החברים של ג'ורג'

מוקדם יותר השבוע חגגה הציונות הדתית את החג שהוא כולו שלה, שאף פלג אחר באוכלוסיה היהודית – ודאי לא הישראלית – לא מכיר בו, החגא הידוע כיום ירושלים. במשך עשרות שנים, טרוניה קבועה של חובשי הכיפות היתה שאף אחד אחר לא מצטרף אל החגיגות שלהם, שמתמקדות ב"ריקודגלים", קפצוצים מצד כל הקהל תוך ניפוף בדגלי ישראל.

מי שיצפה בסרטון שמופיע למטה, יקבל מושג טוב איך נראית היום הציונות הדתית, מלח הארץ בעיני עצמה. בלב האירוע הממסדי שלה, שהחל השנה בטוב הטעם שהורגלנו בו מצד חובשי הכיפות דווקא בשייח ג'ראח, השמיע האספסוף קריאות קצביות של "מוחמד מת", "נשרוף לכם את הכפר" (בעיני ישראלים, כל ישוב ערבי הוא "כפר"; אם הוא גדול מהרגיל, זה פשוט כפר גדול), "מוות לשמאלנים", ו"איטבח אל ערב". למיטב ידיעתי, המשטרה לא עצרה אף אחד, למרות שלהוציא קריאת "מוחמד מת" (שספק אם גם היא חוקית; יש בארץ חוק נגד פגיעה ברגשות דת) כל הקריאות הללו הן הסתה ברורה למדי לרצח. אבל, אחרי הכל, אנחנו מדברים על משטרת כ"ך.

אם לרוב הישראלים לא היה דחוף להצטרף אל מלח-הארץ-בעיני-עצמם וזורי המלח בעיני כולנו, לפסיכית המובילה של הפוליטיקה האמריקנית, שרה פיילין, דווקא אצה הדרך. פיילין ציינה את יום ירושלים על ידי חבישת מגן דוד גדול, ואמרה ש"היום הוא יום השנה ה-44 לאיחוד ירושלים, אנחנו רוצים לציין את זה." פיילין נחשבת ליקירת הנאו-קונים האמריקנים, והיא התגלתה על ידי אחד המובילים שבאנשיהם, וויליאם קריסטול; יש מי שמזכיר לה אירועים כאלה, ומי שמקפיד לטשטש אירועים מביכים יותר, כמו נוכחותה הדמומה של פיילין בטקס שבו הסביר כומר מ-Jews for Jesus שפיגועי התאבדות בישראל הם זעם האל על אי התנצרותם של היהודים. פיילין היא כרגע המנהיגה הבלתי מעורערת של המחנה הנוצרי-פונדמנטליסטי בארה"ב, ואם היא תכנס למרוץ הפריימריז של הרפובליקנים, יש לה סיכוי טוב לנצח בו, הרבה בזכות תמיכתם של אלה.

השותפות הלא טבעית בין הימין הישראלי ובין הימין הנוצרי האמריקני (שעד לא כל כך מזמן היה אנטישמי למדי, וכמה ממנהיגיו, כמו פאט ביוקנן, הם אנטישמים פחות או יותר מוצהרים) משכה הרבה תשומת לב והשתאות לאורך השנים. הפילושמיות של החבר'ה האלה, אפשר לומר בזהירות, היא סוג ביזארי מהרגיל של אנטישמיות: הכומר החביב על אם תרצו, שלא לומר השוגר דדי שלהם, ג'ון הייגי, נתפס בהצדקת השואה (והתפוח לא נופל רחוק מהעץ: הדובר של אם תרצו אמר בשעתו שהוא יקבל כסף גם מהיטלר), כפי שנתפס גם פט רוברטסון; ג'רי פאלוול נתפס פולט את התפיסה המיסטית המדייוואלית שהאנטיכריסטוס יהיה יהודי – תפיסה שאצל הרבה מאד פונדמנטליסטים עדיין מפעמת, ושעברה סובלימציה לתפיסה שהאנטיכריסטוס יהיה מזכ"ל האו"ם, כלומר קוסמופוליט, שם כינוי אחר ליהודי.

הפילושמיות שלהם, אחרי הכל, מתבססת על ההנחה שתוך זמן לא רב, ממש מעבר לפינה, יגיע יום הדין הגדול והנורא, שבו יצטרכו היהודים לבחור בין התנצרות, כפי שיעשה מיעוט קטן מהם, ובין השמדה. היהודים ימלאו את תפקידם בדרמה האלוהית, כך או כך, באמצעות היעלמותם. מאחר ולפי המיתולוגיה הנוצרית שהפונדמנטליסטים האמריקנים מחזיקים בה, קודם להתנצרותם יצטרכו היהודים לשוב לארץ אבותיהם, ומאחר והמושג "ארץ אבותיהם" אומר להם בדיוק מה שהוא אומר למתנחלים, נוצרה ברית-נוכלים בין שני המחנות, כשכל אחד מהם מנסה להביא את האפוקליפסה שהוא מאמין בה ומנצל את השני מתוך אמונה צינית שהלז מקדם את חורבנו-שלו.

הימין הישן, בימיהם של בגין ושמיר, הפגין חשדנות בריאה כלפי הנוצרים הציונים האלו. בימיו של נתניהו, מצד שני, כבר נוצרה ברית של ממש. נתניהו, אחרי הכל, שוחה כדג במימי המפלגה הרפובליקנית, ומחובר היטב למרכזי הכוח שלה. הוא והרפובליקנים ניזונים זה מזה: הסטירה המטאפורית שנתן לאובמה בעת ביקורו בארה"ב היתה מיועדת לא רק לחזק את מעמדו של נתניהו בימין הישראלי, אלא גם לפגוע במעמדו של אובמה בציבור האמריקני. כשצריך, נתניהו אפילו מעדיף את הימין האמריקני על הימין הישראלי: הוא חיסל בשעתו חוק נגד מיסיונריות בישראל, שקודם על ידי הסיעות הדתיות, משום שהבין שמשמעות הפעולה הזו תהיה שבר חסר תקדים עם הפונדמנטליסטים האמריקנים. כך נוצר המצב המשונה, כפי שמציין אדם קירש, שבו "מנהיג יהודי של מדינה יהודית מתיר לנוצרים לנסות להמיר את דתם של יהודים, כתמורה לתמיכה פוליטית נוצרית". גאווה יהודית, אין כמוך. (וכאן גם המקום להזכיר שהחוק הישראלי, בניגוד לשגיאה הנפוצה והלא מקרית, לא אוסר על מיסיונריות: הוא אוסר על הטפה לקטינים ללא הסכמת הוריהם, ועל נסיון להמיר את דתו של אדם תמורת טובת הנאה כלכלית כלשהי).

ב-15 השנים האחרונות, מאז בחירתו של נתניהו, נע הציבור הישראלי ימינה, וישראל הפכה ל"אומת פוקס". בעוד בארה"ב רוב הציבור – לא רק הדמוקרטים – רואה את השרלטנית מאלסקה באופן שלילי, בישראל פיילין חביבה על חלק ניכר מהציבור. שיעור התמיכה באובמה בקרב הישראלים נאמד לפני כשנה בכשישה אחוזים, בערך כמו זה שמקובל בקרב צופי פוקס. אובמה נתפס כאויבה של ישראל ושל ארה"ב עצמה; הטוקבקים הישראלים היו זועפים מהרגיל בעקבות חיסולו של בן לאדן, כשלפחות אחד מהם טוען שבן לאדן הסכים לחיסולו, משום שבכך הוא מחפה על העובדה שהמנהיג האמיתי של הג'יהאד העולמי יושב בבית הלבן. אף אחד לא בדק את זה, למיטב ידיעתי, אבל הניחוש שלי הוא ששיעור הישראלים שחושבים שאובמה הוא מוסלמי גבוה מזה של צופי פוקס; משה פייגלין – שמחזיק בתמיכה של כ-23% מחברי הליכוד – אומר את זה כמעט במפורש, ועוד באתר "ליכודניק".

ישראל הופכת יותר ימנית ויותר דתית, מתנערת בעקביות מאתוס אזרחי וכוללני – עד כמה שהגיעה אליו אי פעם – וככזו היא מתכנסת היטב לגבולות ערוץ פוקס. רשת פוקס היא הרשת של הימין האמריקני; בישראל היא כנראה מקובלת על כ-80% מהיהודים, מהאיחוד הלאומי ועד לפאתי קדימה. המשמעות של התהליכים הללו, ושל המהלכים המכוונים של נתניהו וחברים דומים כמו דני דנון – המלווה של פיילין בביקורה בישראל – הוא שישראל הופכת יותר ויותר לנחלתם של הימנים הדתיים בארה"ב. בהתחשב בכך שישראל עצמה, כאמור, הופכת יותר לאומנית ודתית, זה לא צריך להפתיע.

גם הדמיון ברטוריקה לא צריך להפתיע: הימין האמריקני תוקף את הנשיא שלו על כך שהוא לא תומך מספיק בתפיסת הייחודיות של ארה"ב, שמקבלת שם גם גוון דתי מובהק; הימין הישראלי חובט במה שנשאר מהשמאל הישראלי משום שהוא לא מקבל את התפיסה הבסיסית שלו, עליונותם האינהרנטית של יהודים, לא רק בישראל אבל בעיקר בה. רעיון זכויות היתר של היהודים, שנובע מתוך התפיסה שהם "עם נבחר", כפי שהימין האמריקני רואה את עצמו, הוא לדעתי קו השבר האמיתי בין ימין ושמאל בישראל. (מעניין, לצורך העניין, להשוות את תפיסת העולם של שון האניטי מפוקס ניוז, שמקבל את העליונות האמריקנית כערך דתי ואת הצבא האמריקני כסמל של הערך הזה, מול זו של כנסיית Westboro, פונדמנטליסטים קיצוניים שמבחינתם דבר האל חשוב משמעותית יותר מארה"ב והצבא שלה, שמפגינה מול הלוויות של חיילים בשל המדיניות הצבאית שלתפיסתם מתירה ומקדמת הומוסקסואליות; מעניין באותה המידה לעקוב אחרי עלייתה של הכנסיה המורמונית, כמו גם הלגיטימיזציה שלה, משום שבין שאר אמונות ההבל שלה היא רואה בארה"ב את הארץ המובטחת ומאמינה שישוע חזר לאמריקה לאחר צליבתו. אבל זה חורג מתחומי הפוסט).

ליברל אמריקני שאל אותי לאחרונה בהיסוס האם ישראל לא הופכת למקבילה של סרביה בימי מלחמת האזרחים. זה דימוי ששב וחוזר בדיון הליברלי האמריקני על ישראל. נקודות ההקבלה, יש לציין בחוסר רצון, רבות יותר מדי. צריך להזכיר גם שהסרבים הפגינו במהלך המלחמה אהדת ישראל ניכרת, בין השאר מתוך התפיסה ש"אתם יודעים מה זה מוסלמים"; שפוליטיקאים ואנשי ציבור הביעו באותה תקופה תמיכה ניכרת בסרביה דווקא; ששר החוץ שרון, בימיו של נתניהו כראש ממשלה, הביע דאגה עמוקה מפעולת נאט"ו בקוסובו, משום שהוא ראה בה תקדים מסוכן לעתידה של ישראל; שהתעמולה הציונית מזכירה שוב ושוב את האוגדה שהקים חאג' אמין אל חוסייני בבוסניה, שנלחמה לצד הנאצים; ואת הלגיטימציה שמעניקים הישראלים לטיהור האתני של 1948, שהגיעה לשיאה בחוברת האחרונה של אם תרצו בנוסח של "זה לא קרה ועל כל פנים זה הגיע להם". אם ישראל תתפס בחברה הליברלית האמריקנית כמקבילה של סרביה של מילושביץ' ומלאדיץ', נתמכת על ידי מקדמי מלחמת התרבויות בימין האמריקני, מצבה של ישראל יהיה חמור מאד.

אין זהות מלאה בין אומת פוקס ובין הימין האמריקני, כמובן. הימין האמריקני עצמו מפולג בנושאים שונים. הניאו-קונס, למשל, התפלגו בסוגיית המהפכה בעולם הערבי: חלקם הוכיחו עצמם אנשי אמת ותמכו במהפכות הללו, אחרי שנים שבהן דיברו על הצורך בהן; אחרים הוכיחו שהם זאב בדמות כבש, תומכי ישראל במסווה של מקדמי חופש בעולם הערבי. אבל אם ישראל תמשיך לאלץ את האמריקנים לבחור בינה ובין דמוקרטיזציה של העולם הערבי, התוצאה הצפויה תהיה, ותוך זמן לא רב, התנערות שקטה של ארה"ב מישראל. נתניהו כבר הצליח לעצבן חלק ניכר מהציבור המעורה-פוליטית שם, והשאלה "מה עשית עבורי לאחרונה" היא שאלה קבועה שם. האמירה הקרה של הלורד פלמרסטון, שלאנגליה "אין בעלי ברית נצחיים, ואין לה אויבים נצחיים; האינטרסים שלנו הם תמידיים ונצחיים, ועלינו לשמור עליהם" משותפת לשרי חוץ ברחבי העולם. ישראל העמידה לעצמה, בהתנהלותה היהירה, מספר קטן של אויבים ומספר גדול להפליא של מתעבים; ושיורה תלוי במעצמה אחת. אם מחצית ממנה תשתכנע שישראל היא לא רק נטל, אלא גם תועבה מוסרית, תתקצר מאד הדרך אל חזונו של חלק אחר בה – זה שסבור שחורבנה של ישראל יביא את ימות המשיח. זה שבנימין נתניהו והימין הישראלי נתלו בו, זה שאיננו מניח לישראל להקיא את טרפה, ולצאת מהמיתולוגיה אל ההיסטוריה.

בפוקס ניוז יערכו לנו הלוויה נהדרת, אין ספק. ואחר כך הם יחכו בסבלנות להגעת המשיח, שכרגיל לא יטלפן, אפילו לא ישלח SMS. לנו זה כבר לא ישנה.

ועוד דבר אחד: בפעם הבאה שיאמרו לכם שהחכמה היהודית עמוקה מני חקר, שהרבנים הם גאונים שצופים בעולמות אחרים ושומעים את השיחות שמאחורי כס הכבוד, הפנו אותם לקישור הזה. אין מילים.

(יוסי גורביץ)

היי ליברמן: תמיד היה חשד שהמתקפה של צאר החוץ (*) על ארגוני זכויות האדם, והשבוע גם על "הארץ", לא נובעת רק מהסטאליניזם שינק במולדתו. מדובר, אחרי הכל, באחד האנשים שיודעים ללכת מעדנות על הקו שבין הפלילי והחוקי כבר הרבה מאד שנים. מדובר במי שהצליח להחדיר חפרפרת לתוך יחידות החקירה של המשטרה, להביא להדחתו של ראש אגף החקירות, לשתול שגריר שיפתח עבורו מעטפות של המשטרה, שהצליח להעביר מיליונים לחשבון הבנק של בתו הצעירה בשל "יעוץ", מי שכבר בפרשת בראון-חברון למד להפגש בחניונים תת קרקעיים, כדי להמנע מהאזנות סתר; מדובר בחברם הטוב של גרגורי לרנר, מיכאל צ'רנוי ומרטין שלאף.

היום הסביר לנו ליברמן מה עומד בעצם מאחורי כל גל ההתקפות שלו על ארגוני זכויות האדם. בראיון לשמעון שיפר במוסף לשבת, טען ליברמן שכל מסע השיסוי הזה בכלל מנוגד לאינטרסים שלו, בגלל ש"לשמאל יש קשרים בפרקליטות", ושהוא מודע לכך ש"הוא עלול לשלם מחיר" על דבריו.

הבוקר פרסם "ישראל היום" ידיעה כי ההחלטה האם להעמיד את ליברמן – שאיטיות קבלת ההחלטה בעניינו היא שערוריה בפני עצמה, עינוי דין חסר תקדים – תתקבל בעוד כשבועיים. נו. שמענו כבר על מועדי ההחלטה הזו, שנדחתה שוב ושוב. אבל אם אכן תתקבל החלטה כזו, צריך לתהות אם ליברמן – שמינה את שר המשפטים ואת השר לבטחון פנים – אינו מודע לכך, ואם הראיון שלו עם שיפר לא יהיה יריית הפתיחה של קמפיין הבחירות שלו. ליברמן יחזיר אותנו למערכת הבחירות של 1999, שבה הבעיר אריה דרעי את הארץ בשל הרשעתו, ויטען שהנה, השמאל צד אותו. הוא לא יוכל להיות שר, אבל בניגוד לדרעי לא יתפטר וימשיך את תיאטרון הבובות שבו הוא מפעיל את הסיעה שלו. בקיצור, ההסתה שראינו עד היום היא כלום לעומת מה שנראה עוד חודש.

נו, זה היה צפוי: אחד הז'אנרים הפופולריים של תקשורת, שכמעט ואיננו מוכר לציבור החילוני בישראל, הוא זה של עלוני בתי הכנסת: יש די הרבה מאלה, והם מחולקים כחומר קריאה בערב שבת. לכל פלג כמעט יש מהדורה משלו. הרמה נמוכה למדי, אבל זה מה יש: כמה אפשר להתייבש עוד פעם מול "לכה דודי"?

אחד המצליחים שבהם הוא "מעייני הישועה", שהפך מסתם עלון למשהו מושקע הרבה יותר, 16 עמודים לעומת הארבעה המקובלים. הוא מופעל על ידי תנועת "מעייני הישועה", שמרדכי אליהו היה אחד ממייסדיה, וכעת כותב בה לעיתים קרובות שמואל אליהו, בנו. גם שלמה אבינר, שהולך ומתחרפן לנגד עינינו, הוא אחד הכותבים הקבועים בו. בקיצור, מעמודי התווך של התקשורת האמונית.

בגליון ×”-117 של "מעייני הישועה", שיצא לאור לפני כשלושה שבועות – ×™×—' בטבת – יש (זהירות, PDF) מאמר מערכת בלתי חתום, שמוחה כנגד הרבנים שיצאו כנגד "מכתב הרבנים", רמז גס ליובל שרלו. המאמר מקונן על האפשרות ש"שמא תיעשה התורה אחד בפה ואחד בלב, שמא תונח התורה בקרן זווית דתית, פרטית, קטנה ולא תנחה את חיינו הציבוריים, הכלליים, הלאומיים […] נכון, יש גם כאלה, פקידים, שלא רוצים להפריע, שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' […] ושבקיצור הפוליטיקלי קורקט הוא לחם חוקם […] מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו." ההדגשה שלי.

כלומר, כלי תקשורת חרד"לי מרכזי מכריז, לכל מי שרוצה לשמוע, שבבוא העת יהיו פה גם יהיו "מחנות השמדה לעמלקים" – שזה, לצורך העניין, בהחלט גם יכול לכלול יהודים שמתנגדים לתכנית האלוהית – ושמאחורי כל התירוצים שאנחנו רגילים לשמוע מחובשי כיפה על ה"עמלק הפנימי" שצריך להכריע במלחמה ביצר הרע, יש ציבור לא קטן בכלל שחושב שיש אנשים כאלה, שאפשר לזהות אותם, שצריך להשמיד אותם ושמי שלא ישתתף במאמץ הזה ראוי לגנאי.

כמובן, יש כאן אינטרקאציה עם הנאצים: ספק אם בלעדי הימלר, היידריך, גלובוצניק והשאר היו הרבנים מגיעים לרעיון המודרני של מחנות השמדה. בלעדיו, הם היו נאלצים להסתפק בטיהור האתני הבלתי מאורגן יחסית שביצע שאול – כמובן, בלי לעשות טעויות כמו גילוי חמלה. אבל מסתבר ש-60 שנה ויותר אחרי שישראל לימדה את העולם ש"לעולם לא שוב", יש רבנים – ממומנים בכספי ציבור – שחושבים שבהחלט הגיע הזמן לעוד סיבוב, רק שהפעם הוא אמור להתבצע על ידיהם. וכמו הרוצחים בשחור וכסף, הם מתהדרים בכך שבניגוד לרכרוכים למיניהם, להם לא תהיה בעיה לנפץ עוללים אל סלע, והם יהיו קשוחים מספיק "לראות מאה, או חמש מאות, או אלף גופות זו בצד זו".

לא שזה היה מפתיע במיוחד. היהדות האורתודוקסית תמיד היתה פרוטו-נאצית. עכשיו, פשוט, הם הפסיקו להתחבא: הם חושבים שזמנם מגיע. ובהחלט יתכן שהם צודקים.

שובו של המשיח מפח: לפני כעשור, התראיין אפי איתם אצל ארי שביט, ותלה את עצמו. הוא הצהיר שם שהוא מיועד להיות המשיח. הקריירה של פושע המלחמה הזה, שחמק בקושי ממשפטי גבעתי, התדרדרה מאז, הוא נפלט מהכנסת והפך לאחד ממקדמיו של שמואל אליהו.

האחרון עסוק מאד בטיפוח תדמיתו של אביו, מרדכי, שהתפגר לפני כמה חודשים, ובקשירת כמה שיותר ניסים לשמו. השבוע סיפק איתם עוד נס, שכל ועדת קנוניזציה של הוואתיקן היתה פוסלת על הסף.

מעשה שהיה כך ×”×™×”. איתם, בעוונותיו של צה"ל, שימש כמפקד עוצבת הגליל בשלב מסוים. אחד הדברים הראשונים שעשה, מתוקף היותו מוכה יהוה, ×”×™×” להקים "סיירת תפילה", שבראשה העמיד את מרדכי אליהו. יום אחד קרה מקרה עצוב, בר כוכבא נפל בשבי והושם בכל… אה, סליחה, כוח בפיקודו של איתם נקלע לשדה מוקשים מוסווה (!), ולא סתם שדה מוקשים, אלא ×›×–×” שמופעל באמצעות קרני לייזר (!!).

איתם עשה את הדבר ההגיוני שעושה מסומם יהוה במצב כזה: הוא התקשר למרדכי אליהו והורה לו להתפלל, ואז, אומר איתם, "תוך כדי שהרבנים התפללו אמר לי הרב מרדכי אליהו לתת פקודה לכוח לצאת עכשיו משדה המוקשים. אמרתי לרב אבל הרי כך המוקשים יכולים להיות מופעלים. הרב חזר על דבריו ואמר לי להורות לכוח לצאת וכך עשיתי. הורתי לכוח לצאת משדה המוקשים. בינתיים בקשר אני שומע את מפקד הגזרה של החיזבאללה מתלונן ואומר כי הוא לא מצליח להפעיל את המוקשים וזה למרות שהוא לכד במרכזם כוח של צה"ל. מפקד החיזבאללה התלונן על כך כל הזמן ובינתיים הכוח שלי יוצא החוצה. ברגע שהמפקד הודיע לי על יציאה מלאה משדה המוקשים אמרתי לרב מרדכי אליהו שאפשר להפסיק להתפלל ואז כשסיירת הרבנים הפסיקה להתפלל כל המוקשים בשדה התפוצצו". ממש ביאתה השניה של מאמא רחל.

זו הפעם הראשונה שאני שומע על שדה מוקשים מופעל לייזר, ודאי של החיזבאללה, ודאי בשנים 1997-1999. אבל עכשיו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אפי איתם הוא שקרן שמוליך שולל אנשים צעירים, ונותן להם דוגמא שלילית, במיוחד לאלה מהם שיהיו קצינים – או שמשהו מעין זה אכן אירע, ואיתם חיכה עם פקודה מבצעית עד שהמכשף הבכיר שלו יעץ לו. אם זה אכן מה שקרה, פשיטת דרגותיו של איתם מעליו היא המינימום ההכרחי.

ותפתח האתון את פיה: שרה פיילין מצאה את עצמה השבוע במצבו של בנימין נתניהו אחרי רצח רבין, רק עם רמת הסתה גבוהה יותר: היא אשכרה ציירה כוונת סביב המחוז של חברת הקונגרס שנורתה לפני שבוע, וזו אפילו התלוננה על כך בשעתו.

אחרי כמה ימים של הלם ונוהל תרנגולת ערופה במטה פיילין, היא נשאה נאום זועף – ובהיותה בורה מוחלטת, עלתה על מוקש. את הטענות נגדה בתקשורת היא כינתה "עלילת דם". אופס! איש לא הזהיר אותה שהיא משתמשת במונח ששמור למתקרבנים יהודים בלבד! כתוצאה מכך, הממסד היהודי נתן לה בראש. אפילו אייב פוקסמן, תמיד רחום וחנון כלפי רפובליקנים, לא מצא מנוס אלא להכנס בה קלות.

אמור מעתה, השתתפות בטקס שבו כומר מגדיר את פיגועי ההתאבדות כנגד ישראלים כזעם האל על אי-התנצרותם, עובר; פגיעה במונופול היהודי על קורבנות, לא כל כך. אם שרה פיילין לא הבינה את זה, היא בהחלט לא מתאימה לחיים הפוליטיים.

(*) כל הזכויות שמורות לנמרוד אבישר

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים, או ליתר דיוק אחרי הפוסט על "אם תרצו", התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': תוך כניעה משפילה לצייטגייסט, מופיע מעתה בסוף הפוסט בר שמאפשר לכם לשלוח את הפוסט לטרשת החברתית החביבה עליכם. נהניתם – ספרו לחבריכם; לא נהניתם, תמיד יש תגובות.

(יוסי גורביץ)