החברים של ג'ורג'

המלבין הרשמי של הכיבוש

התנהלותו של יאיר לפיד מדגימה כיצד המרכז הציוני לא רק הפנים את הכיבוש, אלא גם מקדם אותו

ביצת ה-hasbara כמרקחה: שלשום (ה’) הודיעו חמש משתתפות בסיור Birthright (שמשווק בישראל תחת השם התמים הרבה יותר, “תגלית”) שהן פורשות ממנו ומצטרפות לסיור של שוברים שתיקה. זו היתה פרובוקציה פוליטית מתוכננת היטב, שמטרתה היתה לפוצץ את בלון הא-פוליטיות ש-Birthright מתהדרת בו, והיא הצליחה.

יאיר לפיד, האיש שמשחק בתפקיד שר החוץ בעמוד הפייסבוק שלו, מיהר לגנות: “הנסיון הבזוי של ‘שוברים שתיקה’ לפגוע ב’תגלית’ הוא הוכחה נוספת לכך שהם חלק מתנועת ה-BDS ומנסים לפגוע במדינת ישראל והעם היהודי.” שוין.

שמע, יאיר’קה, אתה משתמש המון במילה BDS. נסה פעם לברר מה המשמעות שלה: פירוק המשטר הציוני באמצעות חרם, משיכת השקעות והטלת סנקציות על המשטר. חלק מתומכי ה-BDS רוצים חרם מלא על כל מדינת ישראל, בטענה שאי אפשר להפריד בין המדינה ובין גרורותיה בשטחים; אחרים מאמינים בחרם על ההתנחלויות בלבד.

ואף אחת מהתפיסות הללו, שאני מתנדנד בין שתיהן, לא קשורה לשוברים שתיקה. שו”ש באו כדי להראות לצעירים יהודים את מה שיאיר לפיד וממסד ענק מנסים להסתיר מהם: את המציאות של שליטה ישראלית, דיקטטורה צבאית ישראלית, במיליוני פלסטינים ואת המשמעות שיש לכך על חייהם של הפלסטינים. הם עושים זאת באמצעות הדגמה של המציאות על ידי סיורים בשטח ועל ידי עדויות של חיילים לשעבר שמתארים את מה שנאלצו לעשות. שו”ש לא תומכים ב-BDS ואין להם דעה על איך צריך הכיבוש להסתיים – רק שהוא צריך להסתיים.

וזה מה שלפיד לא רוצה שתשמעו. הוא המלבין הרשמי של הכיבוש. מבחינת הליכוד וימינה, הכיבוש הוא לא הבעיה: יש בעיה עם כל הפלסטינים האלה שצריך להפטר מהם איכשהו, אבל אין בעיה עם השליטה בהם. לפיד מייצג את המרכז הקיצוני: זה שקיומו של הכיבוש כל כך מפריע לו לשנ”צ ולשתות משהו טוב בערב, שהוא משקיע כמויות עצומות של מאמצים בהדחקתו והכחשתו.

למחנה שלפיד מייצג נמאס לשמוע על הכיבוש. נמאס לו לראות את הכביסה המלוכלכת של המדינה. זה מחנה גדול למדי. השוו את רמת הדיווח היומית על המתרחש בשטחים הכבושים היום לזו של לפני עשור. פעם היו כתבים לענייני שטחים. היום יש כתבים לענייני התנחלויות. גדר ענקית מנסה להעיף אותם מהעיניים שלנו. וכמה שלפיד ודומיו מנסים להדחיק אותם, הפלסטינים מתעקשים לפרוץ לתודעה. במידת הצורך, באמצעות עפיפונים.

תמיכה במדינה היהודית היתה, ב-51 השנים האחרונות לפחות, תמיכה בדיכויו של עם אחר. הימין מדבר בגלוי על כך שהפלסטינים ינוצחו רק אחרי שתאבד תקוותם, אחרי שהם יושפלו עד עפר והחברה שלהם תפורק לאטומים. לפיד לא רוצה לחשוב על המחיר, אז הוא מעדיף לתקוע אצבעות באוזניים.

הבעיה היא שלפיד אולי עדיין מוזמן לכנסים של הנהגת יהודי ארה”ב, אבל ההנהגה איבדה את צעיריה. במשך עשורים, כתב פטר ביינרט, דרשה הנהגת יהודי ארה”ב, בבואם אל הציונות, להשאיר את הליברליות שלהם בכניסה. הם בחרו לוותר על הציונות שלהם. ארגון IfNotNow – שספק אם לפיד היה מזהה את המשמעות של שמו (ומאליו מתנגנת, אם כי לא אצל לפיד, הרישא: אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מי אני?) – הוא ארגון של צעירים יהודים שקצו בכך שדיקטטורה צבאית מזרח תיכונית מדברת בשמם. הצהרת המשימה שלהם אומרת ש”הגיע הזמן לסיים את התמיכה של הקהילה שלנו בכיבוש. אנחנו נהיה הדור שיסיים אותו.”

לא “פגיעה במדינת ישראל”. לא פגיעה ב”עם היהודי”: קריאה ליהודים להפסיק את תמיכתם בכיבוש. מבחינה זו, Birthright היא מטרה שנבחרה בקפידה: שהרי מה מטרתה? להלבין את הכיבוש. לנרמל את הדיקטטורה הצבאית הישראלית בפני מי שיכול לסיים אותה. לשכנע אנשים צעירים שהם צריכים לחבק את ישראל ולשמש כשגריריה למרות מה שהיא עושה בשמם.

או, במילים מנומסות פחות, להפוך את יהודי העולם לסייענים שנושאים באחריות לפשעיה של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. הארגון שמביא אותם לסיורים מלוקקים כאן נקרא Birthright, כאמור: הוא מתיימר לומר שיש להם זכות בארץ, אף אם מעולם לא נולדו בה. ואשר לתושבים המקוריים של המקום, ובכן, בואו לא נדבר על זה.

מדובר בפרויקט תעמולה שאיש ימין מובהק כשלדון אדלסון הטביע בו יותר מ-100 מיליוני דולרים. ואם אתם חושבים שאדלסון יטביע סכום כזה בלי כל כוונה פוליטית, יש לי מערכת בחירות למכור לכם. Birthright היא קמפיין תעמולה ימני נקי.

כמובן, הוא לא יכול היה להציג את עצמו ככזה בארה”ב. צריך הרי לרמות את הקורבנות המיועדים. ולכן, אם אתה נכנס לאתר של Birthright, הוא אומר שאתה יכול להשתתף בפרויקט אם יש לך הורה יהודי או שהמרת את דתך ליהדות, ואם אתה בטווח גילאים מסוים. אין שלט “הכניסה לשמאלנים אסורה,” אין איסור על דיבור על הכיבוש. פשוט… לא מדברים על זה. (אם כי, היה והנער לעניינים מלוכלכים, השר לענייני BDS, יחליט בקרוב לסנן את הנכנסים לישראל באמצעות Birthright על ידי השוואת הנכנסים לרשימת מתנגדי כיבוש, זה כבר לא יפתיע אף אחד.)

מובן למה הימין מתעצבן כשחושפים את התעמולה הכמעט שקופה שלו. המרכז הרדיקלי, קצת פחות – עד שאתה נזכר שמדובר בפחדנים מושבעים. אנשים שניצבים מול שורה של דילמות איומות במשך עשרות שנים, ופעם אחר פעם בוחרים לא להחליט. אנשים שטוב להם, ושמקווים שימשיך להיות טוב להם, ומאד לא רוצים לטלטל את הסירה. אנשים שטוב להם, והם לא רוצים לחשוב על מי שמשלם את המחיר.

(מישהו תמיד משלם את המחיר. בכל דף נצחון; מי בישל את סעודת המנצחים? כל עשר שנים איש גדול; מי שילם את החשבון?)

כי בסופו של דבר, הם יודעים, תצטרך להתקבל הכרעה. אבל הם מפחדים ממנה. היא תדרוש מאמץ וכנראה לא מעט דם. ומשום שהם פחדנים ומפונקים, הם מוסרים את המדינה לימין. ובישראל אין ימין אלא ימין קיצוני.

אפשר היה לצפות שלפיד, שמתיימר להיות ציוני, יקדיש את מירב זמנו ומרצו לצמצום הכיבוש, שמכרסם את הסיכוי שישראל תוכל להתקיים. אבל הוא מעדיף להוציא את האנרגיות על ארגונים שמתנגדים לכיבוש. זה פחות מכעיס, פחות שנוי במחלוקת, הרבה יותר קל.

וכשאתה מתנגד למתנגדים לכיבוש, אתה מלבין אותו. ללפיד זה בא טבעי: אנחנו מדברים, אחרי הכל, על חשוד בפשעי מלחמה שהיה מעורב בהחלטות הקבינט במהלך צוק איתן. כשהוא רודף את שוברים שתיקה, הוא רודף את מי שחושפים את פשעי המלחמה שבהם היה מעורב.

ללפיד זה בא טבעי, כן. אבל לתומכים שלו? הם לא מבינים שבתמיכה בלפיד הם מוכרים את המדינה לנתניהו ולבנט? אם זה המצב, אין מנוס מהמסקנה שהם מקדישים לעתיד מולדתם פחות מחשבה, דאגה ועניין משמשקיעים הצעירים של IfNotNow. יש לזכור שבשעת צרתה של ישראל הדמוקרטית, הם זכרו את דבר אבותיהם: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צרת הנשים

כיצד קורסת הציונות לכדי אנטי-פמיניזם: מהרצוג לכיכר רבין

לפני כארבע שנים ניסה הגזען המדופלם ברוך מרזל, שזוכה בעקביות לכ-70% מהקולות בכפר חב”ד, לשבש את חתונתם של מורל מלכה ומוחמד מנסור. כ-500 מתומכי להב”ה הגיעו להפגין מול האולם שבו נערכה החתונה, כשהם נושאים שלטי “התבוללות היא שואה.” מולם עמדו כ-200 מפגיני נגד, ביניהם יעל גרמן מיש עתיד. מרזל והגזענים שלו זכו לגינוי מקיר אל קיר בקרב המרכז המהוגן.

בתחילת השבוע, הודיע יו”ר הסוכנות היהודית הנבחר, בוז’י “יצחק” הרצוג, כי בחופשתו האחרונה בארה”ב נתקל “במשהו שקראתי לו ממש מגפה. ראיתי את הילדים של החברים שלי מתחתנים או בזוגיות עם בני או בנות זוג לא יהודיים וההורים מכים על חטא ושואלים שאלות ומתייסרים ותשמע, זה כל משפחה בארה”ב. אנחנו מדברים על מיליונים. אמרתי שחייבת להיות מערכה, חייב להיות פתרון, צריך לשבור את הראש איך פותרים את האתגר הגדול.”

ישנם, כמובן, הבדלים מובהקים בין הרצוג ומרזל. הרצוג מגולח, בתור התחלה. הוא גם עורך דין משומן וחלקלק, צאצא אצולה – ככל שיש כזו בישראל – ומוברג עמוק לתוך הממסד. גם כשהוא מפיץ את אותם המסרים בדיוק של מרזל, הוא עושה את זה בצורה רגועה הרבה יותר, בהתאם לאישיותו המנומנמת. מרזל מזוקן, הכל חוץ מממסדי – או, אם לדייק, מייצג ממסד-נגד – ועידון הוא לא בדיוק הצד החזק שלו. קולו של מרזל רועם; זה של הרצוג צייצני משהו; וככל הנראה, יהיה יותר כיף לשתות בירה עם מרזל.

וזה, בערך, סך ההבדלים ביניהם. סביר להניח שהרצוג יירתע, אפילו בפלצות – פלצות אמיתית – מהאמצעים שמציע מרזל לטיפול במחלה שהרצוג איבחן. אבל, בסופו של דבר, אם אדם שרוצה לאהוב אדם אחר הוא מגפה, סכנה של ממש לקיומו של העם היהודי; אם החלטתה של אשה ללכת עם אישה, לעזוב את בית אביה ואמה ולדבוק בו והיו לבשר אחד היא עילה ל”מערכה”, לצורך ב”פתרון”, אז כבר אמרו קשוחים מאיתנו שכשחוטבים עצים עפים שבבים ושאי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. ואם להרצוג אין את האומץ להסתכל איך נראות ביצים כשהן נשברות, אולי כדאי שיפנה את מקומו לאנשים עם פחות סנטימנטים, שיעשו את מה שהוא רק מסוגל לדבר עליו.

* * *

חשוב לציין שהרצוג לא אמר שום דבר חריג. הוא בסך הכל ציין את עמדת הסוכנות היהודית לדורותיה. לפני תשע שנים פרצה שערוריה בעקבות המודעה הזו, ויו”ר הסוכנות דאז נתן שרנסקי (שנראה שעליו עצמו צריך לפרסם מודעת “נעדר”) גנז את הקמפיין. הרצוג כנראה שכח מהפרשה ההיא. אחלה של הכנה לעבודה.

הפער המרכזי בין יהודי ישראל ויהודי התפוצות הוא שבישראל היהדות ממושטרת על פי התפיסה האורתודוקסית: אתה יהודי אם אמך יהודיה. לצרכי הגירה לישראל, נכיר גם באב יהודי – בכל זאת, צריך בשר תותחים למלא את השורות המתדלדלות – אבל אם אתה חושב שיתנו לך לחיות כאן אחר כך כמו בן אדם, שכח מזה. זה לא יקרה.

במאה ה-18, ברגע שנתנו ליהודים לצאת מהגטו, יהדות אירופה חוותה פריחה אדירה ומזעזעת. מספרים עצומים של יהודים גילו שבעצם, אין ליהדות מה להציע להם, והלכו למקומות אחרים והפרו אותם. יהודים אחרים החלו להתחיל לעצב את היהדות שלהם מחדש. כוח הכפיה של הרבנים נעלם ברגע שלאנשים היה לאן ללכת, וחלק עצום מהיהודים בחרו ללכת. אחרים הגיעו למסקנה שהיהדות הרבנית המאובנת לא מספיקה להם, ושהיא צריכה עדכון בהול. התוצאה היתה היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, ופרויקט ההשכלה היהודית הגדול.

ההשכלה, מצידה, היא אם הציונות. אבל הציונות רצחה את אמה: הציונות צמצמה את היהדות לכדי שבטיות ולכדי לאומנות. היא הפכה את היוצרות: במקום שמדינת היהודים תשרת את היהודים, תפקידם של היהודים הוא לשרת את מדינת היהודים, ואין שום משמעות אחרת ליהדות. היהודי המשכיל ביותר והמעמיק ביותר, אם בחר לחיות בלונדון, נחשב בעיניה לפחות יהודי ממי שהשיר את מורשתו כדי להפוך למוז’יק בקיבוץ.

כמובן, היתה לציונות בימי הקמתה שכבה אינטלקטואלית. אבל זו עשתה כמיטב יכולתה לוודא שלא יהיה לה דור המשך. ההשכלה היהודית המשיכה, אבל במקום אחר. ציונים שלא יודעים מדוע בעצם הם יהודים ומה הופך אותם ליהודים, ושיש להם בעיה להודות בגזענות של התפיסה האורתודוקסית שהם אימצו, אוהבים לדבר על “היהדות כתרבות.” אבל התפיסה של יהדות כתרבות בהכרח מוותרת על התפיסה שמוצא מכתיב זהות.

וכן, יש הרבה מאד תרבות יהודית. אבל בדרך כלל לא כאן.

* * *

כשיהודים אורתודוקסים מדברים על התבוללות, והרצוג אימץ את התפיסה האורתודוקסית על קרביה, הם מדברים על התבוללות האשה. הנקודה שגזענים מתנגדים דווקא לקיום יחסי מין של נשים מהגזע המועדף עם בני “הגזעים הנחותים” לא חדשה במיוחד, אבל ביהדות האורתודוקסית יש בה עוקץ מיוחד: אשה יהודיה ש”מתבוללת” מחסלת את עתיד הצאצאים היהודים שלה. הם יהיו יהודים, אבל אבודים. צאצאיו של זכר יהודי ששוכב עם לא יהודיה הם ממילא לא יהודים, כך שה”התבוללות” הזו מסוכנת פחות.

בקצרה, הפחד הציוני מנישואי תערובת הוא אימוץ של העמדה האורתודוקסית, שבהכרח רואה את האשה כמשועבדת יותר לצרכי העם והגזע. הדגש האורתודוקסי-ציוני על החשיבות שבמניעת זכות הבחירה של אשה מוביל לתפיסה שלאשה יש זכויות שלגבר היהודי מותר לשלול. כמו הזכות להחליט מה היא עושה עם עצמה.

או איפה היא צועדת.

* * *

בשנים האחרונות סובלת ישראל ממגפה של הדרת נשים. פעולות שפעם היו מובנות מאליהן, כמו שירת נשים בציבור, הופכות לשנויות במחלוקת. שר התחבורה תמך בחרדים שביקשו לדחוק את הנשים לחלק האחורי של האוטובוס. בבית שמש מנהלת המשטרה בעל כורחה קרב מאסף כנגד סגירת רחובות למעבר נשים. שר הפנים דרעי מסרב במשך שנים ליישם החלטה של הממשלה שקובעת שעליו להוציא צווים נגדש הדרת נשים. והשבוע ערכה התנועה הגזענית ביותר בישראל, חב”ד, אירוע מתריס דווקא בכיכר רבין, וערכה אותו תוך הפרדה בין גברים לנשים.

עיריית תל אביב, שהכריזה בשבוע שעבר על כך שלא תאפשר אירועי הדרה במקומות ציבוריים, גילתה באיחור שהיא אישרה לחב”ד לערוך אירוע הדרה. היא שללה את הרשיון של האירוע. חב”ד הלכה לבית המשפט, ושם הורה השופט קובי ורדי לקיים את האירוע, וזאת לאחר שהמארגנים הודיעו שלא יכפו הפרדה.

בפועל, כמובן, למילה של גזעני חב”ד אין שום משמעות. נשים שניסו להגיע למקום גילו ששוטרים מונעים את כניסתן, בכלל זה באלימות; אלימות של חב”דניקים הופנתה כלפי נשים וגברים שעמדו לצידן; גברים לא הורשו להכנס לחלק של הנשים; אשה בלתי מעורבת, שירדה מאוטובוס סמוך לכיכר כדי להגיע לביתה, ספגה יריקות מהצאן הקדוש; והאירוע טבע, פחות או יותר, בתודעה הציבורית. כמה חברות כנסת מחו ונרשמו פוסטים זועמים; וזהו.

אחת הכיכרות הגדולות במדינה נסגרה לתנועת נשים. זה לא קרה בבית שמש. וזה התפוגג.

* * *

וזה לא יעצור בכיכר רבין. ההלכה היהודית היא אנטי-נשית במובהק. הרוב הציוני לא יכול להתמודד עם האורתודוקסיה, בדיוק משום שהוא ציוני. אחרי הכל, הציונות נשענת על התפיסה האורתודוקסית שאלוהים, גם אם הוא לא קיים, נתן לנו את הארץ. ומאחר והציונות הרגה את ההשכלה בקרב היהודים ששעו לה, היא לא הצליחה לפתח יהדות אחרת. ספק, בהנתן הסתירה הפנימית, אם יכלה לפתח כזו. במשך 70 שנה, מקום מדינת ישראל, אחרי כל הדיבורים על “מדינה יהודית”, לא הצליחו הציונים לטעון תוכן חיובי במילה “יהודי”. התוכן השלילי ברור: שלילת זכויותיהם של פלסטינים. אבל מה המשמעות הפוזיטיבית של המושג?

מאחר והציונות הקפידה להרוג את ההשכלה, והאדם היהודי החדש האידיאלי שלה היה קוזאק דובר עברית, לרוב היהודים בישראל אין מושג ממשי על יהדות. אף אחד לא דרש מהם אי פעם להקדיש מחשבה לזהות היהודית שלהם ולמשמעותה, בין השאר משום שהממשלה נשענה תמיד על האורתודוקסיה. הרבנים קובעים מיהו יהודי כשהוא מתחתן, נקבר, ומביא ילדים לעולם – בכל נקודה חשובה בחייו. והרבנים האלה הם תמיד אורתודוקסים. הרפורמים שואלים שאלות מציקות ומדברים יותר מדי על תיקון עולם. ולציונות די טוב עם העולם כפי שהוא. היא לא רוצה ערעור על הצדק שבכוח.

וכאמור, שנאת נשים היא חלק מובנה באורתודוקסיה. אפשר לטעון, וזו לא תהיה טענה מסובכת במיוחד להוכחה, ששנאת הנשים של האורתודוקסיה – שתמיד היתה שם – הודגשה ביתר שאת בדורות האחרונים כריאקציה לעליית זכויות הנשים; בדיוק כפי שהאורתודוקסיה עצמה היא ריאקציה להענקת זכויות האזרח ליהודים ולדרישה להתאים את היהדות לעולם המודרני. לא, האורתודוקסיה כאורתודוקסיה לא היתה שם קודם; השם הנכון לה הוא הריאקציה היהודית.

אף על פי כן, מאחר ורוב היהודים בישראל הם יהודים ריקים מתוכן; ומאחר והם לא קיבלו מעולם חינוך ליברלי; ומאחר והם נוטים לקבל את התפיסה האורתודוקסית של מהי יהדות; ומאחר והם רגילים לעמדה שאומרת שבענייני דוקטרינה האורתודוקסים צודקים (שהרי אין להם אתוס משלהם); ומאחר והאורתודוקסיה הכרחית לציונות, כדי לשמור על טענת “הארץ היא שלנו”; הרי שבסופו של דבר, הציונים צפויים לוותר על זכויות נשים כדי לרצות את האורתודוקסים. בסופו של דבר, הקשת הציונית מתמזגת עם הקשת האורתודוקסית ונבלעת בה.

הפלסטינים כבר התרגלו לשלם את המחיר על המיזוג הזה. בקרוב יגיע תורן של הנשים. רוצים להתיר את הפלונטר הזה? חסלו את המדינה הציונית, זו שהיהדות שלה בנויה על האורתודוקסיה.

וכן, זה ידרוש מאבק. אבל אם אנחנו לא רוצים להגיע למצבה של סעודיה, כדאי שנתייצב אליו. אשר ליהודי התפוצות – הם כנראה ישרדו את הרצוג. אם בכלל יקדישו לו תשומת לב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אלה לא חמגשיות, הטמטום בוער בראש חוצות, וארדן מחלק את ירושלים

עוד שלוש הערות על המצב

אלה לא חמגשיות: היועץ המשפחתי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נאלץ בעל כורחו להגיש ביום חמישי כתב אישום נגד אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. את רוב סעיפי האישום השליך מנדלבליט על עזרא סיידוף, מנהל המשק בבית ראש הממשלה, כביכול סיידוף ביצע את העבירות הללו על דעת עצמו, טענה שמעליבה את השכל הישר.

נתניהו ומלחכי פנכתו (הם קוראים לעצמם “התקשורת הימנית,” בחלק גדול מהמקרים) מיהרו לזעוק מרה ש”מעמידים אשת ראש ממשלה לדין על חמגשיות.” בולשיט. שרה נתניהו, כפי שאםשר לראות מכתב האישום (זהירות, מסמך), גנבה כ-395,000 ש”ח בכספי ציבור והוציאה אותם על ארוחות שף. לא רק שהארוחות הללו לא הגיעו בחמגשיות, נתניהו אף נהגה לבחור את המלצרים שיגישו את הארוחות הללו.

אבל אפילו אם מדובר היה בחמגשיות, אנחנו נשארים עם הסכום: כמעט 400,000 ש”ח. בואו נאמר שאם הפרקליטות היתה מוצאת אזרח שרימה כך את המדינה, זה לא היה נמשך שלוש שנים ולא היה מצריך את תשומת לבו של היועץ המשפטי לממשלה.

יש פה עוד נקודה: נתניהו השחיתה את כל סביבתה. שורה של עובדי מדינה ועשרות עובדים בסקטור הפרטי היו מעורבים בזיוף חשבוניות במצוותה. ספק אם יש משהו ממאיר מהשחתה כזו. זו בפני עצמה סיבה לעונש כבד במיוחד.

ואחרי הכל, צריך לזכור: לא העכבר גנב, אלא החור גנב. לשרה נתניהו אין סמכות מכוח עצמה. היא אזרחית מן השורה. מי שנתן לה את הכוח ומי שמעמיד פנים שלא ידע מה קורה בביתו-שלו הוא בנימין נתניהו, ראש הממשלה.

הטמטום, הוא שורף, הוא שורף: הח”מ משתדל כמיטב יכולתו לא לעקוב אחרי המונדיאל, שלהבנתו המועטת הוא תחרות עולמית של 22 שחקנים, כדור אחד, שופט שמוצאו תמיד מפוקפק, כמה קוונים וקהל עצום של חוליגנים. רוב הזמן הוא מצליח להתחמק מידיעות בנושא ביעילות מועטה אך מיעילותה של נבחרת ישראל באי-השתתפות באירוע עצמו. אף על פי כן, אי אפשר היה להתחמק בסוף השבוע מידיעות על כך שנבחרת ארגנטינה נתקלה במשוכות מסוימות, וזאת בשל רמת הטמטום החריגה שהופגנה בישראל.

כידוע, נבחרת ארגנטינה בחרה לפני מספר שבועות לבטל משחק ידידות בישראל מסיבות שלא הובהרו עד תומן, שמצד אחד קושרו למנהגה השנוי במחלוקת של ישראל לירות באזרחים פלסטינים בלי סיבה ומצד שני לבהמיותה החריגה מן הרגיל של שרת הספורט. עם היוודע המה שלא קרה לנבחרת ארגנטינה, מיהרה שרת הספורט לכתוב ש”מי שמתעסק [עם “עם ישראל”] מתרסק”, רני רהב פלט צרף הברות לא ברור, ואפילו ב”ידיעות אחרונות” קישרו בין התבוסה (זו היתה תבוסה?) הארגנטינאית ובין החלטת הנבחרת לא לשחק בישראל.

כלומר, משרת הספורט ועד העיתון המוביל במדינה, רווחת ההנחה שיש יד אלוהית שמענישה את נבחרת ארגנטינה על חוצפתה כלפי שמיא. עכשיו, הדמון העיקרי של הדת היהודית, יהוה, הוא אכן טיפוס קטנוני ודי דוחה, והוא לגמרי מסוגל להתנהגות אלימה ואקראית; ההתמחות שלו היא בהרג ילדים, מבכורי מצרים עבור בבנו המת של דוד ועד הילדים שלעגו לנביא קרח.

עם זאת, בתקופה האחרונה הוא לא מי יודע מה פעיל. מירי רגב ומקדמי הטמטום הזה היו רוצים שנאמין שהדמון שלא היתה לו שום בעיה עם רציחתם של שישה מיליוני יהודים חטף את הג’ננה דווקא בגלל משחק כדורגל. נו, על זה כבר אמר הפילוסוף הקדום קסנופנס שאם לסוסים היו אלים, הם היו בדמות סוסים; אין להתפלא שמירי רגב יוצרת את יהוה מחדש בדמותה. ככה נראה היום השיח במדינה של עם שפעם התיימר להיות עם הספר.

אה, רגע, שניה: לוחשים לי באוזניה שרחל עזריה הצליחה לצאת לא פחות מטומטמת מרגב ורהב. אבל היא סוגדת לסוג אחר של דמון, הדמון שואה. מה אפשר לומר על זה? שאורוול צדק.

גלעד ארדן מחלק את ירושלים: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, הודיע בגאווה השבוע שהוא מקדם חוק שיעניק לחמושי מג”ב הפועלים במזרח ירושלים, ופורעים באוכלוסיה המתמרדת המקומית, את אותן ההגנות מפני תביעות שיש לחמושי צה”ל. לחמושי המשטרה יש חסינות כזו רק מחוץ לתחומי מדינת ישראל, וארדן רוצה שהם יקבלו הגנה כזו גם במזרח ירושלים.

המשמעות הפשוטה של הצעת החוק הזו היא החרגה של מזרח ירושלים, לכאורה שטח ישראלי ריבוני, מתחומי ישראל. לחמושי מג”ב, הרי, אין הגנה כזו בתל אביב: אם הם יפוצצו עובר אורח אקראי במכות, ובהנחה שהם לא יצליחו לפברק לו אישום על תקיפת שוטרים, הם צפויים לתביעת נזיקין עצבנית.

וארדן, כרגיל, אפילו לא שם לב למה שהוא עושה. הוא כנראה לא יבין גם אם יסבירו לו לאט: הוא ציוני שרגיל למשוואה של “כמה שיותר שטח וכמה שפחות ערבים.” עם כל הקשקושים של הממשלה הנוכחית על “ריבונות”, היא לא באמת מבינה את המושג.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האנטישמים החדשים, העלילות של רוני דניאל, וכנופיית שי ניצן

שלוש הערות על המצב

האנטישמיות החדשה: אתם עשויים לזכור את ינון מגל כמטריד מיני שהדיח את עצמו מהכנסת אחרי שערוותו נחשפה. ובכן, מגל נשאר אחד ממעצבי דעת הקהל של הימין היהודי, והשבוע הוא תקף ברדיו את “התקשורת האמריקאית הליברלית היהודית.” הוציא לריצ’רד ספנסר וליוזף גבלס את המילים מהפה. רק חסר היה שיאמר lugenpresse.

מגל לא התבלבל. הוא מיהר לומר שאכן, “באמת יצא קצת אנטישמי”, אבל בלי למצמץ אמר ש”חלק גדול מהביקורת בארה”ב גם על ממשל טראמפ וגם על ישראל” – שימו לב איך הם התאחדו – “עד אנטישמיות של ממש נעשית על ידי יהודים.” באופן כללי, כמו אנטישמים רבים אחרים, מגל לא מרוצה ממה שהוא מכנה “דומיננטיות היתר של יהודים.” שוב, גם על זה ריצ’רד ספנסר ויוזף גבלס היו חותמים בעיניים עצומות.

yinon magal

הימין היהודי תמיד היה קצת אנטישמי. כלומר, הוא היה מאד אנטישמי, השתמש בכל המושגים האנטישמיים, אבל די התבייש להיות כזה. בכל זאת, לא נעים. אבל האנטישמים והאנטישמים היהודים מחזיקים באותן תפיסות. מגל, כזכור, טוען שהוא “קודם כל יהודי”. בפועל, כמובן, הוא קודם כל גבר מטריד מינית. אבל מסתבר שלשיטתו יהדות חיה בכפיפה אחת עם אנטישמיות.

עלילות ללא מחיר: יש אחד, רוני דניאל, סא”ל בדימוס, שמשמש כנציג המוטמע של דובר צה”ל בערוץ 2. לשם כך, כמקובל, הוא משתמש בכיסוי של “כתב צבאי.” לפני כשבועיים, שימש דניאל כפרשן בדיון שעסק בפשיעה במגזר הערבי. נו, אתם יודעים, כל הערבים הם אויבים אז פרשננו לענייני אויבים הוא הפרשן הנכון. במהלך הדיון, טפל דניאל עלילה על חברי הכנסת הפלסטינים, כביכול “הח”כים הערבים אף פעם לא עושים שום דבר כדי לטפל בפשיעה ובמקרי הרצח.”

כל מי שעוקב אחרי הח”כים הפלסטינים (כנראה שדניאל איננו מהאנשים האלה) יודע שהטענה הזו שקרית. בדיקה של עקיבא נוביק, למשל, העלתה שנבחרי הציבור הפלסטיניים מגישים הצעות חוק בעיקר בעניינים הקשורים לישראל והמגזר הפלסטיני בה; מתוך 3,500 הצעות חוק שהגישו, רק 95 עסקו בנושאים לאומיים.

כמובן, עצם העיסוק בשאלה הזו מיועד להוריד את הח”כים הפלסטינים למדרגה של חברי מועצת עיר: שיתעסקו בביוב שלהם ושלא יתעסקו בנושאים לאומיים. בחברת החדשות הוסיפו חטא על פשע ואמרו שהם לא מתכוונים להתנצל, כי “זוהי תפיסה נרחבת ולכן דעתו של רוני דניאל איננה מופרכת או פוגענית.” היא הופרכה על ידי הנתונים, אבל עזבו אתכם. ממתי מצפים שהנציג המוטמע של דובר צה”ל ישתמש בעובדות? זה מנוגד לאתוס.

כנופיית שי ניצן: בתחילת השבוע למדנו בתדהמה שגונן שגב, שר לשעבר ועבריין בעל מוניטין, הואשם על ידי התביעה בריגול ובגידה (”סיוע לאויב במלחמתו” הוא הסעיף הרשמי) למען איראן. על פי הדיווחים שהועברו לתקשורת, שגב העביר לאיראנים מידע רגיש – ככל הנראה, מה שלמד מהגישה שלו כשר האנרגיה לוועדת האנרגיה האטומית.

אם זה היה נכון, זה היה מרעיש. אבל הבוקר כבר החלו בפרקליטות לחפש דרך לרדת מהעץ. בכיר בפרקליטות אמר לידיעות אחרונות ששגב פנה לבכירים במערכת הבטחון ועדכן אותם על המגעים עם האיראנים, מה שתואם את טענת עורכי דינו של שגב שהוא רצה להיות סוכן כפול.

לחלק מהאנשים יש סטיות. לא שיש שום דבר לא בסדר בזה. יש מי שאוהב משחקי נשימה ויש מי שאוהב משחקי ריגול. גונן שגב כנראה חיפש קצת ריגושים בחיים ונכנס מרצונו למשחק המסוכן מאד של סוכן כפול; אולי קיווה שבכך הוא יחזיר לעצמו, לפחות בקרב חלק מהאליטה הישראלית, חלק משמו הטוב.

עכשיו, אחת משתיים. או שהפרקליטות לא ידעה לפני שהגישה את כתב האישום על כך ששגב עמד במגעים עם המודיעין הישראלי, ובמקרה הזה היא מטומטמת עד כדי כאב; או שהיא ידעה על כך, ואף על פי כן הגישה בציניות נפשעת כתב אישום על בגידה ביודעה שהסעיף הנכון הוא מגע עם סוכן זר, בתקווה שהאימה שמטיל סעיף הבגידה תגרום לשגב להודות בעבירה פחותה יותר. אחרי הכל, הפרקליטות חייבת הסכמי טיעון, כי תחת שי ניצן היא התנוונה ולא יודעת לערוך משפט ראיות. בהתחשב בהיסטוריה של הפרקליעות בתחומי בטחון – מטלי פחימה ועד תא”ל יצחק יעקב – ההנחה המתבקשת היא רשעות, לא טמטום.

גונן שגב הוא נוכל שהורשע גם בסחר בסמים. אלוהים רק יודעת איך הוא הגיע לכנסת ולממשלה. אבל בוגד הוא כנראה לא. לשי ניצן לא היתה בעיה להכתים אותו ככזה לצרכים טקטיים. גם זה צריך להרשם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עינויים בדלת האחורית

בית המשפט הישראלי מאשר עינויים, ומוודא שהמענים לא יעמדו לדין

“לילה שלם התעללו בי ולא התקדמנו כלום כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אמרתי להם: ‘תהרגו אותי, תביאו לי רעל.’ אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.” – העצור הקטין א’, בית משפט השלום, בפני השופט המאולף ארז נוריאלי, דצמבר 2015

ובכן, עכשיו אנחנו יכולים לדעת יותר פרטים. החקירה האחרונה הזו של א’ במסגרת מה שמכונה בלשון נקיה “חקירת צורך” התרחשה ב-16.12.15. א’, בן 17 בעת מעצרו, עבר שלוש “חקירות צורך”, במסגרתן, כתבה אתמול (ג’) השופטת לורך בהחלטתה במשפט הזוטא בםרשת דומא, הופעלו נגדו “אמצעים מיוחדים” (המרכאות הכפולות במקור). חקירת העינויים הראשונה נערכה ב-12.12.15 בשעה 20:00; הוא הודה בה בפגיעה ברכוש של פלסטינים. ב-13.12.15 ביצע א’ נסיון התאבדות באמצעות סכין מאולתרת מנייר כסף; הפרקליטות תטען מאוחר יותר שמדובר היה בפגיעה עצמית שמטרתה מניעת המשך העינויים. בפרקליטות חשבו שפגיעה עצמית של עציר כדי להמנע מחקירה היא תירוץ סביר, כמסתבר..

בין הלילה של ה-13 ל-14 בדצמבר עבר א’ את חקירת העינויים השניה, ובה הוא הודה בחלקו במה שהשב”כ כינה “תשתית המרד”, ומסר שמות של 17 פעילים אחרים. ב-15.12.15, בפני חוקר המשטרה רס”ב אבי טבעוני, אמר א’ “מאחר ואני מנוע מלהתייעץ עם עורך דין, אני כרגע מסרב להגיב לחשדות שהוצאו ממני בלחץ בלתי סביר והסירוב שלי להגיב איננו אומר שהן אכן נכונות.” אחר כך שמר א’ על זכות השתיקה.

באותו היום, בין 19:15 ל-21:30, נחקר א’ שוב על ידי איש שב”כ, ובסיום החקירה הזו הועבר לרס”ר המשטרה פיני ספיר. שימו לב לשיטה הזו: היא מופעלת על ידי השב”כ גם כנגד פלסטינים. הנחקר עובר עינויים, אומר מה שהוא אומר לאיש השב”כ, אבל מאחר והשב”כ יודע שלתזכירים שלו מתייחסים בספקנות, הנחקר מועבר לשוטר. שם, לכאורה, מרצונו החופשי, הוא מודה בפני השוטר במה שכבר אמר לשב”כ. עו”ד לאה צמל הוכיחה, לפני כעשר שנים, שבחלק מהמקרים איש השב”כ – שרשמית, איננו במקום – עומד מאחורי חוקר המשטרה ומכתיב לו את ההודאה, ולאחר שהשוטר מסיים לכתוב הנחקר חותם שמסר את ההודאה מרצונו. מספר פעמים, הצליחה צמל להביא חוקרי משטרה להודות שאין להם מושג מה כתוב בתזכיר שהם חתומים עליו – וזאת משום שהוא הוכתב להם.

א’ שיבש את המשחק. כשהובא בפני רס”ר ספיר, הוא שב והכחיש את ההודאה שהוצאה ממנו במעורבות בפיגוע בדומא, ושב והדגיש שהיא הוצאה בפניו בעינויים. זה היה, שוב, ב-15.12.15 בסביבות השעה 21:30. כחמש שעות לאחר מכן, ב-16.12.15 בשעה 02:00, נלקח א’ לעינויים (”חקירה באמצעים מיוחדים”, בלשונה של השופטת לורך) שנמשכו עד השעה 08:15; אז נלקח א’ להארכת מעצר בפני השופט ארז נוריאלי.

אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר, האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה?

יש. אבל הוא בוחר שלא להשתמש בה.

* * *

תיאור המאורעות פה מגיע מתוך החלק שהותר לפרסום של פסק הדין במשפט דומא ההחלטה במשפט הזוטא סביב הרצח בדומא, שנשלח אלי במייל. השופטת לורך מציינת (סעיף 469) שיש ספק אם חקירת העינויים השלישית של א’ בכלל חוקית, לאור העובדה שחוק הנוער אוסר על חקירת קטינים בין השעות 22:00 ו-07:00; אבל השב”כ רואה את עצמו פטור מהחוק, והשופטת ציינה שחותמת גומ… אה, סליחה, חוקר בכיר, אישר את החקירה. בסעיף 480, קובעת השופטת לורך כי אף שא’ התלונן על אלימות מצד חוקריו, כמו גם על העינוי הידוע כמניעת שינה, היא לא מתייחסת לנושא כי “אין טענה בפיו של הנאשם כי […] האלימות שנטען כי הופעלה נגדו ע”י [החוקר] אסף הובילו לשיתוף הפעולה שלו עם חוקריו.”

זו נקודה שצריך להתעכב עליה. בפסיקתה, שהכתה אתמול (ג’) גלים, סירבה לורך לקבל את כל ההודאות שנגבו במהלך “חקירות צורך” או “חקירות באמצעים מיוחדים.” זה נשמע טוב, אפילו טוב מאד, עד שיורדים לפרטים. כאן קריטיים סעיפים 19 ו-20 להחלטה:

“יש לפסול את כל ההודאות שנגבו במהלך חקירות הצורך של כל אחד מהנאשמים, מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות. יודגש כי קביעה זו איננה קביעה גורפת אודות תוצרי חקירות צורך באשר הן. מדובר בהכרעה הנוגעת לענייננו בלבד […] לא בכדי אף התביעה איננה מבקשת לאמץ את התוצרים הישירים של חקירות הצורך.

“נוכח תוצאה זו [החלטתה של הפרקליטות להמנע מהשימוש בתוצרי חקירת העינויים – יצ”ג] אין צורך להכריע בשאלה האם האמצעים המיוחדים עולים כדי עינויים, כהגדרת מונח זה בדין הבינלאומי או בפסיקה הישראלית.” (ההדגשה שלי.)

מה קורה פה? קורים שלושה דברים:

א. יש פה פסיקה ראשונה של בית משפט ישראלי על כך שתוצאות ישירות של “חקירה באמצעים מיוחדים” אינן קבילות. זה חיובי, כי למרות שלורך מנסה לצמצם את ההחלטה שלה למקרה הספציפי, ההחלטה הזו תהווה תקדים.

ב. לורך פוסקת ש”אמצעים מיוחדים” יכולים להחשב לעינויים, אבל…

ג. מתעקשת לא לברר את הנקודה הזו. זו, בדיוק זו, הסיבה לכך שהפרקליטות החליטה שלא להשתמש בתוצרי העינויים.

ובכן, מהם עינויים?

האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים (אושררה ע”י ישראל ב-4.8.1991; נכנסה לתוקף ב-2.11.1991) מגדירה עינויים, בין השאר, כ”מעשה אשר באמצעותו נגרם לאדם כאב או סבל חמור, בין אם פיזי בין אם מנטלי, במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי מידע או הודאה, להענישו על מעשה שביצעו או נחשד בביצועו” (סעיף 1 א’ לאמנה). סעיף 2 ב’ לאמנה קובע כי “אין להיאחז בנסיבות חריגות, בין אם מצב מלחמה או איום במלחמה, אי יציבות פוליטית ופנימית או מצב חירום אחר כצידוק לעינויים”; סעיף ג’ קובע כי “אין להיאחז בפקודה של ממונה או רשות ציבורית כצידוק לעינויים.”

שניה, אתה רץ, תאמרו לי. לורך הרי במפורש לא קבעה שמדובר בעינויים. נכון. ובכן, אני מפנה אתכם לסעיף 12 לאמנה: “כל מדינה חברה תבטיח כי רשויותיה המוסמכות יערכו חקירה ללא דיחוי וללא משוא פנים, כל אימת שיש יסוד סביר להאמין כי בוצע מעשה עינוי בשטח שבסמכותה השיפוטית.” לצורך סעיף זה, לורך היא “רשות מוסמכת.” חשוב לציין שבמשתמע, לורך (והפרקליטות!) הכירו בכך שמדובר בעינויים, משום שסעיף 15 לאמנה קובע כי “הצהרה אשר הוכח כי נעשתה בלחץ עינויים לא תועלה כראיה בהליכים כלשהם.”

אבל נניח שניה לפורמליסטיקה. בפני השופט נוריאלי ובפני השופטת לורך הובא צעיר בן 17, שעבר עינויים קשים. חובתם הראשונית היתה להגן עליו ולהוציא אותו מידי המענים. הם מעלו בחובתם זו. חובתם השניה היתה להביא לחקירת המענים. שניהם התחמקו מחובתם זו.

כשלורך פוסקת שאין מקום לבדוק האם מדובר בעינויים, היא פועלת במפורש בניגוד לאמנה נגד עינויים. עינויים, נזכיר, הם פשע נגד האנושות. מסתבר שהשופטת לורך חיה עם זה די טוב.

מההחלטה עולה עוד שהמשטרה החשאית שלנו מצאה שטיק מבריק. זוכרים את הביטוי “חקירת צורך”? ובכן, בניגוד לסעיף 2 ב’ לאמנה נגד עינויים, הרשויות בישראל נוטות לאשר חקירת עינויים בלי חקירה ודרישה אם יש “חשש” לכך שעשוי להתבצע פיגוע. כפי שאפשר להבין, “חקירת צורך” היא, ובכן, במקרה שיש בו צורך: משהו איום עומד לקרות, משהו שאנחנו מניחים שיהיה חמור יותר מפגיעה בזכויות של אדם אחד, ועל כן יש להפר את זכויותיו הבסיסיות ביותר.

מעבר לכך שהלוגיקה הזו פגומה, “חקירת צורך” בעליל מתייחסת למקרה עתידי: מישהו מסתובב אי שם עם פצצה מתקתקת, ולנו יש מידע שהוא מעל לכל ספק שהאיש שעצרנו מחזיק במידע שיוכל לעצור את הפיגוע. כידוע, שום דבר לא ודאי. אתה אף פעם לא יודע האם האיש שאתה מחזיק יודע את מה שאמרו לך שהוא יודע. אתה מפר זכויות בסיס של אדם על סמך הנחה. לא ודאות, הנחה. אבל, שוב, נניח לזה. חקירת צורך מתייחסת למניעת אירוע עתידי.

אבל א’ ובן אוליאל, החשודים בפרשת דומא, לא נעצרו בגלל אירוע עתידי. הם נעצרו בגלל אירוע שכבר קרה, רצח משפחת דוואבשה בדומא. אז מאיפה צץ “הצורך”? ובכן, המשטרה החשאית אומרת שזה נכון שהיא חקרה אותם והוציאה מהם הודאות על פרשת דומא, אבל היא למעשה תכננה לחקור אותם על שורה של דברים אחרים, שכוללים פיגועים אפשריים עתידיים. וזה נכון, הודתה המשטרה החשאית, היא לא שומרת רישומים טובים מהחקירות (השופטת לורך הקדישה כמה פרקים חמוצים לנושא), והיא מתעקשת לא להקליט חקירות, כך שלעולם לא נדע כמה אמת יש בטענה הזו; אבל מה, לא תסמכו עלינו?

וכך מחלחלים העינויים חזרה. קודם כל בשל תמיכתה המתרפסת של הפרקליטות במענים – תמיד במענים – עבור בחששם של השופטים להתעמת עם המשטרה החשאית, וכלה בתפיסה שאומרת שחקירות “צורך” יכולות להתרחב הרבה, הרבה מעבר לצורך. הן יכולות, למשל, גם לחקור פשעי עבר.

נניח עכשיו לפרכות נוספות בהחלטה של לורך, כמו התפיסה המשונה שאם מישהו מוסר הודאה כתוצאה מעינויים אז ההודאה שמסר במהלך העינויים נפסלת, אבל לא ההודאות שהוא מסר כמה שעות אחר כך. כביכול, העינויים פוסקים. כביכול, הנחקר לא יודע שאפשר יהיה לחדש אותם בכל רגע. כביכול, החשש שלו מן העינויים לא משחק תפקיד.

עוד יום, עוד פרק של חרפה בתולדות המשפט הישראלי. עוד יום שבו מעונה לא זוכה לצדק והמענה חומק מן הדין. יש להבהיר: א’ הוא ככל הנראה אדם לא סימפטי. הודאות שהוא מסר ללא “חקירת צורך” שמות אותו בלב הנסיון להפיל את המשטר בישראל על ידי פיגועים נגד לא יהודים, שבתורם היו אמורים לפוצץ את כל האזור. לא קשה להאמין שכמו נערים רבים אחרים, גם הוא התלהב מהרעיון של גאולה באמצעות שפיכת דם.

ואף על פי כן, אסור היה לענות אותו. ואף על פי שהוא ככל הנראה אדם לא סימפטי, הוא בכל זאת אדם ויש לו זכויות בסיס. לו, ולכל האלפים של צעירים פלסטינים שהמשטרה החשאית שלנו מענה מדי שנה ושעניינם כלל לא עולה לכותרות העיתונים שלנו.

(יוסי גורביץ)

קשר נגד אמון הציבור

איך קורמת קונספירציה של ממש עור וגידים

הבעיה עם פסילה על הסף של תיאוריות קונספירציה היא שיש לא מעט קונספירציות. כלומר, יש מצבים שבהם בכירים בשלטון או בכירים בחברה קושרים נגד הציבור בדרכים בלתי נתפסות. הדוגמא הקלאסית לקונספירציה בלתי סבירה שהתרחשה בכל זאת היא פרשת P2/Gladio באיטליה, סבך בלתי אפשרי לכאורה של מיליציות ימניות, כסף של ה-CIA, תוכנית למאבק בפלישה סובייטית שנשכחה, הוותיקן, בנקים גדולים וראשי מפלגות הימין שבנו תכנית שנקראה “אסטרטגיית המתחים” שמטרתה היתה לזייף פיגועים של ארגוני שמאל שבוצעו בפועל על ידי ארגוני ימין, כדי לשמר את כוחו של הימין בבחירות. אבל היום (ב’) חשף הארץ שלא צריך לחיות באיטליה של שנות ה-70 וה-80 כדי לחוות משהו מסוג זה.

נחזיר אתכם, ברשותכם, שנה וחצי אחורה: ינואר 2017, קלגסי משטרת ישראל מגיעים לפנות את אום אל חיראן כדי לאפשר הקמה במקום ישוב ליהודים בלבד, חירן. במהלך האירוע, פותחים שוטרים בירי לעבר מורה מקומי, יעקוב אלקיאען, ופוצעים אותו. אלקיאען מאבד שליטה על הרכב, וכתוצאה מהאירוע נהרג השוטר ארז לוי; השוטרים ממטירים עוד אש לעבר אל קיאען, מונעים ממנו טיפול רפואי ובכך הופכים הרג לרצח. מיד לאחר מכן איבדו המפכ”ל אלשיך והשר ארדן שליטה על הסוגרים, וטענו שאלקיאען היה מחבל של דאע”ש. הראיות: הוא סימן פסוק בקוראן שדיבר על חיים לאחר המוות, ונמצאו אצלו שלושה עותקים של גליון ישראל היום, שדן בין השאר בפיגוע – אבל, מעשה שטן, בהצלחה של בית ספרו של אלקיאען.

הפרשה היתה מביכה מאד לארדן ואלשיך. למזלם, עמד לרשותם משרתם של כל האדונים: פרקליט המדינה שי ניצן, האיש שעוד לא מצא עוול שאי אפשר להגן עליו. בתחילת מאי השנה, סגר ניצן את תיק אלקיאען כשהוא קובע שאי אפשר לקבוע האם היה מדובר בפיגוע או לא. זאת, למרות שחקירת מח”ש קבעה במפורש שלא היה מדובר בפיגוע. הנער לעניינים מלוכלכים ארדן מיהר לנצל את ההזדמנות, וטען שיש לפתוח מחדש את חקירת השב”כ, שלדבריו “נפסקה לפני שאי אפשר היה לקבוע האם היה מדובר פיגוע.”

אה, כן. חקירת השב”כ. במשך חודשים, טען אלשיך (סליחה, “בכירים במשטרה”) שיש דו”ח סודי של השב”כ שקובע שמדובר בפיגוע, ושמח”ש לא התייחסה אליו. “גורמים במשטרה” (רוני אלשיך) טענו שמדובר בשיבוש חקירה. עד כדי כך.

הבוקר (ב’) חשף “הארץ” את המסמך. מה שנכתב בו שונה משמעותית ממה שאלשיך וסריסיו טענו בתקשורת. רכז השב”כ חקר את המעורבים במקום, כולל את השוטר שירה באלקיאען – שמסר לו גרסה שונה מהותית מזו שמסר אחר כך למח”ש – והגיע למסקנה שלא רק שאין שום ראיה לפיגוע מתוכנן מצד אלקיאען, אלא שגם אין סיכוי סביר לפיגוע ספונטני; יתר על כן, בעדותו במח”ש, אמר רכז השב”כ שמותם של אלקיאען ושל השוטר לוי היה תוצאה של “כשל מבצעי חמור של השוטרים.”

וראו זה פלא: למרות המסקנה הזו של השב”כ, ולמרות העמדה החד משמעית של מח”ש, קבע שי ניצן לפני כחודש וחצי שאי אפשר לשלול את האפשרות שאלקיאען ביצע פיגוע. הוא עשה זאת למרות התנגדות נחרצת של בכירי הפרקליטות. הארץ דיווח, וניצן מכחיש, שאמר בישיבה מקצועית ש”יש בפרשה משפחה שלישית שיש להתחשב בה – משפחת אלשיך.”

אז מה היה לנו פה:

שוטרים חסרי אחריות פתחו באש לעבר אזרח שלא ביצע כל עבירה, מנעו ממנו טיפול רפואי ובכך רצחו אותו.

כדי לכסת”ח את הרצח, מיהרו המפכ”ל ושר המשטרה להפיץ שמועות חסרות בסיס על כך שההרוג היה מחבל. מאוחר יותר, הם ימציאו מסמך שב”כ שתומך בעמדתם – מתוך ידיעה שלאזרח הפשוט אין כל יכולת לברר מה נאמר במסמכי השב”כ, ומתוך אמונה שתחת החסיון של השב”כ הם יוכלו לבצע מניפולציה במודיעין ולהעליל עלילת שווא על אדם שהם אחראים לרציחתו. (לא למותר לציין שהמשטרה ניסתה גם למנוע את קבורתו של אלקיאען, בתואנות שקריות על “מידע סודי” שנמצא ברשותה.)

פרקליט המדינה שי ניצן, למרות שהיו בפניו עמדות חד משמעיות של השב”כ ושל מח”ש לפיהן לא היה פה כל פיגוע אלא תאונה, ויותר מכך – תאונה שנגרמה באשמתה המוחלטת של המשטרה, שיבש הליכי משפט, סגר את התיק נגד השוטרים, והצטרף לעלילה של ארדן ואלשיך נגד אלקיאען. ניצן, כמובן, לא טרח לציין את המסמך של השב”כ.

כלומר, פרקליט המדינה קשר יחד עם מפכ”ל המשטרה והשר לבטחון פנים כדי להעלים ראיות ולהכתים את שמו של אדם חף מפשע, וזאת כדי למנוע מבוכה מהשניים והכוח שהם אחראים עליו. שי ניצן עשה כמיטב יכולתו כדי להוריד את הרצח של אלקיאען על ידי המשטרה מעל סדר היום ולוודא שהאחראים לפשע לא יבואו על עונשם.

סביר להניח שאוכלי לחם הציבור שירו באזרח ואחר כך מנעו ממנו טיפול רפואי עד שמת כבר לא יועמדו לדין. המערכת כבר עשתה את שלה. אבל אנחנו יודעים מי קשר נגדנו: רוני אלשיך, גלעד ארדן, שי ניצן. הראשים האלה צריכים להיות על שיפוד, הקריירות הללו צריכות להסתיים בקלון – כלומר, יותר קלון משכבר יש בהן. אחרת ימשיכו משרתי הציבור לרצוח את הציבור, כשהם יודעים שתמיד יעמוד להם שי ניצן, מסיר כתמי הדם הרשמי של מדינת ישראל.

האסון שבקונספירציות הוא אובדן האמון של הציבור במשרתיו, אובדן ציני, ארסי, איטי שמלמד את האזרח שכל מה שאומר השלטון הוא שקר עד שיוכח אחרת. מדינה דמוקרטית נשענת על אמון הציבור; כאשר הוא אובד, היא קורסת לתוך קלפטוקרטיה, שלטון גנבים. במקום שבו הפקיד מכסה על כל פשע, וזו ההתמחות של שי ניצן (ראו מקרה רות דוד), לא נותרת אלא קליפה ריקה של משטר שאיבד את תמיכת הציבור. על ארדן ואלשיך מיותר להכביר מילים; ספק אם מישהו האמין להם מלכתחילה. ניצן העניק להם משאריות הלגיטימיות הגוועת של תפקידו, ובכך הזנה אותו שוב. אם על הדמוקרטיה הישראלית לחיות, על שי ניצן לעלות על טיל.

עדכון: עדאלה הודיעו היום (ב’) שהם עותרים לבג”ץ כנגד החלטת נשיאות הכנסת לפסול ללא דיון את הצעת חוק היסוד שקובעת שמדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה. התייחסתי לנושא בהרחבה בפוסט האחרון. אעדכן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם יהודית, לא דמוקרטית

הכנסת הכריזה השבוע על כך שהדמוקרטיה הישראלית היא ליהודים בלבד

באופן חריג, פסלה השבוע נשיאות הכנסת הצעת חוק של הרשימה המשותפת – הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת כל אזרחיה – ואסרה על הבאתה לדיון. החוק, כפי שאפשר להבין משמו, רצה לקבוע שישראל איננה מדינה השייכת ליהודיה אלא לכל תושביה. נשיאות הכנסת הגיעה למסקנה שזו הצעת חוק מסוכנת מכדי להביא אותה להצבעה.

הסיכוי של הצעת החוק הזו לעבור ולו קריאה טרומית משול לסיכוי שחזיר מטוגן, עם תפוח בפה, יוכל לעופף. נציגי המפלגות הבאות תמכו במניעת ההצבעה: הליכוד, העבודה, יש עתיד, כולנו, ישראל ביתנו ויהדות התורה. נציג של סיעה נוספת, בצלאל סמוטריץ’ מהאחים היהודים, נמנע משום שסבר שלהחלטה כזו יש צורך בחוק יסוד, לא בהחלטה של נשיאות הכנסת. יחד עם שמונת הח”כים של האחים היהודים, 95 ח”כים היו מתייצבים במליאה נגד הצעת החוק. ואף על פי כן, היא נתפסה כמסוכנת מדי לעלות לדיון.

מה בעייתי בהצעת החוק? היועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, אמר זאת במפורש: “[הצעת החוק] כוללת שורה של סעיפים שנועדו ךשנות את אופיה של ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינה שבה יש מעמד שווה מבחינה לאומית ללאום היהודי וללאום הערבי.”

כלומר, עצם הדיון בהצעת החוק היה מעלה לדיון שאלות מטרידות, שמוכיחות – שוב – שמדינה דמוקרטית ומדינה יהודית אינן יכולות לחיות בכפיפה אחת. הן תרתי דסתרי. מדינה דמוקרטית מאפשרת שינוי של המשטר שלה. בריטניה הקפיטליסטית היתה תחת שליטה של מפלגה סוציאליסטית. כמעט כל מדינה דמוקרטית (סליחה, שוויץ!) העניקה זכות הצבעה לנשים בשנות העשרה או העשרים של המאה ה-20. זכות ההצבעה בארה”ב כיום לא דומה לזכות ההצבעה שהיתה בה ב-1791, או אפילו לזכות ההצבעה בשנות ה-60 של המאה ה-19. מדינות המערב הפכו, לא בלי דם ואש, ממשטר של המעמד העליון והבורגני למשטר שנאלץ להעניק זכויות למעמד העובדים. זה קרה בזכות מאבק עקשני, לעתים קרובות חוץ פרלמנטרי אבל תמיד מלווה באגף פרלמנטרי.

זה לא היה כל כך מזמן: כפי שציין אובמה בשנה ה-50 למצעד בסלמה, הצועדים “כונו קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מבחוץ, דגנרטים מוסרית ומינית וגרוע מכך – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם.” המצעד בסלמה היה האגף החוץ-פרלמנטרי; האלימות שהפגינה המשטרה של המשטר הלבן – אלימות שחיונית להדגשת העוול שבמשטר, אלימות שבלעדיה, בלי הקבר שבמורד שלה, אין כובשים את ההר – אילצה את האגף הפרלמנטרי, שהוא תמיד מהוסס יותר, “מהוגן” יותר מהאגף האקטיביסטי, לקבל את חוקי זכויות האזרח.

עכשיו פסלה הכנסת הציונית את האפשרות של שינוי פרלמנטרי. לישראל יש משטר אחד: מדינה יהודית. הדמוקרטיה משנית לה: הרי שנינו מרבותינו שהוגים “יהודית ודמוקרטית.” הוו’ הזו, שאומרת שמדובר בסרח עודף, שבבוא עת העימות דינו להשמט.

ומהי אותה מדינה יהודית? ובכן, באופן מביך, הסיעות שהפילו את הצעת החוק של המשותפת לא מסוגלות להסכים על כך. לא פשוט לדעת מה דעתו של הליכוד על מדינה יהודית, שכן במסגרת הפיכתו למפלגה מלוכנית אין לו כלל מצע; אבל בין יהדות התורה ובין יש לפיד, בין מפלגת העבודה ובין האחים היהודים, אפילו בין הכחלוניאדה והליברמניאדה, יש מחלוקות אינסופיות בשאלה הזו.

אבל על נקודה אחת יש הסכמה: תהא אשר תהא המדינה היהודית, יהא פרצופה אשר יהא, היא לא תהיה מדינתם של הפלסטינים הישראלים ודיוקנה לא יכיל את תווי פניהם.

כלומר, אפשר לבזבז חמצן יקר וזמן על השאלה האם יכולה להיות מדינה יהודית שיכולה להיות גם דמוקרטית; במציאות הקיימת, לא במציאות באיזה מישור אידאי, במציאות שמתווים נציגיהם של רוב מוחלט מיהודי ישראל, 20% מהאוכלוסיה לא רשאים לומר, בפורום העליון של הפוליטיאה המתכנה ישראלית, את עמדתם ביחס לצורה שבה צריכה המדינה להתנהל ולהיראות. הם יכולים להבחר, אבל הם לא יכולים להשפיע. והם יכולים להבחר, יותר ויותר, משום שאנחנו צריכים להעמיד פנים כלפי חוץ שאנחנו עוד לא לגמרי רוסיה.

יש לציין שדחיקת רגליהם של הח"כים הפלסטינים היא תהליך זוחל: בשתי הכנסות האחרונות, לא פסלה הנשיאות אף הצעת חוק. בפעם הקודמת שהיא פסלה הצעת חוק – ניחשתם – אלו היו הצעות חוק של ח”כ פלסטיני, אחמד טיבי. קודם לפסילות הללו, לא פסלה נשיאות הכנסת שום הצעת חוק. במקביל, מקדם יו”ר הכנסת – ההומו-סובייטיקוס יולי אדלשטיין – את הצעת חוק הלאום, שבמהותה מצמצמת את הדמוקרטיה ואת מרחב המחיה התודעתי של הפלסטינים הישראלים.

באירוע קשור, הורה בג”ץ השבוע לכנסת להסביר בתוך חודשיים מדוע היא פוסלת את נסיעתו לחו”ל של ח”כ יוסף ג’בארין (המשותפת) במימון של Jewish Voices for Peace. ההחלטה הזמנית היא בעתירה של ג’בארין כנגד החלטת ועדת האתיקה של הכנסת, וכנגד התיקון לכללי האתיקה שמאפשרת לכנסת למנוע נסיעה לחו”ל של ח”כ “במימון ארגון או גוף שפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל.” הקוד האתי של הכנסת לא אוסר על קבלת מימון מגופים שקוראים להחיל את דין התורה במדינת ישראל. ואידך זיל גמור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לחסל אותה אחת ולתמיד

או: טיל לוגי לג’נוסייד וחזרה

יובל שטייניץ נוהג לכנות את עצמו פילוסוף, ויש לו תארים מתקדמים בפילוסופיה וספרים רבי מכר לגיבוי הטענה הזו. אבל נראה שהוא פספס כמה שיעורים באתיקה. אתמול (ג’), כשנרשמה הסלמה ברצועת עזה, עלה שטייניץ לשידור אצל רינו צרור בגל”ץ ואמר כהאי לישנא: “אני לא מוציא מכלל אפשרות לכבוש את עזה ולחסל אותה פעם אחת ולתמיד.”

שטייניץ לא היה היחיד שהביע רצון לכבוש את רצועת עזה: שרת המשפטים, איילת שקד, אמרה דברים דומים. בצלאל סמוטריץ’ הציע לכבוש את הרצועה ולהקים מחדש את גוש קטיף. אבל אפילו סמוטריץ’, שכבר הביע תמיכה ברצח עם בעבר ושצריך לשלם את המחיר החוקי על כך, לא העז לדבר על “לחסל את רצועת עזה.”

ברצועת עזה חיים בין 1.8 מיליוני בני אדם לשני מיליונים. הגיל החציוני ברצועה הוא 18, מה שאומר שרוב תושבי הרצועה הם קטינים. רובם הגדול מובטלים. 96% מהמים של הרצועה מזוהמים מכדי שיהיו ראויים לשתיה, ל-47% מהאוכלוסיה אין די מזון, והחשמל זמין כמה שעות ביום בלבד. 80% מהאוכלוסיה נשענת על סעד למחייתה. בשנת 2020, אמר האו”ם, רצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם.

ישראל, ששולטת שליטה מוחלטת בחייהפ ומתייחסת אליהם כאל אסירים, מקפידה שלא יהיה להם עתיד. אתמול, למשל, עצרה ישראל ספינה שיצאה מעזה ועליה פצועים, חולים ומפגינים, שכלל לא ניסתה להגיע לכיוון החוף הישראלי אלא הפליגה לכיוון קפריסין. אמנם, היא עשתה זאת במטרה מוצהרת כדי להביא את תשומת לב הציבור לכלא הפתוח הגדול ביותר בעולם, אבל אף אחד לא ניסה לטעון שהיא מהווה סיכון כלשהו לישראל. אף על פי כן, חיל הים יירט אותה ועצר את הנוסעים שעליה. התירוץ הרשמי הוא שהספינה “חרגה מגבולות הדיג.” עוד נסיון של האסירים שנידונו למאסר עולם בשל מוצאם לברוח מהכלא הישראלי נכשל.

הבעיה היא שההתעקשות של האסירים להזכיר את קיומם מוציאה את המדינה היהודית מדעתה. שם, אחרי הכל, קבור הכלב: שם יושבים צאצאי האנשים שישראל הוקמה על הריסות בתיהם. כמה מטחים של רקטות לא יעילות, שהגיעו אחרי שישראל הרגה שלושה עזתים בשלושה ימים – אבל מי סופר – גרמו למחורפנים בישראל לטפס על הקירות. ואז הגיעה הקריאה של שטייניץ “לחסל אותה פעם אחת ולתמיד.”

כי באיזשהו שלב, אחרי הכל, הגטו או השמורה או הבנטוסטאן לא מספיקים יותר. הפראים שבים ומזכירים את קיומם, ממשיכים להתנגד לאומה המתורבתת והעליונה טכנולוגית למרות שאין בכך טעם; הם מסרבים לקבל את גזר הדין של ההיסטוריה, שאותו כותבת האומה המתורבתת ברגעים אלה ממש, הקובע שתפקידם ההיסטורי הסתיים – אם אי פעם היה להם כזה. ועל כן יש צורך, בצער רב וביגון קודר, מאחר ואינם מבינים את הרמז, לתת להיסטוריה יד ולחסל אותם אחת ולתמיד.

להכרזה הזו של שטייניץ קדמו, כמובן, שלבים רבים. האחרון שבהם הוא ההסכנה האדישה של הציבור הישראלי עם הרג של למעלה ממאה בני אדם ופציעתם של אלפים שלא היוו סיכון לאיש. בית המשפט העליון הישראלי אפילו קיבל את העקרון שאפשר לירות ב”מסית ראשי” גם אם הוא לא מסכן אף אחד.

השעון מתקתק לאחור ל-2020. זה באמת לא עוד הרבה מאד זמן. ומאחר וישראל לא מוכנה לפתוח את שערי הכלא, ומאחר והאסירים לא מוכנים, בחלקם הגדול, להתאבד – וההסתערות של רבים מהם על הגדר היתה בדיוק זה, התאבדות מחאה בידי התליינים מרצון של צה”ל – לא נשארו באמת הרבה אופציות.

וכך זה מחליק בקלילות על לשונו של השר הפילוסוף: לחסל אותה פעם אחת ולתמיד. לחסל, כי מה שאנחנו עושים הוא חיסול. לא השמדה, חלילה. זה מונח בעייתי עם קונוטציות היסטוריות לא פשוטות. וכמובן, לא המילה המפורשת, רצח עם – זו פשוט הפללה עצמית. בואו נדבר על “לחסל אותה.” אותה. כי כשאתה מדבר על “חיסולו” של חבל ארץ, אתה לא צריך לפרוט את זה ברחל ביתך הקטנה: ערימות הגופות של הילדים והנשים, הבתים ההרוסים, החיילים שמסתובבים עם מסיכות גז כנגד סכנת המגפות מכל הגוויות. בואו לא נדבר על זה ישירות, בואו נקרא לזה “חיסול.” אתם יודעים, כמו של מחבלים. כי אוכלוסיה של שני מיליונים מורכבת כולה ממחבלים.

ב-28 במאי 2018 דיבר שר בממשלת ישראל בפתיחת על הצורך להשמיד אוכלוסיה, וציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו ‘קדוש’, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש.

ומה רבותא בכך? לא בבני אדם מדובר אלא בעזתים.

(יוסי גורביץ)

ויהי בימי שפוט השופטים

בג”צ מסיר את עלי התאנה האחרונים

ביום חמישי האחרון, ה-24 במאי, קבעו שלושה שופטי בג”ץ שלמדינה יש זכות להרוס את בתיהם של תושבי ח’אן אל-אחמר, משום שאין ברשותם אישורי בניה. בתגובה להחלטה, יצא אתמול (ב’) ארגון בצלם בהודעה חריגה בחריפותה, שבה הגדיר את ההחלטה כפשע מלחמה – ופשע מלחמה עליו יצטרכו גם השופטים לשלם מחיר.

נסביר בקצרה. מאז שנת 1967, וביתר שאת מאז הסכמי אוסלו, עושה המדינה היהודית כמיטב יכולתה לנשל את תושבי השטח הכפרי של הגדה המערבית, כדי לאפשר את תפיסת אדמותיהם והעברתן לפולשים הישראלים. שיטות הנישול שונות, מהתעמרות (מניעת אישורים, מניעת מים), טרור לא-ממשלתי (על ידי פולשים ישראלים חמושים, שהתנגדות להם דינה מוות) ובסופו של דבר, צווי גירוש. צו גירוש כזה הוצא כנגד קהילת ח’אן אל-אחמר. בג”ץ, בהנהגת השופט סולברג – מהפולשים הישראלים לגדה – קבע שצווי הגירוש (המוסווים כצווי הריסה) חוקיים. שני שופטים אחרים חתמו על הצו.

ההודעה של בצלם מסבירה מדוע ההחלטה הזו היא פשע מלחמה: העברה בכפיה של אוכלוסיה בשטח כבוש היא פשע מלחמה. זה עד כדי כך פשוט. בצלם טורחים גם להתייחס לקשקשת הרגילה של השופטים, על כך שהם “לא מתערבים בלוח הזמנים של אכיפת החוק” בגדה, אבל לא ממש ברור למה. די להשוות את הפינוי של ח’אן אל-אחמר, שיכול להתרחש טכנית הלילה, ובין הפינוי של עמונה או תשעת הבתים בעפרה. אז, בבואם לפנות יהודים שחמסו אדמה פרטית, היו השופטים רחומים הרבה יותר: קחו שנתיים לחשוב על זה. את אותה המדיניות עצמה יישם בג”ץ בפרשת אום אל חיראן: רוצים לגרש בדואים כדי לבנות ישוב ליהודים בלבד במקום? לכו על זה.

עוד זה מדבר וזה בא: אתמול (א’) דחה בג”ץ פה אחד את העתירות נגד חוק ההדחה, שיאפשר לכנסת להדיח ח”כים שמעצבנים את הרוב. הנשיאה חיות אמנם הודתה שהחוק “פוגע פגיעה ממשית בזכויות יסוד שהן מהחשובות בשיטתנו”, אך יש בו מערכת של איזונים ובלמים. פה היא צודקת: כדי להדיח חבר כנסת, יש צורך בחתימה של 70 ח”כים, ביניהם עשרה מן האופוזיציה; ולאחר מכן צריכים 90 ח”כים להצביע בעד ההחלטה. זה רוב מיוחס מאד: זה הרוב שלו נדרשת הכנסת כדי להדיח נשיא.

אבל. אבל חיות ושמונת השופטים התעלמו מהפיל שבחדר: בהצהרות של הח”כים על החוק, הם אמרו שוב ושוב שהמטרה שלהם היא חברי כנסת פלסטינים, בדגש על חברי הכנסת של בל”ד. לבצלאל סמוטריץ’, שעל פי דין צריך להתנדנד מחבל עד צאת נשמתו, לא נשקפת כל סכנה. גם לא לבנימין “הערבים נוהרים באוטובוסים” נתניהו. החוק מדבר רשמית על “הסתה לגזענות”, אבל לכולם ברור כלפי מי הוא מיועד. לכולם – פרט לשופטי בג”ץ בהרכב נרחב של תשעה.

ביום שבו אישר בג”ץ את פשע המלחמה המיועד בח’אן אל-אחמר, הוא דחה את העתירה לשינוי הוראות הפתיחה באש ברצועת עזה. השופטים, כהרגלם, הקשו על העותרים ודרשו מהם לאפשר להם לקבל “מידע סודי” ממערכת הבטחון; העותרים (ביניהם עו”ד חסן ג’בארין הזכור לטוב, שכבר חשף את ערוות “החומר הסודי”) סירבו לכך, ובצדק. משכך, נזפו השופטים בעותרים ואמרו שהם “מתקשים לקיים בירור אמיתי” על נסיבות ההפגנות – אבל, על הדרך, בלעו בלי חקירה ודרישה את התצהיר של צה”ל. השופטים נמנעו לא מלהוציא צו; הם נמנעו מעצם הדיון בהוראות הפתיחה באש. השופט מלצר אפילו קיבל את התפיסה שמותר לירות ירי חי ב”מסיתים ראשיים.”

הסרט המופתי Judgment in Nuremberg עוסק (ספוילרים!) במשפטי הצד של משפטי נירנברג, שבהם הובאו לדין המשפטנים של המשטר הנאצי. במציאות, מדובר היה באסופה של חלאות נדירות במיוחד שטוב היה, להם ולעולם, אילו הומתו עם לידתם, כילדים החפים מפשע שאת רציחתם אישרו; אבל סרט עלילתי, מה לעשות, זקוק לנבל טוב. נבל טוב מצריך קונפליקט פנימי, משהו שאפשר להזדהות איתו; ובהתאם, רוב הנאצים היו נבלים גרועים מאד. בסרט, הנבל הוא השופט הבדיוני ארנסט ינינג; משפטן מבריק, שבבית המשפט – כשהוא נאלץ להתמודד עם פשעיו – אומר שהוא נסחף אליהם, הוא לא רצה, לא היתה לו ברירה. הוא התנגד למשטר, אבל לא יכול היה להתמודד עם הצלחותיו. השופט האמריקאי, שדן אותו למוות, אומר לו שהוא הרוויח את עונש המוות שלו בפעם הראשונה שבה דן למוות אדם שידע שהוא חף מפשע.

ויהי בימי שפוט השופטים: רש”י אומר, בימים האיומים שבהם שפטו את השופטים. ואף על פי כן, מאחר והשופטים שותפים לפשעי מלחמה, יעמדו נא גם הם לדין. לכיבוש, על כל פשעיו, לא היה קיום אלמלא פרקליטי שטן עמדו להגן עליו ושופטים בגלימה שבכו בלילה, לא נשמע קולם, ואחר כך אישרו באנחה את מה שמצפונם אמר להם שהוא אסור. בית המשפט הישראלי אישר עינויים, חטיפה, נישול, הרג בלתי חוקי, גירוש. בשנות ה-90, רווחה האגדה על בית המשפט הליברלי, שיציל אותנו מעצמנו; זו אולי ההצלחה הגדולה ביותר של אהרן ברק, האיש שדחה דיון על מדיניות המגן האנושי של ישראל במשך חמש שנים. פשעי המלחמה של ישדאל תמיד לוו באצטלה משפטית.

אז ייעשה צדק, לו גם יפלו השמיים. ידונו בתי הדין את אהרן ברק, אסתר חיות, ונעם סולברג. ברק וחיות יוכלו לטעון, כמו ינינג, שהם לא רצו, זו לא היתה כוונתם, שהם ניסו לעשות טוב. את החשבון איתם על פשעיהם כלפי אזרחים ישראלים, יצטרך לנהל הציבור הישראלי; אבל את החשבון על פשעי מלחמה כנגד תושבים מוגנים, שהם אמורים היו להיות ההגנה האחרונה שלהם, ינהלו נא בתי הדין הבינלאומיים. למזלם, המשפט הבינלאומי כבר לא מקבל את עונש המוות. אבל ישבו נא על ספסל הנאשמים, ספסל נאשמים מוחשי ולא היסטורי: שם מקומם. והכבוד לבצלם שמעז להצביע על כך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רפובליקה, אם תבינו מה היא

המילה שראשי השב”כ ודורית בייניש גיששו אחריה לא מובנת מאליה

צפיתי אתמול (ג’) ב”נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית”, סרטו של שי גל. למרבה הצער, כמי שקרא את הספרים, הסרט לא הצליח להתעלות לרמתם של הטקסטים. היו בו מעט מדי דברים חדשים, אם כי למדנו שאנשי המחתרת האימתניים, אלה שהשב”כ לא הצליח לגלות במשך ארבע שנים, נפלו בשני תרגילי חקירה מטומטמים להפליא: בשני מקרים שונים נחקרים התבקשו לכתוב על פתק שמות של חברים במחתרת, ובשני המקרים הם הסכימו. עם זאת, מי שלא מסוגל לדקלם מתוך שינה מיהם יהודה עציון ומנחם לבני – בזבוז משווע של מקום במוח, תצטרכו להודות – ילמד כנראה הרבה, והסרט עשוי היטב. נקודה חשובה שיש לעמוד עליה היא שמטעמי זהירות משפטית, הרחיבו יוצרי הסרט תיאורים על חלקו של משה לוינגר, שלמרבה השמחה איננו עוד איתנו, ובהתאם צמצמו את חלקם של הרבנים האחרים, אלה שעדיין מסוגלים לתבוע דיבה.

יש בסרט נקודה שאני רוצה להתמקד בה: אחרי התיאור המותח של פעילות המחתרת והפעילות של השב”כ נגדה, מגיע האנטיקליימקס. זמן קצר לאחר המעצר מתחילה תנועה לחנינה של הרוצחים והפושעים; יהודה עציון, מרואיין עיקרי בסרט, צוחק שהתנועה לחנינה החלה עוד קודם למעצר של המפגעים. כזכור, הם נעצרו כשהם מטמינים מטעני חבלה באוטובוסים פלסטיניים. אנשי השב”כ – כרמי גילון ויעקב פרי – ודורית בייניש (אז התובעת ולימים נשיאת בית המשפט העליון) לא מצליחים להבין את האהדה הציבורית לרוצחים: הם מגששים אחרי מילים מתאימות לתאר את חומרת המעשים של הטרוריסטים, ונכשלים. הם שבים שוב ושוב לנקודה של הפרת חוק.

ובכן, כמובן, פושעים הם מפירי חוק. אבל מה חשיבותו של החוק? עציון, איש מבריק ונורא, מקפל את הטיעונים של השב”כניקים ובייניש בנחת ובקלות: כן, הוא הפר את החוק. כולם מפרים את החוק. עברת באור אדום? חשבת על זה יותר מדי? לא? יש שאלות חשובות הרבה יותר, הוא אומר בשלווה. השאלה האם להחליט לפגוע במכוון באדם אחר היא שאלה הרבה יותר חשובה מהשאלה אם תוך כדי כך הפרת את החוק.

וכמובן שהוא צודק. אלא אם אתה דמות סטריאוטיפית בנטיית Lawful Neutral ממשחק מו”ד, החוק לעולם איננו המטרה: הוא כלי להשגתה. החברה מעצבת את החוקים שהיא רוצה שישקפו את ערכיה ואת דמותה. אפילו בייניש לא תנסה לטעון שהפרקליטות אוכפת כל חוק וחוק. ומה שהשתקף מהאהדה הציבורית לרוצחים היה דבר פשוט למדי: החוק שאוסר על רצח מקובל על חלק ניכר באוכלוסיה, כל זמן שהוא לא מגן על פלסטינים. הרוצחים, אחרי הכל, לא הרגו רק “מחבלים”, כפי שהם ראו אותם, אלא גם קורבנות רנדומליים לגמרי במכללה האיסלמית ותכננו להרוג מאות נוספים באוטובוסים. (כאן, יש לציין, דעתו של עציון לא נוחה: הוא אומר שאנשי המחתרת, שאת חלקם הקפיד לא להכיר, החלו להרוג פלסטינים באשר הם פלסטינים ולא הקפידו על פגיעה במטרות ראויות.)

המילה שאנשי השב”כ מגששים אחריה כדי להסביר מה כל כך נורא ברוצחים לאומניים שיוצאים מהכלא אחרי שבע שנים בלבד (שאר חברי המחתרת שוחררו הרבה קודם), מה רע בשיתוף הפעולה האוהד איתם בכל הדרגים, מהסוהר עד ראש הממשלה שמיר והנשיא הרצוג, היא “רפובליקה.” רפובליקה, מילולית (res publica במקור), היא “ענייני הציבור.” משמעותה המינימלית ביותר היא משטר שבו האזרחים מוותרים על זכותם להפעיל אלימות ומעבירים אותה למדינה, בתקווה – לעתים קרובות, אמנם, תקוות שווא – שהיא תעשה בה שימוש נבון ומוגבל. מלכתחילה, וכאן אנחנו נמצאים לחלוטין בטריטוריית הגאונות הרומאית, הרפובליקה שייכת לאזרחיה, והמושג “אזרחות” איננו מוגבל אתנית. (אתונה היתה מדינה, אבל לתושביה לא היה מושג בפני עצמו של אתונה: בבואם לומר “הבה נלך לאתונה”, הם אמרו מילולית “הבה נלך אל האתונאים”).

למותר לציים שאין רפובליקה שעמדה בתנאי הזה ללא סייג, מהרומאים והלאה. קל היה, ולעתים תכופות אכן כך קרה, שמושג האזרחות שימש להדרה של אחרים וכסימון הגבול. ידוע לשמצה החוק של פריקלס, ששלל את אזרחותם של אתונאים שרק אחד מאבותיהם היה אתונאי (ולימים, כשיפרוץ בבכי בעת קבורת בנו החוקי האחרון, ייכנס האירוע לאגדה, משום שהיו שראו בכך נקמת הגורל על פגיעה מרושעת בזכויותיהם של רבים כל כך). אבל אזרחות היתה אידיאל, ומחוקקים וקיסרים טובים התגאו בכך שאינם מפלים בין אזרח וגר. התפיסה הזו חדרה אפילו אל התנ”ך, לפני שכותבי התלמוד חנקו אותה: “משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה; כי אני יהוה אלוהיכם.”

צורת המשטר הרפובליקנית התעוררה לחיים לתקופה קצרה בימי הביניים, ונחנקה שוב. היא שבה לחיים בארה”ב ובצרפת במאה ה-18. וכמובן, היא לא היתה נטולת בעיות; הדברים ידועים. ועדיין, מדינה שמעניקה צדק לכל היא אידיאל מערבי. “רפובליקה, אם תוכלו להחזיק בה”, אמר בנג’מין פרנקלין כשנשאל מה צורת המשטר שבחרה ועידת החוקה; ו-220 אחר כך יצטט ברק אובמה את הפתיחה של החוקה, שבה מוצהר שמטרתה היא a more perfect union, כדי להצביע על כך שארה”ב היא מדינה בהתהוות, שמשנה את עצמה כך שתתאים את עצמה למספר הגדול של אזרחיה. בתיאוריה, על כל פנים; יש יסוד להניח שבפועל היא נסוגה לאוליגרכיה פלוטוקרטית.

הבעיה של בייניש, גילון ופרי היא שביהדות אין מסורת רפובליקנית. במקרה הטוב, המסורת היא אוליגרכית (שלטון רבנים); במקרה הרע יותר, היא מלוכנית במובן ההלניסטי של המושג (ההלכה לא התפתחה משם.) המילה “דמוקרטיה” נעדרת ממגילת העצמאות; אין זה מקרה. גם אין זה מקרה שההבטחה שהיא “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום” מוגבלת מיד באמירה “על פי חזונם של נביאי ישראל.” בהיסטוריה היהודית אין רפובליקה. ואכן אין כאן: יש כאן מדינה יהודית, היא מדינת ישראל. לא במקרה, ממשיכה המגילה וקוראת “אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד […] ולעמוד לימינו במערכה הגדולה של שאיפת הדורות לגאולת ישראל.” מדינה יהודית שמטרתה גאולה.

וגאולה היא בדיוק מה שיהודה עציון רוצה. וגאולה, כפי שהוא רואה אותה, בהתגלמה בבניית המקדש מחדש ושעבוד העמים הסובבים (”אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד”), נשענת על מסורת יהודית ארוכה. מסורת שמוכרת, ולו במעומעם, לכל יהודי החי בישראל.

ולכן, אנשי השב”כ יכולים להעמיד נגד עציון ותכניתו טיעונים טקטיים – הריסת אל אקצה תוביל למלחמת גוג ומגוג, עם מחיר מטורף – ובו זמנית נאלצים להודות בכך שהוא מודע לכך היטב, ושמלחמת גוג ומגוג איננה מבחינתו הבאג אלא הפיצ’ר.

מבין כל חולייה של תנועת ההשכלה היהודית הפגומה, היעדר מסורת רפובליקנית הוא כנראה הכשל הגדול ביותר. הכשל הגדול ביותר של הציונות הוא ההצמדות לתפיסה גאןלית, שעציון הוא תוצאה מתבקשת שלה. אחרי הכל, אם המטרה היא גאולה, ואם אנחנו מקימים פה מדינת אדונים יהודית, זו של עציון פשוט שורשית יותר. מי שמשחק במונחים האלה, ומי שנמנע מלהכניס את תושבי ישראל אל תוך ההיסטוריה, כרפובליקה, יכול כמובן להיראות נדהם מהתוצאות: אבל הוא נראה גם די מטופש.

ועוד דבר אחד: לא, לא סיימתי עם עזה. אבל דפיקת הראש בקיר הזה כואבת טיפה יותר מדי. אחזור אליה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)