מעצר מנהלי לייט
שלשום התיר בית המשפט בפתח תקווה לעורכי דינו של אמיר מח'ול להפגש איתו, לראשונה לאחר 12 ימי מעצר. להוציא מספר פעילים התומכים במח'ול, תנאי המעצר המשונים הללו לא עוררו כל מחאה. להיפך: היג"עים צווחו בתסכול על כך שהזכות הבסיסית הזו הוענקה לו.
כל נחקר זכאי לעורך דין. ההזדקקות לו מגיעה לא רק בשלב המשפטי: שם, לעיתים קרובות, הכל כבר אבוד מבחינת החשוד. 99.8% מכלל כתבי האישום בישראל מסתיימים בהרשעה, שיעור שהיה מרשים כל מדינת משטרה. 91% מכתבי האישום מסתיים בעסקת טיעון, ולעיתים קרובות בטרם נפתח בכלל שלב הראיות. הפרקליטות נוהגת להגיש כתבי אישום מסמרי שיער, ואז לסגת מהם כחלק מעסקת טיעון.
הראיה העיקרית בישראל, כמו באינקוויזיציה וכמו במשטרים טוטליטריים, היא ההודאה. ברגע שהנאשם חתם עליה, המשחק נגמר. רבים מהנחקרים משוכנעים שאם יחתמו על הודאה כדי להקל מעל עצמם את הלחץ, יוכלו להסביר את עצמם בבית המשפט ולחזור בהם, במיוחד אם הם עונו. בפועל, זה לא קורה. הודאה סותמת את הגולל על הנאשם. לכך נוספת העובדה שמערכת המשפט הישראלית כה חוששת מהודאה בטעות, עד שאת מספר המשפטים החוזרים בארץ ניתן לספור על אצבעותיו של איש הנדסה ותיק – והנה עוד סיבה מדוע שלילת עורך דין מחשוד היא כמעט שוות ערך להפללתו.
בהחלט יכול להיות שזה מה שמנסה השב"כ לעשות במקרה של מח'ול: לגרום לו, בעינויים אם צריך, להודות בדברים שלא עשה. פרקליטיו של מח'ול הביעו חשדות כאלה בשל מצבו הבריאותי הירוד – ובשל העובדה שהשב"כ ובית המשפט מסרבים להעביר להם את הדו"חות הרפואיים על מצבו מבית המעצר.
במובנים רבים, הצורה שבה פועל השב"כ במקרה הזה מזכירה מעצר מנהלי. החשוד מועלם מעין הציבור לפרק זמן – עקב הסערה, במקרה של מח'ול, הוא היה קצר; במקרה של עומאר סעיד, הוא היה ארוך יותר בכשבועיים – ומועלים נגדו חשדות ערפיליים. השב"כ מונע מהעציר גישה לעורך דין, בנסיון לשבור אותו.
קשה לראות איך טענות השב"כ מחזיקות מים. אפילו אם בפגישה בין מח'ול ובין סוחר הפרחים הלבנוני המתגורר בירדן, חסן ג'עג'ע – שאשתו כבר פרסמה מכתב המכחיש מכל וכל את הטענות – היה משהו בלתי תמים, לא ברור מדוע צריך לעצור את מח'ול באופן שיסתיר את מעצרו מהאוכלוסיה הכללית אבל יאפשר לג'עג'ע לדעת על כך בתוך פחות מיממה (מה שאכן קרה), ולחלוטין לא ברור מדוע היה צורך למנוע ממח'ול עורך דין ליותר מ-24 שעות. אם לשב"כ היה מידע על חשודים אחרים בריגול, הוא היה צריך לעצור אותם באותן 24 שעות.
יצוין שכל הארכות המעצר של מח'ול עד שלשום התבצעו במעמד צד אחד, כאשר השב"כ מעביר "מידע סודי" לשופט. כלומר, הוא מעביר לו מידע שמעוות את דעתו על הנאשם – מידע שהנאשם לא רואה, לא יכול להתגונן כנגדו, ושכל הצדדים מכחישים כי השפיע על השופט. בנסיבות כאלה, כל טענה למשפט צדק ראויה להיפטר בצחוק מריר. צרפת הרפובליקנית כמעט ויצאה למלחמת אזרחים סביב ה"מידע הסודי" – בפועל, מסמכים מזויפים – שהגישו מנגנוני הבטחון שלה כנגד קצין זוטר, קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס. ישראל עוד לא הגיעה למדרגה של הרפובליקנים הצרפתים של 1897, שהיו מוכנים לסכן הרבה מאד כדי למנוע עוול כזה. השימוש במידע סודי, נוהל נפוץ מאד במשפטים צבאיים בגדה, הוא שורש פורה רוש ולענה.
ומי השופטת שקיבלה את המידע הסודי הזה, נשענה עליו, אישרה את המעצר החשאי של מח'ול ואת הארכת המעצר הראשונה שלו? אל"מ במיל' עינת רון. אם השם מוכר לכם, זה כנראה בגלל שהיא השופטת שהאריכה שוב ושוב את צווי איסור הפרסום בפרשת ענת קם. איזה צירוף מקרים מעניין.
לפני שהפכה רון לשותפה לקשר של דיסקין, אירעה לה תקלה מביכה. בשנת 2001, בעודה משמשת כתובעת הצבאית הראשית, היא דנה באירוע שבו הרג טנק של צה"ל ילד פלסטיני ופצע שני ילדים נוספים. היא כתבה בגילוי לב (זהירות, PDF) שהירי היה בעליל בניגוד להוראות ושלחיילים לא נשקפה כל סכנה. על כן היא הציעה שלוש אפשרויות: העמדה לדין משמעתי, חקירת מצ"ח – או הודעה שקרית, מנוגדת לראיות שרון עצמה מונה אחת-אחת, שהירי היה מוצדק ושהכל בסדר. נחשו באיזו אפשרות בחר צה"ל. לרוע מזלה של רון, מסמך הכזבים שלה נכלל בערימת מסמכים שנשלחה לבצלם.
עכשיו, במדינה נורמלית, קצינה בכירה שהיתה מעורבת בגלוי כל כך בנסיון טיוח של הריגה היתה עולה למשפט ומאבדת את הדרגות שלה, לפחות. קצינה שהיא גם עורכת דין שנתפסה בנסיונות לשיבוש חקירה, היתה מאבדת את רשיון עריכת הדין שלה.
בישראל, כמובן, היא הפכה לשופטת הקבועה של השב"כ, שמאפשרת את העלמתם של אנשים ואת חקירתם ללא עורך דין. יש לה, אחרי הכל, נסיון מוכח ומתועד בכיפוף האמת לצרכיה של מערכת הבטחון. נוכחותה של עינת רון בתיק צריכה לרופף עוד יותר את האמון בטענותיו של השב"כ.
ובמערכת המשפט הישראלית. אבל זה כבר סיפור אחר.
(יוסי גורביץ)
הפוסט הזה גרם לי לשלוח את היד לארנק ולתרום לקרן הטבק והאלכוהול.
תודה!
מישהו יודע איך נבחרים השופטים אליהם פונה השב"כ לקבל את היתרי המעצר השערורייתיים האלו?
עד כמה שיודע לי, שופט בישראל נבחר לדון בתיק באופן אקראי. עם זאת, הרעיון שבמדינה כמו שלנו יד הגורל העיוור תתן לשופט ערבי את האפשרות לדון בתיק של השב"כ נשמע לי מופרך. האם יכול להיות שבמערכת המשפט הישראלי מכהנים כמה שופטים שתפקידם העיקרי לשמש "שופטים מטעם", שכל תפקידם להיות חותמת גומי לשגיונות שירותי הבטחון? מי השופטים הללו? מי קובע אם שופט ראשי לדון בתיקים סודיים או לא? האם ייתכן כי השב"כ הוא הגוף המאשר את השופטים שידונו בתיקים אותם הוא חוקר?
אשמח מאוד אם מישהו הבקיא בתחום יתן תשובה מלומדת.
יוסי, אתה מאחרוני האנשים ההגונים בארץ הזאת.
גם אתה, אמיתי, דרך אגב.
מפחיד ומצמרר.
אם אני זוכר נכון (הייתי בפרקטיקה הזאת זמן קצר מאוד), ישנם שופטים מסוימים שיש להם סיווג ביטחוני גבוהה והם אלה שיושבים בתיקים בהם יש סכנה לביטחון המדינה.
הקורא הסביר רשאי לנחש מה הרקע של השופטים בעלי הסיווג הביטחוני הגבוה. מי קובע את רמת הסיווג של אדם מחוץ לצבא לא צריך לנחש – זה השב"כ.
אם אכן זה המצב, הדבר הראשון שעורכי הדין של מח'ול צריכים לעשות הוא לפנות לבג"צ, ולדרוש את החלפת השופטת (לאחר שדרשו מהשופט עצמו לפסול עצמו, כמובן, ונענו בשלילה). לא ייתכן ששופט שזכה למעמדו בזכות השב"כ יידרש לדון בתיקים בהם השב"כ משמש צד דה-פקטו. האובייקטיביות השיפוטית המהוללת היא בדיחה עצובה במקרים אלו, בו השב"כ הוא הגוף המאשר את סמכותם של שופטים לדון בתיקים שהשב"כ עצמו חקר והביא לפרקליטות. יותר מזה, אפשר להניח שהשב"כ הוא גם הגוף שמאשר את סמכותם של פרקליטים מסויימים לתבוע בתיקים אלו, כי הם נראים לו מתאימים לעסוק בהם. בקיצור, גילוי עריות ממסדי ומסריח מתחילתו ועד סופו.
יהיה מעניין לראות איך בג"צ יגיב לכך, ובכל מקרה, עצם הדיון עשוי לעורר הד ציבורי משמעותי.
אני בכלל לא מבין מדוע צריך אישור של השב"כ. האם ראש ממשלה, או שר למשל, אפילו חבר כנסת, צריך לעבור אישור של השב"כ כדי להיחשף לחומרים מסוימים? האם אין תפקידים ציבוריים שעצם המינוי אליהם הוא מספיק בפני עצמו? מה היה קורה אם נשיאת העליון, למשל, לא הייתה עוברת תחקיר בטחוני?
המשמעות היא שמדינת ישראל לא בוטחת בשופטיה, שלא ירגלו, או למצער סתם יחשפו חומרי חקירה לציבור הרחב מתוך אג'נדה פוליטית, כל עוד לא עברו תחקיר בטחוני. ואם כך הדבר, מדוע היא בוטחת בשופטים בכל אותם עניינים שאינם קשורים לבטחון המדינה, כגון צנעת הפרט, הליכים פליליים ועוד?
אם הדבר נכון, באמת מפליא שעוד לא הוגשה עתירה לבג"צ בעניין.
http://elyon1.court.gov.il/heb/forms/bakasha_leminuy_shofet.pdf
עמוד 4 מפרט את החלקים בחוק השב"כ הנוגעים לבידוק הבטחוני שהשב"כ מבצע למועמדים להפוך לשופטים.
מה זה סעיף ב' המסתורי?
זה הכוח המטורף שיש לנו האזרחים ברשת. נזכור את השם – עינת רון, ונמשיך לעקוב. עם המצב של מדינת ישראל סביר להניח שהיא עוד תהיה שופטת בעליון, אבל לפחות אנחנו, צרכני התקשורת הנבונים, נדה מי האדם הזה, ומה יושרו האישי.
לא יזיק אם תקום קבוצה בפייסבוק למען העמדתה לדין
אוקי קצת סדר משפטי בבלגאן. יוסי אתה אדם מבריק אבל מומחה למשפט פלילי אתה לא.
א) כל מעצר ימים בארץ, וכמה שידוע לי בעולם, מתבצע דה פקטו במעמד צד אחד, פשוט בגלל שמעצר ימים נועד לשמש למהלך החקירה וההנחה היא שאסור שהחשוד ידע בשלב זה מה מהלכי החקירה או המידע שבידי המשטרה. ההגבלה על זה אמורה להיות שלמעצר ימים (בניגוד למעצר עד תום ההליכים שמחייב גילוי החומר) יש רק עילה אחת- מהלכי חקירה שחייבים להיות מוגבלים בזמן. עכשיו מה שקורה ברוב המקרים האלא הוא שמגיע שוטר, השוטר נחקר ע"י הסנגור, עונה לכל השאלות שלו "זה סודי", "זה סודי", "גם זה סודי" והשופט מחליט ע"פ סיכום הראיות שהוא קיבל מהמשטרה (שגם מחויבת לפרט את המהלכים שבשבילהם היא מבקשת את ימי המעצר). מיותר לציין שכל ההליכים האלא חייבים להיחשף רטרואקטיבית ברגע שהתיק הופך לכתב אישום.
ב) ישראל היא לא ארה"ב, לנחקר אין זכות לנוכחות עורך דין במהלך החקירה, יש לו זכות לשיחה (לרוב טלפונית) עם העורך דין שלו לפניאו במהלך החקירה החקירה. (אני חושב שאחרי זמן מסויים יש לו זכות לעוד שיחה אבל אני לא בטוח) הדבר העיקרי שכל עורכי הדין אומרים (או יכולים לומר) לנחקר בשלב הזה זה "סתום ת'פה כי כל מה שתגיד יהיה בסוף נגדך", משהו שאני מאמין שמח'ול כבר הבין שהוא צריך לעשות.
ג) אני חייב לציין שהדבר היחידי שהקפיץ אותי (מלבד כמובן פרשת השופטת) בכל התיאור הזה היה שבית המשפט הגביל את המסמכים הרפואיים, משהו שמעולם לא שמעתי עליו או אפילו קרוב אליו. איזה סיבה לכל הרוחות יש לבית המשפט להסתיר מהסנגורים את המידע הזה? במיוחד בהתחשב בכך שהוא ממלא נהיה גלוי כחלק מהגשת כתב אישום (שחייב לכלול את העברת כל מסמכי המעצר לסנגור).
ד) מה הקשר בין תיקים חוזרים לפסילת הודעה? בישראל ישנו מהלך שנקרא "משפט זוטה" זה מהלך תוך משפטי שנועד אך ורק לערער על אמינות ההודעה (ומתרחש לא מעט). בדרך כלל אם הוא מראה סימני הצלחה אז הפרקליטות או תבטל את כתב האישום לבד או תגיע לעסקת טיעון במקום, זה בכלל לא יגיע להכרעת השופט.
הדבר היחידי שהקפיץ אותך זה הקטע עם המסמכים הרפואיים? העובדה שבמשך 12 יום הוא לא נפגש עם עורך דין ולא יכול היה להתייעץ עם אחד ממש לא מטרידה אותך? זה נשמע לך כמו הליך סביר?
הבה נסתכל על סדר הדין הפלילי, הנוגע למעצרים. סעיף 34 מבהיר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים:
(א) עצור זכאי להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו.
(ב) ביקש עצור להיפגש עם עורך דין או ביקש עורך דין שמינהו אדם קרוב לעצור להיפגש עמו, יאפשר זאת האחראי על החקירה, ללא דיחוי.
(ג) פגישת העצור עם עורך הדין תיעשה ביחידות ובתנאים המבטיחים את סודיות השיחה, אולם באופן המאפשר פיקוח על תנועותיו של העצור.
והיא אכן גם אומרת מתי אפשר לעכב את הפגישה עם עורך הדין, אבל יש לשים לב למשך הזמן בו מותר למנוע מפגש שגזה:
(ד) נמצא העצור באותה עת, בעיצומם של הליכי חקירה או של פעולות אחרות הקשורות בחקירה, באופן שנוכחותו נדרשת כדי להשלימם, ועריכת הפגישה עם עורך הדין ללא דיחוי, כאמור בסעיף קטן (ג), מחייבת את הפסקתם או את דחייתם למועד אחר, והקצין הממונה בדרגת רב פקד ומעלה (להלן בסעיף זה – הקצין הממונה) סבר כי הפסקתם או דחייתם עשויה לסכן, באופן ממשי, את החקירה, רשאי הוא להורות בהחלטה מנומקת בכתב, שפגישת העצור עם עורך הדין תידחה לזמן הנדרש כדי להשלים את הפעולה, ובלבד שההפסקה לא תעלה על שעות ספורות.
(ה) סבר הקצין הממונה כי פגישת העצור עם עורך הדין עלולה לסכל או לשבש מעצרם של חשודים נוספים באותו ענין, למנוע גילוי ראיה או תפישת דבר שהושג בקשר לאותה עבירה, רשאי הוא להורות, בהחלטה מנומקת בכתב, שהפגישה תידחה לתקופה הנדרשת, ובלבד שהיא לא תעלה על 24 שעות משעת המעצר.
(ו) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי הקצין הממונה בהחלטה מנומקת בכתב להורות שלא לאפשר פגישת עצור עם עורך דין, לתקופה שלא תעלה על 48 שעות משעת המעצר, אם שוכנע שהדבר דרוש לשם שמירה על חיי אדם או לצורך סיכול פשע, או שהדבר כרוך בעבירת בטחון והתקיימה עילה מהעילות המפורטות בסעיף 35(א); אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מזכותו של עצור, שביקש זאת, שתינתן לו הזדמנות סבירה להיפגש עם עורך דין לפני שיובא לבית המשפט בענין מעצרו.
כלומר יש כאן הכרה בכך שיש חשיבות עצומה לאפשר מפגש בין העצור לבין עורך דין, ובתנאים המחמירים ביותר אפשר לדחות אותו ב-48 שעות. כל זה כמובן בטל, ברגע שאנחנו עוסקים בקודש הקודשים – עצור החשוד ב-"עבירות בטחון". אז מגיע סעיף 35 ומבהיר שלקטגוריה הזו כללים אחרים. הזכויות שאנו מעניקים לרוצחים, מאפיונרים ואנסים לא תקפות עבור אנשים כאמיר מח'ול.
(א) ביקש עצור, החשוד בעבירת בטחון, להיפגש עם עורך דין, או ביקש עורך-דין שמינהו אדם הקרוב לעצור, להיפגש עם עצור כאמור – יאפשר הממונה את הפגישה בהקדם האפשרי, אלא אם כן התקיים אחד מאלה:
(רשימה לא מעניינת)
(ג) דחיית פגישת עצור עם עורך דין לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על 10 ימים והיא תהיה מטעמים שיירשמו; הודעה על דחיית הפגישה תימסר לעצור, ולפי בקשתו תימסר הודעה על הדחייה ועל תקופת הדחייה לאדם קרוב לו שהעצור נקב בשמו.
(ד) נשיא בית המשפט המחוזי רשאי להורות שעצור לא ייפגש עם עורך דין או להאריך את התקופה האמורה בסעיף קטן (ג), אם הוגשה בקשה לכך, באישור היועץ המשפטי לממשלה, ואם התקיימה עילה מן העילות המפורטות בסעיף קטן (א); ובלבד שסך כל התקופות שבהן נמנעה הפגישה עם עורך דין לא תעלה על 21 ימים; בקשה לפי סעיף קטן זה, תידון במעמד צד אחד בלבד, ומטעם המבקש יתייצב שוטר בדרגת רב פקד ומעלה; על החלטה לפי סעיף קטן זה, רשאים הצדדים לערור לפני בית המשפט העליון שידון בענין בשופט אחד.
כמובן שהכל התבצע לפי החוק. אבל החוק מנוול ובזוי.
אני לא מתווכח על החוקיות. ברור לי שיש איזה שטיק, איזה גליק, איזה טריק שמאפשר לשב"כ ולרון לעשות את מה שהם עושים. גם מעצר מנהלי הוא חוקי. החוק הוא מנדטורי ורשע.
יוסי ,
זמנו שאלתי אותך ולא ענית מה פשר המחיקות של משפטים .האם זו צנזורה או איזשהוא נוהל שאני לא מכיר? בנוסף מה פרוש יגע"ים ?
תודה
איתן
יגע"ים – יהודים גאים ועילגים.
עניתי על זה: מחיקה של משפטים באה לתקן טעות. אבל לא מחקתי שום משפט בחודש האחרון לפחות.
מי שקורא באקספלורר רואה משפטים מחוקים.
המשפטים לא מחוקים הם מטפסים אחד על השני, זה בגלל ההגדרות של הסגנון, לא מתאים לאקספלורר.
את גורביץ צריך לקרוא בפיירפוקס
ומה המשפט שנמחק בפוסט הזה ?
הערה לPDF
בסיכום של הגברת רון בסעיף האחרון מציעה הפרקליטה לבחון את הוראות הפתיחה באש שניתנו שמה הם יכריעו את הגשת כתב האישום, בזמן שירותי הסדיר שהיה לפני 20 שנה היה מקרה בו ניתנו אחרי האירוע הוראות פתיחה באש רטרואקטיביות על מנת להמנע מהעמדה לדין, סביר שלא היה זה חריג.