פוסט אורח: שעון השבת של החוק הישראלי
לפני זמן מה נחשפו בארה"ב מסמכים מטרידים, שזכו לכינוי "The Torture Memos". המסמכים מפרטים את ניסיונם האמיץ של יועציו המשפטיים של ממשל בוש למצוא הצדקה חוקית לשימוש בטכניקות עינויים מסוימות, ובכללן ה-Waterboarding, הדמיית טביעה. מאחר שעינויים מוגדרים בחוק כגרימת כאב או סבל קיצוניים לנחקר, מאמץ ניכר במסמכים הללו מוקדש לניסיון להוכיח שהחוק חל רק על מקרים שבהם נגרם לנחקר כאב וסבל קיצוניים. מאחר ש-Waterboarding גורם בעיקר סבל, אך לא כאב, הרי ששיטת העינויים הזו חוקית למהדרין. הסרטון הקצר הזה מסביר זאת טוב מכפי שאני אוכל לעשות.
בישראל זה לא היה קורה. מנסחי מזכר העינויים השקיעו מאמץ פרשני אדיר, ולא אלגנטי במיוחד, כדי לעקם את החוק הקיים לכיוון הרצוי להם. בישראל מוקדש מאמץ משפטי שווה ערך, אולם זה מופנה לניסוחו הראשוני של החוק. אין צורך בפרשנויות פתלתלות שיעקמו את החוק, החוק עקום מלכתחילה.
יום אחד יבדוק מישהו כמה כוחות סוס משפטיים נדרשו לישראל ליצירת חוקי האפליה הגזעיים שלה, ואם לדייק – להסוואתה של האפליה הגזעית הזו. החוק הישראלי לא מדבר על גזע; אין בכך צורך. לשם כך תיקנו כאן מגוון של שעוני שבת, התפלפלויות תלמודיות למחצה שמאפשרות למחוקק לומר "יהודים" ו"ערבים" מבלי להשתמש במלים אלו במפורש. הידוע מבין שעוני השבת הללו הוא אותו קונסטרוקט תיאורטי "הזכאי לאזרחות ישראלית מטעם חוק השבות". הכוונה ליהודי, כמובן, רק בלי לומר את השם המפורש.
אבל יש גם שעוני שבת אחרים, יעילים לא פחות. על פי הצעת חוק של ח"כ גדעון עזרא, מורה דרך המוביל קבוצת תיירים שמונה מעל 11 איש חייב להיות אזרח ישראלי. מאחר שהפלסטינים שמתגוררים במזרח ירושלים אינם אזרחי ישראל, הצעת החוק תחסל את פרנסתם של כ-300 מהם.
ועל פי הצעת חוק של ח"כ פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), אדם שכוחות הביטחון הרסו מבנה לא חוקי שהוא בנה, יחויב בהוצאות ההליך. קירשנבאום, לדבריה, התכוונה להטיל את ההוצאות הללו על תושבי אל-עראקיב ואום אל-פאחם, ולא על תושבי המאחזים. הסיבה פשוטה – החוק הישראלי אינו חל על שטחי יהודה ושומרון. חוק אחד לערבים, חוק אחר ליהודים, פשוט אל תאמרו זאת בקול.
הדוגמאות הללו התפרסמו אתמול, והמיוחד בהן, כמו בתיקון לחוק האזרחות, הוא הבוטות. המסכות, סוף סוף, נפלו. ח"כ קירשנבאום אמרה במפורש למה היא מתכוונת, ואף אחד לא קנה את ההתפלפלות של ח"כ עזרא. ישראל מפלה את אזרחיה הערבים במשך שנים, בחוקי סיפוח ובמדיניות גזענית, אבל הח"כים כבר לא חשים צורך להתנצל. מה שהיה חלק ממדיניות בלתי רשמית, מוסווית בפלפול תלמודי, הפך לאמצעי הפשוט והבדוק ביותר להשגת קולות. במלים אחרות: הקריצה הפכה לצ'פחה, שזה, בעצם, כל ישראל על רגל אחת.
המדיניות קיימת שנים. ולעתים האפליה הופכת לכה מובנת מאליה, עד שהיא משמשת כבסיס ליצירת אפליה נוספת. לכרבע מהיישובים הערביים אין תכניות מתאר, ולכן תושביהם לא יכולים לקבל היתר בנייה. ביישובים שבהם המדינה אישרה תכנית מתאר, אישורי הבנייה מתעכבים משום שהמדינה לא טרחה להקים באזור תשתית. מאחר שערבים לא יכולים להשיג היתר בנייה, הם בונים בנייה בלתי חוקית. מאחר שהערבים בונים בנייה בלתי חוקית, ישראלים יכולים לומר לעצמם שהערבים מפרים את החוק בקביעות. מאחר שהערבים מפרים את החוק, ח"כ פאינה קירשנבאום חשה צורך עז לחייב אותם בהוצאות על הריסת בתיהם. נהדר.
אבל הסיבוב האחרון של הגלגל חורג, ככל הנראה, מקווי המתאר שתכננו מייסדי האפליה הזו מלכתחילה. חוקי הגזע שלנו אמורים היו להיראות אחרת, מוגנים בהתפלפלות, נקיים משמות מפורשים. אבל למציאות דינמיקה משלה, וגזענות שקודדה בחוק לא יכולה להישאר לנצח בגבולותיו. היא תשאף החוצה, כי אינך יכול לקיים מציאות של אפליה מבלי לנסות להצדיק אותה הצדקה מתמדת. ובשלב מסוים, את מקום ההיתממות תופסת הצדקנות, ואת מקום הצדקנות – הוולגריות. וזה בערך כל מה שנשאר לנו מיהודית ודמוקרטית.
איתמר שאלתיאל
איתמר, אתה כותב כל כך טוב.
🙂
אין פלא שצריכים בדחיפות לבטל את שעורי האזרחות: אם מישהו באמת מאמין למה שאמרו בשנות השבעים/שמונים/תשעים לגבי שוויון זכויות והזדמנויות זה עוד עלול לשבור את כל המפעל הציוני.
תודה על הפניית הזרקור לנושא, איתמר.
משעשע, אחרי ליל הבדולח הטילו קנס על היהודים, ע"מ לכסות על ההפסדים.
פוסט מצוין.
אני דווקא לא רואה סיבה למה לא לחייב אותם. באותה הזדמנות, אפשר גם לחייב עבריינים מורשעים בעלות ההליכים המשפטיים שלהם, בדיוק כפי שבתיקים אזרחיים משלמים הוצאות משפט (שישלמו גם פיצויים לאדם שהואשם ונמצא זכאי). אין שום סיבה שאני אשלם את ההוצאות הנכבדות שנוצרות למדינה בגלל עבריינים סדרתיים, בין אם אלו פולשים נדל"ניסטים בצומת להבים או פולשים משיחיסטים בגבעות השומרון. זה צריך להיות בחינם. החלטת לאתגר את מערכת אכיפת החוק פעם אחר פעם? לא על חשבון ה- 16% אקסטרה שאני משאיר כל פעם בסופר, ולא על חשבון עשרות האחוזים שיורדים לי מהמשכורת כל חודש.
כמובן שצריך היה להיות כתוב "זה **לא** צריך להיות בחינם".
אם אכן היה רעיון להחיל גישה כזו בכל, היה על מה לדבר, אבל תחשוב לרגע על היללות אם חשבון הפינוי ממיני התנחלויות (הגבוה מאוד, בגלל היקפי כוח האדם המעורבים) היה מגיע אל המסרבים לעזוב על פי צו.
אגב, אני הייתי מתנגד גם אם היה מדובר על החלה כללית של עקרון כזה.
כי החשבון על הריסת בתים הוא אדיר, הרבה מעבר לכל מה שאדם מן היישוב מסוגל לעמוד בו. אם המדינה היתה מעוניינת לחמוק מעלויות ההריסה, היא יכולה היתה, באותה קלות, להכיר בחלק מהכפרים של הבדואים בנגב, למשל.
אבל להרוס לבד זה יחסית בזול, ואם החוק הזה היה מנוסח כללית (אם אילצת את המדינה או מי מנציגה להרוס לך את המבנה) הוא היה חוק די מוצלח.
מנסיון של מכרים שקנו מגרש עם מבנה ישן ולא גדול (80 מ"ר) להריסה, עלות ההריסה הייתה יום עבודה ו8000 ש"ח, והפינוי לאתר מורשה כחוק עלה סכום דומה (6000 אם אני זוכר נכון).
אם הכרחת אותי לבוא עם כוחות בטחון גדולים וכלים משוריינים ולשלם לכל אלה משכורת במקום לשכור לבד טרקטור וארבעה פועלים אז תתכבד ותשלם. דווקא הוגן, לא?
המטרה היא כמובן להרתיע, לא לחייב בדיעבד. המדינה לא באמת שוקלת להרוס את רוב הכפרים הבדואים הלא מוכרים. המקרה של "ערקיב" יוצא דופן: פלישה חדשה יחסית, שלוותה בצווי הריסה ודיונים משפטיים ממש מההתחלה.
כן, חדש.
הכפר רק קיים לפני 1948.
אות ההתעלמות ההפגנתית מהנקודה הולך ל…
אפשר גם לקרוא לחוקים האלה חוקי גרמא, אם כבר משתמשים במטפורה של שבת.
שעון שבת זה לדעתי הworkaround הכי הזוי ביהדות.
הרי אם זה השעון שהדליק את האור ולא אני, אז באותה מידה אני יכול להטמין פצצה עם מנגנון השהייה מתחת לרכב של מישהו, ואז זה השעון הרג אותו ולא אני.
לדעתי היהודים שומרי המצוות חושבים שאלוהים אדיוט מושלם.
אתה גם יכול להשאיר לאיזה גוי של שבת סכום כסף ולהגיד שתיהיה מאד מאושר עם מישהו ימות פתאום ואז אתה פטור מהרצח. לאחרונה היה איזה קטע משעשע עם נער ערבי, דלי סיד , עץ והכתובת 'יהוה' על כביש בדרך לאינטל, כן אלוהי היהודים הוא די טמבל.
אני מכנה את זה "השיטות של היהודים לעבוד על אלוהים"
אהמ…
מה שאסור ברצח (לפחות מבחינת הדין האזרחי הפלילי) הוא התוצאה. אם עשית, מתוך מודעות לתוצאה הסבירה של מעשיך, משהו שבעקבותיו מת פלוני, אתה תורשע. יש הבחנה משנית הקשורה לאופן ביצוע הפעולה (כאן טמון, למשל, ההבדל בין רצח להריגה), אבל המסקנה בדבר עצם ביצועה של עבירה תלוי בעיקר בתוצאה.
מה שאסור בחילול שבת, עפ"י ההלכה, הוא עצם הפעולה. כאן דווקא ההבחנה המשנית לגבי אופי העבירה תלויה בתוצאה (אדם שלוקח לידיו עט ומתחיל לכתוב, כבר חילל את השבת; אם הוא הצליח להשלים כתיבת שתי אותיות ברצף, הוא ביצע עבירה מדאורייתא, אם לא — עבירה מדרבנן). אבל עצם קיומה של העבירה טמון במעשה ולא בתוצאותיו. לכן, מי שאינו עושה את הפעולה האסורה בשבת, אינו מחלל אותה — גם אם הוא תכנת מראש מנגנון אוטומטי כלשהו לעשות את הפעולה.
בסדר, אז נשנה את העברה לעברה שאינה תלוייה בתוצאה אלא בפעולה – נסיון לרצח (שמתי מעט מידי חומר נפץ).
אם כך, לפי התפיסה היהודית אני לא אשם בנסיון לרצח, זה השעון שניסה!
אבל ניסיון לרצח הוא עדיין ניסיון לבצע פעולה שתניב תוצאה מסוימת, והתוצאה (הסבירה) היא שמכתיבה את מהות העבירה. אם תפוצץ מטען חבלה באמצע מדבר סהרה, במקום שבו עובר אולי אדם אחד בעשרים שנה, סביר להניח שלא תואשם בניסיון לרצח.
רציתי לשנמך עוד קצת את העבירה, להפוך את זה סתם לפיצוץ רכב שאינו בבעלותי על ידי שעון-קסמים-מסיר-אחריות שכזה, אבל אז חשבתי לי: "איך אני בעצם יודע מה אסור? עצם הפעולה של פיצוץ הרכב או התוצאה של רכב מפוצץ?".
הקשתי ואף עניתי: "רגע, בעצם אין הבדל בין השניים, ומכיוון שאני בן אדם נורמלי אני רואה את זה בברור!"
שאלה קשורה למחצה – האם החוק הישראלי לא חל על מה שמעבר לקו הירוק? אם כן אז איזה חוק חל שם לעזאזל, הפלסטיני?
הצבאי.
כפי שאמריקה פלשה לעיראק ולוויטנאם והחוק הצבאי האמריקאי קבע שם באותה תקופה (לגבי האמריקאים) כך גם אמור להיות בשטחים. בפועל מתנחל שביצע עבירה נשפט כאזרח ישראלי גם אם העבירה בוצעה בשטחים ואילו ערבי נשפט על ידי הצבא
רק ליתר דיוק – בשטחים הכבושים/מוחזקים/מלפפונים חל החוק הירדני שהיה קיים שם ב-67' והחוק הצבאי. החוק הישראלי ככלל לא חל בהם, פרט לחקיקה ישראלית מסוימת שמחילה מספר חוקים על אזרחים ישראלים או זכאי חוק השבות (דרך נקיה לומר "יהודים") שיושבים בשטחים.
כל זה לא נכון לשטחים שסופחו לישראל – חלק ממזרח ירושלים (ב-67') ורמת הגולן (בשנות השמונים).
רק חבל שזה לא מפריע למתנחלים לייבב על "הפרת חוקים" ו"פגיעה בדמוקרטיה" כשהצבא מחליט לפנות מי מהם.
אחחחח הצביעות…
לגורביץ נגמרו הרעיונות לפוסטים ?
גם אני כבר בקריז. מצד שני אני לא מאשים אותו, עד עכשיו הוא עבד כמו מכונה לייצור פוסטים.
אתה אופטימיסט להפליא, הרי החברה היהודית בישראל מקדמת (והמדינה מיישמת) אפלייה כבר שנים רבות, השנים עוברות והשיפור ממאן לבוא.
כמו במקרים אחרים פה, זה יחמיר לפני שזה ישתפר.
תשואות
בחלק האחרון של הפוסט הכותב מלין על כך שקשה לערבים לקבל התרי בניה, וזאת עקב העדר תשתית.
אז קודם כל ככל הידוע לי (מבניה במגזר היהודי לפחות) קבלת היתר בניה תלויה ב*תשלום* אגרת הפיתוח, לא בפיתוח עצמו.
כמובן שבלי פיתוח קשה לבנות (כי אין דרכי גישה) וקשה מאד לגור (כי אין לדוגמא בריכות ביוב ציבוריות), אבל התר אפשר לקבל.
בנוסף, פיתוח הוא אחריות של הרשות המקומית, והרשויות המקומיות במגזר הערבי ידועות לשמצה בשלל בעיות האופייניות למגזר, בין היתר חמולתיות כזו אשר מונעת שירותים מכל אלה אשר אינם בחמולה שזכתה בבחירות (זה בסדר, מי שלא בחמולה גם ככה לא משלם את המיסים העירוניים).
דר אחרון, במגזר הערבי יש התנגדות גורפת לבניה רוויה, גם שכל אינטרס גיאוגרפי ודמוגרפי מחייב זאת.
כתוב "לכרבע מהיישובים הערביים אין תכניות מתאר"
עכשיו, ייתכן שהוא משקר (או יותר נכון הכתבה בהארץ שהוא מפנה אליה היא שיקרית) ואז נא לאמר זאת בקול רם, אם לא אז מדובר באפלייה ממסדית שלא קשורה לניהול כושל של המגזר הערבי ולא לחמולתיות וגם לא להיותם של הערבים משתמטים כרוניים ממיסים.
בדיוק היה עכשיו בבוקר ראיון עם ערבי מלוד שהלין על כך שהמשטרה לא באמת רוצה לעזור לערבים שנרצחים שם אלא להגן על היהודים. המראיין שאל אותו מה לגבי המנהיגות הערבית המקומית ומה היא עושה בקשר לרציחות. קשה לי להאמין שאם היתה מכת חיסולים בשכונה יהודית שמאוכלסת במזרחיים/רוסים/אתיופים היו שואלים את אותה שאלה.
אכן, ואם אין תמ"א יש בעיה אמיתית. בכתיבתי התייחסתי לשאר שלושת הרבעים…
וכדי להעמיד דברים על דיוקם, מדובר על רבע מהישובים הערביים הנמצאים בבעיה זו, לא על רבע מהאוכלוסיה הערבית.
כמה נקודות:
אני לא יודע מה בדיוק מצב התכנון בכל רשות מקומית ערבית, אבל חשוב לדעת ש:
1. תוכנית מתאר מאושרת בועדה מחוזית. זו ועדה שמורכבת בעיקר מנציגי משרדי הממשלה, וכמעט שאין בה נציגי ציבור נבחרים.
2.אי אפשר לקבל אישור איכלוס (טופס 104) לבית שלא מחובר לתשתיות. אז גם אין טעם לבנות אותו.