החברים של ג'ורג'

ואתא שוחט

כמה הערות על טבח יום האדמה 2018

א. חמושינו האמיצים הרגו אתמול (ו’) 16 פלסטינים, רובם המכריע בלתי חמושים, ופצעו למעלה מאלף מהם באזור גדר ההפרדה הסמוך לגדר. למעשה הזה, ירי במפגינים בלתי חמושים, אין שם אלא טבח. התקשורת היהודית מעדיפה לדבר על “אירועים” או “תקריות”, אבל זה היה טבח. חלקים מהתקשורת הישראלית עודדו את הטבח מראש: אטילה שומפלבי פינטז על 50 עד 100 הרוגים.

ב. הטבח היה ידוע מראש. צה”ל הודיע על כוונותיו ימים ספורים קודם לאירוע עצמו. צה”ל מפעיל אש חיה לעבר מפגינים עזתים בשיטתיות: בדצמבר האחרון הוא הרג שמונה מהם. ההרג אתמול לא היה מקרי. הוא היה מתוכנן, בפקודה, ובאישורו (לפחות) של הדרג המדיני.

ג. הטבח בוצע בעיקרו בתחום ההרג הקבוע של צה”ל ברצועה, מרחב של 300 מטרים מהגדר לתוך הרצועה – מרחב שצה”ל נוהג מדי פעם להכחיש.

ד. לאחר הטבח, הוציא דובר צה”ל הודעה יהירה, שבה הודיע שהכל היה מתוכנן ושהוא יודע בדיוק איפה פגע כל קליע. לרוע מזלו של השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, צץ תוך זמן קצר סרטון שחושף ירי קטלני בגבו של מפגין שנס מן הגדר. זה לא היה הסרטון היחיד מסוגו: עוד אחד הגיע כבר אתמול. לאחר שהבינו שהציוץ שלהם מסבך אותם באחריות לרצח, מיהרו השלומיאלים של דו”צ למחוק אותו. אבל הם שכחו שיש בעולם צילומי מסך (התודה לבצלם).

idf

ה. האדישות של הציבור הישראלי מעידה שלפלסטינים עזתים אין, מבחינתו, שום צורת מחאה מותרת על המצב שבו הם נמצאים. נזכיר: ישראל מטילה מצור על רצועת עזה במשך יותר מ-12 שנים. רשמית הוא החל בשל נצחונו של החמאס בבחירות 2006. עוד קודם להטלת המצור, מנעה ישראל הוצאת סחורות מהרצועה – היא החלה בכך עם ההתנתקות ב-2005, כשבלמה את יצוא יבול התותים של אותו סתיו. ישראל חונקת שני מיליוני עזתים שרובם לא בעלי זכות הצבעה בבחירות של 2006 כתגובה על כך שהעזו להביע את דעתם הפוליטית. מדי כמה שנים, מבצעת ישראל טבח המוני בעזה באמתלה בטחונית כזו או אחרת, אבל בצה”ל יודעים שלישראלים אין בעיה עם טבח עזתים גם בלי אמתלה כזו. הציבור הישראלי מעדיף לא להתייחס לקיומה של עזה, כי עצם קיומה מפריך את התפיסות הימניות על ניהול הסכסוך ומכריח ישראלים להתמודד איתו. עזתים, מבחינת ישראל, הם תזכורת לא נוחה לקיום הסכסוך ולמורכבות שלו; עצם התזכורת די בה כדי להפוך אותם, מבחינת רוב הציבור, לראויים למוות. העזתים, מצידם, למדו אמת מרה מפרשת המרמרה: אין מקילים את הסגר אם אין קבר במורד. ההרוגים של אתמול יאלצו, בגופם ודמם, את ישראל להתיר קצת את הרצועה סביב צוואר העזתים.

ו. כאן המקום להזכיר שוב: חמושי צה”ל אינם חיילים ואינם נמצאים בשדה קרב. הם קלגסים שתפקידם הוא דיכוי אוכלוסיה עוינת. או, במילים אחרות, פושעים. אין שום גבורה במעשיהם וצריך לפקפק קשות בכך שיש בהם תועלת בטחונית.

ז. ובעוד 18 שנים בערך, על פי המחקרים, יבינו הרוצחים מאתמול מה הם עשו. הם יבינו שהם ירו באנשים לא חמושים. אז לא תעמוד להם ההגנה של “רק ביצעתי פקודות.” אז תקרוס גם ההדחקה. אז הם יבינו שהם סובלים מדחק פוסט טראומטי. המדינה, כרגיל, תזרוק אותם לכלבים. אלמלא היו אלה שכנינו ושלוחינו, היתה בכך הנאה מרירה שסוג מעוות של צדק נעשה. בינתיים, הישראלים מעדיפים לא לדבר על המחיר הזה. מותם של עזתים הוא סוג של פיצוי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני חוזר ל”שווים אך נפרדים”

ארכיבישוף תעשיית השקרים חושב שפלסטינים ישראלים צריכים להגביל את עצמם לקהילותיהם. ובכן, יש כאן כמה בעיות

פרשת כפר ורדים, שבה עשרות תושבים פלסטינים ישראלים זכו במכרז בישוב שרובו יהודי, עוררה סערה בישוב. ראש המועצה המקומי מיהר להודיע שהוא ציוני ועל כן הוא מקפיא את המכרזים. בן דרור ימיני, תועמלן מוביל של עליונות יהודית, מיהר להתייצב לצידו בטורו בסוף השבוע.

ימיני ירה טיעונים מן הגורן ומן היקב: בג”ץ פסל פעם את בקשתו של יהודי, אחד אביטן, שרצה להתגורר בישוב בדואי דווקא (ימיני נמנע מלציין את העובדה שהתיק בן 30 שנים, ושפסק הדין מצא שאין שם אפליה לאומית או דתים כי גם מוסלמים שאינם בדואים לא היו רשאים לרכוש את הקרקעות); ברמת אביב תושבים לא אוהבים את החרדים; ביבניאל סובלים מן הברסלבים; בערב הסעודית אין כנסיות; לתושבים היהודים בכפר ורדים אין בעיה עם סתם פלסטינים ישראלים, אבל הם לא אוהבים כאלה עם בורקות וכשאלה יופיעו ברחובות “זה לא יהיה כפר ורדים”; לחילונים אין בעיה עם דתיים אבל יש להם בעיה עם חרדים; ומכאן שלא, אסור שזה יקרה. כותרת המאמר היא “לא הבטחנו לכם כפר של ורדים.” גם לישובים קטנים, כותב ימיני, יש זכות להגדרה עצמית. הוא אפילו מנסח כלל: “יש להעניק זכויות רק למי שמעניק את אותה הזכות גם לאחרים, או שישמור על זכויות המיעוט כאשר הוא יהפוך לרוב.”

ננסה לפרק את הטקסט.

א. נתחיל מהפרקטיקה. הכלל שקובע ימיני הוא לא גול עצמי, הוא כדור 44 לרקה. אם יש תנועה שלא עומדת בכלל של “מי שמעניק את אותה הזכות גם לאחרים, או שתשמור על זכויות המיעוט כאשר היא תהפוך לרוב”, זו התנועה הציונית. עם הקמת המדינה, גירשה התנועה הציונית חלק נכבד מתושבי המקום, שרובם לא היו מעורבים אקטיבית בסכסוך, ואחר כך, באמצעות שורה של חוקי גזל ועוול, תפסה את רוב אדמותיהם של הנותרים. עד היום היא מפלה את התושבים הללו. על פי ההגיון של ימיני, יש לשלול את זכויותיהם של הציונים.

ב. אם נעבור לתיאוריה של הכלל הזה, אז יש כאן שתי בעיות:

1. אין לנו שום אפשרות לדעת איך אנשים יתנהגו במצב עתידי, משום שיש יותר מדי משתנים ואנחנו לא ממש מוצלחים בחיזוי אפילו של יומיים קדימה. כשימיני טוען שהתושבים הפלסטינים העתידיים של כפר ורדים לא יתנהגו בהדינות כלפי המיעוט היהודי העתידי, הוא כופה עליהם את הרהורי ליבו. ככל הנראה הוא מבצע פרויקציה: מאחר והוא יודע איך התייחסו הציונים אל הפלסטינים, הוא מניח שיחסם יהיה זהה.

2. אנחו לא יודעים, וגם בן דרור לא יודע, מי הם התושבים העתידיים של כפר ורדים. ימיני חרד מ”בורקות ברחובות.” אבל ממה שאנחנו יודעים, ההגירה מהישובים הפלסטיניים לישובים יהודיים היא בעיקרה הגירה של מעמד בינוני. כלומר, אנחנו לא יודעים אם יהיו “בורקות”, אבל בן דרור כבר שם אותן מראש על כתפי הנשים.

ג. גם לנשים חובשות בורקה, לבעליהן ולילדיהן מגיע דיור ראוי. התיעוב של ימיני כלפי “חובשות בורקות” לא אמור לשלול את זכויות היסוד שלהן.

ד. בן דרור בונה פה את מערכת האפליה הקלאסית: שונים אך נפרדים. זה לא טוב שאנשים מקבוצות שונות יחיו זה לצד זה, אומרים הגזענים מאז ומתמיד, ועל כן הם צריכים לחיות בנפרד. כמובן, אנחנו אנשים הגונים ולכן ניתן להם בדיוק את אותם התנאים שמקבלים האנשים הלבנים. אנחנו לא חלאות.

היסטורית, “נפרד אך שווה” היה שם נוצץ למערכת עוול. ובן דרור צריך לדעת שזה גם המצב כאן, משום שאנחנו מכירים את ההיסטוריה של ישראל. לרוע המזל, המדינה הציונית מתקיימת כבר כמעט 70 שנה, ולאורך כל שנות קיומה היא היתה מערכת של אפליה. היא שדדה את הפלסטינים, בדגש על אדמותיהם, ואחר כך התעללה במזרחים, אתיופים, וכעת היא מתעמרת במבקשי מקלט. האפליה בנויה לתוך המערכת, משום שהיא מיועדת לשרת “יהודים”, ויש לה הגדרות למי זה יהודי ועוד יותר מכך, מיהו יהודי “טוב.”

אילו היה ימיני רציני בכוונות ה”שונים אך נפרדים” שלו, הוא היה דורש מממשלת ישראל לפתור את הבעיה על ידי הקצאת עתודות קרקע לישובים הפלסטיניים, כמו גם להקצות להם תקציבים ומשאבים כדי להביא את הישובים שלהם לרמת הפיתוח של ישובים יהודיים. אבל, כמובן, זה לא מה שקורה.

אחרי הכל, המטרה של הציונים מהמרכז הרדיקלי איננה שוויון: המטרה שלהם היא לשמר כמה שיותר מהגזל הציוני בידיים של יהודים. ימיני יודע שאם הוא ידרוש מממשלת ישראל להעביר אדמות לידי הישובים הפלסטיניים, יקרו שני דברים: א. הממשלה תתעלם ממנו בבוז וב. הוא יוגדר כשמאלני מסוכן.

הוא יודע, שהרי איננו טיפש, שמשוואת ה”שווים אך נפרדים” שלו לא רק גזענית אלא גם שקרית: הפלסטינים הישראלים אינם זוכים ליחס שווה. הדרישה של ימיני בפועל היא להפריד אותם ולמנוע מהם שוויון. הם לא אזרחים שווים, הם אזרחים נסבלים. בלשון נקיה קוראים למערכת כזו אפרטהייד. אבל ימיני הקדיש את הקריירה שלו ב-20 השנים האחרונות להכחשת המציאות הישראלית ולטענה השוצפת שדיבורים על אפרטהייד ישראלי הם אנטישמיות או דמוניזציה.

אז מה נשאר? לומר שהאנשים שמופלים הם לא נחמדים (”לובשי בורקות”), ולומר שגזענות איננה גזענות כי לא ייצא שום דבר טוב מכך שאוכלוסיות יתערבבו. בקצרה, ימיני נסוג לטענות של גזעני דרום ארה”ב בשנות ה-50 בנסיון נואש להפנות את תשומת הלב מהעובדה שכרגיל, התעמולה הזו מכסה על סוג של משטר אפרטהייד.

אחר כך הוא יאמר לנו שהציונות היא תנועת שחרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

האינקוויזיציה, הפרקליטות מאחוריך

הפרקליטות נוקטת בטיעונים עתיקים אך מוכרים בפרשת עינוי עציר

בעקבות הרצח בדומא, עצרו השב”כ והמשטרה מספר חשודים. אחד מהם הוא א’, קטין בעת הפשע שמואשם כעת בשורה של עבירות, כולל תכנון הרצח בדומא ומעורבות בהצתה בכנסיית דורמיציון בירושלים. יש לי את הספקות שלי ביחס לתיק דומא – התיק של הפרקליטות מפיל יותר מדי עבודה על נאשם אחד, עמירם בן אוליאל, ויש סיבות טובות להניח שלפחות חמישה אנשים היו מעורבים – אבל לא זה הנושא כרגע. הנושא, כרגיל בחקירות בטחוניות, הוא עינויים.

השבוע נערך דיון במשפט הזוטא שבו טוענים א’ ובן אוליאל שהם עונו ועל כן ההודאות שמסרו פסולות. על העינויים שעבר א’, על חוסר ההגנה שקיבל ממערכת המשפט ועל השימוש השקרי בתואנת “פצצה מתקתקת” כבר כתבתי כאן. א’ עבר את מה שמכנים השב”כ והפרקליטות בלשון נקיה “חקירת צורך”: היא כוללת לרוב סטירות בפניו של העציר כשפניו מכוסות, “לחיצה על אזורים רגישים”, הושבה על כסא ללא משענת בעוד רגליו של העציר כבולות לכסא וכיפוף גבו לאחור. השיטה האחרונה מכונה בלשון נקיה stress position ומשמעה בפועל סוג של צליבה: הפעלת לחץ על שריריו של העציר עד שאיננו יכול יותר.

א’ תיאר זאת בעבר כך: “עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.” לבני משפחתו אמר א’ כי ניסה להתאבד אך הבין שלא יצליח. פסיכיאטרית שבדקה את א’ מצאה שהוא מפגין סימנים מובהקים של “הפרעת דחק חריפה. כמו כן עלו בבדיקה סימני דכאון [ו]תסמינים פוסט טראומטיים שמחריפים והולכים.” חוות הדעת הזו מצוטטת בידיעה של יפעת ארליך במוסף השבת של “ידיעות אחרונות” היום (ו’).

אני לא יודע מה א’ עשה. יכול להיות שהוא אשם במה שמיוחס לו. לא יודע. אני יודע איך הגיבה הפרקליטות: לטענתה, חלק מההודאות של א’ ובן אוליאל “ניתנו בין ‘חקירת צורך’ אחת לשניה, ולא במהלך הפעלת הכוח עצמה, ולאחר שניתן לנאשמים זמן לנוח מהחקירה, ולכן ההודאות קבילות.”

וכשקראתי את המשפט הזה, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה המכתב האחרון של עצור בידי ציידי מכשפות במאה ה-17 בגרמניה, מכתב שהוברח מהכלא: “לא עשיתי דבר ממה שהם מאשימים אותי בו. הם מענים אותך עד שתגיד מה שהם רוצים…” על ההופעות שלו בבית המשפט, שבהן העיד שלא עונה, כתב שלפני שיצא לבית המשפט, היה המענה אומר לו “אם חשבתי שהכאבתי לך, דע שאם לא תתנהג כראוי, תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך.” בית המשפט לא יכול היה לקבל הודאות שנגבו בעינויים; על כן היה צורך בפיקציה על פיה הנאשם התוודה בסוג של רצון חופשי. המכתב ההוא נגמר ב”זכרי אותי כפי שהייתי.”

תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך: זה כלי העינויים הראשי. דע לך, אומר חוקר השב”כ, שאף אחד לא יוציא אותך מכאן. אם תתלונן, רק יהיה רע יותר. “אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר,” השתנק א’ בבית המשפט לפני שהשופט ציווה להחזירו לידי מעניו. והפרקליט של מדינת ישראל מסביר בלשון חלקות שהכל כשר, ההודאה תקינה: היא נמסרה כשהנחקר לא היה במצב צליבה אלא כשניתן לו לנוח, ועל כן, בלשון עורכי הדין של האינקוויזיציה, “לא בעת הכאב עצמו.” הפחד מן הכאב העתידי הוא גורם מרכזי בחקירת עינויים: על כן התחילה האינקוויזיציה את החקירה לא בעינויים עצמם, אלא ב”הצגת המכשירים” לנחקר. זה ירסק לך את העצמות, זה ימתח לך את הצורה, כשזה ייגע בך תבקש את נפשך למות, ואתה לא רוצה לדעת בכלל מה יקרה לך כשנדחוף את זה לעכוז שלך. למה לך? דבר עכשיו. ובחלק ניכר של המקרים, זה בדיוק מה שקרה.

יכול להיות שא’ הוא מפלצת שתכננה רצח בשריפה של משפחה. לעולם לא נוכל לדעת אם זו האמת, כי כבר אי אפשר יהיה להגיע אליה: זה טיבם של עינויים שהם לא מאפשרים יותר להגיע אל האמת. עכשיו נותרנו עם אמת אחת, שאפילו הפרקליטות לא חולקת עליה: א’ עונה. חוקריו שברו את צלם האדם שלו – חשבו על המילה הזו, “שבירה” – כדי להוציא ממנו הודאה.

עינויים הם פשע נגד האנושות. הם פשע שאין לו שום הגנה. “חקירת הצורך” של השב”כ והפרקליטות מראה כיצד משחית ההיתר לענות את המערכת כולה. הוא מתחיל במקרה – התיאורטי תמיד – של “פצצה מתקתקת”, והמשמעות המקורית של המושג “הגנת הצורך” היא שבמקרים של סכנת חיים החוקר רשאי לענות כדי להוציא מידע מציל חיים, ואם יועמד לדין תעמוד לו “הגנת הצורך.” א’ עונה, גם לטענת חוקריו, לאחר שהרצח בדומא כבר בוצע. אין פה שום "צורך." העינויים נועדו לחפות על חוסר היכולת של חוקרי השב”כ לפצח תיקים מבלי לענות.

לא’ יש סוג של מזל. הוא יהודי, וממגזר מקומבן. אם היה פלסטיני, לא היינו שומעים עליו אפילו כאות ראשונה. הוא ודאי לא היה מקבל כפולת עמודים ב”ידיעות אחרונות.” סביר להניח שא’ לא היה מוטרד יותר מדי מעינוייהם של פלסטינים. זה לא משנה: א’ הוא אדם ועומדות לו זכויות האדם, גם אם הוא שולל את אלה של אחרים. מי שמניח למערכת המשפט שלו לקבל עינויים כי זה “נושא בטחוני” וממילא האדם המעונה כנראה מתועב שוכח, ראשית, שהעציר הוא חשוד; שנית, שהחוק אוסר על עינויים; ושעינויים תמיד זולגים. הם תמיד קיצור הדרך שקורץ לחוקר. וכשמופעלים עינויים, הם נמשכים “עד שתגיד מה שהם רוצים.” וכשאתה אומר מה שהם רוצים לשמוע, הפושע האמיתי כנראה מתהלך חופשי.

בסוף המאה ה-17, האינקוויזיציה הגיעה למסקנה שעינויים לא עובדים. מערכת המשפט הישראלית מפגרת אחרי האינקוויזיציה, מרצון ומידיעה, ב-300 שנים. אני לא יודע אם א’ הוא פושע. המענים שלו, ולא פחות מכך הפרקליטים שלהם, ודאי פושעים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אם תדפוק אותי בשנית

מה פסול בהצעת החנינה לנתניהו

בשבועות האחרונים עולה הדרישה לעסקת חבילה: ראש הממשלה, אשתו וגמאל יקבלו חנינה על כל העבירות שביצעו, ובתמורה יתחייב נתניהו לפרוש מהחיים הציבוריים. ההצעה התחילה, למיטב הבנתי, אצל בן דרור ימיני, המשיכה אצל נדב אייל ובסוף השבוע הצטרפה גם איריס לעאל.

יש כמה טיעונים בעד חנינה כזו. ראשית, חנינה שמטרתה היא סגירת פצע ציבורי מדמם היא מנהג עתיק. האתונאים העניקו חנינה כללית בעקבות הפלת משטר השלושים הנורא (ואחר כך מצאו דרך לעקוף אותה ולהפטר מסוקרטס). עם שוב המלוכה לאנגליה, הוענקה חנינה כללית (עם מספר חריגים) על הפשעים שבוצעו במהלך מלחמת האזרחים. בצרפת הוענקה חנינה כללית לכל החשודים בפרשת דרייפוס, מתוך הכרה שהצורך להעמיד אותם לדין יקרע את הציבור, שגם כך היה קרוב מאד למלחמת אזרחים, ברמה בלתי נסבלת. בשני מקרים מפוקפקים יותר ומודרניים יותר, העניק הנשיא ג’ראלד פורד חנינה לקודמו, ריצ’רד ניקסון, במטרה “לסיים את הסיוט הלאומי הארוך שלנו”, כדבריו; ובהשען על חנינה זו, העניק הנשיא חיים הרצוג חנינה לרוצחי השב”כ ולמטייחי הרצח בפרשת קו 300.

תומכי רעיון החנינה לנתניהו מצביעים, בצדק, על כך שלנתניהו אין שום מעצורים ושאם הוא יצטרך להלחם על חייו הוא ינקוט בשיטת “המדינה או אני”, ויגרום נזק גדול ככל שיוכל למה שנשאר מהשם הטוב של רשויות החקירה והתביעה. אריה דרעי יהיה ככלב המת לעומת שאגת האריה שלו. ומעבר לכל, מרחף החשש שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, פשוט לא מסוגל להגיש תביעה רצינית נגד נתניהו; ושאם תוגש תביעה, היא תוגש בחדלון כזה, שנתניהו עוד עשוי לחמוק מעונש. כל אלה טיעונים ראויים, ואף על פי כן יש לנהל משפט ראיות כנגד בנימין נתניהו, לא להגיע איתו לעסקת טיעון ועל אחת כמה וכמה לא להגיע לחנינה.

הסיבות לכך פשוטות. ראשית, אין שום סיבה להאמין שנתניהו יעמוד בהסכם. הוא עשוי, כמו קצב, להגיע לעסקת טיעון ואז לסגת ממנה – וההתמחות של שי ניצן היא בהסברה מדוע אי אפשר היה להגיש כתב אישום חריף יותר. לקצב זה התפקשש. לנתניהו זה יכול לעבוד. גם אם יקבל נתניהו חנינה, אין שום סיבה להניח שהוא יעמוד בתנאיה. מי ימנע ממנו לשוב כעבור שנה לחיים הפוליטיים ולטעון שתפרו לו תיק ושלא היתה לו ברירה? אחרי הכל, הוא טוען כבר עכשיו שמאלצים את עדי המדינה להעיד נגדו. נתניהו פרש מהחיים הפוליטיים, נזכיר, ב-1999, לאחר תבוסתו; מיד לאחר מכן הסתבך בפרשת עמדי; היועץ המשפטי הרחמן אליוקים רובינשטיין נתן לו לחמוק מעונש ופרסם “דו”ח ציבורי”; שנה לאחר מכן כבר שב נתניהו לפוליטיקה.

החוק הישראלי לא מאפשר לכרוך חנינה בהתחייבות לפרוש מהחיים הםוליטיים. חנינה היא מוחלטת. לאחריה, אי אפשר יהיה לשוב ולהעמיד לדין את נתניהו על העבירות שביצע – ואם ישוב לחיים הפוליטיים, ואין סיבה טובה להניח שלא יעשה זאת, לא תהיה שום דרך למנוע ממנו להתמודד. כלומר, הנסיון לרפא את הפצע עשוי להוביל לפצע עמוק יותר.

מעבר לכך, עצם הענקת החנינה תיצור מצב משפטי בלתי נסבל של “אנשים שגדולים מדי מכדי לעמוד לדין.” ברור לכל המהרהר בכך שהעקרון של שוויון בפני החוק היא במידה ניכרת פיקציה: אם אתה עורך דין עשיר, לא תועמד לדין על הריגה אם תדרוס אם עניה ובנה ותצא מהכלא אחרי שמונה חודשים. אם אתה איש ציבור, פתאום כל השופטים יתחילו להזכר ברעיון של “היסוד הפלילי” במעשה הפלילי מאד שביצעת. ואף על פי כן, הפיקציה הזו חיונית למשטר דמוקרטי וקריסתה לעין כל תערער עוד יותר את האמון בשלטון החוק.

כמו כן, כדי להסיר את ענן הקונספירציות שמפיצים תומכי נתניהו – ביניהם בולטים, לחרפתם, אם הם עדיין זוכרים מהי בושה, חברי מגזר חובשי הכיפות הסרוגות – יש צורך ציבורי בחשיפה של כל הראיות כנגד נתניהו בכל אחת מהפרשות. אנחנו צריכים לדעת מה קרה בבזק, מה קרה בפרשת הצוללות, מה בדיוק קרה עם מוזס. אחרת הקונספירציות ימשיכו ללוות אותנו שנים ארוכות – ונתניהו צפוי להשתמש בהן כדי לחזור לשלטון. ראיה, צריך להזכיר, היא כזו שנבחנה בבית משפט ובפומבי; כזו שהוצגה ושעורכי דין יכלו לערער עליה.

הבית הישראלי צריך טיהור, לא טאטוא מתחת לשטיח. אכן, תהיה לא מעט קורת רוח בהבטה בפרצופו של נתניהו שעה שהוא צריך לבקש חנינה מהנשיא רובי ריבלין, אבל זה לא טיעון מספק. נתניהו דפק אותנו פעם אחת, בפרשת עמדי; זו אשמתו. אם נניח לדפוק אותנו בשנית, זו תהיה אשמתנו.

(יוסי גורביץ)

קצין חטיפות ראשי

על תרבות השקר וההסתה של אלוף יואב מרדכי

לפני מספר ימים, פרצו חמושי צה”ל לכפר נאבי סאלח וחטפו את מוחמד תמימי, בן 15, מביתו. תמימי, שנפצע בדצמבר בראשו מכדור מצופה גומי של חמוש צה”ל במהלך הדיכוי השיטתי שמבצע צה”ל בכפר, נלקח למתקן צה”לי ללא עורך דין או ליווי הורי; שם הופעל עליו לחץ כבד לחתום על מסמך שבו נטען שהוא לא נפצע מירי אלא מתאונת כידון אופניים. תמימי, שכבר נעצר בעבר על ידי החמושים ושבת דודתו המפורסמת יותר עאהד מוחזקת במעצר ומתנהל כנגדה משפט בדלתיים סגורות בניגוד לרצונה, ושיודע שהשיטה המקובלת של צה”ל היא החזקת קטינים במעצר עד תום ההליכים, חתם ושוחרר. זמן קצר לאחר מכן הודיע התועמלן הראשי של צה”ל, האלוף יואב “פולי” מרדכי שמכהן רשמית כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, על ההודאה שהוצאה מתמימי כעל המציאות, והכריז שבכך נחשפה “תרבות השקר וההסתה” הפלסטינית בכלל ושל משפחת תמימי בפרט.

הבעיה היא שלמרות מה שחושבים אשפי ה-hasbara, יש בכל זאת מציאות מעבר לשקרים של התעמולה הישראלית. תוך זמן קצר הציגה משפחת תמימי את מסמכי בית החולים שמעידים על הפציעה של תמימי מקליע, צילומי רנטגן של הקליע וצילומים של הקליע המזורגג עצמו, כמו גם את עדויותיהם של עדי הראיה. האדם החושב נאלץ, על כן, לבחור בין שני תיאורי מציאות:

א. תמימי נפל על כידון אופניים שצבר מהירות בליסטית והתנהל כמו קליע, ולאחר מכן שכנע שורה של עדים לשקר בנושא, כמו גם הוביל לזיוף מסמכי בית חולים וצילום רנטגן.

ב. תמימי נורה בראשו על ידי חמוש צה”ל, וצה”ל החליט לטייח את הנושא לצרכי hasbara.

רוב העולם בחר באופציה ב’. וקשה להאשים אותו, כי כעבור כמה שעות ביצע האלוף מרדכי נסיגה צרפתית והודיע שבעצם, הוא לא טען שמשפחת תמימי שיקרה אלא “רק הציג את שתי הגרסאות.” מסתבר שמרדכי לא יודע לקרוא את מה שהוא עצמו כתב, או על כל פנים מאמין שהציבור מטומטם מספיק כדי לא לזכור מה קרה יום קודם.

אז מה קרה פה? קודם כל, צריך להזכיר את האמת הבסיסית: צה”ל הוא ארגון טרור. הוא ארגון שתפקידו העיקרי הוא לדכא התקוממות של אוכלוסיה כבושה והוא עושה את זה על ידי הפעלת אלימות לשם הטלת אימה. שנית, בשנים האחרונות השתכנע צה”ל – הרבה כתוצאה מפעולה של תעשייני השקרים המכונים אנשי hasbara – ש”המאבק על הנראטיב” הוא מאבק צבאי לכל דבר, שהפגנה ודיבור הם כלי נשק, ושעל כן עליו להשליך את כל כוחו לשדה הקרב הזה. והוא עשה את זה כמו שהוא יודע: בטמטום ובבהמיות.

נעמוד על עוד נקודה בסיסית: תמימי לא נעצר, הוא נחטף. הוא לא נחשד בשום עבירה: הוא נלקח מביתו באישון לילה על ידי חמושים שמאמינים משום מה שהם שומרים על מדינת ישראל, הובא למתקן שבו היו שוטרים ואנשי מנהלת התיאום והקישור, ושם חתם על ההודאה שרצו שעליה יחתום. הוא לא הוחשד בשום עבירה והוא שוחרר לאחר שמסרו לאנשי ה-hasbara את מה שרצו. למעצר של אדם שלא חשוד בעבירה לצרכי הטלת אימה קוראים חטיפה.

שאלה נוספת שמתעוררת היא מה בעצם עושה פה האלוף מרדכי. הוח אלוף. למה הוא מתעסק במעצר מפוברק של נער בן 15? זה עבודה של מ”מ או של רכז מודיעין. מה עושה פה אלוף? או.

מרדכי הוא דובר צה”ל לשעבר, ולאחרונה הוא בונה לעצמו מוניטין של אסטרטג hasbara דגול, אלוף בשימוש בערבית. איך הוא יודע על חטיפתו של תמימי? לא בטעות ולא במקרה. אנחנו לא יודעים מי נתן את ההוראה לחטוף את תמימי, אבל אין ספק שמרדכי היה בשרשרת הפיקוד, וכנראה הבכיר ביותר בה. אם הוא לא נתן את הפקודה, הוא ודאי היה מודע לה.

צה”ל, כאמור, הוא ארגון טרור. מדי פעם הוא מקבל רשות לבצע טבח כמו שצריך, בדרך כלל ברצועת עזה. רוב הזמן, החמושים שלו – שאמרו להם שהם בשדה קרב, כי אף אחד פרט לסאדיסטים לא רוצה לבזבז את מיטב שנותיו על דיכוי אוכלוסיה – צריכים לפרוק את התסכול שלהם בעקיפין. יש להם עסקה שקטה עם הפיקוד: הם לא ידווחו על הרצח שהם מבצעים והפיקוד לא ישאל שאלות ואף יחפה עליהם. אפשר לראות את זה במקרה של יאסין אראדיח עליו כתבתי בסוף השבוע: למרות שנתיחה העלתה שהוא נורה, ולמרות שיש חור כניסה על האימונית שלו וסימני דם על גבו, בצה”ל מתעקשים לעמוד מאחורי הצוות הרפואי שלהם, שטוען שהוא לא ראה את פצעי הירי. בוויכוח בין מציאות פורנזית ובין עמדת החייל בשטח, צה”ל מאמץ את עמדת החייל.

כי די ברור מה יקרה לו אחרת: די ברור שאם הוא יעמיד עוד חיילים לדין, מורשת אזריה עשויה להתפתח למרד.

צה”ל צריך להתמודד עם כך שמדי פעם החיילים שלו רוצחים – לעולם לא נוכל לדעת מה קרה לכל ההרוגים בהפגנות – ושמדי פעם הפאשלות שלהם, כמו ירי בראש של בן 15 בנאבי סלאח, נחשפות. להעמיד את החיילים לדין זו לא באמת אופציה כי הציבור לא יסכים לכך, וגם במקרים מובהקים כמו זה בן דרי מביתוניה, שהחליף קליעים במחסנית הגומי שלו לקליעים חיים והרג שני נערים, צה”ל סגר את הרצח ב”הריגה ברשלנות.”

מה אפשר לעשות כשהמציאות לא מסתדרת עם ה-hasbara? להפעיל כוח כדי לנסות לשנות את המציאות. חוטפים נערים ומאלצים אותם לחתום אותם על אמירה שלא צה”ל הוא זה שריסק את הגולגולת שלהם. העובדה שאלוף בצה”ל טיפש כמו נעל, או אם לדייק כמו מייקל אורן, לא באמת מפתיעה אותי. צה”ל לא מקדם אנשים בשל תבונה. מה שקורה פה הוא שצה”ל הסתבך בתפיסת המציאות שלו, שהקשר בינה ובין המציאות רופף למדי. יואב מרדכי באמת ובתמים חושב שהוא יכול לאלץ נער לחתום על מסמך שקרי בעליל ושמישהו בעולם יחשוב שוואלה, יש כאן כנראה שני צדדים. הוא לא נכנס למלכודת ביודעין; הוא לא הבין שיש פה מלכודת. הוא אשכרה חשב שזה יעבוד.

אבל מרדכי צודק בדבר אחד: בציבור היהודי בישראל, זה דווקא עובד. התקשורת היהודית, מבוהלת מהחשש שהיא לא תיראה פטריוטית, ציטטה בחלק ניכר מהמקרים את דברי מרדכי ללא הסתייגות. וזו הבעיה המרכזית שלנו: קצין החטיפות הראשי של צה”ל מחזיק בחלק ניכר מהציבור. זה שהאחרון פיתח מצידו תסמונת שטוקהולם זן בעיה בפני עצמה.

עדכון: בצלם מצאו עוד סרטון שצה”ל היה מעדיף שלא תראו מפרשת הריגת יאסין אראדיח. הוא מראה הרבה יותר אלימות מצד החמושים כלפי הפצוע, ועל פניו נראה שלצה”ל היה את הסרטון המלא אבל, כרגיל, פרסם רק את החלק שנוח לו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רצח במשמורת?

אופס, צה”ל שוב נתפס בשקר – ואולי גם ברצח

בבוקר אתמול (ה’) הרגו חמושי צה”ל את יאסין אראדיח, בן 34 תושב יריחו, ומאז הצבא לא מפסיק לשקר בנושא. הגרסה המקורית של צה”ל היתה שאראדיח תקף חיילים ונהרג תוך כדי התקיפה. אחר כך צץ סרטון הווידאו שבו רואים את אראדיח רץ לעבר פינה שמאחוריה יש חיילים, ואז אחד מהם מסתער עליו ומפיל אותו, ומיד לאחר מכן מכה אותו בנשקו כשהוא על הרצפה. צה”ל שינה הבוקר (ו’) גרסה, ולאחר “תחקיר” צבאי קבע שאראדיח לא נורה, שחובשת בדקה אותו ומצאה שמצבו תקין, ושככל הנראה הוא מת כתוצאה משאיפת גז מדמיע אותו הפעילו הכוחות.

לרוע מזלו של הצבא, המוות המצולם הזה – במיוחד ההכאה הפראית – משך תשומת לב וכתוצאה מכך נערכה נתיחה בגופתו של אראדיח ונמצא שהוא מת כתוצאה מירי, ככל הנראה מדימום למוות לאחר שלא קיבל טיפול לאחר הירי.

עכשיו צריך לברר מה קרה:

א. או שחיילים ירו באראדיח, ואז המשיכו להכות אותו נמרצות, הוא נבדק על ידי חובשת שלא זיהתה שהוא פצוע מירי וקבעה שמצבו תקין;

ב. או שהחיילים הפילו את אראדיח, היכו אותו נמרצות, חובשת בדקה אותו ומצאה שמצבו תקין, ולאחר מכן חמוש ירה בו למוות.

במקרה הראשון, אנחנו מדברים על הריגה ורשלנות. במקרה השני, אנחנו מדברים על רצח במשמורת. מאחר והכל קרה תוך פרק זמן קצר יחסית, ספק אם קביעת שעת המוות המדויקת תועיל יותר מדי.

כמובן, התקרית לוותה בכמה מהשקרים הקבועים של צה”ל. נתעכב על כמה מהם:

א. “בבדיקה על גופו נמצאה לאחר מכן סכין”. אז מה? אף אחד, אפילו צה”ל, לא טוען שהוא השתמש בה. החיילים לא ידעו עליה אלא לאחר שהרגו אותו, כך שקיומה לא יכול לתרץ את ההרג/רצח. למעשה, העובדה שהוא נשא עליו סכין הופכת את הטענה שהוא ניסה לתקוף את החיילים בחפץ מגושם כלשהו לבעייתית עוד יותר. היה לו נשק יעיל יותר. כל הטענה הזו מיועדת להשחיר את ההרוג בעיני הציבור הישראלי ולהפעיל לחץ ציבורי נגד הענשת הרוצחים.

ב. הטענה שהוא מת משאיפת גז מדמיע. קודם כל, הטענה הזו לא פוטרת מאחריות את הכוח שתקף אותו. לכל היותר היא מורידה את העבירה לעבירת גרימת מוות ברשלנות. על חמוש שעוצר אדם מוטלת החובה לשמור על שלומו. הטענה הזו מעניינת עוד יותר, כשזוכרים שבפרשת ג’ווהאר אבו רחמה, שאכן מתה משאיפת גז, פיזר צה”ל שקרים בלי הכרה כדי להסב את תשומת הלב מכך ולטעון שהיא מתה ממשהו אחר. עכשיו, כשצריך לטייח הריגה או רצח, נוח לצבא לדבר על מוות מגז, בהנחה שאף אחד לא יזכור מה הוא אמר לפני כמה שנים.

ג. “הוא ניסה לחטוף נשק”. זה שקר קבוע של חיילי צה”ל כאשר הם הורגים פלסטיני לא חמוש, שווה ערך לטענה של שוטרים שתוקפים אדם שהוא “תקף שוטרים.” ראוי לציין שלפי גרסת התחקיר הצה”לי, הוא ניסה לחטוף נשק רק לאחר שהוכה בנשק – כלומר, שפעולה של הגנה עצמית תורגמה פה לתקיפה שמצריכה הריגה.

מעבר לשקרים, יש עוד שתי נקודות שראויות לציון:

א. שקריותו של התחקיר הצה”לי. במשך עשרות שנים צה”ל טוען שהתחקירים שהוא מבצע לאחר מקרי הרג כאלה מספקים. עצם קיומו של תחקיר מונע לעתים קרובות חקירת מצ”ח: החוקרים הצבאיים מסתפקים בהחלטה של התחקיר שהאירוע היה תקין ורואים בכך סיבה לאי פתיחת חקירה. התחקיר הצה”לי היה ונשאר אמצעי למניעת חקירה, ובמקרים רבים לתיאום עדויות לפני חקירה.

ב. התרגיל של מצ”ח. בהודעתה הראשונית על פתיחת חקירה, אמרה המחלקה לטיוח פשעים של צה”ל שהסיבה לחקירה היא העובדה שאראדיח מת במשמורת. לכאורה, פעולה ראויה לשבח. בפועל, קרב משפטי נסתר. בשנים האחרונות, במיוחד מאז אינתיפאדת היחידים, חזר הצבא למדיניות הלילה והערפל של ימי האינתיפאדה השניה, והוא נמנע מלחקור מקרים שבהם חיילים הורגים פלסטינים אם הם קרו “בנסיבות מבצעיות.” לאחרונה נאלצה מצ”ח, בעקבות עתירה של ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ היה פרילאנסר של הארגון עד מאי האחרון, ונותר מעריץ שלו), להורות על פתיחת חקירה במקרה הרצח של סמאח עבד אל מומן אחמד עבד אללה; אבל היא ממשיכה להתחמק מהסעד העיקרי שדרשה העתירה, קרי חקירה בכל מקרה של הריגת פלסטינים שאיננה במצב מובהק של קרב. כשמצ”ח אומרת שהיא חוקרת את ההרג של אראדיח משום שהוא היה במשמורת בזמן מותו, היא אומרת שהיא לא מתכוונת לחקור מקרי הרג של פלסטינים שלא היו במצב כזה.

כל זה אןמר לנו שגם אם נפטר מנתניהו ומחבר מושחתיו, בעגלא ובזמן קריב, הבעיה המרכזית של ישראל – הכיבוש והדיקטטורה הצבאית שהיא מפעילה – לא הולכים לשום מקום.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה אנחנו עדיין מתווכחים על זה?

הוויכוח על סרבנות מלווה את השמאל הישראלי מאז 1982. 36 שנים אחרי, אין לו עוד מקום

נכחתי באירוע של שוברים שתיקה לפני כחודש, לרגל הוצאת החוברת החדשה שלהם, “למה שברתי שתיקה.” בסוף האירוע היו שאלות מהקהל. אחת מהן, שלדעתי לא הוצגה לה תשובה טובה, היתה “למה לא סירבתם?” השאלה הזו שבה והתעוררה גם בעקבות פוסט האורח של עמרי ברנס, שפורסם אתמול (א’).

יש תשובות טובות, אבל לדעתי לא מספקות, לשאלה הזו. הראשונה שבהן היא שסרבנים מוציאים את עצמם מכלל הציבור הישראלי, וככאלה הם לא יוכלו להשפיע על המיינסטרים הישראלי. ואכן, הפעילות של שוברים תוכיח: היא מוציאה את המרכז הרדיקלי הישראלי מכליו בדיוק משום שהיא מגיעה מאנשים ששירתו שירות צבאי מלא. תשובה אחרת היא שכדי לקבל מושג טוב על הצורה שבה הכיבוש עובד, צריך אנשים שחוו אותו. רק אנשים שבאו מבפנים ידעו בדיוק על מה הם מדברים, והם יהיו היריבים האפקטיביים ביותר שלו. דוגמא קלאסית מהבחינה הזו היא ג’ורג’ אורוול, שאת הקריירה שלו התחיל כשוטר בריטי בבורמה. בשעתו היתה גם תשובה שלישית: האדם המוסרי צריך לשרת בשטחים כדי למנוע עוול מצד חיילים לא מוסריים. היא היתה נפוצה מאד בשנות השמונים אבל, בצדק, לא שומעים ממנה כל כך בשנים האחרונות.

סרבנות קיטבה את השמאל הישראלי מאז 1982, כששורה של חיילים סירבו לשרת במלחמה בלבנון. היו דורות קודמים של סרבנים: מיעוט קטן מאד של אנשים שסירב לשרת במהלך הפלישה הישראלית לסיני של 1956, או לשרת בשטחים הכבושים אחר כך. גדי אלגזי משך תשומת לב ציבורית בשנת 1980, כשנכלא לשנה בשל סירוב חוזר ונשנה לשרת בשטחים. תחת לחץ ציבורי הוא שוחרר כעבור חודש. האינתיפאדה הראשונה הולידה קבוצות גדולות והולכות של סרבנים, ובאינתיפאדה השניה היו כמה קבוצות קטנות יותר, ו”מכתב הטייסים” זעזע בשעתו את הצבא.

בשורות מרצ, הוויכוח העיקרי היה בין הבטחוניסט יוסי שריד, שהתנגד לסרבנות נחרצות (בין השאר מתוך התפיסה של “השמאלן הטוב” שימנע את ההתעללויות) ובין שולמית אלוני, שתמכה בו בהיסוס. לאחרונה הודיעה ראשת מרצ, זהבה גלאון, על תמיכה מרומזת בסרבנות (”מה שימנע ממדינת ישראל להפוך למדינת אפרטהייד היא שאנחנו לא מסכימים שזה מה שיהיה. פשוט לא מסכימים ואנחנו לא נשלח את בנינו ליהרג, לא נשלח את בנינו להיות חמורו שח סמוטריץ’”) האמירה לא זכתה לתשומת לב, בין השאר משום שהיא מגיעה 30 שנה מאוחר מדי.

סרבנות כן או לא – ניהלתי את הדיון הזה בנוער רצ כשאני לובש מדים, בחופשות מדיר אל בלאח. כפי שאפשר להבין, התשובה שלי בגיל 19 היתה “לא.” בגיל 48 היא “כן.” מה השתנה?

קודם כל, נוריד את איש הקש של השמאלני הטוב שימנע התעללות. זה לא יקרה. הלחץ הקבוצתי יהיה חזק מדי. השמאלני שיתנדב לשירות בשטחים ימצא את עצמו מנהל מיקוח בלתי פוסק עם המצפון שלו: אני משתתף בהריסת בית, שהיא פשע מלחמה, אבל אם אני משתתף בו, אולי אוכל לשכנע אחר כך את החבר’ה במחסום לא להרביץ יותר מדי לעציר הכפות. אני משתתף בהטלת עוצר על עיר, אני פולש לבתים ומטיל אימה על יושביהם רק כדי להטיל אימה על יושביהם. אני עוסק, למעשה, בטרור של מדינה; אבל אם רק אנסה להשתלב, אוכל למנוע את הדברים הגרועים יותר. ותוך כמה זמן, כבר השתלבת. אתה עושה כל כך הרבה דברים שהיו מחרידים אותך רק לפני שמונה חודשים, ואתה אפילו לא שם לב. זה כוחה של המערכת, כוחה של תפיסת הרעות המרעילה: היכולת להפוך אדם עצמאי לבורג.

ואנחנו לא ב-1982. אנחנו גם לא ב-1987. הצבא אז היה גוף תחת מחלוקת תמידית. מלחמות ברירה היו משהו שדנים בהן. שמאלנים טובים הירשו לעצמם לדבר בתיעוב המתבקש על גנרלים כמו שרון ורפול. היום הצבא הוא בהמה קדושה (וירוקה). אף אחד לא יעז לדבר על הקצב מעזה בנימין גנץ, למשל, כפי שדיברו על רפול. “איך אתה מדבר ככה על הצבא” הוא ביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב. הבוקר, למשל, התבשרנו שהשופט מלצר מסרב לתמוך במינוי של שופט שחי מחוץ לישראל ב-15 השנים האחרונות, אלא אם בנו של האחרון יגיע לישראל וישרת בצבאה. כלומר, מעמדו של האב יהיה כפוף לשירות הצבאי של בנו. וכשבארזים אוחזת שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?

נשארו שני טיעונים של המתנגדים. האחד הוא: לא תוכל להשפיע על הציבור הישראלי אלא אם שירתת בצבא. ההנחה הזו היא סוג של קידוש הצבא. רוב הציבור הישראלי לא משלים שירות צבאי מלא ורק מיעוט קטן משרת במילואים. לפני כמה ימים למדנו שגם ראש השב”כ לשעבר, יעקב פרי, לא שירת בצה”ל (ושיקר על כך). לחרדים אין שום בעיה להשפיע על הציבור הישראלי גם ללא שירות צבאי. הדרישה של השמאל צריכה להיות חופש מצפון לכולם. כן, זה אומר שהשמאל יצטרך להפסיק לשלם מס שפתיים לשירות צבאי ולחזור לתפיסה שהצבא הוא רע הכרחי, רע הכרחי שצריך לצמצם. חבר הכנסת מוסי רז כבר מדבר בפומבי על ביטול שירות החובה.

העמדה הזו הכרחית משום שצה”ל הוא הנשק המרכזי של האנטי-ליברליות בישראל. במידת הצורך, כמובן, אין לימין שום בעיה להפוך את הצבא לדמון: די להסתכל על ההתבטאויות של רבני החרד”ל בנושא. הגיע הזמן שגם השמאל ידרוש שהצבא יתאים את עצמו לצרכי המשרתים שלו, ולא להיפך. וכשהימין הדתי יעלה את זעקת “למה אתם לא מוכנים לשרת”, נזכיר לי שבנותיו פטורות משירות אפריורי, ושבניו הם משתמטים שעושים שירות של 17 חודש.

הטיעון השני הוא חוסר היכולת להבין את הכיבוש מבלי להשתתף בו. אין ספק שהיכרות אינטימית עם השירות מבפנים נותנת לך הבנה יוצאת דופן של הצורה שבה הוא מתנהל. מצד שני, השירות עצמו מקהה את הרגישויות שלך וחלק ניכר מהזמן אתה לא מבין מה בעצם אתה עושה. כך, למשל, רוב החיילים לא יודעים שתפקידם החוקי הוא בין השאר אכיפת חוק בגדה המערבית; שיש להם חובה להגן על התושבים המוגנים שם מפני מתנחלים; ובהתאם, הם מניחים למתנחלים להשתולל כרצונם. כדי להבין מה עשית, בדרך כלל נדרש מבט מבחוץ. פעילי זכויות אדם ותיקים מבינים היטב מה המערכת עושה, גם מבלי לשרת בה ולו יום אחד. זה לא משהו שאי אפשר ללמוד. המחיר שנדרש כאן מהמומחה/עד לעתיד הוא מעבר לסביר.

ויותר מכל: במשך 50 שנה, אמר השמאל לצעירים שלו לשרת הן כדי לשנות מבפנים (אף אחד לא מאמין בזה יותר), והן כדי שתהיה לו לגיטימציה לדרוש פינוי: אנחנו שירתנו כשצריך היה לשמור על התנחלויות, אנחנו החזקנו דיקטטורה צבאית שלא האמנו בה, אנחנו הפרנו את העקרונות שלנו כדי לשמור על אחדות הצבא – עכשיו תורכם. רק שהימין אף פעם לא קיבל את התפיסה הזו. הוא השתמש בצבא כדגל, אבל גם לא היסס להפוך אותו לאויב. בזמן ההתנתקות, הימין התקרב למרד גלוי. מאז, יש בו ביטויים לא רק לסרבנות (שהיא הליך אישי) אלא גם להמרדה (קריאה ליחידות צבא לא לבצע פקודות).

כלומר, במשך 50 שנה שלח השמאל את אנשיו לצבא כדי לבגוד בעקרונות שלהם, מתוך אמונה שיש עקרון-על שמקובל גם על הימין. זו היתה טעות איומה. אילו היה השמאל יוצא בקריאה לסרבנות כבר לפני 30 שנה, ולא היה מוקיע את הסרבנים, סביר שהמציאות היתה אחרת. אבל השמאל הממוסד הניח לכיבוש להתקיים באמצעות שירות אנשיו, ובכך שקידש בעצמו את השירות הצבאי (אם לא את הצבא עצמו) הפך את הכיבוש לנורמטיבי.

זו היתה טעות מובנת 15 שנים לאחר הכיבוש. זו היתה טעות נסלחת אחרי 25 שנים. חלפו חמישים. אם אתם רציניים ב”די לכיבוש” שלכם, אתם צריכים לומר “די לשירות הצבאי.” יש לנו מושג ברור למדי לאיפה הוא מוביל.

ספק אם אפשר לומר שסרבנות המונית תמוטט את הכיבוש, אבל ברור שהיא תקשה עליו. סביר שהיא תאלץ את הציבור לדון בו שוב. ספק אם זה יהיה דיון נעים, אבל לפחות יהיה דיון. כדי שהעמדות שלנו תנצחנה, הן צריכות קודם כל להיות מובעות – גם במעשים.

כל זה מתייחס לפן הציבורי של סרבנות. ישנו כמובן גם הפן האישי. מבלי לומר דבר על הנזק שנגרם לנפשו של המשרת, שנאלץ להשתתף בפעולות של דיכוי. אם הנחת היסוד שלנו היא הומניסטית, כלומר שאדם הוא לעולם תכלית ולא אמצעי, יש לנו חובה מוסרית למנוע שירות של צעירים בצבא. אנחנו יודעים שהם יינזקו ואולי יגרמו נזק, ואנחנו יודעים שמטרת הנזק – להם ולאחרים – היא בלתי מוסרית, דיקטטורה צבאית שמקיימת משטר אפרטהייד. לו מטרת השירות הצבאי היתה קיומה של חברה חופשית, גם אז אסור היה לאכוף את השירות הצבאי; משמטרתו ידועה, חובה להציל אנשים משירות בו.

ועוד דבר אחד: אפילו בוויקיפדיה שמו לב שהשירות הצבאי של יאיר לפיד מעורפל משהו, בלשון המעטה, ושהאיש מוכר שני נראטיבים שונים ביחס לסיבה שבשלה הוא הוא יצא משירות קרבי, ואיפה התרחש השירות הקרבי הזה. אני מניח שרוב הקוראים שלי היו זוכרים פרט די בסיסי בביוגרפיה שלהם, אבל אנחנו מדברים על מישהו שרק לפני כמה ימים נאלץ להוציא הבהרה שכאשר הוא אמר שסבתו נרצחה באושוויץ, הוא התכוון בעצם לאם סבתו. האם זה היה קורה גם לכם?

(יוסי גורביץ)

"לזהות את הגוף האלים ביותר בארץ, ולהתנגד להשתתף בו": מכתבה של סרבנית

[המכתב המצורף בזאת נכתב על ידי הסרבנית עמרי ברנס. אני מפרסם אותו משום שחשוב לדעת שגם כיום, בעת השתוללות לאומנית חסרת תקדים, יש אנשים שחושבים אחרת – ויותר מכך, מעיזים לפעול אחרת. יצ"ג]

שמי עמרי ברנס. סירבתי להתגייס לצבא, ובשל כך ישבתי בכלא 67 ימים. הגעתי להחלטה לסרב להתגייס ממקום אמיתי, מוסרי ואכפתי של אהבת בני אדם ושנאת אלימות ודיכוי. עוד לא ידעתי אז מספיק על הכיבוש, על המצב הפוליטי, אבל ידעתי לזהות את הגוף האלים ביותר בארץ, ולהתנגד להשתתף בו. עם הזמן, לאחר הסירוב, למדתי וחקרת את המצב הפוליטי, ואת אפשרויות השינוי והמחאה של האקטיביזם הישראלי:

המצב הפוליטי כיום הוא שממשלת ישראל וקודמותיה מפעילות מדיניות של אפליה, ניצול ואי שוויון. כיבוש העם הפלסטיני בשטחים נמשך כבר 50 שנה ובו מופרות זכויות אדם בסיסיות ונמנעות זכויות לאומיות. המדיניות האלימה והדכאנית הזו כלפי הפלסטינים, וכן כלפי קבוצות בתוך החברה הישראלית, נמשכות ומשמרות את המצב הקיים עבור אותם בעלי הון, המפעילים את אימפריית הנשק הישראלית והפועלים בשירות ארה"ב ובעבור אותם מושחתים בשלטון המגדילים את הונם בשיתוף פעולה איתם.

החלטתי לפעול מתוך נאמנותי לערכי השלום והשוויון ומתוך התנגדותי למדיניות האנטי דמוקרטית. התחלתי לנסוע לשטחים ולתעד ולעזור כפי יכולתי לפרטים הנפגעים ישירות, וזאת לשם צבירת ידע על המתרחש בשטחים. התחלתי לפעול בתוך "מסרבות" למען שינוי תודעתי בתוך החברה הישראלית דרך העלאת שיח פוליטי על המצב. לבסוף הגעתי לבנק״י – ברית הנוער הקומניסטי הישראלי, והפכתי להיות חברה במפלגה הקומניסטית הישראלית בה אנו פועלים דרך מאבק עממי ערבי-יהודי משותף למען שינוי מן היסוד של השיטה הקפיטליסטית ולהבסת מדיניות הדיכוי, הניצול והאפליה.

אחרי השנתיים בהן למדתי והבנתי את כל זה, חזרתי לסירוב כדרך מאבק שמאפשרת לי להזיז הכי הרבה, להפריע לכיבוש הכי הרבה, לשנות ולהגיע לתודעות ולשיח הציבורי של כמה שיותר אנשים.

נכנסתי ליוזמה להקמת מכתב השמיניסטיות החדש, והייתי מעורבת בכתיבה ובניסוח שלו. התהליך לקח חודשים – התדיינו על כל פסיק, ניסינו לגבש ביחד הצהרה פוליטית מחאתית אמיתית, לגבש את הביקורת שלנו על הגיוס לצה״ל יחד, ולהבין איך יקראו את זה אנשים מבחוץ. זה לא היה פשוט משום שלכל אחת מאיתנו הפעילות יש סיפור ללמה היא הגיעה לסרב, וישנן דעות והשקפות שונות; אך לבסוף הצלחנו לגבש יחד הצהרה שכולנו מסכימות ועומדות מאחוריה.

ובסוף התהליך התיישבנו ועשינו טלפונים: לאתר 63 חותמים על המכתב, ולהתחיל להתכונן יחד ליציאה לתקשורת. שמרנו על המכתב מפני חשיפה מוקדמת ואספנו חתימות מפה לאוזן. ולפי המענה המהיר של אנשים לחתום אנו סבורות כי ישנן עוד הרבה סרבניות או כאלו אשר היו רוצות לסרב אך חוששת מפני רדיפה או הדרה חברתית.

ואז המכתב יצא, ושוב ראינו איך הצהרה פוליטית חדה ומגובשת שלנו, הצעירים הסרבנים, יכולה לבעוט בבטן של הכיבוש יותר מכל אקט אחר שלנו.

שר החינוך יצא בראיונות היסטריים על כך שמה שהוא עושה במערכת החינוך, כשהוא מכניס חיילים לבתי ספר, ״זה לא מיליטריזציה״, הרמטכ"ל יצא בהתקפה בשני ראיונות שונים, ראש הממשלה פתח את ישיבת הממשלה בדיון על המכתב שלנו, ושר הבטחון, ליברמן, ישב בתוכנית פריים טיים מול חותם המכתב – מתן הלמן – אשר נכנס כעת לכלא ושהיה אז בחופשה בין כליאות; ליברמן ניסה לתקוף אותנו, כשמתן נותן נימוקים חדים וברורים לחוסר יכולתו לשרת בצבא כובש.

הצלחנו שוב לזעזע את המערכת הרקובה, ועכשיו כשחברינו נכנסים לכלא ומשלמים את המחיר על החלטותיהם, נמשיך במאבק משותף וצודק למען שלום ושוויון לשני העמים.

(עמרי ברנס)

מחנה ההשמדה דולצינאה

מה קורה כשטמטום פולני פוגש בבורות מרושעת ישראלית

הפרלמנט הפולני קיבל הצעת חוק שקובעת שהאשמתה של פולין בפשעים נגד האנושות שביצעו הנאצים היא פשע שעונשו מאסר, בכלל זה עצם השימוש בביטוי “מחנות השמדה פולניים.” כמו כן, החוק גוזר מאסר על אנשים שיכחישו את רצח העם הקטן שביצעו לאומנים אוקראינים (אנשי ה-UPA) בפולנים במהלך המלחמה.

הפולנים ניצבו בפני בעיה לא פשוטה ומצאו לה את הפתרון המטומטם ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אפשר להבין ללא מאמץ איך אומה שדמה נשפך כמים על ידי הנאצים והקומוניסטים כאחד, ששני הכוחות הללו קשרו נגדה במשותף ובנפרד, תתרעם על כך שמיוחסים לה פשעים שלא בוצעו. הפולנים היו קורבנות של הנאצים והקומוניסטים. פולין לא היתה שותפה לפתרון הסופי, ובמחנות ההשמדה שעל אדמת פולין נספו אינספור פולנים. ההתייחסות המתועדת הראשונה לאושוויץ כאל מחנה השמדה (Todtlager) מופיעה בדו”ח של וויטולד פילצקי (Witold Pilecki), במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים, שהתגנב לאושוויץ כאסיר כדי לדווח על המתרחש במחנה – בתקופה שעיקר קורבנותיו היו פולנים. פילצקי, שהחליט להשאר בפולין אחרי המלחמה ולהיאבק בקומוניסטים, נרצח כ”פאשיסט” על ידי המשטר.

או, במילים קצרות יותר: זה ממש מסובך. הפולנים היו קורבנות הכיבוש הכפול של הנאצים והקומוניסטים. האנס פראנק, המושל הגנרל גוברמנט, התבדח בשלב מסוים שאם הוא היה צריך להוציא כרוז על כל הוצאה להורג של שבעה פולנים, לא היו נותרים יערות בפולין. המטרה הגרמנית, זהה לזו הקומוניסטית, היתה להשמיד את כל ההנהגה הפולנית כדי להפוך את הפולנים לעדר בהמות מבוהלות שיצייתו לכל פקודה – אידיאלית, ללא יכולת קרוא וכתוב. הפשע הבולט ביותר בתחום בוצע דווקא על ידי הסובייטים, בטבח יער קאטין שבו נרצחו כ-10,000 קצינים פולנים שבויים; כחלק ממבצע הונאה סובייטי, הואשמו הגרמנים לאחר המלחמה באחריות לטבח קאטין. המדינה הפולנית רוסקה לחלוטין; על פי הצווים הגרמניים, מעולם לא היתה מדינה פולנית. ההיסטוריון טימותי סניידר (Snyder), בספרו Black Earth, מדגים יפה מדוע השמדת המדינה היתה תנאי הכרחי להשמדת אוכלוסיה.

החוק הפולני מרסק את כל הסיבוך הזה ברגל גסה. הוא הופך את הדיון, הוויכוח והפולמוס ההיסטורי לפלילי. הוא מגיע אחרי שורה של חשיפות של פשעים שביצעו פולנים נגד יהודים, בכללם המקרה הידוע מאד של טבח ידוובנה (Jedwabne). סניידר מציין צוננות שבמקום נכח מספר גדול למדי של חמושים גרמנים, ושבלעדיהם סביר להניח שלא היה מתרחש טבח; הוא מציין שבתקופת הטבח (יולי 1941) האיינזצגרופן נהגו שיטתית להגיע בכוחות גדולים ולאלץ פולנים להשתתף במעשי טבח, בנסיון – שתוך זמן קצר הודו הגרמנים שנכשל – לבצע מעין “מיקור חוץ” של הרג היהודים לידי הפולנים. (פה יש להשוות את האירועים לאלו שבליטא, שם “מיקור החוץ” הזה הצליח בצורה פנומנלית – רוב מוחלט של יהודי ליטא הושמדו על ידי לאומנים ליטאים).

אין שום ויכוח על כך שפולנים רבים הסגירו יהודים; שרבים עוד יותר היו אדישים לגורלם

(יש ורוח מגטו בוער

הביאה גווילים משחירים

ביעף רוכבי קרוסלה

תפסום בדהירה ההוללת.

בידר את שמלות הנערות

הרוח מגטו בוער.

מחק ההמון רווי נחת.

יום אלף, עיר וורשה צוהלת.)

ואף על פי כן, שיעור הפולנים שהיו מעורבים בהשמדה היה זעום. ומספר חסידי אומות העולם הפולנים הוא הגדול מכל המדינות הכבושות. הפולנים, במידת מה, היו במצבם של אנשי היודנראט או רוב אנשי הקאפו: הם היו קודם כל קורבנות, ואם פשעו, ברובם הגדול פשעם נבע מהיותם קורבנות.

ספק, בלשון המעטה, אם ממשלת פולין הועילה לעצמה ולזכר ההיסטורי של המלחמה בחוק המטומטם הזה. אלא שלתוך הוויכוח התפרץ הבור הלאומי, יאיר לפיד, והיה לו מה לומר. למרבה חוסר המול, הוא דיבר שטויות שגובלות בהכחשת שואה.

lapid

אוי. נתחיל מההתחלה. אלא אם מישהו ימצא מחנה השמדה חדש בשם דולצינאה, אין מחנות השמדה פולנים. מחנות ההשמדה נבנו ברובם על אדמת פולין (אם כי היה מחנה השמדה גם בבלארוס, ומחנה נוסף בסרביה). אבל הם לא נבנו על ידי פולנים, והם לא אוישו על ידי פולנים. הם נבנו על ידי גרמנים ופולנים היו לעתים קרובות קורבנותיהם של המחנות.

גם הטענה שמאות אלפי יהודים נרצחו על ידי פולנים היא מגוחכת. אפילו בידוובנה, כאמור, שתוארה על ידי ההיסטוריון יאן גרוס כעיירה שהשמידה את יהודיה סתם כך, היתה נוכחות גרמנית כבדה והגרמנים הם אלה שיזמו את הטבח. רוב מוחלט של יהודי פולין הושמדו במחנות השמדה גדולים – טרבלינקה, אושוויץ, סוביבור, בלזץ, חלמנו ומיידנק – והרצח בוצע על ידי גרמנים ושבויי מלחמה. כמעט אף אחד מהם לא היה פולני.

האם הפולנים היו נטולי אשמה? ודאי שלא. הם הניחו לגרמנים לפצל אותם לנוצרים ויהודים כמעט ללא מחאה. רובם הביטו הצידה כשהיהודים רוכזו בגטאות והמשיכו להתבונן הצידה כשהיהודים הושמדו. גרוע מכך, לא מעט פולנים הרוויחו מהרצח: כל הדירות האלה שפונו כשהיהודים גורשו לגטאות נתפסו תוך זמן קצר, והרכוש נבזז. היהודים, כפי שציין יאן גרוס, היוו שליש מהמעמד הבינוני הפולני. זה היה הרבה מאד רכוש. הגרמנים ידעו להניח לפולנים לבזוז אותו – כפי שהניחו לגרמנים לבזוז את רכושם של יהודים בגרמניה. (ההיסטוריון Gotz Ali כתב ספר מועיל מאד, Hitler’s Beneficiaries, על האופן שבו הפכה המדינה הנאצית את שוד היהודים – ואחר כך, את ביזת המדינות הכבושות – לבסיס מדיניות הרווחה שלה.) וכשיהודים המומים שבו הביתה, השכנים – אחרי שש שנות זוועה חסרות תקדים – לא שמחו, בלשון המעטה, לוותר על רכוש שכבר ראו כשלהם. מכאן הדרך לחיסולם של יהודים בפולין אחרי המלחמה היתה קצרה (גרוס כותב על כך היטב ב-Fear: Anti-Semitism in Poland after Auschwitz – לא לבעלי קיבות רגישות).

וכל זה, צריך להדגיש שוב, קרה כאשר פולין נמעכה בין גרמניה ורוסיה ונכבשה על ידי שתיהן, כששני הצדדים עושים כמיטב יכולתם כדי להשמיד את ההנהגה הפולנית, עד לרמת הכומר הכפרי.

ההיסטוריה המעונה של פולין עמוסה בפשעים. הסירוב הפולני להתמודד איתם רק מוודא שבתי הקברות שלה יהיו מלאים רוחות שרודפות את החיים. אבל צריך טמטום, בורות ורשעות נדירה כדי להאשים את קורבנות הנאצים באחריות לפתרון הסופי. למזלה של ישראל, יאיר לפיד התעלה לגודל השעה.

האמירה של לפיד מטומטמת ומנוולת בערך כמו האמירה של נתניהו שהמופתי הוא האחראי לשואה. לרוע המזל, כל כך התרגלנו שיש לנו עסק עם שרלטן נבוב שכנראה שישכחו לו אותה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: מחר (א’) אתייצב בבית הדין לתביעות קטנות בכפר סבא כדי להתמודד עם תביעת ההשתקה של שי גליק, שתובע ממני 30,000 ש”ח משום שציינתי את העובדה שהוא שרץ. אנא החזיקו לי אצבעות.

(יוסי גורביץ)

המצור שלא היה

הפצ”ר לשעבר מנדלבליט השתמש אתמול בתרגיל שבו השתמש למילוט פושעי צה”ל: הוא “חש מאוים”

הידיעות הראשונות היו מצמררות: קבוצה של מפגינים עוינים כיתרה את היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בבית כנסת שבו התפלל, ואף – שומו שמיים – הטיחו בו קריאות גנאי. התא”ל בדימוס המפוחד סולק מן המקום במהירות, דווח, על ידי מאבטח.

mendelblit

הימין הסתער על המציאה. השמאל המבוית, מאבי גבאי ועד אילן גילאון, מיהר לגנות ולהודיע שהבריונים המסוכנים הללו אינם מאנשיו. ואז הגיע הסרטון והסתבר ששוב עשו על השמאל ספין, והוא נפל בו. קבוצה של מפגינים קשישים ערכו טקס הבדלה לאות מחאה מול בית הכנסת, ואם היתה שם אלימות היא הגיעה בכלל מצד חובשי הכיפה. מנדלבליט לא מופיע בסרטון בכלל, ואחת המתפללות מעדכנת את המפגינים שהוא חמק מהדלת האחורית.

למה התמסרה התקשורת לנראטיב על הקצין הבכיר הפחדן לא מסובך להבין. ישראל היום מנסה לכסת”ח את נתניהו בכל דרך אפשרית, וידיעות אחרונות כבר הוכיח בזמן המחאה החברתית שכל חריגה מנימוס של שעת התה מפחידה אותו. למה קפצו אנשי הימין גם די ברור. אפילו את ההתנהלות המבוהלת של אנשי שמאל ממסדיים אפשר להבין.

מה שלא ברור פה היא ההתנהלות של מנדלבליט עצמו. הוא ידע שהוא לא היה תחת שום איום. הוא ידע שהדיווחים על כך מנופחים עד שקריים. הוא הקפיד שלא לתקן אותם, למרות שדובר משרד המשפטים טען ש”אלה אנשים קיצוניים שמפיצים הסתה ושקרים”, ובכיר בפרקליטות, המשנה ליועמ”ש רן נזרי, כבר רמז שההפגנה איננה חוקית.

לא היה איום על מנדלבליט. אז למה הוא טוען שהיה? כי ככה הוא מגיע מהבית. מנדלבליט היה הפרקליט הצבאי הראשי, והתפקיד העיקרי שלו היה לסגור תיקים של חיילים שהרגו פלסטינים ללא הצדקה. השטיק הקבוע היתה הטענה שהחיילים “חשו מאוימים.” וכשהם חשים מאויימים, הכל הולך. מנדלבליט פשוט מפעיל על אזרחי ישראל את התו”ל הישן שהוא הפעיל על פלסטינים. בפעם הבאה שתשמעו על חייל ש”חש מאוים”, חשבו על קבוצת המבוגרים הקטנה ותבינו באיזה איום מדובר.

אמרו לנו שאוי אוי אוי, הפריעו למנדלבליט לומר קדיש. ראשית, אין לטענה הזו שום סימוכין. שנית, אני מצטער, אבל זדיינו. כפצ”ר, מנע מנדלבליט שיטתית הלוויות של פלסטינים והרס סוכות אבלים של פלסטינים. הוא כנראה האדם האחרון בישראל שיכול להתלונן ששיבשו את האבל שלו, אפילו אם זה היה קורה.

ושלישית, רבאק. האנשים שמפגינים מול ביתו עלוב הפיקוד רוני נומה מתלוננים על פגיעה בפרטיות ועל חציית קווים אדומים. המחנה שהביע תמיכה ביריקה על אלעזר שטרן מחוץ לבית כנסת ממש, ממש מ ז ו ע ז ע. זה אותו המחנה, צריך להזכיר, שבזמן ההתנתקות אנשיו פינצ’רו את הרכב של שר האוצר נתניהו בשל תמיכתו בהתנתקות, והוא נאלץ להמלט יחד עם מאבטחיו. האירוע הזה – שיש להודות שהרנין בוקר במשמרת חדשות – נמחק מהזכרון. אז לא נמצאו לו מי יודע מה מגנים.

ונקודה אחרונה: אין שום דבר לא פוליטי בבית כנסת. התפילה היא פוליטית וקהל המתפללים פוליטי לעילא, כפי שגילו על בשרם קצינים דתיים שתמכו בהתנתקות. יש פה בעיקר “אכלו לנו, שתו לנו, אמרו לנו דברים לא נעימים.”

היום הוא היורצייט של ג’ורג’ אורוול, שבין השאר אמר “החירות היא לומר לאנשים את שאינם רוצים לשמוע.” האנשים שהפגינו מול בית הכנסת של מנדלבליט אמרו לו, ולקהל שלו, דברים שאינם רוצים לשמוע: שהוא מועל בחובתו לעשות משפט וצדק. במקום להתמודד עם הטענות, הוא בחר להעמיד פנים שהוא חש מאוים. אם למישהו היה ספק שהאיש איננו כשיר לתפקידו, אמש הוא הוכיח זאת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)