החברים של ג'ורג'

עדכון מחזית הלוחמה המשפטית

ולמלשינים אל תהי תקווה

“התובע [שי גליק] הוא דילטור, מלשין, או בלשון העם ‘שטינקר’. התובע הוא פעיל ימין מוכר, שפועל כאותן הציפורים המנקות את שיניו של התנין: בעוד ארגונים כמו ‘אם תרצו’ פועלים בחסות ממשלתית, התובע מסתער על השיירים של פעילותן. פעילות הרדיפה וההלשנה של התובע היא עיקר פעילותו הציבורית, ולשם כך הקים ארגון המכונה בצלמו, שמספק לו את המשאבים לפעילות הרדיפה שלו.”

כך תיארתי את שמאי (”שי”) גליק בכתב ההגנה שהגשתי בתביעת הסרק שהגיש נגדי (39526-07/17, אם יש לכם זמן לבזבז) ביולי 2017. השבוע נמחקה התביעה הזו (יחד עם התביעה שהגשתי נגד גליק), אנחנו עדיין מחכים להוצאות, אבל נרשמה הצלחה בלתי צפויה: סעיף 3 להסכם קובע כי “הצדדים מבינים כי ככל הניתן יש לשמור את הוויכוח האידיאולוגי ביניהם לזירה הציבורית והם מתחייבים לעשות ככל שביכולתם כדי להמנע מהגשת תביעות לשון הרע הקשורות לאותם ויכוחים אידיאולוגיים […] הצדדים מבינים גם שיתכן שבית המשפט יהיה מוסמך להוציא צו חוסם כנגד מי מהם שיגיש תביעות מרובות בעילה של לשון הרע בנסיבות כאלה.” ההדגשה שלי.

למה זה חשוב? ובכן, פה צריך לחזור אחורה כמה שנים. לגליק יש היסטוריה ארוכה של התקפות אישיות עלי ואיומים עלי ועל זוגתי, גלינה ווקס. הנה דוגמא קלאסית.

תכתובת בין שמאי גליק לבת-זוגו של יוסי גורביץ, כפי שהוגשה לבית-המשפט

גליק הפך את ההצקה וההתקפה האישית לאמנות. יש לי עור עבה ועל כן השתדלתי פשוט להתעלם ממנו. האיש מותיר רושם של אדם שזקוק נואשות של תשומת לב, במיוחד של יריביו, ושהוא זקוק להכרה מהם. על כן הקפדתי שלא לתת לו כזו וסירבתי לבקשות החברות הנלעגות שלו בפייסבוק. ההתקפות של גליק עלי היו בשיאן בשנים 2014-2016, במהלך ואחרי צוק איתן, במהלכן הוא איים שהגיש נגדי תלונה במשטרה (תלונה שכפי שבדקתי לא הוגשה), הפך את הפעילות שלי בארגון יש דין למוקד לחץ על הארגון (בשלל טענות שווא, שהחוזרת שבהן היא שהייתי “מנהל בכיר” שם) וניהל לוחמה פסיכולוגית נגד גלינה. לאחר עוד סיבוב של השמצות שלי פשוט נמאס לי, וסחמתי את החלאן בפייסבוק.

חלפה כשנה וחצי. בסוף מאי 2017 כתבתי את “הצל שלי ואני”, שבו פירטתי על מחלת הדכאון שאני סובל ממנה. כמה ימים לאחר מכן, כתבתי פוסט נוסף. למחרת בבוקר, גיליתי שהפטריה שלי חזרה. קיבלתי מייל מאדם לא ידוע, אחד שמאי גליק, שהיתה בו כותרת בלבד: “לא פרשת בגלל הדכאון?” שאלתי “מי אדוני”, כי באותה העת לא ידעתי ששי גליק הוא nom du guerre של שמאי גליק, שם שמיועד ליצור הטעיה. החלאן זיהה את עצמו, וזה המשיך כך:

glickpic

זמן קצר לאחר מכן פרסמתי בפייסבוק ובטוויטר צילום מסך של הפניה של גליק, עם הכיתוב “שי גליק, שמכונה גם שמאי גליק, ממשיך להפגין קלאסה אחרי שחסמתי את השרץ בפייסבוק.”

מבלי לשים לב, ומתוך אמונת שווא בחופש הביטוי בישראל, נכנסתי לטווח הלוחמה המשפטית של גליק.

[…]

בשנה וחצי שחלפו מאז שחסמתי אותו בפייסבוק, גליק הפך לסוג של אימפריית דומן. הוא הגדיר את עצמו בגאווה כ”סוג של טרוריסט.” גליק התמחה בביטול אירועים של אנשי וארגוני שמאל. לדבריו-שלו בקישור לעיל, יש לו שתי שיטות: הצפת אנשים שאחראים על האירוע בסמסים מהאספסוף המוסת שלו עד שהם נכנעים, ואם זה לא עובד, הוא מתקשר למשטרה ומודיע שתהיה אלימות במקום האירוע. המשטרה, שממילא לא נלהבת יותר מדי להגן על אירועים של מתנגדי משטר, שמחה על ההזדמנות לתירוץ לבטל את האירוע.

טרור, נזכיר, הוא הפצת אימה לשם השגת מטרה פוליטית. גליק משתמש באיומים באלימות כאמצעי לביטול אירועים, ובמידת הצורך הוא מפעיל פוליטיקאים – בולטת לרעה מירי רגב – כדי להפעיל לחץ ציבורי לסגירת אירועים או מקומות שבו הם נערכים. את סוג הטרור הזה ממשלת ישראל דווקא מחבבת.

גליק לוקח אחריות על ביטול עשרות אירועים של ארגון שוברים שתיקה (מספר מוגזם, ממה שהבנתי; האיש אוהב לקחת קרדיט), ובמידה מוצדקת יותר על סגירת גלריה ברבור, ביטול הופעות של האמן ארקדי זיידס, הצליח להביא לביטול ההשתתפות של ארגון “עמק שווה” בפרויקט “בתים מבפנים”, ועוד. כאשר גליק מצליח באחד ממופעי סתימת הפיות שלו, הוא נוהג להתרברב ולכתוב בפייסבוק “ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם”. מאוחר יותר, משהבין שמדובר באיום, שינה את הנוסח ל”ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם – במסגרת החוק.”

אולי המעשה השפל ביותר שעשה גליק – על כל פנים, מאלה שאני יודע עליהם – היה נסיון לשיבוש חתונתה של יולי נוביק, בשעתו מנכ”לית שוברים שתיקה, באמצעות הפגנה. אחר כך כתב בפייסבוק, המכשיר רב העוצמה בהיסטוריה להפצת שנאה, “ברוכה השבה לעולם הרווקות, מאחל לך יולי שיהיה לך רק רע בחיים.”

איך הייתם מכנים אדם כזה?

[…]

לא הייתי מספיק ערני לכך, אבל שובו של גליק לחיי סימן שלב חדש במאבק שלו. במאי 2017 הגיש גליק את תביעת הדיבה הראשונה שלו, כנגד שוברים שתיקה. הארגון סירב להגיב לאיזו שטות של גליק בציינו שמדובר בטרול ושקרן. זה הספיק לגליק להגיש תביעת דיבה. הוא הגיש אותה בבית המשפט לתביעות קטנות בכפר סבא.

נעמוד רגע על השיטה שבה ניהל גליק את המערכות המשפטיות שלו. הוא הגיש תביעות נגד ארבעה אנשים וגופים עד כה: ראשית שוברים שתיקה, אחר כך אני, אחר כך אודי אלוני, והקורבן האחרון היתה ענת מטר. השיטה היתה קבועה: פניה לבית משפט לתביעות קטנות. האגרה שם היא רק 300 ש”ח. זה הכל. וכפי שציינתי בכתב ההגנה, משהתברר לי שמדובר בשיטה:

“[אני מבקש] לדחות על הסף את תביעת השווא של מר גליק, ולהשית עליו קנס גדול למען יראו וייראו, כדי שלא יהפוך נבל ברשות התורה את בית המשפט לתביעות קטנות למכונה לתביעות SLAPP בעלות של 300 ש”ח.”

המסלול היה קבוע: גליק היה מורח כמה שיותר זמן בבית המשפט לתביעות קטנות, התיק היה עובר משם לבית משפט השלום, עוד מריחת זמן – ובסופו של דבר, התביעה נדחית. פעם אחר פעם הובהר לגליק שבית המשפט לתביעות קטנות איננו המקום להגשת תביעת לשון הרע, ופעם אחר פעם הוא בחר להתחיל שם.

לכלל של “התביעה נדחית” יש חריג אחד: אודי אלוני לא התייצב לדיון בבית המשפט ומשם דברים הסתבכו (והתביעה עדיין עומדת, ואל תעשו את הטעות הזו.)

אבל עד שהתביעה נדחית, גליק מבזבז את זמנם וכספם של קורבנותיו, גורם להם מעמסה ומועקה, ואנשים שעושים דברים רציניים צריכים לתת לשי גליק תשומת לב שלה הוא תאב כל כך – תאב כנראה יותר מאשר לכסף, משום שעד כה התביעות לא הועילו לו.

במקרה של שוברים שתיקה, גליק שילם לארגון פיצויים של 1,500 ש”ח בסך הכל – הרבה פחות מהזמן והכסף שהארגון הקדיש לנושא. במקרה שלי, שאלת ההוצאות עדיין פתוחה, אבל ספק אם הם יחזירו לי את הלילות חסרי השינה. מה אם תיפול על השופט הלא נכון, מה אם תעשה טעות קריטית בעדות, מה אם. וכל זה בגלל גידוף שגרתי למדי, גידוף שכלל איננו דיבה.

כשיצאתי למסע המיותר ברובו הזה, כלל לא חשבתי שהוא יגיע למשפט. יש בישראל הלכות לשון הרע ברורות למדי. הלכת בן גביר העניקה לאיתמר בן גביר פיצוי של שקל אחד על הכינוי “נאצי קטן.” פס”ד אם תרצו, המאוחר ממנו, קבע שתביעות כאלה צריכות להדחות על ידי בית המשפט. כתבתי אז, בבטחון שהתברר כמופרז, ש”זה נצחון גדול לזכות הדיבור בישראל, ונצחון עוד יותר גדול למאבק בבריונות המאורגנת. […] וזה נגמר. לא יהיו יותר תביעות כאלה. הפסיקה של העליון מחסלת אותן.” לא העלתי על דעתי שמשפט כזה יכול להמשך שנתיים. אחרי הכל ולמרות הכל, נשארו בי שרידי אמונה במערכת הצדק הישראלית.

ואולי עכשיו, אחרי סעיף 3 בפסק הדין, מסע הרדיפה המשפטי של גליק ייבלם. אם הוא יתבע אתכם על קשקוש כלשהו, כמנהגו, הפנו את בית המשפט לפסק הדין הזה. אולי זה יעזור בפעם הבאה ששופט לא ירצה לעשות את העבודה שלו, קרי לפסוק.

[…]

אבל, בסופו של דבר, הנצחון האמיתי שייך לענת מטר. במקרה שלה, נאלץ גליק בשפל רוח להסכים לפשרה שבמסגרתה הוא ימשוך את התביעה בתנאי שענת מטר תפרסם פוסט בפייסבוק שמבהיר מדוע כינתה אותו “ארכי פאשיסט.” דבריה של מטר ראויים לציטוט:

“בהקשר הנוכחי כדאי להזכיר את מקומה המרכזי של ההלשנה במשטר פאשיסטי, או בעל תווים פאשיסטיים ניכרים. בניסוי החינוכי המפורסם, ‘הגל השלישי’, תופעה של הלשנה נרשמה כאחד הסממנים המובהקים שאפיינו את גלישת התלמידים לקבלה של פאשיזם. מחזהו של ברכט, ‘המלשין’, הוא אולי הביטוי החזק והמתומצת ביותר לאימת ההלשנה: התגייסותו של האזרח מן השורה לשמש זרוע של המשטר ולהודיע על כל מופע של חריגה מהתכתיב הלאומי-קונסנסואלי.

“מהתובנה הזו של האידיאולוגיה הפאשיסטית נגזרת ההגדרה של הפשיסט כמי שפועל להשתקה, בשם טובת האומה כביכול, להלשנה על קולות ביקורתיים עפ”ר משמאל שיוצאים מהשורה וסימונם כאויבים, בוגדים וכו’.

“לפיכך, בהתאם לפעילותו של שי גליק וגישתו למוסדות, ארגונים שמביעים עמדות החורגות כאמור מתכתיבי השלטון, תיאורו כפאשיסט הינו להבנתי המקצועית ולדעתי מדויק.”

לקח נוסף מהפרשה שלי הוא שבריונים הם פחדנים: גליק היה להוט מאד להמשיך את התביעה – עד הרגע שבו הגשתי נגדו תביעת דיבה משלי בשל טענות שקריות, וציינתי שמדובר בזדון מובהק.

glick_defame1

מהרגע הזה, עשה גליק הכל כדי לסיים את התביעה. יתכן שהיא הסתיימה טוב יחסית בדיוק בשל כך. לקח שיש לזכור, אם תמצאו עצמכם מול הארכי פאשיסט (ראו פירוט לעיל) גליק או דומיו.

וכל הזדים, ברגע יאבדו; ומלכות הרשעה מהרה תעקור ותשבר ותכלה.

(יוסי גורביץ)

מותק, הנכבה נעלמה

יחיאל חורב, לשעבר ראש המלמ”ב, עושה לנו NKVD

מי שעוקב אחרי עלילותיה המשונות של מערכת הבטחון הישראלי מכיר את שמו של יחיאל חורב בעיקר לשלילה, כמי שאחראי על סתימת פיות והעלמת אזרחים. חורב היה ראש המלמ”ב, ארגון השושו הפחות מוכר בישראל, במשך תקופה לא סבירה של 21 שנים (1986-2007), וכפי שחשפו בסוף השבוע ארגון עקבות והגר שיזף ב”הארץ”, הוא לקח על עצמו לשפץ את ההיסטוריה הישראלית, או, אם לדייק, להעלים את הנכבה. (גילוי נאות: לפני שנים עבדתי לצד ליאור יבנה, ממייסדי עקבות, והגר שיזף ביש דין. אני ממליץ על החוויה בחום.)

מה קרה םה? די פשוט. המנדט של המלמ”ב עמום למדי, כמקובל בארגוני שושו, אבל הוא אחראי בעיקר על פיקוח על כל מה שקשור לתוכנית הנשק הגרעיני שמפעילה ישראל (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). לפני 17 שנים עלה חורב על ראיון גאוני. הוא הודיע לשלל הארכיונים הרשמיים והפרטיים בארץ שהוא ואנשיו מתכוונים לעבור על המסמכים שלהם ולסנן מתוכם כל מידע שנודע לתוכנית הגרעין דלעיל. נשמע הגיוני, לא?

רק שכרגיל, זה לא נעצר שם. התירוץ הבטחוני היה, כתמיד, רק תירוץ. תוך זמן קצר החל המלמ”ב להורות על הכנסתם של מסמכים הנוגעים לנכבה לכספות, ובמקום שבו יש לו יותר השפעה, פשוט החרים אותם. במקרים אחרים, הארגון הורה על צנזורם של מסמכים.

חורב אמר לשיזף בגלוי שהמטרה של העלמת המסמכים היא לסייע להכחשת הנכבה: חוקרים של הטיהור האתני שהתרחש פה ב-1947-1948 יתקשו לבסס את הטענות שלהם, אם המסמכים שהם צריכים נעלמים מהארכיונים. לא במקרה, חורב וחבר מרעיו הורו גם על העלמת מסמכים שכבר צוטטו במחקרים אקדמיים. בתגובה לשאלה של שיזף, “בני מוריס כבר כתב על המסמך הזה, אז מה ההגיון להשאיר אותו חסוי?” עונה חורב:

"אני לא זוכר את המסמך המדובר, אבל אם הוא ציטט ממנו, אבל אין את המסמך עצמו, אז העובדות שלו לא חזקות. אם הוא יגיד 'כן, יש לי את המסמך', עם זה אני לא יכול להתווכח. אבל אם הוא רק אומר שזה כתוב שם, יכול להיות שזה נכון ויכול להיות שזה לא נכון. אם המסמך כבר היה בחוץ והיו סוגרים אותו בארכיון, הייתי אומר שזו טיפשות. אבל אם מישהו ציטט משהו, זה הבדל של יום ולילה מבחינת תקפות הראיה שהבאת".

על שלושה שקרים הציונות עומדת: על כך ש”פלסטינה היא מולדת היהודים”, שקר שחוצפתו מדהימה לאור העובדה שרוב היהודים כאן הם מהגרים וצאצאי מהגרים; על כך ש”הארץ היתה ריקה” כאשר הציונים חדרו אליה; ועל השקר שב-1947-1948 לא היה גירוש המוני וטבח של האוכלוסיה הילידה, אלא שהיא “ברחה.” למה ברחה?

לא מסובך להפריך כל אחד מהשקרים הללו. הראשון, למשל, מרוקן ממשמעות את המושג של “מולדת.” את השני מפריכים רישומי המסים העות’מנים. הטיהור האתני של 1947-48 מתועד לעייפה. בעוד ששני השקרים הראשונים הם לתצרוכת פנימית בעיקרם, השקר השלישי הוא הבעייתי ביותר מבחינת הממשלה: מעט מאד אנשים בעולם מקבלים אותו. ובעידן שבו הקונגרס האמריקאי מתחיל לדון – הכל בשלבים ראשוניים מאד – בפיצויים לצאצאי העבדים, הרעיון של דיון פתוח על מה שעשתה ממשלת ישראל בשנות הנכבה מטריד את הממשלה הנוכחית מאד.

אז מצד אחד, מנהלים מאבק מטופש להפליא כנגד ה-BDS, ומצד שני, מסוכן יותר, מגבילים את הגישה לאמת. גונבים מאיתנו את האמת ההיסטורית שלנו, את היכולת שלנו לעשות חשבון נפש, את היכולת שלנו להבין מה עשו אבותינו ומאיפה אנחנו באים, להבין את שכנינו ואת הדרך אל מחוץ למלכודת שבה אנחנו חיים.

המדינה הדמוקרטית היחידה בעיני עצמה עוסקת כבר 17 שנים, בשם הבטחון המהולל, בשכתוב היסטוריה ברמה שלא נראתה מאז ימי קומיסרי התרבות של סטאלין. ובמסגרת הטירוף של מלחמת צריבת התודעה, ההתנהלות הזו נראית להמוני ישראלים הגיונית לגמרי. אם יתהו על משהו, הם יתהו למה הדברים ההם תועדו בכלל ומי צריך לדעת את זה. כפי שכבר נכתב פה, במובנים מסוימים ישראל היא מדינה מזרח אירופית טיפוסית. לא במקרה קל לממשלת הימין להתחבר למשפצי ההיסטוריה מהונגריה ופולין.

אבל ממשלת פולין יכולה ליצור מצג שווא על מערכת היחסים של מדינתה והמיעוט היהודי שלה ככל שיעלה על רוחה; לכל היותר תרעיל את נפש האוכלוסיה שלה ותגדל דור חדש של מכחישי הפניית הגב הגדולה והביזה המסיבית. כשממשלת ישראל מחנכת את האוכלוסיה שלה שלא היתה נכבה – הנה, לך תמצא את המסמכים? מה הטיעונים שלך בכלל? – היא דוחפת את האוכלוסיה למלחמת נצח. מי ששולט בהווה שולט בעבר, ומי ששולט בעבר שולט בעתיד. והעתיד שממשלת ישראל רוצה, כפי שאמר ראש הממשלה, היא חיי נצח על החרב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הערה על תרבות השקר של צה”ל

ושתי הערות נוספות על תחקיר דין יששכרוף

למען ה-hasbara מותר לשקר: תחקיר של ברוך קרא שפורסם אמש בתכנית "המקור" (ה’) עסק בפרשת דין יששכרוף שהסעירה בשעתו את המדינה. אירוע מרכזי בפרשה היתה התייצבותו של אחד עמרי סיינר, רס”ן שלם בצה”ל, יחד עם שורה של חיילים אחרים. סיינר תיאר את עצמו כמ”פ של יששכרוף והחיילים תיארו את עצמם כחיילים ששירתו איתו; כולם טענו שהאירוע לא התרחש; כולם הישירו אצבע אל המצלמה, וכולם טענו שיששכרוף שיקר.

וכולם שיקרו.

אתמול נחשפה האמת ששוברים שתיקה ניסו, בהצלחה חלקית מאד, להוציא לתקשורת: שסיינר לא היה המ”פ של יששכרוף בתקופה המדוברת ושהאירוע התרחש בתקופת המ”פ הקודם, דן סוריאנו. האחרון אמר מפורשות שהוא לא הכיר את רוב החיילים שהופיעו בסרטון ההוא.

מה מניע אנשים כמו סיינר והבוס שלו ב”מילואימניקים בחזית”, עמית דרי, לשקר? זה די ברור, הם חיים מהשקרים הללו. הם תועמלנים מקצועיים. גורמים עלומים מעבירים להם מיליוני שקלים כדי שיפיצו את השקרים שלהם. אירונית, בהתחשב בטענה הקבועה נגד שו”ש = “למה בחו”ל” – עיקר הפעילות של דרי וסיינר היא בחו”ל.

אבל מה גורם לקבוצה של סתם חיילים לבוא ולהעליל כך (חלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך) על הקצין שלהם? משום שצה”ל והכיבוש בנויים על שקר. משקר החייל למ”מ שלו, משקר המ”מ למ”פ, וזה למג”ד וכן הלאה עד לרמטכ”ל. והם משקרים גם לציבור. הציבור, מצידו, אוהב שמשקרים לו. אחרי הכל, הוא יישן פחות טוב בלילה אם יידע מה בניו עושים. הכיבוש מבוסס על שקרים לציבור ואיננו יכול לעמוד בלעדיהם; והחיילים יודעים אינסטינקטיבית מה תפקידם: לשקר. ויש מספיק מהם שיעשו זאת בהתלהבות ובהנאה.

גלימות במקום מגפיים: הכיבוש לא היה עומד ללא משפטנים שיצדיקו אותו, שיעטו אותו באצטלה מכובדת. אתמול הוכיחה הפרקליטה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, עד כמה נחושים הפרקליטים להתייצב גם לצד מערכת ה-hasbara. ליטמן הכחישה שהיתה כוונה פוליטית בנסיון ההעמדה לדין של יששכרוף, אבל לא הצליחה להסביר איך יצאה ההודעה חסרת התקדים שלה, שקבעה – לפי ההזמנה של סיינר ודרי – שיששכרוף הוא שקרן.

השקר שעליו לא התעכבה התכנית של דרוקר היה אחר. ההעמדה לדין של יששכרוף היתה צעד קיצון לא רק משום שמדובר היה בצעד פוליטי למשעי; הוא היה צעד קיצון משום שכעקרון, כחלק מטיוח הפשעים בגדה, הפרקליטות לא מעמידה לדין חיילים לשעבר. השיטה פשוטה: מצ”ח והפרקליטות הצבאית מורחים את הזמן עד שהחייל המעוול יוצא מגדר חוק השיפוט הצבאי, ואז אומרים שמה לעשות, אין להם סמכות עליו. אם הפרקליטות האזרחית רוצה, שתטפל. הפרקליטות מקפידה לא למסור נתונים, אבל המספרים של חיילים לשעבר שמועמדים לדין באזרחות על עבירות כנגד פלסטינים הם אפסיים.

כשקרא הציק לליטמן בכך שהציג לה עדות אחרת על התעללות, ליטמן התחמקה ואמרה שלא כך מנהלים חקירה. זה נכון. אבל על כל עובד ציבור שנודע לו על עבירה חלה החובה לדווח עליה. עכשיו נראה אם ליטמן תעשה את המינימום הנדרש ממנה. אל תעצרו את נשימתכם. היא רקובה כמו המשטר שהיא מסנגרת עליו, ומי שמפקח עליה – שי ניצן – רקוב ממנה.

הכלב שלא נבח: ואחרי הכל, קרא ודרוקר נכשלו במשימתם. סוריאנו אומר להם שהוא לא מבין בכלל למה מתייחסים לתקרית של יששכרוף, שהוא יכול לספר סיפורים הרבה יותר גרועים על חברון, שאלה זוטות. ואתה עוצר את נשימתך: האם זה יקרה? האם קרא יזמין אותו לפרט?

כמובן שלא. זה היה הורס את המשחק. והמשחק הוא העמדת פנים שאנחנו רודפי צדק. אנחנו נעמת את יששכרוף עם סיינר ודרי ואפילו נגבה עדות מפלסטיני מזדמן, אבל נקפיד לומר שהתקרית היא חריגה. שישו בני מעיכם, צופים יקרים: הכל בסדר. הכל היה תקרית מבודדת. ואם המ”פ אומר שיש דברים גרועים יותר, נקפיד לא לדעת מה הם. עלו על משכבכם בשלום. במופלא ממכם אל תדרשו.

אחרי הכל, אתם לא רוצים להיות דין יששכרוף החדש, נכון? זה דורש מחירים קשים לעיכול. יש גבול לרדיקליות שהתקשורת הישראלית מרשה לעצמה. אתמול דרוקר וקרא התוו אותו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

משטרת ש"י ניצן

שני תיקים בשבוע האחרון מאפשרים לנו לראות איך פועל המחוז החולה ביותר של משטרת ישראל והבכיר הטייחן ביותר של הפרקליטות

(אזהרת טריגר: פגיעה מינית)

.

.

.

הבוקר (ג’) שוחרר ממעצרו מחמוד קטוסה, תושב דיר קדיס שנפל קורבן לעלילה תפורה בקווים גסים של משטרת ש”י והפרקליטות הצבאית. התיק הזה, שבו נחשד קטוסה באונס ילדה בת שבע על סמך אפס ראיות כמעט, מאפשר לנו להתבונן באופן שבו פועלת משטרת ישראל כשהיא חושבת שאין עליה שום פיקוח. המקום שבו המחלה המסוכנת הזו – אין דבר מסוכן מאשר כוח משטרה שאין עליו פיקוח אזרחי, להוציא צבא שאין עליו פיקוח כזה – פושה יותר מבכל מקום אחר הוא מחוז ש”י, ולא במקרה. זה מחוז שרוב מוחלט של תושביו אינם אזרחים ישראלים וששוטריו רואים בדיכוי האוכלוסיה חלק מרכזי מפעולתם.

נזכיר בתמצות את פרטי פרשת מחוז ש”י החדשה. בתחילת אפריל השנה הגיעו הוריה של ילדה מהתנחלות חרדית למשטרה והודיעו שביתם נאנסה. היה להם גם חשוד: שרת בית הספר, קטוסה. ההורים, על פי הדיווחים, זיהמו את שרשרת הראיות בכך שדיברו עם בתם על האפשרות שקטוסה הוא זה שפגע בה. פרט לעדותה של הילדה – שכאמור, זוהמה – אין כל ראיות נגד קטוסה. החוקרים שאלו אותו ביחס לתאריך אונס; משהתברר שיש לו אליבי, שינו החוקרים את תאריך האונס המשוער. תחילה חשבו החוקרים שהאונס בוצע בבית מסוים; שהסתבר שאין ראיות בבית ההוא, העבירו את מיקום האונס לבית אחר. גם שם לא נמצאו ראיות. המשפחה העבירה ראיות שעשויות למסור ראיות פורנזיות כלשהן לרשות המשטרה רק אתמול (ב’). שורה של עדים בהתנחלות שבה מתגוררת הילדה הביעו ספקות קשים ביחס לסיפור כולו, תיארו את קטוסה כאדם הגון ועובד ישר, וציינו שהסיפור המאוחר של המשטרה – כביכול גרר קטוסה את הילדה ברחוב מרכזי של ההתנחלות כשהיא בוכה וצועקת – רחוק מלהיות סביר.

חלק ניכר מזיהום הראיות בפרשה הזו, נראה, הוא באשמת המשפחה. משנודע לה על התקיפה, היא התעכבה זמן ניכר, התייעצה עם רב ואחר כך עם רופאת קופת חולים, ורק לאחר כל זה פנתה למשטרה. אף על פי כן, חלקה של משטרת ש”י בתפירת התיק עצום. קטוסה נעצר בתחילת מאי, בבית משפט צבאי כמובן, והוחזק במשך כ-50 ימים. במהלך התקופה הזו, הטילה משטרת ש”י צו איסור פרסום על הפרשה. המשטרה הגישה לפרקליטות הצבאית תיק ריק למעשה מראיות. זה לא הפריע לפרקליטות הצבאית להגיש כתב אישום חריף מאד.

ארגון ימין, חננו, שחרר את פרטי הפרשה לתקשורת בקול תרועה כחלק מנסיונו לתאר את האוכלוסיה הפלסטינית כטורפת מינית. חלק ניכר מהתקשורת הישראלית – ייזכר לכלימה ידיעות אחרונות – רצו עם הסיפור בלי לבדוק אותו. חלקים אחרים (זכורים לטובה יוסי אלי מערוץ 13 וג’וש בריינר מהארץ) פירקו את התיק תוך ימים, תוך אומץ ציבורי ניכר. לחינגה הלאומנית הצטרפו החשודים הרגילים בחברות בקו קלוקס קלאן, גלעד “הנער לעניינים מלוכלכים” ארדן, בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן.

כמו כל דבר שארדן נוגע בו, התיק הפך לחרא. הבוקר, כאמור, לא היתה לפרקליטות הצבאית ברירה אלא לשחרר את קטוסה ולגנוז את כתב האישום – זאת לאחר שמשטרת ש”י הציגה חידוש מעניין בתחום אכיפת החוק, איסוף ראיות לאחר הגשת כתב אישום. אבל, מאחר לכל הקלחת הזו צורף גם שי ניצן, הטייח הרשמי של מערכת המשפט הישראלית, לשחרור נלוותה אמירה רמוזה שקטוסה קשור איכשהו לפרשה.

כלומר, לקחו בן אדם, תפרו לו תיק, החזיקו אותו במעצר במשך יותר מ-50 ימים, ושאור השמש הראה שהתיק מופרך, שחררו את האיש בחוסר רצון – אבל המשיכו להשמיץ אותו.

פועל כאן וריאנט מקומי של חוק הפיל של אורוול. הוא מתאר כיצד, כמפקח משטרה בבורמה, נדרש פעם למצוא פיל אגרסיבי שהרג אדם ולהרוג אותו. מלווה בהמון בורמזי, הוא מוצא את הפיל, שנראה עכשיו רגוע לגמרי ולא מהווה כל סכנה. אורוול לא רוצה לירות בפיל, אבל יש מאחוריו המון. הוא יורה בפיל ופוצע אותו אנושות. מאוחר יותר, כשיתהה בינו ובין עצמו למה ירה בחיה שלא רצה לירות בה, הוא חש שכל כובד האימפריה עליו: אם לא יירה בפיל, אחרי כל בניית המתח הזו, הוא ייתפס כחלש וכשוטה בעיני הבורמזים. הוא נציג המשטר. אם המשטר ייתפס כחלש וכשוטה, מי יודע מה יקרה.

שי ניצן ומשטרת ש”י חייבים, על כן, להראות למקומיים למי יש יותר גדול. אין להם ברירה אלא לשחרר את קטוסה, אבל הם ינסו לפגוע בשמו הטוב תוך כדי זה. אל תסתכבו איתנו, הם אומרים לפלסטינים: לא תצאו טוב מזה גם אם לא עשיתם כלום.

אני מכיר, למרבה הצער, את פעילותה של משטרת ש”י במשך שנים. אפשר לומר בזהירות שאני לא מעריץ. ועדיין הלסת שלי נשמטה במקרה הזה. רמת הרשלנות, החאפריות, הבוא-נסגור-כבר-את-התיק-הזה-ונחסל-שווארמה, הגיעה השמימה. לרוע מזלה של משטרת ש”י, מקרה קטוסה מגיע צמוד מדי למקרה אחר, זה של דין יששכרוף.

יששכרוף הוא הדובר לשעבר של שוברים שתיקה. כזכור, שי ניצן שלח את משטרת ש”י למצוא את הפלסטיני שיששכרוף תיאר שתקף. משטרת ש”י מצאה תוך זמן קצר פלסטיני. לא את הפלסטיני הנכון – זו בכל זאת משטרת ש”י – אבל פלסטיני. מאחר וזה לא היה הפלסטיני הנכון, ובהתאם הוא לא תיאר את האירוע הנכון, מיהרו שי ניצן וחבר מרעיו – הבולטת שבהן היא המשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן – להודיע שיששכרוף שיקר ושהוא בדה את האירוע. זו הודעה נדירה מאד, אולי חסרת תקדים: הפרקליטות לא מחווה דעה על תיקים שהיא לא תובעת בהם.

דא עקא, שתוך זמן קצר שוברים שתיקה – לא משטרת ש”י – מצאו את הפלסטיני הנכון ודרשו שהפרקליטות תשנה את החלטתה. שלשום (א’) הודיעה ליטמן שהיא סוגרת את התיק כנגד יששכרוף מחוסר אשמה, אבל מושכת את הטענה שהוא שיקר. ליטמן הודתה שיששכרוף תקף את הפלסטיני, אבל איכשהו שכנעה את עצמה ואת הבוס שלה שאין אשמה. ניצן וליטמן לא סגרו את התיק באופן מביך כל כך מרצונם החופשי: יששכרוף עתר לבג”ץ בדרישה שניצן יקבל החלטה (מי שזוכר את המקרה שלי, יזכור שהפרקליטות אוהבת להשאיר תיקים כאלה פתוחים), ואם זה לא היה מספיק – את בג”ץ אפשר למרוח בדרך כלל לאיזה שנתיים – אז ביום חמישי רביב דרוקר ברוך קרא צפוי לשחרר תחקיר על התנהלות הפרקליטות בפרשת יששכרוף.

ואם אתם חושבים שההחלטה של ליטמן וניצן לסגור את התיק ארבעה ימים לפני התחקיר של דרוקר היא מקרית, יש לי גשר למכור לכם. נסדר לכם עשרה תשלומים, כמו לשרה נתניהו.

בהפרש של יומיים, קיבלנו שמערכת החוק שלנו רקובה מהמסד עד הטפחות, ומחוז ש”י הוא הרקוב שבאגפיה. יש לנו שני אנשים שמחוז ש”י ניסה לתפור להם תיק. האחד הוא פלסטיני והשני הוא מתנגד למשטר שהמשטר, ובכן, מתנגד לו. לגמרי יתכן, צריך לומר, שבאיזה מחוז רקוב דרומי המשטרה תתפור תיק אונס לבדואי או אתיופי; אבל הסבירות שתיק ברמת זה של קטוסה יעבור פרקליט או שופט קלושה. במחוז ש”י תפקידה של המשטרה הוא להיות זרועו הארוכה של השלטון לצרכי דיכוי האוכלוסיה המתקוממת. תפקידה להיות חותמת הגומי הראשונה, שלאחריה תתווסף זו של הפרקליטות הצבאית והשופט האוטומטי הצבאי, שיעניקו למעשה עוול משפטי את ההכשר. אין מה לראות כאן; משפטנים כבר חתמו על הכל. לכו הביתה.

וכך, לאור מה שאנחנו יודעים על מחוז ש”י ואדוניו בפרקליטות, יש להניח שמתנהלים תיקים כנגד פלסטינים והניצבים לצידם דרך קבע. רובם, למזלו של מחוז ש”י, לא רואים את אור השמש. אין מה לראות פה, אומרים לנו; אלה כולה פלסטינים, מצאנו אצלם משהו, אתם לא צריכים לדעת מה. זה סודי ובבית דין צבאי. לכו הביתה.

אז בפעם הבאה שיאמרו לכם שמשהו נסגר בבית דין צבאי, על דעתם של משטרת מחוז ש”י, בהסכמתם של שי ניצן ונורית ליטמן, בהסכמתו של שופט צבאי, שימו לב. יש סיכוי גבוה למדי שהרגע בוצע עוול בשמכם. יש סיכוי סביר מדי שאדם חף מפשע הוכנס לכלא על ידי אוכלי לחם הציבור. יש סיכוי לא מבוטל שכספי המסים שלכם משמשים לדיכוי הצדק.

(יוסי גורביץ)

האיש החזק-נבעך

נתניהו הדגים בשבוע האחרון את השטיק הקבוע של שליטים סמכותניים: דרישה לסמכויות על-חוקיות שבכל זאת, אפעס, לא מאפשרות להם ליישם את תכניותיהם

ההתפזרות של הכנסת השבוע היתה עוד צעד לקראת הפיכתו של בנימין נתניהו לשליט יחיד, ובו זמנית הוכיחה את חולשותו. לפני 45 ימים, נתניהו הכריז בקול תרועה על נצחון ענק בבחירות. לפני שלושה ימים, הוא הודיע בקול ענות חלושה על הליכה לבחירות.

למה אנחנו הולכים לבחירות? כי נתניהו יודע שאולי הוא נבחר, אבל הוא שנוא. אם היתה אפשרות – כחוק – לנציג מפלגה אחרת להרכיב ממשלה, היתה עולה לראשונה מזה עשור האפשרות הממשית שיהיה ראש ממשלה שאיננו נתניהו. האפשרות הזו היתה כנראה לא מעשית: הדרך היחידה שגנץ היה מרכיב ממשלה היא על ידי ממשלת אחדות עם הליכוד. הסיכוי לכך היה נמוך עד אפסי – אבל הוא היה מבהיר לח”כים של מפלגת דווקא-ביבי שהאיש שנוא, שהוא משקולת על צווארם, שהוא דוחף חלק מהם לתהום הנשיה כדי לשמור על שרידי כוחו. לראשונה מאז 2009 היתה עולה האפשרות של החלפתו.

ראוי לזכור: ויכוחים פנים מפלגתיים על זהות המנהיג הם מסורת ישראלית ארוכה. כל שנות כהונתו של בן גוריון היו נסיון ארוך למנוע מנהיג אחר. מפלגת העבודה נחצתה שנות דור בין מחנה רבין ומחנה פרס. עשור שלם – 1983-1993 – עמד בסימן הוויכוח הפנימי בליכוד מי יהיה יורשו של בגין. נתניהו יודע שמפלגתו (להבדיל, אולי, מציבור המצביעים שלה) לא ממש מאוהבת בו. הוא עשה כל שביכולתו, כל שטיק וטריק, לשחק עם תאריכי הבחירות הפנימיות במפלגה ולוודא שאין מולו מועמד רציני. בפועל, הוא הפך לשמעון פרס של הליכוד: וידא שאף אחד לא יכול לצמוח בצילו.

כהרגלו, לא בחל נתניהו להתייחס לחוקי היסוד של ישראל כאילו היו צעצועים לא חשובים במיוחד, שאפשר לשנות ברוב אקראי. הוא כבר העביר הוראת שעה (שהכנסת כבר לא תאשר) שתשנה את חוק יסוד: הממשלה כדי שיוכל לדחוס כמה שיותר שרים. הוא עשה את אותו התרגיל עצמו ב-2009. המטרה, כרגיל, היתה פתרון מצוקה קואליציונית; האמצעי היה בפועל שינוי חוקתי.

לכאורה, נתניהו עמד בבחירות אפריל 2019 בשיא כוחו. בעקבות המשחק המסריח שלו, של ליברמן ושל לפיד, הועלה אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר שמפלגות עם פחות מארבעה מנדטים לא יוכלו להכנס לכנסת. ליברמן, לפיד ונתניהו מכרו את השינוי הזה ככזה שיחזק את ה”משילות”. מטרתם של שלושת הציונים הדגולים, כמובן, היתה לוודא שהמפלגות הפלסטיניות יישארו מחוץ לכנסת. בפועל, המהלך הזה מחק את בנט ושקד ואת פייגלין. כורה בור, בו יפול.

נתניהו מדבר על “משילות” כבר עשור. לאחרונה הוא מדבר בפומבי על ביטול הביקורת השיפוטית על חוקי כנסת והחלטות ממשלה, כלומר על המשילות האולטימטיבית: החלטות ממשלה רנדומליות וחוקים שמתקבלים ברוב אקראי ללא כל ביקורת עליהם. את זה הוא עושה, יש לציין, בניגוד להבטחותיו במהלך הבחירות; אבל נראה שכולנו פרט לאבי גבאי כבר הבנו שלמילה של נתניהו אין שום משמעות.

נתניהו הוא כרגע ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות והמנהל בפועל של משרד החוץ. הוא מינה יועץ משפטי ומבקר מדינה כלבבו. הוא מינה חנף ששיקר לכנסת לתפקיד ראש המוסד. ספק אם היה ראש ממשלה שריכז כל כך הרבה כוח בידיו. אבל למרות ששינה את שיטת המשטר כדי שתתאים לצרכיו, והוא מבצע שינויים כאלה מדי קדנציה, האיש החזק לכאורה מעמיד שוב ושוב פנים כנבעך. הוא היה מצליח, הוא אומר לנו, אלמלא היה “השמאל” הדמוני חותר תחתיו. השמאל לא בשלטון מאז שנת 2000. בליל רביעי כבר צירף נתניהו את אביגדור ליברמן לשורות השמאל.

המהלך הזה של נתניהו הוא מהלך קלאסי של שליטים סמכותניים: לוקחים יותר ויותר סמכויות, מקרקרים חומות חוקתיות כדי לאפשר לשליט למשול יותר ויותר, ובו זמנית דופקים את האוכלוסיה עד העצם. כשצריך להסביר למה גן העדן המובטח לא מגיע, משתמשים באיזו קנוניה בלתי נראית. השליט היה מצליח בהכל, אלמלא היתה קונספירציה אפלה, חזקה משמעותית ממנו, שחותרת תחת שלטונו. השליט הוא בו זמנית חזק מאד – הוא מאוהב במילים שמשדרות כוח, חוזקה ועוצמה – ונבעך. כוחות סמויים כובלים את ידיו, והוא דורש את ביטול כל המגבלות עליו. ומה נעשה, כשהחוק האחרון ייכרת? מי יגן עלינו מפני שליט כל יכול כשהחוקים, שמטרתם הגנה על האזרח מפני שרירות וזדון ממשלתו, יעברו מן העולם? היש פושע מסוכן יותר מזה שמחזיק בסמכות?

ונתניהו, נזכיר, חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים. ספק אם יש, בחיים הציבוריים, יותר הפרת אמונים מאשר שינוי החוקים לתועלתו האישית של אדם. נתניהו גרר אותנו לבחירות. חובה עלינו לוודא שאלו יהיו הבחירות האחרונות שבהן האיש הזה, שהשחית כל מה שנגע בו, יהיה מועמד.

ועוד דבר אחד: כל מה שיש לי לומר על אביגדור ליברמן הוא שמדובר בעבריין שהורשע בתקיפת קטין, שחמק משורה של האשמות שחיתות כתוצאה ממיתות משונות של עדים, ושאין חולק שהוא אחד האנשים המושחתים ביותר בישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על מדינת העומק

כשה-Deep State מרימה את ראשה ואף אחד לא קורא לה בשמה

מלחכי פנכתו של ראש הממשלה, ראש וראשון להם בנו גמאל, טוענים שוב ושוב שבישראל פועלת “מדינת עומק”, שמטרתה לחסל את ראש הממשלה הנשגב. הטענה הזו הועלתה, בין השאר, ביחס לוועדה שמסרבת לאפשר לראש הממשלה לממן את הגנתו המשפטית מאוליגרכים שאת קשריו אליהם הוא מסרב בעקשנות לחשוף.

בישראל, כמו כמעט בכל מדינה, אכן פועלת מדינת עומק. רק שהיא לא זו שגמאל ואחרים מריירים עליה. מי שירצה לראות אותה, צריך להביט בידיעה שלא הגיעה לכותרות הראשיות: 62 שנים אחרי רצח קסטנר, השב”כ מסרב לחשוף את המידע שיש לו על הפרשה. התואנה, כרגיל, היא הזניה של “צרכי בטחון.”

המונח “מדינת עומק” נולד בטורקיה שלאחר ההפיכה הצבאית של 1980. ההפיכה בוצעה על ידי גנרלים בהנחיית ארה”ב – ארה”ב תמיד ראתה בטורקיה כלי מרכזי למלחמה בברה”מ, הגיוני בהתחשב במיקומה – והשתמשה, בין השאר, במיליציות שהוקמו בסיוע אמריקאי חשאי, ה-Grey Wolves. הביטוי “מדינת העומק” מתייחס לקשרים שבין רשויות השושו הטורקיות, מיליציות חצי רשמיות, גנרלים ופקידים – בעיקר פקידים במערכת המשפט. האנשים שקובעים מי יעמוד לדין ומי ישוחרר.

אנחנו אוהבים לחשוב בקווים נקיים: יש מדינה, יש שוק פרטי, יש עולם תחתון, ואלה לעולם לא נפגשים. בפועל, הם נפגשים לעתים תכופות – כמעט תמיד באמצעות שירותי המודיעין. אחרי הכל, פעילותם של שירותי המודיעין היא לעתים קרובות נפשעת. הם השירותים שמקבלים אישור מהמדינה לעבור על החוק כדי להגן על המדינה מאויבים זרים ופנימיים. במקרה של טורקיה, פושעים אלימים ולאומנים היו חלק מהארסנל שהפעילו שירותי המודיעין.

הימים היו ימי המלחמה הקרה, והחרא שהופעל לכאורה להגנת הדמוקרטיות המערביות היה בל ייאמן. איטליה הועברה בפועל לידי מדינת העומק: מערכת מסועפת של קשרים בין שירותי המודיעין, שופטים מושחתים, בנקאים של המאפיה, המאפיה, הוותיקן והבונים החופשיים המזדרגגים הפעילו בשנות ה-60 עד ה-80 של המאה ה-20 את “אסטרטגיית המתחים” – מערכה שלמה של טרור שהמטרה שלו היתה להפחיד את האוכלוסיה האיטלקית מלהצביע למפלגות השמאל. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית היתה החזקה ביותר במערב ובמודיעין האמריקאי חשו צורך לבלום אותה.

היה פלג שמאל אלים, הבריגדות האדומות, שאכן ביצע שורה של פיגועים (הידוע ביותר והשנוי ביותר במחלוקת הוא חטיפתו ורציחתו של אלדו מורו, שאני מוכן לאבד אצבע אם אכן בוצע על ידיהם); אבל על הפיגועים הללו רכבה הקונספירציה הימנית של Gladio/P2, וביצעה שורה של פיגועים ימניים שהתחזו לפיגועים שמאליים (המקרה הידוע ביותר הוא של הטבח בתחנת הרכבת בבולוניה). איטליה עדיין מתמודדות עם הנזק הבל ישוער שנגרם לאמון הציבור במערכת הפוליטית כשנחשפה הקנוניה הזו.

בצרפת של דה גול היו מספר מקרי נסיונות התנקשות בדה גול, מעבר לפרשת אלג’יריה הידועה, שבוצעו על ידי העולם האפל מאד של השירותים החשאים, ששם היו מעורבים עד צוואר עם העולם התחתון. כשדה גול שמע על ההתנקשות בלי אוסוולד, הרוצח של קנדי, הוא הפטיר “טוב, מובן, הם לא יכלו לאפשר לזה להגיע לבית המשפט.”

מדינת העומק של ארה”ב הופעלה על ידי ה-FBI וה-CIA (מחמת האופטימיות אני כותב כאן בלשון עבר). הידוע מבין המקרים הללו היה מבצע COINTLPRO של ה-FBI, שמטרתו היתה מעקב אחרי פעילי זכויות אדם ונסיונות לשבש את פעולותיהם. את מרטין לותר קינג הם ניסו לשכנע להתאבד באמצעות איום בחשיפת הרומנים שלו. ה-CIA הפר בשיטתיות את החוק ועקב אחרי אזרחים אמריקאים. התביעה הכללית עשתה כמיטב יכולתה כדי לסייע לעבריינים לחמוק מדין. התירוץ, כרגיל, היה בטחון לאומי וחשש לחשיפת שיטות פעולה.

עצם קיומה של מדינת עומק עשוי לשמש לצרכים פליליים. בפרשת ווטרגייט, הפריצה הבלתי חוקית למטה המפלגה הדמוקרטית מצד אנשי ניקסון, היו מעורבים אנשי FBI ו-CIA. השיטה פשוטה למדי: ברגע שאתה יודע שיש חלק מהממשל שעובר על החוק, אתה מבקש בנימוס סיוע בכמה פרויקטים קטנים משלך, לא לגמרי קשורים, ורומז בעדינות שאתה יודע יותר מדי.

בישראל היתה מדינת עומק משחר ימיה, והיא קיימת עד היום – ראו הסירוב של השב”כ לחשוף את תיקי קסטנר. מדוע הוא מסרב? משום שהוא היה מעורב בטיוח של הרצח, ככל הנראה משום שאחד הרוצחים (זאב אקשטיין) היה סוכן שב”כ. העובדה הזו, אגב, היא סוד קטן למדי: היא פורסמה לפני 30 שנים בערך ב”מרגלים לא מושלמים” של יוסי מלמן. אקשטיין אמור היה להיות סוכן חדירה לארגוני ימין אלימים, והיו לא מעט מהם אז. סוכן חדירה אפקטיבי אמור לשחות כדג במים בקרב האוכלוסיה שאליה הוא חודר; להכיר את כל מנהגיה והשפה שלה. זו הסיבה שהחטיבה היהודית בשב”כ נופלת שוב ושוב על הפרצוף.

האם אקשטיין רצח את קסטנר על דעת עצמו? האם רצח אותו כדי להפוך לאמין יותר בקרב קהל היעד שאליו היה אמור לחדור? האם השב”כ החליט לפתור את בעיית קסטנר, שהפכה לכאב ראש ענק למפא”י (מדובר, נזכיר, בימים שבהם איסר הראל ישב דרך קבע בישיבת ראשי מפא”י)? האם אקשטיין חרג מההנחיות שמסר לו השב”כ, או שהמפעיל שלו החליט על דעת עצמו לחסל את קסטנר? האפשרויות רבות. השב”כ, גם היום, לא רוצה שתדעו.

איסר הראל, אגב, המליץ על חנינה לאקשטיין ולשאר חברי חוליית הרצח עוד לפני שהועמדו לדין. כולם שוחררו תוך שש שנים. צירוף מקרים, כן?

מדינת העומק הישראלית היתה בשיאה בימי האופל של בן גוריון, שבהם השב”כ שימש – על פי הדגם המזרח אירופי המוכר – כמשטרה חשאית להגנת המפלגה, לאו דווקא המדינה. השב”כ האזין להנהגת חירות ולהנהגת מפ”ם. כשאנשי שורת המתנדבים התחילו לחשוף שחיתות שהגיעה עד בנו של בן גוריון, הבריון עמוס בן גוריון (משפט שבו בפעם הראשונה הורשע מפכ”ל המשטרה בעדות שקר, לטובת עב”ג), “מישהו” חתך לאחד מהם את הבלמים והוא כמעט נהרג. כשהיה צריך להראות לאורי אבנרי שהוא מעצבן יותר מדי את המשטר, אריק שרון שלח צנחנים ל”חופשה” מיוחדת כדי שירביצו לו.

השב”כ לא היה היחיד שבחש בקלחת. אמ”ן הפעיל (ללא ידיעת ראש הממשלה וכיום נראה שגם ללא אישור שר הבטחון פנחס לבון) חוליה של מחבלים במצרים, שהורכבה ברובה מיהודים מצרים. החוליה נתפסה וחלק מאנשיה הוצאו להורג (תוכלו למצוא אזכור לטרוריסטים האלה, אם תתקלו ברחוב בשם “קדושי קהיר”; “קדוש,” כאן, קרי “שאהיד”).

ראש החוליה, אברי אלעד, היה עבריין קטן. באותה התקופה דגלו באמ”ן בגיוס של עבריינים למטרות מודיעין, מתוך המחשבה ההגיונית כשלעצמה שכדי לבצע פשעים, מוטב לשכור פושעים מקצועיים. דא עקא, פושעים מקצועיים חושבים קודם כל על עצמם, לא על המדינה ששלחה אותם. איכשהו, עם קריסת חוליית קהיר, דווקא אלעד הצליח לחמוק. אנשי אמ”ן עשו את הדבר המתבקש כדי למנוע את חשיפת הפאשלה, ושלחו אותו לאירופה. במקביל, ראש אמ”ן גיבלי עסק בזיוף מסמכים קדחתני. ב-1957, לאחר שגיבלי כבר לא היה בתפקידו, אלעד שב לישראל, נעצר על ידי השב”כ, הודה בכך שהסגיר את חברי הרשת וששיקר בעדות קודמת בהנחיית גיבלי; בית דין סודי דן אותו למאסר של 12 שנים. כל אותה העת, אסור היה לפרסם בישראל את פרטי הפרשה ואלעד היה ידוע בכינויו “האיש השלישי.” הפעלת חוליית הטרור ולכידתה כונו “העסק הביש”, ועיקרי הפרשה לא דווחו בצורה מסודרת. ככה זה כשיש צנזורה צבאית וממסד שושו חזק.

ב-1957, השנה שבה נעצר אלעד, החליט אמ”ן להשתמש בעוד פושע קשוח, במקרה שלנו מוטי קידר, כדי להחדיר אותו למצרים. קידר לא הגיע למצרים; הוא עצר בבואנוס איירס כדי לרצוח סוכן יהודי במקום ולשדוד אותו. קידר חזר לארץ והועלם מיד במעצר מנהלי. רק חצי שנה אחר כך נודעה העובדה שהוא עצור, אבל מיד לאחר מכן יצא צו איסור פרסום בנושא, והוא נשאר בתוקף עד 1974, השנה שבה שוחרר קידר. על המסמכים הקשורים לפרשה יש איסור פרסום עד היום. במקביל, החליט היועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד את קידר על רצח שביצע קודם לגיוסו על ידי אמ”ן. בשנת 1995 ביקש קידר משפט חוזר, כשהוא טוען שנפל קורבן למאבקי כוח בקהילת המודיעין; באמ”ן הודיעו כי התיק שלו “אבד.” בתי המשפט סגרו את בקשת המשפט החוזר בטענה החביבה עליהם, שיהוי.

קידר היה ידוע בכינויו “האסיר איקס.” בשנת 2010 למדנו לכמה שניות על קיומו של “אסיר איקס” נוסף. לימים למדנו שמדובר בבן זיגייר, שהיה בתפקיד כלשהו במוסד – לא ברור אם כסוכן או כאיש הארגון. בסוף שנת 2010 נמצא זיגייר מת בתאו. סיבת המוות שנויה, כרגיל במקרים כאלה, במחלוקת. השופטת שטיפלה בתיק העבירה את ההחלטה האם להעמיד לדין סוהרים בשל מותו של זיגייר לפרקליטות, אף שעל פניו זו אמורה להיות החלטה של שופט; הפרקליטות סגרה את התיק.

מדינת העומק, אם כן, היא בבסיסה הממשק בין שירותי המודיעין ובין שירותי אכיפת החוק. האחרונים מכופפים את עצמם שוב ושוב בפני צרכי שירותי המודיעין, ובכך מרחיבים את תחומי המדינה חסרת החוק, המדינה של פקידים בלתי נבחרים שעושים ככל העולה על רוחם, עם מעט מאד פיקוח, אם בכלל. מדינת העומק יוצרת מרחב פעולה אקסטרה-לגאלי, שבו היא מרשה לעצמה לחטוף ולענות אנשים; בשטחים זה מנהג רווח, יומיומי, ובישראל הוא מופנה בעיקר כלפי אנשי הימין הקיצוני. אחרי שאנשי המודיעין עושים את שלהם, באה הפרקליטות ומנקה אחריהם. היא מכחישה את העינויים, או אומרת שהעינויים היו הכרחיים, או סוגרת תיקים לא נוחים. נסו, למשל, לברר כמה אנשי שב”כ הועמדו לדין בשל עינויים: המספר הוא אפס. יד אחת של מדינת העומק פושעת; היד השניה מנקה אחריהם. מדינת העומק מגיעה גם לשופטים: לא סתם בית המשפט המועדף של השב"כ הוא אולמה של עינת רון בפתח תקווה.

כיום כבר לא מקובל לגייס פושעים לשירותי המודיעין. הלקח שנלמד היה חד וחריף. אבל מה קורה כשאנשי המודיעין הופכים לפושעים? מה קורה כשהם משתחררים מהשירות, ומגלים שכל מה שהם יודעים לעשות הוא פשיעה? אז הם מקימים חברות “מודיעין אזרחי”, כמו אלה שנחשפות שוב ושוב בשנים האחרונות: Black Cube ודומיהן, שמספקות שירותי פשיעה וריגול לבעלי הכוח, כמו הארווי ווינשטיין. החברות הללו מנוהלות על ידי בכירי מודיעין לשעבר, והרמז הברור הוא שיש להם עדיין קשרים שהם יכולים להפעיל במערכת – שבתורה מאוישת על ידי אנשים שכבר חושבים על הקריירה השניה שלהם.

אז לא, מדינת העומק שלנו היא עדיין לא זו של איטליה וטורקיה בימי המלחמה הקרה, אבל היא לגמרי יכולה להיות כזו, אם לא נטיל פיקוח הדוק הרבה יותר על שירותי השושו שלנו – ואם נכפה תקופת צינון על שפיונים בדימוס. ובינתיים, נתחיל בשקיפות ונאלץ את שירותי המודיעין לשחרר את כל המסמכים שלהם תוך 30 שנים, כמו כל שירות ממשלתי. אם הם מכילים שם של סוכן שעדיין חי, שיפקסלו אותו. אסור לנו להניח לפקידים בלתי נבחרים להפוך לממשלה.

ועוד דבר אחד: יאיר “הזועביז” לפיד ובני גנץ מארגנים הערב הפגנה נגד ממשלת נתניהו. מאחר והם מסרבים לשלב נואמים ישראלים-פלסטיניים באירוע, בשלל אמתלות, אנא עשו את הדבר הנכון והשארו בבית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל לא שווה מלחמת אזרחים

תשובה לאלוף בן

מאז לידתה מלווה ישראל בחשש, מעורב במידה של תאווה וערגה, ממלחמת אזרחים. אחרי הכל, אם יש עם יהודי, זה ב-DNA שלו: מלחמות החשמונאים היו בחלקן הניכר מלחמות אזרחים (תחילה נגד המתיוונים, אחר כך בין פרושים וצדוקים), ועל המיתוס על חורבן הבית השני מיותר להרחיב את הדיבור. המדינה הוקמה בשפיכות דמים לא רק של פלסטינים, אלא גם של יהודים: הסזון הגדול, הסזון הקטן (של 1947), אלטלנה כמובן, המהומות (המובנות לגמרי) סביב הסכם השילומים עם גרמניה החדשה-לכאורה, שלל המחתרות החמושות שהמשיכו להתקיים עד אמצע שנות החמישים.

מאז הקמת ההתנחלויות, ב-1967, האיום במלחמת אזרחים נמצא תדיר על סף התודעה. כשמנהיגי מתנחלים אומרים שהם לא “יוכלו לשלוט בקיצונים”, הם מאיימים בטרור כנגד המדינה מצד אזרחים, וכשהם אומרים שפינוי מאחזים והתנחלויות “קורע את העם”, לזה בדיוק הם מתכוונים. הם צריכים שהאיום הזה יהיה אמין כדי לשמור על הנדל”ן שלהם ומעמדם. הוא ודאי הפך למוחשי יותר אחרי רצח רבין, שהיתה לו השפעה מצננת על ראשי הממשלה מן המרכז שבאו אחריו, והוא בא לשיאו בפיגועים במהלך ההתנתקות ובפרעות עמונה ב-2006 שלאחריה (מקרה חריג שבו שני הצדדים, המתנחלים והמשטרה, נגררו לאלימות קשה.) המשטרה החשאית ייחסה לתנועת המרד של איש הימין הקיצוני מאיר אטינגר נסיון למוטט את המשטר החילוני באמצעות פיגועים נגד נקודות תורפה, בעיקרם מקומות מקודשים למוסלמים. (כאן יש לסייג ולהזכיר שאף שהמשטרה החשאית הציגה את מניפסט המרד, לא ברור שהוא אכן מקושר לאטינגר, ושכלל לא הוכח קיומה של מחתרת כזו; המשטרה החשאית הנעבכית נאלצה לשחרר את אטינגר לאחר שהוחזק חודשים במעצר מנהלי, שם על פי הדיווחים עונה.)

השמאל הישראלי, מצידו, לא כל כך מאיים במלחמת אזרחים: האיומים מצידו הם איומים על עזיבה. זה הרבה פחות מפחיד ומשמעותית יותר פאתטי, סוג של “אני עוד דקה הולך” של מוכר קרטיבים בחוף, אבל לגמרי יתכן שזה יהיה יותר אפקטיבי בפירוק המדינה.

למרות הכלל הזה, לפני מספר ימים פרסם עורך הארץ, אלוף בן, מאמר שבו הוא מפנטז וכמעט עורג למלחמת אזרחים. הוא כותב ש”כשהשלווה הפנימית תתערער, בגלל קריסה כלכלית או ריבוי הלוויות של חיילים, יקום הפופוליסט החילוני שירכב לשלטון על גל השנאה לחרדים […] כשהנטל יכבד, ולא יהיה ממה לשלם, עשוי לקום פוליטיקאי כריזמטי יותר מלפיד ולשכנע את הציבור שהפתרון למצוקתו טמון בדיכוי אלים של החרדים, בהשלכת משתמטי גיוס לכלא ובכפיית לימודי ליבה באמצעות חיילים חמושים.” בן מזהיר את החרדים עוד ש”הנשק והכסף מצויים ברובם בצד החילוני, וברגע האמת הדתיים הלאומיים שמשרתים צבא ומשלמים מסים יבגדו בחרדים”, כך שכדאי להם להוריד ראש.

ההנחה האחרונה של בן מופרכת. בבחירה בין החילונים ובין החרדים, הציונות הדתית תמיד תבחר בחרדים. גם להם יש סב חרדי וגם להם יש סיוטים מהסב האחר, שהלך לאכול שפנים באיזה קיבוץ. המטרה של הציונות הדתית היא הקמת מדינת הלכה; הם פשוט לא מדברים על זה בציבור.

גם שאר ההנחות בעייתיות. קודם כל, איזה צבא בדיוק ידכא את החרדים ויפטרל ברחובות בני ברק? מי יהיו החיילים שייכנסו לבתי הספר ויחפשו ספרים אסורים? מאיפה תגיע המשטרה החשאית שתפשוט על בתי מדרש מחתרתיים? רוב מוחלט של הכוח של צה”ל עסוק בשיטור בגדה המערבית ומול החמאס ברצועת עזה. לגמרי יתכן שצה”ל מסוגל לכבוש את בית שמש ובני ברק; יש לו את הנשק, ובמידת הצורך את הארטילריה וחיל האוויר, כדי לעשות זאת. זאת בהנחה, הלא ברורה כלל, שהתותחנים והטייסים לא יסרבו לבצע את הפקודה להפוך את רחוב בני עקיבא לרפיח. אפשר לכבוש את השטח; ההתנגדות לא תהיה אפקטיבית.

אבל איך יחזיקו בו? איך תדכא ישראל החילונית מרד של כמיליון חרדים – וכן, אם תהיה הפיכה חילונית כזו, יהיה נגדה מרד?

ואתם רואים? כמו כל ישראלי טוב, מיד נטשתי את השאלות המוסריות ועברתי לשאלות הפרקטיות: כוח אדם, כוח אש, לוגיסטיקה ואיפה להציב את הצלף בפינת סוקולוב-בני עקיבא.

אבל, בראש ובראשונה, הבעיה במאמר של בן היא בעיה מוסרית. החרדים יוצרים, לדעתו, בעיה כלכלית; הפתרון שלו לבעיה הזו הוא כוחה העירום של המדינה, דיקטטורה צבאית. מאפס לפינושה בשלושים שניות.

אבל דיקטטורה צבאית היא עוול מובהק, עוול מובהק שאדם מוסרי לא ישתתף בו. צה”ל מוכתם די והותר בפשעים גם כעת; ספק אם יוכל לשרוד את הכתמים שתצריך מלחמת אזרחים, אולי הרעה שברעות המוכרות למין האנושי, ובדיכוי הצבאי שיצטרך לבוא אחריה. יתר על כן, הדיכוי של בן הוא דיכוי אידיאולוגי מובהק: הוא יכריח את החרדים ללמוד מה שאינם רוצים ללמוד. נו, זו כבר הולכת להיות הצלחה מסחררת. מעבר לחוסר היכולת ללמד ילדים כנגד רצונם ורצון הוריהם, כל האידיאולוגיה והמרטירולוגיה החרדית בנויים בדיוק לסוג כזה של מאבק. באיזשהו שלב איזה רב ימות במרתף עינויים כי לא הסכים לומר אילו ילדים משתתפים בחדר הסודי שלו, ויקום לנו יורש לרבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות. גרייט סקסס.

(ושוב אני גולש לפרקטיקה במקום מוסר. קשה, המגפה הישראלית הזו שלכם.)

בן מציע למעשה לישראלים הליברלים את הפתרון המצרי: ניתן לאיזה א-סיסי לדכא את ההמונים הדתיים. סביר שיש לא מעט ליברלים ישראלים שיתפתו לפתרון העוועים הזה, לחרפת הנצח שלהם; בן מכיר את נפש בהמתו. אבל כשהליברלים המצרים התייצבו מאחורי א-סיסי, הם איבדו את הלגיטימיות שלהם. אין חצי דיקטטורה צבאית; אין דיקטטורה צבאית מוצדקת. בן רומז שישראל צריכה לנהל שתיים מהן במקביל: אחת כנגד הפלסטינים ואחת כנגד החרדים. סוג של גרסה ל"בניכוי הערבים והחרדים, מצבנו מצוין."

וכאן הפער בין השמאל, מה שנשאר ממנו, ובין הימין. הימין הישראלי מתנגד לדמוקרטיה. אין לו שום בעיה עם דיקטטורה צבאית על פלסטינים, ואם לשם כך הוא יצטרך לנהל מלחמת אזרחים, הוא ינהל אותה. הוא יבכה אחר כך דמעות תנין, אבל הוא ינהל אותה. הערכים שלו הם ערכי דם ואדמה.

השמאל, מצד שני, מבסס את הערכים שלו על הומניזם. ואתה לא יכול להיות הומניסט ולנהל דיקטטורה צבאית. אתה לא יכול להאמין בזכויות אדם ולפטרל בקסבה של בית שמש. כן, במשך שנים שכנעו אותנו שהומניזם וכיבוש על הפלסטינים יכולים לעבוד ביחד, או ליתר דיוק – שמאחר ואנחנו נצטרך את הצבא כדי לפנות התנחלויות, אנחנו לא יכולים לסרב להכרעה הדמוקרטית להמשיך את הכיבוש; אבל ספק אם מישהו מאמין בכך עוד. לא במקרה, השמאלנים או משתמטים משירות צבאי, או עוברים ליחידות עורפיות. לא הרגליים שלהם יצעדו בחברון ובשכם. ואם בן חושב שהם יסכימו לשרת בדיקטטורה צבאית גם בביתר עילית, כדאי שיחשוב על זה שוב.

הפנטזיה של בן מובנת. הדמוגרפיה לא נראית טוב, בלשון המעטה, למיעוט הליברלי בישראל. הפיתוי לדחות את הכרעת הציבור באמצעות כוח נשק וחלקות לשון – צורך כלכלי, השתמטות – גדול. אבל ישראל, בפשטות, לא שווה מלחמת אזרחים. אם החזון שיש לליברלים מרכזיים כלפיה הוא משטר צבאי, עדיף ללכת.

הערכים הליברליים יובסו בכל מקרה במלחמת אזרחים: אם ינצח הימין, הוא יכריע אותם; ואם ינצח המרכז, הוא יהרוג את ערכיו-שלו. דבר אחד הוא לבקש מאזרחים להגן על ארצם מפני אויב חיצוני; דבר אחר הוא לבקש מהם להתנגד להתקוממות של חלק מהאזרחים; ודבר אחר לגמרי הוא לדרוש מהם לצאת להפיכה כנגד חלק גדול באוכלוסיה שלא אחז בנשק. העובדה שהפתרון הזה בכלל עולה על הדעת צריכה להדאיג.

נפגש במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לקראת דיקטטורה

השנים האחרונות חוות זחילה איטית לקראת שלטון יחיד. כמה הערות לקראת יום העצמאות

ראש הממשלה, שנאלם בימים האחרונים, הבציע שוב אתמול (ג’) כשהוא מגנה בחריפות את טקס האזכרה האלטרנטיבי. נתניהו עשה כאן את התרגיל הקבוע שלו: הפצת שנאה כמסך עשן כדי להסתיר את כשלונותיו. הוא שרק לאספסוף, והאספסוף כרגיל הופיע. אנשים שהגיעו לטקס חוו יריקות, קללות ובמספר מקרים גם אלימות.

לשטיק הזה יש בשנים האחרונות שם: Stochastic terrorism. המדובר במצב שבו דמגוג מפיץ קריאה מרומזת לאלימות, כשהוא עצמו נמנע מאלימות אבל יודע שבין שומעיו יש מי שיבין היטב את מה שהוא נדרש לעשות. ההגדרה המקורית של טרור סטוכאסטי היא “מעשי טרור שניתנים לחיזוי סטטיסטי, אבל לא לחיזוי אישי.” כלומר, יש מספיק פסיכים שם בחוץ שיבינו בדיוק מה אתה רוצה, אבל לא ניתן יהיה לחזות את הפעילות שלהם ולקשר אותם אליך. לנתניהו יש נסיון ארוך במשחק הזה. לא צריך היה להיות אשף בפסיכולוגיית המונים כדי לדעת שהפסיכים יגיעו. הם הגיעו, כמצופה, והם משכו אליהם את הכותרות.

שזה בדיוק מה שנתניהו רצה: הכותרות עברו להפצת השנאה שלו ולאלימות שנלוותה אליה, ופסחו על העובדה שהאיש הפך לנעדר במהלך סוף השבוע ויום ראשון, כשיצאנו לעוד “סבב” מטומטם עד אימה עם רצועת עזה. מספר ההרוגים בעזה עומד כרגע על 27; בישראל נהרגו ארבעה. למה זה היה טוב? זה לא היה טוב, אלא לנתניהו ולמתנחלים.

בשנים האחרונות מיישם נתניהו את מדיניות הבידול: הוא שומר על משטר החמאס מכל משמר, כדי למנוע אפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים. כל זמן שיש פיצול בין חמאס ופתח, נתניהו מתמם שאין עם מי לדבר. כשהם מנסים להתאחד, הוא תוקף את הרש”פ על שיתוף פעולה עם החמאס. בדרך, הוא מחזק שוב ושוב את החמאס על חשבון פת”ח. המשמעות של המדיניות הזו – שמעולם לא הוכרזה רשמית, רק נרמזה, ומעולם לא עלתה לדיון ציבורי – היא שנתניהו מקריב ביודעין את תושבי עוטף עזה כדי לשמור על השליטה הישראלית בגדה.

אפשר להכריע את חמאס. אפשר לכבוש את הרצועה. מה יקרה ביום שאחרי, זו שאלה מצוינת; אבל הפעולה הצבאית עצמה, בהנחה שישראל מוכנה לספוג כמות לא גדולה מדי של אבידות, פשוטה. במשך עשור השליטה שלו בישראל, נתניהו – האיש שב-2009 הבסיח למוטט את שלטון החמאס – נמנע מכך.

למען הסר ספק: אני לא בעד כיבוש רצועת עזה. אני לא חושב שזה יוכל שלא להתפקשש נוראות ואין לי ספק שמאחר והדבר היחיד שצה”ל למד לעשות ב-20 השנים האחרונים הוא להרוג אזרחים, המחיר לאוכלוסיה העזתית יהיה מחריד. אני תומך בביטול המצור על רצועת עזה. אבל נתניהו מקפיד שלא להעלות את הנושא בכלל לדיון.

תחת נתניהו כשר בטחון, הושחת צה”ל, ובמיוחד דובר צה”ל, כפי שלא הושחת במשך עשורים. אם תזכרו את פרשת שרידי גופתו של זכריה באומל, דובר צה”ל שיקר במרץ כשטען שהגופה הושגה ב”מבצע” ולא בחילופי שבויים. בכך הוא חיזק את נתניהו לקראת הבחירות. את האמת למדנו רק אחריהן. כעת דובר צה”ל משתף פעולה עם שקר אחר של נתניהו: רשמית, אומר נתניהו, הלחימה בעזה עוד לא הסתיימה. תושבי ישראל למדו שהחמאס אמין יותר מדובר צה”ל, ושכשהוא אומר שיש הפסקת אש, יש הפסקת אש. דובר צה”ל יכחיש הפסקת אש, אבל יודיע כמה שניות אחר כך על פתיחת הלימודים כסדרם.

הנקודה הקריטית פה היא שלמרות שהורגלנו שנתניהו עושה ככל העולה על רוחו בעניינים בטחוניים ומדיניים, על פי החוק בישראל מי שאחראי היא הממשלה. שרים לא ידעו לומר, בימים האחרונים, מה ההבנות בין נתניהו והחמאס. זה לא חדש. נתניהו מנע מהקבינט שלו מידע על הפסקת האש עם החמאס כבר בסוף צוק איתן. היועמ”ש הרופס שלו, יהודה “מי?” ווינשטיין, חתם לו על צטעל’ה שאומרת שהוא לא צריך לעדכן את השרים, והם לא עודכנו.

תוצאה של השנים הארוכות שהימין מחזיק בתיק החינוך היא שלאזרחים אין יותר מושג באזרחות. דוגמא מובהקת היא השרלטנות של כחול לבן, ששכנעה כמעט מיליון ישראלים שאם היא תהפוך למפלגה הגדולה ביותר, היא גם תרכיב את הממשלה. ובכן. במקרה שלנו, השרים מועלים בחובתם החוקתית – למשול במדינה ולנהל מדיניות בטחון וחוץ – משום שהם יודעים שאף אחד כבר לא זוכר שזו חובתם, ומשום שהם יודעים שאם הם יצאו נגד נתניהו, ה”בייס” המפורסם שלו יצא נגדם. ומאחר והם מכירים היטב את יכולות השריקה הסטוכסטית של נתניהו, הם לא רוצים להפוך לאויב העם על ידי עשיית התפקיד המזורגג שלשמו נבחרו. מה, הם רוצים לגמור כמו בני גנץ?

התוצאה של השתמטות השרים מתפקידם החוקי היא שנתניהו אוגר יותר ויותר כוח. הוא ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות ובפועל גם שר החוץ. המקרה של משרד החוץ מאלף: נתניהו החריב אותו. הוא לא רצה דיפלומטים מקצועיים שיחלקו עליו, אז התוצאה היא שאין יותר דיפלומטים מקצועיים. התפקיד של הדיפלומטיה הישראלית, בעידן של הכרזה על כך שהדיקטטורה הצבאית הישראלית תמשך לנצח, צומצם לתפקידי hasbara ותו לא.

נתניהו סירס את השרים שלו והפך את עצמו לשליט בפועל. את התוצאות אנחנו מכירים: במקום שבו הוא רואה מחלפים, אנחנו תקועים בפקקים. במקום שבו הוא רואה שגשוג, כשליש מהמדינה חי מתחת לשכר המינימום. השרים אינם שרים, הם חנפים. הם כבר לא זוכרים איך להיות שרים. בדרך, נתניהו הצליח לשבור גם את הכנסת. הוא עשה את זה בשני מהלכים. ראשית, ועדת השרים לענייני חקיקה חיסלה את יכולת החקיקה של האופוזיציה. חוקים שהממשלה לא רוצה בהם, לא יעברו אלא במקרים נדירים במיוחד. שנית, השימוש ברוב הקואליציוני כדי למנוע ביקורת פרלמנטרית על עבודת הממשלה – תפקידה המרכזי של הכנסת.

אין ממשלה, אין בפועל כנסת, ועכשיו נשארה רק המערכת המשפטית. אני לא מתכוון לומר משהו בזכותה, כי היא באמת לא ראויה למילים טובות, אבל אנחנו זקוקים למוסדות, גם אם הם גרועים. השלב הבא יהיה להפוך את נתניהו, באמצעות חוק צרפתי וחוק חסינות, לחסין העמדה לדין כל זמן שהוא בתפקידו. והוא יעשה הכל כדי להשאר בתפקידו לשארית ימי חייו, או עד שעוכר דין ממולח יוכל לטעון שבגילו הוא כבר לא כשיר לעמוד לדין. הוא צריך כנראה קדנציה וחצי בשביל זה.

כשהכל ייגמר, בהנחה שלא נקבל את גמאל נתניהו כראש ממשלה, יהיו לנו מוסדות שאף אחד לא זוכר איך הם אמורים לתפקד וציבור שלא זוכר מישהו אחר בתפקיד. יהיה לנו מוסד של ראש ממשלה שמכיל יותר סמכויות משיש לנשיא ארצות הברית, כולל הסמכות להחליט על דעת עצמו – כראש ממשלה ושר בטחון – על יציאה למלחמה והפסקתה; תהיה לנו ממשלה שכבר לא זוכרת מה תפקידה ואיך מבצעים אותו; ותהיה לנו כנסת שהיא חותמת גומי של הממשלה, כלומר של ראש הממשלה.

קשה לבנות מוסדות, קל הרבה יותר להרוס אותם. את מה שהרס נתניהו, יהיה קשה מאד לבנות אחר כך. בוויכוח הגדול סביב קנוניית קטילינה, בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית, דרש קיקרו להעניק לו סמכויות להוציא להורג חשודים ללא משפט; יוליוס קיסר התנגד, בטענה שגם אם קיקרו הוא אדם ראוי והגון, יורשיו לא בהכרח יהיו כאלה, והתקדים של קיקרו ישמש גם אותם. את ההמשך מכירים חובבי ההיסטוריה. ראש הממשלה שיבוא אחרי נתניהו, ככל שיהיה כזה, ייכנס לתפקיד שנתניהו שינה מהותית – בשתיקה כמעט מוחלטת של האופוזיציה, יימח שמה, ושל התקשורת.

דמוקרטיות אינן, לרוב, קורסות כתוצאה מאירוע דרמטי, אלא משחיקה איטית. אנחנו חייבים להגן על המוסדות שלנו, למנוע את הרמיסה שלהם ואת העיוות שלהם על ידי המחזיקים בתפקידים. אנחנו נכשלים בכך, רצים אחרי כל סנסציה. נתניהו איננו האשם היחיד בכך, אם כי הוא האשם העיקרי: התיעוב הישראלי לדקויות ולפורמליסטיקה, ההעדפה לאילתור מבלי לחשוב על מה שיקרה אחרי האילתור, משחקים היטב לידיו.

השאלה, כשאנחנו מציינים עצמאות, היא עצמאות ממה ולשם מה. כרגע אנחנו נסחפים במהירות לכיוון עריצות, גם אם בלתי מוצהרת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מורשת אזריה

מתנחלים רצחו, הצבא העלים את המצלמות, דו”צ הוציא הודעה שקרית, התקשורת לא בדקה: מורשת אזריה האמיתית

לפני כשבועיים, ב-3.4.19, תקף פלסטיני בשם מוחמד עבד אל-פתאח, תושב ח’ירבת קייס, מכוניות עם לוחות רישוי ישראליות סמוך לכיכר הכפר ביתא. מתנחל בשם יהושע שרמן (מנהל מטה השטח של איחוד מפלגות הימין, כמסתבר) ירה לעברו מתוך רכבו; לאחר מכן שרמן וישראלי נוסף התקרבו לעבר עבד אל פאתח, פצעו אותו בירי, התקדמו הלאה ורצחו אותו ביריות בעודו שרוע פצוע על הרצפה.

עד כאן, בנוהל.

מיד לאחר מכן, הודיע דובר צה”ל שעבד אל פאתח נהרג “תוך כדי ביצוע פיגוע דקירה.” לא היה פיגוע דקירה, אבל היי, זה דובר צה"ל.

עד כאן, בנוהל.

התקשורת הישראלית דיווחה על הרצח כאילו היה נסיון פיגוע דקירה שסוכל, בדיוק כמו שדובר צה”ל היה רוצה שיעשו.

עד כאן, בנוהל.

עד כמה שידוע לי, משטרת ישראל לא עצרה את היורים לחקירה ולא חקרה את התקרית, אף שנהרג בה אדם. אחרי הכל, הוא לא באמת אדם, הוא פלסטיני.

עד כאן, בנוהל.

מה שהיה חריג, לפחות מהנוהל כפי שהכרנו אותו עד עתה, הוא שזמן קצר לאחר הרצח פשטו חמושי צה”ל על שני בתי עסק באזור, שבהם היו מותקנות מצלמות אבטחה, החרימו את התוכן שלהם, והשמידו את המידע שעל אחת מהן. כך עולה מחקירת בצלם, שכרגיל עושה את העבודה שכלי התקשורת, מצ”ח, המשטרה והפרקליטות הצבאית לא טורחים לעשות.

החמושים לא עיכבו את הישראלים היורים, כפי שאמורים היו לעשות על פי חוק, אבל זה צפוי לגמרי. רוב מוחלט של החמושים לא יודע שיש לו סמכויות עיכוב כלפי מתנחלים. עם זאת, הם לחלוטין גילו יוזמה כשהחרימו את התיעוד והשמידו את חלקו. יופי של חתירה למגע.

מה קרה פה? זה לא כזה מסובך. אני אופתע מאד אם קצין בדרג גבוה ממ”מ היה אחראי להשמדת הראיות. אף קצין בדרג גבוה יותר לא היה מסתכן בפקודה כזו, שהיא שיתוף פעולה עם פשע. החמושים פשוט יישמו את לקחי פרשת אזריה: הם השמידו את המצלמות.

מאז הרצח שביצע אזריה בחברון, שעליו קיבל עונש מגוחך והמון סימפטיה ציבורית, טען הימין שמעתה חיילים יחששו לירות במחבלים. בנט ושקד – אל תתנו לדלת לחבוט בכם בדרככם החוצה, מוצ’אצ’וס – אפילו הפכו את הטענה הזו לחלק מהקמפיין שלהם. “המפקד שלי אומר: אתה חייב להסתער,” שר בנט, “עורך הדין שלי אומר: אתה עלול להצטער.” הטענה היבבנית של הימין, כביכול חיילים זקוקים לעורך דין בשדה הקרב בגלל שמשפטנים קושרים להם את הידיים, לא חדשה. הימין משתמש בה מאז האינתיפאדה הראשונה (סכסוך שכמי שהשתתף בו אני יכול להעיד שאף אחד מאיתנו לא שמע בכלל על עורכי דין), אבל היא הפכה למגפה של ממש בעקבות מקרה אזריה. בנט וחבר מרעיו אמרו לנו שאחרי אזריה, חיילים יפחדו לירות.

וכמובן, זה לא מה שקרה. חיילים מעולם לא פחדו לירות. הם תמיד ידעו שהפיקוד יחפה עליהם, כל זמן שלא יצלמו אותם. הם הפיקו את הלקח הנכון מבחינת צה”ל מפרשת אזריה: הם מעלימים את המצלמות.

למה הם מעלימים את המצלמות כשמתנחלים מבצעים את הרצח? כי הם אמונים על תפיסת hasbara. מסלקים את כל מה שיכול לפגוע בתדמית של הכיבוש. אחרי הכל, המתנחלים הם רק זרוע אחרת של המשטר הישראלי. כן, יש חיכוכים לעתים בין הזרועות, אבל כולם יודעים שהם פועלים לאותה המטרה. כמו העיתונאים שלא בדקו את הודעת דו”צ, הם לא היו צריכים פקודה. הם ידעו בעצמם מה תפקידם.

הכדור עכשיו במגרש של משטרת ישראל: האם היא תפתח בחקירת רצח? אחרי הכל, על פי חוק אין צורך בתלונה במשטרה: היא צריכה לפתוח בחקירה ברגע שנודע לה על חשד לפשע. לא הייתי כוסס ציפורניים. החוק הוא מילה מתה בגדה המערבית, ולחיי פלסטינים אין ערך. משטרת ש”י, שבחלקה הניכר מורכבת ממתנחלים, יודעת שלא יהיה שום לחץ ציבורי עליה לחקור את התיק הזה.

ככה זה בדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הרבה רעש על (כמעט) מאומה

הערות על בחירות 2019

א. הגוש המלוכני. הדבר המדכא ביותר בבחירות האלה היתה ההצלחה של נתניהו. הוא השיג שיא שהוא עצמו לא הצליח לרשום, תוך שהוא שותה מנדטים מחלק ניכר מהגוש שלו. התזוזה בגושים היא מינימלית, אם בכלל, וגושים הם כל הסיפור. אבל נתניהו זכה בהישג אישי ניכר.

יש קבוצה גדולה בציבור היהודי שהמחויבות שלה לערכים דמוקרטיים עמומה, והיא מהווה את מצביעי מפלגת השלטון. 36 מנדטים ניתנו למפלגה שבמכוון לא פרסמה מצע מזה מערכת הבחירות השלישית ברציפות. הליכוד לא צריך מצע: המצע שלו הוא נתניהו. לאיש הזה נוסף שובל של שחיתות אישית עוד קודם לתקופה שהיה בכלל נבחר ציבור. זה לא מרתיע את המצביעים שלו. גם העובדה שנתניהו ניצב בפני שלושה כתבי אישום לא משנה לו.

אפשר להתווכח עם מצביעי ליכוד על הרבה דברים, ויש על מה. קשה הרבה יותר להתווכח עם תומכי נתניהו. נתניהו מרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן במשך עשור שלטונו, מערער מוסד אחרי מוסד כדי לשמור על שרידותו האישית. מי שעובר על כך בשתיקה ושב ומצביע לו – למרות לא מעט אלטרנטיבות – מעיד על עצמו שהמשטר הדמוקרטי וטוהר המידות חשובים בעיניו כקליפת השום.

נתניהו יילך, בסופו של דבר. לא ברור כמה נזק ימשיך לגרום, אבל הוא ישאיר ליורשיו גוש גדול של הציבור שמאס במשטר דמוקרטי. ספק אם נתניהו עצמו מסוגל לבצע את המעבר הנפשי לדיקטטור. הוא בכל זאת גדל בתקופה אחרת. אבל הוא משאיר דלת פתוחה לאחד מיורשיו, וציבור גדול עליו יוכל הדיקטטור העתידי להשען.

ב. חיסול הגוש הדמוקרטי. נכון לשעה זו, עומד מניין המחנה הדמוקרטי בישראל על 20 ח”כים בלבד: שישה של העבודה, שישה של חד”ש-תע”ל, ארבעה של מרצ וארבעה של רעם-בל”ד. לגוש האנטי דמוקרטי יש רוב מוצק של 65 (שוב, לא הפתעה גדולה), אבל את רוב הקולות של הגוש הדמוקרטי שתתה מפלגת כחול לבן.

האחרונה מכילה נציגות נכבדת למדי של כוחות ימניים של ממש, מבוגי “משה” יעלון ועד צבי האוזר, שכתב את הגרסה הסופית של חוק הלאום והתעקש שלא להכניס לתוכו סעיף שוויון. בכל משבר דמוקרטי של ממש, צפויה הסיעה הלא אפויה הזו להתפרק. מנהיגיה, חשוב לציין, הביעו לאורך כל מערכת הבחירות סירוב להכיר בח”כים פלסטיניים נבחרים לגיטימיים והודיעו שלא ישבו איתם בשום מצב. (ולמקהלה הקבועה של “אבל הערבים לא רוצים”: חד”ש-תע”ל הודיעה שוב ושוב שהיא פתוחה למשא ומתן.)

מאחר והשסע הדמוקרטי בישראל הוא על קווים אתניים, קרי זכותם של מיעוטים לא יהודיים לשוויון, די ברור איפה יעמדו הח”כים הימניים של כחול לבן בשעת משבר. לפיד, יש להניח, יברח מנושאים מעוררי מחלוקת, ועד היום אין לנו מושג איך ינהג גנץ.

הולך להיות כיף.

ג. מצביעים מטומטמים. מי שהגדיל את הגוש האנטי-דמוקרטי הם מצביעי שמאל-מרכז אפויים למחצה, שכל פעם מחדש נופלים במלכודת של טענת המפלגה הגדולה יותר. הם העניקו את ראשות הממשלה לנתניהו ב-2009 והבטיחו אופוזיציה לא מתפקדת כשהצביעו ללבני. הם עשו אותו הדבר שוב עם לבני ובוז’י ב-2015, ושוב ב-2019 עם כחול לבן.

יש בישראל רוב ימני, כך שאי אפשר להאשים אותם בסטיה האנטי-דמוקרטית של ישראל, אבל הם אשמים בכך שפעם אחר פעם אין פה אופוזיציה מתפקדת. פעם אחר פעם, הם יוצרים אופוזיציה מסורסת שרוצה להיראות נחמדה. אנחנו צריכים אופוזיציה מהגיהנום, שתעשה כמיטב יכולתה לבלום את הזליגה האנטי-דמוקרטית של ממשלות נתניהו – עד שיבוא הזמן שבו הציבור בישראל יבין שמדיניות הימין מובילה למלחמה בעצימות נמוכה כדרך חיים, ויחליט שמגיע לו יותר. עד אז, לבלום כל יוזמה בכל תרגיל פרלמנטרי אפשרי.

רק שמספר גדול של ממצביעים שלא יודעים לספור עד 61 (מי אמר שהמאבק הימני בלימודי האזרחות לא נשא הישגים?), ושלא טורחים לברר מי המועמדים שהם קונים בשק, הביאו אותנו למצב שבו יש בפועל אופוזיציה של 20 מושבים. עלה תאנה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לא הרבה מעבר לכך. נהדר.

ד. דיכוי הצבעה. הליכוד שלח ביום הבחירות כ-1,300 “משקיפים” מצוידים במצלמות נסתרות כדי להטיל אימה על מצביעים במגזר הפלסטיני. ה”משקיפים” היו אנשי משרד הפרסום של שגיא קייזלר, לשעבר ראש עמותת ועד מתנחלי השומרון, שבשעתו הפעילו את אנשי “עד כאן.” במצלמות נסתרות קייזלר מבין.

המטרה של הצבת המצלמות בקלפיות, והחשיפה המהירה של היקף הפרישה שלהן – לא פחות מ-1,300, נטען – היתה מיועדת לעשות למצביעים הפלסטינים את מה שעד כאן עשתה לארגוני זכויות האדם: השתבללות, לחץ, פחד זה מזה, פראנויה, צמצום מאבק כדי להתגונן. המטרה היתה שמצביעים פלסטינים יאמרו לעצמם שמה הם צריכים את כאב הראש הזה, אם מפלגת השלטון מרגלת אחריהם. ונתניהו נתן גיבוי ל”מבצע” הזה באמצע יום הבחירות.

קשה לדעת כמה אנשים נמנעו מלהגיע לקלפיות בגלל השפיונים של קייזלר. הוא וחבר מרעיו התגאו אחר כך שהורידו את אחוז ההצבעה שם לפחות מ-50%, אבל אי אפשר לדעת כמה אמת יש כאן וכמה רהב, רהב שמטרתו למשוך לקוחות עתידיים. ברור, עם זאת, שהמשטרה גררה את רגליה, שיו”ר ועדת הבחירות המרכזית לא עשה יותר מדי, ושרק ח”כים ממרצ, מחד”ש-תע”ל ומארגון עדאלה דרשו חקירה. מה זה הרקע הזה שאתם שומעים? אה, זה לפיד וגנץ סותמים את הפה לאחר שמפלגת השלטון קשרה לבצע פשע נגד מצביעים. הם לא יהודים, אתם מבינים, זועבי’ז, ואם נעמוד על הזכויות שלהם זה ירתיע בוחרים.

ה. וכמה חדשות טובות בכל זאת. שלושה שרלטנים פוליטיים נמחקו בבחירות האלה. המסוכנים שבהם, כמובן, הם איילת שקד ונפתלי בנט, שני מומחי פרסום והפצת שנאה שעלו לגדולה. נראה שלשם שינוי, הפרסומאים של בנט ושקד עקצו אותם. מה לעזאזל היה הקמפיין הזה? מישהו ראה את סרטון היונה ולא חרד לגורלה? ברוך שפטרנו מעונשם של אלה.

יחד איתם עף מי שהתיימר לבצע את ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית: משה פייגלין, האיש שניסה בשעתו לקחת את הליכוד למחוזות של כהנא (הליכוד הגיע לשם לגמרי בכוחות עצמו, כפי שהסתבר) ושעכשיו ניסה לברוא את עצמו כליברטריאן שוחר מקדש. למרבה השמחה, הציבור היה חכם יותר, ולא קנה את הדארוויזיזם החברתי שניסו למכור לו בעננת מריחואנה.

מרצ שרדה. היא שרדה בזכות קולות הפלסטינים. אולי עכשיו המפלגה תהיה ערוכה לטלטול רציני, למהפך לקראת מפלגה דמוקרטית יהודית-ערבית. מפלגה יהודית-ערבית בהכרח לא תהיה ציונית. הקולות הפנימיים במפלגה מבטיחים, נראה לי, ניעור – לא בהכרח שינוי, אבל ניעור שתמר זנדברג לא תוכל להתעלם ממנו.

יהיה רע לתפארת בשנים הקרובות, אבל אין לנו הפריווילגיה להתייאש. לחשוק שיניים, ולהיאבק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)