החברים של ג'ורג'

התפיסה שהודאה היא מלכת הראיות מגיעה אלינו ממקומות מפוקפקים. לאחרונה דחה הפאנל העליון של האינקוויזיציה הישראלית את ערעורו של קורבן עינויים

חוקר אינקוויזיציה מנוסה (מפאת השנים, לצערי, אינני זוכר את שמו; קראתי עליו לפני 25 שנים בערך) התחיל לחשוד בסוף המאה ה-17 שמשהו לא מסתדר. יותר מדי אנשים מוסרים הודאות שנראות חשודות מדי. בסופו של דבר הוא כתב ספר שמיועד למשפטנים, והזהיר אותם משימוש בעינויים או השענות אליהם. זו היתה נקודת שבר משפטית: בפעם הראשונה ב-2,000 שנים, משפטן הטיל ספק ביעילותם של עינויים.

הבוקר הזכירו לנו שופטי בג”ץ שהם תקועים 50 שנה לפני אותו חוקר, כשאישרו את הרשעתו של עמירם בן אוליאל, שהואשם ברצח בדומא. השופטים אישרו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדווקא פסל שתיים מהודעותיו של בן אוליאל, וקבע שהוא מסר אותן תחת לחץ בלתי סביר (שופטינו זהירים מלנקוט במונח ‘עינויים’, ועל כך מיד), אבל הכיר בהודעה שלישית – בטענה שהיא ניתנה מספר ימים לאחר ‘חקירת הלחץ’ ועל כן לא נחשבת לכזו שנמסרה תחת עינויים.

כאן אנחנו צריכים לחזור לאינקוויזיציה. אני מצטט מהזכרון שני נחקרים, גבר ואשה, שניהם חשודים בכישוף. כישוף, צריך לומר, היה הגרוע שבפשעים: הוא לא היה הפעלת קסם, כפי שאנחנו נוטים לחשוב, אלא שיתוף פעולה עם השטן, לעיתים קיום יחסי מין איתו (עשרות אלפים אם לא מאות אלפים הודו בדיוק בזה, ותיארו את איברו ‘הקר’ של השטן), כלומר בגידה מוחלטת במין האנושי. מכשפות ומכשפים נחשבו לרוצחות, קושרות קשר נגד שכניהן וקרוביהן, מרעילות, מי שמכרו את נשמתן.

הבעיה, כמובן, היא שקשה מאד להוכיח פשע כזה. לחוקרים היו שיטות מזוויעות למציאת פגמים פיזיים שלדעתם הוכיחו אשמה (בעיקר “פטמה שלישית”), אבל זו היתה שיטה בעייתית. על כן הכלי המרכזי בחקירת כישוף היה ההודאה.

הגבר הנחקר שאני מצטט מהזכרון כתב לבתו ערב הוצאתו להורג: “אל תאמיני למה שהם אומרים עלי… הם לא מפסיקים לענות אותך עד שתגיד מה שהם רוצים שתגיד. אל תזכרי אותי כך, זכרי אותי כפי שהייתי.” הנחקרת כתבה “לפני שלקחו אותי לבית המשפט [שם חזרה על ההודאה שהוצאה ממנה בעינויים ובכך היא הפכה לרשמית – יצ”ג] המענה אמר לי: אם את חושבת שהתעללתי בך, את טועה. עד ×›×” רק שיחקתי איתך. את לא רוצה לחזור אלי.” ההודאות, שוב, הן על קשירת קשר עם ישות בלתי קיימת ועל קיום יחסי מין איתה. יש, שוב, מספר עצום שלהן. הן דומות מאד זו לזו – ×–×” קל הרבה יותר כאשר החוקר יודע מראש מה הנחקר צריך לומר.

זכרו את “עד ×›×” רק שיחקתי איתך”; חשבו על אדם שהיה נתון לעינויים במשך שבועות, שבמשך שלושה שבועות נמנעה ממנו גישה לעורך דין כדי שלחוקרים ×™×”×™×” זמן לענות אותו – ובמקרה שלנו, כמו ברבים אחרים, גם להכתיב לו את ההודאה. זכרו שהוא ידע שאם ידבר בבית המשפט על מה שעשו לו, בית המשפט לא ישחרר אותו: הוא יחזיר אותו לחזקת מעניו. כפי שאכן קרה.

פסק הדין של בן אוליאל מופרך על פניו. תצפית של צה”ל זיהתה חמישה אנשים שעולים מדומא חזרה לקן הצרעות עדי עד בליל הרצח בדומא. השב”כ לא הצליח לתפוס שלושה או ארבעה מהם, ונשאר לו רק בן אוליאל. אז הפילו עליו מעשים בלתי סבירים, כמו הצתה של שני בתים בשתי נקודות שונות וסחיבה של ציוד שספק אם יכול היה לשאת לבדו. אנחנו לא מדברים פה על רמבו או לוחם קומנדו מנוסה. האנשים החסרים? הם התאיידו מהדיון. הם לא מתאימים לכתב האישום, שמפיל את התיק על אדם אחד.

אומרים לנו שהוא ידע פרטים מוכמנים, וואלה. לשב”כ היו 21 ימים ללא עורך דין ועם הרבה ‘חקירות לחץ’ להכיר לו את הפרטים המוכמנים. אומרים לנו שהוא שיחזר את האירוע. זה נכון. המענה שלו, “מיגל”, היה שני מטר מימינו בזמן השחזור. וודאי שהוא שחזר: לא לשחזר, זה עוד כמה שעות ב’חקירת לחץ’. תגיד להם מה שהם רוצים לשמוע, לוחשים קורבנות האינקוויזיציה, ותתעמת איתם בבית המשפט.

רק שבית המשפט הוא חלק מהאינקוויזיציה. השופטים שלו יודעים בדיוק מה הם עושים. הם יודעים שהנחקר שלפניהם עונה. אבל הם לא יכולים לזכות אותו, כי אם הם יזכו אותו, כל השיטה תתמוטט: השיטה של הטרור הישראלי בשטחים הכבושים (לרבות, לצורך זה, דרום לבנון הכבושה בשעתה).

כל דיקטטורה צבאית נזקקת לטרור כדי לקיים את עצמה. השיטה היעילה ביותר לטרור היא עינויים. אנשים מוכנים למסור את נפשם, אבל עינויים הם אתגר קשה הרבה יותר. עינויים אולי לא יתנו מודיעין טוב, אבל הם יעילים מאד בשבירת אנשים. וישראל הפעילה עינויים על עשרות אלפים עד מאות אלפים של פלסטינים. הנחקרים היו מגיעים לבית המשפט, וזה היה דוחה מיד את הטענות על עינויים. אבל השופטים ידעו היטב שהנחקרים עונו, והם יודעים גם היום. הם אישרו את העינויים בעצמם: זו המשמעות של איסור על פגישה עם עורך דין. עורך דין יכול להתחנן בפניך להחזיק מאמץ ולא לחתום על ההודאה הקטלנית, שכל ההולכים בה לא ישובון.

ופה יש וריאציה על הבעיה של לירות בפיל: אתה לא רוצה לירות בו, אבל יש ציפיה שתירה בו, ואם לא תירה כל המשטר יתערער. השופט, למרות כל דברי הריק על עצמאותו, הוא חלק מהמערכת. הוא מונה על ידי הממשלה. הוא מקבל ממנה משכורת. הוא, בינינו, לא בדיוק האדם הנועז ביותר. אנשים כאלה לא הופכים לשופטים, ואם כן (כמו במקרה של שלי טימן בשעתו, למשל) הוא ייפלט מהמערכת. שופט שיפיל יותר מדי תיקים של הממשלה, לא יגיע רחוק.

וכל המערכת בנויה על עינויים. שופט שיקרא להם בשמם ויסרב להשתמש בהם יפער בולען ענק: הפסיקה שלו תהיה תקדים, ועשרות אלפי קורבנות עינויים עשויים לערער. יתר על כן, עינויים הם פשע נגד האנושות. טכנית, משפטית, העבירה של עינויים חמורה מעבירת הרצח. על פשעים נגד האנושות אין התיישנות, והמבצע שלהם חשוף לכל רשות משפטית בעולם. אם שופט יקבע שחוקרי שב”כ עינו עציר, יהיה צורך להעמיד אותם לדין על פשע נגד האנושות. אף שופט ישראלי לא גילה עד כה את האומץ לעשות דבר כזה.

ושלושה אינקוויזיטורים עליונים קיבלו היום את הטענה המופרכת שהודאה שניתנת שעות או יומיים אחרי העינויים לא נגבתה בעינויים, בזמן שהמעונה נמצא בכפיפה אחת עם המענה. על זה הם הרשיעו אדם ושלחו אותו למאסר עולם. נקווה שיום אחד הם יבואו על עונשם הראוי: מאסר עולם על סיוע לפשעים נגד האנושות.

עד אז, אנחנו צריכים להפשיט מעליהם את גלימתם ואת “כבודו”: הם לא ראויים לכבוד אלא לכל קלון אפשרי. הם שותפים לפשעים נגד האנושות. הם שותפים להפשטת צלם אנוש מעליו. אין מילים עמוקות מספיק כדי לתאר את החרפה. הבוז כל כך עמוק שאתה תוהה אם לא כדאי שהם יהיו כמה שבועות ללא עורך דין במרתף עינויים בעצמם. אבל לא, לא: הפשע הזה כה נתעב, שאפילו כלפי שופטי האינקוויזיציה שלנו אסור להפעיל אותו.

עדכון: בסיועו הנמרץ של עו"ד עודד דוגמא, הבלוג חזר לפעילות, ואני מקווה שבקרוב יהיו בו פוסטים חדשים.

(יוסי גורביץ)

מערכת חינוך חילונית באמת יכולה להיות תחילת ההצלה. הבה נאמץ את הפילוסוף החילוני הראשון והחדשני מכולם. מותר לחלום, לא?

מערכת החינוך בישראל נמצאת בקריסה מתמשכת, היא מיושנת ולא מצליחה – לא מצליחה, ×›×™ נערי האוצר מכשילים אותה – אבל מעבר לכך, היא מחנכת לבערות ושנאת אדם. לציבור הדתי והחרדי יש מערכות חינוך משלהם, אבל אין זרם חילוני בחינוך: בן גוריון הקפיד להשמיד אותו. עוד יצאו לנו אנשים ולא יהודים, חס וחלילה. הציבור החילוני נאלץ להסתפק במערכת החינוך הממלכתית, שהיא מערכת דתית לייט. ×”×’×™×¢ הזמן למשהו אחר. ×”×’×™×¢ הזמן למערכת חינוך אפיקוראית.

מותר לחלום, לא?

האפיקוראים היו קבוצה יוצאת דופן בעולם הקלאסי. בעולם שנבנה סביב מעמד בעלי האדמות ונועד לשרת אותו, שהיו בו עבדים רבים ורוב האזרחים – נשים – היו אזרחים סוג ב’, האפיקוראים בנו בתי ספר וגנים שקיבלו את כולם. החל מימי אפיקורוס עצמו, במאה הרביעית לפני הספירה, אפיקוראים חינכו נשים ועבדים, ולימדו שכולם זכאים לחינוך.

התפיסה האפיקוראית פשוטה למדי. היא אומרת שהאלים אינם איתנו, אף פעם לא היו איתנו, לא יכלו להיות איתנו. האלים אינם בני תמותה, ותכונותיהם הן אלמוות (שאם לא כן, אינם אלים) ואושר. אושר, בתפיסה האפיקוראית, משמעו התרחקות מסבל. בהתאם, לאלים אין כל עניין במגע עם בני האדם: בני אדם סובלים, בהגדרה, ומגע איתם – האזנה לתפילות שלהם, למשל, והעת העתיקה השאירה לנו כמה תפילות מרטיטות, תחינות על ילדים חולים ששוברות לב גם היום – תביא לאל רק סבל. למה לו?

על כן, מה שיש לנו הוא לא אלים אלא דת: אמונות תפלות, לעתים קרובות ברבריות, שדורשות קורבנות וסבל. כהנים שחיים עבור עצמם בעיקר, ואין להם מה למכור לנו אלא אשליות. הפחד מן המוות העניק להם כוח: אבל כבר אפיקורוס ידע שהמוות והאדם אינם דרים בכפיפה אחת. כאשר האדם חי, המוות אינו מתקיים. כאשר המוות מתקיים, האדם איננו חי. כולנו נמות: שום דבר לא יסיר את הגזירה הזו. יש להיישיר מבט אל המוות ולחייך. בוא, יקירי. אין בך דבר שמפחיד אותי.

המטרה העיקרית של האפיקוראיות היא אטארקסיה, שלווה. משחר חיינו אנחנו מבעירים בתוכנו מדורות של פחד, ראש וראשון להם הפחד מן המוות. אבל, כאמור, אין פחד במוות, ואת מדורת הפחד עלינו לכבות. זו מטלת חיינו. היא לא פשוטה: אנחנו בשר ורוח וארוס, הכוח היוצר (”אני מורכב מארוס ואבק,” שר אודן), והרוח שבנו רואה את העולם, שמלא כל כך בסבל, ונבעתת. אל פחד: ×–×” המסר העיקרי של האפיקוראים. מה שקרה, כבר עבר; הוא לא ישוב, אם ×›×™ זכרו יכול לבעת אותנו. העתיד – הוא עוד לא קרה, והוא בהגדרה בלתי ידוע. כל מה שקיים הוא הרגע: אחוז בו היטב, הוא חולף. למד אותו, אהוב אותו: לא ×™×”×™×” עוד כמוהו.

שום דבר לא יותר מדי, אנחנו למדים; האמירה שהיתה חקוקה במקדש דלפי, שאנחנו נוהגים לתרגם כ”הכל במידה”. יהא הכל במידה: יותר מדי עונג יוביל לסבל. יש להמעיט בסבל, ולקדם את העונג – אבל, שוב, לא יותר מדי. לא להסחף אחרי העונג: הוא חולף. ועל כן, גם התרחקות מחיי הציבור: קל מאד להם להפוך לסבל מתמשך, למעורבות – הכרחית, אבל שוב, במידה – בענייני הציבור להתהפך לציד תהילה. ותהילה, אף פעם אין בה די: היא תמיד רוצה עוד. וגם ×–×” מקור לסבל. התרחק גם מן העושר: גם הוא תמיד רוצה עוד, גם הוא יזכיר לך שלשכן יש מכונית יפה יותר, סמארטפון חדשני יותר. ×—×™×” במידה: מה שאתה צריך, ומעט עונג, אבל לא הרבה מעבר לזה. מרבה נכסים, מרבה דאגה. דע שהכל חולף: השתדל ליהנות.

הטוב העליון הוא ידידים ואהבה. לאו דווקא אהבת בשרים: זו, שוב, רוצה עוד, והרצון גורר סבל. אין שום דבר חשוב יותר מידידים, ודאי לא הקרה שבמפלצות הקרות, המדינה. היא לא תנחם אותך בלילה, היא לא תענה על ספקותיך, היא רק תתבע ממך עוד ועוד. התייחס היטב לכל בני האדם: כולם – גברים, נשים, גאים, טרנסים – שווים, כולם סובלים, סבל שרק לעתים רחוקות אתה מודע לו: כל אדם (וזה מגיע קודם, מאפלטון) מנהל מאבק קשה מדי יום, מאבק שאתה לא מכיר. גלה חמלה. צניעות. דע את עצמך, ודע שאינך יכול לדעת את האחר, אלא אם הוא ידידך.

ומכאן, הצעה צנועה לעקרונותיה של תכנית חינוך. מבנים נאים, קבוצות לימוד של שמונה עד עשרה משתתפים בלבד, כשמטרות הלימוד הן:

קרוא וכתוב. נשמע מובן מאליו, אבל רמת האוריינות יורדת מדור לדור. צעירים רבים לא מסוגלים לקרוא טקסטים שנכתבו אך לפני שנים מעטות. הכירי לתלמידיך את היופי שבשפה, למדי אותם את היפים בטקסטים שאת מכירה, והסבירי את היופי שבהם. דקדוק יביא אחר כך: עם הקריאה, התלמיד יבין את הדקדוק.

זיהוי רגשות: את כועסת? ×–×” בסדר. מותר לכעוס. אבל האם הכעס מועיל לך? לאט לאט, בשעות ארוכות ובחיוך, למד אותה כיצד לזהות את רגשותיה, לא להתכחש להם אף פעם אבל להבין כיצד הם פועלים עלינו. כעס, הגרוע שברגשות, יכול להיות מוצדק: פגעו בך, השפילו אותך. אל תדחיקי את העובדה הזו, אבל למדי שההשפלה חולפת – הרגע ההוא כבר עבר, את משחיתה רגע אחר כאשר את מחזירה אותו, ומספר הרגעים שזמין לך מצומצם – ושאת תהיי גם אחריו. רגשות יכולים להיות חיוביים; נצלי את אלה, זכרי את אלה, משכי אותם חזרה אליך ברגע קשה. השליליים מזיקים לך: ×–×”×™ אותם, תני להם לחלוף דרכך, ושחררי את עצמך מהם.

קל? ממש לא. זו אולי המטלה הקשה בחיים, וגם האפיקוראי המלומד ביותר ייכשל לא מעט. אבל אם תלמדי את זה בגיל צעיר, ותתרגלי את המאבק הזה, המאבק הבא יהיה קל יותר.

מה מעניין אותך? אתה נמשך להנדסה? מצוין. היסטוריה היא זו שמושכת את תשומת לבך? ×”× ×”, יש לנו ספרים מצוינים פה. למד מה שאתה רוצה, לא משהו שהוכתב על ידי פקיד משרד החינוך. שאל, ואני אענה – ואם לא אדע, אומר שאינני יודע, ואשתדל למצוא עבורך אדם שיודע. אתה מעוניין להכיר מתמטיקה? מעולה. היא דוחה אותך? ×–×” בסדר גמור. היא מפחידה אותך? בוא נלמד איך להתגבר על הפחד ×”×–×” יחדיו. אתה אדם יחודי, שונה מכל בני האדם האחרים. אנחנו לא חיים יותר בימי נפוליאון, בימים ששר החינוך שלו אמר בגאווה שהוא יודע מה כל תלמיד לומד בכל כיתה בכל רגע נתון. בני אדם אינם יחידות יצור, והם אינם אמורים להיות חומר גלם לשוק.

היי עדינה עם אחרים: את יודעת שמדי פעם את סובלת. גם הם. את לא מכירה את פחדיהם וסבליהם: הם בני אדם יחודיים כמוך. היי זהירה, עדינה, איתם. לעולם אל תגרמי סבל ואל תוסיפי על סבל. גם לא למי שגרם לך סבל: הוא לא פגע בך, הסבל שבו נפלט החוצה ופגע בך. אבל, אם הוא שב ופוגע בך, התרחקי ממנו. אם הוא איננו מסוגל להתנצל, חפשי לך ידידים אחרים. וזכרי: כל בני האדם שווים. גם אלה שאורחות חייהם זרים לך לחלוטין. אינך נעלה על איש. ומוריך לא נעלים עליך: יש להם יותר נסיון, זה הכל. ונסיון הוא רק זמן שחלף.

מדיטציה: כן, כן, אני יודע – ×–×” מסובך. ובכל זאת אתה צריך להתאמן בה. החיים המודרניים מפציצים אותנו במידע וברגשות – חלק ניכר מהם רגשות מהונדסים על ידי הגרועים שבבני האדם, הפרסומאים, שמטרתם היא להצית בך רגשות מזויפים כדי לרמות אותך לרכוש משהו שאינך צריך. שב עם עצמך, עצום עיניים. המוח ישתולל, הוא רוצה את הגירויים שלו. ×–×” בסדר: הוא משרת אותך, לא אתה אותו. נשום עמוק, ועשה כמיטב יכולתך לא לחשוב על כלום. העולם עדיין ×™×”×™×” שם כשתפקח את עיניך, אבל אתה תרגיש טוב יותר, ותדע לשלוט טוב יותר בגירויים שמתקיפים אותך מכל עבר. למד לבודד את עצמך מסביבה רעשנית. אל תניח לה להפציץ אותך.

הכירי את ידידיך: ידידים הם כל מה שיש לנו בחיים. הכירי אותם, צחקי איתם, בכי איתם. עזרי להם כפי שהם יעזרו לך. למדי להכיר את פחדיהם, עזרי להם להתמודד איתם. את חזקה יותר כשאת מוקפת בידידים, והם חזקים יותר כשאת לצידם.

הכר את מולדתך: אינך ולא היית מעולם טאבולה ראסה. נולדת במקום מסוים, בין אנשים מסוימים, חשיבתך נולדה משפה ספציפית. הכר את מולדתך כפי שהיא, על הסבל והעונג שבה. אל תתחבא מאחורי מיתוסים: מיתוסים הם שם אחר לדת, ותפקידה של הדת הוא להוליך אותך שולל. מולדתך מכוערת בעיניך? נסה להבין מדוע. איך תוכל לשפר אותה? האם הנסיון לשפר אותה יגרום לך יותר סבל מהנאה? האם הסבל שווה את המאמץ? כל אלה שאלות חשובות. הרהר בהן, דחה מעליך את ההיסטוריה הפלקטית שמטרתה לגרום לך לחשוב שאבותיך צדקו בכל או שהם קורבן גלובלי. אלה רק מחשבות שמניפולטרים שתלו בך. הכר את מולדתך כפי שהיא.

הכירי את האמונות התפלות: בדגש על אלו שחלחלו לעולמך, שנמצאים בו גם אם בשולי תודעתך – אינך ומעולם לא היית טאבולה ראסה, את נושאת זכרונות ורשמים של בני משפחתך ושכניך – ולמדי איך להתמודד איתן. למדי את האמונה התפלה הנפוצה בארצך, היהדות האורתודוקסית; הכירי את פשעיה ומפלצתיותה (ואת הפנינים הנדירות כל כך בה, כמו הסיפור על רבי רחומי); למדי לדחות אותה – אבל לא את מאמיניה. הם בני אדם כמוך, והם סובלים בדיוק כמוך. אבל אסור לך להניח לאמונה התפלה שלהם להשפיע על חייך ולנווט אותם. דעי את האויב, המפלצת שבדת. (בשנים עתידיות, עם מספר מספיק של תלמידים מהתרבות הנוצרית והמוסלמית, יש ללמד גם את האמונה התפלה שלהם.)

זה יעבור: מה שזה לא יהיה, זה יעבור. ויום אחד גם אתה תעבור. זה בסדר: הרצון לחיות לנצח הוא בסך הכל עוד צורה של פחד מהמוות. תחזה בסבל של קרובים אליך, כי אנחנו בני אדם, והוא ישבור את לבך. ושוב, זה בסדר. אבל זכור אותם כפי שהיו בשיאם. השתדל שכאשר יומך יגיע, ידידיך ואוהביך יזכרו אותך בחיוך, אולי גם בדמעה. הכל חולף. זה קשה. זה קשה מאד. ועדיין, כך זה. למד להשלים עם העולם. אחוז ברגע.

אנטי מיליטריזם: מהו צבא, אם לא מכשיר להנחלת סבל? תפקידו לשבור את האדם שבכם ולהפוך אתכם למכונת הרג, לכלי אלימותה של המדינה. השקר הישן ביותר של צבאות, ודאי של צה”ל, הוא הטענה שהוא מגן עליכם. זה נכון אך לעתים נדירות. אתם כבר יודעים שכל בני האדם זהים: דמיינו את סבלו של ילד שהצבא הורס את ביתו, של אם שבנה נחטף (”נעצר”), של אב שרואה את בניו מוכים וידו קצרה מלהושיע, של ילדים שרואים את השפלתם ועינויים של הוריהם, אחיהם, אחיותיהם, שכניהם; וסרבו. או מצאו דרך חוקית לא לשרת: בחרו בדרך שתגרום לכם פחות סבל. לסרבנות יש תפקיד חשוב בחברה האזרחית, אבל הזהרו במשיכה שלה למרטיריות.

עמוד לצד החלש: בעצם נוכחותך בבית הספר שלנו, אתה נהנה משלל מסחרר של פריבילגיות. הכר אותן, הכר בהן, ואחר כך עשה כמיטב יכולתך למען אלו שלא זכו לפריבילגיות שלנו. השתמש בפריבילגיות שלך עבורם.

אל פחד: פחד הוא הדבר שמחליש אותנו יותר מכל, ולעתים קרובות הוא מזיק לנו אף שהוא אך מקסם שווא. זהו פחדים – ולמדו איך להתמודד עליהם ולהתגבר עליהם.

למדי ענווה: את לא יודעת הכל. ושוב, זה בסדר: אף אחד לא יודע, ולא יכול לדעת, הכל. זהי את המקומות שבהם נוטה לומר דברים שאינם מבוססים, והססי. היסוס הוא טוב. היסוס מאפשר לך להכיר את עצמך.

הזהר בחיי ציבור: שום דבר לא יותר מדי. אל תהפוך למרטיר, לא תועיל לאיש כך. אל תמשך אל התהילה. אם תרצה לשפר את החברה, עשה זאת באמצעות ארגונים אזרחיים. הרבה יותר קשה להבחר לתפקיד ציבורי משאתה חושב – ובדרך תיאלץ כנראה לעשות פשרות שירדפו אותך. פשרות כאלו יהיו מקור סבל. התרחק מהם ובהתאם מחיים ציבוריים – אלא אם תגיע למסקנה שהסבל שלך ממצבה של מולדתך (או מולדות אחרות!) גדול מדי.

וזהו, בערך. שרי חינוך כנראה יפתחו ורידים כשהם יקראו את ×–×”, ואם גדעון סער ולימור לבנת אכן יעשו זאת, כבר הרווחנו. אבל הציבור החילוני צריך להשתחרר מהאשליה שהוא רוב. הוא מעולם לא ×”×™×” רוב, האמונה התפלה היהודית תמיד היתה חזקה מאד פה – ואיך לא? פה היא נולדה! מי השוטה שחשב שאפשר ×™×”×™×” להשתחרר ממנה דווקא כאן? – והגיע הזמן שהמיעוט החילוני יתנהל כמיעוט, ידרוש את זכויותיו של מיעוט. ואולי, אולי, אחרי שנים ארוכות שבהן הוא יעמיד את האזרחים הטובים ביותר כאן, יוכל מכוח הדוגמא שיציב לרכוש לו את תמיכת הרוב.

ספק אם ×–×” יקרה – אנחנו במולדתן של שתי אמונות תפלות גדולות, הנצרות והיהדות – אבל אם נעמיד תלמידים ראויים, נשים וגברים שיוכלו להישיר מבט אל המציאות ללא פחד, שיהיו המיטב בנו, הרווח כבר ×™×”×™×” מספיק. מותר לחלום; החלופה לחלום גדול היא יאוש גדול יותר. דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: כל הממשק של הבלוג התחרבש לחלוטין, ועל כן הפוסטים בשבועות הקרובים יתפרסו בפטראון. אני עובד על מציאת פתרון, אבל זה ידרוש זמן וכסף. אקפיד לפרסם פה קישורים לפוסטים בפטראון. עדכון: מאז פרסום הפוסט נפתרו הבעיות, בסיועו הנמרץ של עו"ד עודד דוגמא. אני רוצה להודות לו על הסיוע.

(יוסי גורביץ)

מורשת פליאה אלבק חיה ובועטת. אם יש דיניין, יופע נא מיד

(לפיד טוויטר)

בית המשפט המחוזי דחה לפני כחודשיים את ערעורה של הפרקליטות על זיכויו של נער בן 15 ממזרח ירושלים, שהואשם באופן נפשע בתקיפה בנסיבות מחמירות; הזיכוי הותר לפרסום בסוף השבוע.

הסיפור היה בעייתי מלכתחילה. מתלונן יהודי התלונן שהנער השליך עליו פחית משקה בזמן שהוא וחברו הלכו סמוך לשער שכם. לא היתה כל מחלוקת על כך שא. הפחית היתה ריקה וב. שהיא לא פגעה במתלונן. הנער טען שהוא שיחק בפחית ובעט בה, וכלל לא שם לב לשני האחרים. צילומי הווידאו היו שנויים במחלוקת, ובית משפט השלום זיכה את הנאשם, כשהשופטת כותבת ש”המתלונן עצמו חש בלבול מסוים לאחר צפייה בסרטונים ולמצער בחלקים של הסרטונים בהם מעשיו של הנאשם אינם מתיישבים דווקא עם פעולות של ניסיון תקיפה.”

תיק ×›×–×” כלל לא ×”×™×” אמור להגיע לבית משפט. זהו מקרה מובהק לסגירה בעילת העדר עניין לציבור – שמשמעה איננה, כמקובל לחשוב, שהציבור לא מעוניין במקרה, אלא שהראיות בעייתיות והמקרה פעוט עד כדי כך שאין טעם להטריח את מערכת המשפט בו. איש לא נפגע, כלי ה”תקיפה” ×”×™×” פחית ריקה, ובכל מקרה היא לא פגעה באיש.

ואף על פי כן, הפרקליטות טרחה לערער על הזיכוי לבית המשפט המחוזי, שכאמור דחה אותו ואימץ את פסק הדין של השלום. ככה זה כשאתה פלסטיני שחשוד באיזשהו סימן של עוינות כלפי יהודי: ימצו איתך את הדין, גם כשאין דין.

מצד שני, הודיעה הפרקליטות בסוף השבוע ×›×™ היא סוגרת את התיק נגד המתנחל שדקר למוות ב-21 ביוני את עלי חרב. בתקרית ההיא, יצאה קבוצה של מתנחלים מאריאל כדי לבחון אפשרות הקמתו של מאחז סמוך – עבירה פלילית א’. האדמה שהם בחנו היתה אדמתו של חרב. הוא ואחרים הגיעו למקום כדי לגרש את המתנחלים, שהחלו להציב אוהל במקום – עבירה פלילית ב’. בין הצדדים פרצה קטטה – עבירה פלילית ג’, חמורה במיוחד, תקיפה של אדם על רכושו הפרטי. המתנחלים חזרו אחר כך, עם שוטרים, קלגסי התנחלות וכנראה גם חמושי צה”ל. אז התקרב הדוקר אל חרב, שעמד בנפרד משאר הפלסטינים, ודקר אותו למוות בסכין שהביא איתו. החמושים הישראלים שהיו במקום לא עשו כל מאמץ לתפוס את הרוצח.

הרוצח לכאורה נעצר למחרת, והחשד כלפיו שונמך במהירות מרצח להריגה בקלות דעת, כי אחרי הכל הוא יהודי. זה קרה, אגב, יממה לאחר שהמשטרה טענה שלא ברור מי ביצע את הדקירה ורמזה בגסות שהדוקר היה פלסטיני. בו זמנית, צה”ל עצר את קרובי משפחתו של חרב בפשיטה נועזת באישון לילה, שבה השליכו רימוני הלם ושברו את אצבעו של ילד. קרובי המשפחה נחקרו בחשד שהם… דיווחו על נוכחותם של חמושי צה”ל באירוע, מה שכנראה מפריע מאד ללוחמי ה-hasbara שלנו.

הדוקר, מצידו, טען ×›×™ עונה על ידי חוקרי שב”כ, וכי הם אילצו אותו לעשות את צרכיו בבגדיו – טענה סבירה למדי, שכן מדובר בשיטת חקירה מוכרת היטב של המשטרה החשאית שלנו. כמקובל, הפרקליטות מנעה ממנו גישה לעורך דין, אם ×›×™ הפעם רק לשישה ימים. החשוד טען ×›×™ במהלך החקירה הוא עבר אירוע לבבי, אם ×›×™ בשעתו פורסם – לצערי לא מצאתי את הפרסום – ×›×™ רופאי מתקן החקירה מכחישים את הטענה.

כך או כך, חקירת העינויים לא הצליחה במטרתה: לגרום לחשוד לשנות את גרסתו ולהודות שרצח את חרב. לטענת הדוקר – ועל הדקירה אין מחלוקת – הוא חש מאוים ועל כן דקר כ”הגנה עצמית.” בסוף השבוע הודיעה הפרקליטות ×›×™ היא לא מצליחה להתגבר על הטענה הזו ועל כן לא תגיש כל כתב אישום, גם לא על הריגה בקלות דעת.

בואו נראה. יהודי הרג פלסטיני בדקירה, והוא הולך הביתה בלי משפט. הדקירה בוצעה:

א. לאחר שהדוקר פלש לשטחו של הנדקר.

ב. לאחר שהוא פלש למקום במטרה בלתי חוקית של הקמת מאחז בלתי חוקי.

ג. לאחר שהיה מעורב בנסיון להקים אוהל במקום.

ד. לאחר שהיה מעורב בקטטה עם פלסטינים.

ה. לאחר שעזב את המקום וחזר.

ו. לאחר שנשא איתו סכין שבה ביצע את הדקירה, עבירה בפני עצמה.

ז. לאחר שנמלט מן הזירה.

מה אומרת לנו הפרקליטות? פשוט תעלה טענה של “הגנה עצמית” או ש”חשת מפוחד” בזמן שאתה פולש לאדמתו של אדם אחר – פלסטיני, כמובן; אל תנסה את ×–×” על בן העם הנבחר – ואנחנו נסגור את התיק.

מותר לתהות איך היו הקולגות של הפרקליט שסגר את התיק מגיבים אילו פרץ אדם לביתו של הפרקליט הלז, ובזמן שהפרקליט היה מנסה לגרש אותו מהמקום הפולש היה דוקר אותו למוות; מותר לתהות אם גם אז הם היו מקבלים במשיכת כתף את הטענה שפולש חמוש בסכין שדקר אדם על אדמתו ביצע פעולה של “הגנה עצמית.”

אבל אסור לנו להיות מופתעים מפרקליטות שרודפת ילד שזרק פחית ריקה שלא פגעה ומניחה לדוקר שפלש לאדמת הנדקר. אנחנו כבר צריכים להכיר אותה. זו הפרקליטות של פליאה אלבק, שקבעה שכל שטח שלא רשום בטאבו שייך למדינה – בהתעלמה בנוחות מהעובדה שישראל הפסיקה את רישום הטאבו עם כיבוש הגדה. זו הפרקליטות של פליאה אלבק, שקבעה שנזקו של אדם שישראל הרגה את אשתו “הוא לכל היותר אפס.” זו הפרקליטות של פליאה אלבק, שקבעה שלמוכר פלאפל שאיבד את שתי ידיו בפעולה של צה”ל אין עילה לתביעה, ×›×™ הוא יכול להכין פלאפל גם עם תותבות.

זו, בקצרה, הפרקליטות שעמלה כל יום על תרגום “אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם” למשפטנית ישראלית דקדקנית, פרקליטות סדום. יש הרבה דיבורים בימין על דיניין על הפרקליטות; השמאל צריך היה לדרוש דיניין כזה מזמן.

אבל, אתם יודעים, הם תובעים את נתניהו – ברשלנות השגרתית, יש לציין, שיש לקוות שישלמו עליה מחיר – והשמאל היום הוא רל”ביסטי. ואי אפשר יותר לומר שאתה חושב שנתניהו הוא דיקטטור בהתהוות אבל הפרקליטות פושעת לא פחות, ×›×™ יצרחו עליך שאתה תומך בנתניהו. אז שותקים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': הבלוג חוזר לפעילות שגרתית אחרי שבועות של תקלות. אני רוצה להודות לעו"ד עודד דוגמא על סיועו, שבלעדיו הנושא לא היה נפתר.

(יוסי גורביץ)

השיטה הפוליטית שלנו לא מתפקדת יותר ולא תוכל לתפקד יותר

מה שהיה הוא שיהיה: בשנים הקרובות, אלא אם נשנה את שיטת המשטר (ואין איך), נסחף מבחירות לבחירות, עם הבלחות קצרות של ממשלות. אם עד לאחרונה משך הכהונה הממוצע של ממשלה עמד על יותר משנתיים, כעת ספק אם הוא יעמוד על יותר משנה.

סיבת-העל היא כמובן סירובו של בנימין נתניהו לעזוב את המערכת הפוליטית לטובת תא במעשיהו, אבל נתניהו הוא עקרב ואי אפשר באמת להאשים אותו בהריסת המערכת. הוא חי מערעור ומכאוס. למה שקורה עכשיו יש בעיקר אחראים אחרים, אם כי לנתניהו עומדת זכות ראשונים בתפיסה שאם התוצאות של הבחירות לא מוצאות חן בעיניך, הכרז על בחירות חדשות.

המוקש האמיתי הופיע אחרי הבחירות השלישיות, כשהקצב מעזה, בני גנץ, בגד בבוחריו והצטרף לממשלת נתניהו. כדי לפייס את גנץ, בוצע שינוי מסיבי, מחטפי, בשיטת הממשל שלנו: ראשות הממשלה הכפולה, התפקיד של ראש הממשלה החלופי. היו ממשלות רוטציה בעבר, אבל זה היה בעידן אחר ויציב הרבה יותר, והממשלות הללו נשענו לא על תיקון חוקי יסוד אלא על הסכמות קואליציונית. ראש ממשלה לגמרי רשאי לעזוב את תפקידו, והכנסת תמיד היתה ריבונית לבחור ראש ממשלה.

מה שקרה עם המרקחת של הרועצים המשפטיים של גנץ הוא הכנסת שני ראשי ממשלה כדרך קבע. זה שינוי מסיבי של השיטה, שבוצע ללא שמץ של התייעצות נדרשת, בחפזון מוחלט, תחת לחץ זמן לא סביר לפני הצורך ללכת לבחירות רביעיות. התועבה הזו לא היתה אמורה לעבור את בג”ץ. זה היה צריך לשלוח את הצדדים לחפש את החברים שלהם, לומר להם שמדובר בפועל בשינוי שיטת משטר, ושיקחו איזה ארבע שנים לחשוב על זה. יש לכם משבר פוליטי? תסתדרו. חוקי יסוד אינם משחק ילדים.

אלא שבג”ץ מעולם לא ×”×™×” מבצר, והוא קרס בדקות. השופטים ייבבו לפרוטוקול על כמה כל ×–×” לא תקין ומה לעזאזל עשיתם, אבל הבכי לא משנה – מה שמשנה הוא פסק הדין. והשופטים, שחששו שימצאו את עצמם בגרוע מכל העולמות, מותקפים מימין וממרכז, אישרו את התועבה.

רק על נטישת המשמרת הזו כולם היו צריכים ללכת הביתה, אבל בפוליטיקה הישראלית – כן, צחי, העליון הוא לגמרי חלק מהמערכת הפוליטית – אף אחד לא משלם מחיר על כשלון. כאיש שמאל שעוקב אחרי הפשעים שבג”ץ מאשר על בסיס שבועי בגדה המערבית, אני מקווה מאד שאזכה לחיות די זמן כדי לראות את שופטי בג”ץ מקבלים את המקבילה ההולנדית של באדי תות בארוחת הערב בכלא בהאג, אבל גם מי שאדיש לזכויות לא יהודים צריך להביט באימה ובבחילה על האישור שלהם של מערכת של עכברוש דו ראשי.

×›×™, כמובן, היא נשארה איתנו גם אחרי המשבר הפוליטי של הבחירות השלישיות. נתניהו בגד בגנץ כעבור כמה חודשים, כצפוי – עקרב, אמרנו? – והתוצאה היתה בחירות רביעיות. ואז ×”×’×™×¢ ההרפתקן הפוליטי, שפן האנרג’ייזר הפאניקר נפתלי בנט. היו לו שישה מנדטים ביד. הוא סחט באמצעותם ראשות ממשלה, באיום שאם לא יתנו לו הוא יילך עם נתניהו. אף אחד לא ×”×™×” מסייע לו במצב החוקתי הקודם, אבל כעת הוא יכול ×”×™×” להבטיח למישהו אחר, במקרה ×”×–×” לפיד, שהוא ×™×”×™×” ראש ממשלה חלופי ושתהיה רוטציה.

עם שישה מנדטים לא מחזיקים ממשלה, במיוחד כשאתה לאומן ימני ואספת מן היקב ומן הגורן לאומנים דומים, ופתאום הם צריכים להסביר בבית הכנסת שלהם למה הם יושבים עם מפלגה איסלמיסטית בממשלה. הנפילה של ממשלת בנט היתה צפויה. היא עצמה לא היתה חשובה במיוחד, להוציא התקדים: כל זב ומצורע יודע עכשיו שהוא יכול לסחוט את ראשות הממשלה, אם רק יצליח לעבור את אחוז החסימה.

יהיו בחירות בנובמבר. אין עוד טעם לנסות לצפות את התוצאות, כי ההכרעה תהיה על חודם של שני מנדטים ופשוט אי אפשר לנחש את זה מראש. אבל דבר אחד בטוח: ממזר חסר מצפון כלשהו עם חמישה-שישה מנדטים ינסה לדרוש את ראשות הממשלה תוך שהוא מצמיד קנה אקדח לראשו-שלו. אם לא תתנו לי, נלך לבחירות. והיי, אתה, אתה שזכה להכי הרבה קולות – אתה תהיה ראש הממשלה החליפי. תהיה רוטציה, נשבע. אם יש עוד טעם לתחזיות, הניחוש שלי הוא שבנובמבר זה יהיה ליברמן. הוא החלאן עם הנסיון הרב ביותר בתחום, הוא שימש בכל תפקיד ולא השאיר בו שום חותם. למה לא ראשות הממשלה?

ולא, ×–×” לאו דווקא יעבור רק מצד המרכז או הימין הרך. נתניהו עשוי לגמרי לגלות שבן גביר דורש את ראשות הממשלה ברוטציה. יש לו אנשים שנאמנים לו, הוא פופולרי יותר מסמוטריץ’, ויש לו מספיק שכל לדרוש להיות הראשון ברוטציה – אף אחד לא מאמין למילה של נתניהו, גם לא נתניהו.

ומאחר והמערכת הפוליטית תמשיך להתנהל כך, על חודם של שני מנדטים, יקרו כמה דברים. קודם כל, ירידה מתמשכת ביכולת התפקודית של זרועות הממשלה, שצריכים בכל זאת תקציב יציב והמשכיות בתכניות ממשלתיות. זה ישמש את נערי האוצר כדי להפריט את שירותי הממשלה הלאה. שנית, שחיקה עקבית של האמון במערכת הדמוקרטית הבלתי מתפקדת בעליל, כי באמת מה הטעם להצביע אם אפשר להגריל ראש ממשלה בהטלת מטבע; והתוצאה תהיה דרישה לאיש חזק.

המשבר ייפתר כשנתניהו יהיה בכלא או מת, הראשון מבין השניים. אז המערכת הפוליטית תעבור שידוד מערכות עצום שאי אפשר לחזות אותו כרגע. וכשהמשבר הזה ייפתר, יגיע כמובן משבר אחר. ואז, בחסות שופטי בג”ץ ונפתלי בנט, נגיע אליו עם ציבור שהמחויבות שלו לדמוקרטיה שחוקה לחלוטין.

ברקע, מתקתק משבר האקלים שיהרוג את כולנו, ולישראל אין שמץ יכולת להתמודד איתו כי המערכת הפוליטית שלה יצאה סופית מאיזון ולאף אחד אין יכולת להעמיד סדר אחר.

יהיה רע לתפארת.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בג”צ מאמץ את החקיקה הרדיקלית ביותר של הנאצים

בית הדין הגבוה לעוול אישר שוב השבוע הריסת בתים של משפחות פלסטיניות. בזה בפני עצמו אין יותר מדי חדש: פשעי המלחמה הללו הם שגרתיים. ראוי, עם זאת, להתייחס לנימוק של השופט יוסף אלרון.

אלרון, לא בדיוק המחק החד בקלמר, הוא עוד אחד מהמסמרים בלי ראש שנעצה איילת שקד במערכת המשפט שלנו. הוא כתב כך: “בסופו של יום, בחירתו של אסעד [א-ריפאווי, אחד הנאשמים בפיגוע באלעד; חשודים פלסטינים לא ראויים, מבחינת אלרון, לאזכור בשם משפחתם – יצ”ג] ומעשיו הבלתי אנושיים הובילו את בני משפחתו למצוקתם הנוכחית. אם חפצים אחרים השואפים לבצע פיגוע טרור לחסוך סבל ×–×” ממשפחתם – ביכולתם לעשות כן.”

אבל לא כך. לא אסעד א-ריפאווי “הוביל את משפחתו למצוקתה הנוכחית”: השופט אלרון הוא שעשה כן. הוא בחר, בדעה צלולה, להעניש אנשים שלא פשעו (ואיש לא טוען שהם פשעו) בגלל מעשיהם לכאורה של בני משפחותיהם. מסתבר שאליבא דבג”ע ”איש בחטאו יומת” לא חל על פלסטינים.

לתפיסה הזו יש שם: זיפנהאפט. אשמת דם. מקורה במשפט הגרמני העתיק והיא אומצה על ידי המשטר הנאצי בשיא הרדיקליזציה שלו, סביב 1944. התפיסה היא שהמשפחה אחראית על מעשי כל אחד מבניה והיא תישא בעוונו. בציבור היהודי התפיסה הזו רווחת ביחס לפלסטינים: אנחנו נוקטים מזה שנים בטרור של מדינה כלפי בני משפחה שלא פשעו. יש סיכוי סביר ששופטי אוון כמו אלרון יהרסו את בתיהם, אבל עוד לפני שזה יקרה, המנהל האזרחי יבטל את אישורי העבודה והכניסה לישראל של כל קרובי המשפחה, לפחות בדרגה ראשונה. אירונית – אוי לאירוניה כזו – ×–×” עובד גם ההיפך: אם חמוש צה”ל או פורע יהודי הורגים פלסטיני, אוטומטית מתבטלים האישורים של בני משפחתם. אחרי הכל, הם עשויים לחפש נקמה.

כשהורה אלרון להחריב את בית משפחת א-ריפאווי, אסעד א-ריפאווי היה בגדר חף מפשע. כתב התביעה נגדו הוגש לפני פחות מחודש. טכנית, עומדת לא-ריפאווי חזקת החפות. אבל השופט היהודי אלרון מבהיר לנו מה שווה חזקת החפות של פלסטיני: אפשר לנקוט נגד משפחתו בסנקציות החמורות ביותר שמתיר החוק לפני שהוא הורשע בכלל. כי, נו, אתם יודעים, הוא לא בדיוק בן אדם. הוא פלסטיני, הלוט, בן לאוכלוסיה מתקוממת שיש לדכא. זכויות אדם זה לאחרים. אלרון יודע שהוא לא יצטרך אי פעם לעמוד במבוכה שבה הורה להרוס את ביתו של אדם שנמצא חף מפשע קודם למשפטו, כי הוא יודע היטב מה שווה בית משפט ישראלי.

ואי אפשר שיהיה אחרת בדיקטטורה צבאית, ואנחנו מנהלים דיקטטורה צבאית כבר יותר מ-55 שנים. הדיקטטורה, בהכרח, תשחוק את המשפט והצדק: אם התקיימו משפט וצדק, הדיקטטורה לא יכלה להתקיים. נהגו לומר פעם ש”הכיבוש משחית”: השופט אלרון, כשהוא גוזר עונש על קרובי משפחה של אדם שטרם נשפט, מדגים לנו את עומק השחיתות. הוא מדגים לנו כיצד כבר אי אפשר להבחין באי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, שכן העין התעוורה מזמן והלב אטום ומושחת עשורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, כמו גם להתנצל על מיעוט הכתיבה. החודש האחרון היה קשה.

(יוסי גורביץ)

הסימנים מעידים שצה”ל מטייח את העובדה שהעיתונאית שירין אבו עאקלה נורתה במכוון על ידי חמוש צה”ל – שהורעל על ידי תרבות הגיימיפיקציה של צלפי צה”ל

בשנת 2003, ירה סמל צה”ל תייסיר אל הייב בצלם הבריטי טום הרנדל ברפיח, בזמן שהרנדל ניסה להגן בגופו על ילדים שלעברם ירו חמושי צה”ל. באותה התקופה מותו של נתין זר מירי צה”ל עורר עדיין סערה, ולאור העובדה שלרוע מזלו אל הייב לא נולד יהודי, הוא ריצה חמש שנות מאסר על מה שהיה הרג במקרה הטוב, רצח במקרה הרע.

מקרי רצח אחרים על ידי צה”ל ברפיח באותה התקופה לא עירבו נתינים זרים, כך שלעולם לא נדע מי היה הצלף הישראלי שהרג ילד בן חמש שהלך עם מטבע של חצי שקל לקנות ממתקים.

[…]

באותה השנה, דרס דחפור צה”ל למוות את רייצ’ל קורי, פעילת שלום שלבשה אפוד זוהר והתייצבה בין הדחפור ובין הבית הפלסטיני שהוא ניסה להרוג. ישראל טוענת עד היום שמדובר בתאונה, אבל כשמצ”ח החלו לחקור את נהג הדחפור, עלוב הפיקוד דורון אלמוג הורה להפסיק את החקירה. הערפד הרשמי של המכון הפתולוגי, ד”ר יהודה היס, שמר לעצמו חלקים מגופתה של קורי.

[…]

שנה לאחר מכן, ב-2004, גם באזור רפיח, התקרב סרן ר’ אל ילדה פצועה אנושות, איימן אל המס (שתוארה במערכת הקשר כ”ילדה בת 10, מתה מפחד”) וירה בה שני קליעים. הוא טען אחר כך – בלא יודעין, מבצע הטרמה לאלאור אזריה – שהוא “חשש שהיא נושאת מטען” – ועל כן, כמובן, המעשה ההגיוני ×”×™×” לירות בה מטווח קצר. אחר כך הוא נתן פקודה בקשר “לירות בכל מי שמתקרב, גם אם הוא בן שלוש.”

ר’ הועמד לדין צבאי באשמת חילול גופה. הוא זוכה.

[…]

ב-15 במאי 2014, בן דרי, חמוש משמר הגבול, החליף את קליעי הגומי שבמחסנית שלו בקליעים חיים, וירה והרג לפחות פלסטיני אחד, כנראה שניים; צה”ל שיקר ושיקר ושיקר – בכלל ×–×” שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון – ואמר שהוא לא ×”×™×” מעורב, ×›×™ הכוחות שלו ירו רק גומי. הסרטון של בצלם, טען בוגי, מבושל. אבל אז צץ סרטון נוסף, ולצבא לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירה.

דרי הורשע, במסגרת הבדיחה שהיא הצדק הצבאי, ב”גרימת מוות ברשלנות”. הוא ריצה פחות משנת מאסר.

[…]

בפורים 2016, כידוע לכל, התקרב אלאור אזריה לפלסטיני פצוע אנוש, עבד אל פתח אל שריף, הסיר את הקסדה שלו, ורצח את אל שריף. לרוע מזלו של אזריה, הוא נלכד במצלמות. תחילה רצתה התביעה הצבאית להאשים אותו ברצח, שזה מה שקרה שם, אבל אז נבהלה מדעת הקהל והלכה על הריגה. אזריה טען שהוא ירה באל שריף כי חשב שיש עליו מטען, ועל כן, כמובן, עשה זאת מטווח אפס. הוא ריצה שנת מאסר בקושי.

[…]

במארס 2010 דיווח דובר צה”ל בקול מתנשף על כך שקבוצת חיילים הגנה על עצמה מפני פיגוע קלשון. יממה לאחר מכן כבר נאלצו בצה”ל להודות שלא היה קלשון, ושמפקד הכוח חש מאוים ממזרק, שאגב כלל לא נמצא. ההרוגים היו שני פלסטינים כפותים שהכוח עיכב זמן קצר לאחר מכן. על כל פנים, הסמל שירה בשני פלסטינים כפותים לא הועמד לדין, כי בצה”ל אמרו שהוא “חש בסכנה.”

[…]

הבאתי את כל המקרים האלה, שאין ספק שהם טיפה בים – רוב ההרוגים הפלסטינים לא מושכים תשומת לב – ×›×™ הטענה המרכזית של צה”ל אחרי הרג שירין אבו עאקלה היא ש”אנחנו לא הורגים עיתונאים.” וואלה. אולי הייתם צריכים לחשוב על קו ×”×”×’× ×” ×”×–×” לפני שהפצצתם את משרדי AP.

הפרקליטה הצבאית הראשית, יפעת תומר-ירושלמי (זכרו את השם: צפוי לה עתיד מזהיר בהאג) החליטה שלא לפתוח בחקירה פלילית ביחס להריגתה של אבו עאקלה משום שלדבריה אין חשש לפלילים. שזו, תצטרכו להודות, טענה מעניינת כשהיא מגיעה לפני חקירה. שלא לציטוט, אמרו בצה”ל שהם חושבים שהציבור לא היה עומד במראה של לוחמים שנחקרים באזהרה. כמובן, מה שהם מתכוונים לומר שהוא שהם לא מוכנים יותר לעמוד מול הציבור ולהסביר לו שיש לאכוף חוק על חיילים שהרגו או פצעו פלסטינים.

למותר לציין, חקירת מצ”ח לא היתה בדיוק איום של ממש על חיילי צה”ל שפגעו בפלסטינים גם קודם לכן. כפי שעולה מנתוני יש דין הטריים, 72% מהתלונות שקיבל צה”ל ביחס לפגיעה בפלסטינים נסגרו ללא חקירה פלילית. וכמובן, חקירה פלילית לא מובילה להעמדה לדין. השטיק של מצ”ח הוא למרוח את הזמן עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. הסיכוי של פלסטיני שהתלונן על אלימות מצד חייל לראות אותו עומד לדין הוא 2%. ביחס למאות התקיפות שהובילו להרג אזרחים ברצועת עזה לפני שנה, במבצע “שמור על נתניהו” (השם הרשמי יותר הוא ‘שומר החומות’), מצא יש דין שהועברו 84 מקרים לחקירת “המנגנון” שהקים צה”ל; ומתוכם רק אירוע אחד (1) הוביל לחקירה עד כה. 30% מהתלונות נסגרו ללא חקירה. השיטה, יש להניח, היא השיטה הרגילה של צה”ל: למסמס את החקירה עד שישכחו ממנה. זוכרים את פרשת השופט הירדני? לא? מצוין. ככה צה”ל אוהב אתכם.

ביחס להרג של אבו עאקלה, דובר צה”ל התנהל מלכתחילה כמי שיש לו מה להסתיר. הטענה הראשונה שלו היתה שהיא נהרגה מאש חמושים פלסטינים, וכדי לערבב את השיח – כמו שעשה בפרשת הטבח על המרמרה – הוא הפיץ סרטון שלא קשור לכלום. לרוע מזלו, צה”ל מתמודד עם מקצוענים: תוך שעות, בצלם הראו שבליסטית, בלתי אפשרי שקליע שנורה מהמקום שבסרטון של צה”ל יפגע באבו עאקלה.

שעות לאחר מכן (לא לפני שדובר צה”ל אמר, בקולו, ש”עיתונאים חמושים במצלמות”), צה”ל כבר התחיל לבצע תמרון לאחור. פתאום זה נהיה “אנחנו לא יודעים מי הרג אותה”, “הפלסטינים משבשים את החקירה”, ואחר כך “כן, זה כנראה היה חמוש שלנו, אבל אנחנו לא פותחים בחקירה כי אין חשד לפלילים.”

מה קרה בפועל? כפי שמראה התחקיר של בלינגקט, שלושה ימים לאחר הרצח (לא שימוש מקרי), האש הגיעה מכוח של צה”ל שנמצא כ-170 עד 190 מטרים ממיקומה של אבו עאקלה. לחמושים הפלסטינים, שהיו במרחק של 300 מטרים, לא היתה יכולת לפגוע בה. התחקיר של CNN מהשבוע שעבר מוסיף מידע חסר: מקבץ הירי לעבר אבו עאקלה היה צפוף מאד. קליע אחד פגע בה, שלושה אחרים בעץ שהיא נפלה לצידו. זה לא ירי מקרי.

כאן אציין נקודה משלי: אבו עאקלה חבשה קסדה. חמושים פלסטינים בגדה המערבית לא חובשים קסדות. החמוש הישראלי שכיוון אליה את נשקו פגע בין השכפ”צ לקסדה. הוא אולי לא ידע שמדובר באזרחית אמריקאית מפורסמת, אבל הסיכוי שהוא לא ידע שהוא יורה לעבר עיתונאי/ת נמוך מאד.

למה הוא ירה? כנראה שלעולם לא נדע, כי צה”ל יסתיר אותו עד יומו האחרון. אבל יש כמה סיבות אפשריות. ראשית, הוא ידע שהוא לא יסתבך. הוא ידע שדובר צה”ל יכסתח אותו ושהפצ”רית תחפה עליו. כלומר, הוא ידע שלא יהיה מחיר.

שנית, לקלעים וצלפים בצה”ל יש תרבות ציד. הם מתרברבים ב”הבאת ברכיים” וב”איקסים.” צלפים ששהו על הגדר בעזה בזמן הטבח שם התרברבו במספר ה”ברכיים שהביאו”, כלומר מספר האנשים שהם הפכו לנכים. אחד מהם אמר ל”הארץ” ש”בגדוד היו מסתלבטים עליי, 'תראו, הנה הרוצח'. כשהייתי חוזר מהשטח היו שואלים: 'נו, כמה היום?' צריך להבין שלפני שאנחנו הגענו, ברכיים היו דבר שקשה להשיג. הסתובב סיפור על אחד הצלפים שיש לו 11 ברכיים, והדיבור היה שאין מצב שמישהו עובר אותו. ואז אני הבאתי שבע־שמונה ברכיים ביום אחד. תוך כמה שעות כמעט שברתי את השיא שלו.”

צלפים שהתראיינו ל’המקור’ של דרוקר אמרו דברים דומים מאד. אחד מהם החזיק את התרמיל של הקליע של האדם הראשון שרצח ואמר ‘זה התרמיל שהפך אותי לגבר’.” אחר דיבר על כך שיש “דור של ילדים ברצועת עזה שלא ישחקו כדורגל.” הם דיברו על ‘יש פה משחק עם נקודות’ ו’המסיבה התחילה’.

זה לא קרב בשום צורה: זה משחק, ציד, כשהמטרה היא אדם. המטרה של הצלף היא להביא ברכיים, להביא איקסים, להביא כבוד לפלוגה. הירי באבו עאקלה היה, בסבירות גבוהה למדי, בניגוד לפקודות; מפקד הכוח לא רצה בו, אלוף הפיקוד עוד פחות מכך. לצה”ל הרצח הזה גרם כאב ראש ענקי. אבל הוא לא יכול לצאת נגד הרוצח, גם כי דעת הקהל היודו-נאצית לא תסבול זאת, וגם משום שעל דוכן העדים הוא יוכל לפלוט דברים מזיקים מאד. הוא יכול לדבר, למשל, על תרבות הציד והגיימיפיקציה של הרג ונכות שצה”ל מעודד, וזה יכול לגרום לכל מיני עיתונאים לבחון מקרי הרג שהיו שורה ורבע בדיווח, שהתבסס כולו על הסחריר של דו”צ.

מי צריך את ×–×”? מה גם שהמולך במדים הירוקים צריך את הקלעים האלה, צריך לשכנע אותם שמדובר במשחק, צריך לזרוק אותם לכלבים אחר כך. אז לא, בואו לא נחקור. בואו לא נעמת את הגרסה של היורה עם הגרסה של האנשים שהיו סביבו במהלך הירי ולאחריו. בואו לא נשאל אם הם פרצו בצחוק, אם הם שאגו “דפקת אותה, אחי!”, אם לא היו חגיגות ספונטניות – עד לרגע שבו הסתבר שאופס, זו עיתונאית בינלאומית עם אזרחות אמריקאית.

×›×›×” ×–×”.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היד שאוחזת בגרוננו, שהורגלנו בה מילדות

המדינה הציונית פלשה שלשום (ג’) לביתי. היא נכנסה בצווחה מחרישה, מגיעה מכל עבר, מכל חלון. היא באה בגבולי מבלי שנתתי כל הסכמה לכך, בלי צו שופט: היא פלשה לביתי מכוח הסכמה כנועה של כל האוכלוסיה. כשחיבקתי את ווילי. החתול שסובל מאז צוק איתן מפחדים בזמן צפירה וניסיתי להרגיע אותו, התמלאתי זעם.

אנחנו מאולפים לפלישה הזו של המדינה, הצפירה שמגיעה שלוש פעמים בשנה, מימי ילדותנו. אנחנו מאולפים לקפוא ברגע שהיא נשמעת. חלקנו קמים ועומדים דום גם כאשר אנחנו בדלת אמותינו. אילפו אותנו לחשוב שהצפירה הזו מחברת אותנו עם זכר הנרצחים בשואה והנופלים בקרבות ישראל.

אבל המתים אינם יודעים עוד מאומה, ואין להם עוד שכר, כי נשכח זכרם; גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, ואין להם חלק בכל אשר נעשה תחת השמש. הצפירה הזו איננה מועילה לאיש: למתים, כאמור, ודאי לא. ניצולי השואה נושאים איתם מדי יום, ובעיקר מדי לילה, את שחוו; הם לא זקוקים לצפירה. במשפחות השכולות תמיד יש חור, המת נוכח לעתים קרובות, והצפירה איננה מועילה להם. שורדי הקרבות גם הם לא זקוקים לה. למעשה, לרבים מהם היא מזיקה. הימים האלה, של הזכרון הכפוי, קשים מאד לרבים מאד.

זכירה היא אקט מודע: אנחנו בוחרים מה לזכור ומה לשכוח. אנחנו מחליטים מה ראוי להשמר ומה צריך להדחק. הפרשנים הפוליטיים שלנו, למשל, מעדיפים להשכיח מי היה השפן הפאניקר שמשמש כראש הממשלה שלנו לפני שהצליח לסחוט את שותפיו לשלטון ולהגיע לכס השלטון על גב שבעה שישה חמישה (נכון לעת כתיבת שורות אלה) חברי כנסת. הם שוכחים שהוא היה ראש וראשון למסיתים, שהוא תכך עם בנימין נתניהו כיצד להפוך את מחאת המילואימניקים לאמצעי להפלת אולמרט, שכראש הזרוע לעניינים מלוכלכים של מועצת י”ש, ישראל שלי, הוא עסק בהפצת שנאה כנגד אנשי השמאל; הם שוכחים את בנט שאמר שמשתתפי הטקס האלטרנטיבי ליום הזכרון ראויים ליריקות; הם שכחו אותו מעודד את הפורעים מעל גגות בתי דריינוף; הם שכחו כיצד השווה בין יוסי יונה ובין החמאס; הם שכחו את בנט הבלתי מתנצל. הוא בולם, כרגע, את נתניהו, אז הם מוכנים לשכוח ולהשכיח.

איפה הייתי? סליחה, אני מתעב את האיש הזה וסייעניו. כן, זכרון: כאשר אנחנו בוחרים לזכור דבר (הרבה יותר מאשר לשכוח, שכחה מתרחשת לרוב מעצמה) אנחנו מבצעים בחירה. במקרה של ימי הזכרון, הבחירה איננה שלנו. היא של ממסד שכופה את הזכרון עלינו לצרכיו. לא בדיוק זכרון: אם אנחנו לא בני משפחה שכולה, קרובים של נרצחי השואה, או חיילים לשעבר שזוכרים תמיד את מי שנשאר בן 20, זה לא באמת זכרון. זה צל שלו.

המדינה פוקדת עלינו, באמצעי הטוטליטרי ביותר שיש, זה שאי אפשר לחמוק ממנו אלא על ידי יציאה מגבולותיה בימים הרלוונטיים, לזכור את מה שהיא רוצה שנזכור. היא רוצה שנאמר לעצמנו שאין ברירה, שאף פעם לא היתה ברירה, שאנחנו חיים על המתים, ושאי אפשר אחרת. היא תופסת אותנו בגרון, וכופה עלינו להביט במה שהיא רוצה. וכמו תמיד כשמשטר טוטליטרי כופה זכרון, זה זכרון שווא.

הוא מסלק מזכרוננו את העובדה שרוב המלחמות שלנו הינו מלחמות בחירה. יצאנו למלחמה עם מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות ללא עילה, מתוך תקווה להקים את ממלכת ישראל השלישית, שהחזיקה מספר חודשים בלבד. בחרנו לצאת למלחמת ששת הימים, ועד היום אנחנו מנהלים מלחמות כדי לשמור על רוב הטרף. מלחמת יום הכיפורים היתה ידועה מראש לקברניטי המדינה, והם בחרו בה כדי לשמור על סיני והגולן. הם לא העלו על דעתם כיצד המלחמה תתגלגל, ויותר מ-2,000 חיילים שילמו בחייהם כדי להציל את צה”ל כשקברניטי הצבא והמדינה התמוטטו. למלחמת לבנון הראשונה יצאנו כדי לחסל את התקווה הפלסטינית ולהקים ממשלת בובות בלבנון. כל זה, כמובן, קרה בלי שום דיון ציבורי. חאפז אסד מחק את התכנית הזו בפצצה אחת, זו שחיסלה את בשיר ג’ומייל. מאז אנחנו מנהלים מלחמה מלוכלכת, יומיומית, שמחסלת את יסודות המשטר הדמוקרטי שלנו, כדי להכניע עם כבוש.

כל זה אמור היה להיות בלב הדיון הציבורי שלנו, בוודאי ביום הזכרון; אבל הצפירה שמגיעה מכל עבר מוחקת את כל זה. היא מאלפת אותנו לחשוב שמלחמה היא תמיד האמצעי הנכון, שהיא האמצעי הראשון, שספיגה היא פחדנות, שהתותח והפצצה הם הכלי הראשון, לא האחרון. במקום דין וחשבון, במקום דרישה להסברים ותזכורת שחובתם של הקברניטים היא למנוע מוות של אזרחים, שאלימות תמיד מולידה עוד אלימות. המיליטריזם שטבוע במדינה הזו, שהוכנס לחינוך שלנו כילדים בני ארבע וחמש, כשהסבירו לנו מהם ימי הזכרונות (ולעזאזל עם הסיוטים של הילדים), גורם למלחמה להיראות כמו ברירת המחדל. ילדים מחונכים לדעת שגם הם ישרתו בצבא, שזו גזירת גורלנו.

ואחרי שדוחפים לך את זכרון הרפאים ×”×–×”, לך תשאל שאלות. לך תנסה להבין מה קורה. וזו בדיוק מטרתה של הצפירה: שריקה לעדר. ×”×’×™×¢ הזמן להפסיק אותה, אם אנחנו רוצים להיות עם עצמאי. ×”×’×™×¢ בזמן, ביום העצמאות, להשתחרר מהיד שאוחזת בגרוננו, לוחשת לנו שזו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או ×›×™ תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו.

אין שום דבר חדש במילים האלה של משה דיין. זו שירת הברזל הישנה, שכבר הומרוס הכיר היטב:

כי זאוס הלא ציווה לנו

מנעורינו עד שיבה לעמוד בקשרי מלחמה

קשה וגדלה, עד תמנו כולנו למות בשדה

והוא הכיר היטב גם את כוחה הרעיל של הרעות, שבאה צרורה עם אשמת השורד:

אבל לו מתי מיד, ביען לא חשתי לעזרת

רעי אהובי, שנפל וימות כה הרחק מארצו;

נפקד מקומי ואינני לבוא לו לעזרה,

עתה אין אני שב אל ארץ אבותי.

אלה הטקסטים המזיקים והרעילים שבתרבות: הם מלמדים אותנו שמלחמה ומוות הם הכרחיים, הם גזירת הכבוד, שאין להרהר עליהם. אבל אנחנו לא חיים בעידן הברזל יותר, והגיע הזמן שנשתחרר מהם, לפני שהם ישחררו את העולם מאיתנו, ועם צפירה מהדהדת ילמדו דור חדש לדקלם אותם. הלנצח תאכל חרב? אם נקבל את ההגיון שלה, אם נעביר אותו מדור לדור, התשובה היא כן. הגיע הזמן להשתחרר ממנה. זה בידינו – אם נחשוב את מחשבותינו-שלנו, לא את אלה שאדוני המלחמה שורקים לנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הערות קצרות על האוקולטיזם הנאצי, כי הוא חלק מהסיפור

שמעון ריקלין, ידוען ביביסטי, כתב היום בטוויטר שהוא לא מבין איך קרתה השואה. אז עניתי לו: “כי אנשים שהאמינו שיש להם זכות אבות על שטחים במזרח שכנעו את עצמם שהם העם הנבחר, ושהם רשאים בהתאם לרצוח עמים נחותים מהם שמעכבים את הגאולה של הגזע הגרמני, שלדעתם נפגע קשות מ"נישואי תערובת" עם בני גזעים נחותים יותר. בסופו של דבר רצח העם נועד לשמור על טוהר הדם.” וזו, כמובן, ליבת הסיפור. אבל היא לא היחידה.

אחת השאלות היותר מסובכות היא מדוע בעצם השקיעו הנאצים מאמצים עצומים בשינוע יהודים מרחבי אירופה לפולין המשועבדת כדי לרצוח אותם שם. הם גררו אותם לאושוויץ מתסלוניקי שביוון (ג’וב של הצבא הגרמני במקרה ×”×–×”, לא של האס.אס.; הוא ×”×™×” חייב הרבה כסף ליהודים המקומיים – לפעם הבאה שיחזרו על הקשקוש של הצבא הגרמני הנקי, ואולי עוד על כך בהמשך השבוע), מהולנד, בלגיה, צרפת. פתחו מפה, ראו את המרחקים. כל ×–×” קרה תוך כדי המלחמה הגדולה בהיסטוריה, כשהצבא הנאצי ×”×™×” זקוק נואשות לכל רכבת שהוא יכול ×”×™×” לגרד. בניגוד למיתוס המקובל, הנאצים הזניחו את מסילות הברזל שלהם לפני המלחמה, ובזמן המלחמה ×”×™×” מאוחר מדי. כל רכבת שהגיעה לאושוויץ היא רכבת שלא הובילה תחמושת או חמושים לחזית. אז למה?

×›×™ הם האמינו שהיהודים הם האויב. הם האמינו בכך ברצינות רצחנית. ×”×”× ×”×’×” הנאצית, אם לא הגנרלים שלה (שחלקה האמין וחלקה חזר על הרטוריקה כדי שזה ייראה טוב ברזומה), האמינה בכל ליבה שהיהודים הם מעצמה עולמית; שהם סכנה של ממש לגרמניה, לא פחות מארה”ב; שברית המועצות היא זרוע של הקנוניה היהודית הגדולה בדיוק כמו המעצמות הקפיטליסטיות. אלו לא היו מילים ריקות, פראזות לשלהוב אספסוף: הם האמינו בזה מספיק כדי שהצורך להלחם באויב היהודי – נשים וילדים בלתי חמושים, מורעבים, שבורים – ידחק לאחור את הצורך להלחם בצבא האדום האמיתי מאד. וכדי להבין איך התרחש רצח העם ×”×–×”, אנחנו צריכים לחשוב לא רק על המניעים החומריים (ביזת היהודים היתה רווחית מאד, ושוב עולה מקרה תסלוניקי) אלא גם על העיוותים המחשבתיים.

חלק מזה, כמובן, היו הפרוטוקולים של זקני ציון, זיוף של המשטרה הצארית שהצליח מעבר למה שהיא יכלה לשער, ושרד אותה ואת המשטר שלה היטב. חלק אחר היתה העובדה ששיעור חריג מההנהגה הסובייטית היתה יהודית – עד שלסטאלין נמאס, אבל ×–×” ×”×™×” אחר כך – וברית המועצות תמיד היתה האויב הגדול, גם בשנות הברית. המטרה הסופית תמיד היתה מלחמת השמדה עם ברית המועצות.

כולם מכירים את תורת הגזע הנאצית, אבל מעטים זוכרים שהבסיס שלה נכתב בעצם על ידי מדאם בלווטסקי (Helena Petrovna Blavatsky), שרלטנית אוקולטיסטית (אוקולטיזם הוא תורת הנסתר) מהמאה ה-19, שדיברה על השתלשלות של גזעים פרה-היסטוריים, ממקומות שמוכרים היטב לחובבי תורות הנסתר כמו אטלנטיס ולמוריה. הגזע החמישי שלה הוא הגזע הארי, ולמותר לציין שהיא היתה אנטישמית. היא השתמשה בקבלה, כמובן, אבל עשתה את התרגיל שאוקולטיסטים נאצים יעשו אחר כך בהרחבה: היא קיבלה את עקרונות הקבלה, אבל טענה שהם לא יהודיים במקור, שיש להם מקור אחר שאבד, ושיהודים עיוותו אותה.

מכאן עובר קו ישיר לתופעה של הכנסיה הארית בימי המשטר הנאצי: כנסיה שהמשטר אימץ, פרוטסטנטית במהותה, שהתפיסה היוצאת דופן שלו היתה שישוע לא ×”×™×” יהודי אלא ארי, שהוא הביא איתו חכמה ארית, ושיהודים – השעיר לעזאזל הקבוע הוא כמובן פאולוס – עיוותו אותה. שוב: הצואה הרוחנית הזו היתה דוקטרינה רשמית של המשטר (אחת מרבות, ×–×” ×”×™×” משטר פוליפוני). ספרים שאף אחד לא קורא יותר נכתבו בנושא, והופצו על ידי המדינה.

בין שני אלה, קיימת ×”-Thule Gesellschaft, אגודה אוקולטיסטית שרצתה לחזור אל מיסטיקה גרמנית (שלא התקיימה אף פעם בגרסה של התולה, והומצאה לצורך ×–×”). אנחנו מכירים את התולה בעיקר משום שהפסיכי הפורה מאד שניהל אותה, דיטריך אקרט, החליט יום אחד שהוא צריך זרוע פוליטית, לא רק אגודת דיון לשמרנים שרוצים לחזור לעבר מומצא. המפלגה שהוא הקים נקראה מפלגת הפועלים הגרמנית. הסמל שלה ×”×™×” צלב קרס. כמה שנים אחר כך, טר”ש בשם אדולף היטלר – שאקרט ×”×™×” המנטור שלו, ושלו הוא הקדיש את מיין קמפף – שינה את שמה למפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית הגרמנית, NSDAP בראשי התיבות שלה, “הנאצית” בכינויה הפופולרי. טענה פופולרית – שלא הוכחה מספיק – אומרת שעל ערש דווי, אקרט אמר לחסידיו “לכו בעקבות היטלר! הוא ירקוד, אבל אני קבעתי את המנגינה.”

סיפור טוב, אולי יותר מדי טוב. היטלר, מותר להעריך, לא אהב אותו. אבל אין שום מחלוקת שלתולה היתה השפעה חריגה, הרבה מעבר למספריה, על המפלגה הנאצית. היו, כמובן, ספקנים: היטלר בשנותיו האחרונות, גבלס כל ימיו. אבל הס, יד ימינו של היטלר, היה מאמין אדוק. כך היה גם הימלר, האיש שבפועל היה מספר 2 ברייך רוב ימיו. הכתיבה הנאצית היתה רוויה באוקולטיזם ואנטי-מדעיות.

דוגמא קלאסית היא תיאוריית “עולם הקרח”, של מדען גרמני נשכח בצדק אבל שהיטלר הילל אותו כאסטרונום הגדול בדורו. היא טענה שהעולם שלנו חלול, ובליבה שלו יש קרח. בכירים במשטר לקחו כל כך ברצינות את התיאוריה, עד שהיא שיבשה במשך חודשים את תכנית הרקטות של המשטר, עד שהרחיקו את הימלר מהסביבה. הוא שלח מכתב נעלב על צרות המוחין של המדענים. זה נשמע מצחיק עכשיו; ספק אם המדענים היו משועשעים. ויכוח עם הימלר תמיד גרר את הסיכון של מעבר דירה לדכאו לתקופה לא ידועה.

מהתיאוריה של בלווטסקי ומהתיאוריות של התולה נרקחו תורות הגזע הנאציות. והן היו אבסולוטיות: וכפי שטיפה אחת של דם שחור גזרה על אמריקאי להיחשב לשחור (וזו כנראה איננה מקריות), הנאצים מדדו את כמות הדם היהודי והצועני בגופם של גרמנים, ואחר כך גם עמים כבושים. מספיק דם לא נכון, ואתה תהיה על קרון בקר. מספיק דם “נכון”, וילד רוסי יילקח מאימו, יוכרז כ”פולקסדויטשה” ויועבר לפנימיה כדי לקבל חינוך מחדש כגרמני. טיפה של דם יהודי מטמאת, משחיתה מעצם מהותה, ואין להניח לבעלי דם כזה לקבל עמדות בכירות. התעודה הנכספת ביותר ברייך היתה תעודת טוהר דם.

היתה, למותר לציין, צביעות. האיש מס’ 3 ברייך ואדריכל תכנית השמדת היהודים, ריינהרד היידריך, נחשב לחצי יהודי. אחרי ההלוויה שלו – הוא סוכל ממוקדות בפראג – הימלר כתב ביומנו בחמיצות שהוא ×”×™×” צריך ללחוץ את ידי ילדיו, רבע-יהודים. אבל הוא ×”×™×” מועיל מדי, אז הוא קיבל פטור. על פי סיפור – שוב טוב באופן חשוד, שנכתב הרבה יותר מאוחר – יריבו האדמירל קנאריס חשף את מוצאו של היידריך, הבהיר שיש לו תעודות, והרחיק בכך את היידריך. הפילדמרשל ארהרד מילש (Milch), האיש שאחראי על בניית חיל האוויר הגרמני, ×”×™×” מועיל מאד. הוא קיבל פטור.

ואם לא היית קצין אס.אס. בכיר או פילדמרשל? ובכן, בשבילך יבנו מחנה השמדה. כי צריך לבער אותך מהעולם. מותר לתהות מה היה קורה אם המשטר היה שורד, אם הם היו מצליחים לשים יד על נשק גרעיני: האם בשלב הזה היטלר היה חש בטוח מספיק להעניק להיידריך ולמילש את המוות המגיע להם?

ביסודו הנאציזם היה מרד נגד המודרניות והנאורות. הוא אסף אליו את כל האנשים שנפגעו מהן, והיו כל כך הרבה; הוא לימד אותם שבאמצעות תורות שמדענים היו מתגלגלים מהן מצחוק, הם אדם-על; כאדם-על, הם צריכים לתפוס את מקומם הראוי בהיסטוריה; ושלדם של אנשים נחותים יותר, אונטרמנשן, אין משמעות. הם לא בני אדם. הם רק נראים כאלה.

הימלר, בנאום המפורסם בפוזן, הכיר בכך שזו משימה לאנשים קשוחים באמת: אנחנו כאלה, אמר. מי במפלגה הנאצית יודע איך נראית תעלה עם אלף גוויות של ילדים ונשים? אנחנו יודעים. המשימה הכרחית. אנחנו מטהרים את המין האנושי. המשימה תצדיק אותנו. (ליתר בטחון, הוא חזר על הנאום, בגרסה שונה קלות, בפני בכירי המפלגה הנאצית: בשלב הזה היה רצוי שכולם ידעו באילו פשעים הם מעורבים, כי המלחמה כבר החלה לנטות לצד רע מאד.) הוא עצמו, על פי הסיפור (סיפור טוב מדי?), הקיא את נשמתו למראה תעלה כזו.

הנסתר תמיד היה איתנו. חלק עצום מהטקסטים ששרדו לאורך ההיסטוריה האנושית, חלק ניכר מהשרידים החומריים בכלל, הם אוקולטיסטיים במהותם. חלק מהזמן, הוא כל כך טמוע בטקסים שלנו שאנחנו לא מבחינים בו בכלל. “לשם ייחוד קודשא בריך הוא”, מדקלמים בערב שישי, ורוב האנשים לא יודעים שמדובר בברכה להצלחת יחסי המין בין יהוה והשכינה. “כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לגעת בך, כך לא יוכלו כל אויבי לפגוע בי לרעה”, אומרים בקידוש הלבנה, חוזרים על נוסחה של קסם סימפתטי מבלי דעת. אבל זו לא רק הדת: כמה מאיתנו מאמינים שהיהודים הם העם הנבחר? הם לא מדברים על אלוהים, הם עברו חילון, אבל “יש משהו.” הגניוס היהודי. משהו שהוא מעבר למדע, משהו שהוא במהותו אירציונלי.

והנסתר נוכח יותר מדי בחיים שלנו. הרעל של הקבלה – לא בגרסה הסכרינית שמדונה יכולה לעכל – מחלחל. הוא לוחש ליותר מדי אנשים שלא-יהודים אינם באמת בני אדם: הם שדים. הם מעכבים את הגאולה. יש מהם שהם זרע עמלק. בשלושת העשורים האחרונים רווח הדיבור על “ערב רב”, אנשים שנחשבים כיהודים אבל הם בעצם צאצאי הערב רב שעלה למצרים, אויבי אלוהים; כך מסבירים בימין את התופעה הבלתי נתפסת של שמאלנים, יהודים שחושבים שהימין טועה.

את האנשים האלה, שאינם בני אדם, נצטרך להרוג מתישהו. זה יעודנו, אומרים יותר מדי אנשים, שחלקם יושבים בפרלמנט שלנו; רבים אחרים חוזרים מבלי דעת המילים Gott Mit Uns: אלוהים איתנו. המילים על חגורות חיילי הוורמאכט. הנסתר תמיד איתנו, ואנחנו צריכים להתגבר על הרציונליזציות שלנו כדי לדעת מה ניצב מולנו. זה בנפשנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים ולעתים גם לא מעט סבל. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

את קבר יוסף צריך להרוס, כי דם חשוב מאבנים. ומי שמיילל על “זכות הפולחן” מעדיף לשכוח שישראל מנעה כניסה של מוסלמים אליו אף שהיה אתר מוסלמי

המון פלסטיני השתלט הלילה (א’) לזמן קצר על קבר יוסף, גרם נזק למקום והצית אותו, אבל לרוע המזל לא גרם מספיק נזק. היתה להם הזדמנות להחריב את המקום עד היסוד, והם החמיצו אותה. חבל. נקווה שבפעם הבאה מישהו יזכור להביא טרקטור.

ואוטומטית, כמובן, עולה הזעקה על “פגיעה במקומות קדושים”, וכרגיל מי שמעלה אותה לא מכיר את המציאות. קבר יוסף נמצא בתוך העיר שכם, שלכאורה היא שטח פלסטיני אוטונומי – אבל בפועל שטחי איי הם בדיחה. צה”ל פועל בהם על בסיס לילי. הנוהל הוא שהמת”ק מתקשר למשטרה הפלסטינית, זו מתקפלת, ואז צה”ל נכנס פנימה. הסכמי אוסלו דיברו על “מרדף חם”, לא על מעצרים שגרתיים, אבל הם משרתים רק את צה”ל והימין היהודי מזה שני עשורים. צה”ל נכנס לג’נין אחרי שני הפיגועים האחרונים, הרג לא מעט בני אדם, ואף אחד לא עצר ואמר “רגע, ג’נין ×–×” לא בשטח איי?” ×›×™ הפנמנו מזמן שלשטח איי אין שום משמעות.

המקרה של קבר יוסף מיוחד. מדי כמה שבועות, כוחות גדולים של צה”ל מלווים לשם – לתוך עיר פלסטינית, נדגיש שוב – כמה אוטובוסים של מסוממי יהוה, חלקם הגדול מתנחלים. הם מטילים עוצר על כל האזור, סוגרים את העסקים בסביבה, ומגרשים מהאזור כל פלסטיני כדי ליצור “סביבה סטרילית” למתנחלים. מאחר ואנשים לא אוהבים שכוחות חמושים ופסיכיים של דת אחרת פולשים לעיר שלהם, יש התנגדות. כתוצאה מההתנגדות, חמושי צה”ל יורים בפלסטינים.

ב-20.3.2019, צה”ל הרג שני פלסטינים במהלך כניסה לשם; הצבא טען – אתם רשאים להאמין לו, אבל אין סיבה טובה – שהם השליכו מטענים. ברגע שצה”ל מעלה טענה כזו, קורה משהו ראוי לציון: אוטומטית אין חקירת מצ”ח. זו “פעולה מבצעית.” כחודש לאחר מכן, חמושי צה”ל פצעו 11 פלסטינים בירי גומי ואמצעים אחרים; עשרות סבלו משאיפת ×’×–. בדצמבר אותה שנה, חמושי צה”ל פצעו תשעה פלסטינים בירי גומי. ב-5.7.21, צה”ל ירה בפלסטיני שהיה ברכבו; הוא איבד שליטה ונפגעו אנשים אחרים. ב-27.7.21, חמושי צה”ל פצעו חמישה פלסטינים, ביניהם עיתונאי, במהלך כניסה לקבר יוסף. בנובמבר 2021, שוב ירו חמושי צה”ל בפלסטינים במהלך ×”×’× ×” על מסוממי יהוה בלב עיר פלסטינית. הפעם המקרה משך תשומת לב ×›×™ החמושים גם נכנסו לבתים ותפסו גגות. כשבוע לאחר מכן, החמושים ירו קליעי גומי בשלוה פלסטינים (אחד מהם נפגע בחזהו), וגרמו לעשרות לשאיפת ×’×–. הפעם האחרונה שמשהו ×›×–×” קרה, על פי הרישומים שלי (והם חלקיים), היתה ב-15.3.22. פעם אחר פעם.

במילים אחרות, כדי להגן על אבנים קדושות ופסיכים דתיים, חמושינו האמיצים יורים באנשים. שוב ושוב ושוב. והתקשורת היהודית, כמובן, לא מדווחת על התקריות האלה, ×›×™ האנשים שנורים אינם יהודים. כל כניסה לקבר יוסף מצריכה הפעלה של כוחות גדולים מאד של צה”ל – כלומר, הרבה אנשים עצבניים בלב עיר זרה ועוינת בצדק. מדי פעם, צה”ל עורך “כניסה מדומה” לשכם – מביא אוטובוסים ריקים, מחכה שהפלסטינים יצאו, ויורה בהם. המינוח הצבאי המקובל לפעולות כאלה הוא “גירוי ותגובה.”

בפועל, קבר יוסף הוא המסמר של ג’וחא מהבדיחה הידועה. ג’וחא מכר את הבית שלו לאדם אחר במחיר נמוך, אבל תוך גביית הבטחה שהוא יוכל לבוא לבקר מסמר שתקע בקיר שם. נשמע זניח. אבל ג’וחא הגיע לבקר את המסמר פעם אחר פעם, בעיקר בלילה, עד שהקונה המסכן התחרפן וויתר על הבית. קבר יוסף הוא המסמר של ג’וחא, שמספק לצה”ל תירוץ לפרוץ לשכם פעם אחר פעם ולירות בתושבי המקום.

אז מאחר ודם אנושי – גם אם הוא פלסטיני; אני יודע, אני יודע, ×–×” לא מובן לישראלים – יקר יותר מאבנים, הפלסטינים יעשו לכולנו טובה ענקית אם, בפעם הבאה, הם לא יסתפקו בשריפה פוטוגנית, אלא יביאו דחפור וישטחו את המקום היטב. לקציני צה”ל אין את עמוד השדרה לומר לדרג המדיני שאין שום הגיון בסיכון ×—×™×™ אדם עבור פלישה לעיר זרה לצורך תפילות, ולכן הפלסטינים הם אלה שצריכים לנקות אחרי צה”ל והמתנחלים.

ומה לגבי הזכות לפולחן? פולחן תעשה בארץ שלך. אין לך זכות פולחן שדורשת פלישה צבאית לעיר זרה. כמו כן, נוהגים לשכוח אבל האתר היה בשעתו מוסלמי, ומאז 1967 ועד היום כניסתם של מוסלמים למקום אסורה. כנראה שזכויות פולחן הן, איך לומר, לא בדיוק חקוקות בסלע.

(אגב, קבר יוסף הוא המקום הידוע ביותר, אבל הוא לא היחיד: “קבר יהושע בן נון” בכיפל חארס הוא עוד מוקד לפלישות צבאיות לצרכי פולחן.)

למותר לציין, אנחנו חיים במדינה יהודית, כך שהטיעון “אבל יוסף/יהושע בן נון הוא דמות מיתולוגית והקבר הזה בוודאות לא שלהם” לא עולה בכלל לדיון. אבל את הדיון הזה נצטרך לנהל עם קהל רציונלי יותר.

ועוד דבר אחד: חמושי צה”ל ירו היום (א’) למוות בע’אדה אברהימי עלי סבתין, בת 49 מבית לחם, כי “התקרבה בצורה חשודה לכוח.” הבהמה הירוקה נאלצה להודות שהיא לא נשאה עליה כל נשק. הפלסטינים אומרים שהיא נורתה בדם קר, אבל זה בסדר: אף אחד לא יחקור. היא לא יהודיה.

הערה אישית: כל מה שקרה בחודש וחצי האחרונים, בדגש מובהק על האירועים באוקראינה, הרחיק אותי מאד מכתיבה אקטואלית. הכל היה כואב מדי. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

זה לא סוד שאני לא מחסידיה של אסתר חיות, אבל אתמול היא חצתה קו שממנו אין חזרה

ההערכה שלי לשופטי בג”ץ נמוכה בדרך כלל, אבל אסתר חיות היא מקרה יוצא דופן של תיעוב. לפני שש שנים בערך ישבתי באולם שבו ישבה חיות, ממתין להתחלת אחד הדיונים בבג”צ של יש דין. לפנינו ×”×™×” תיק אחר: פלסטיני בעל משאית שמישהו מסר לו משטח להובלה – אחד בין משטחים רבים – שהכיל משהו אסור. צה”ל החרים את המשאית כולה ואת תכולתה, ומכר אותה במכירה פומבית. עורך דינו של האיש התחנן בפני בית המשפט שיחזירו למרשו את ההכנסות מהמכירה הפומבית, והיה ויכוח בינו ובין עורך הדין של המדינה האם מדובר ב-80,000 ש”ח או 120,000 ש”ח.

פה התפוצץ לחיות הפיוז, והיא התחילה לצרוח – כך ממש – על עורך הדין של בעל המשאית שהיא לא מבינה למה מטרידים את בית המשפט העליון ב-80,000 ש”ח, שיקחו את התיק שלהם למקום אחר, למה היא צריכה לשבת בתיק ×›×–×”. כבודה כנראה שכחה שבג”צ הוא פחות או יותר המשען היחיד שיש לפלסטינים שאיננו בית משפט צבאי, ושבית משפט צבאי הוא בדיחה. על כל פנים, הצרחות נמשכו דקות ארוכות. ×–×” נגמר בכך שעורך הדין של בעל המשאית אמר שהוא צריך לדבר עם מרשו, ואז ×”×’×™×¢ תורנו, ואחרי ×–×” כבר לא היינו שם.

×–×” ×–×¢×–×¢ אותי עמוקות. הייתי בעשרות דיונים, אף פעם לא שמעתי צרחות. שמעתי סרקזם ארסי (התמחות של גרוניס), אירוניה חדה (של רובינשטיין), אבל אף אחד לא הרים את הקול. ×–×” אחד הדיונים שנחרטו בזכרוני – ואני אפילו לא זוכר למה בדיוק היינו שם באותו היום, שלא לדבר על הדיון שלאחר מכן. שופטת שאומרת שאין לה זמן לדון בתיק של 80,000 ש”ח (שימו לב לקבלה האוטומטית של עמדת המדינה, שלא מדובר ב-120,000 ש”ח) התנתקה מזמן מהרוב המוחלט של האוכלוסיה בישראל, ועל אחת כמה וכמה ב”אזור.” הפסד של 80,000 ש”ח יכול לחסל הרבה מאד בעלי עסקים קטנים, אני ביניהם. רוב הישראלים, מצא מחקר לפני כמה שנים, לא מסוגלים לעמוד בהוצאה פתאומית של 8,000 ש”ח. ליבה של חיות גס בסכום גבוה פי עשרה. אם ליבך גס ב-80,000 ש”ח, אל תהיי שופטת. לכי לגשר בין אוליגרכים או משהו דומה. אבל, כמובן, לרוע מזלנו לא רק שהיא שופטת, היא נשיאת בית המשפט העליון.

כך, שכאמור, אני לא מגיע לדיון על הפאשלה האחרונה של אסתר חיות חף מהטיות. הסיפור הוא כך: אחד החברים במשפחת הפשע נתניהו, דודי אמסלם, עשה לעצמו למנהג לגדף שופטים בכל פעם שהוא מגיש עתירה מופרכת והם דוחים אותה. גידוף קבוע שלו הוא ש”השופט הוריד בקבוק עראק.” אין לדעת אם מדובר בפרויקציה ושכך נוהג אמסלם להגיע לדיוני הכנסת או לא.

לבית המשפט העליון, ובתי משפט בכלל, יש מסורת ארוכה שאומרת שהוא לא מתערב במה שאומרים ההוי פולוי. יעשו כרצונם. לנו יש רק המשפט ואנחנו לא מושפעים מדעת הקהל. ×–×” קשקוש מוחלט, כמובן – שופטים צורכים תקשורת ויש להם עור דק במיוחד לביקורת עליהם – אבל עד כמה שהם מתפוצצים בלשכה, או מקטרים ל”מקורבים” שמדליפים אחר כך לתקשורת, הם לא מגיבים. ×–×” חשוב: ברגע שאתה מתחיל להגיב, אתה הופך לחלק מהדיון. אתה לא יכול יותר להעמיד פנים אובייקטיביות. בזמן הפגנות החרדים הגדולות נגד בית המשפט, בשנות ×”-90, היו פרסומים ששמו כוונת צלפים על הפנים של אהרן ברק. אני לא יודע איך הוא הרגיש, אבל פומבית הוא לא מצמץ ולא הגיב.

אתמול חיות זרקה את המסורת הזו לכל הרוחות. היא פרסמה מכתב יבבני לאמסלם, טענה שהוא מפיץ שנאה כלפיה וכלפי בית המשפט, ואז צללה עמוק לתחום המביך. “אין דבר רחוק יותר מן האמת מלומר עליי שאני לא סובלת את האמסלמים והמכלופים […] אני תוהה מנין כל הרעל והשנאה שמביאים אותך לומר דברים קשים כל כך על אנשים שאתה בכלל לא מכיר.” היא המשיכה בטקסט מביך שאפשר לצמצם ל”כולנו יהודים”, טענה שגדלה עם מזרחים בילדותה, וקינחה בכך שגם היא נהנית מדי פעם מכוסית עראק.

על העיוורון העדתי שבדברים כבר עמדו רבים וטובים. אני רוצה להטפל לשתי נקודות, שהן טפלות לנושא העיקרי. ראשית, כמובן, בהרכב השכונתי המופלא שמצטטת חיות אין פלסטינים. רק 20% מהאוכלוסיה הישראלית וחלק ניכר מהעותרים שאת עתירותיהם היא דוחה על הסף. מעניין מה הם חושבים על זה. שנית, מה זה משנה, לעזאזל, עם מי גדלת? ממתי זה טיעון? זה “כמה מחברי הטובים ביותר הם מזרחים.” רבאק, את נשיאת העליון. אם בחרת לרדת לשחק בבוץ, זה המקסימום שאת מסוגלת לו?

אבל הירידה לבוץ היא לב הבעיה. ממתי שופטים עליונים מתכתבים עם חברי כנסת שמשפריצים שנאה? הרגע נתת לבן זונה להגיע אליך. חשפת בפני חבר במשפחת פשע למה את פגיעה, ועכשיו כל אחד יודע איך להפעיל על בית המשפט לחץ. אמרת, במקבילת משחקי התפקידים החיים הישנה, “איי, איי, לא בראש.” הוצאת את עצמך מהאולימפוס, שדורות של שופטים טיפחו, ואין דרך חזרה. מעכשיו, בכל פעם שאיזה זב ומצורע יפער את לועו על אחד מהשופטים, לא תהיה לך ברירה אלא להגיב. שאם לא כן, השופטים שנפגעו ייפגעו פעמיים – גם מחוסר הגיבוי שלך. הפכת את עצמך ללשכת תגובות. וככל שתמשיכי לרדת בנתיב ×”×–×”, אי אפשר ×™×”×™×” לדבר על בית משפט שנמצא מעל למריבה, שאינו פוליטי.

(הערת אגב: ודאי שבית המשפט פוליטי. הוא תמיד ×”×™×” פוליטי. אבל הוא ×”×™×” ×›×–×” בתחומים שלא נחשבים כפוליטיים: הוא תמך בכמעט כל מהלך של משטר הכיבוש, שבלעדיו לא יכול ×”×™×” להתקיים; והוא תמך בסדר הניאו-ליברלי. אלה דברים שקופים, שנתפסים כ’סדר העולם’ – סימן להצלחה המובהקת של המחנה הפוליטי שקידם אותם.)

זה לא נגמר בזה. הקאפו די טוטי קאפי של הליכוד, בנימין נתניהו, נבהל מאד מדבריו של החייל אמסלם. הוא מיהר להתקשר לחיות (למה היא קיבלה את השיחה? עוד שאלה) כדי להודיע לה שהדברים לא נאמרו על דעתו. הנאשם נתניהו יודע שהתיק שלו יתגלגל, בסופו של דבר, לפתחה של חיות. הוא לא יכול להרשות לעצמו להרגיז אותה. האם לנאשם מן השורה היתה יכולת להרים טלפון לנשיאת העליון, והאם שופט מן השורה היה מקבל טלפון מנאשם? עכשיו מלכדה חיות את עצמה, ואת המוסד שבראשו היא עומדת, בבעיה נוספת: כשיגיע דינו של נתניהו לבית דינה, מה יקרה? האם היא תפסול את עצמה? וגם אם היא תפסול את עצמה, במה זה ישנה? נתניהו ישתמש בהתקפה הפומבית של חיות על אמסלם כהוכחה לכך שבית המשפט עוין את הליכוד. אף אחד לא יזכור שנתניהו התקשר לחיות כדי לתמוך בה: זה כוח העל של נתניהו, להשכיח מעשים שלא נוחים לו בכל רגע נתון.

אסתר חיות הוכיחה, שוב, שאין לה את המזג השיפוטי הנדרש כדי לשמש בתפקידה. אנחנו מצפים משופטים לעמוד מעל לכל סערות חיינו. זו ציפיה מופרכת, אבל הריטואל הזה של הדת האזרחית חיוני: הוא הכרחי לכך שנקבל את סמכות בית המשפט, שאם לא כן אין מעלינו שופט אלא עוד פעיל פוליטי. ולמה שנקבל את סמכותו של פעיל אחד מני רבים? הניתוק השיפוטי הכרחי לאמון במשפט, ובלי אמון כל מה שיש למערכת הוא כוח כפיה. וכוח כפיה שאיבד את הלגיטימציה שלו (שבמקרה הזה, נובעת מתפיסת הריחוק בין השופט ובין העולם) הוא בסך הכל עוד כוח דיכוי, והוא יופל. ומאחר ואסתר חיות נתנה דחיפה רצינית לשבירת הלגיטימציה של מערכת המשפט, היא צריכה ללכת. למי שיבוא אחריה תהיה, אולי, הזדמנות תיקון. עם חיות לא יוכל להיות כזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)