברגע שהם עוברים את הקו. הם מעדיפים את הכלא הישראלי הסגור על הגטו שממנו הם נמלטו. מי יודע, אולי יצליחו, אחרי שירצו את עונשם, להתמקח עם סוהריהם-לחיים ואלה יתרצו לאפשר להם לעבור לגדה ולא לרצועה. אולי אפילו יצליחו לקבל מקלט מדיני במקום אחר. לא סביר, אבל יכול לקרות. בסופו של דבר, הם בורחים מאזור אסון מתמשך, שלרוב מוחלט מהאוכלוסיה הקטינה בו אין גישה למים נקיים, אין עבודה, אין עתיד. אזור אסון מעשי ידי אדם, חשוב לציין: ידי ישראל, אם לדייק.

שיעור חוצי הגדר העזתים שהרגו או פצעו ישראלי בחמש השנים האחרונות: אפס.

עכשיו, כמה מספרים. בצד הצפוני של מכשולי הגבול בקוריאה ניצב צבא צפון קוריאה, עם כ-950,000 חיילים סדירים ו-7.6 מיליוני חיילי מילואים; הוא הצבא הרביעי בגודלו בעולם. הוא מצויד בבכ-4,300 טנקים, יותר מ-8,000 קני ארטילריה, וכ-5,500 משגרי רקטות. בצד השני של חומת עזה ניצבים גדודי עז א-דין אל קסאם, שהסד”כ שלהם נאמד בכ-15,000 עד 20,000 איש, כאחוז או פחות מאוכלוסיית הרצועה. מספר הטנקים שעומד לרשות חמאס הוא אפס, כמו גם מספר קני הארטילריה. בעימות הצבאי המלא האחרון עם צה”ל, בטבח צוק איתן (צה”ל העדיף לקרוא לזה מבצע) צה”ל לא נתקל ולו בכיתה של אנשי חמאס, שלא לדבר על מחלקה. ולא, חומת ברלין החדשה לא תחסום בשום צורה ירי רקטות או מרגמות. זה מצוין במפורש בכתבה.

אז למה בעצם בנינו אותה?

יש כמה סיבות לכך. אחת מהן היא כנראה הרצון להמנע מצילומים כמו אלה של הטבח שביצענו על הגדר במארס 2018 והלאה. הוא הצטלם נורא. עכשיו יש לנו את היכולת להרוג עזתים מרחוק, בלי צלפים. מספר המל”טים ברצועה, שגם כך ממררים את חיי העזתים, יגדל שבעתיים. אפשר יהיה להרוג אותם הרבה לפני שיגיעו לגדר. אף אחד פה הרי לא ישים לב.

השניה, בוודאות קרובה, היא השחיתות השגרתית של מערכת הבטחון. היכולת שלה לקחת כסף ציבורי ולפזר אותו למקורביה, בלי שום תועלת ציבורית, היא מן המפורסמות. סביר להניח שמאחורי החברות שקיבלו מאות מיליונים עומדים כמה קצינים בדימוס. השחיתות היומיומית הזו היא חלק מהתמונה מאז שצה”ל התחיל לקבל כסף גדול באמת, אחרי מלחמת ששת הימים. המבוגרים שבינינו עשויים לזכור את קבלני העפר הידועים לשמצה של מוצבי התעלה. כל המל”טים והתרנים והעמדות המבוטנות והרובוטים האלה עולים כסף, ולצה”ל אף פעם לא היה אכפת אם יש קשר כלשהו בין ההוצאה ובין התוצאה. זה לא שזה הכסף של אבא שלו או משהו. הכנסת מעולם לא היתה טובה בפיקוח על התקציב הצבאי, ובשנתיים האחרונות ממילא לא היתה כנסת, או תקציב.

אז כן, שחיתות צבאית שגרתית היא חלק מרכזי בסיפור. אבל יש חלק נוסף וכנראה מכריע: הפחד הקמאי של הישראלים מפני העזתים. היחס הישראלי לעזתים שונה מהותית מהיחס שלהם לפלסטינים יושבי הגדה. יש לכך הסבר לא מסובך: העזתים הם ה-unheimlich שלנו, הזר-הקרוב-מדי. הם מזכירים את החטא הקדמון: הנכבה.

משה דיין ניסח את זה היטב, בהספד שלו לרועי רוטברג, באפריל 1956: “אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.” ב-1956 עוד אפשר היה לומר את זה: שאנחנו חיים על אדמה שדודה של עם אחר.

ומאחר והעזתים, צאצאי פליטים ברובם, מזכירים לישראלים בעצם קיומם איך קמה ישראל, את מה שהישראלים רוצים כל כך לשכוח, הישראלים מתעללים בהם בחימה שפוכה. “הלוואי שעזה תטבע בים”, אמר יצחק רבין בתחילת שנות ה-90. כמו תמיד, הישראלים רצו את אדמת עזה בלי תושביה: במשך 35 שנים הוקמו התנחלויות חסרות כל סיכוי ברצועה, והן פונו רק כאשר הישראלים שילמו בדם על הנסיון הנואל להגן עליהן.

עזה מזכירה לישראלים, כאשר אין להם ברירה אלא להתבונן במציאות, שפתרון שתי המדינות הוא אשליה; שהסכסוך הוא לא על 1967, אלא על 1948: למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. מה שהקפיא את דמם של הישראלים ב-2018 לא היה עצם המראה של הצעירים הנואשים שמטיחים את גופם בגדר, אלא השם שנתנו לכך: צעדת השיבה.

אז הנה, קחו לכם כמה מיליארדים ובנו מחסום כבד יותר מזה שבין הקוריאות. בנו תרנים ומחסומים ועמדות מבוטנות, הציבו רובוטים, צלפים, מל”טים, והקימו חומות שיסתירו את עזה מהישובים שנבנו על האדמה והכפרים שבהם ישבו אבותיהם של העזתים. העלימו אותה מעינינו. אנחנו לא רוצים לראות מה עשינו – ועל אחת כמה וכמה לא לחשוב על האפשרות שהעזתים יצאו מהגטו שבנינו להם.

חג חירות נעים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הצביעו למשותפת

ביום שלישי, אמצו את המידה הטובה האזרחית ולכו להצביע – עבור אלו שהאזרחות שלהם תמיד נתונה בסימן שאלה

קראתי בשבוע האחרון את Twilight of Democracy של אן אפלבאום, ספר מדוכא מהרגיל שלה, שמסתכל על תמונת המצב הדמוקרטית העגומה בעולם (הוא יצא לפני בחירות 2020 בארה”ב), ומזכיר לנו את התפיסה ההיסטורית הבסיסית של היוונים: שהעולם הוא גלגל. בניגוד לתפיסה הקווית של ההיסטוריה, שמשותפת במידת מה גם להיסטוריה הפופולרית האמריקאית ולמרקסיזם, שאומרת שאנחנו בהתקדמות בלתי פוסקת, אולי עם כמה נסיגות בדרך, התפיסה היוונית פסימית משמעותית יותר.

מונארכיה מושחתת עם השנים לכדי עריצות; האליטות מתקוממות נגד העריץ; מתוך האליטה המתקוממת נוצרת אריסטוקרטיה, שמושחתת לאוליגרכיה; עוולות האוליגרכיה מולידות את הדמוקרטיה; זו הופכת כעבור זמן לאוכלוסוקרטיה, לא שלטון העם התבוני אלא שלטון האספסוף; שלטון האספסוף מוליד עריצות; וחוזר חלילה. זו תפיסה פסימית, שמרנית במהותה, ובכלל לא בטוח שהיא שגויה. והשאלה הבוערת, במשטר דמוקרטי, היא תמיד: האם אנחנו בשלב שבו הדמוקרטיה קורסת לתוך אוכלוסוקרטיה? אתה מסתכל על מירי רגב, מיקי זוהר, יאיר לפיד ואסנת מארק, ואתה מתפתה מאד להשיב בחיוב. הבעיה היא שטיבה של ההיסטוריה הוא שהתשובה תמיד ניתנת לאחר מעשה. מה שמספק נחמה קטנה מאד לאנשים שנמצאים בתוך הגלגל כשהוא מתהפך. (עוד על היסטוריוגרפיה יוונית, כאן.)

לא מעט אנשים אומרים לנו שאין טעם ללכת להצביע, שהמשחק גמור, שנתניהו כבר ניצח ושגם אם לא ינצח – ירמה; הוא כבר דיבר בגלוי על עריקים שיעברו אליו אחרי הבחירות. ופרשני מרוץ הסוסים שלנו דנים בשאלה האם אכן יש כאלה, או שמא מדובר בתרגיל הונאה – ואיש לא מזכיר שמעשה כזה הוא מעילה באמון הציבור, חתירה תחת אושיות המשטר הדמוקרטי, שאדם כזה ראוי שיגולגל בזפת ונוצות, שיזכה למנה כזו של שנאה ציבורית שלא יעז להראות עוד את פניו. כבר התרגלנו שמפלגת השלטון מעלה מדי בחירות איל ניגוח חדש ומקרקרת את יסודות המשטר.

אבל, ככל שאתם עדיין אזרחים ולא צרכנים, אין לכם מנוס אלא לבוא ולהצביע. זו חובתכם. אזרחות איננה רק זכות; היא גם חובה. קל מאד לשכוח באילו מאמצים נקנתה זכות ההצבעה, ועד כמה קשה, משאבדה, להשיב אותה; עד כמה קשה להדיח רודנות משעלתה, ואילו מחירים תשלם המולדת לאורך דורות. משכך, השאלה היא: עבור מי?

בבחירות הללו יש לאנשי שמאל שלוש אפשרויות, כולן בעייתיות. מפלגת העבודה, מרצ והמשותפת. בעבודה, מרב מיכאלי מבטיחה שחר של יום חדש, ואני מעריך מאד את הפמיניזם הנחוש שלה – אני חושב שאנחנו צריכים יותר ממנו, לא פחות (אם כי נראה שלמרבה הצער, הוא לא מורחב לקהילה הטראנסית). אבל בשאלה המרכזית של דורנו, שאלת הדיקטטורה הצבאית הישראלית, קשה להבדיל בין מפלגת העבודה ובין הימין. ומעבר לכך, ישנה שאלת הגנטיקה של המפלגה: מאז 1995, היא זחלה לכל ממשלת ימין. ומאחורי מיכאלי יש דמויות אחרות ומוסדות, שלגמרי יתכן שינסו לחטוף מידיה את ההגה אחרי הבחירות. אם את לא רוצה שהקול שלך ישמש להקמת ממשלת ימין, העבודה היא הימור מאד לא בטוח עבורך.

מרצ. לא אנסה להעמיד פנים שאני מגיע לדיון בשאלת מרצ נטול פניות. הייתי חבר במפלגה כעשור. הייתי חבר בתנועת הנוער של רצ. הייתי פעיל בחירות, מעת לעת, במשך 30 שנים כמעט. אינני יכול עוד להמליץ על מרצ. היא שבויה בידי פלג מתמרכז, של אנשים שנואשו מדיון בשאלה הפלסטינית ורוצים – כמו יחימוביץ’ בשעתו – בסוג של סוציאליזם לאומי. מנכ”ל המפלגה אמר בחודשים האחרונים שאין שאלה של ערבים ויהודים בישראל, יש רק שאלה מעמדית. זה מרקסיזם כל כך גס, שאתה תוהה האם אתה צופה בסוג של סרט פורנו.

וכן, אומרים לנו במרצ, אם לא תצביעו לנו יתכן שלא נעבור את אחוז החסימה. יכול להיות, אבל כמה פעמים אתם יכולים להשתמש בתירוץ הזה? כמה פעמים תבקשו מאיתנו לאטום את האף ולהצביע עבורכם, ואחר כך לא תעשו שום שינוי, תשארו עם אותם המסרים העבשים והקמפיין הדלוח? עד מתי תבקשו את קולותינו, ולא תתנו לנו קול?

וכמובן, ישנו יאיר גולן. אני מצטער, תיבש ידי לפני שאצביע לפושעי מלחמה.

נותרה, על כן, המשותפת. אסביר את הנחות היסוד שמביאות אותי להחלטה הזו:

א. המדינה הציונית היא מדינת עוול. היא מדינת עוול בהכרח, משום שהמטרה שלה היא משטר של עליונות יהודית בשטחי פלסטינה המנדטורית. חוק הלאום הוא לא תקלה: הוא המטרה הסופית. המדינה היהודית תמיד היתה דמוקרטיה ליהודיה ויהודית ללא-יהודים שבה.

ב. במהלך שנות קיומה, רק במשך חצי שנה הצליחה המדינה הציונית לא להיות דיקטטורה צבאית. חצי השנה הזו היא בין דצמבר 1966 ויוני 1967.

ג. הקורבן העיקרי של המדינה הציונית הם הפלסטינים, שאותם היא חילקה למספר קבוצות: הפלסטינים החיים בישראל גופא, שלהם יש זכויות פרו פורמה אבל לעולם לא בפועל; הפלסטינים החיים במזרח ירושלים, שמחזיקים בתושבות אבל לא באזרחות; הפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית, שנמצאים תחת דיקטטורה צבאית פרופר; והפלסטינים שחיים ברצועת עזה, שחיים בגטו גדול, ששומריו יורים מדי פעם באסירים.

הנכבה לא נגמרה ב-1948. היא נמשכת גם היום. היא נמשכת באל ערקיב. היא נמשכת באום אל חיראן. היא נמשכת בכל מקום שבו פלסטינים נדחקים על ידי יהודים, בכוונת מכוון. בכל מקום שבו פלסטינים לא מוצאים דיור, או נאלצים להסתפק בשכר נמוך יותר, כי הם אינם יהודים.

(אין במילים “הקורבן העיקרי” להשכיח את העובדה שהציונות פשעה כנגד כמעט כל קבוצה בשטחים שעליהם היא שולטת; שהיא ניסתה קודם כל להשמיד את התרבות היהודית של מזרח אירופה, וניהלה מלחמת חורמה נגד היידיש; שהתייחסותה ליהודי ארצות האיסלם היתה נפשעת ומחפירה, ושהאפליה שלהם היתה רשמית וממוסדת; את האפליה המתמשכת של “חסרי מעמד” מקרב יוצאי ברה”מ; את היחס האיסנטרומנטלי שלה לניצולי השואה; או להשכיח את המלחמה שמנהלת המדינה הציונית כלפי מבקשי מקלט. כל מטרתן של המילים היא למקד את הסוגיה.)

ד. כאזרחים ישראלים ממוצא יהודי, יש לנו שורה של פריבילגיות שלפלסטינים לעולם לא יהיו. כאזרחים מצפוניים, חובה עלינו לזכור שהן מגיעות מעצם טיבו הרודפני של המשטר, ולהפנות אותן נגדו: להשתמש בהן כדי לסייע לפלסטינים במידת האפשר ולערער את המשטר הציוני, עד רדתו.

המטרה הפרקטית, על כן, היא לתת למיעוט הפלסטיני בישראל את הכוח הפוליטי החזק ביותר שאפשר לתת לו – בתקווה, חזק מספיק עד כדי כך שהוא ייאלץ את המרכז היהודי (שהוא ימין לכל דבר, רק חושש מהתווית) להכיר בו ולתת לו חלק בשלטון. אם זה יקרה, אם יהיו פה שרים פלסטינים של מפלגה פלסטינית, התפיסה הציונית תתערער מעצמה. השאלה האם המרכז הציוני שונא יותר פלסטינים או את נתניהו היא שאלה מעניינת, ואם אנחנו רוצים לראות תשובה עליה, המשותפת צריכה להיות גדולה מספיק כדי להפוך את השאלה מתיאורטית לפרקטית.

כפי שציינתי, אין בחירות קלות. המשותפת הקלה עלי את הבחירה הפעם, משום שהיא נפרדה מרעמ, המקבילה הפלסטינית של ש”ס. אבל היו בה כמה וכמה התבטאויות הומופוביות, ביניהן מצד אחמד טיבי. לשאלה הזו יש, מבחינתי, שתי תשובות.

הראשונה, שמעמדם של הפלסטינים כמיעוט נרדף, שאזרחותו תמיד בסימן שאלה, מאלצת את הציבור הזה קודם כל להתמקד בשאלת זכויות הלאום שלו. כתוצאה מכך, שאלות אחרות של זהות – מעמד הנשים, מעמד הגאים – נדחקות אחורה. קל למי שאינו שייך לקבוצות הנפגעות לדחוק אותן אחורה כי יש בעיות דוחקות יותר – קיום כמיעוט לאומי. משהבעיה הזו תוסר, הוויכוח הפנימי בציבור הפלסטיני בשאלות של שמרנות מול מודרנה יתפרץ בכל כוחו – כשהפעם יהיה קשה יותר להאשים את המודרניסטים בכך שהם סוכנים של כוח כובש. כמו המודרניסטים באוכלוסיה היהודית, גם הם צריכים להתמודד עם הטענה שהם יבוא זר. וכן, שנינו צמחים זרים. ומול הטענה הזו צריך לדעת לחייך בשלווה: כן, צמח זר. אבל מה הולידה אדמת המולדת בלעדיו?

שנית, שהוויכוח בין שמרנים ומודרניסטים בציבור הערבי הוא ויכוח שהנוכחות שלנו, כיהודים, צריכה להיות בו מינימלית. הם ינהלו את הוויכוח; אנחנו נתמוך בשתיקה בארגוני נשים פלסטיניות, בארגוני גאים פלסטינים; נגיע להפגנות, אבל לא ננסה להשתלט עליהן. אנחנו לא הסיפור, ואנחנו צריכים ללמוד מתי לשתוק. כפי שאנחנו לא צריכים לומר לנשים או לגאים איך לנהל את מאבקם, אם אנחנו לא גאים או נשים, אנחנו לא פלסטינים, על אחת כמה וכמה לא נשים או גאים פלסטינים; רבאק, כמה מאיתנו בכלל קוראים את השפה? נלמד צניעות, נלמד שאנחנו לא מרכז העולם, ונלמד לסמוך על השותפים שלנו – שאת אומץ ליבם אנחנו כלל לא קרובים להבין.

וזכרו: הקרב כלל לא אבוד. מדי יום, המדינה הציונית מאבדת מהלגיטימציה שלה, משום שאנשים ברחבי העולם לומדים להכיר את טיבה. חשפו אותה לאור היום: היא לא עומדת בו.

כשאתם הולכים לקלפי, לכו אליו לא ביאוש אלא בשמחה. אתם מצביעים עבור העתיד של מולדת מעונה – עתיד שבו ילד יהודי ילמד לצד ילדים פלסטינים, עתיד שבו צאצאי כובשי כנען בסופה וצאצאיהם של המגורשים יוכלו להסב יחדיו לשולחן האחווה; עתיד שבו אנשים יישפטו על פי מעשיהם ואופיים ולא על פי הרישומים הסודיים של משרד הפנים עליהם. גלגל ההיסטוריה מתהפך: כיוונו לא ידוע כלל. הטו שכם כדי להפנות אותו בכיוון הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הבעיה של המרכז

ראיון עם אמילי מואטי מבהיר מה מבדיל בין המרכז ובין השמאל

ההתרסקות בלהבות של אמילי מואטי אתמול (ד’) בראיון של ניר גונטז' איתרה במדויק את הבעיה המרכזית של המרכז-שמאל היהודי: חוסר יכולת להתייחס אל הפלסטינים כפרטים, כבני אדם, ויכולת לראותם אותם רק ככלל. כלל מאיים, שממנו חובה עלינו להפרד.

כתוצאה מכך, מחוסר היכולת לראות את האדם הפלסטיני, המרכז הזה (שלעתים קורא לעצמו מרכז-שמאל) נופל למלכודת שאומרת שאין טעם לדבר על הכיבוש. הכיבוש, לתפיסת הגוש הזה, הוא תת-סעיף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יום אחד, לא בקרוב, ממשלת מרכז-שמאל תדבר עם אבו מאזן בחוסר חשק מובהק, ואיכשהו ייצא מזה הסכם שלום עם חילופי שטחים שאף אחד לא יודע מאיפה הם יבואו, ובלי פינוי התנחלויות כי לאף אחד אין את הכוח הפוליטי ליישם את זה, ובתקווה שאף אחד לא יסתכל על המפה ויבין שבלי פינוי אריאל שום דבר לא יקרה. וכמובן, כל זה יקרה רק אחרי שהפלסטינים יסכימו ל"שליטה בטחונית ישראלית."

“שליטה בטחונית ישראלית” משמעה המשך הדיקטטורה הצבאית הישראלית, המשך משטר האפרטהייד הזוחל. אחרי הכל, כדי “לשלוט בשטח” ישראל תמשיך לשלוט בשורה של נקודות בשטח, הבולטת בהן – שוב – אריאל, שכל מהותה היא חיסול האפשרות של מדינה פלסטינית בת קיימא. הנקודות האלה ימשיכו לחלק את השטחים הפלסטיניים לבנטוסטנים.

ו”השליטה הבטחונית הישראלית” תמשיך לשלוח חמושים ישראלים להגן על פורעים, תמשיך לשלוח אותם לבתים של פלסטינים באישון לילה למטרות הטלת טרור (”הפגנת נוכחות”), תמשיך את כל משטר ההשפלה והאיומים – שהוא-הוא מהותו של הכיבוש. לא, הבעיה שלנו עם הפלסטינים היא לא העדר הסכמים בינינו ובינם: הבעיה היא מה שאנחנו עושים להם יום-יום ושעה-שעה.

מואטי, ייאמר לזכותה, מפגינה משמעת מסר ראויה להערכה; הלוואי על מרצ משמעת מסר כזו, כשכל בוקר היו”ר שלה צריך להתעורר בתקווה שהאתון הצה”לית שהסכים להכניס אל לב הרשימה לא נערה משהו מזעזע בזמן שהעז לעצום את עיניו. הבעיה היא לא המשמעת, היא המסר. בהתייחס לתקרית הופכת הקרביים בשבוע שעבר, שבה החמושים עצרו ילדים פלסטינים שליקטו צמחי מאכל, שואל גונטז’:

הצבא עצר את הילדים הפלסטינים האומללים הללו כדי להגן עליי?

ומואטי משיבה: “להתעכב על כל דבר קטן זה קצת לנקות פינה קטנה בחדר מלא חרא.”

ופה בדיוק הבעיה: החדר מלא חרא, אבל מי שעורם אותו לתוכו הוא הצבא. הבעיה היא לא הסכמים מדיניים או היעדרם: היא מה שעושים חמושי צה”ל בשטחים. הפשעים והפרות זכויות האדם שמובנים לתוך קיומו של צבא בתוך אוכלוסיה אזרחית נעדרת זכויות. מואטי – שאני, אגב, מעריך מאד – מפרפרת מול השאלות של גונטז’: היא מנסה להפיל את התיק על אבו מאזן בשלב מסוים.

אבל אבו מאזן לא שולח חמושים להטיל אימה על ילדים, לגרום לילדה בת שבע לנסות להתאבד. לא הוא זה שגורם לחמושים משועממים להתעלל בפלסטינים במחסומים. לא הוא אחראי לביזה, או למראות הקבועים של פורעים יהודים פושטים על כפר פלסטיני בעוד החמושים מספקים להם הגנה בזמן הפוגרום ואחריו. האחראים לכך הם קציני הצבא – ולא פחות מכך, הפוליטיקאים שמחפים עליהם.

ברוב המקרים, כשפוליטיקאי אומר שהוא “עומד מאחורי חיילי צה”ל”, הוא מתכוון לומר שהוא משתמש בהם כמגן אנושי: בית הדין בהאג לא מחפש את החפ”שים, הוא מחפש את הגנרלים והפוליטיקאים. כשהפוליטיקאי מנפנף בנאמנותו לחיילים, הוא קודם כל מגן על עצמו.

מואטי איננה כזו. היא לא יאיר לפיד, שקרא להרוג “כל מי שמרים מזלג”, ושהיה שותף מלא להחלטות של הטבח בצוק איתן. היא איננה, כמובן, נפתלי בנט או, שם רשעים יירקב, בוגי יעלון ובנימין נתניהו. ובדיוק בגלל שלא היא ולא מרב מיכאלי – שבזמנים טובים יותר קראה לאמהות לא לשלוח את ילדיהם לשטחים – לא ניצבות במקומם, הן בעיה: הפושעים האמיתיים יכולים להצביע עליהן ולומר, מה אתם רוצים, גם הן תומכות בהמשך המצב כפי שהוא. הרי גם לנתניהו אין בעיה לדקלם את הטקסטים על שלום רחוק עם הפלסטינים בעודו מבצע סיפוח זוחל. כפי שהחמושים הם השכפ”צ של נתניהו, לפיד ודומיהם, מואטי ומיכאלי משמשות להם כשכפ”צ פוליטי: הנה, יש קונסנסוס מלא למה שאנחנו אומרים, אין שום צורך בשינוי.

כל זמן שהמרכז-שמאל מסתכל על הדיקטטורה הצבאית שלנו מגובה עיני המל”ט, אומר שיום אחד כל זה יעבור ושעד אז אין מה לעשות, הוא משתף פעולה עם הפלישות לבתים, עם ההתעללות בקטינים, עם האפרטהייד. ואם מישהו היה צריך הסבר טוב מדוע אסור, גם הפעם, להצביע לעבודה, מואטי סיפקה אותו אתמול.

וזה מייאש דווקא משום שהיא אדם טוב כל כך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לימנים מותר לשקר

לארז תדמור קרה דבר מצער: הוא פלט את האמת. על הימין ומסורת ה”שקר האציל”

ארז תדמור הוא גנב אמל”ח ותועמלן של ראש הממשלה נתניהו. בעברו היה ממייסדי אם תרצו. תדמור מייצג את נתניהו בשלל כלי תקשורת, וכתב חלק מהנאומים שלו במהלך בחירות 2015. כמו שורה של אנשי ימין אחרים, ביניהם הסוטים ינון מגל ושמעון ריקלין, תדמור מדלג בעקביות בין תפקידים בקמפיינים פוליטיים ובין תפקידים בכלי תקשורת. כשצריך, הוא “איש תקשורת”; כשצריך הוא עובד בקמפיינים.

החל מהשבוע, לשום כלי תקשורת אין יותר תירוץ להזמין את תדמור. קרה לו משהו מביך: הוא פלט את האמת.

erez tadmor

“עבור ארץ ישראל מותר לשקר”, אמר תדמור כשתפסו אותו מתלהב מהשקרים של בנימין נתניהו – ספציפית, הוא התרברב באופן שבו נתניהו רימה את גנץ. אישית, לא הייתי מתרשם מלקיחת ממתק מתינוק, וגנץ הוא כנראה השוטה המובהק ביותר בהיסטוריה הפוליטית שלנו. אבל אנשי ימין מתרברבים בשקרים של נתניהו כבר שלושים שנה. “כן, הוא שקרן, אבל הוא השקרן שלנו,” אמר לי באושר חב”דניק לפני 25 שנים בערך.

עבור ארץ ישראל מותר לשקר. המילים האלה מתמצתות רעיון מרכזי של הימין לדורותיו: השקר האציל. הוא מתחיל אצל אפלטון, האנטי-דמוקרט הגדול. כדי להקים חברת מופת, אפלטון מציע לסמם ולחטוף קבוצה גדולה של אנשים לאי מבודד, ושם לספר להם שהאלים יצרו אותם כשבתוכם יש מעין מתכות. אלה שבתוכם נמצא זהב הם החכמים, שליטי המדינה; אלה שבנשמתם כסף, יהיו השומרים, האוכפים את רצונם של השליטים; ואלה שבנשמתם ברזל יהיו מעמד העובדים, שאין לו שום חלק בשלטון. השקר האציל הזה, אליבא דאפלטון, כל זמן שמקפידים על השמירה עליו, יעמיד את המדינה האידיאלית.

כלומר, כזו שבה מעמד בלתי נבחר מקפיד על הפצת שקרים לשאר האוכלוסיה ומתקיים על עבודתה; כזו שיש בה משטרה חשאית שפועלת בקדחתנות כדי לדכא כל מחשבה סוטה (את המשטרה החשאית הוא העתיק מספארטה, מדינת-האם של כל המדינות הפאשיסטיות); כזו שמגרשת את המשוררים ובמידת הצורך רוצחת בחשאי אזרחים שסוטים מהדוגמה הרשמית (עוד העתקה מספארטה).

הרעיון הזה, שלשם שליטתה של קבוצה מצומצמת מותר לשקר לשאר האוכלוסיה, לדכא אותה באמצעותו ובמידת הצורך באמצעים חריפים יותר, הוא מיסודו של הימין לדורותיו – שהתפיסה שלו היא, ובכן, שיש קבוצה שמגיעות לה זכויות יתר, בין בשל דם (מתכות?) ובין בשל עושרה, ושלשם כך יש לדכא את רוב האוכלוסיה. כן, זה לא מה שהם אומרים ברוב המקרים – אבל, שוב, הם מאמינים בשקר אציל. הם לא חייבים לכם אמת. למעשה, הם חייבים להסתיר ממכם את האמת.

לפני כעשרים שנים הניאו-קונסרבטיבים היו קבוצה בעלת כוח עצום בארה”ב, והם התבססו על התפיסה של הפילוסוף השמרן ליאו שטראוס שהחזירה את “השקר האציל” למרכז החשיבה. התפיסה של שטראוס היתה חזרה לאפלטון: ההמונים לא מסוגלים להבין את האמת, ובהתאם הם אינם מסוגלים לחירות; ועל כן על השליטים הנאורים להונות אותם כדי שלא יפריעו לשליטים הנאורים ליישם את המשטר שיועיל לכל האוכלוסיה – גם אם האוכלוסיה לא מסוגלת להבין (שהרי איננה מסוגלת לתפוס את האמת) איך איכשהו כל העושר והכוח מתועל כלפי מעלה.

בהתבסס על תפיסת השקר האציל, הניאו-קונסרבטיבים החריבו את עיראק. הם מרחו את הציבור בשורה של שקרים על נשק להשמדה המונית בעיראק – והם ידעו שאלה שקרים. הם יצאו למלחמת השולל החשובה במאה השנים האחרונות, חשובה משמעותית מוויאטנם. לשממה שהם יצרו הם נתנו את השם חירות. את מחיר השקרים האצילים שלהם משלם המזרח התיכון, ולא רק הוא, גם היום.

בארה”ב, אגב, כמה וכמה רפובליקנים כבר אומרים במפורש שהמטרה שלהם היא לא דמוקרטיה: היא שגשוג. שגשוג של המעמדות הנכונים, כמובן. ולשם כך, הם רוצים להגביל את זכות ההצבעה עד כמה שאפשר. טראמפ אמר שאם יהיה חופש בחירה בארה”ב, “לא ייבחר שום מועמד רפובליקני.” לשם שינוי, הוא כנראה אמר את האמת.

יצחק שמיר היה, במונחי ימינו, אדם סגפן. כשהוא אמר שבשביל “ארץ ישראל מותר לשקר” הוא התכוון ליישום האידיאל של ארץ ישראל הגדולה. השקרים שעליהם הוא דיבר היו במהותם כלפי אומות העולם, שהתיאולוגיה היהודית תמיד התייחסה בסלחנות כלפי שקרים כלפיהם. כשתדמור מדבר על השקר האציל, הוא מתכוון במפורש למלחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי. כלומר, כדי לקדם את האידיאולוגיה ומקור ההכנסה שלו, לתדמור אין שום בעיה לשקר לציבור.

בואו ניקח מבט אחורה. המצע הראשון של “אם תרצו” דיבר על ישראל כמדינה יהודית, תוך השמטת המנטרה המקובלת של “ודמוקרטית”; כשתפסו אותם בזה, הם טענו שמדובר בטעות והכניסו את המילה. במשך שנים, הם עבדו בצמידות עם הנוכל הפוליטי משה קלוגהפט, שהמוטו שלו היה לעולם לא לדבר על המטרה של התנחלויות ברחבי הגדה – תמיד להסיט את הנושא למשהו אחר, כמו מלחמת תרבות. בהתאם, אם תרצו איימו בתביעה על ויקיפדיה עם זו תכתוב את האמת, קרי שמדובר בתנועת ימין קיצוני ולא ב”תנועת מרכז” כפי שהיא התיימרה להיות. על פי אותה השיטה, אם תרצו תבעו את האנשים שהעזו לומר שמדובר בתנועה פאשיסטית – מה שהתברר כגול עצמי מפואר, שפגע בפעילות של אם תרצו במשך שנים.

זו המטרה הקבועה של תדמור והקליקה של המתנחלים: לשקר, לשקר, לשקר. אין להם קיום אלא על שקר. הם חייבים לשקר ולהסיט את השיח שוב ושוב, כי רוב הציבור דוחה את תפיסת מלחמת הנצח שלהם למען ארץ ישראל, והם יודעים שרוב הציבור דוחה אותן. אבל, שוב, רוב הציבור לא רואה את האמת, לא מסוגל לראות אותה, והם צריכים לשקר לו כדי לנווט אותו אל המטרה הנכונה.

אלא שכמובן, השקר הוא לא “למען ארץ ישראל”: ארץ ישראל, ככל שהיא קיימת בכלל ואיננה מושג מיתולוגי, לא רוצה שום דבר. המתנחלים, והשקרנים המקצועיים מסוגו של תדמור, רוצים גם רוצים. המתנחלים רוצים את המשך הגזל שלהם ללא הפרעה. תדמור בנה לעצמו קריירה על שקרים ותעמולה. קרנות עלומות כמו קרן תקווה מממנות אותו, כדי שיוכל להמשיך ולהפיץ שקרים.

ואם אנחנו רוצים להשתחרר מהשקרנים המקצועיים האלה, אנחנו צריכים להבין ששקר מבחינתם הוא אמצעי שגרתי, יומיומי: עבור המטרות מותר לשקר. ואיכשהו, ה”מטרה” תמיד מקדשת את האנשים שמקדמים אותה, תמיד מקדמת אותם.

30 ומשהו שנות נתניהו גרמו לנו לשכוח אמת בסיסית: שהשקר רעיל למשטר דמוקרטי. אין ממשלה שלא משקרת – כל ממשלה מנסה לשמור על כוחה. אבל המשטר הדמוקרטי מבוסס על ההנחה שיש עובדות, שאפשר להגיע אליהן, שהן זמינות לכל אדם, שלאדם יש תבונה שמאפשרת לו להבין את המציאות, ושבהתבסס על תפיסת המציאות הקהילה בוחרת ממשלה שתקדם אותה. מי שמנסה בכל כוחו לערבב שקרים במציאות, מי שאין לו קיום אלא על השקר השיטתי, היומיומי, החוזר, הוא אנטי-דמוקרט במובהק, ובהתאם חברה שרוצה להשאר דמוקרטית צריכה להקיא אותו מקרבה.

אז בפעם הבאה שתדמור יפתח את הפה, סגרו את האוזניים. הוא ינסה להונות אתכם. והוא לא לבד. הוא פשוט היה מטומטם מספיק לומר בטעות את האמת. סביר להניח שזה לא יקרה בקרוב לקולגות היותר מהוקצעים שלו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)