המלך מת, יחי המלך
אי אפשר היה להתחמק מזה: כל כלי התקשורת היו מלאים בידיעות חגיגיות עד דביקות, שנעות מחנפנות חצר דרך להג פרשנים וכלה בניתוחים מעמיקים על אישיותו של המונארך היוצא והשוואה לזה הנכנס. גבריאל הראשון פשט את מדיו, ובנימין הראשון תפס את מקומו.
זה עוד לא נגמר: מחר יחולקו בעיתונים תמונותיו של השליט הנכנס, והעיתונים ישובו ככלב אל קיאו ויתארו עד זרא את הטקסים – "המרגשים", לדעת הנכנס והיוצא – שאירעו היום. איך נראה האזרח הטרי אשכנזי עם תום הטקס; איך השתתפו השמש השוקעת והשמש העולה יחדיו בתפילה בכותל המערבי, בטקס צלבני למהדרין, על אחת כמה וכמה שמדובר בשני אנשים חילונים; יתוארו האגרת האחרונה של גבריאל והראשונה של בנימין; איך נשא בנימין שני ילדים מראש העין בידיו, בנסיון – המוכר למלכי צרפת מאז המרובינגים, ולמלכי אנגליה עד המלכה אן – להביא מזור באמצעות מגע; ורק חסר טקס השלכת זהב להמון המריע, טקס שבסיומו יפגין הראש והראשון את כוחו במימוש נס פח הדמים – קופה שאין לה תחתית, רליקה שמעביר רמטכ"ל לרמטכ"ל מימי רבין והלאה, ועליה פתשגן המציג מדי אוקטובר את האיום הבטחוני לנציגי משרד האוצר – ויראה איך שבו הזהובים לתקציב הצבא.
נער הייתי וגם זקנתי, וחגיגות כניסת רמטכ"לים לתפקידם תמיד הראו עד כמה ישראל היא צבא שיש לו מדינה. את כל תקוותיהם משליכים הישראלים על הרא"לים; מינויו של ראש ממשלה, שלא לומר נשיא, מחווירים בהשוואה לאלה של שרי הצבא. זה לא חדש. ישראל, בהווייתה, היא דיקטטורה צבאית מרצון שמתירה לפוליטיקאים שלה לשחק בדמוקרטיה בגבולות מוגדרים היטב. ראש הממשלה היחיד שיכול היה להרשות לעצמו להתעמת עם רמטכ"ל היה בן גוריון – והוא היה צריך רק להתמודד עם הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, שהגיע לתפקידו אחרי רמטכ"ל נעדר, יעקב דורי; המסורת עוד לא היתה מקובעת.
אבל אין ספק שמשהו כמו חגיגות הפרישה של אשכנזי לא נראה בזירה המזרח תיכונית מאז המשתה המפורסם ההוא של אחשוורוש. שני הרמטכ"לים שלפניו פרשו תחת עננה, ולא היה להם זמן למסע הנצחון המתמשך של אשכנזי. צריך, לדעתי, לחזור עד כניסת אהוד ברק לתפקידו כדי לראות התמסרות תקשורתית דומה, וספק אם היה משהו דומה קודם לכן.
ועל פניו, זה משונה מאד. אחרי הכל, אם מעל בוגי הפורש רבצה עננה, מעל אשכנזי פרושה חזית רוסית. הוא לא פומפיוס החוזר מנצח, הוא לא ג'ורג' וושינגטון שמפרק את צבאו אחרי הנצחון, הוא לא ז'וקוב השב מברלין. אז מה פשר הצהלות והחגיגות החריגות? התשובה המתבקשת היא שלאשכנזי עמד אשף היח"צ אבי בניהו. מזמן לא עשו כל כך מעטים כל כך הרבה עבור אנשים כל כך בלתי ראויים. אבל, עם כל הכבוד, זה כנראה לא העניין, או לפחות לא כל העניין.
צריך לתהות אם לא מדובר בדיסוננס קוגניטיבי עמוק, אם כל הקשקושים האלה על "שיקום הצבא" – גנץ, בצעד שרומס את המיתולוגיה של בניהו, קרא היום לצבא "לחזור לעבודה" – השיגו את ההיפך הגמור. אחרי הכל, אשכנזי מוריש לגנץ צבא פגוע וחבול, עמוס תככי גנרלים כפי שלא נראו מאז מלחמת יום הכיפורים. המודיעין הצבאי, כולם יודעים, לא מסוגל לנבא אם מחר תזרח השמש. כמעט כל צעד צבאי שבוצע תחת אשכנזי גבה מחיר מדיני חריף, מההתקפה הפראית על עזה ועד ההתקפה הפראית לא פחות על המרמרה. הצבא שמוריש אשכנזי לגנץ נמצא במתקפה העזה ביותר על הלגיטימציה של פעילותו אי פעם.
דוגמא מצוינת להדחקה ולניתוק האלה ניתן למצוא במכתב ששלחה עדנה ממן, אם לחייל, לאשכנזי במסגרת הפרויקט המבחיל במיוחד של "מעריב" של שליחת מכתבי פרידה לאשכנזי: " הדאגה שלי לבני היתה כמו כל אמא אחרת: שחלילה לא יתקרר וכמובן לא לשכוח לאכול טוב, ואתה נתת לנו ביטחון שחיילינו נמצאים במקום בטוח".
אבל תפקידם של חיילים אינו "להיות בטוחים", הוא להבטיח את בטחונם של האזרחים. הפירמידה הזו התהפכה מזמן: כבר עשרות בשנים שהמדינה משרתת את הצבא במקום שהוא ישרת אותה, ואם הישראלים היו מוכנים לקבל הרוגים בקרב אזרחיהם, הם לא היו מסוגלים לסבול אבידות בקרב חייליהם. הם ספגו מאות הרוגים בפיגועי התאבדות במהלך האינתיפאדה השניה, אבל 121 חיילים הרוגים הורידו אותם על ברכיהם – וכמעט שאף אחד לא ספר את 44 האזרחים שנהרגו.
אשכנזי לא שינה את המצב הזה. להיפך: הנכונות להפעיל אש כדי למנוע סיכון מהחייילים רק גברה, והגיעה לאבסורד שבו במהלך "עופרת יצוקה", כמחצית מהרוגי צה"ל היו מאש ידידותית. מי שיורה בלי לוודא מה המטרה שלו, מחסל גם את חייליו שלו. צה"ל, כפי שהוא קיים כיום, הוא נזק מתמשך לישראל. הוא לא מצליח לחזור לימי התהילה שלו, לימי אנטבה – וכל זה רק יוצר ערגה חזקה יותר לימים ההם, שמתורגמת להערצה עיוורת לאנשים שאין כל סיבה להעריץ וספק אם יש סיבה להעריך. ואולי זו הסיבה לחגיגות: התקווה הנואשת שאולי לואי חדש ישנה את המצב, יוציא אותנו מהבוץ. זה נכשל כל פעם, אבל זה לא מפריע לקוות שוב. והבוץ הפעם עמוק כל כך: המצביאים התגלו כקושרים וכנוכלים. גנץ, נזכיר, גם הוא היה חלק מקשר השתיקה סביב מסמך הרפז-אשכנזי.
וכל זמן שהצבא הוא מושא התקווה של ישראל, לא תהיה לה תקווה.
הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
היטבת להגיד. הניתוחים שלך של המצב חדים כתער ומדוייקים. תענוג לקרוא!
יש מצב שתכתוב על דברים טובים? עם הבכי הדו יומי הזה ,אתה נראה כקוטר מצוי.
עברתי בקפידה על תנאי השימוש של הבלוג, והגעתי למסקנה שאתה לא חייב לקרוא אותו אם הוא לא מוצא חן בעיניך. ואני לא בעסק של "חדשות טובות".
מה שהוא הזמין אני מזמין את ההיפך (ואפילו לא השארתי טיפ).
בעקרון בלוגר שאיננו מקבל משכורת מעיתון בעל אינטרסים יכול לתקוע סיכה בבלון שמתנפח יותר מדי ויש הרבה כאלו,החגיגות סביב העברת השרביט הן חלק מזה גם אם אני לא מסכים עם כל ההתקפה על הצבא (בכל זאת בלעדיו לא נשרוד כאן, קלישאה אבל נכונה).
גם בלי חברת החשמל ומס הכנסה לא נשרוד כאן, ובכל זאת אני לא רואה פוסטרים של פקידי שומה בכל פלאפל שכונתי.
אצלנו בשווארמה "פלאפליקו" יש פוסטר של פקיד שומה 5.
סתם אחד, למה שלא תלך לקרוא קצת "ישראל היום"? או אולי "פנאי פלוס"?
צה"ל הוא צבא שיש לו מדינה בגלל שישראל היא מדינה שקיימת אך ורק בזכות צבאה.
כאשר הוכרזה מדינה ישראל (לאחר שישראל קיבלה את תכנית החלוקה בניגוד לשכנותיה), הסכנה לקיום המדינה לא הייתה רעב, מחלות, או פערים חברתיים. הסכנה לקיום המדינה הייתה 5 צבאות אויב שפלשו בו זמנית.
לכן בצדק רב, צהל הוא המוסד החשוב ביותר במדינה, מכיוון שבניגוד להרבה מוסדות אחרים שיכולים לתפקד פחות טוב, בלי מהל אין ישראל
לאדון גל,
מאז 48 חלף הרבה זמן.
ילד שנולד עושה קקי בחיתול. זה לא מקובל בגיל 61.
האמת היא שגיל 61 כבר מתקרב לגיל שלעשות בחיתול חוזר להיות מקובל.
וגם בלי…
המוביל הארצי, חברת חשמל, מע"צ, משרד האוצר, ועוד…
ואגב, המצב הנוכחי הוא הוכחה לכך שצה"ל מתפקד די גרוע מבחינות רבות (או, אם אתה מעריץ של אשכנזי, תפקד די גרוע עד שאשכנזי הגיע) ועדיין יש מדינה.
תיקון, ללא הצבא מדינת ישראל לא הייתה קיימת, מצד שני היא לא הייתה נשארת ללא האקדמיה המתקדמת שלה, ללא הייצור הישראלי שגורם לכך שהתל"ג שלנו דומה לזה של מצרים הגדולה, ללא מערכת בריאות מתפקדת (לפני מאה שנה עלו הנה רופאים יהודים שהצליחו להוריד את תמותת התינוקות מזו של מדינת עולם שלישי למקום האחד לפני האחרון בעולם!! וצה"ל עוד לא היה קיים אז).
בשביל שיהיו לצה"ל חיילים איכותיים מספיק צריך מערכת חינוך ברמה מינימלית וכן הלאה וכן הלאה.
אז באותה מידה שצה"ל חיוני לקיום המדינה כך גם מערכת בתי המשפט, הבריאות, התחבורה, המשטרה ואף אחד לא עושה כל כך הרבה רעש כשמתמנה מפכ"ל חדש למרות שבלי משטרה לא היית יכול לצאת מהבית.
אכן!
בלי מוהל אין ישראל!
גם בלי חינוך ורווחה אין ישראל.
למרות שאפשר למנוע את זה מחלק מהציבור, הרבה מהזמן.
גל, בשנת 48 צה"ל לא היה קיים. מי שהגן על ישראל היו כוחות של מתנדבים כמו ההגנה והפלמ"ח, שמומנו על ידי תרומות בעיקר של יהודי ארצות הברית.
כיתוב התמונה הוביל אותי לתהיית אוף-טופיק – האם היו ימים טובים ל"פראבדה"?
הוא עדיין יוצא וכיום הוא דווקא סוג של אופוזיציה לפוטין.
הבן של אשכנזי מעורב במכירת נשק לונצואלה?
http://www.richardsilverstein.com/tikun_olam/2011/02/13/ashkenazi-criminal-investigation-idf-chief-of-staff-sold-advanced-weapons-system-to-iran-ally-son-pocketed-commission/
יואב יצחק חשף כבר לפני חודשיים כמעט כי החקירה של המבקר מתמקדת בחשד לסחר בעייתי בנשק של אשכנזי ובנו.
http://www.news1.co.il/Archive/001-D-253870-00.html
מעניין עכשיו אם באמת מדובר בייצוא אמל"ח לונצואלה..
"פראית לא פחות"? קרא לי קטנוני, אבל נראה לי קצת מגוחך להשוות את ההתקפה על עזה להתקפה על המרמרה.
בזמנו, כתב לי כאן מישהו (בצדק) שאל לי לנכס את "כולם" לדעותי.
אין לי בעיה עם התוכן של דבריך. גם לא עם ההתלהמות – שהיא אולי צו השעה.
אבל להגיד "כולם יודעים" זה דמגוגיה. כהגדרתה. אפילו שמדובר בדמגוגיה של הצד "שלי" – זה עדיין מציק. כי זה מיותר. וכי בטווח הארוך זה מוביל לחוסר היגיינה מחשבתית.
(וכרגיל, אני לא מצפה שתגיב עניינית לביקורת. אבל אני מוכן להיות מופתע.)
למודעין הצבאי היו גם הרבה הצלחות, בעיקר טקטיות. מודיעין אסטרטגי זה כנראה משהו שגדול עליהם.
כמה עצוב, כמה נכון. אני מתקשה לראות עוד מדינה מערבית אחת שמנהלת כזה פולחן סביב הצבא. ושים לב, השירות הצבאי הפך לדבר שישראלים מוכנים להרוג ולהיהרג עליו, כחלק מהמיליטריזציה שלנו. ולצערי, הדבר רק הולך ומחמיר.
אה, זה דווקא יותר מורכב, פעם כולם היו עושים צבא וכולם היו משרתים במילואים, אמן שהיה מופיע על במה לא היה יכול להיות מי שהשתמט – לא היה לו קהל. גם אחוז בחורי הישיבה היה קטן יותר ובכלל השירות היה הרבה יותר מובן מאליו, דווקא היום כשיש עירעור על עצם השירות בצבא הרטוריקה הופכת יותר ויותר היסטרית אבל אולי אני טועה כי אני לא מכיר את הרטוריקה של שנות החמישים.
אני לא מסכים עם הרוב אבל נהנה לקרוא.
מבטיח לתרום לקרן הטבק והאלכוהול כשתהיה לי עבודה חדשה.
ובקשה ליוסי גורביץ:אם אתה יוסי גורביץ שפגשתי לפני שנים שנים מתישהוא ואתה מכפר גנים פתח תקוה במקור אז תן איזה פוסט על מעצר ראש העיר.
אם לא אז הסליחה איתך.
ביקשת פוסט?
http://nonews.co.il/2011/02/%D7%AA%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%96%D7%95%D7%9B%D7%94-%D7%9E%D7%9B%D7%9C-%D7%90%D7%A9%D7%9E/
אני לא מתיימר להיות המבין הגדול ביותר כאן. אך עם זאת, אולי בזכות הרמטכלים הקודמים אשכנזי אכן היה טוב יותר, אולי מפני שהרף ירד כל כך נמוך ואולי פשוט כי הוא היה איש צבא שפשוט סתם את הפה…מצרך די נדיר בלפחות 10 השנים האחרונות
ואפילו לא הזכרת את בנק המטרות!
לפחות רמטכ"לים בישראל לא מעבירים בנקים אמיתיים מאחד לשני. זה שמור לפוליטיקאים ונערי אוצר.
והתמונה של ביבי וברק מחליפים דרגות לבני גנץ אמרה הכל.
הצבא בישראל אינו רק אינסטרומנט, אלא דת של ממש. לדת הזו ישנם חסידים נלהבים והרמטכ"ל הוא האפיפיור שלה. מסדר הישועים שלה – מירי רגב, מופז, ברק, טמבלים מקדימה, ועוד רבים וטובים, מקדמים את מסעות הצלב כנגד ה"משתמטים" וה"בוגדים" הערבים ובשמאל.
עיין ערך הסכסוך הקדוש על הגיורים בצה"ל, בין הרבנות לבין חסידי דת הצבא: מאחר וצה"ל הוא שיקוף של החברה הישראלית הויכוח היה למעשה על מי הוא ישראלי. כופרים כמותנו אינם רלוונטיים לויכוח הזה, שכן השאלה הממשית היא האם "היהדות" כפופה לצבא או שמא לרבנות הראשית.
נראה כרגע כי ידה של דת הצבא על העליונה במקרה זה.
תודה על הפוסט הזה ועל אחרים. כמי שבאה מבית ציוני (אח מ"פ בצנחנים, תנועות נוער וכולי) הכתיבה שלך, לאחר שהתרגלתי לטון הדברים וכעת גם משועשעת ממנו אך לא מתוכנם, עוזרת לי לעצב תודעה אזרחית וביקורתית יותר. תודה וישר כח!
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1215442.html
תשובה לאם שרצתה שהחיילים יאכלו טוב נמצאת בתחתית הטקסט שלי
אשכנזי קיבל את ההערכה שלו משום שלא היה מנותק מהחיילים. אין כאן הערצה עיוורת, והסיבה שאנשים מתייחסים לצבא כחלק משמעותי ידועה לרוב. ולא תפקידם של חיילים זה לא למות, למרות רצונם של אנשים מסויימים בצד מסויים של המפה הפוליטית, מטרתם היא להשאר בחיים, תפיסת הצבא שלנו היא עדיין שונה משל החמאס. ואם מישהו כאן חושב שיותר חיילים צריכים לההרג כדי לאזן את המשוואה עם האזרחים שנהרגו באינתיפאדה, שידע שהם נהרגים בפעולות מיליטריסטיות, בהן נהרגים לוחמי חופש מוסלמים ואזרחים פלשתינאים.
למען הסדר:
1. הצבא שלנו אינו צבא, אלא ארגון דיכוי. מה שקובע הוא לא מה שנמצא בלבם ומצפונם וכוונותיהם של החיילים, אלא נורמות הארגון והתכליות המנחות בפועל את התנהגותו.
2. הצבא שלנו "שאול מרכז" לא עשה פעילות צבאית מזמן. מסעות העונשין בעזה הם לא פעולה צבאית בשום מובן פרטו לכך שלובשי מדים מפעילים ים של כוח.
3. "תפקידם של חיילים" אמור להיות להגן על מדינתם בפני תוקפנות חיצונית. לא מניה ולא מקצתיה.
אני מבין שאתה מגדיר ירי מתמשך של רקטות מהרצועה לעבר יישובים אזרחיים כפעולה הגנתית..
לא רלוונטי. גם אם שיגור רקטות היא התקפה חצופה ונפשעת (מה שנכון) וגם אם היא דורשת תגובה צבאית (מה שגם נכון), זה לא אומר ש"עופרת יצוקה" לא הייתה מסע נקם.
אם כבר, כל מי שמוקיר את צה"ל צריך להסתכל בדאגה על "עופרת יצוקה" כנקודת שיא בהדרדרות של צה"ל: הערבוב בין הצבאי לדתי-משיחי והאצבע הקלה על ההדק שגרמה לכך שכחצי(!) מהחללים היו מאש ידידותית הן סכנות חמורות שיפגעו בנו גם בעימותים עתידיים וגם בחיים האזרחיים.
כן כן לא רלוונטי.
לך תגיד את זה לתושבי שדרות ועוטף עזה (הידעת שלירי פצמ"רים אין התרעה ממשית והנזק שלהם יכול להיות חמור יותר מהרקטות הלא תקניות?)
גם התפוצצות של מתאבדים במסעדות ובבתי קפה הם לא רלוונטיים אם ככה.
מרצועת עזה נמשך שיגור הרקטות ללא סיבה ממשית גם אחרי שישראל נסגה משם עד המטר האחרון (עופרת יצוקה להזכירך היה 3 שנים אחרי ההתנתקות).
אז אם אתה רוצה לקרוא לזה פעולת נקם- שיהיה, מה שעושה לך טוב.
אני לא מבין ממה כבודו מוטרד, כיצד כבודו מציע שצה"ל יילחם במחבלים שמבצעים התקפות חצופות ונפשעות אם ככה?
> כיצד כבודו מציע שצה"ל יילחם
> במחבלים שמבצעים התקפות חצופות
> ונפשעות אם ככה?
אילו האמנתי בתקשור עם רוחות מתים, הייתי מציע לך לשאול את רוחו של עימאד מוע'נייה. בעצם, רוחו של יחיא עייאש גם תתאים.
אז רגע אתה תומך בחיסולים?
אתה אמרת.
אויש סליחה. שכחתי שכל החלטה מדינית-צבאית צריכה לעבור דרך אנשי שדרות. אבל למה להסתפק בזה, למה לא לשאול את משפחת ארד לפני כל גיחה מבצעית? או אולי את משפחות החטופים לפני חילופי שבויים? או משפחות שכלות לפני כניסה רגלית?
אגב, כתושב ירושלים אני מתרעם על השימוש הנלוז שלך במחבלים מתאבדים. לי, ורק לי ושכמותי, שמורה הזכות להזכיר אותם בכל דיון שהוא.
באשר לאופי הלחימה, גורביץ כתב כמה פוסטים רלוונטיים בזמן המלחמה ומיד אחריה על כך. בגדול אני מסכים עם מה שהוא כתב שם.
אה אז לא צריך לתת שקט לתושבי שדרות ועוטף עזה הם לא מספיק חשובים.
גם העיר שלי סבלה מטרור המתאבדים, אז הטיעון שלך לא רלוונטי ("רק לי ושכמותי").
לא יודע מה יוסי כתב לפני אחרי עופרת יצוקה.
במטותא, ישראל לא רק הטילה מצור על הרצועה, אלא עצם הטענה "נסוגונו מעזה אז מה הם רוצים" מבטאת את הבנטוניזציה. כאילו, נגמר הכיבוש? אין להילחם בו יותר? מעזה? מכל מקום?
ברגע שהסתיימה הנוכחות הישראלית ברצועת עזה- אין כיבוש ברצועה, תקן אותי אם אני טועה.
ירי הרקטות הגיע הרבה לפני "המצור" שאתה מדבר עליו.
מדבריך משתמע כאילו זה לגיטימי לבצע ירי כתגובה "למצור"…
אתה טועה.
ישראל עדיין שולטת למחצה ברצועה (ניסית לטוס לחו"ל משם? לבקר קרובים בגדה? לשוב לרצועה מחו"ל?), ולגמרי בגדה. אם לא שמעת, זה אשכרה המצב. זה שאתה החלטת שהכיבוש נגמר בחלק מהשטחים הכבושים, זה חביב מאד מצדך. ובהחלט אפשר שחלום וייסגלס-שרון על חלוקה גדה-עזה תצלח לאסון כולנו, אבל מכאן ועד "הכיבוש נגמר"..נו, נו.
ישראל שולטת במעברים היבשתיים לרצועה ובשטח הימי.
האם זהו כל האפשרויות ליציאה מהרצועה- שנינו יודעים שלא (יש משהו שנקרא מעבר רפיח וגם הוא לא סגור הרמטית לא בחלק שמעל האדמה שלא לדבר על החלק שמתחת לאדמה).
בהינתן שהרצועה הפכה לישות אוייב עם השתלטות חמאס עליה- המדינה לא ממש חייבת לאפשר יציאה/כניסה לשם פרט למקרים הומניטריים (זה שאתה החלטת שכן זה דווקא מאוד יפה מצידך).
ושוב שאני אבין, אתה מצדיק את ירי הרקטות עקב "המצור" שאתה מדבר עליו?
הרצועה הפכה ל"ישות אויב". אה….זה כמו מדינה אבל לא? מדינת חסות עוינת?
"המדינה לא חייבת לאפשר"…לאפשר….ואידך זיל גמור.
לגבי ירי הרקטות – הוא לא לגיטימי. פחות לא לגיטימי מהפצצות העונשין, דרך אגב.
יש מדינה פלסטינית שאני לא יודע עליה? או ברצועה או בגדה?.
אין לי מה ללמוד לבד זה בסדר,
הספיק לי הדו"ח של ועידת טירקל שאתה כנראה מתעלם ממנו במכוון (טוב נו הוא "מטעם" או שחושב שהשופט טירקל ופרופסר שבתאי רוזן ז"ל במהלך התואר במשפטים פספסו את הקורס במשפט בינלאומי ויש משהו שאתה יודע והם לא.
אבל שיהיה.
לגבי ירי הרקטות לעומת הפצצות "העונשין" שוב שיהיה.
איפכא, אם הצבא דואג כל כך לתושבי שדרות, מדוע הוא לא הציב את המערכת המבצעית הראשונה של כיפת ברזל בעיר, אלא בבסיס חה"א אי שם?
אם הייתי רא"ל או שר הבטחון אולי הייתי יכול לענות לך, מכיוון שהשתחררתי בדרגה נמוכה בהרבה אין לי תשובה לתת לך ואני לא אמרתי שזה בסדר (התייחסתי ספציפית לירי רקטות כתוקפנות מחוץ)וכיפת ברזל לא אמורה להיות התשובה הבלעדית לירי רקטות.
ובלי קשר נכון לדצמבר 2008 מערכת כיפת ברזל לא הייתה מבצעית גם ככה.
אפשר לנסח זאת גם כך:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1215408.html
אפשר, אבל עדיף שלא. יצחק ליאור הוא מסוג האנשים שלא הייתי מתבסס עליו.
אין כמו אד-הומינם על הבקר, חוץ מנפל"ם כמובן. הבאתי לינק למאמר, לא לאיש.
רחל המשוררת כתבה: "לא ארצה בבשורה אם מפי מצורע תבוא"
מאחר ולמרות האיום בדיבה והקשרים והיכולת הנ"ל העדיף לא להתמודד עם העדויות הרבות להתנהלותו המטרידה מינית, הגובלת באונס, עדיף שירחיק עצמו מהמרחב הציבורי ושלא נטהר את השרץ.
יש מספיק קולות מוסריים ללמוד מהם.
אני אוהב משפטים מסתוריים כמו "והסיבה שאנשים מתייחסים לצבא כחלק משמעותי ידועה לרוב", זה חוסך ממך את הצורך להתעמת עם הסיבה או להסביר אותה.
למעשה, אני כל כך אוהב משפטים כאלה שגם אני רוצה.
ידידי, הסיבה שאתה טועה בגדול ידועה לרוב.
אחת התגובות הוסרה, לבקשת המגיב.