החברים של ג'ורג'

כשהימין היהודוני מרקד לפני הפריץ ההונגרי, המאבק שלו בזכויות האדם מתחבר לנאציזם שלו ומחזק את תפיסת ישראל כצרת היהודים

הממשלה הימנית-פסיכית של אורבן בהונגריה יצאה בימים האחרונים בקמפיין אנטישמי אלגנטי, במסגרתו היא הפיצה פוסטרים שמראים את דמותו של ג’ורג’ סורוס מחייך וקוראת לתושבים למחוק לו את החיוך. ממשלת אורבן, חברה של כבוד באינטרנציונל הלאומני, טוענת שסורוס מנסה לכפות עליה כניסת מוסלמים, טענה שהימין היהודי בלע ולא נודע ×›×™ בא אל קרבו – אם ×›×™ אין לה כל בסיס. באופן חריג, שגריר ישראל בהונגריה הוציא הודעת גינוי חריפה לצעד ×”×–×” של ממשלת הונגריה.

הימין היהודי נעמד על הרגלים האחוריות וצווח: איך ×”×¢×– משרד החוץ לצאת להגנתו של ג’ורג’ סורוס? הרי מדובר בעוכר ישראל שתומך ב-BDS! וכאן עבר הימין היהודי מטמורפוזה מהירה לימין יהודוני: ערוץ 20 – בקרוב הוא ×™×”×™×” ערוץ הכנסת שלכם – כתב שסורוס “צבר מרבית מהונו באמצעות ביזת יהודים במהלך השואה.”

אם זה היה המצב, אין ספק שסורוס הוא גאון פיננסי: הוא היה בן 15 כשנגמרה המלחמה. הוא עצמו ניצול שואה, והוא היה אז פליט כמעט חסר כל. קשה היה להתעשר בין החורבות של מה שנשאר מבודפסט אחרי שהצבא האדום גמר לעבור עליה. מה שעשה כאן ערוץ 20 הוא עלילת דם קלאסית: הטענה שהיהודים הם כל כך שונאי אדם, שהם מתעשרים גם מאסונות העם שלהם. כשלואיס פרחאן טען ש”עשירים יהודים” התעשרו מהשואה, הוא הוקע על ידי כולם כאנטישמי. לערוץ 20, ערוץ הבית של הימין היהודוני, כנראה שמותר מה שאסור לסתם אנטישמים.

עוד אחד מהכתבנים של הימין, עקיבא ביגמן, מיהר לכתוב (ולמחוק, אבל הרשת זוכרת), ש”חסרה לי דעתה של דוברת משפחת קסטנר בנוגע ליהודונים הונגרים שעשו כסף מהשואה.” ביגמן הוא עורך במידה, האתר של “הימין האינטלקטואלי.” גם ביגמן קנה את התיאוריה על הילד בן ה-15, יהודון כמובן, שעשה כסף מרצח בני עמו. ה"דוברת", אם לא הבנתם, היא מרב מיכאלי.

ערוץ 20 לא לבד: אחד מ”אנשי התקשורת” הבכירים של המגזר, שמעון ריקלין, טען שאם רוצים להבין את האנטישמיות של שנות ×”-30, צריך “להסתכל על ג’ורג’ סורוס שמנסה שוב ושוב לחנך את הגויים, ולומר להם מה לעשות.” × × ×™×— עכשיו לעובדה שכאשר המגזר נדרש להסביר את המהות של “הבחירה” היהודית, הוא נוהג לומר – לתצרוכת חוץ, כמובן – שהמשמעות היא שהעם היהודי אמור להיות אור לגויים ולחנך אותם; ריקלין טוען שהאנטישמיות היא תוצאה של פעולה יהודית, טענה שהיא טאבו בציבוריות הישראלית. מי שינסה לטעון שיש קשר ישיר בין פעולות של יהודים – למשל, ממשלת ישראל והטבח שהיא מארגנת מדי כמה שנים באזרחים פלסטינים – ובין עליה באנטישמיות בעולם, יוקע כאנטישמי בעצמו. אבל לומר על יהודי שהוא מעורר אנטישמיות? ×–×” מותר, כל זמן שמדובר בסמולני.

ריקלין לא לבד. אלון מזרחי, לשעבר אחד מהכותבים של מידה, טען בשעתו שיהודי אירופה הביאו על עצמם את השואה משום שזו היתה תגובת נגד בריאה לתכנון של יהודי אירופה להשמיד את האירופאים באמצעות הקומוניזם.

האנטישמיות טבועה עמוק ביהודונים של הימין; יום אחד מישהו צריך לברר למה הם שונאים את עצמם כל כך, מה יש ביהדות שגורם להם לרצות להשמיד אותה. אולי הם אימצו מבלי דעת את ההגנה של היטלר הפיקטיבי של ג’ורג’ שטיינר, ב-The Portage to San Cristobal of A.H, שהעולם שנא את היהודים משום שהם הביאו לו את המוסר, ואיתו את נקיפות המצפון: השמד את מי שיצר את הקול המעיק והשמדת את המצפון עצמו. כמובן, זו טענה יהודית לעילא: התפיסה שהיהודים הם אלו שהמציאו את המצפון, הטענה המטומטמת שקודם להגעת המוסר היהודי בני אדם לא ידעו שכל השנוא עליך לא תעשה לחברך; הטענה המרשיעה נגד עם ישראל, שקודם למעמד הר סיני הוא היה הנפסד בעמים, היחיד בהם שלא ידע שרצח וגזל אסורים.

אין ספק, עם זאת, שהימין היהודוני סובל מנקיפות מצפון. הוא תמיד רצה להיות נאצי, אבל עד לאחרונה הוא לא העז. לא בגלוי, על כל פנים. התשוקה תמיד היתה שם. מקורה, מותר לשער, בכמיהה הגדולה של הימין היהודוני: לבצע רצח עם בפלסטינים, לעשות להם (בלשונו של סמוטריץ’) עמלק, או (כפי שכתב את זה אבישי עברי) “נכבה עכשיו.” אבל המצפון אסר: איך תבצע רצח עם? רצח עם זה נאצים. לא נעים. אז כדי להכשיר את רצח העם המיוחל, צריך להכשיר קודם כל את הנאצים.

בשנות ה-90, בראיון ידוע לשמצה, אמר משה פייגלין שיש הרבה שהוא מעריץ בנאצים. הם אהבו סדר, היו לאומיים, ושנאו הומואים. ועד עצם היום הזה, צריך זכוכית מנדלת כדי להבדיל בין הנאצים ומי שמפנטזים להיות יורשיהם. כדי להצדיק את המטמורפוזה, משתמשים פה באותם הטיעונים: מלחמת תרבויות, סכנת הפלישה האסייתית. צאצאיהם הרוחניים של הנאצים כל כך משתוקקים שיקבלו אותם למועדון, שהם מספחים את עצמם רטרואקטיבית לאירופה ומתנדבים להיות מגניה בקו החזית.

אבל לא כל כך פשוט להשלים את המעבר מצהוב ושחור לאדום ושחור. ×–×” בסדר, מוצאים את הדרך. קודם כל, יוצרים ברית עם הימין הניאו נאצי באמצעות אויב משותף: המוסלמים וארגוני זכויות האדם (בן דרור ימיני, שמפלרטט עם התנועה היודו נאצית אבל עדיין יש לו מעצורים, מרבה לדבר על היריב כעל “הברית האדומה-ירוקה”.) אחר כך אומרים לעצמנו שבעלי הברית קצת בעייתיים, אכן, ויש שם אנטישמיות – אבל אין מה לעשות, לישראל יש אינטרסים.

וכאן מתלכד המעגל לנקודה נוספת: היותה של ישראל צרת היהודים. כלומר, היא תמיד היתה. ישראל והציונות תמיד התקיימו על אנטישמיות. האנטישמיות היתה שימושית מאד: היא יצרה סיבה ליהודים בעולם להגר לישראל ולהפוך לבשר התותחים של הכיבוש, ובו זמנית היא שימשה לאיום על האזרחים היהודים של ישראל כדי שלא יהגרו. אבל אי אפשר היה לומר את זה. האנטישמיות, בעלת הברית של הציונות, היתה רשמית האויב. הציונות לא יכלה לתאר את עצמה כתומכת באנטישמיות, או אפילו כאדישה לה למען צרכיה, כי אז היהודים היו מבינים שהיא טפיל עליהם.

עכשיו כבר מותר, כבר מותר. מותר לעמוד לצד אנטישמים בזמן שהם משתמשים בעלילת הדם העתיקה ביותר. מותר לעמוד לצידם ולהאשים יהודי ברווח מרצח בני עמו. מותר לומר שהיהודים אשמים בהשמדתם כי (לתפיסת הכותב) הם רצו לתקן את העולם. מותר לומר שיהודי שמנסה לתקן את העולם מקדם אנטישמיות. כבר מותר לקדם שונאי זרים. אחינו אתם, אחינו אתם.

ואחרי שקיבל את כל האותות מהמחנה וטבל אצבע באוויר, הודיע שר החוץ – אחד בנימין נתניהו – שהוא מתייצב לצד הממשלה האנטישמית של הונגריה. הוא חזר בו מההודעה של השגריר בהונגריה, ותקף בחריפות את סורוס, שלטענתו מקדם חתרנות – אותה הטענה עצמה של ממשלת הונגריה.

והחיות הביטו מהחזירים אל בני האדם, ולא יכלו עוד להבדיל ביניהם.

ועוד דבר אחד: אין לי ספק שיש ימנים הגונים בישראל, או על כל פנים כאלה שמזועזעים מריצת האמוק אל חיק האנטישמים החדשים. אבל אני מתקשה לראות אותם. שתיקתם היא כלימתם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)