החברים של ג'ורג'

מחנה ההשמדה דולצינאה

מה קורה כשטמטום פולני פוגש בבורות מרושעת ישראלית

הפרלמנט הפולני קיבל הצעת חוק שקובעת שהאשמתה של פולין בפשעים נגד האנושות שביצעו הנאצים היא פשע שעונשו מאסר, בכלל זה עצם השימוש בביטוי “מחנות השמדה פולניים.” כמו כן, החוק גוזר מאסר על אנשים שיכחישו את רצח העם הקטן שביצעו לאומנים אוקראינים (אנשי ה-UPA) בפולנים במהלך המלחמה.

הפולנים ניצבו בפני בעיה לא פשוטה ומצאו לה את הפתרון המטומטם ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אפשר להבין ללא מאמץ איך אומה שדמה נשפך כמים על ידי הנאצים והקומוניסטים כאחד, ששני הכוחות הללו קשרו נגדה במשותף ובנפרד, תתרעם על כך שמיוחסים לה פשעים שלא בוצעו. הפולנים היו קורבנות של הנאצים והקומוניסטים. פולין לא היתה שותפה לפתרון הסופי, ובמחנות ההשמדה שעל אדמת פולין נספו אינספור פולנים. ההתייחסות המתועדת הראשונה לאושוויץ כאל מחנה השמדה (Todtlager) מופיעה בדו”ח של וויטולד פילצקי (Witold Pilecki), במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים, שהתגנב לאושוויץ כאסיר כדי לדווח על המתרחש במחנה – בתקופה שעיקר קורבנותיו היו פולנים. פילצקי, שהחליט להשאר בפולין אחרי המלחמה ולהיאבק בקומוניסטים, נרצח כ”פאשיסט” על ידי המשטר.

או, במילים קצרות יותר: זה ממש מסובך. הפולנים היו קורבנות הכיבוש הכפול של הנאצים והקומוניסטים. האנס פראנק, המושל הגנרל גוברמנט, התבדח בשלב מסוים שאם הוא היה צריך להוציא כרוז על כל הוצאה להורג של שבעה פולנים, לא היו נותרים יערות בפולין. המטרה הגרמנית, זהה לזו הקומוניסטית, היתה להשמיד את כל ההנהגה הפולנית כדי להפוך את הפולנים לעדר בהמות מבוהלות שיצייתו לכל פקודה – אידיאלית, ללא יכולת קרוא וכתוב. הפשע הבולט ביותר בתחום בוצע דווקא על ידי הסובייטים, בטבח יער קאטין שבו נרצחו כ-10,000 קצינים פולנים שבויים; כחלק ממבצע הונאה סובייטי, הואשמו הגרמנים לאחר המלחמה באחריות לטבח קאטין. המדינה הפולנית רוסקה לחלוטין; על פי הצווים הגרמניים, מעולם לא היתה מדינה פולנית. ההיסטוריון טימותי סניידר (Snyder), בספרו Black Earth, מדגים יפה מדוע השמדת המדינה היתה תנאי הכרחי להשמדת אוכלוסיה.

החוק הפולני מרסק את כל הסיבוך הזה ברגל גסה. הוא הופך את הדיון, הוויכוח והפולמוס ההיסטורי לפלילי. הוא מגיע אחרי שורה של חשיפות של פשעים שביצעו פולנים נגד יהודים, בכללם המקרה הידוע מאד של טבח ידוובנה (Jedwabne). סניידר מציין צוננות שבמקום נכח מספר גדול למדי של חמושים גרמנים, ושבלעדיהם סביר להניח שלא היה מתרחש טבח; הוא מציין שבתקופת הטבח (יולי 1941) האיינזצגרופן נהגו שיטתית להגיע בכוחות גדולים ולאלץ פולנים להשתתף במעשי טבח, בנסיון – שתוך זמן קצר הודו הגרמנים שנכשל – לבצע מעין “מיקור חוץ” של הרג היהודים לידי הפולנים. (פה יש להשוות את האירועים לאלו שבליטא, שם “מיקור החוץ” הזה הצליח בצורה פנומנלית – רוב מוחלט של יהודי ליטא הושמדו על ידי לאומנים ליטאים).

אין שום ויכוח על כך שפולנים רבים הסגירו יהודים; שרבים עוד יותר היו אדישים לגורלם

(יש ורוח מגטו בוער

הביאה גווילים משחירים

ביעף רוכבי קרוסלה

תפסום בדהירה ההוללת.

בידר את שמלות הנערות

הרוח מגטו בוער.

מחק ההמון רווי נחת.

יום אלף, עיר וורשה צוהלת.)

ואף על פי כן, שיעור הפולנים שהיו מעורבים בהשמדה היה זעום. ומספר חסידי אומות העולם הפולנים הוא הגדול מכל המדינות הכבושות. הפולנים, במידת מה, היו במצבם של אנשי היודנראט או רוב אנשי הקאפו: הם היו קודם כל קורבנות, ואם פשעו, ברובם הגדול פשעם נבע מהיותם קורבנות.

ספק, בלשון המעטה, אם ממשלת פולין הועילה לעצמה ולזכר ההיסטורי של המלחמה בחוק המטומטם הזה. אלא שלתוך הוויכוח התפרץ הבור הלאומי, יאיר לפיד, והיה לו מה לומר. למרבה חוסר המול, הוא דיבר שטויות שגובלות בהכחשת שואה.

lapid

אוי. נתחיל מההתחלה. אלא אם מישהו ימצא מחנה השמדה חדש בשם דולצינאה, אין מחנות השמדה פולנים. מחנות ההשמדה נבנו ברובם על אדמת פולין (אם כי היה מחנה השמדה גם בבלארוס, ומחנה נוסף בסרביה). אבל הם לא נבנו על ידי פולנים, והם לא אוישו על ידי פולנים. הם נבנו על ידי גרמנים ופולנים היו לעתים קרובות קורבנותיהם של המחנות.

גם הטענה שמאות אלפי יהודים נרצחו על ידי פולנים היא מגוחכת. אפילו בידוובנה, כאמור, שתוארה על ידי ההיסטוריון יאן גרוס כעיירה שהשמידה את יהודיה סתם כך, היתה נוכחות גרמנית כבדה והגרמנים הם אלה שיזמו את הטבח. רוב מוחלט של יהודי פולין הושמדו במחנות השמדה גדולים – טרבלינקה, אושוויץ, סוביבור, בלזץ, חלמנו ומיידנק – והרצח בוצע על ידי גרמנים ושבויי מלחמה. כמעט אף אחד מהם לא היה פולני.

האם הפולנים היו נטולי אשמה? ודאי שלא. הם הניחו לגרמנים לפצל אותם לנוצרים ויהודים כמעט ללא מחאה. רובם הביטו הצידה כשהיהודים רוכזו בגטאות והמשיכו להתבונן הצידה כשהיהודים הושמדו. גרוע מכך, לא מעט פולנים הרוויחו מהרצח: כל הדירות האלה שפונו כשהיהודים גורשו לגטאות נתפסו תוך זמן קצר, והרכוש נבזז. היהודים, כפי שציין יאן גרוס, היוו שליש מהמעמד הבינוני הפולני. זה היה הרבה מאד רכוש. הגרמנים ידעו להניח לפולנים לבזוז אותו – כפי שהניחו לגרמנים לבזוז את רכושם של יהודים בגרמניה. (ההיסטוריון Gotz Ali כתב ספר מועיל מאד, Hitler’s Beneficiaries, על האופן שבו הפכה המדינה הנאצית את שוד היהודים – ואחר כך, את ביזת המדינות הכבושות – לבסיס מדיניות הרווחה שלה.) וכשיהודים המומים שבו הביתה, השכנים – אחרי שש שנות זוועה חסרות תקדים – לא שמחו, בלשון המעטה, לוותר על רכוש שכבר ראו כשלהם. מכאן הדרך לחיסולם של יהודים בפולין אחרי המלחמה היתה קצרה (גרוס כותב על כך היטב ב-Fear: Anti-Semitism in Poland after Auschwitz – לא לבעלי קיבות רגישות).

וכל זה, צריך להדגיש שוב, קרה כאשר פולין נמעכה בין גרמניה ורוסיה ונכבשה על ידי שתיהן, כששני הצדדים עושים כמיטב יכולתם כדי להשמיד את ההנהגה הפולנית, עד לרמת הכומר הכפרי.

ההיסטוריה המעונה של פולין עמוסה בפשעים. הסירוב הפולני להתמודד איתם רק מוודא שבתי הקברות שלה יהיו מלאים רוחות שרודפות את החיים. אבל צריך טמטום, בורות ורשעות נדירה כדי להאשים את קורבנות הנאצים באחריות לפתרון הסופי. למזלה של ישראל, יאיר לפיד התעלה לגודל השעה.

האמירה של לפיד מטומטמת ומנוולת בערך כמו האמירה של נתניהו שהמופתי הוא האחראי לשואה. לרוע המזל, כל כך התרגלנו שיש לנו עסק עם שרלטן נבוב שכנראה שישכחו לו אותה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: מחר (א’) אתייצב בבית הדין לתביעות קטנות בכפר סבא כדי להתמודד עם תביעת ההשתקה של שי גליק, שתובע ממני 30,000 ש”ח משום שציינתי את העובדה שהוא שרץ. אנא החזיקו לי אצבעות.

(יוסי גורביץ)

המצור שלא היה

הפצ”ר לשעבר מנדלבליט השתמש אתמול בתרגיל שבו השתמש למילוט פושעי צה”ל: הוא “חש מאוים”

הידיעות הראשונות היו מצמררות: קבוצה של מפגינים עוינים כיתרה את היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בבית כנסת שבו התפלל, ואף – שומו שמיים – הטיחו בו קריאות גנאי. התא”ל בדימוס המפוחד סולק מן המקום במהירות, דווח, על ידי מאבטח.

mendelblit

הימין הסתער על המציאה. השמאל המבוית, מאבי גבאי ועד אילן גילאון, מיהר לגנות ולהודיע שהבריונים המסוכנים הללו אינם מאנשיו. ואז הגיע הסרטון והסתבר ששוב עשו על השמאל ספין, והוא נפל בו. קבוצה של מפגינים קשישים ערכו טקס הבדלה לאות מחאה מול בית הכנסת, ואם היתה שם אלימות היא הגיעה בכלל מצד חובשי הכיפה. מנדלבליט לא מופיע בסרטון בכלל, ואחת המתפללות מעדכנת את המפגינים שהוא חמק מהדלת האחורית.

למה התמסרה התקשורת לנראטיב על הקצין הבכיר הפחדן לא מסובך להבין. ישראל היום מנסה לכסת”ח את נתניהו בכל דרך אפשרית, וידיעות אחרונות כבר הוכיח בזמן המחאה החברתית שכל חריגה מנימוס של שעת התה מפחידה אותו. למה קפצו אנשי הימין גם די ברור. אפילו את ההתנהלות המבוהלת של אנשי שמאל ממסדיים אפשר להבין.

מה שלא ברור פה היא ההתנהלות של מנדלבליט עצמו. הוא ידע שהוא לא היה תחת שום איום. הוא ידע שהדיווחים על כך מנופחים עד שקריים. הוא הקפיד שלא לתקן אותם, למרות שדובר משרד המשפטים טען ש”אלה אנשים קיצוניים שמפיצים הסתה ושקרים”, ובכיר בפרקליטות, המשנה ליועמ”ש רן נזרי, כבר רמז שההפגנה איננה חוקית.

לא היה איום על מנדלבליט. אז למה הוא טוען שהיה? כי ככה הוא מגיע מהבית. מנדלבליט היה הפרקליט הצבאי הראשי, והתפקיד העיקרי שלו היה לסגור תיקים של חיילים שהרגו פלסטינים ללא הצדקה. השטיק הקבוע היתה הטענה שהחיילים “חשו מאוימים.” וכשהם חשים מאויימים, הכל הולך. מנדלבליט פשוט מפעיל על אזרחי ישראל את התו”ל הישן שהוא הפעיל על פלסטינים. בפעם הבאה שתשמעו על חייל ש”חש מאוים”, חשבו על קבוצת המבוגרים הקטנה ותבינו באיזה איום מדובר.

אמרו לנו שאוי אוי אוי, הפריעו למנדלבליט לומר קדיש. ראשית, אין לטענה הזו שום סימוכין. שנית, אני מצטער, אבל זדיינו. כפצ”ר, מנע מנדלבליט שיטתית הלוויות של פלסטינים והרס סוכות אבלים של פלסטינים. הוא כנראה האדם האחרון בישראל שיכול להתלונן ששיבשו את האבל שלו, אפילו אם זה היה קורה.

ושלישית, רבאק. האנשים שמפגינים מול ביתו עלוב הפיקוד רוני נומה מתלוננים על פגיעה בפרטיות ועל חציית קווים אדומים. המחנה שהביע תמיכה ביריקה על אלעזר שטרן מחוץ לבית כנסת ממש, ממש מ ז ו ע ז ע. זה אותו המחנה, צריך להזכיר, שבזמן ההתנתקות אנשיו פינצ’רו את הרכב של שר האוצר נתניהו בשל תמיכתו בהתנתקות, והוא נאלץ להמלט יחד עם מאבטחיו. האירוע הזה – שיש להודות שהרנין בוקר במשמרת חדשות – נמחק מהזכרון. אז לא נמצאו לו מי יודע מה מגנים.

ונקודה אחרונה: אין שום דבר לא פוליטי בבית כנסת. התפילה היא פוליטית וקהל המתפללים פוליטי לעילא, כפי שגילו על בשרם קצינים דתיים שתמכו בהתנתקות. יש פה בעיקר “אכלו לנו, שתו לנו, אמרו לנו דברים לא נעימים.”

היום הוא היורצייט של ג’ורג’ אורוול, שבין השאר אמר “החירות היא לומר לאנשים את שאינם רוצים לשמוע.” האנשים שהפגינו מול בית הכנסת של מנדלבליט אמרו לו, ולקהל שלו, דברים שאינם רוצים לשמוע: שהוא מועל בחובתו לעשות משפט וצדק. במקום להתמודד עם הטענות, הוא בחר להעמיד פנים שהוא חש מאוים. אם למישהו היה ספק שהאיש איננו כשיר לתפקידו, אמש הוא הוכיח זאת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קול דמים עולה מן האדמה

איך החליק צה”ל רצח של שופט ירדני

במארס 2014, ירה חמוש צה”ל שזהותו לא ידועה למוות בראיד זעיתר, בן 38 ואב לשני ילדים, במעבר אלנבי. הטענה הראשונית של צה”ל היתה שזעיתר ניסה לחטוף נשק מחייל, ועל כן נורה למוות. זמן קצר לאחר מכן התברר, אפעס, שזעיתר לא היה פלסטיני, אלא אזרח ירדני – ושופט. צה”ל מיהר לשנות גרסה: כעת, לטענתו, השופט לא חטף נשק מחייל, אלא ניסה לתקוף אותו באמצעות “מוט בידוק.” באותו הערב שינה הצבא גרסה שוב: השופט זעיתר ניסה לתקוף את החייל, טען השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, באמצעות מוט ברזל שאסף מאיפשהו. צה”ל סירב למסור את תצלומי מצלמות האבטחה במקום – ואף טען שבכלל אין כאלה, כי בדיוק באותה הרגע התקלקלו המצלמות. וואלה. לעומת הטענות של צה”ל, עד ראיה פלסטיני שנכח במקום אמר שחמוש דחף את זעיתר, זה דחף אותו בחזרה, ומיד לאחר מכן החמוש ירה בו למוות.

מאז חלפו כמעט ארבע שנים, וצה”ל מעולם לא הסביר מה בעצם קרה שם. החמוש שהרג אב לשני ילדים השתחרר מזמן, ויצא מזמן מתחולת צחוק השיפוט הצבאי. כמה שמאלנים, ביניהם עבדכם הנאמן, העלו מדי פעם את השאלה מה קורה עם חקירת ההרג. זו היתה, כמובן, בדיחה. היה ברור לכל שאין חקירה.

אתמול (ו’) הודיעה ישראל שהיא הגיעה להסכמות עם ממשלת ירדן על פיצויים ביחס לשלושה הרוגים מפעולת חמושיה: שני האזרחים הירדנים שנהרגו בעמאן ביולי 2017 על ידי מאבטח ישראלי, וגם בפרשת מותו של זעיתר. ישראל התנצלה על מקרי ההרג, והיא תשלם פיצויים בסך חמישה מיליוני שקלים לשלושת המשפחות.

אין ספק שמדובר במהלך חיובי: המצב שבו ישראל מתנצלת ומפצה קורבנות הרג עדיף מהמצב ההפוך. אבל, אף שהמשפחות קיבלו את שלהן וממשלת ירדן קיבלה את ההתנצלות שביקשה, גם הציבור הישראלי הוא חלק מהסיפור. לאזרחי ישראל צריך להיות עניין בשאלה מדוע פעם אחר פעם החמושים שלהם מגיבים בכוח יתר והורגים חפים מפשע. צה”ל, כמובן, ממש לא מעוניין לפתוח את הדיון בנושא. הממשלה גם היא מעדיפה לא לדבר יותר מדי על דברים מביכים.

אם החמוש שהרג אב לשני ילדים ושופט נענש בדרך כלשהי, ישראל הסתירה זאת. אם היה הליך משפטי, הוא נקבר היטב. המסקנה מפרשת זעיתר היא המסקנה הרגילה: חמושי צה”ל יכולים לעשות ככל העולה על רוחם לכל אדם. הוא יכול להיות שופט זר. זה לא משנה. המערכת והממשלה יחפו עליהם. הם לא ישבו יום בכלא. הם לא יועמדו לדין. לאחרונה מצאה מצ”ח שקצין בחטיבת כפיר הרג את מוחמד בדראן בן ה-15 בניגוד לפקודות; הקצין ירה לעבר הרכב של בדראן משום שהניח שמישהו ברכב היה מעורב בידוי אבנים. להנחה הזו לא היה בסיס. מהירי הזה נפצעו עוד ארבעה פלסטינים. אפשר היה להניח שאם מצ”ח עצמה קובעת שהרג בוצע בניגוד לפקודות, ההורג יועמד לדין. הצחקתם את צה”ל: הרוצח שוחרר מתפקידו, אבל לא יועמד לדין.

נו. בדראן היה בסך הכל פלסטיני. קטין, אמנם, אבל פלסטיני. לדמו אין מחיר. בנוהל. מטרת ה”חקירה” של מצ”ח היתה טיוח. שום דבר חדש. אתמול למדנו שגם אם אתה שופט זר, צה”ל יטייח את הריגתך. כי מה הוא צריך עכשיו הפגנות מול הקריה ויללות ציבוריות. עזבו אותנו מכאב הראש הזה.

מדינות שבהן אנשי הצבא הם מעל חוק נקראות בדרך כלל דיקטטורות צבאיות. בכל מה שקשור לשטחים שמחוץ לישראל הריבונית, ישראל היא מדינה כזו בדיוק.

ועוד דבר אחד: אתמול כתב בן דרור ימיני בטורו שהוא מסרב להופיע בתוכניות שבהן מופיע גדעון לוי. למותר לציין שלימיני יש את הזכות להחרים את כל מי שהוא רוצה, ושהוא לא חייב לאף אחד נימוקים בנושא. עם זאת, צריך לציין את הצביעות הקבועה של ימיני ושל הימין כולו, שרואה חרם שמגיע מצד שמאל של המפה כאנטישמיות או כפעולה בלתי לגיטימית, שלעתים קרובות נכרכת יחד עם טרור. מה שאסור לפר מותר לבן דרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כמה מילים על זכות הביטוי

דברים שצריך להזכיר מדי פעם

הביצה הימנונית כמרקחה: ד”ר תומר פרסיקו (גילוי נאות: ידיד ומי שכתב בעבר בבלוג הזה) הודיע על הפסקת שיתוף פעולה שלו עם יואב שורק. האחרון תמך לאחרונה בתפיסת אדמות בירושלים תוך ניצול זונות לשם כך, ותומר הגיע למסקנה שזה קו אדום. מיד קפץ עליו רוגזו של גנב הקרקעות ומטייח השחיתויות יהודה “גילוי נאות” יפרח, שהודיע ש”מדובר בקריסת חופש הביטוי”, ועל כן הוא קורא לחרם על תומר.

טוב, אין מנוס וצריך להזכיר כמה דברים (עם תומר הסליחה על כך שאני משתמש בפרשיה הריקה הזו כעוגן).

ראשית, חופש הביטוי משמעו אך זאת: שלשלטון אין זכות לסתום את פיותיהם של מתנגדיו, ושאמירה שמעצבנת את השלטון לא תביא לסנקציה מצד השלטון. חופש הביטוי לא אומר שלא תהיה סנקציה חברתית על דבריך. אם אתה זמר כהניסט ומפיץ שנאה, לגמרי יתכן שממשלות זרות לא יתנו לך ויזה; בניגוד לממשלה שלך, הן לא חייבות לך כלום. אם אתה בריון שמשסה בריונים אחרים, אנשים הגונים לא ימכרו לך גלידה. אם אתה מלחך פנכה של ראש הממשלה, אנשים יאמרו לך מה הם חושבים עליך בפומבי. תחיו עם זה.

שנית, חופש הביטוי לא אומר שמגיעה לך במה. אם אתה גזען מזוהם, ולא משנה כמה תומכים יש לך, אנשים מכובדים – ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש – לא חייבים לך שום דבר. הם לא חייבים לתת לך לכתוב אצלם, לאפשר לך זכות תגובה, ועל אחת כמה וכמה שהם לא חייבים לעבוד איתך.

שלישית, חרם הוא צורה של מחאה ומכאן של חופש ביטוי. אני לא רוכש מוצרי התנחלויות, משום שאלה מוצרי גזל. בכך אני מביע את דעתי הן על הגזלנים, הן על המדינה שבלעדיה לא היו קיימים. הפעולות לביטול האפליה בדרום ארה”ב החלו בדיוק בכך: בחרמות. מקומות שהעדיפו במופגן לבנים גילו שהם מאבדים את הלקוחות השחורים – ולבנים שתמכו בהם. חרם, אגב, היה כלי שהמתנחלים אחזו בו לא מעט, וזו כמובן זכותם.

הבעיה של הימין היהודי היא לא העדר בחופש ביטוי. הם גם לא תומכים גדולים מדי שלו. זו, אחרי הכל, הקבוצה שהעבירה את חוק החרם, שקובע שעל הסירוב המופגן שלי לרכוש מוצרי גזל מההתנחלויות, אפשר לתבוע אותי. עד כה אף אחד לא ניסה, וזאת כנראה משום שתומכי החוק מבינים שנסיון לאכיפתו יהיה גול עצמי מובהק. אף על פי כן, הם העבירו את החוק הזה.

יש עוד דברים שעליהם אסור לדבר בישראל. מותר לך לומר שאתה רוצה בשינוי משטר וביטול המשטר הציוני – אבל אם תאמר דבר כזה, לגמרי יתכן שעתירה תמנע ממף מלהתמודד לכנסת. יש דברים שאפשר לומר, אבל לא מדוכן הכנסת. עצם קיומו של המשטר הוא מעל לדיון. אם תקרא לאנשים לסרב לשרת בצה”ל – אני ממליץ על כך בחום, ואם עוד לא התגייסתם, הנה טקסט שרצוי שתקראו – אתה יכול למצוא את עצמך תחת חקירה ואולי גם העמדה לדין. אבל ספרו לי עוד על חופש הביטוי המפורסם בישראל.

ואה, כן. זכותם המלאה של הלוזרים מהימין לקרוא לי בוגד. זה קצת משונה כשזה מגיע מאנשים שבחרו את אורי אריאל וזאב אלקין, אבל זו זכותם. באותה המידה, זכותי לומר שמדובר בחלאות שאיבדו צלם אדם וגזענים שאדם מכובד לא יושב איתם באותו החדר.

אבל אם וכאשר אומר את זה, הם נורא ייעלבו ויאמרו שאני סותם להם את הפה. אני לא: אני רק מביע את דעתי. אבל הם כבר התרגלו שמי שמעז לעמוד על דעתו ולהזכיר שמדובר בנבלות סרוחות שמפעילות משטר אפרטהייד שמבוסס על גזל ודיכוי חייב להם התנצלות כי הוא שולל את הלגיטימיות שלהם או משהו כזה. זכותם המלאה להיעלב; זכותי המלאה לגחך עליהם. הימין לא יכול לסבול סירוב להכיר בלגיטימיות שלו, משום שהוא יודע שהוא מצורע והוא חש מחויב להעביר את המגפה הלאה: הוא לא יכול לשאת אנשים שמסרבים להדבק בה. הוא חייב שיריביו יאמרו לו שהוא בעצם לגיטימי, והוא ממש נעלב כשאומרים לו שזה לא המצב.

או, במילה קצרה אחת: זדיינו. לא לפחד כלל.

(יוסי גורביץ)

הדיסוננס הקוגניטיבי של בן דרור ימיני

ארכיבישוף תעשיית השקרים תמך בהפיכת צה"ל לכנופיה, ועכשיו מתלונן על המחיר

בן דרור ימיני לא מרוצה ממעצרה המתארך של עאהד תמימי. אין לו בעיה, כמובן, עם המעצר עצמו. יש לו, כרגיל, בעיה עם הנראות שלו. בטורו האחרון (במוסף לשבת של ידיעות, אתמול) הוא קובל על כך ש”בעשרת הימים האחרונים [תמימי] הופכת לקדושה מעונה […] הנזק שהיא גורמת לישראל כשהיא עצורה חמור עשרות מונים מהנזק שהיא גורמת מחוץ לכלא […] המעצר הממושך הזה פוגע בישראל. הוא נראה כמו נקמנות. הוא בלתי מידתי. הוא משרת את שונאי ישראל. הוא מחזק את העלילה שישראל מתעללת בילדים.” ההדגשות שלי.

נפרק את הדברים של ימיני לנקודות:

א. ישראל עצרה קטינה באופן בלתי מידתי (ימיני סבור שדי במעצר של מספר שעות).

ב. המעצר הבלתי מידתי של קטינה לא מטריד את ימיני.

ג. הוא מודאג מהנזק התדמיתי שהמעצר גורם, והופך את היוצרות: היעצרות על ידי הכיבוש הישראלי “גורמת לו נזק.”

ד. מול העובדה שישראל מתעללת בילדים, מודאג בן דרור מהחשש שהעובדות יתפרשו כפי שהן.

כלומר, מעצרה הבלתי מידתי (כלשונו של ימיני עצמו) של קטינה מדאיג אותו משמעותית פחות מהפגיעה שעצם חשיפת המעצר הזה גורמת לישראל. עאהד תמימי יכולה, מבחינתו, להרקב בצינוק; הנזק שנגרם לה, אדם בשר ודם, חשוב לו פחות מהנזק שנגרם לישות מטפיזית, תדמיתה של ישראל.

ימיני לא מבין איך זה קורה. האם בצבא לא מבינים את הנזק שגורם המעצר הזה לישראל? ובכן, בן דרור, אתה יכול להאשים במידה ניכרת את עצמך. אתה היית בן האנשים שדחפו את צה”ל לשם.

לזכותו של ימיני יש לציין שפעם הוא ידע את ששכח מאז. לפני כשנתיים וחצי, אחרי התעללות מצולמת של חמושי צה”ל בעצורים בג’ילזון, כתב ימיני שאין טעם להוציא מיליוני שקלים על hasbara (כך במקור) אם אנשי צה”ל לא מבינים שהם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל. ימיני יודע שהבעיה העיקרית של ה-hasbara היא צה”ל.

השאלה, אם כן, היא מדוע צה”ל לא מקשיב לאנשים כמו ימיני ונמנע משטויות מזיקות כמו מעצרה הנקמני והלא מידתי של תמימי. התשובה פשוטה למדי: צה”ל הוא לא צבא, הוא כנופיה. תמימי דרכה על הכבוד שלו ויש רק דרך אחת שבה כנופיה מטפלת בפגיעה כזו: מוכיחה שאם אתה משתין על צה”ל, כלשון האמרה הצבאית הישנה, הוא נרטב; אם צה”ל משתין עליך, אתה טובע.

צה”ל הגיב בפרשת תמימי לא בשיקול דעת, אלא בתגובה הקבועה שלו: על פי רצון דעת הקהל. זה התחיל מזמן, בפרשת “דוד הנחלאווי” שבה נסיונו של צה”ל לאכוף משמעת על חייל (דוד אדמוב) שהביך אותו מול מצלמות הוביל למעין מרד. אחר כך הגיעה פרשת הרצח בביתוניא: הצבא הסתבך באינספור שקרים, וכשבסופו של דבר נמצא הרוצח – בן דרי – סגר הצבא איתו עסקת טיעון על “הריגה ברשלנות.” התקשורת היהודית התעלמה לחלוטין מפרשת דרי: מביך מדי לצבא ומביך מדי לאספסוף היהודי.

אחר כך הגיעה פרשת אזריה. הרצח כאן בוצע מול המצלמות ואי אפשר היה לחמוק ממנו. אבל הלחץ הציבורי היה עצום. הפרקליטות הצבאית נבהלה תוך יומיים, והמירה את סעיף הרצח בהריגה. משפט אזריה נמשך שנה. ולאורכה, בן דרור ימיני ניצב בצד האספסוף. אחרי פסק הדין של אזריה, כתב ימיני שבפרשה הזו מתנגשים שני ערכים: “קודים מוסריים גבוהים” וסולידריות. הרמטכ”ל, לדעתו, “זנח את הסולידריות.” הוא הביא כתמיכה לעמדתו מספר מקרי רצח שבוצעו על ידי חמושים בריטים, שזכו לעונש קל. לדעתו, הרמטכ”ל צריך היה “להקשיב לחיילים בשטח” ול”תמיכה הציבורית הרחבה” שלה זוכים חמושים פושעים. ימיני חזר על עמדתו, שוב תוך ציטוט מקרים ממדינות אחרות, חודשיים לאחר מכן.

הטענה שחייל שביצע פשע מלחמה ראוי ל”סולידריות” מצד הפיקוד הבכיר, ושה”סולידריות” הזו צריכה לגבור על “ערכי מוסר גבוהים” משמעה שהצבא צריך לפעול כמו כנופיה. הדרישה ל”התחשב בדעת הקהל” משמעה ויתור של הצבא על יכולתו ליישם את חוקי המלחמה הנוקשים. השילוב בין ה”סולדיריות” ובין “התמיכה הציבורית” הוא דרישה של הצבא לעמידה מאחורי החמושים שלו בכל מחיר, לא משנה מה הם עשו. ימיני ציטט בפרשת אזריה באהדה שופטים צבאיים בעולם שהתחמקו מהרשעת פושעי מלחמה בעבירות של הרג או רצח.

על פניו, צריך להפנות לימיני את השאלה שהוא עצמו מפנה כעת לצה”ל: מדוע, דווקא כאיש hasbara, לא דרשת את הענישה החמורה ביותר שבאפשר לאזריה? אחרי הכל, האם יש פגיעה אנושה יותר בתדמיתו של צבא מאשר רצח בדם קר של חסר ישע מול מצלמות? אם ה-hasbara עמדה בראש מעייניו של ימיני, הוא צריך היה לעמוד בראש התובעים עונש כבד לאזריה. בעונש כזה היתה תועלת נוספת: אפשרות לטעון בפני בתי דין בינלאומיים שצה”ל מסוגל לשפוט את פושעי המלחמה שלו בעצמו. עונש כבד לאזריה, בקצרה, היה נצחון הסברתי והגנה משפטית על חמושי צה”ל מפני העמדה לדין בחו”ל. אז למה נקט ימיני את העמדה ההפוכה?

כי, בסופו של דבר, ימיני משרת את העסקה האפלה בין צה”ל ובין חמושיו: אתם תבצעו פשעי מלחמה ואנחנו נסתכל הצידה. שני הצדדים יודעים שהעסקה הכרחית. צה”ל זקוק, לצרכי ניהול הכיבוש, לחיילים שיבצעו הפרות זכויות אדם שיטתיות. הפקודות הלא כתובות שלו מדברות שוב ושוב על “לבנת שיבוש”: נוהל שמטרתו הטלת אימה על האוכלוסיה. הנוהל הזה מוכר לכולם ובלתי חוקי למשעי. הצבא צריך שחמושיו יטילו אימה על האוכלוסיה. אז מה הוא עושה? נותן להם להשתולל – אלא אם הם נתפסים.

ימיני נמצא בבעיה: מצד אחד הוא מכיר בכך שהתעללות מצד חמושים – אם היא מצולמת – היא נזק עצום לישראל; מצד שני, הוא יודע שאם צה”ל יעניש את החמושים בחומרה, החמושים האחרים יחושו – בצדק – שבגדו בהם, ויתחילו לשחק אותה ראש קטן.

בסופו של דבר, ימיני לא רוצה hasbara חכמה: הוא רוצה כיבוש חכם. הוא תמך באזריה, כי התנערות ממנו היתה מובילה למשבר בקרב החפ”שים (החמושים הפשוטים). מצד שני, הוא לא מבין מה התועלת במעצר המתעלל בתמימי.

אבל מבחינת החפ”ש, ותומכיו בציבור הישראלי, אין הבדל. כשאתה חבר כנופיה, כבוד הכנופיה הוא הכבוד שלך, ועל פגיעה בכבוד מגיבים בעוצמה, בדיוק כמו על פגיעה פיזית. מכאן ההתעללות בתמימי. ימיני הוא חבר בכנופיה החזקה ביותר במזרח התיכון, הוא פשוט לא מסוגל להכיר בכך. מכאן הדיסוננס הקוגניטיבי שלו. בעלי החמלה יאמרו ששרידי מצפונו של ימיני מציקים לו, אבל העובדה שמעצר בת 16 לא מטריד אותו אלא במובן ההסברתי, מטילה לרוע המזל צל כבד על הטענה הזו.

שמים, בקשו עליו רחמים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מוות לנשלטים

מה חסר בכל הדיון על עונש מוות לפלסטינים

כמדי מספר חודשים, בצר לו מאימת הסקרים, הבריון המורשע אביגדור ליברמן מעלה לדיון עונש מוות למחבלים. או, אם לדייק, לפלסטינים. אחרי הכל, עונש המוות הזה לא מיועד לחברי מחתרות יהודיות למיניהם או, שומו שמיים, לחיילים שרוצחים פלסטינים חסרי ישע. הוא גם לא מיועד ל”סתם” רוצחים או להוריהם שרוצחים את ילדיהם. זה בשר דם שמושלך לאספסוף הישראלי, באצטלה קלושה למדי של בטחון: כביכול, עונש מוות יוביל להרתעה. בפועל, זו פשוט הצורה החוקית של הסיסמה העממית “מוות לערבים.”

כמובן, החל מיד הדיון המייגע הרגיל של בעד ונגד. נהוג לשכוח שתי עובדות: ראשית, עונש המוות בישראל לא בוטל אלא רק צומצם (ולגמרי יתכן שצריך להפעיל אותו על בצלאל סמוטריץ’); שנית, עונש מוות קיים בדין הצבאי החל בגדה המערבית. יש צורך בתמימות דעים בין השופטים, וצריך שהתביעה תדרוש עונש מוות, אבל אין שום צורך בשינוי חקיקה.

אז למה מדברים שוב ושוב על תיקון חקיקה? כי בתי המשפט הצבאיים מעולם לא גזרו גזר דין מוות, וצריך להמריץ את השופטים לעשות את מה שאינם רוצים לעשות. מי שקרא את כתביהם של עורכי הדין – ושל שופטים – בימים שבהם היה עונש מוות, יבין את האימה שהוטלה גם עליהם בבואם לשבת בדין. עונש מאסר, אם שגית, ניתן לתיקון; הסבירות שזה יקרה נמוכה, כמובן, אבל זה משמש כמקבילה של הקליע הריק ברובה הרנדומלי של כיתת היורים: הצורה שבה שופט מרגיע את מצפונו. אם טעית בעונש מוות, ביצעת רצח משפטי.

ובכל הדיון המייגע למדי, חומקת אמת קטנה אך קריטית: ליברמן וחבר מרעיו רוצים שכנסת ישראל תקבע עונש בחוק עבור הפלסטינים, שאינם יכולים להיות שותפים לחקיקתו. לכאורה, זה מובן מאליו: הפלסטינים אינם אזרחים ישראל ומכאן שאין לחהם אמירה ביחס לחקיקה שלה.

אבל היא הנותנת: התוקף שיש לחוק – כלומר, התוקף המוסרי שלו, לא ידו הגסה של הקלגס עם האלה האוכף אותו – נובע מכך שהוא התקבל על ידי הנשלטים. נבחריהם הצביעו בעד החוק הזה. אם ישכנעו די מהם, יוכלו לשנות אותו. זה לא קל, אבל זה קורה. לפלסטינים אין אפשרות לומר דבר על החוק שקובע שאם יהרגו יהודי – חמוש או לא – הם בני מוות, משום שאף שהם נשלטים על ידי ישראל (ואם לא היו נשלטים על ידיה, לא היה טעם בחוק) אין להם זכות יצוג בה.

והרי זה כל הכיבוש כולו: ההתעקשות להתעלם מהכלל שאומר שריבונות נשענת על הסכמת הנשלטים. ההתעקשות שלא להכיר בכך שסירוב לקבל את הסכמת הנשלטים מותיר להם רק התקוממות – כפי שנאמר כבר במגילת זכויות האדם: “הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהא אדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ודיכוי…”

הפער בין היכולת של הישראלים להשליט חוק על הפלסטינים ובין חוסר יכולתם של הפלסטינים להשפיע על החוק הוא בדיוק המצב שמאלץ אותם “כמוצא אחרון, להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ובדיכוי.” והפער הזה פשוט לא גלוי לעיני רוב הישראלים.

לא שזה מפתיע: כל הציונות כולה נבנית על הסירוב להכיר בהסכמת הנשלטים. זו הסיבה שהציונים סירבו בתקיפות לכל רעיון להקים פרלמנט בפלסטינה המנדטורית – היה ברור להם איך ייראה המפעל הציוני אם רוב תושבי פלסטינה ידחו אותו. החשש ממצב שבו לשלטון אין מנוס אלא להשען על הסכמת הנשלטים הוא שמשאיר אותנו במצב שבו אנו תקועים כבר 50 שנים.

וכן, אפשר לומר: אבל יש חוק צבאי, וחוק צבאי הוא חוק. אכן. אבל משטר צבאי אמור להיות קצר. הוא אנומליה. משטר צבאי של שנתיים, שעושה מאמצים ניכרים לעבור למשטר אזרחי, הגיוני. משטר בן 50 הוא הכל חוץ מזמני, והוא דיקטטורה צבאית.

וכשמבינים שזה המצב, הכל נהיה הגיוני יותר. נותר רק לקוות שעוד נראה בקריסת הדיקטטורה, ושעוד נרקוד על קברי מנהיגיה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בונקר בכתריאליבקה

איך ישראל תחת נתניהו הופכת לסוג של טורקמניסטן. שלוש תמונות

אחת האומללות שבמדינות הפוסט-סובייטיות, טורקמניסטן, נשלטה אחרי קריסת הגוש הסובייטי על ידי אפרטצ’יק ותיק, ספרמוראט ניאזוב. הוא החזיק בשלטון עד התפגרותו ב-2006. פעם, מזמן, כשעוד עבדתי בנענע, נתקלתי בסיפור משונה במיוחד ביחס אליו: הוא החליט לבנות ארמון קרח בבירה. לא היה שום הגיון בארמון קרח במדינה כמו טורקמניסטן, אבל ניאזוב רצה כזה. אז המדינה בנתה. הוא עדיין שם.

נזכרתי בניאזוב השבוע כששמעתי את הסיפור הבלתי נתפס הבא: ראש ממשלתנו היקר תרם את כתבי אביו לספריה הלאומית. עד כאן, הכל בנוהל. לכתבים של בן ציון נתניהו יש אשכרה חשיבות. הוא היה חוקר חשוב ואחד העורכים של האנציקלופדיה העברית. אבל כאן מגיע הקטע המשונה: נתניהו ביקש שכתבי אביו יישמרו בבונקר. לספריה הלאומית לא היה בונקר, אז היא בנתה בונקר. נתניהו לא הקציב כסף לבונקר; הספריה נאלצה לוותר על תכניות אחרות שכבר תקצבה כדי לעמוד בעלויות הבונקר.

מותר להניח שעלותו של בונקר עולה על עלותם של הספרים שראש הממשלה תרם. מותר גם להניח שאם הדרישה היתה מגיעה מתורם פרטי, הספריה היתה אומרת לו – בכל הנימוס האפשרי – שעם כל הכבוד, בונקר זה דבר יקר ואם הוא רוצה בונקר פרטי, יואיל נא לגייס את הסכומים הנדרשים, והספריה תעשה כמיטב יכולתה, ככל שהדרישה לא פוגעת בתכניות האחרות שלה, למלא אחר מבוקשו.

אבל פה הגיעה הבקשה מראש הממשלה. ראש ממשלה שנמצא בתפקידו עשר שנים וכולם יודעים שעד כמה שזה תלוי בו, אין לו שום כוונה ללכת. הספריה הלאומית לא נמצאת תחת אחריותו של נתניהו, אבל לכל ברור שהוא יכול לגרום לה נזק ניכר אם יחליט לעשות זאת. אז הספריה גנזה כמה פרויקטים שהיו ככל הנראה מועילים לציבור, ובנתה במקומם בונקר. הסיפור נחשף על ידי התאגיד לפני כשבוע, ופשוט טבע. למה טבע? כי הוא מערער יותר מדי את התפיסה הבסיסית שאנחנו חיים במשטר דמוקרטי ולא במשטר מלוכני.

[…]

היום הכריז שר התחבורה ישראל כץ שהתחנה החדשה שתבנה ליד הכותל המערבי תקרא על שם דונלד טראמפ, וזאת בשל ההכרזה של טראמפ על הכרה בירושלים כבירת ישראל. נניח עכשיו לעובדה שטראמפ – אפילו טראמפ – הקפיד שלא להכיר במזרח ירושלים כשטח ישראלי, ודיבר ספציפית על כך שגבולה של ירושלים ייקבע במשא ומתן. מה שחשוב פה זו העליבות והלקקנות.

אני לא אוהב את העיר הזו. לדעתי הבעיה המרכזית שלה היא שטיטוס לא גמר את העבודה ב-70 ושאדראינוס היה טיפש מספיק כדי לבנות את המקום מחדש. אילו נמחקה העיר הזו מעל פני האדמה כבר אז, סביר להניח שהרבה מאד סבל היה נמנע. אבל אין מנוס מלהודות שלאור העובדה שהיא בכל זאת התקיימה, הסתובבו בה הרבה מאד טיפוסים הרבה יותר ראויים להנצחה מהטיפש בבית הלבן.

ישראל כץ, גביר בכתריאליבקה שמאמין שעוד מספר חודשים הוא יהיה ראש ממשלה, החליט להתחנף לפריץ. הוא קורא מבנה על שמו בעודו בחייו. הוא משקיע אפס מחשבה לאופן שבו החנופה שלו לטראמפ תתפס בעיני ליברלים בארה”ב ובעולם. זו תהיה בעיה של מישהו אחר.

[…]

אתמול כינס ראש הממשלה שורה של רבנים מהגדה המערבית בלשכתו. המטרה של הפגישה היתה ברורה: לקושש תמיכה ציבורית מהרבנים הללו בעת צרה לנתניהו. הרבנים הודיעו מראש שהם יגבו תשלום על השירות.

מי ומי בבאים? חיים דרוקמן, המגן הסדרתי על פדופילים שתקפו את תלמידיהם (זאב קופולביץ’, מוטי אלון); דוד פנדל, ראש ישיבת הסדר ששלח את תלמידיו להפגנה נגד גיוס (!) ושאמר לחיילים במהלך מבצע עופרת יצוקה ש”אין חפים מפשע” ברצועת עזה, ולחיזוק ציטט את הפסוק מתהילים, “בת בבל השדודה, אשרי שינפץ עולליך אל הסלע”; אליקים לבנון, שקרא להשתמש נגד הדמוקרטיה ב”סכין חדה”, מי שהתיר לחיילי ישיבת ההסדר שלו לא לקבל פקודות מקצינות ונשאר בתפקיד, ומי שאסר על בחירתה של אשה בהתנהלות שלו; ואלי סדן. הלז, שמנהל את מדרשת עלי יחד עם ההומופוב ושונא הנשים יגאל לוינשטיין, נחשב משום מה לסמכות חינוכית; שיאה, עד כה, היה בכך שרמז לתלמידו לסרב פקודה במהלך ההתנתקות, אבל לא העז לקרוא להם לסרב בפומבי..

זה מה שהיה לו לומר בפגישה עם נתניהו: “יהודי כמוך, ש-20 שנה נמצא בממשלה, היה יכול להרוויח באזרחות פי עשרה, פי מאה. להגיד שיש בעיה שקיבלת סיגריה, לולא זה היה מצחיק זה פשוט סקנדל שאין כדוגמתו. זאת הפקרות, חוסר רצינות, זה שחיתות. רוצים להחליף שלטון בצורה כזו ולא בקלפי.” מה אני אומר לכם, עילוי ומופת. מזכיר לי את הרגע שבו ראש הישיבה שלנו, יוסק’ה בא-גד, התוודה בפנינו פעם אחת שהוא הבין שיהודי פשוט שראה הוא אדם גדול ברגע שהבין שהוא גם מיליונר.

זו הרמה הרוחנית של המגזר שרואה בעצמו את המגזר הערכי מכולם, וזו רמת האנשים שמהם מבקש נתניהו לתת לו תמיכה. הוא מעריך שהאטדים הננסיים הללו יכולים לצופף סביבו את מגזר המתנחלים, ולוודא שמבטאי שאריות המוסר (המתעוררים באיחור) במחנה הימין יירדפו. והרבנים עשו את תפקידם ההיסטורי: העניקו גושפנקא מוסרית לגביר מושחת.

את הכסף סופרים במדרגות, כידוע, ואת האתנן שלהם קיבלו הרבנים הבוקר. 40 מיליון מכספי ציבור, שצצו פתאום, יממה אחרי הפגישה. אפילו לא מעמידים פנים של הסתרה יותר.

ושלטון העם יורד אל הכביש, ואני מתבזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

העלמה והבהמה

עאהד תמימי חשפה את ערוות הגברברות של תומכי צה”ל – ואת המטרה האמיתית של ה-hasbara

ביום שישי האחרון, כחלק מפעולות הדיקטטורה הצבאית הישראלית בגדה המערבית להרחבת שטחי השליטה של המתנחלים, ירה חמוש צה”ל קליע מתכת מצופה גומי בראשו של מוחמד תמימי בן ה-15 בכפר נאבי סלאח. בכפר מתחולל מאבק ארוך שנים כנגד פלישתם של המתנחלים, והוא נמצא תחת משטר דיכוי קשה מהרגיל. התקשורת הישראלית לא הקדישה תשומת לב לירי של קלגס ישראלי בראשו של בן 15. אירוע יומיומי, כידוע, איננו חדשות. אין מה לדווח.

היא דיווחה בהרחבה, עם זאת, על מה שהתרחש זמן קצר לאחר מכן. שני חמושים הופיעו בחצר בית תמימי (לרוב, התקשורת הישראלית מעלימה את הנקודה הזו), ושם מצאו את עצמם מול נערה פלסטינית נחושה, עאהד תמימי. לתמימי יש היסטוריה ארוכה של התמודדות נטולת פחד עם הקלגסים. התקשורת הישראלית אוהבת לקרוא לתקריות הללו “פרובוקציות”: כמו בדרום האמריקאי הישן, הפרובוקציה היא לא ההתעמרות הלבנה/ישראלית הקבועה, אלא עצם קיומו של אדם משועבד שמעז להתמודד בפומבי עם המתעמרים בו. זו כבר “הפרת סדר.” הסדר הוא שלחמושים מותר לירות בראשו של קרוב משפחה של תמימי ואחר כך לפלוש לביתה. ההתעמתות עם החמושים היא הפרובוקציה.

הסרטון של תמימי הסוטרת לחמוש צה”ל פורסם ביום שישי, הופץ ביום שני וגרם לצווחה ארוכה ומרה בקרב תומכי צה”ל. הכבוד של צה”ל שכב על הרצפה, ונערה פלסטינית היא שהשליכה אותו לשם. אלפי גברברים ישראלים צווחו נקמה. הם אמרו, לעתים קרובות, שתפקידה של נערה פלסטינית, בראותה חמוש ישראלי, הוא להשתין מפחד. הכבוד שלהם הושפל כשהתברר שהמצב שונה מהותית: שהנערה הלא חמושה מסוגלת לסלק חמוש ישראלי בצעקות ומכות, כפי שצריך לגרש אדם הפולש לביתך. היה מימד מובהק של היפוך תפקידים מיני בתקרית הזו – ואכן, יש להניח שנער פלסטיני בגילה של תמימי כבר היה פצוע קשה, אם לא מת.

צה”ל ניסה תחילה לומר שהחמושים פעלו כיאות, אבל הצווחות על פגיעה בכבוד הצבא הגיעו גם אליו. כמה שעות לאחר פרסום הסרטון הוכיח צה”ל שהוא גבר-גבר: כוחות גדולים של משטרה וצבא פשטו, בארבע בבוקר, על בית משפחת תמימי ועצרו את עאהד. החמושים הקפידו לתאר את המעצר בווידאו, ומיהרו לשחרר אותו לכלי התקשורת הישראלים עם לוגו צבאי. הללו, בתורם, מיהרו לפרסם את סרטון המעצר בהבלטה. צה”ל הגדול שב ותפס את כבודו מידי נערה פלסטינית. סע, בן-צור, סע!

ומאחר ותמימי השפילה את הצבא בפומבי, מיהרה המערכת להראות שכך לא ייעשה. אמה של תמימי, שניסתה לברר היכן מוחזקת בתה, נעצרה בתחנת המשטרה. מאוחר יותר, עצר הצבא באומץ נדיר גם קרובת משפחה אחרת שהיתה מעורבת באירוע. עאהד תמימי מואשמת כעת בתקיפת חמוש, משהו שהיא בעליל אשמה בו, ובינתיים היא מוחזקת במעצר עד יום שני. השופטת קבעה שאין מסוכנות שמצריכה מעצר, אבל המשטרה ביקשה זמן לחקור חשדות נגדה גם בשורה של פרשיות אחרות, סמויות מהציבור, שהוצגו לשופטת ב”דו”ח סודי.” עורכת דינה, גבי לסקי, אמרה לי שבכוונתה לערער על ההחלטה לבית משפט צבאי לערעורים.

יש כאן מספר נקודות שראוי לעמוד עליהן. קודם כל, צה”ל עוצר דרך קבע בממוצע שני קטינים פלסטינים מדי לילה. בשבועות האחרונים, עקב המחאות בעקבות הצהרות טראמפ, מספר המעצרים גבוה משמעותית מהמקובל. חלק ניכר מהמעצרים מתועדים בווידאו על ידי צה”ל – אבל הוא מעולם לא העביר לתקשורת סרטון כזה, ועוד עם לוגו שלו. המעצר המתוקשר של תמימי היה מיועד להבהיר לציבור שחש מסורס שצה”ל לקח ויאגרה ושאין שום סודה לשתיה במים שלו.

ויש סיבה טובה לכך שסרטונים כאלה לא יוצאים: בדו”צ, זרוע מרכזית של מאמץ ה-hasbara, יודעים שסרטון שבו נראה קטין מוצא מבית הוריו כשהוא אזוק על ידי חמושים יתקבל רע מאד בכל מקום בעולם. אבל הפעם הצורך להרגיע את הציבור היהודי גרם לדו”צ לזרוק את מאמץ ה-hasbara לעזאזל.

ואולי יש לתקן את הטענה הזו: מאמץ ה-hasbara מיועד בעיקרו לישראלים ויהודים בחו”ל. הוא לא מנסה להגיע כמעט לאף אחד אחר. הוא מיועד לשכנע את המשוכנעים שהכל בסדר, שהם יכולים לישון בשקט בלילה ולא לחשוב על מה בניהם נשלחים לעשות. מכאן גם ההיסטריה הציבורית סביב שוברים שתיקה: כמו הזבוב הסוקרטי, הם מתעקשים להעיר ציבור שישן. הציבור לא רוצה לדעת. צה”ל יראה לו שהוא מסוגל לעצור קטינה אחת ביד חזקה ובזרוע נטויה, אבל מי שיצביע על כך שיש עוד אלפי עצורים כאלה ושמדובר בפעילות שגרתית יוקע כבוגד.

מי שצריך היה לקבל הוכחות נוספות לכך שקמפיין ה-hasbara הוא קמפיין ממשלתי, בכסף ציבורי, שמטרתו היא לוחמה פסיכולוגית נגד הציבור שמממן אותו, יוכל לקבל אותן ברשימת הכתבות החדשה של העין השביעית. שלשום (ב’) חשף האתר שהמשרד לנושאין אסטרטגיים העביר מאות אלפי שקלים ל”ידיעות אחרונות” כדי לקדם תכנים לכאורה-עצמאיים ובפועל תכנים של משרד ממשלתי; היום פרסם העין השביעית (משמאל יש באנר שבו תוכלו לתרום להם) שארדן העביר חצי מיליון שקלים לקשת עבור תכני hasbara – שמופנים כלפי הציבור הישראלי. תמורת המימון הזה, שידרה קשת בשידור חי מצעד קקמייקה בניו יורק שמומן על ידי ממשלת ישראל.

יש לציין שארדן עושה מאמצים ניכרים להסתיר את הפעילות של המשרד מהציבור. מי שחשב שהוא מנסה להסתיר איזו פעילות שפיונית בחו”ל (כמו הלוזר שנתפס מתרברב ביכולתו להדיח חברי פרלמנט בבריטניה ועף משם מיד לארץ) כנראה מגזים: סביר הרבה יותר שארדן לא רוצה שנדע כמה כסף מוציאה הממשלה על לוחמה פסיכולוגית נגד בוחריה.

פרשת תמימי ופרשת ארדן מראות שתיהן שהמטרה של ה-hasbara היא לא קהל בחו”ל – ככל שאנשים מודעים יותר למה שישראל עושה, כך הם עוינים אותה יותר. מכאן כל הדיבורים על “מיתוג מחדש” של המדינה כמשהו עם חופים ונשים יפות. לא, המאמץ העיקרי של ה-hasbara הוא נגד הציבור הישראלי: מטרתו לספק לו עוד ועוד סיבות לא לשאול שאלות על מה שנעשה בשמו.

על כן, יש להניח שצה”ל יתעקש לנהל משפט נגד עאהד תמימי. הוא צריך להיראות חזק מול הציבור היהודי, להראות שהוא מסוגל להעניש קטינות שהעזו להגן על ביתן. הוט יעשה את זה למרות הנזק התדמיתי בחו”ל, כי המאמץ העיקרי של ה-hasbara שלו לא מופנה לחו”ל.

יש להניח שמשפטה של תמימי ייערך בדלתיים סגורות, כי אחרת זה יהיה מביך במיוחד. אבל הנה שעתה של תמימי לנסוק: הנה שעתה להטיח בשופטיה את הדברים שהטיח דב גרונר בשופטיו. שהיא לא מכירה בסמכותם לשפוט אותה. שזכותו של כל עם כבוש להתקומם, גם באלימות, כנגד כובשיו. שצה”ל הוא פולש באדמתה כפי שהצבא הבריטי היה פולש. שהכוח בידי שופטיה, אבל הצדק לעולם לא יהיה לצידם. אם לצטט את גרונר,

“מן היסוד החוקי של שלטונכם לא נשאר איפוא ולא כלום; ורק יסוד אחד קיים לאותו השלטון: כוח הזרוע, הכידון והטרור… וכשאין השלטון הקיים באיזו ארץ שהוא חוקי, כשהוא הופך לשלטון דיכוי ועריצות, זכותם של אזרחיה – יותר מזה, חובתם היא – להלחם בשלטון זה ולהפילו.”

ותמימי תוכל להשלים: את זאת עושה הנוער הפלסטיני ואת זאת הוא יעשה, עד שתסולקו מן הארץ הזאת ותמסרוה לבעליה החוקיים.

כשדב גרונר עמד מול שופטיו בגאון, לוחם שחרור מול משעבדים, נאלץ ווינסטון צ’רצ’יל לומר בפרלמנט “הבית הזה חייב לרשום לפניו את עוז לבו של האיש הזה, פושע ככל שיהיה.” ספק אם נשמע הצהרה דומה מחבר פרלמנט ישראלי. ואף על פי כן: אומץ, עאהד, אומץ. עד לנצחון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרב”ט האסטרטגי יורה בראש דרך כוונות

צה”ל הרג שלושה פלסטינים ביום שישי, וזאת בשל עצם נוכחותם בהפגנה

תשומת לב עולמית הופנתה למדיניות ישראלית שקטה, כאשר חמוש צה”ל כלשהו ירה ביום שישי בראשו של אברהים אבו תוריה, מפגין נכה בן 29 מול גדר המערכת ברצועת עזה, והרג אותו. בתקרית ההיא, הרגו חמושי צה”ל אדם נוסף; אדם שלישי נהרג בגדה, בנסיבות דומות.

ההרג הגרוטסקי במיוחד של אבו תוריה, שאיבד את רגליו כתוצאה מפעולת צה”ל בטבח ההמוני שידוע כעופרת יצוקה, ושנורה על ידי קלע או צלף שהוא חרא של בנאדם אפילו ביחס למקובל בצה”ל, טשטש את הנקודה הקריטית. אפילו אם אבו תוריה היה שלם ברמ”ח אבריו ושס”ה גידיו, והיה יוצא בריקודים לפני הכלה ומוכתר כאלוף המקומי של אל-בורייג' בפארקור, לרוצח שלו (*) לא היתה שום הצדקה לירות בו.

((*) כן, ירי בראשו של אדם לא חמוש שלא מהווה שום סכנה, דרך כוונות, הוא רצח לפי הספר. יש כוונה, יש רצון, יש יכולת ואין קינטור. תחיו עם זה.)

ואף על פי כן, צה”ל נאלץ להודות בתגובתו שיש לו נוהל לירי ב”מתסיסים”. לטענת הצבא, שמותר וצריך לפקפק בה, יש לו נוהל לירי ב”מסיתים” שמאפשר ירי לעבר פלג גוף תחתון בלבד. קצין גרוטסקי במיוחד אמר שהיתה כאן בעיה, כי לא לאבו תוריה לא היה פלג גוף תחתון. ושוב: לצה”ל יש נוהל לירי חי במפגינים. לא באנשים שמסכנים את החיילים. במפגינים. אם אתה אשם בהשמעת סיסמאות והנפת דגלים בהיותך פלסטיני, צה”ל רואה עצמו רשאי להרוג אותך.

וכן, אני יודע. לכאורה הירי הוא לעבר פלג גוף תחתון. בפועל, שלושת ההרוגים ביום שישי נורו בפלג גופם העליון. באף אחד מהמקרים לא נפתחה חקירת מצ”ח. במקרה של אבו תוריה, שמביך מאד את צה”ל מבחינת הנראות שלו, נפתחה “בדיקה.” ומנסיון, אם לא יהיה לחץ כבד, גם לא תהיה חקירה. צה”ל יודע היטב שהחמושים שלו יודעים היטב שהם פועלים עם שתי מערכות של פקודות; הרשמיות ואלו שמבוצעות בשטח. החרא הקטן שירה בנכה דרך כוונות כי צעק סיסמאות פעל לפי הפקודות הלא כתובות.

בצה”ל כבר יש תו”ל שלם על הדרך לשבש חקירה, והוא מועבר מדור לדור. רואים את כל הבריונים האמיצים שקושרים את עיניו של פלסטיני לפני שהם מכים אותו? לא מדובר רק בפחדנות עלובה; יש כאן שיקול טקטי מובהק. אם המקרה הזה ייתפס במצלמות, ותהיה חקירה, מצ”ח תוכל לסגור את התיק בתואנה – שאי אפשר יהיה לחלוק עליה – שהקורבן לא יכול לזהות את הבריונים שהיכו אותו. השטיק הבסיסי של תו”ל שיבוש החקירה, תפקיד שמצ”ח והפרקליטות הצבאית מקפידים עליו באדיקות דתית, הוא דחיית החקירה ככל האפשר. אם תפתח חקירה שלושה חודשים לאחר מעשה, תוודא בכך שלא יהיו ראיות. חיילים ישתחררו, מפקדים יעברו לתפקיד אחר, ולכולם יהיה זמן לתאם עדויות. למעשה, מצ”ח כל כך גרועה בחקירות עד שלפחות במקרה מתועד אחד היא סיימה חקירה כשהיא יודעת פחות על התקרית משידעה בתחילתה – היא הצליחה לאבד את התיק הרפואי.

זו היתה חקירת הרג במהלך הפגנה, אגב.

לשם שינוי, הנוהל הזה של צה”ל, שמעניק סמכות חיים ומוות לכל חמוש, עשוי לעלות לישראל בדם. גבול הרצועה מתחמם, במיוחד מאז מותו של אבו תוריה. ישראלים לא סופרים פלסטינים מתים, על אחת כמה וכמה עזתים; התקשורת שלהם לא מדווחת על מותם, אלא אם הוא מביך את ה-hasbara; אבל הפלסטינים דווקא סופרים. והם מגיבים, בכוחם העלוב, על הפגיעות הללו.

אז רב”ט אסטרטגי ירה למפגין נכה בראש. התוצאה היא ירי רקטות פלסטיני מרצועת עזה. צה”ל מגיב בהפצצות. אלה, בתורן, יובילו לעוד רקטות; והחרא הקטן עם הכוונות, שעשה מה שהמפקדים שלו רצו או למצער העלימו ממנו עין, יכול להיות זה שיגרור את צה”ל לעימות של ממש. יש לקוות שלא יהיה בין ההרוגים; המצב שבו הוא מועלה לדרגת קדוש מעונה (שהרי לעולם לא נדע מיהו) יהיה בדיחה אכזרית מדי, אפילו ביחס למצבנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נקמת חוטפי הגופות

בג”צ קבע שלממשלה אין סמכות לבצע מעשה תועבה, אז היא אצה לשנות את החוק, בתמיכת יאיר לפיד

בג”צ מחה אמש (ה’) תועבה רבת שנים: הוא קיבל את עתירתם של בני משפחתם של חשודים בטרור וקבע שעל הממשלה למסור לידיהם את הגופות שבידיה לקבורה. בית המשפט קבע כי הזכות לקבורה היא זכות יסוד. השופט דנציגר כתב כי “גם הנתעב שברוצחים” זכאי לקבורה מכובדת וכי “זכויות אלו הוכרו בפסיקה ללא קשר לזהותם של המתים, גם כאשר הם היו מחבלים וחיילי אויב. זאת, על רקע המוסכמה הכללית שלפיה זכויות אדם נתונות לכל בני האדם באשר הם, גם אם הם עונים להגדרת ‘אויב’.”

זה משהו שמדהים למדי שצריך לומר במדינה שרואה בעצמה מדינה דמוקרטית בשנת 2017. 2,500 שנים אחרי סופוקלס ואנטיגונה, מדינה שמתהדרת ב”מוסר יהודי” צריכה שיאמרו לה שיש דברים שאסור לקראון (מילולית: השליט) לעשות, כי יש דברים שהם מעל לכוחו של השליט.

עם זאת, בית המשפט השאיר (כהרגלו) למדינה פתח מילוט: תוך שישה חודשים עליה לחוקק חוק “שיעמוד בסטנדרטים המשפטיים הקבועים בדין הישראלי ובדין הבינלאומי.” הממשלה כבר אמרה שהיא תעביר חוק אנטי-אנושי כנדרש. חבר הכנסת יאיר לפיד מיהר להודיע ש”בג”ץ הורה לממשלה לעשות את מה שהיתה צריכה לעשות כבר מזמן. לחוקק חוק שיתיר להחזיק את גופות המחבלים בידינו. זה אקט משמעותי במלחמה בטרור ובמשא ומתן להשבת גופות הבנים. אתמוך בחקיקה.” כלומר, האיש שמשחק בטלוויזיה את תפקיד שר החוץ וצווח “we love Israel” יתמוך בהתלהבות בחוק שאין כמוהו בעולם, שיוציא את ישראל סופית מרשימת המדינות בנות התרבות. שיהיה בהצלחה עם ה-hasbara של זה.

מלחמה בגוויות היא ברבריות. העובדה שהאויב הינו ברברי איננה מאפשרת למדינה ריבונית לנקוט בשיטותיו. כל הרעיון של מדינה בת תרבות הוא ההבדלה מן הברברים: ההכרה שיש דברים שלא עושים כי לא עושים. בימין שגורה האמירה שהעולם נמצא במלחמה להגנה על התרבות מפני הברבריות של האויב האיסלמי-רדיקלי. איזו בדיוק תרבות אתם משאירים, כשאתם נגררים לתהומות כאלה? כאשר אתם מתבוננים בתהום, האם אין התהום מהדהדת בכם?

לממשלה היו שני טיעונים: “צורך בטחוני” ו”הצורך להשיב את הבנים.” אין שום צורך בטחוני בהחזרת הגופות שבידי חמאס. אין לישראל שום תועלת בטחונית בכך. מצבה הבטחוני של ישראל לא ישתנה כמלוא הנימה אם יישארו כמה גופות בידי חמאס. הביטוי “צורך בטחוני” הוא מילים ריקות: לעתים קרובות משתמשים בו בתקווה שאף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. הממשלה פשוט נגררת כאן אחרי לחץ ציבורי.

נדבר, אם כן, על “הבנים.” הם לא בנים. הם בשר נרקב. אנחנו הולכים אליהם והם לא ישובו אלינו. זה משהו שממשלה בעלת עמוד שדרה מינימלי היתה צריכה לומר: לקחנו את בניכם בצו חוק ושלחנו אותם למלחמה. במלחמה אנשים נפצעים, נשבים, מתים. זה מה שחיילים עושים. חובתה של המדינה להשיב אנשים חיים, משום שהם חיים ומשום שהיא שלחה אותם למשימתם. אבל האנשים הללו אינם חיים. בזמן פרשת שבויי ג’יבריל, בשנות ה-80, אמרה גאולה כהן מילים קשות אבל הכרחיות: אם הבן שלי היה שם, הייתי עושה הכל כדי שהממשלה תחזיר אותו, אבל תפקידה של הממשלה היה להסביר לי שהצורך הציבורי גדול יותר. וכן, גם אי הפיכתה של המדינה לברברית הוא צורך ציבורי.

יכולה הממשלה להודיע שאם וכאשר תתפוס את האחראים להחזקת הגופות הישראליות, היא תעמיד אותם לדין כפושעי מלחמה, כי כן – מניעת קבירת גופות היא פשע מלחמה. במקום זאת, מעדיפה הממשלה לבצע פשע כזה בעצמה.

כמה מילים על המצב המשפטי. ספק אם הפסיקה הנוכחית של בג”ץ היתה באה לעולם אלמלא האומץ הנדיר של אנשי עמותת עדאלה, שאילצה את בג”ץ לפסוק שלמשטרה אין סמכות לחטוף גופות של אזרחים ישראלים. הממשלה נשענה על תקנות שעת חירום. כאן המקום להזכיר שאחד מגדולי האומה, מנחם בגין, תקף את ממשלת מפא”י על ההשענות עליהם עוד בשנות החמישים, וכינה אותם חוקים נאציים. בגין, עורך דין מהדור הישן, איש שפלדה זרמה בעורקיו, שאל בנימוס את אנשי הנ.ק.וו.ד שבאו לעוצרו בליטא (בשל היותו איש צבא פולני) האם יש בידיהם צו חוקי שמאפשר זאת. הם נאלצו להודות שלא היה כזה ברשותם. ראוי לצטט כמה מדבריו:

בגין: במדינת ישראל, כיום הזה, קיים מחנה ריכוז.

משה שרת: להגנת המדינה.

בגין: לא! לא להגנת המדינה – לערעורו של בטחון המדינה ולבזיון שמה. אין מחנות ריכוז המבטיחים את הגנת המדינה – מחנה ריכוז מערער בטחונה של כל מדינה. מעשי טרור של ממשלה גוררים מעשי טרור. […]

שרת: לא תבחר בין חוק לחוק. כל חוק הוא חוק.

בגין: לא נכון! ישנם חוקים רודניים, ישנם חוקים בלתי מוסריים, ישנם חוקים נאציים (קריאה מספסלי מפא”י: אתה קובע זאת?) אני קובע שהיועץ המשפטי שלך אמר בפני בית דין בריטי כי חוקי החירום שבהם השתמשת לא נחקקו כמותם אפילו בגרמניה הנאצית […] החוק שהשתמשת בו הוא נאצי, הוא רודני, הוא בלתי מוסרי, וחוק בלתי מוסרי הוא גם בלתי חוקי.

בגין מתייחס כאן לתקנות שעת חירום הבריטיות, שלחרפתה של ישראל עדיין בתוקף ומכוחם טענה הממשלה שזכותה לחטוף גופות. אלא שבג”ץ קבע (אמנם, לא פה אחד) שאפילו מחוקקי התקנות הנאציות הללו לא שיערו בדעתם מצב שבו יש למפקד הצבאי סמכות לתפיסת גופות.

ועכשיו מגיע יאיר לפיד (על ממשלת בנט-נתניהו מיותר להכביר מילים) ואומר שהחוקים הנאציים שלנו לא מספיקים, ועל כן יש לקחת צעד אחד הלאה וללכת למקום שאפילו המחוקק ההוא לא שיער.

התבוננוּ בפני האויב, והנה הוא אנו-עצמנו.

ועוד דבר אחד: מתוך ההיסטריה הנקרופילית שפושה בישראל, שבשלה שלחנו לפני יותר מעשור חיילים לסכן את חייהם בחולות רפיח כדי לחפש שרידי גופות תחת אש, אף אחד לא מזכיר שבידי החמאס יש ככל הנראה שלושה שבויים של ממש. כמובן, הם כולם מקבוצות השוליים של החברה: יוצא אתיופיה ושני בדואים שלוקים בנפשם. הם מעניינים את הציבור הרבה פחות מגופות חיילים. אולי, בעצם, מיותר לדבר על הצורך של החברה הישראלית להלחם בברבריות, כי בקרב הזה כבר הובסנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)