החברים של ג'ורג'

הרב”ט האסטרטגי יורה בראש דרך כוונות

צה”ל הרג שלושה פלסטינים ביום שישי, וזאת בשל עצם נוכחותם בהפגנה

תשומת לב עולמית הופנתה למדיניות ישראלית שקטה, כאשר חמוש צה”ל כלשהו ירה ביום שישי בראשו של אברהים אבו תוריה, מפגין נכה בן 29 מול גדר המערכת ברצועת עזה, והרג אותו. בתקרית ההיא, הרגו חמושי צה”ל אדם נוסף; אדם שלישי נהרג בגדה, בנסיבות דומות.

ההרג הגרוטסקי במיוחד של אבו תוריה, שאיבד את רגליו כתוצאה מפעולת צה”ל בטבח ההמוני שידוע כעופרת יצוקה, ושנורה על ידי קלע או צלף שהוא חרא של בנאדם אפילו ביחס למקובל בצה”ל, טשטש את הנקודה הקריטית. אפילו אם אבו תוריה היה שלם ברמ”ח אבריו ושס”ה גידיו, והיה יוצא בריקודים לפני הכלה ומוכתר כאלוף המקומי של אל-בורייג' בפארקור, לרוצח שלו (*) לא היתה שום הצדקה לירות בו.

((*) כן, ירי בראשו של אדם לא חמוש שלא מהווה שום סכנה, דרך כוונות, הוא רצח לפי הספר. יש כוונה, יש רצון, יש יכולת ואין קינטור. תחיו עם זה.)

ואף על פי כן, צה”ל נאלץ להודות בתגובתו שיש לו נוהל לירי ב”מתסיסים”. לטענת הצבא, שמותר וצריך לפקפק בה, יש לו נוהל לירי ב”מסיתים” שמאפשר ירי לעבר פלג גוף תחתון בלבד. קצין גרוטסקי במיוחד אמר שהיתה כאן בעיה, כי לא לאבו תוריה לא היה פלג גוף תחתון. ושוב: לצה”ל יש נוהל לירי חי במפגינים. לא באנשים שמסכנים את החיילים. במפגינים. אם אתה אשם בהשמעת סיסמאות והנפת דגלים בהיותך פלסטיני, צה”ל רואה עצמו רשאי להרוג אותך.

וכן, אני יודע. לכאורה הירי הוא לעבר פלג גוף תחתון. בפועל, שלושת ההרוגים ביום שישי נורו בפלג גופם העליון. באף אחד מהמקרים לא נפתחה חקירת מצ”ח. במקרה של אבו תוריה, שמביך מאד את צה”ל מבחינת הנראות שלו, נפתחה “בדיקה.” ומנסיון, אם לא יהיה לחץ כבד, גם לא תהיה חקירה. צה”ל יודע היטב שהחמושים שלו יודעים היטב שהם פועלים עם שתי מערכות של פקודות; הרשמיות ואלו שמבוצעות בשטח. החרא הקטן שירה בנכה דרך כוונות כי צעק סיסמאות פעל לפי הפקודות הלא כתובות.

בצה”ל כבר יש תו”ל שלם על הדרך לשבש חקירה, והוא מועבר מדור לדור. רואים את כל הבריונים האמיצים שקושרים את עיניו של פלסטיני לפני שהם מכים אותו? לא מדובר רק בפחדנות עלובה; יש כאן שיקול טקטי מובהק. אם המקרה הזה ייתפס במצלמות, ותהיה חקירה, מצ”ח תוכל לסגור את התיק בתואנה – שאי אפשר יהיה לחלוק עליה – שהקורבן לא יכול לזהות את הבריונים שהיכו אותו. השטיק הבסיסי של תו”ל שיבוש החקירה, תפקיד שמצ”ח והפרקליטות הצבאית מקפידים עליו באדיקות דתית, הוא דחיית החקירה ככל האפשר. אם תפתח חקירה שלושה חודשים לאחר מעשה, תוודא בכך שלא יהיו ראיות. חיילים ישתחררו, מפקדים יעברו לתפקיד אחר, ולכולם יהיה זמן לתאם עדויות. למעשה, מצ”ח כל כך גרועה בחקירות עד שלפחות במקרה מתועד אחד היא סיימה חקירה כשהיא יודעת פחות על התקרית משידעה בתחילתה – היא הצליחה לאבד את התיק הרפואי.

זו היתה חקירת הרג במהלך הפגנה, אגב.

לשם שינוי, הנוהל הזה של צה”ל, שמעניק סמכות חיים ומוות לכל חמוש, עשוי לעלות לישראל בדם. גבול הרצועה מתחמם, במיוחד מאז מותו של אבו תוריה. ישראלים לא סופרים פלסטינים מתים, על אחת כמה וכמה עזתים; התקשורת שלהם לא מדווחת על מותם, אלא אם הוא מביך את ה-hasbara; אבל הפלסטינים דווקא סופרים. והם מגיבים, בכוחם העלוב, על הפגיעות הללו.

אז רב”ט אסטרטגי ירה למפגין נכה בראש. התוצאה היא ירי רקטות פלסטיני מרצועת עזה. צה”ל מגיב בהפצצות. אלה, בתורן, יובילו לעוד רקטות; והחרא הקטן עם הכוונות, שעשה מה שהמפקדים שלו רצו או למצער העלימו ממנו עין, יכול להיות זה שיגרור את צה”ל לעימות של ממש. יש לקוות שלא יהיה בין ההרוגים; המצב שבו הוא מועלה לדרגת קדוש מעונה (שהרי לעולם לא נדע מיהו) יהיה בדיחה אכזרית מדי, אפילו ביחס למצבנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נקמת חוטפי הגופות

בג”צ קבע שלממשלה אין סמכות לבצע מעשה תועבה, אז היא אצה לשנות את החוק, בתמיכת יאיר לפיד

בג”צ מחה אמש (ה’) תועבה רבת שנים: הוא קיבל את עתירתם של בני משפחתם של חשודים בטרור וקבע שעל הממשלה למסור לידיהם את הגופות שבידיה לקבורה. בית המשפט קבע כי הזכות לקבורה היא זכות יסוד. השופט דנציגר כתב כי “גם הנתעב שברוצחים” זכאי לקבורה מכובדת וכי “זכויות אלו הוכרו בפסיקה ללא קשר לזהותם של המתים, גם כאשר הם היו מחבלים וחיילי אויב. זאת, על רקע המוסכמה הכללית שלפיה זכויות אדם נתונות לכל בני האדם באשר הם, גם אם הם עונים להגדרת ‘אויב’.”

זה משהו שמדהים למדי שצריך לומר במדינה שרואה בעצמה מדינה דמוקרטית בשנת 2017. 2,500 שנים אחרי סופוקלס ואנטיגונה, מדינה שמתהדרת ב”מוסר יהודי” צריכה שיאמרו לה שיש דברים שאסור לקראון (מילולית: השליט) לעשות, כי יש דברים שהם מעל לכוחו של השליט.

עם זאת, בית המשפט השאיר (כהרגלו) למדינה פתח מילוט: תוך שישה חודשים עליה לחוקק חוק “שיעמוד בסטנדרטים המשפטיים הקבועים בדין הישראלי ובדין הבינלאומי.” הממשלה כבר אמרה שהיא תעביר חוק אנטי-אנושי כנדרש. חבר הכנסת יאיר לפיד מיהר להודיע ש”בג”ץ הורה לממשלה לעשות את מה שהיתה צריכה לעשות כבר מזמן. לחוקק חוק שיתיר להחזיק את גופות המחבלים בידינו. זה אקט משמעותי במלחמה בטרור ובמשא ומתן להשבת גופות הבנים. אתמוך בחקיקה.” כלומר, האיש שמשחק בטלוויזיה את תפקיד שר החוץ וצווח “we love Israel” יתמוך בהתלהבות בחוק שאין כמוהו בעולם, שיוציא את ישראל סופית מרשימת המדינות בנות התרבות. שיהיה בהצלחה עם ה-hasbara של זה.

מלחמה בגוויות היא ברבריות. העובדה שהאויב הינו ברברי איננה מאפשרת למדינה ריבונית לנקוט בשיטותיו. כל הרעיון של מדינה בת תרבות הוא ההבדלה מן הברברים: ההכרה שיש דברים שלא עושים כי לא עושים. בימין שגורה האמירה שהעולם נמצא במלחמה להגנה על התרבות מפני הברבריות של האויב האיסלמי-רדיקלי. איזו בדיוק תרבות אתם משאירים, כשאתם נגררים לתהומות כאלה? כאשר אתם מתבוננים בתהום, האם אין התהום מהדהדת בכם?

לממשלה היו שני טיעונים: “צורך בטחוני” ו”הצורך להשיב את הבנים.” אין שום צורך בטחוני בהחזרת הגופות שבידי חמאס. אין לישראל שום תועלת בטחונית בכך. מצבה הבטחוני של ישראל לא ישתנה כמלוא הנימה אם יישארו כמה גופות בידי חמאס. הביטוי “צורך בטחוני” הוא מילים ריקות: לעתים קרובות משתמשים בו בתקווה שאף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. הממשלה פשוט נגררת כאן אחרי לחץ ציבורי.

נדבר, אם כן, על “הבנים.” הם לא בנים. הם בשר נרקב. אנחנו הולכים אליהם והם לא ישובו אלינו. זה משהו שממשלה בעלת עמוד שדרה מינימלי היתה צריכה לומר: לקחנו את בניכם בצו חוק ושלחנו אותם למלחמה. במלחמה אנשים נפצעים, נשבים, מתים. זה מה שחיילים עושים. חובתה של המדינה להשיב אנשים חיים, משום שהם חיים ומשום שהיא שלחה אותם למשימתם. אבל האנשים הללו אינם חיים. בזמן פרשת שבויי ג’יבריל, בשנות ה-80, אמרה גאולה כהן מילים קשות אבל הכרחיות: אם הבן שלי היה שם, הייתי עושה הכל כדי שהממשלה תחזיר אותו, אבל תפקידה של הממשלה היה להסביר לי שהצורך הציבורי גדול יותר. וכן, גם אי הפיכתה של המדינה לברברית הוא צורך ציבורי.

יכולה הממשלה להודיע שאם וכאשר תתפוס את האחראים להחזקת הגופות הישראליות, היא תעמיד אותם לדין כפושעי מלחמה, כי כן – מניעת קבירת גופות היא פשע מלחמה. במקום זאת, מעדיפה הממשלה לבצע פשע כזה בעצמה.

כמה מילים על המצב המשפטי. ספק אם הפסיקה הנוכחית של בג”ץ היתה באה לעולם אלמלא האומץ הנדיר של אנשי עמותת עדאלה, שאילצה את בג”ץ לפסוק שלמשטרה אין סמכות לחטוף גופות של אזרחים ישראלים. הממשלה נשענה על תקנות שעת חירום. כאן המקום להזכיר שאחד מגדולי האומה, מנחם בגין, תקף את ממשלת מפא”י על ההשענות עליהם עוד בשנות החמישים, וכינה אותם חוקים נאציים. בגין, עורך דין מהדור הישן, איש שפלדה זרמה בעורקיו, שאל בנימוס את אנשי הנ.ק.וו.ד שבאו לעוצרו בליטא (בשל היותו איש צבא פולני) האם יש בידיהם צו חוקי שמאפשר זאת. הם נאלצו להודות שלא היה כזה ברשותם. ראוי לצטט כמה מדבריו:

בגין: במדינת ישראל, כיום הזה, קיים מחנה ריכוז.

משה שרת: להגנת המדינה.

בגין: לא! לא להגנת המדינה – לערעורו של בטחון המדינה ולבזיון שמה. אין מחנות ריכוז המבטיחים את הגנת המדינה – מחנה ריכוז מערער בטחונה של כל מדינה. מעשי טרור של ממשלה גוררים מעשי טרור. […]

שרת: לא תבחר בין חוק לחוק. כל חוק הוא חוק.

בגין: לא נכון! ישנם חוקים רודניים, ישנם חוקים בלתי מוסריים, ישנם חוקים נאציים (קריאה מספסלי מפא”י: אתה קובע זאת?) אני קובע שהיועץ המשפטי שלך אמר בפני בית דין בריטי כי חוקי החירום שבהם השתמשת לא נחקקו כמותם אפילו בגרמניה הנאצית […] החוק שהשתמשת בו הוא נאצי, הוא רודני, הוא בלתי מוסרי, וחוק בלתי מוסרי הוא גם בלתי חוקי.

בגין מתייחס כאן לתקנות שעת חירום הבריטיות, שלחרפתה של ישראל עדיין בתוקף ומכוחם טענה הממשלה שזכותה לחטוף גופות. אלא שבג”ץ קבע (אמנם, לא פה אחד) שאפילו מחוקקי התקנות הנאציות הללו לא שיערו בדעתם מצב שבו יש למפקד הצבאי סמכות לתפיסת גופות.

ועכשיו מגיע יאיר לפיד (על ממשלת בנט-נתניהו מיותר להכביר מילים) ואומר שהחוקים הנאציים שלנו לא מספיקים, ועל כן יש לקחת צעד אחד הלאה וללכת למקום שאפילו המחוקק ההוא לא שיער.

התבוננוּ בפני האויב, והנה הוא אנו-עצמנו.

ועוד דבר אחד: מתוך ההיסטריה הנקרופילית שפושה בישראל, שבשלה שלחנו לפני יותר מעשור חיילים לסכן את חייהם בחולות רפיח כדי לחפש שרידי גופות תחת אש, אף אחד לא מזכיר שבידי החמאס יש ככל הנראה שלושה שבויים של ממש. כמובן, הם כולם מקבוצות השוליים של החברה: יוצא אתיופיה ושני בדואים שלוקים בנפשם. הם מעניינים את הציבור הרבה פחות מגופות חיילים. אולי, בעצם, מיותר לדבר על הצורך של החברה הישראלית להלחם בברבריות, כי בקרב הזה כבר הובסנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפרות סדר

30 שנים להתקוממות הפלסטינית: האדון מפחד להרפות מהעבד

זה התחיל ברצועת עזה, כמו כמעט תמיד, וזה התחיל בשמועה שקרית: תאונת דרכים ב-9 בדצמבר 1987 נחשבה לפיגוע נקמה על רצח ישראלי ברצועה. פיגועים כאלה, נוטים לשכוח ממרחק הזמן, היו נפוצים למדי אז. הפיצוץ מגיע ממחנה הפליטים ג’בליה: למחרת, ההמון הזועם כובש ומשמיד עמדה של צה”ל. המפקד האחראי מאבד קשר עם הכוחות במקום; שמועה שקרית אומרת שהם נקרעו לגזרים על ידי ההמון; המפקד, על פי האגדה במנהל האזרחי, חוטף התמוטטות עצבים ויש צורך להחליפו. כשיחזור, אחרי שנתיים, יתלחשו מאחורי גבו.

זה לוקח כמה שעות, ושאר הרצועה נדלקת. יממה, וזה מגיע לגדה. אף אחד לא ראה את זה מגיע. השב”כ האגדי נתפס עם המכנסיים למטה: תוך ימים ספורים חלק ניכר מהמשת”פים שלו נרצחו. צה”ל נתפס בלתי מוכן, ונדרש לכמה חודשים להתארגנות מחדש. עד אז, כמו הצבא הבריטי בהודו, הוא שלט בשטחים באמצעות כוח קטן עד כדי גיחוך.

הפלסטינים עצמם הופתעו. ההתקוממות תפסה את אש”ף לא מוכן. היא באמת הגיעה מלמטה, והיו בה שורה של הבלחות לא צפויות: נשים חרגו מהתפקיד ההיסטורי שלהן; היו ניצנים רחבים של התנגדות לא אלימה, בדמות שביתות או חרמות על רכש מישראל. ההנהגה הפלסטינית נדרשה לחודש כדי לתפוס את המושכות.

התגובה הישראלית היתה ברוטלית. הרטינה הישראלית המקובלת באותם ימים היתה שאם רק יהרגו להם 50 אנשים ביום, זה ייפסק. “צריך לטפל בהם כמו שנאצר טיפל בהם,” היתה אמירה סטנדרטית, מהסוג ששומעים היום בהערצה על הרודנות הצבאית של א-סיסי. צה”ל ניסה. הוא הרג מאות אנשים בחודש הראשון. זה לא עבד. ההרוגים הגבירו את הזעם, לא הנמיכו אותו. הברוטליות לא פסחה על ההתנגדות הלא אלימה: סוחרים אולצו באיומי נשק לפתוח חנויות, ואם לא – חיילים היו פותחים אותן בכוח, ומזמינים ביזה.

והיו המצלמות. הן הראו שוב ושוב את המראות שלבנו כבר גס בהם אבל אז היו טריים: איך חמושינו מתעללים באזרחים. בתחילת שנות השמונים, אהרן בכר יכול היה לכתוב בתחילת שנות השמונים בהלם על “חייל עברי נושא אלה.” ב-1888, אלה היתה פק”ל. רבין נתן את הפקודה הבלתי חוקית בעליל, “לשבור להם את הידיים והרגליים”, לאחר שהבין שהרוגים רק מוסיפים דלק לתבערה. הטילו בהם מום במקום זאת. פה מופעלת לראשונה שיטת הפקודות הכפולות שמלווה את צה”ל עד היום: בשום מקום לא תמצאו את הפקודה הזו, אבל כל חייל הכיר אותה.

היה מח”ט, יהודה מאיר, שבאופן נדיר שילם מחיר על הפער בין שתי מערכות הפקודות. הוא הורה לחיילי הנח"ל של גדוד 50 לבצע מעצרים של חשודים בכפר ביתא, לקחת אותם לפרדס סמוך, ולשבור להם את העצמות. החיילים צייתו: הם פרצו לבתים, העירו בצעקות ילדים ומשפחות, לקחו את הגברים הרלוונטיים, כפתו את ידיהם מאחורי גבם, קשרו את עיניהם, העלו אותם לאוטובוס, הסיעו אותם לפרדס, והתחילו להכות. יהודה מאיר לא היה שם. הוא נתן את הפקודה וראה את העצורים מועמסים לאוטובוס, אבל לא נשאר לראות את מה שאילץ את חייליו לעשות. כשהתברר למ”פ שהפקודה הזו עומדת לחזור על עצמה, פרץ מעין מרד: החיילים התלוננו על מאיר. הוא הועמד לדין, אמר שאלה היו הפקודות שקיבל, בית המשפט הצבאי העמיד פנים שזה לא יכול להיות והוריד אותו לדרגת טוראי. משפטי גבעתי הדגימו את אותו סוג הפקודות. האחראי, יצחק רבין, חמק מעונש. לימים הפך לקדוש מעונה.

פה מתחילה מנגינה שתלווה אותנו כל השנים שאחר כך: הפער בין הפקודות, חשים החמושים, הופך אותם לשעירים לעזאזל. הם מבצעים את הפקודות, אבל אחר כך עשויים לשלם את המחיר בעוד הבכירים מתחמקים מאחריות ועונש. מדי פעם העובדות מתפרצות על פני השטח: מח”ט כפיר איתי וירוב הודה במשפט שהוא הורה לחייליו לבצע עינויים. פרצה תבהלה בפיקוד, ו-ווירוב יטען אחר כך שהוא שיקר לבית המשפט ובכלל אין פקודות כאלה. בית המשפט נזף בו חמורות והוא קודם לדרגת תא”ל.

מהבחינה הזו, האינתיפאדה הראשונה היא המלחמה החשובה ביותר של צה”ל: לא רק שהיא העסיקה את כל הצבא כמעט, היא התוותה לו 30 שנות פעילות. חמש שנים קודם, צה”ל מנהל – לא בהצלחה – מלחמה קונבנציונלית בלבנון, אוגדה מול אוגדה. זו הפעם האחרונה שזה קורה. מעתה, המשימה העיקרית של צה”ל היא בט”ש: בטחון שוטף, שם מכובס לשגרת דיכוי.

צה”ל לומד, אין מה לדבר. הסכמי אוסלו הם בעצם הסכמי שיפור הבט”ש. לא במקרה, הם מובלים על ידי יצחק רבין. הגדה והרצועה מבותרות ומנומרות במחסומים, כבישים עוקפים ומה לא. המשטרה הפלסטינית צריכה לעשות את מה שצה”ל נכשל לעשות בעיירות ובערים הפלסטיניות: לשלוט בעם הכבוש בלי בג”צ ובצלם. עם תחילת האינתיפאדה השניה, תוצאה של אובדן התקווה שלאחר אוסלו, צה”ל משכלל את השיטה: מפריד בין הרצועה לגדה, ומבתר את שתיהן עוד יותר. ב-2005, צה”ל מיישם את ההתנתקות בלי יותר מדי חרטות. הכיבוש בעזה, הצורך להגן על ציר טנצ’ר ועל הגבול המצרי ועל נקודות בלתי ניתנות להגנה (כפר נצרים, למשל) עולה יותר מדי הרוגים.

הציבור הישראלי בוחר במלחמה, אבל הוא לא מוכן לשלם את מחירה. עצם המחשבה על חייל הרוג מחרפנת את הציבור: הכנה לקראת תסמונת גלעד שליט. המלחמה צריכה להיות ללא הרוגים ישראלים. התוצאה היא עליה בשימוש בכוח אש מופרז. אנשים שאפשר לעצור מחוסלים מהאוויר, כדי שלא לסכן חיילים. בתחילת שנות ה-90, טומי לפיד תוהה מדוע לא יורים טילים לתוך בתים של מבוקשים; ההערה שלו מעוררת מהומה. היום ירי כזה הוא חלק מהנוהל. בדרך, הופכים שגרה (שימוש בבני ערובה) לנוהל: נוהל שכן. ילדים נדרשים למשש חםצים חשודים, פלסטינים נדרשים להכנס לפני כוחות צה”ל לבית שבו יש מבוקש. בג”צ נדרש לחמש שנים כדי לאסור על הנוהל; צה”ל פשוט מתעלם מהפסיקה.

ועדיין, כל זה מצריך הרבה מאד מגע מצד חיילים עם אזרחים. הציבור הישראלי די התבהם ב-30 שנות המלחמה הללו, אבל בצבא יש חשש ממה שזה עושה לחיילים. אז משתמשים בטכנולוגיה. שימוש (על פי מקורות זרים) ברכבים רובוטיים. שימוש במקלעים מופעלים מרחוק. שימוש בלתי פוסק במל”טים. עם עליית האינטרנט, עולה גם המעקב האלקטרוני – התחום שבו, לא במקרה, מתמחה ההייטק הישראלי. בשב”כ מתגאים היום שהם יכולים לעצור אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו מפגעים. חשבו שניה על המשפט הזה. איך עושים את זה? יש אלגוריתמים. עוצרים את החשוד על “הסתה”. אם הוא משוחרר כי אין ראיות, הוא פשוט מועבר למעצר מנהלי.

ב-1987, החזיק צה”ל את הגדה עם 12 פלוגות. כעת, רוב מוחלט של פעולות צה”ל מוקדש לשליטה בגדה המערבית וברצועה. האמצעים משתכללים כל הזמן, ניכרת עייפות ניכרת בצד הפלסטיני, אבל ישראל לא יכולה להרפות. הישראלים, למרות ההדחקה שלהם, יודעים היטב מה נעשה בשמם. הם לא רוצים לדעת, אבל יודעים. וכמו כל מדכא, הם יודעים שעל הפשעים שלהם צריך לבוא עונש גדול. וכמו כל מדכא, כדי למנוע את בוא העונש, הם מגבירים את הדיכוי.

האם זה יוכל להמשך? כמובן שכן. על כל עם ששחרר את עצמו יש עם שהושמד, נשבר או פוזר. אומרים לי אלג’יר, אני אומר אירלנד. יהיה מחיר, כמובן. ישראל הופכת למעצמת דיכוי: היא מייצאת שיטות דיכוי. הדימוי של ישראלים בעולם, יותר ויותר, הוא של מומחים לדיכוי. הדיכוי בולע יותר ויותר משאבים. 30 שנה אחרי, ואתמול פצע צה”ל 100 פלסטינים והרג שלושה. ההרג של לפחות אחד מהם היה מיותר, אפילו על פי התפיסות של צה”ל עצמו; אבל משעה שנותנים לחמוש רשות לחבל, שוב אינו מבחין בין צדיק ורשע. והוא יודע שיהיה לו גיבוי מהפיקוד, וכמובן מהציבור.

האם זה יוכל להמשך בלי מחיר? לא, כמובן שלא. האם ישראל מוכנה לשלם את המחיר? כל הסימנים אומרים שכן. 30 שנה אחרי, ואנחנו עדיין מתעקשים ל”השליט סדר” בגדה. לפני 30 שנים, הטענה הישראלית המקובלת היתה שאין דבר כזה, פלסטינים. היום טענה שהולכת ומקובלת היא שאין עם פלסטיני, יש רק אנשים שהחליטו להקדיש את חייהם לפגיעה בישראל בכל מחיר. לאנשים כאלה יש שם במסורת היהודית: עמלק.

לתקופה שקדמה ל-1987 היה יתרון: כמעט כל ישראלי הכיר פלסטינים. לא כמו שצריך, הכיר אותם כאדון מול מנוצלים, אבל הכיר. היה מסוגל, בהתאם, גם להכיר באנושיות שלהם. מדיניות ההפרדה, שקודמה עם האינתיפאדה הראשונה והסכמי אוסלו, שינתה את זה. הפלסטינים הם רק אויב (ומצידם, הישראלים הם רק אויב.)

איך זה ייגמר? אין לדעת. להיסטוריה אין מסלול קבוע. אם יש משהו שצריך להשתחרר ממנו, הרי זו האופטימיות הקוסמית שנמסכת לטפשות של “כולם יודעים איך זה צריך להגמר”: הסכם שתי מדינות עם חילופי שטחים. בין “צריך” ובין “מה שקרה בפועל” יש הבדל ניכר. התבוננות בלתי פוסקת ב”צריך” מקשה עלינו לראות אפשרויות אחרות, אפלות יותר. מה שיש לנו בינתיים הוא התקוממות בלתי פוסקת, בת 30, ומנגד דיכוי בלתי פוסק. ואנחנו צריכים להתבונן בכך כדי להכיר במציאות. מישהו כתב יפה בטוויטר שמבחינת הפלסטינים שחיים תחת צה”ל, כל יום הוא יום זעם.

הגיע הזמן לשנות את הסדר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרצון לעוצמה של תומכי גבאי

לאן מוביל הרצון העיוור בהפלת נתניהו

אבי גבאי מתנהל בחודש האחרון כמי שמטרתו היא להרחיק את המצביעים הוותיקים של מפלגת העבודה. זה התחיל לפני כחודש וחצי, כשאימץ את התפיסה ש”השמאל שכח מה זה להיות יהודי”, כשהוא מסביר ש”להיות יהודי זה התורה שלנו, ההלכה שלנו.”

כשזה קרה שורה של תומכים עיוורים, שלא לומר חסידים שוטים, מיהרו לומר שמדובר במהלך טקטי מובהק: גבאי, אמרו לנו, לא חושב במונחים של המפלגה שלו אלא במובן מחנאי. הוא ירחיק את הבוחרים של העבודה, הם יילכו למרצ, ובתמורה הוא ייקח מצביעים מהליכוד, כולנו ויש לפיד, ויעביר אותם לעבודה. בכך הוא יגדיל את מחנה המרכז-שמאל ויגדיל את הסיכוי להדיח את נתניהו.

לפני שלושה שבועות, ביצע אבי גבאי מהלך נוסף בכיוון הזה, הפעם מהלך נפשע: הוא הורה לחברי הכנסת של העבודה להתעלם מהמצע של המפלגה, ובהתראה של חצי שעה הורה לסיעה שלו להצביע בעד גירוש מבקשי מקלט. הנימוק שלו להצבעה: זה לא ייראה טוב אם המפלגה תצביע, כפי שעשתה בעבר וכפי שכאמור קבע המצע שלה, להגן על מבקשי מקלט. כלומר, כדי לגרד איזה מנדט וחצי, גבאי מוכן לשלוח עשרות אלפי אנשים למקום שבו אין להם זכויות ושבו הם צפויים לרדיפה ולעתים אף למוות. דמו של כל אחד מהמגורשים הללו יהיה, בין השאר, בראשו של גבאי.

המהלך הזה, ייאמר לזכותם של תומכי עבודה רבים, גרם למחאות ולשבר. יש עדיין אנשים הגונים במפלגת העבודה, שלא מוכנים להגיע לשלטון על גופות וסבל. אבל עדיין היתה גווארדיה שיצאה להגנתו. אורי משגב כתב אז ש”אף על פי כן, רק גבאי יכול.”

זה הגיע, כמובן, אחרי שגבאי כבר אמר שהוא חושב על הסכם שלום שבו לא יפונו שום התנחלויות. אחר כך ניסה להבהיר, רמז שהוא מתכוון רק ל-80 אלף מתנחלים, אמר שהוא לא מתעסק בזכויות של הפלסטינים, ושלא כל מה שקרה בסיני צריך לקרות בגדה. אולי הוא לא קרא את הסכמי קמפ דיוויד: הם קובעים ש”לפיכך [הצדדים] מסכימים כי מסגרת זו, לפי המתאים, מכוונת מצדם להוות בסיס לשלום לא רק בין מצרים ובין ישראל אלא אף בין ישראל ובין כל אחת משכנותיה האחרות המוכנה לשאת ולתת בדבר שלום עם ישראל על בסיס זה.”

אתמול ביצע גבאי עוד צעד בכיוון: הוא אמר לסיון רהב מאיר ש”ירושלים מאוחדת יותר חשובה מהסכם שלום.” ספק אם בנט היה אומר את זה טוב יותר. אז על פי תכנית השלום – ככל שיש כזו – של גבאי, הפלסטינים יצטרכו לוותר על ירושלים ויצטרכו לחיות גם עם ההתנחלויות. אכן, ספק אם לתכנית כזו יימצא פרטנר פלסטיני.

עד אתמול, כאמור, היו לגבאי הרבה מאד תומכים קולניים, שהסבירו את ההתבטאויות שלו כצורך טקטי לקראת טקס גירוש השדים הגדול שיוציא מחיינו את בנימין נתניהו. אתמול נרשמה שתיקה. אני חושד שזה קרה לא משום שגבאי חצה איזה קו אדום, אלא משום שאחרי פיאסקו הפליטים, סקר הראה שהמחנ”צ מתכווצת ל-17 מנדטים. כלומר, אחרי כל ההליכה ימינה, גבאי “העממי” מאבד שבעה מנדטים ביחס למה שהצליח בוז’י לקושש. התומכים שלו כנראה הבינו שמהלימון הזה כבר לא ייצא מיץ. חבל רק שזה קורה לאחר שהם מכרו את נשמתם.

אורי משגב ראוי לתשומת לב מיוחדת. באפריל הוא כתב ש”רק גבאי יכול.” הוא חזר, כאמור, על האמירה הזו גם אחרי פרשת הפליטים. מצד שני, הוא גם התנבא בשעתו שבוז’י יביס את נתניהו. בוז’י, נזכיר, אמר שמפלגת העבודה לא צריכה להיראות כאוהבת ערבים שנים לפני שגבאי אמר שלזוהיר בהלול אין מקום במפלגה.

misgav

אני לא יודע מה גבאי רוצה. אני לא בטוח שהוא יודע מה הוא רוצה. אני מוכן להתנבא, עם זאת, שהמהלך הטקטי שלו ייכשל. גבאי אולי רוצה להיראות כעממי, אבל יש גבול ליכולת של מנכ”ל בזק לשעבר לעשות דבר כזה. וכאשר הוא מתחנף לימין, המצביעים של הימין מבינים שהבית מציע את המקור. את זה כבר כתבתי.

הבעיה, בהתאם, איננה גבאי. הוא פשוט עושה את מה שמפלגת העבודה עושה כבר 20 שנים. הבעיה היא התומכים שלו, שפעם אחר פעם מחפשים איזה משיח (כאן המילים של משגב, “אני מאמין”, אומרות המון) שידיח את נתניהו. האחרון, והליכוד איתו, נמצאים עכשיו במשבר של ממש, כך שיכול להיות שהוא אשכרה יודח.

אבל נתניהו הוא לא הבעיה. הוא הסימפטום. הוא סימפטום חריף במיוחד, אין ויכוח: הוא לא רק המסית הלאומי, הוא גם המשחית הלאומי. ראינו את זה בפארסת חוק השתקת המשטרה. אבל נניח שעננת הסרחון ששמה משטר נתניהו תחלוף מעלינו. האם המצב ישתפר אם הוא יוחלף על ידי גדעון סער או יאיר לפיד?

במובנים מסוימים, ברור שכן. שניהם מושחתים פחות. אבל בעיות היסוד של ישראל לא ישתנו. שתי המרכזיות שבהן היא ההתעקשות הישראלית לכפות דיקטטורה צבאית על הפלסטינים בתירוץ של “אין פרטנר”, וההחלטה המודעת של ממשלות ישראל ב-20 השנה האחרונות לבצע חלוקה מחדש של הרכוש כדי להעניק כמה שיותר ממנו לאוליגרכים. אזרחי ישראל הופכים לעניים יותר, והדרך להחזיק אותם עניים בזמן שמעמד צר מתעשר על חשבונם היא להפחיד אותם באיום בטחוני, מופרך בדרך כלל.

לא גבאי ולא לפיד מציעים פתרון לבעיה הראשונה; סער אפילו לא רואה כאן בעיה. ביחס לבעיה הכלכלית, אין שום הבדל בין סער, לפיד וגבאי. לאחרונה אמר גבאי שאין להגדיל את תקציב החינוך, למרות שההשקעה לתלמיד נמוכה מהממוצע של מדינות ה-OECD. כלומר, אם בימי שלי יחימוביץ’ קיפלה מפלגת העבודה את הדגל המדיני, גבאי מקפל גם את הדגל החברתי.

בקיצור, מי שיבחר גבאי יקבל סוג של לפיד, טיפה יותר מסורתי (אם כי לא אופתע לגלות שלפיד, אם יירד בסקרים, יגדל זקן ויפרוץ בשירת שטעטלע בעלז). בינתיים, מתוך הרצון להביס את נתניהו, השמאל מקפל את כל הדגלים שלו. מי שלא נאבק על העמדות שלו, יום יום ושעה שעה, מגלה שהן הופכות לדעות מיעוט. מי שמחקה את הימין, הופך לחלק מהימין. ובמקרה של ישראל, הימין הוא הבעיה; ומי שמצטרף אליו הופך לחלק מהבעיה. למי שעושה את זה מתוך חישוב ציני שעל ידי שקר לציבור הוא יגיע לשלטון, יגלה שכאשר יגיע לשלטון הוא חייב ליישם את המדיניות שבשמה נשבע. לאנשים האלה צריך להיות מדור מיוחד בגיהנום: האנשים שבשעת אסון למולדתם בחרו ביודעין להתייצב בצד שאינם מאמינים בו, ובכך הפכו את האסון לקשה הרבה יותר לתיקון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מארה על שני בתיכם ותראו מי רוצה אפלה: שלוש הערות על המצב

פארסת חוק ההשתקה, החקירה של ביטן מסריחה מהתנהלות משטרתית לא תקינה, ותראו מי לא רוצה שקיפות

1. פארסה: הנחקר הסדרתי שמשמש כראש ממשלה מ פ ח ד. בשבועיים האחרונים הוא דוחף במלוא הקיטור, באמצעות שתי מורסות על הגוף הפוליטי הישראלי – דוד ביטן ודוד אמסלם, שעצם אזכורם מפריע להם לבצע את תפקידם ההיסטורי ולהתפוגג בענן צחנה – את חוק ההשתקה. החוק הזה אמור למנוע את המשטרה מלפרסם את המלצותיה בתום חקירה, ובמקרים מסוימים אף מלהעביר את ההמלצות הללו לפרקליטות.

המטרה של החוק היתה ברורה מלכתחילה: למנוע את פרסום החשדות המדויקים והמעשים שביצע נתניהו מעין הציבור. תחילה הובטח שהחוק לא יחול על נתניהו, אבל תוך זמן קצר זה השתנה. משה כחלון הוכיח, כהרגלו, שאין לו חוט שדרה והורה לסיעה שלו להצביע בעד החוק. ביום שני הוא עבר קריאה ראשונה, ביום רביעי וחמישי אמסלם וביטן דחפו אותו דרך הוועדה הלא נכונה (ועדת הפנים, שאמסלם עומד בראשה, מה שאיפשר לו לשבש את הדיונים ולהוציא כל מי שהתנגד), ביום חמישי הוגש נוסח חוק והאופוזיציה קיבלה יומיים להגיש הסתייגויות, היום אמורה היתה ועדת הפנים לאשר את החוק לקריאה שניה ושלישית, ומחר אמורה היתה להיערך על ההצבעה עליו.

ההיבריס של נתניהו וההשתנה על הציבור של הליכוד וסיעות הימין גרמו להם לחשוב שזה יכול לעבור. התוצאה היתה זעם ציבורי ניכר, שהגיע לכדי ביטוי בהפגנה אמש. הבוקר הכל התמוטט במהירות: שרת המשפטים שקד הודיעה שלא בשביל זה הימין עלה לשלטון, ביטן עצמו זומן לחקירה בפרשת שחיתות, כחלון התקפל (שוב), ובסופו של דבר נתניהו הודיע שהורה לאמסלם להחריג אותו מהחוק.

שזה נחמד, אבל צריך לזכור שזה היה הסטטוס קוו אנטה לפני שבועיים: החוק לא אמור היה לחול על נתניהו. אסור להרפות מהמעקב, כי נתניהו לגמרי מסוגל לשקר ולהכניס את עצמו לחוק, ואמסלם לא יהסס לציית לו.

ביטן יהיה קצת עסוק, זה כן. מה שמוביל אותנו ל…

2. פרשת גל הירש 2: שהדי במרומים שאני מאמין שדוד ביטן באמת חשוד בשחיתות, ואני יודע שהחקירה נגדו נפתחה לפני שנה, ואם יתברר שהוא אשם בחשדות שמיוחסים לו – כרגע, הלבנת הון, שוחד, מרמה והפרת אמונים – לא רק שזה לא יהיה מפתיע, זה גם יהיה סיום הולם לקריירה שלא היתה צריכה להתחיל מלכתחילה. ואף על פי כן.

אף על פי כן, ההתנהלות של המשטרה בפרשה הזו מצחינה. חוק ההשתקה מיועד במידה ניכרת נגד המשטרה. במקרה כזה, המשטרה עצמה הופכת לגוף פוליטי. גם המפכ”ל הבעייתי מאד שלה, שמונה על ידי נתניהו עצמו, מגיב מהמקום בו הוא יושב. אתמול, במהלך ההפגנה, הודיעו “גורמים במשטרה” ש”מעודד לראות כמה אזרחים באו להביע את זעמם נגד חוק ההמלצות.” השוו את זה להתנהלות המשטרתית כלפי ההפגנות בפתח תקווה, רק לפני שלושה חודשים.

ואז, הבוקר, הגיעה הפשיטה המשטרתית על מקורביו של ביטן וההודעה שהוא עצמו דרוש לחקירה. שוב, עצם העובדה שצריך לחקור אותו מקובלת עלי. התזמון, עם זאת, לא סביר ונראה פוליטי מאד. החקירה של ביטן היום מנעה ממנו להגיע לוועדת הפנים, שם הוא תפס את מקומו של בני בגין, והיא הטילה צל ענק על החוק שלו. בהחלט יתכן שהיא היתה גורם בהחלטה של נתניהו לסגת (זמנית?) מהחוק.

זו לא הפעם הראשונה שמשהו מסוג זה קורה. לפני כשנתיים, כשרצה ארדן למנות את הדגנרל המשתבלל, גל הירש, לתפקיד המפכ”ל כחלק ממהלך מוצהר לניעור המשטרה, צץ פתאום תיק נגד הירש. התיק ישב שם יותר משנה ותיקתק, בלתי מופעל. המשטרה הפעילה את המטען בדיוק עם ההודעה על מינוי הירש. בספטמבר 2015 הודיע ארדן על משיכת המועמדות של הירש. התיק נגדו, ככל הידוע, עדיין פתוח.

ושוב, שהדי במרומים שאני מתעב את גל הירש. הוא מייצג את כל מה שרע בצה”ל והעובדה שפשלונר כזה עדיין מקבל פתחון פה אחרי 2006 מעידה על פגם חמור בציבוריות הישראלית. אבל גם לאנשים שאני לא סובל יש זכות שלא יתפרו להם תיק ויחסלו את הקריירה שלהם. אם אפשר לעשות לו דבר כזה, אפשר לעשות את זה לכל מי שיעצבן מסםיק בכירים במשטרה. שזה בדיוק מה שביטן עשה, ועל כן יש לי אמון מוגבל מאד בהתנהלות המשטרה.

3. תראו מי לא רוצה שקיפות: שרת המשפטים של האחים היהודים, איילת “ניאו נאצית?” שקד, רוצה שאף אחד לא ידע מי מעביר כספים לעמותות של המחנה שלה. אז היא רוצה לשנות את התקנות הקיימות, כך שמעתה עמותות יחויבו לדווח רק על תרומות מ-150,000 ש”ח ומעלה. כרגע הרף עומד על 20,000 ש”ח.

החשבון של שקד פשוט: המימון של ארגוני זכויות האדם מגיע ברובו מקרנות ממשלתיות, ועל התרומות שלהן הן מחויבות לדווח. ארגוני הימין, מצד שני, מקבלים כספים מקרנות פרטיות מפוקפקות ואנשים לא ידועים. אם תרצו, למשל, מקבלת כסף ממחבלים יהודים מורשעים. לעתים, כמו במקרה של רגבים ובצלאל סמוטריץ’, הכסף מגיע בכלל בעסקה סיבובית מהממשלה (באמצעות הלבנה דרך התנחלות כלשהי). והסכומים הללו גבוהים למדי.

גם הרף של 20,000 ש”ח גרם בעיות לאנשי הימין. אם תרצו, למשל, כמעט ואיבדה את רשיון העמותה שלה לאחר שניסתה להסתיר את הדו”ח השנתי של 2008 – שחשף את העובדה שהיא קיבלה 74,180 ש”ח מראש לשכתו של בנימין נתניהו, יואב הורוביץ. אם הסכום החייב בדיווח היה 150,000 ולא 20,000, הבעיה לא היתה נוצרת.

אז בפעם הבאה שארגוני הימין יזעקו “שקיפות”, זכרו בדיוק על מה הם מדברים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רצח או הגנה עצמית?

מה קרה אתמול בקוסרא?

נתחיל מהעובדות:

א. מתנחל שזהותו לא ברורה ירה אתמול (ה’) למוות במוחמד זעל עודא, בן 48, תושב הכפר קוסרא.

ב. בסביבת מקום היתה קבוצה של נערי מתנחלים שפלשו, בליווי מבוגרים, לאדמות קוסרא. הם קראו לזה “טיול בר מצווה.” המתנחלים הגיעו מכיוון המאחז הידוע לשמצה אש קודש, וביניהם היו תושבי יצהר, ההתנחלות היחידה שערכה הצבעה בשאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל.

כלי התקשורת הישראלים אימצו אוטומטית את הנראטיב של המתנחלים: המטיילים התמימים הותקפו לפתע בידי המון זועם שצץ משום מקום, שעל פי התיאורים היו בו “100 אנשים”. המתנחלים נסוגו למערה ומשם ירה אחד מהם באקדח לעבר הפלסטינים. הפלסטינים חדרו למערה ולקחו ממנו את האקדח. מן היריות האלה, טוענים המתנחלים, נהרג עודא; מכאן שהוא מיידה אבנים ודמו מותר.

הגרסה הפלסטינית שונה מהותית. לדבריהם, עודא עבד את אדמתו יחד עם בנו בן השש. המקום ידוע סכנה: הוא נמצא שלושה קילומטרים מאש קודש. שלושה מתנחלים הגיעו לשדה. אחד מהם היה חמוש ברובה. הוא ירה בעודא לעיני בנו. הקליע פגע בעודא בגבו ויצא מהחזה. הילד נמלט מהמקום אל הכפר והזעיק עזרה, שהתעכבה משום שמדובר ביום חג (יום הולדתו של מוחמד). כשהגיעו התושבים לזירת הרצח, ירה המתנחל החמוש ברובה באדם נוסף, שנפצע ברגלו ופונה לבית החולים רפידיה.

רק אז הבינו הפלסטינים שיש קבוצה נוספת של מתנחלים שנמצאת מאות מטרים מזירת הרצח, והחלו לידות אבנים עליהם. אדם החמוש באקדח, שנפגע מידוי האבנים, ירה לעבר הפלסטינים ופצע עוד אחד מהם. כשהמחסנית שלו אזלה, הפלסטינים חדרו למערה, תפסו ממנו את האקדח, והיכו אותו. אבל כל זה התרחש לאחר שעודא כבר נורה, מאות מטרים מהמקום, ומת.

שתי גרסאות. אחת אומרת שעודא נרצח; האחת, שהוא נורה למוות בעת ידוי אבנים. אני נוטה להאמין לפלסטינים (ומיד אסביר למה), אבל הדעה שלי לא משנה יותר מדי. מה שצריך פה הוא חקירה משטרתית מעמיקה.

בתקרית יש הרוג פלסטיני ושני פצועים, כמו גם פצוע ישראלי. כל מקרה מוות של אדם צריך להיחקר. רבאק, זה הכלל במשפט האנגלי מאז הקמת מוסד ה-coroner במאה ה-12: לוודא שנתיני המלך אינם נרצחים על ידי משרתיו. הרעש המסיבי של המתנחלים וצבא הטוקבקים מיועד למנוע בדיוק את החקירה הזו.

כדי לברר איזו משתי הגרסאות נכונות, צריך לעשות את פעולות החקירה הבאות:

א. נתיחת גופתו של עדא ובירור איזה קליע הרג אותו: קליע רובה או קליע אקדח.

ב. בדיקת הפצוע שפונה לרפידיה ולברר האם נפגע מירי רובה או ירי אקדח.

ג. לגבות עדות מבן השש. למשטרת ש”י, המחוז הרשלן ביותר של המשטרה, כנראה אין חוקר שמוכשר לחקירת קטינים פלסטינים, אבל אני משוכגע שמשטרת ישראל תוכל לגרד כזה, אם תרצה.

למה אני מאמין לפלסטינים? כי אש קודש היא מוקד לטרור חקלאי יהודי, שמטרתו היא להטיל אימה על חקלאים פלסטינים כדי שלא יעזו להגיע לאדמותיהם. משם יצא בשנת 2007 צבי סטרוק, יחד עם מתנחלים אחרים, לפשיטה בשדות קוסרא. אחד המתנחלים פתח בירי באוויר לעבר רועים פלסטינים, וסטרוק – יחד עם אחרים – הסתער על קטין פלסטיני, פ. בן ה-15, הכה אותו, קרע את בגדיו, חטף אותו למקום אחר כשעיניו קשורות, הכה אותו נמרצות יחד עם אחרים, ובשלב מסוים פ. שמע אותם מתייעצים האם לירות בו. אחר כך נטשו אותו בשטח. זו לא היתה התקרית היחידה של סטרוק: חודשיים קודם לכן, תקף סטרוק את פ. בזמן שרעה את צאנו, ולקינוח הרג בבעיטה גדי שזה עתה נולד. סטרוק הורשע בבית משפט בכל הסעיפים ונידון לשנתיים וחצי מאסר. באש קודש הוא הפך לקדוש מעונה. על החטיפה, התקיפה, ההרג של הגדי – כל זה, כאמור, עלה לסטרוק בשנתיים וחצי מאסר. העונש על חטיפה בנסיבות מחמירות הוא 20 שנות מאסר.

ב-2013, נכנסו פורעים ישראלים חמושים לקוסרא, גרמו נזק לבית, וירו לעבר פלסטינים במקום. פלסטיני אחד נפצע קשה. בספטמבר 2011, ירו פורעים ישראלים חמושים לעבר חקלאים בקוסרא, לאחר שהאחרונים דרשו מהם לצאת מבור מים. במארס 2011, ירו פורעים ישראלים חמושים לעבר חקלאים פלסטינים בקוסרא, ופצעו שלושה מהם.

אולי התקרית הידועה ביותר היא נסיון תג המחיר הכושל בינואר 2014, שבו תפסו תושבי קוסרא את הפורעים (בהנהגת מאיר אטינגר), והחזיקו בהם עד שצה”ל הגיע לחלץ אותם. באירוע ההוא, לא מיותר לציין, טענו המתנחלים תחילה שמדובר ב”טיול עם משפחות.”

יש עוד תקריות בקוסרא. טונות שלהן, אבל ריכזתי פה תקריות אלימות במיוחד. אז כן, אני רואה כאן דפוס. אבל שוב, מה שאני חושב לא משנה. צריכה להיות חקירה ממצה. אדם נהרג.

ויש לי הרגשה משונה שלא תהיה חקירה. ושאם תהיה חקירה, משטרת ש”י כבר תצליח לחבל בה. נעדכן.

ועוד דבר אחד: אמש (אחרי התקרית) הגיעה קבוצה גדולה של פורעים ישראלים לקוסרא ותקפה את התושבים. צה"ל הגיע באיחור כהרגלו, למרות שיש לא מעט מצלמות במקום, וכמובן שלא עצר אף פורע ישראלי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מי היה מאמין, היודו-נאצית גם אנטישמית

לציפי חוטובלי נפלטה היום אמירה אנטישמית מובהקת. איך זה קרה?

היודו-נאצית ציפי חוטובלי נמצאת בבעיה חמורה, שעשויה לשבש את הקריירה שלה: היא נתפסה אומרת באנגלית את מה שהיא אומרת בעברית, והשמיצה את יהודי ארה”ב בטענה שהם רכרוכיים, ושלא באמת אכפת להם מהכותל, ושהם לא לוחמים – אז שיצאו לנו מהוורידים.

מאחר וחוטובלי יידתה את האבן הזו ראשונה – ורק מהסיבה הזו – נציין שחוטובלי היא משתמטת. היא השתמשה בקומבינה של המגזר שלה, המכונה שירות לאומי, כדי להתחמק משירות צבאי. בזמן שבני גילה אכלו חול והיו נתונים למרותם של שיכורי כוח בני 20, חוטובלי עשתה תפקיד-כלום כ”מדריכה” בבית הרב קוק בירושלים. היום אמרה חוטובלי את המשפט הבלתי ייאמן, “שבוע מחיי הקרבתי על סיור בארה”ב”; אז נזכיר שכצעירה, חוטובלי “הקריבה” שנה שלמה מחייה בתפקיד כלשהו מטעם הסוכנות באטלנטה. שמעתי שממש מסוכן להחזיק שם קו.

אבל אלה הבוטנים. הדברים האלה רק מציגים את חוטובלי בנביבותה הנלעגת, מצבה הטבעי. הדברים החמורים באמת שאמרה הם אלה: “[יהודי ארה”ב הם] אנשים שמעולם לא שלחו את ילדיהם להלחם עבור ארצם. לרוב היהודים אין ילדים שמשרתים כחיילים, הולכים למארינס, לאפגניסטן או לעיראק.”

מבזק לחוטובלי: גיוס החובה בוטל בארה”ב בשנות השבעים. לרוב מוחלט של האמריקאים אין ילדים בכוחות המזוינים האמריקאים, וזו בעיה שעולה שוב ושוב בדיון על יחסם של האמריקאים לצבאם: פחות ופחות אמריקאים מכירים את הצבא, או אנשים שמשרתים בכלל. בצבא, מצידו, נוצרת בעיה של אתוס מתבדל מהאוכלוסיה הכללית, תפיסה שמזכירה את האמירה של בוגי יעלון שהחברה האזרחית היא החוליה החלשה. כשמשלבים את זה עם צבא מקצועי, עשויה לצמוח בעיה שצריכה להדאיג כל דמוקרטיה.

ושוב, זו לא הבעיה. מה שחוטובלי פלטה פה הוא האמירה האנטישמית הקלאסית: שליהודים לא אכפת מארצם ושהם לא משרתים אותה. הפעם הראשונה, ככל הנראה, שהטענה הזו הועלתה רשמית היתה ב”ספירת היהודים” של צבא הקייזר ב-1916, שהביכה את הצבא כשהסתבר ששיעור היהודים בצבא גדול משמעותית משיעורם באוכלוסיה. זה לא הפריע למפלגה הנאצית להפוך את המיתוס הרעיל הזה לחלק בסיסי מארסנל ה-hasbara שלה.

עובדתית, חוטובלי טועה. בפעם האחרונה שצבא ארה”ב פילח את חייליו על פי קטגוריה דתית – אמנם, לפני עשורים – שיעור היהודים בצבא ארה”ב היה גבוה משיעורם באוכלוסיה. זו, אגב, התנהגות קלאסית של מיעוטים: היכולת לומר ששירתת בצבא תשמש אותך אחר כך, כשתצטרך לדלג מעל משוכות בלתי נראות אך אמיתיות מאד של אפליה.

אז למה חוטובלי פלטה עלילה אנטישמית על יהודי ארה”ב? בדיוק משום שהיא יודו-נאצית.

התפיסה היודו-נאצית מתחברת עם התפיסה של הגל הלאומני העולה בעולם, שהוא במידה ניכרת אנטישמי. שימו לב לתכונות הבאות: נשיות, חוסר שורשים, חוסר נאמנות, הומוסקסואליות, קומוניזם, העדר אמונה באל, תאוות בצע בלתי מרוסנת, הנכונות למכור את ארצך לזרים עבור חופן דולרים, קוסמופוליטיות, אוהבי זרים/שחורים/ערבים/מוסלמים.

כל התכונות הללו שויכו בעבר ליהודים. כשהימין האנטישמי נאלץ להבליע את האנטישמיות שלו אחרי השואה, הוא ביצע העתקה של התארים הללו והעביר אותם לליברלים. אם אמרת “ליברל” בשנות ה-50 בארה”ב, זו היתה שריקה בוטה שאומרת שאתה מתכוון ליהודים או למי שמתרועע עם יהודים.

יהודי ארה”ב שמעצבנים את חוטובלי – בין השאר, שהם מסרבים להגיע לכאן ולשמש כבשר תותחים בתכנית הדמוגרפית שלה לסיפוח – הם בעיקרם ליברלים. בהתאם, היא מייחסת להם חוסר נאמנות, נהנתנות, חוסר שורשים. היא לא ידעה מה מספר היהודים שמשרתים בצבא ארה”ב או מה חלקם באוכלוסיה; זה גם לא היה חשוב. הטופוס האנטישמי פשוט היה במוחה, והחליק החוצה.

אנחנו יודעים כבר שנים שהיודו-נאצים נורא משתוקקים להיות נאצים, אבל מפחדים. השנתיים האחרונות חוללו שינוי ניכר: שני הצדדים קרובים הרבה יותר. זכרו את האושר של חוטובלי כשנבחר לנשיאות ארה”ב האיש שאמר שהוא רוצה שיהודים עם כיפה יספרו את הכסף שלו. כבר אי אפשר להבדיל בין החזירים ובין בני האדם.

או, כמו שאומרים אצלנו, משהו חדש מתחיל.

עדכון: מאז פרסום הפוסט, הדיילי שטורמר – בטאון הפלג הנאצי שלא מוכן לקבל יודו-נאצים – ציטט בהתלהבות את דבריה של חוטובלי. סביר להניח שזה מוריד את סיכויי הפיטורין שלה, כי אחרת תהיה לנתניהו בעיה בבית. הדיילי סטורמר פרסם בהתלהבות גם את גמאל נתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יום הדין של הפרקליטות

התפרים הגסים של תיק יששכרוף מבטאים אמת מדכאת: הפרטאץ’ הזה הוא המקסימום שהפרקליטות והמשטרה מסוגלים לו

לפני יותר מעשור, הזדמנתי לבית משפט בירושלים כדי לצפות באיתמר בן גביר מגן על נאשם בטרור יהודי. כשאמרתי לאיזה משפט אני רוצה להגיע, המאבטחת החייכנית של משמר בית המשפט שלחה בי מבט לא מוסתר של גועל. הגעתי לאולם. בן גביר עדיין לא היה עורך דין, אבל הוא כנראה כבר ידע כל מה שהוא צריך לדעת. הוא ריחף כפרפר ועקץ כדבורה, חג בעליצות בטיעוניו סביב עורך הדין הכבוי והאומלל של הפרקליטות. אני לא יודע מה נסגר עם התיק הוא בסופו של דבר, אבל באותו היום קיבל בית המשפט את כל טיעוניו של בן גביר. נער הגבעות הספציפי ההוא שוחרר ממעצר והלך הביתה. יש לקוות שאמר בכוונה גדולה "ברוך המתיר אסורים."

תהיתי אז למה לא טרחה הפרקליטות לשלוח עורך דין רציני לייצג אותה בתיק ההוא. התשובה האומללה היא שככל הנראה, היא לא מסוגלת.

ביום שישי פרסמתי כאן שורה של פרכות בטענות הרשמיות של הפרקליטות בתיק שתפרה לדובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף. הטענות היו, בקצרה, ש:

א. המשטרה והפרקליטות לא נקטו בשורה של צעדי חקירה מתבקשים, שכתוצאה מהם אי אפשר להגיע למסקנה שהפלסטיני שהפרקליטות טענה שהותקף, חסן ג’ולאני, אכן הותקף על ידי דין.

ב. שלג’ולאני היו סיבות לפחד משוטרי משטרת ישראל ושלגמרי יתכן שהם זייפו את העדות שלו.

יממה לאחר מכן, פרסמו שוברים שתיקה תמונה של יששכרוף עם ג’ולאני, כשהוא מצהיר במפורש שלא מדובר בפלסטיני שהוא תקף. אתמול, ניסתה הפרקליטות להגן על עמדתה ופרסמה מכתב שקבע בפסקנות שג’ולאני הוא הקורבן של יששכרוף, הוא ואין בלתו. שעות ספורות לאחר מכן, חשפו “שוברים שתיקה” סרטון של בצלם ממרץ 2014, שבו נראה יששכרוף מוביל פלסטיני אחר כבול וחבול למראה (שווה להתייחס לכבילה הפראית שבה הוא נתון), כשלפניו הולך קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמסר לשוברים שתיקה עדות שמאששת את עדותו של יששכרוף, אבל – ראה זה פלא – אליו חוקרי המשטרה לא הצליחו להגיע.

בשלב הזה הגרסה של הפרקליטות – היתה רק תקרית אחת שבה יששכרוף עצר מישהו בחברון, וזו התקרית שחקרנו – שכבה מדממת על הרצפה. הבוקר הוסיפה עמירה הס את מכת המוות. הס הגיעה אל חסן ג’ולאני וגבתה ממנו את הגרסה שלו.

לדברי ג’ולאני, החקירה שלו התנהלה כך:

א. חוקרי המשטרה הגיעו אליו והתחילו לחקור אותו על התקרית מ-2014. כששאל למה בעצם נזכרו בזה פתאום, אמר לו החוקר של משטרת ש”י ש”יש חיילים שקרנים.” בשלב הזה זיהמו החוקרים את העדות בכך שסימנו לעד מה לומר.

ב. החוקרים הבטיחו לג’ולאני אישור כניסה לישראל אם יאמר להם מה שרצו לשמוע.

ג. הוא אמר להם את האמת: שהוא לא הותקף על ידי יששכרוף.

ד. הוא אמר להם אמת לא נעימה אחרת: שלפני שהועבר לידיו של יששכרוף, הוא הותקף על ידי שישה שוטרי מג”ב באלימות קשה, עד כדי סחרור. למידע הזה אין זכר בגרסה של הפרקליטות.

ה. בסוםו של דבר, החוקרים הגישו לו טקסט כתוב עברית והורו לו לחתום עליו. המדובר בחריגה מהנהלים, שקובעים שעד יחתום רק על מסמך בשפה שהוא מבין. ג’ולאני חתם. זו כנראה הסיבה לכך שהפרקליטות הגיעה למסקנה שג’ולאני “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק”: המשטרה רימתה את הפרקליטות.

אחרי שאספו חוקרי משטרת ש”י את מה שאיילת שקד רצתה שיאספו, הם שלחו את המידע הזה לפרקליטות. אנחנו לא יודעים אם הם העבירו את המידע על כך שג’ולאני הותקף על ידי אנשי מג”ב לפרקליטות או שקברו אותו במסמך העברי שג’ולאני לא הבין. אנחנו יודעים, עם זאת, שפרקליטים בכירים כמו שי ניצן והפרקליטה למריחות מיוחדות נורית ליטמן עברו על המידע שהעבירה להם המשטרה.

היתכן שהם לא שמו לב שג’ולאני חתם על עדות שכתובה בעברית? היתכן שהם לא שמו לב למשפט משונה כמו זה שאומר ג’ולאני על כך שהפנו כלפיו רק אלימות סבירה?

לגמרי יתכן. כי האמת המפחידה ביותר בכל יששכרופגייט היא לא רק שהפרקליטות יכולה לתפור לך תיק בהוראת שרת המשפטים, אלא שהיא כל כך רשלנית. בחקירת דגל, כזו ששרת המשפטים לוטשת אליה עין, התפרים כל כך גסים והשקרים כל כך בוטים שכמה אנשים טובים משוברים שתיקה שמוציאים את העיניים על ארכיון הווידאו של בצלם ועיתונאית שהולכת אשכרה לשאול את ג’ולאני מה קרה שם מפרקים את הסיפור של הפרקליטות תוך ארבעה ימים.

זו חקירת דגל, וזה כל מה שהם מסוגלים לו. וזה מפחיד באמת. כי אלה האנשים שצריכים להתמודד עם עבריינים ערמומיים כמו בנימין נתניהו ועורכי הדין שלו. אז צריכה לקום ועדת חקירה, שלאחר שתעיף את שי ניצן וליטמן צריכה גם לברר לא רק איך הושחתו הפרקליטות והמשטרה, אלא גם איך הם הפכו לחסרי יעילות כל כך.

ואה, כן: למצוא את ששת שוטרי המג”ב שתקפו את ג’ולאני. אם אני מבין את שרת המשפטים נכון, זו עבירה חמורה שיש לחקור בלי קשר למשך הזמן שעבר. מה גם שיתכן שחלק מהם לובשים מדי משטרה היום.

(כן, כן, אני מתלוצץ.)

ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ירו למוות בתחילת החודש באח ואחות שנסעו ברכבם ליד ההתנחלות חלמיש. אלוף הפיקוד הורה לנזוף בסגן המ”פ ולהשעות את המ”כ. יש, כמסתבר, חקירת מצ”ח, והיא כרגיל מתנהלת לאחר שלחשודים היתה אפשרות לתאם ראיות. נזיפה והשעיה: זה מה ששווים חיי פלסטינים בעיני אלוף בצה”ל. אשר לחקירת המצ”ח, הפעם הם כנראה יתקשו לטייח אותה בעילת “לא מצאנו מי היה מעורב”, אז הם כנראה ילכו על “מרחנו את החקירה עד שהחשודים יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי” הישן והטוב, וסביר להניח שלאיילת שקד לא יהיה דחוף להורות לפרקליטות לפתוח בחקירה בנושא.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הייתי כלבלבה של איילת שקד

פרשת דין יששכרוף מעידה על האופן שבו הושחתה הפרקליטות תחת שי ניצן

כלי התקשורת דיווחו אמש (ה’), כמעט בלי יוצא מן הכלל, בהבלטה על מכתב של הפרקליטות, שבו נטען כי דובר שוברים שתיקה שיקר ביחס לאירוע מעצרו של פלסטיני. כרגיל במצבה המצער של התקשורת הישראלית, הקומוניקט של הפרקליטות צוטט כאילו היה תורה מסיני וללא כל ביקורת. את הביקורת נספק כאן.

קודם כל, קומוניקט? כן המכתב של הפרקליטות נשלח, כפי שאפשר לראות, לשורה של ארגוני ימין אבל לא לחשוד עצמו, דין יששכרוף, או לפרקליטתו גבי לסקי. המכתב ארוך בצורה יוצאת דופן – הפרקליטות מסתפקת בדרך כלל בשורה לאקונית של “התיק נסגר מעילה זו וזו” או “הוחלט להעמיד לדין בעבירות כך וכך” – והוא מכיל ניתוח אישיות של יששכרוף שמקומו בפסק דין. בפועל, שי ניצן ביצע ביששכרוף, בפקודת גבירתו איילת שקד, משפט שדה.

נזכיר את השתלשלות האירועים, כי היא קריטית.

יששכרוף תיאר באירוע פומבי השנה תקרית שהתרחשה למיטב זכרונו במארס 2014, שבה הוא הפעיל אלימות חריגה כנגד פלסטיני שיידה אבנים על חיילי צה”ל, במהלך נסיון לעצור אותו, משום שלא הצליח לאזוק את הפלסטיני. ארגוני ימין מיהרו להשתמש בעדות הזו ככלי ניגוח: הם טענו שיש להעמיד את יששכרוף לדין, ובו זמנית טענו שהוא משקר.

ראש וראשון לשקרנים המקצועיים של הימין במקרה הזה היה סרן (מיל’) עמרי סיינר, שבסרטון שזכה להרבה מאד חשיפה טען שהוא היה מפקדו של יששכרוף ושהאירוע לא קרה. הוא הביא עוד שורה של חיילים שאמרו למצלמה “דין, אתה שקרן”, כשחלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך. העובדה הקריטית שסיינר השמיט היא שהוא לא היה מפקדו של יששכרוף בזמן האירוע, וממילא לא היה נוכח בו, ושהחיילים שהוא הביא לא שירתו עם יששכרוף בעת האירוע. עם זאת, יש חשיבות מסוימת בדבריו של השקרן הזה: כמשיח לפי תומו, הוא מעיד על כך שיששכרוף היה מעורב בשורה ארוכה של פעילויות מעצר.

ב-7.6.17, שולחת שרת המשפטים איילת שקד מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את יששכרוף, וטענה בראיון לגל”ץ ש”עליו להיענש במקרה שבו סיפורו נכון,” ובמקביל ש”ארגון מילואימניקים בחזית אסף עדויות של חבריו ומפקדיו שטענו שהסיפור לא קרה.” שקד מתייחסת כאן לסיינר ולשאר השקרנים שלו. “אם זה אכן כך,” המשיכה שקד, “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.”

שבועיים לאחר המכתב של שקד, מורה פרקליט המדינה שי ניצן על פתיחת חקירה. מדובר בהחלטה חריגה, על גבול חסרת התקדים, מסיבה פשוטה מאד. חיילים נמצאים תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי עד שנה לאחר שחרורם. שיטה קלאסית של מצ”ח למניעת העמדת חיילים לדין היא למרוח את החקירה עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. לאחר שיצא החייל מתחולת חוק השיפוט הצבאי, צריך פניה מיוחדת של הפצ”ר לפרקליטות כדי שתחקור את מי שהוא עכשיו אזרח. הפצ”ר לא עושה זאת אלא במקרים נדירים במיוחד. במקרה הזה, למרות שקרים של הפרקליטות בנושא, הפצ”ר לא ביקש לחקור את יששכרוף; הוא רק העביר את התלונה של סיינר ושקרניו. הפרקליטות טענה אז עוד שהחקירה היא משום שיששכרוף אמר שהוא נקט באלימות קשה כלפי פלסטיני “ללא כל סיבה.” זה לא מה שיששכרוף אמר. הוא אמר שהפעיל אותה לצורך מעצר.

מישהו אמר חקירה פוליטית ולא קיבל?

פרקליטתו של יששכרוף, גבי לסקי, אמרה לי שיש בכוונתה לפנות עוד היום בדרישה לקבל את חומרי החקירה של הפרקליטות בפרשה. מאחר והם אינם בינתיים בידינו, נצטרך להסתמך על תיאור החקירה כפי שהוא עולה ממכתבה של הפרקליטות עצמה. כאן אין ברירה אלא להציג את המכתב כולו.

dean1

dean2

על פי הפרקליטות, ההליך התרחש כך:

א. יששכרוף נחקר באזהרה. הוא חזר על עדותו כפי שהופיעה בסרטון.

ב. המשטרה גבתה עדות – להבדיל מחקירה באזהרה – מקצין בצה”ל, שמתואר על ידי הפרקליטות כ”המ”פ של החשוד בתקופה הרלוונטית.” הקצין אמר לה שלהד”ם.

ג. מסיבות שלא פורטו, החליטו החוקרים שזו יכולה להיות רק תקרית אחת, שבה נעצר חסן ג’ולאני.

ד. ג’ולאני נחקר, ולמרבה הפליאה הוא מאשש את מה שרצתה השרה שקד לשמוע: הוא “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק.” מה אני אגיד לכם, זה העד המועיל ביותר שראיתי אי פעם. רק חסר היה שיוסיף It’s a fair cop. נגיע לכך עוד דקה.

ה. הפרקליטות מיהרה להוסיף כי “אין תיעוד לחבלות על גופו, אשר לו אותרו היו מחויבות ברישום על פי הנהלים.” וואלה.

כאמור, חומר החקירה עדיין לא בידינו, אבל כבר אפשר לראות שורה של כשלי חקירה מובהקים:

א. המשטרה לא גבתה עדות מכל החיילים המעורבים. אילו היתה עושה זאת, כנראה שהיתה נתקלת בעדותו של קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמאששת את עדותו של יששכרוף. באירוע כזה נהוג לחקור את העדים. לא הפעם. משונה, לא?

ב. ה”מתלוננים”, בראשם השקרן סיינר, לא זומנו לעדות, ודאי לא לחקירה באזהרה. כנראה שכולם הבינו שהעדות שלהם שקרית.

ג. ג’ולאני לא עבר מסדר זיהוי, פרוצדורה הכרחית. כלומר, הוא כלל לא זיהה את יששכרוף כמי שעצר אותו, ואף לא קיבל הזדמנות לכך.

ד. לא נערך עימות בין ג’ולאני ויששכרוף.

ה. לא נערך עימות בין יששכרוף ובין המ”פ (האמיתי).

מסעיפים ג’ וד’ עולה שישנה אפשרות סבירה למדי שג’ולאני כלל לא היה האיש שיששכרוף עצר ושמדובר בתקרית שונה לגמרי. כאן נזכיר את דבריו של סיינר, שהעיד שיששכרוף השתתף במספר גדול של תקריות.

נתייחס לרגע לעדים. המ”פ הוא, על פניו, אדם שיצא לאזרחות (התקרית, כזכור, אירעה במארס 2014 וחצי שנה אחר כך היה ליששכרוף מ”פ חדש, סיינר) ואחרי שנתיים וחצי מוצא את עצמו במשטרה. אמנם, הוא לא נחקר באזהרה, אבל אם הוא היה אומר לשוטרים שהתקרית אירעה כפי שתוארה על ידי יששכרוף, זה עשוי היה להשתנות. אחרי הכל, הוא היה קושר את עצמו לתקרית אלימה מצד אחד מפקודיו שהוא לא דיווח עליה. אז הוא עושה מה שעושה כל אדם במצבו: אומר שהוא לא זוכר שהיתה שם אלימות. כאן משונה למדי שהמשטרה לא עימתה את יששכרוף עם מפקדו – כמובן, זה משונה בתנאי שאתם מאמינים שזו היתה חקירה הוגנת.

מה גם שישנה אפשרות נוספת: כפי שאפשר לראות מהתקרית הזו, אם אתה טורח מספיק למסמס חקירה במשך שנים, גם זכרונם של ההוגנים בעדים מתעמעם. בסך הכל, אנחנו לא מדברים פה על הקרב על האלאמו. סתם מעצר אלים.

אשר לג’ולאני, מבחינתו זה גרוע יותר. פתאום נוחתים עליו שוטרים – חוויה שהיא אף פעם לא נעימה, ובמיוחד לא כשהשוטר הוא יהודי ואתה פלסטיני בחברון – וגובים ממנו עדות על אירוע שהתרחש לפני יותר משלוש שנים. לשוטרים יש דרך להבהיר לנחקר מה הם רוצים לשמוע ממנו – אני זוכר את השוטר ברצועת עזה, שאמר לנו בשלווה שאם הוא ייכנס עם החשוד לחדר חקירות, “הוא יודה גם ברצח קנדי” – וג’ולאני הבין מהר מאד מה מצופה ממנו.

כמובן, בהנחה שהמשטרה לא זייפה את העדות שלו. גם זה קורה, ודי הרבה. בהנחה שבחדר החקירות לא נכח גם נציג שב”כ. נדע יותר כאשר ייצא חוקר החקירה לאור.

למה נציג שב”כ? כי החקירה הזו מסריחה מפוליטיות מתחילתה ועד סופה. שי ניצן האזין לקול אדוניו, והורה על חקירה. החקירה מתנהלת במהירות שיא, ומתיימרת להצליח לאתר את הפלסטיני הנכון בחברון אחרי שלוש שנים. היא נסגרת בהאשמת יששכרוף בשקר. נזכיר את דבריה של שקד כשהפרשה התחילה: “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.” שי ניצן והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, סיפקו לבוסית הפוליטית שלהם את מה שביקשה. אגב, הפרקליטה לעניינים מיוחדים עוסקת בדרך כלל בעבירות בטחון קשות כמו ריגול. מה היא עושה בתיק תקיפה פשוט?

ובכן, זה לא תיק תקיפה פשוט אם שרת המשפטים מעוניינת בו, במיוחד כאשר היא מתכננת כבר שנים חוק שיוציא את שוברים שתיקה אל מחוץ לחוק.

לאורך הקריירה של שי ניצן, הוא תמיד התיישר על פי הצורך של אדוניו הפוליטיים. בנאום הפרישה שלה לפני מספר שבועות, הזהירה נשיאת העליון היוצאת מרים נאור את העובדים בפרקליטות שהם צריכים לשרת לא את הממשלה אלא את האינטרס הציבורי. נאור הכירה היטב את העבודה של ניצן ודומיו. ויש להניח שהיא לא הופתעה כלל מהפמפלט שהוציאה הפרקליטות אמש.

הפרקליטות היא ככל הנראה הגורם המסוכן ביותר לחירותו של אדם. הכוח שלה עצום. ברגע שהוגש כתב אישום, הסיכוי של אדם להיחלץ ממנו בזיכוי נמוך מאד. יופעל עליו לחץ עצום, הן מהפרקליטות והן מבית המשפט, להודות באשמה ולסגור את התיק בעסקת טיעון. במקרה שבו אנשים מתעקשים להיאבק על חפותם, לעתים קרובות מסתבר שהפרקליטות לא יודעת לנהל משפט ראיות – ולכן נוקטת בזיוף ראיות. כאשר הפרקליטות מתחילה להטות משפט על פי רצון פוליטי, היא משתמשת לרעה בשאר הכוחות שלה. היא סגרה כאן תיק שלטענתה היה ריק מתוכן – אבל בפועל האשימה את יששכרוף בשקרים לצורך פוליטי. בפועל, שי ניצן מינה את עצמו לשופט ומוציא להורג, והרשיע את יששכרוף בהוצאת דיבה. אלא שזה לא הליך תקין, ועל ההליך הזה אין בעצם אפשרות ערעור. ספק אם יש דוגמא מובהקת יותר לניצול לרעה של כוח כדי לרצות אדונים פוליטיים.

הרבה יותר משיש צורך ברפורמה בבתי המשפט, וכמעט כפי שיש צורך ברפורמה במשטרה, יש צורך ברפורמה – בשריפת אורוות, למעשה – בפרקליטות. והאיש הראשון שחייב לעוף הוא שי ניצן, הכלבלב של איילת שקד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי

היודו-נאצית ציפי חוטובלי הואכלה בתרופה שלה, וצווחות הימין עלו השמימה

הביצה הימנית כמרקחה: אחת הדוברות היותר מגונות של ישראל, ציפי חוטובלי, רצתה לנאום בהלל בפרינסטון. שורה של יהודים פרוגרסיבים הפעילו לחץ, והלל ביטלו את הנאום של חוטובלי. ליהוויסטית המסכנה לא נותרה ברירה אלא לנאום בפורום של תנועה יודו-נאצית, חב"ד.

המתנגדים לנאום של חוטובלי נימקו את התנגדותם היטב: חוטובלי, ציינו, היא גזענית, שתומכת בשלילת זכויותיהם של הפלסטינים, מתנגדת לזכויותיהם המדיניות, וטוענת שאין להם היסטוריה. כמו כן, הגוף שבו אמורה היתה חוטובלי לנאום, ה-CJL, אוסר “על קידום גזענות או שנאה מכל סוג.” ה-CJL, בתגובה, ביטלו את הנאום של חוטובלי עד שיוכלו לבדוק את העובדות.

הימין והמרכז הישראלי – ככל שיש עדיין הבדל ביניהם – התחרפנו, עלו על הגגות, קרעו את בגדיהם ושמו אפר בראשם. הם טענו שסתמו לחוטובלי את הפה. שזה, במחילה, בולשיט. לחוטובלי יש יותר יכולת ביטוי מלרובנו. היא חברת כנסת. היא יכולה באמצעות חסינותה המהותית לומר דברים שיביאו להשלכת דובר מן השורה לכלא. ובצדק. זו המטרה של חסינות: שחבר כנסת יוכל לומר את הדברים המקוממים ביותר מבלי לשלם על כך מחיר פלילי.

אבל בלי מחיר ציבורי? רבאק. אף אחד לא שלל מחוטובלי את זכות הביטוי שלה. שללו ממנה במה, ואף אחד לא חייב לתת ליודו נאצית במה. יהודים פרוגרסיביים פשוט אמרו שמבחינתם, חוטובלי לא ראויה לבוא בקהל.

האם הם צודקים? חד משמעית כן.

* בפברואר 2011, הזמינה חוטובלי – אז חברת כנסת – את בנצי גופשטיין, איש ארגון הטרור להב”ה, לנאום בוועדה לקידום מעמד האשה של הכנסת. חוטובלי הזמינה את גופשטיין בשל “מאבקו בהתבוללות.” איך קשורה החיה המיתולוגית של התבוללות לוועדה הזו? ובכן, אליבא דחוטובלי, “אחת המטרות החשובות של הוועדה לקידום מעמד האשה היא הזהות היהודית. לצערי, התופעה של נישואי תערובת מתרחשת בעיקר מהצד הנשי, כשיהודיות נישאות למוסלמים.” גזענות ושנאה? צ’ק.

* חוטובלי שוללת את זכויות הפלסטינים למעמד מדיני. על כך מיד.

* חוטובלי נאמה בכנסת ביולי האחרון, האשימה את הפלסטינים בכך שהם “גונבים את ההיסטוריה היהודית”, ונופפה בספר-גימיק של איזה לוזר, שנקרא “ההיסטוריה של העם הפלסטיני” ושדפיו ריקים.

אז הימין נעמד על הרגליים האחוריות. הדובר הרהוט ביותר שלו, כרגיל, היה בן דרור ימיני. הוא כתב שהוא לא מצא שום גזענות אצל חוטובלי. כנראה שהוא לא טרח לעשות חיפוש גוגל בסיסי. אחר כך התעלה ארכיבישוף תעשיית השקרים על עצמו וכתב “חוטובלי, אגב, תומכת בסיפוח שיוביל לאזרוח.” האמנם?

את מה שחוטובלי חושבת בנושא אפשר לקרוא כאן. לדברי חוטובלי, יש להתייחס אל הפלסטינים – רק בגדה המערבית, אלה ברצועה לא בתמונה – כאל “גרי תושב.” כלומר, במקרה הטוב, אזרחים סוג ב’; במקרה הרע, המשמעות היא כפיית “מצוות בני נוח” עליהם. הפתרון של חוטובלי כולל “זכויות כלכליות ומוניציפליות”, אבל תוך שישראל משתלטת על מערכת החינוך הפלסטינית, כי “המחשבה שהם יכולים לחנך להסתה נגד הישות הציונית בתוך מערכת חינוך היא מחשבה שצריך לסלק אותה מסדר היום שלהם, ובעצם יש לשלוט על התכנים של סדר היום החינוכי של בתי הספר הפלסטינים.”

חשוב לציין שהטענה של חוטובלי על הענקת “זכויות כלכליות” לפלסטינים לא כוללת את זכותם לרכוש: חוטובלי הצביעה בעד חוק ההפקעה, שהופך לחוקי את גניבת הקרקעות של פלסטינים עבור יהודים, והיא כמובן לא מוכנה לדבר על הקפאת ההתנחלויות כדי להשאיר לפלסטינים שטח מחיה.

רגע, מה בקשר לאזרוח של הפלסטינים, שעליו דיבר ימיני? ובכן, חוטובלי מבהירה שהיא מדברת על תהליך ארוך טווח, של דור, שבו היא איכשהו תשכנע מיליון יהודים להגיע לישראל, הפלסטינים יפסיקו ללדת, ואז “שייך לדבר על אזרחים שמוכנים להתאזרח באופן מלא ולקבל גם זכויות הצבעה, וזה רק אחרי שמדינת ישראל מעגנת בחקיקת יסוד את זכותו של העם היהודי על ארצו ואת העובדה שמדובר במדינה יהודית שאינה יכולה להיות בשום אופן מדינה דו לאומית.” חשוב לשים לב: חוטובלי לא מדברת על אזרוח כל הפלסטינים כתוצאה מהסיפוח, אלא “שייך לדבר” על אזרוח של חלקם – במדינה שקובעת שאין להם זכויות לאומיות. שזה כל מה שמגיע לאנשים שחוטובלי הצהירה בפומבי שאין להם היסטוריה.

בקיצור, מה שחוטובלי רוצה הוא למשוך את משטר האפרטהייד היהודי בגדה עוד שנות דור, ולעשות רעשים של פתרון עתידי. שזה, בעצם, מה שרוצה בן דרור ימיני.

ועל כל זה צריך לומר: זדיינו. אתם, במיוחד בן דרור, מקדמים חרם על מתנגדים פוליטיים כבר שנים. ימיני מנהל מאבק נגד ארגוני זכויות אדם שנים, ודורש לצמצם את יכולת הפעולה שלהם. חוטובלי יושבת בממשלה שמנסה למנוע משוברים שתיקה או בצלם לערוך אירועים בארץ ובחו”ל. ראש הממשלה הישראלי נמנע השנה מלפגוש את שר החוץ הגרמני, מאחר והאחרון סירב לבטל את פגישתו עם נציגי בצלם ושוברים שתיקה. ממשלתו של נתניהו, בתמיכתה של חוטובלי, העבירה את חוק החרם, שסעיף שלו שנפסל על ידי בג”ץ קבע שעצם הקריאה לחרם על מוצרי ההתנחלויות – זכות ביטוי פר אקסלנס – תוביל לקנס אפריורי ללא הוכחת נזק. עכשיו מנסה הממשלה שחוטובלי היא שרת החוץ סגנית שר החוץ שלה להעביר חוק זהה, עם קנס של 150,000 ש”ח ללא הוכחת נזק לכל מי שקורא להחרים את תוצרת ההתנחלויות.

בקיצור, אחת הדוברות היותר דוחות של ישראל, ויודו-נאצית עם תעודות, הואכלה בתרופה שלה-עצמה: החרימו אותה. וכל מה שהיה לימין לומר הוא אוי אוי אוי.

ועוד דבר אחד: בהמשך לפוסט הקודם, זה נראה יותר ויותר כאילו ראש הממשלה חרירי מוחזק בריאד בניגוד לרצונו. האזינו לתגובתה שומטת הלסתות של דוברת מחלקת המדינה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)