החברים של ג'ורג'

פייסבוק יצאה להנפקה ציבורית ראשונה לפני כשלושה שבועות, בהערכת שווי מופרכת של כ-104 מיליארדי דולרים. מחיר המניה הראשוני היה 38 דולרים למניה, אבל הוא קרס במהירות מפתיעה. תוך זמן לא רב התברר מדוע: הבנקים הגדולים שקידמו את ההנפקה ידעו שהכנסותיה של פייסבוק טובות פחות מכפי שהיא טוענת. הם ידעו כי בכירים בפייסבוק רמזו להם על כך. הבנקים דיווחו על כך, בשיחות סגורות, ללקוחות המועדפים שלהם, והם לא נפלו בפח. יומיים לפני ההנפקה, משקיעים גדולים הכפילו את מספר מניות פייסבוק שבכוונתם למכור. במהלך מוזר עוד יותר, פחות משלושה ימים לפני ההנפקה, פייסבוק עצמה העלתה בשיעור של 25% את מספר המניות שהיא מתכוונת להנפיק – זאת לאחר שנטען שבהתחשב בקניות של הגופים הגדולים, משקיעים קטנים לא יוכלו לקנות את המניה. על פניו, פייסבוק עשתה כאן תרגיל מכוער במיוחד: הוסיפה עוד מניות כדי למשוך את הלקוחות הקטנים, תוך שהיא מקפידה לאותת למקורביה למכור, למכור, למכור. אחד הדירקטורים של פייסבוק, פטר תיל, מכר כ-50% ממניות פייסבוק שלו; גולדמן סאקס מכרה 50%; DST, משקיעה מוקדמת, מכרה כ-40%.

בפייסבוק טוענים עכשיו שההחלטה להגדיל את מספר המניות למכירה שלושה ימים לפני ההנפקה התבצעה ללא ידיעת המנכ"ל מארק צוקרברג או המספר שתיים שלו, שריל סנדברג. הם מנסים להפיל את התיק על סמנכ"ל הכספים, דיוויד אברסמן. אם אתם קונים את זה, יש לי גשר למכור לכם. החקירות כבר החלו, והוגשו התביעות. לא הייתי בונה על יותר מדי. כל הסיפור, כתבתי, היה נדחה על ידי מפיק סרטים קומוניסטי כפשטני מדי, מרקסיזם גס מדי. אבל הוא אמיתי.

[]

בתחילת השנה, מונה סקוט תומפסון למנכ"ל יאהו. כל החברות הכושלות אומללות בדרכן שלהן, וליאהו יש היסטוריה מעונה במיוחד שלא נכנס אליה. תומפסון נכנס ברעש לתפקידו, פיטר כ-2,000 עובדים – ריטואל כניסה שגרתי בקרב מנכ"לי יאהו – ונכנס לסכסוך משפטי מיותר לגמרי עם פייסבוק, שיורשו כעת מנסה לפתור. לפני כשלושה שבועות, התחוור שתומפסון שיקר ברזומה שלו וטען שיש לו תואר במדעי המחשב שאין לו.

תומפסון המשיך להסתבך. הוא טען שזו לא אשמתו, כי הוא פשוט לא קרא את הרזומה שחברת ההשמה שלו הכינה עבורו. הוא גם לא ראה, לדבריו, את קורות החיים שפורסמו באתר החברה בהסתמך על הרזומה הזה. כשנשאל מדוע לא תיקן עיתונאית שציינה את הפרט השקרי הזה בראיון, הוא השיב שזה לא מנומס לקטוע מראיינת. כשהדירקטוריון של יאהו התכנס כדי לדון בנושא, תומפסון הודיע לאחד החברים שהוא סובל מסרטן, ושלאחרונה עבר ניתוח כדי לטפל בו, אשר על כן הוא רוצה להפסיק את תפקידו. זה הפתיע את חברי הדירקטוריון, כי להם הוא סיפר שמדובר בניתוח פשוט, לא מסובך ולא חשוב.

אז, בתמורה לכל שירותו המצוין, הם שלחו אותו הביתה עם שבעה מיליוני דולרים.

[]

אילן בן דב, טייקון אביון, קנה לפני שלוש שנים את פרטנר באמצעות הלוואות ענק. בן דב לא מסוגל להחזיר את החובות שלו, אז הוא מעדיף לגלגל אותם על הציבור. השבוע הוא ניסה להגיע לעסקה מסובכת להחריד, שהקו התחתון שלה הוא שהוא יוותר על השליטה בפרטנר לטייקון אחר, לי קא שינג, תוך שהוא מקבל כל מיני בונוסים אבל בעלי אגרות החוב של סקיילקס – חברת העל של פרטנר – יאבדו בין 15% ל-30% מערך אגרות החוב שלהם. לשם שינוי, משרד האוצר מתחיל להתנער.

עכשיו, כפי שאומרת יפה הקריקטורה הזו, בן דב לא מפסיד כלום. מי שיפסיד יהיה הציבור. אגרות החוב של החברות השונות של בן דב נכללות בחבילות של פנסיות. התספורת של בן דב תבוא על חשבונכם. הזכויות לרעיון הזה, אגב, שמורות לבנימין נתניהו, שחשב שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרן פנסיה הוא שהיא תהמר בבורסה. שם, כפי שמעיד המקרה של פייסבוק, כל המידע נגיש לכולם והשקיפות היא הכלל; שם, כפי שמעיד המקרה של תומפסון, יעילות מקבלת את שכרה הראוי.

אשר לבן דב, לא צריך לדאוג לו. בשנת 2010 הוא חילק 1.22 מיליארדים מתוך 1.2 הרווחים של פרטנר כדיבידנד לבעלי המניות. כלומר, לעצמו. בסך הכל, על פי תביעה שהגיש משקיע נגד בן דב, גייסה פרטנר חוב של 2.2 מיליארדים ופיזרה דיבידנדים בשווי 3.5 מיליארדים. בן דב טען בתגובה שחברה לא חייבת להשתמש בכסף שלה כדי להחזיר חובות ושהיא יכולה לתת דיבידנדים גם כשהיא עמוק בבוץ. בהחלט יכול להיות שהחוק איתו.

חלוקת הדיבידנדים של בן דב לוותה, כמקובל, בפיטורי עובדים. גם תומפסון שלח הביתה 2,000 עובדים לפני שחגר את מצנח הזהב.

[]

הביטו-נא בטבלה הזו. לא, היא לא ערוכה טוב. התעלמו מהגרף, שימו לב למספרים: מס החברות בישראל בשנת 2003 עמד על 36%. שר האוצר נתניהו גילח ממנו שליש: ב-2011, הוא עמד על 24%. נתניהו אמר שלשום שאסור למסות את המעסיקים "יותר מדי." במקביל, הוא מתכוון להעלות את המע"מ ל-17%.

מס החברות בארה"ב, אגב, דיקטטורה קומוניסטית ידועה, עומד על 39.2%. יש שם גם מס ירושה ניכר. בישראל אין. העדר מס הירושה הזה הוא, למשל, מה שהביא לפה את תד אריסון, שהוריש לנו את שרי אריסון, שאחרי רווחים של מיליארד פיטרה 900 עובדים כ"התייעלות." זכרו את זה כשיגידו לכם שאם נעלה עליהם את המסים, האוליגרכים יברחו. לאן יברחו? לארה"ב? איך יברחו? תשובה ישאיר את החברות שלו מאחור? אריסון תוותר על הבנק?

[]

ואלה רק דוגמאות מהחודש האחרון. אם מישהו חושב שהקפיטליזם עובד לרווחת כולם, שמגרש המשחקים שווה, שיש לך סיכוי הוגן להצליח, שמה שהשוק צריך הוא פחות רגולציה, שהשוק מסוגל לאזן את עצמו, שהממשלה צריכה לזוז הצידה, שלנתניהו אכפת מהציבור שאיננו מבני המאיון העליון, או בקצרה שהאנשים הבזויים ביותר, מהסיבות הבזויות ביותר, איכשהו יפעלו לטובת הכלל – שיחשוב על ×–×” שוב.

ועוד דבר אחד: מיכאל בן ארי נאם לאחרונה באוניברסיטת תל אביב. רוב מה שהוא אמר לא ראוי לציטוט. שווה, עם זאת, להתייחס לדקה 3:29. בן ארי אומר שם "פה זה לא שכונת התקווה. פה זה לא עמך, פה זה אנשים אינטליגנטיים." אני מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה נתפס כך דמגוג, כשהוא לועג לאנשים שהוא מסית.

הערה מנהלתית: אתמול (ד') יצאה מהדורת קינדל של אסופת מאמרים, Israeli Dissidents, שהיה לי הכבוד להמנות בין כותביה. הספר מכיל מאמרים של שלום בוגוסלבסקי, הילה בניוביץ', רחביה ברמן (שגם ערך), ליסה גולדמן, נעמה כרמי, עידן לנדו, ליהי רוטשילד, נועם רותם ונועם שיזף. אפשר לרכוש אותו כאן, במחיר שווה לכל נפש. מי שאין ברשותו מכשיר קינדל (אני ממליץ מאד, אם אתם קוראים הרבה אנגלית), יכול לקרוא את הספר באמצעות אפליקציות קינדל למכשירי אנדרואיד ולמחשבי PC.

(יוסי גורביץ)