למה בונים הישראלים מכשול גבול מול עזה, שכמוהו אין בשום מקום בעולם?

“בסך הכל,” מדווח הכתב הצבאי אלכס פישמן בהתפעמות במוסף השבת של ידיעות אחרונות, בכתבה שכותרתה “רובוטים במקום רב”טים”, “השקיעה מדינת ישראל באדמה סביב עזה יותר משני מיליוני קוב בטון – כמות המאפשרת בניית כביש בטון להולכי רגל מתל אביב עד אתונה. נעשה שימוש בכ-120 אלף טונות של ברזל – כמות שיכולה לשמש לבניה של 12 מגדלי אייפל. מכשול כזה לא קיים בשום מקום בעולם, אפילו לא בגבול בין שתי הקוריאות.” עלות המכשול – הרשמית, חשוב לציין; אף אחד לא יופתע אם עלותו תחרוג מהתקציב – היא 3.5 מיליארדי שקלים.

כלי רכב רובוטיים, מלווים כל אחד במל”ט; 1,200 תרנים שתפקידם לתצפת לתוך הרצועה; עמדות צלפים מבוטנות, למקרה שבכל זאת יוחלט להרוג את העזתים הלא חמושים אישית ולא על ידי רובוט; לא פחות משלושה שטחי הרג בין הרצועה ובין הגבול; ועוד ועוד. כל זה, מדווחים לנו בהתרגשות מטעם מחלקת היח”צ של צה”ל, יהיה מוכן ממש בקיץ, וכשהבניה תושלם, יוסר הסיוט הגדול: אף עזתי לא יוכל יותר לחדור למדינת ישראל.

מספרם של העזתים שניסה לחדור לישראל בשנים האחרונות לא ברור, אך יש כמה מהם מדי חודש. כמעט בלי יוצא מן הכלל, הם מסגירים את עצמם לצה”ל ברגע שהם עוברים את הקו. הם מעדיפים את הכלא הישראלי הסגור על הגטו שממנו הם נמלטו. מי יודע, אולי יצליחו, אחרי שירצו את עונשם, להתמקח עם סוהריהם-לחיים ואלה יתרצו לאפשר להם לעבור לגדה ולא לרצועה. אולי אפילו יצליחו לקבל מקלט מדיני במקום אחר. לא סביר, אבל יכול לקרות. בסופו של דבר, הם בורחים מאזור אסון מתמשך, שלרוב מוחלט מהאוכלוסיה הקטינה בו אין גישה למים נקיים, אין עבודה, אין עתיד. אזור אסון מעשי ידי אדם, חשוב לציין: ידי ישראל, אם לדייק.

שיעור חוצי הגדר העזתים שהרגו או פצעו ישראלי בחמש השנים האחרונות: אפס.

עכשיו, כמה מספרים. בצד הצפוני של מכשולי הגבול בקוריאה ניצב צבא צפון קוריאה, עם כ-950,000 חיילים סדירים ו-7.6 מיליוני חיילי מילואים; הוא הצבא הרביעי בגודלו בעולם. הוא מצויד בבכ-4,300 טנקים, יותר מ-8,000 קני ארטילריה, וכ-5,500 משגרי רקטות. בצד השני של חומת עזה ניצבים גדודי עז א-דין אל קסאם, שהסד”כ שלהם נאמד בכ-15,000 עד 20,000 איש, כאחוז או פחות מאוכלוסיית הרצועה. מספר הטנקים שעומד לרשות חמאס הוא אפס, כמו גם מספר קני הארטילריה. בעימות הצבאי המלא האחרון עם צה”ל, בטבח צוק איתן (צה”ל העדיף לקרוא לזה מבצע) צה”ל לא נתקל ולו בכיתה של אנשי חמאס, שלא לדבר על מחלקה. ולא, חומת ברלין החדשה לא תחסום בשום צורה ירי רקטות או מרגמות. זה מצוין במפורש בכתבה.

אז למה בעצם בנינו אותה?

יש כמה סיבות לכך. אחת מהן היא כנראה הרצון להמנע מצילומים כמו אלה של הטבח שביצענו על הגדר במארס 2018 והלאה. הוא הצטלם נורא. עכשיו יש לנו את היכולת להרוג עזתים מרחוק, בלי צלפים. מספר המל”טים ברצועה, שגם כך ממררים את חיי העזתים, יגדל שבעתיים. אפשר יהיה להרוג אותם הרבה לפני שיגיעו לגדר. אף אחד פה הרי לא ישים לב.

השניה, בוודאות קרובה, היא השחיתות השגרתית של מערכת הבטחון. היכולת שלה לקחת כסף ציבורי ולפזר אותו למקורביה, בלי שום תועלת ציבורית, היא מן המפורסמות. סביר להניח שמאחורי החברות שקיבלו מאות מיליונים עומדים כמה קצינים בדימוס. השחיתות היומיומית הזו היא חלק מהתמונה מאז שצה”ל התחיל לקבל כסף גדול באמת, אחרי מלחמת ששת הימים. המבוגרים שבינינו עשויים לזכור את קבלני העפר הידועים לשמצה של מוצבי התעלה. כל המל”טים והתרנים והעמדות המבוטנות והרובוטים האלה עולים כסף, ולצה”ל אף פעם לא היה אכפת אם יש קשר כלשהו בין ההוצאה ובין התוצאה. זה לא שזה הכסף של אבא שלו או משהו. הכנסת מעולם לא היתה טובה בפיקוח על התקציב הצבאי, ובשנתיים האחרונות ממילא לא היתה כנסת, או תקציב.

אז כן, שחיתות צבאית שגרתית היא חלק מרכזי בסיפור. אבל יש חלק נוסף וכנראה מכריע: הפחד הקמאי של הישראלים מפני העזתים. היחס הישראלי לעזתים שונה מהותית מהיחס שלהם לפלסטינים יושבי הגדה. יש לכך הסבר לא מסובך: העזתים הם ה-unheimlich שלנו, הזר-הקרוב-מדי. הם מזכירים את החטא הקדמון: הנכבה.

משה דיין ניסח את זה היטב, בהספד שלו לרועי רוטברג, באפריל 1956: “אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.” ב-1956 עוד אפשר היה לומר את זה: שאנחנו חיים על אדמה שדודה של עם אחר.

ומאחר והעזתים, צאצאי פליטים ברובם, מזכירים לישראלים בעצם קיומם איך קמה ישראל, את מה שהישראלים רוצים כל כך לשכוח, הישראלים מתעללים בהם בחימה שפוכה. “הלוואי שעזה תטבע בים”, אמר יצחק רבין בתחילת שנות ה-90. כמו תמיד, הישראלים רצו את אדמת עזה בלי תושביה: במשך 35 שנים הוקמו התנחלויות חסרות כל סיכוי ברצועה, והן פונו רק כאשר הישראלים שילמו בדם על הנסיון הנואל להגן עליהן.

עזה מזכירה לישראלים, כאשר אין להם ברירה אלא להתבונן במציאות, שפתרון שתי המדינות הוא אשליה; שהסכסוך הוא לא על 1967, אלא על 1948: למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. מה שהקפיא את דמם של הישראלים ב-2018 לא היה עצם המראה של הצעירים הנואשים שמטיחים את גופם בגדר, אלא השם שנתנו לכך: צעדת השיבה.

אז הנה, קחו לכם כמה מיליארדים ובנו מחסום כבד יותר מזה שבין הקוריאות. בנו תרנים ומחסומים ועמדות מבוטנות, הציבו רובוטים, צלפים, מל”טים, והקימו חומות שיסתירו את עזה מהישובים שנבנו על האדמה והכפרים שבהם ישבו אבותיהם של העזתים. העלימו אותה מעינינו. אנחנו לא רוצים לראות מה עשינו – ועל אחת כמה וכמה לא לחשוב על האפשרות שהעזתים יצאו מהגטו שבנינו להם.

חג חירות נעים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מדוע הישראלים מאלצים את עצמם לאדישות מול הטבח ברצועת עזה

חמושי צה”ל טבחו אתמול בעוד 60 עזתים (נכון לשעה זו; המספרים עדיין מתעדכנים), ורוב הציבור בישראל עסוק בהדחקה של המידע. מספר הפצועים עבר את ה-2,000, ובעולם עירני יותר הטבח ברצועת עזה בחודש וחצי האחרונים היה נמדד בהשוואה למספר ההרוגים שניסו לחצות את חומת ברלין (כ-130), או למספר ההרוגים בצ’כוסלובקיה אחרי הפלישה של הצבא האדום ב-1968 (137) – שני אירועים שנחשבו לשיאי רודנות בעידן המודרני. התקשורת הישראלית מדווחת בתמהון מסוים על הערלים הזרים שמתעקשים להתייחס לאירוע כטבח.

לא ברור שהמצב לא הולך להחמיר: חבר הכנסת אבי דיכטר, איש שיודע משהו על רצח פלסטינים, השתחץ אתמול (ב’) שלצה”ל יש “די כדורים לכולם.” לוגיסטית דיכטר כנראה ודאי צודק: ברצועה יש רק 1.8 מיליוני פלסטינים ואין ספק שלצה”ל יש יותר תחמושת מהנדרש.

שישה ארגוני זכויות אדם, שעתרו לפני חודש לבג”ץ בדרישה לאסור על צה”ל להפעיל ירי קטלני כלפי מפגינים – יש דין, עדאלה, האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט, גישה ואל ומזאן – הגישו היום בקשה דחופה למתן צו על תנאי בעתירה. הסיכוי שזה יקרה נמוך, למרות שעל פניו נראה שהמדינה שיקרה לבג”ץ כהרגלה והטעתה אותו ביחס לעמדתו של הצלב האדום; אחרי הכל, אנחנו מדברים על בית המשפט שנדרש לחמש שנים בימי האינתיפאדה השניה כדי להכריע בשאלה הפשוטה מאד האם מותר לצבא לעשות שימוש במגן אנושי (לא).

אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו ממנו ישאב בג”ץ בימי הרעה את העוז שלא להכריע, לך אל הנכבה. לך אל שדותיה השרופים וכפריה המוחרבים. הנפש הקולקטיבית ששה אל הרג העזתים, דווקא ככל שהם מהווים פחות סכנה, דווקא כאשר העפיפונים שלהם מתחרים באף-35 וכשהאבן מתמודדת ב-300 מטרים עם רובה צלפים; אנחנו הורגים בהם בשמחה פרטית (סרטון הצלף ההוא) ואדישות פומבית בדיוק כאשר הם לא מציגים אפילו את הסכנה הפחותה של רקטות עלובות.

למה? זה לא מצריך יותר מדי חפירה. “הלוואי שעזה תטבע בים,” אמר הקדוש המעונה של השמאל הציוני, יצחק רבין, האיש ששנים קודם לכן הורה לחיילים “לשבור להם את הידיים והרגליים.” עזה היא ה-unheimlich, הזר המודחק שקיים בעצם הבית עצמו. היא מאוכלסת בפליטים וצאצאי פליטים. היא מאוכלסת באנשים שחייהם הוחרבו כדי שישראל תוכל לחיות, בפליטי 1948 וגם בפליטי מג’דל של 1950, מג’דל שהיום נקראת אשקלון.

ולא ידענו מה לעשות בהם. הם היו תזכורת למה שהיתה פלסטין. אז טבחנו בהם. טבחנו בהם במהלך הכיבוש של 1956. כשכבשנו את הרצועה שוב, ב-1967, ראש הממשלה אשכול השתעשע ברעיון להקטין את מנת המים של העזתים, עד שיעזבו; התגלמות מוקדמת של סופר הקלוריות עמוס גלעד. יחידת רימון הרצחנית של אריאל שרון ומאיר דגן ביצעה פעולות טרור נגד טרור בשנות השבעים. הרגנו בהם בהמוניהם בשנות השמונים; די היה בחבישת צעיף על הראש כדי שחמושי צה”ל יירו בו.

עזה מעולם לא היתה שטח קדוש ליהודים; היהודי החשוב ביותר שיצא משם היה כנראה נתן העזתי, נביא השקר של שבתאי צבי. ואף על פי כן, היא היתה קרקע לאלימות האיומה ביותר של המדינה היהודית, אלימות שלא הופגנה בגדה המערבית, אף שזו מיועדת לסיפוח. עזה היא ההפרכה הבוטה ביותר, בעצם קיומה, של השקר הציוני של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ”; לשם דחקנו את יושבי הארץ המקוריים. ושם אנחנו ממשיכים לוודא שלא תהיה להם שום אפשרות להשתקם. אנחנו מטילים עליהם מצור שמיועד לכלוא אותם בעוני קבוע, אנחנו לא מאפשרים לצאת, אנחנו לא מאפשרים להם לעבוד, אנחנו לא מאפשרים להם לייצא, אנחנו לא מאפשרים להם לייבא.

נהוג, בתקשורת היהודית, לדבר על “הגבול עם עזה”; איזה קשקוש. גבול הוא בין מדינות ריבוניות. כשהעזתים מגיעים לגדר, הם לא מגיעים אליה כתושבי מחוז ריבוני. הם מגיעים אליה כאסירים, תושבי הכלא הפתוח הגדול בתבל, שמוחים נגד סוהריהם.

והסוהרים יורים. יורים וצוהלים. ראו את הסרטונים: החמושים שלנו אינם בסכנה.

הם משחקים. ולא בפעם הראשונה.

“והנער חייך בשיניים-חלב:

‘אנסה המקלע” … וניסה.

רק הליט הזקן את פניו בידיו…

ודמו את הכותל כיסה.”

כדי להרוג אדם ולצהול צריך קודם כל לשלול את אנושיותו. לישראלי הציוני אין ברירה אלא לשלול את אנושיותו של העזתי: שאם לא כן יצטרך להכיר בכך שמדינתו מבוססת על עוול עמוק, עוול שמצריך תקנה. קל הרבה יותר – ובאופן מבעית, היסטורית, אנושי הרבה יותר – ללכת בכיוון האחר, בכיוון של דיכטר, ולחשב את כמות הכדורים הנדרשת.

עדכון: הצבא נוהג לומר לנו שחמושיו “נמצאים בסכנה” מול המפגינים ברצועת עזה, אבל היו8ם צה”ל הרג רק שני מפגינים. הסיבה, בין השאר: ירי צלפים בוצע רק באישור מח”ט. מספר הנפגעים הישראלי נשאר זהה לזה של אתמול, אפס. מה השתנה? נזק בינלאומי ותו לא. ספרו לי עוד על הצבא המוסרי יותר מהחמאס.

(יוסי גורביץ)

(מחשבות תוך כדי קריאה של Savage Continent: Europe in the Aftermath of World War II.)

השם סולומון מורל לא אומר הרבה לישראלי הממוצע, ולא במקרה. מורל, יליד פולין ב-1919, שרד את הכיבוש הנאצי והשואה משום שהוסתר על ידי איכר פולני. לימים, הוא יטען שהוריו נרצחו על ידי משתפי פעולה פולנים. גרסה אחרת שהוא יספר תציב אותו כאסיר באושוויץ. מה קרה למורל בין 1942 לסוף 1944, איש אינו באמת יודע.

אז התמונה מתבהרת מעט. מורל הופך למפקד מיליציה קומוניסטית, ואחר כך למפקד כלא בטירת לובלין, שם נכלאו ועונו אסירים של המיליציה הלאומית והאנטי-קומוניסטית הפולנית, ארמיה קריובה.

במארס 1945, מורל מקבל את הפיקוד על מחנה העבודה זגודה. תוכלו למצוא ערכים עליו בוויקיפדיה האנגלית, הגרמנית, הצרפתית, הפולנית, הרוסית, השוודית והאיטלקית, אבל לא העברית. זגודה שימש לכליאה של פולקסדויטשה – פולנים ממוצא גרמני. על פי עדויות האסירים, והתביעה תגבש לימים כ-100 עדויות כאלה, מורל בנה את זגודה במכוון על פי המודל של אושוויץ – אירונית, זגודה היה במהלך המלחמה תת-מחנה של אושוויץ. הוא נהג לומר לאסירים ש"הוא יראה להם מה זה אושוויץ," ועל שער המחנה בזגודה התנוסס שלט שהיה צריך להיות מוכר: Arbeit Macht Frei.

בחצי השנה שבה פיקד מורל על המחנה, מתו בו יותר מ-1,800, חלקם כתוצאה מעינויים שביצע מורל בעצמו. אחרים הוחזקו בתת תנאים ומתו ממחלות או הרעבה. כנגד חלק מהאסירים היה חשד סביר לגמרי שהם היו פשעי מלחמה; הרוב הגדול היו סתם אזרחים, בכללם קטינים. לפחות קטין אחד שכלל לא היה גרמני נרצח בעינויים, בהסכמתו אם לא בהוראתו של מורל. מספר ההרוגים הגבוה עורר דאגה, ומורל ננזף והועבר מתפקידו. זה לא בהכרח פגם בקריירה שלו: מאוחר יותר הוא היה סגן מפקד במחנה ריכוז לאוקראינים – סיפור ארוך – והוא זכה במספר עיטורים וסיים את הקריירה שלו בדרגת קולונל. בניגוד ליהודים אחרים במשטרה החשאית של פולין – שיעורם היה מדהים, בערך כ-30% בשנים הראשונות אחרי המלחמה – הוא לא טוהר כשסטאלין פנה נגד היהודים ב-1948. יש להניח שהממונים עליו העריכו אותו.

ב-1989 המשטר ששירת מורל בנאמנות, פולין הקומוניסטית, חדל להתקיים. זמן קצר לאחר מכן, החלה חקירה כנגדו בשל מה שיכונה לימים "פשעים קומוניסטיים כנגד האוכלוסיה." ב-1992, מורל נמלט לישראל וקיבל בה, מתוקף חוק השבות, אזרחות. ב-1998 הגישה פולין בקשת הסגרה כנגד מפקד מחנה הריכוז שחי בישראל; ישראל דחתה אותה בתואנה שעל הפשעים שביצע מורל חלה התיישנות.

טכנית, הפרקליטות צדקה. החוק הישראלי לא מכיר בפשעי מלחמה, שעליהם אין התיישנות (עוד על כך, כאן.) אם לדייק, החוק הישראלי דווקא מכיר בפשעי מלחמה שהתרחשו בין 1939 ו-1945, רבים מהם על אדמת פולין – אבל רק אם הם בוצעו על ידי נאצים ומשתפי פעולה שלהם. אילו היה מורל לא קומוניסט ויהודי אלא נאצי וגרמני, ישראל היתה דוחה בזעם – ובצדק – את הרעיון שאי פעם עשויה לחול התיישנות על הפשעים שביצע על אדמת פולין ב-1945. ב-2004, ניסו הפולנים שוב – תוך הצגות ראיות חדשות – להשיג את הסגרתו של מורל; אן אפלבאום, ב-Iron Curtain המעולה וההכרחי שלה, מתארת את התגובה של הפרקליטות הישראלית כמסמך מופלא, התפרצות זעם שטענה בין השאר שהדרישה להעמיד את מורל לדין – על מה שעשה, נזכיר, לנתינים פולנים על אדמת פולין, מטעם המשטר של אותה התקופה – היא "קנוניה אנטישמית." כי הרי לא יכול להיות שיהודי יהיה פושע מלחמה. אלו יהיו התנאים שבהם יתאר מורל את עצמו כניצול אושוויץ וכמי שהוריו נרצחו על ידי משתפי פעולה פולנים.

מורל מת ב-2007, עוד פושע מלחמה שחמק מאימת הדין, הפעם בחסות מדינה שהמוטו החצי רשמי שלה הוא "לעולם לא עוד." הסיפור המלא של זגודה כבר לא ייחשף.

* * * * *

ב-10 ביולי 1941 קמו תושביה הפולנים של העיירה ידוובנה שבמזרח פולין על הקהילה היהודית שבקרבם ורצחו אותם נפש. ידוובנה נכבשה ראשית על ידי הסובייטים, אחרי שסטאלין והיטלר קשרו יחדיו כנגד פולין, המדינות הבאלטיות ושלום העולם באוגוסט 1939, והטבח התרחש זמן קצר לאחר שהכוחות הגרמנים הגיעו לידוובנה, כחלק ממבצע ברברוסה (הפלישה לברה"מ.)

מספר מתושבי העיירה פנו למשטרת הסדר (Ordnungpolizei, מעין מג"ב, לא חלק מהאס.אס. אבל חלק פעיל מאד במנגנון ההשמדה, במיוחד במזרח) הנאצית שהתמקמה במקום, וביקשו מהם אישור לרצוח את התושבים היהודים. מפקד המשטרה הקציב להם מספר שעות. הרוצחים ריכזו את הגברים היהודים בכיכר העיירה, אילצו אותם להפיל את פסל לנין שבנו הכובשים הסובייטים במקום, ולשאת אותו אל מחוץ לעיירה כשהם שרים שירים סובייטיים. אחר כך כינסו אותם באסם שהוכן מראש, ירו ושחטו אותם, וקברו אותם מתחת לשרידי הפסל.

כל זה לקח זמן. אחר כך כינסו הרוצחים את הנשים והילדים היהודים, כ-250 עד 300 מהם, באותו האסם, נעלו אותו, והציתו אותו – ככל הנראה בדלק שקיבלו מהנאצים. מפקד משטרת הסדר כבר איבד את סבלנותו בשלב זה: אתם לא יודעים לעשות את העבודה, אמר לפולנים. נתנו לכם זמן ולא עמדתם במשימה. לימים ימצאו חוקרים קליעים ממה שנראה אקדח גרמני ליד שרידי האסם; אולי ירי של שוטרים גרמנים בילדים ונשים שניסו להמלט.

הטבח בידוובנה נחקר על ידי הסובייטים אחרי הכיבוש מחדש של העיירה – עבדכם הציניקן חושד שחילול פסל לנין הטריד את הנ.ק.וו.ד יותר מאשר הטבח עצמו – אבל הראיות שנאספו לקראת המשפט אז זוהמו על ידי השימוש התכוף של הנ.ק.וו.ד בעינויים. הטבח נשכח; פולין, כמו כל מזרח אירופה, היתה עסוקה במרץ במפעל גדול של שכחה. ב-2001, פוצץ ההיסטוריון יאן גרוס מטען חבלה מתחת לכל השתיקה הזו: הספר שלו, "שכנים," תיאר את הטבח, תוך התמקדות בעובדה שהסיוע הגרמני לטבח היה פריפריאלי. עיקר הרצח, הדגיש גרוס שוב ושוב, בוצע על ידי שכניהם של היהודים. (מגרעת של הספר של גרוס היא ההתעקשות שלו לטשטש את האלמנט האנטי-קומוניסטי של הטבח, פרי הזיהוי בין יהודים וקומוניסטים; אי אפשר להבין את הסצינה של אילוץ היהודים לנתץ את פסל לנין ולשיר שירים סובייטיים בלעדי הנקודה הזו.)

קמה מהומה איומה. הפולנים בנו מאז 1945 מערכת אמונות שלמה שאומרת שהם היו קורבנות הנאצים (נכון), שהם סבלו יחסית יותר מכל אומה אחרת באירופה במלחמה (נכון), ושרק אלמנטים שוליים עד פליליים בחברה הפולנית שיתפו פעולה בציד היהודים, וזה כבר היה בולשיט נקי. קורבנות בהחלט יכולים להיות מקרבנים, ובו זמנית. כפי שכתב צ'סלוב מילוש ב"קמפו דה פיורי" (תרגם בנימין טנא),

זכרתי את קמפו די פיורי

ליד קרוסלה בוורשה,

בערב אביב כולו נועם

לקול נגינה מתעלסת.

השתיק הניגון יריות

בגטו, מעבר חומות,

וזוגות התנשאו, התעופפו

גבוה, עד שחק מלא חסד.

יש ורוח מגטו בוער

הביאה גווילים משחירים,

ביעף רוכבי קרוסלה

תפסום בדהירה ההוללת.

בידר את שמלות הנערות

הרוח מגטו בוער.

צחק ההמון רווי נחת.

יום אל"ף, עיר וורשה צוהלת

גטו ווארשה הבוער לא טרד את מנוחתם של הפולנים. רבים מהם ודאי חשו שהגרמנים עושים את עבודתם. "שכנים" של גרוס מוטט את האשליה שבנו הפולנים סביב עצמם וסביב חלקם. רבים מהם לא סלחו לו על כך. הוא נחשב שם למקבילה של "היסטוריון חדש" בישראל: מי שמתעקש לחפור את העובדות הלא נעימות ולקלקל את המסיבה. כתוצאה מספרו של גרוס, פתח המכון הפולני לזכרון לאומי, מוסד שהוקם ב-1998 כדי לחקור ולהעמיד לדין פושעים מהתקופה הנאצית והקומוניסטית, בחקירה באשר לטבח ידוובנה; היא אישרה את עיקרי הממצאים של גרוס, אם כי הגיעה למסקנה שמספר ההרוגים בו נקב היה גבוה מדי.

* * * * *

ספר שני של גרוס, "קיליצה", עוסק בטבח שאי אפשר היה להסתיר: זה של קיליצה ב-1946. הסיפור פשוט וטראגי: פולין, שנכבשה בחלקה שלוש פעמים – פעם על ידי הרוסים, פעם על ידי הגרמנים, ופעם שלישית על ידי הרוסים – היתה בזוזה לחלוטין. יהודים שחזרו ממחנות ההשמדה היו חדשות רעות לחלק גדול מהאוכלוסיה, שבזזה את רכושם. לפתע, היה צורך להחזיר אותו, ואחרי שחשבת שהאיש שלך כבר מת. תגובות כמו "דווקא אתה שרדת?" היו נפוצות למדי. התופעה לא חדשה: אנשים שחוזרים אחרי שחשבו שהם כבר מתים, במיוחד אם נרדפו על ידי המשטר, לא מתקבלים בסבר פנים טובות על ידי שכנים עם מצפון לא שקט. במיוחד אם הם בזזו את רכושם. השורדים הנוצרים של הרדיפה הגדולה של דיוקלטיאנוס, במאה הרביעית, הציתו גל גדול של שנאה לנוצרים עם שובם – שנאה שגם היא התבטאה לעתים באלימות ורצח.

פולין שאחרי המלחמה לא רצתה את יהודיה. ראש הממשלה שלה אמר שהוא ממליץ ליהודים להגר לפלסטין. קיליצה היתה הנפץ לבריחה הגדולה של יהודים מפולין.

בראשון ביולי, 1946, בדה ילד פולני בן שמונה, הנריק בלאסצ'יק, עלילה על פיה יהודים חטפו אותו לבניין והחזיקו אותו במרתף, יחד עם ילדים נוספים. בלאסצ'יק לא אמר זאת במפורש, אבל כולם הבינו למה הוא מתכוון: עלילת הדם. בפולין כבר הסתובבו אז סיפורי בדים על יהודים שחזרו מן המחנות ושנזקקים לדם של ילדים פולנים כדי להמשיך להתקיים – עיוות מעניין של העלילה המקובלת, שיש בו גם צל אשם כלפי הפולנים עצמם, שהביאו את היהודים למצב זה.

כך או כך, בלאסצ'יק הגיע לבניין עם הוריו ושוטרים. האחרונים גילו שלא רק שלא מוחזקים במקום ילדים, אלא שאין לבניין מרתף כלל. רק שאת האספסוף שכבר התגודד במקום העובדות לא עניינו. המשטרה, בפאניקה, הזעיקה כוחות צבא פולנים – ואלה הצטרפו לפוגרומצ'יקים. יש רגלים לסברה שהמהלך הזה תוכנן על ידי המפלגה הקומוניסטית בפולין כדי להוציא שם רע ליריביה הלאומיים.

זה נגמר ביותר מארבעים הרוגים. חלק מהסצינות שמתאר גרוס – שנשען על החקירות שביצעו הקומוניסטים אחר כך; תשעה אנשים הוצאו להורג – מצמררות: שלושה אנשים חמושים חוטפים גבר יהודי צעיר, ואז עוצרים משאית, מסבירים לנהג שהם לוקחים אותו ליער כדי לרצוח אותו, ושואלים אותו אם הוא מוכן להסיע אותם תמורת חלק מהשלל הצפוי. הוא מסכים.

הטבח לא היה מוגבל לקיליצה: בין סוף המלחמה ליולי 1946 נרצחו בפולין יותר מ-900 יהודים. בחלק גדול מהמקרים, הם הושלכו מרכבת נוסעת – ויהודים למדו מהר מאד לא לנסוע ברכבת לבד. אחרי הטבח חזר ראש הממשלה של פולין על הקריאה שלו ליהודים להגר לפלסטינה; שליחים ציונים מיהרו לקפוץ על השלל הבלתי מתוכנן הזה ולסייע ליהודי פולין להתחיל להמלט.

* * * * *

נהוג, בתפיסה המיליטריסטית המקובלת בארצנו וגם בארצות אחרות, לתאר מלחמות כאירוע "נקי", כזה שבו חיילים נלחמים אלה באלה ושמעשי זוועה הם אירוע חריג. זה יכול היה להיות נכון, אולי, למלחמות של המאה ה-18, וגם זה בספק. מעשי זוועה מגיעים ברגע שמסתיים הקרב: אז יכול המנצח החמוש לעשות כאוות נפשו במנוצח חסר הישע. Vae victis, אמרו הרומאים; אבוי למנוצחים.

מעשי זוועה, כמובן, לא מוגבלים רק לפולין של שנות המלחמה ושנות האימה שאחריה. כמעט כל מלחמה במאה השנים האחרונות, אם לא מאתיים השנים האחרונות, הכילה אלמנט אתני מובהק, קבוצות שכנות שדרות באותו המקום ושהמאבקים ביניהן מתלקחים פתאום. כשזה קורה – וקונפליקט כזה הרבה יותר נפוץ ממלחמה "נקיה" – מעשי זוועה הם לעתים קרובות הנורמה, לא הסטיה.

וכשהאבק מתפזר, הנטיה היא לטשטש. לא לדבר על זה. להדחיק. כי, אחרי הכל, המעשים האלה חושפים את החיה שבאדם. ולעתים קרובות הוא סתם אדם, מישהו שיכול להיות חביב ובעל חוש הומור ואוהב אדם. עד שיום אחד משתחררת החיה.

"משתחררת"? לא. משוחררת. מישהו התיר את הרסן שלה. מישהו אמר שאחרים אינם בני אדם. מישהו אמר שמגיע להם כל מה שהם מקבלים. המישהו הזה בדרך כלל לא צריך ללכלך את הידיים. בשביל זה יש מונהגים. הדחפים האלימים שהחברה האנושית משקיעה כל כך מאמצים בדיכויים מקבלים פתאום לגיטימציה, פתאום יש להם ערוץ מותר.

וזו לא רק פולין ולא רק אירופה. שמעתי השבוע את השיר של פוליקר, "חלון לים התיכון", על השורה התמימה לכאורה שבו, "אחרי שהגעתי ליפו/תקוות נולדו מתוך יאוש/ מצאתי לי חדר וחצי/על גג של בית נטוש." התקוות נולדו – אבל מתוך יאושו של מי? ואיך "מצאת" חדר על גג של בית נטוש? למה הוא נטוש? מי נטש אותו? איך?

הנאכבה הפלסטינית החלה לא כאשר הפליטים הפלסטינים גורשו – ובחלקם הניכר הם גורשו – אלא כאשר ישראל מנעה מהם לחזור. שיבה של פליטים לבתיהם היא תהליך מקובל אחרי מלחמה, אבל בן גוריון הורה לירות בפליטים – גם אם הם לא סיכנו איש, גם אם הם בסך הכל ניסו לחזור ולקחת קצת מטלטלין, כדי שיוכלו לחזור.

אם נחזור לפולין, זה בדיוק מה שעשו הפולנים ב-1945-1947 מול המיעוט האוקראיני שלהם: גירשו אותו באלימות מחרידה ואחר כך מנעו ממנו לשוב, באש – בין השאר מחשש שהוא ישוב לאדמתו. את האוקראינים שנותרו, הם פיזרו בין עיירות וכפרים כדי להטמיע את המיעוט האתני. האוקראינים המסוכנים באמת – חשוב מאד לציין שכל זה קרה אחרי שהמיליציה האוקראינית שהיתה אחראית על השמדת יהודי ווהלין הפנתה את נשקה ואת שנאתה אל הפולנים – עברו דרך כלא ידוע לשמצה, זה שבו שימש סולומון מורל המועיל מאד כסגן מפקד.

וזה בדיוק מה שעשו צ'כים לגרמנים, וכמעט כל אחד אחר לגרמנים אחרי המלחמה. כבר כתבתי על כך שהטיהור האתני שביצעו הישראלים הראשונים בפלסטינים שאב את השראתו ממזרח אירופה. ואחרי הרצח, הגירוש, הביזה, ושינוי שמות הישובים מגיע שלב ההכחשה: השלב שבו מועלמות הראיות שיאפשרו למישהו להטיח את ההאשמה הנוראה "הרצחת וגם ירשת." נבנים נראטיבים שלמים, ומוסדות המדינה מקדמים אותם באופן פעיל: הפלסטינים ברחו, הגרמנים שבו למולדתם, רק מעטים שיתפו פעולה, כולנו היינו בריזסטאנס, וחביב הקהל, היו-כמה-מעשים-לא-תקינים-אבל-כשכורתים-עצים-עפים-שבבים-והרוב-היה-דווקא-בסדר, שמשתלב נהדר עם להיט אחר, זה-לא-קרה-אבל-זה-הגיע-להם. הצד השני מציג מעשה טבח? נכחיש אותו ונציג בזעם לוהט מעשה טבח משלנו.

ואז ההיסטוריה הופכת לנשק, לצידוק קיומי, ואי אפשר יותר להגיע אל האמת. והאמת חשובה: כי בפולין, צ'כיה ואוקראינה הסיפור פחות או יותר נגמר. אין שם מיעוטים לאומיים רציניים. לנו אין את האפשרות הזו – לא בלי לעשות את מה שעשו הצ'כים והפולנים בחסות הלילה הגדול. אנחנו כבר לא ב-1948. זה לא יוכל לקרות שוב.

אם אנחנו רוצים להתקדם, אם אנחנו רוצים להיות מסוגלים לחיות בשלום עם הפלסטינים, אנחנו צריכים לדעת הרבה יותר על מה שקרה. כל זמן שהנראטיבים שאומרים שהצד השני אשם טוטאלית, ושהצד שלנו זוהר כירח, לא יפורקו, אי אפשר יהיה להתקדם לשלום של אמת פשוט משום שאי אפשר יהיה להגיע להסכמה על מה בעצם קרה. שני הצדדים צריכים להכיר בכך שמעבר להיותם קורבנות, הם גם היו מקרבנים. הם לא יוכלו לעשות זאת אם הם לא ידעו מה קרה.

ככל שהח"מ שוהה יותר במחיצתם של משפטנים, כך הוא מגלה להוותו שהמשפט הוא כלי קהה ומגושם מכדי לעשות צדק ברמה הלאומית. ישנם ללא ספק פושעי מלחמה, בשני הצדדים, שמן הראוי להעמיד אותם לדין. מטבע הדברים, יש רבים יותר מהם בצד הישראלי – הצד החזק, המנצח, הכובש. ואף על פי כן, צריך לשקול ברצינות מלאה את הפתרון הדרום-אפריקאי: ועדות אמת ופיוס.

אלו הן ועדות שמטרתן היא להגיע לשורש האמת ולפרסם אותו. תמורת אמירת אמת מוחלטת על מה שהתרחש, הן הבטיחו חנינה לשוטרים ולחמושים האחרים שתיארו את מה שהם עשו בימי האפרטהייד. חנינה אין פירושה שהאנשים האלה יכלו לשמור על תפקידם, אבל הם אכן היו חסינים מהעמדה לדין.

מטבעו של הליך במסגרתו אנשים מתוודים על פשעיהם ויוצאים ללא עונש, להוציא אולי שחרור מתפקידם, זהו הליך פגום מאד. תחושת הצדק לא באה על סיפוקה, ומדובר בחסרון עצום – אנשים מצפים לצדק כלשהו והיעדרו מותיר אפר בפיהם. ובכל זאת צריך לתהות האם ועדות אמת ופיוס אינן כלי מוצלח יותר מאשר נסיונות להעמדה לדין של פושעי מלחמה, כשנסיונות כאלה נתקלים בחומות המבוצרות של נראטיבים לאומיים ועצם קיומם יוצר תחושת נרגנות ונרדפות, וגורם לקהילה החשה מותקפת להתבצר עוד יותר סביב עצמה. ישראל דחתה בזעם את הדרישה להעמיד לדין את סולומון מורל, שאת פשעיו ביצע לא בשמה ולא על אדמתה (ולמעשה, רוב חייו התכחש לה ולחזון הציוני); למישהו יש ספק איך יגיב הציבור הישראלי כשהקולונלים של צה"ל ורכזי השטח של מנגנון האופל שלה יקבלו זימונים לדין?

כל זה כמובן לא יקרה מחר, וכנראה גם לא מחרתיים. אבל זה משהו שצריך להתחיל לחשוב עליו ולדבר עליו, כדי שבעוד כמה שנים הוא ייראה מעשי.

ויש מי שנוקט צעדים בנושא: עמותת "זוכרות" מארגנת במארס הקרוב יום אמת ופיוס, שייערך בבאר שבע, והיא מזמינה לוחמים ישראלים (ואו את בני משפחחותיהם, או כל מי שיש לו מידע רלוונטי) מאזור הדרום ב-1948, כמו גם פליטים פלסטינים, למסור את עדותם. במהלך האירוע יגיעו גם מומחים שימסרו את עדותם המקצועית. ועדה, שתורכב ממשפטנים, היסטוריונים ופילוסופים, תאזין לעדויות וותפרסם דו"ח המלצות לתיקון; המדובר בפרוייקט ראשון מסוגו בארץ. המטרה, חשוב להדגיש שוב, היא לא משפט אלא הליך אמת ופיוס. המעוניינים מתבקשים לפנות לדבי פרבר, רכזת האירוע, במייל [email protected].

(יוסי גורביץ)

צפיתי לפני מספר שבועות בסרט "שומרי הסף", שבו מרואיינים שישה מראשי השב"כ, מאברהם שלום ועד יובל דיסקין. הסרט מטלטל ומומלץ מאד לצפיה. הבוקר קיבלנו עוד תזכורת לכך שדיסקין, שאומר בסוף הסרט נחרצות שישעיהו ליבוביץ' צדק כשקבע שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ, עבר את הטלטלה הגדולה מכולם: עכשיו הוא קורא להקליט את חקירות השב"כ, וההמלצה שלו על כך הפכה להמלצה של ועדת טירקל (עוד על ועדת טירקל, כאן).

דיסקין מצטרף בכך לשורה של אנשי בטחון בכירים שעם שחרורם מתפקידם מגלים לפתע עד כמה היה ההרסני התפקיד שיישמו ועד כמה יצגו עמדות שבעצם מזיקות למדינת ישראל. המופע הגדול הקודם בתחום שייך לגווארדיה שלמה של קציני פיקוד צפון, שקודם ל-2000, עם שחרורם, היו ממהרים לצאת בראיון חושפני – הכרחי לבניה מוצלחת של קריירה שניה, הטייקונים צריכים לדעת שהשתחרר עוד גנרל עם קשרים שמחפש עבודה – שבו היו מסבירים עד כמה רצועת הבטחון בלבנון היא שגיאה. המדובר באותם האנשים שרק שבועות קודם לכן היו מתראיינים ומסבירים בקול בוטח עד כמה רצועת הבטחון הכרחית לבטחונה של ישראל.

מהבחינה הזו, הדובר המעניין ביותר בסרט הוא דווקא אברהם שלום, המבוגר שבמרואיינים. שלום סבור שנעשו טעויות אסטרטגיות, בעיקר על ידי הדרג המדיני, אבל הוא עצמו לא מתחרט על כלום. פרשת קו 300, שהוא היה השחקן העיקרי בה, היא מבחינתו טעות טקטית. כשהוא נשאל על בעיות מוסריות, הוא מגחך. מוסר? הוא שואל את המראיין, מוסר? חפש אותו קודם כל אצל המחבלים. יש להניח שראשי שירות שקדמו לו היו מספקים אמירות דומות, אם בכלל היו טורחים להתראיין. קשה לדמיין, למשל, את איסר הראל, הדבר הקרוב ביותר לג'יי אדגר הובר שגדל פה, מספק למצלמה משהו פרט לחיוך לעגני, לאה מן החיים, שאומר "אתה לעולם לא תבין, אז אל תנסה."

בין שלום, יליד 1928, ודיסקין, יליד 1956, מבדיל לכאורה רק דור אחד. בפועל, עולם שלם נפער ביניהם. דיסקין גדל בגבעתיים הבטוחה. שלום נולד בווינה. היא לא היתה מקום בטוח ליהודים כבר אז, וב-1938 הגיע האנשלוס, הסיפוח לגרמניה הנאצית, שהווינאים ניצלו לאורגיה של התעללות ביהודים תושבי העיר. שלום היה בר מזל: המשפחה שלו קלטה לאן הדברים הולכים, והיא נמלטה לפלסטינה ב-1939. היא נמלטה בחוסר כל – זו היתה המומחיות של אדולף אייכמן, ככה הוא עלה לגדולה – אבל נמלטה.

לא לכולם היה מזל כזה. אורי בן ארי (לימים מי שיבנה את תורת השריון של צה"ל, אז ילד ברלינאי, היינץ בנר) ראה כילד בן שמונה כיצד מכה כנופיה של חמושי אס.אה. את אביו, שלקינוח גם השתינו עליו. בליל הבדולח, ראו האב והילד בן ה-13 כיצד מוצת בית הכנסת שבו עלה לתורה. זמן קצר לאחר מכן, גורש בטקס משפיל מבית הספר שלו: "היינץ בנר! אתה בן הגזע היהודי אשר ביצע פשעים מחרידים כלפי האנושות וכלפי העם הגרמני! בית הספר מקיא אותך משורותיו ואתה מגורש בזה מבית הספר! צא משערנו והעלם מעינינו לעד. קדימה צעד! הייל היטלר!" בן ארי היגר לפלסטינה לבדו במארס 1939. אביו נשאר מאחור.

מהבחינה הזו, בן ארי היה טיפוסי יותר מאשר שלום. נהוג לתאר את דור הפלמ"ח כדור של צברים, אבל חלק ניכר מהם היו פליטים אירופאיים, לא ילידים; מי שתואר במשך דור כפלמ"חניק בה"א הידיעה, דן בן אמוץ, נולד באוקראינה בשם מוסיה תהיליםזוגער. כמו בן ארי, גם הוא חי בגפו; גם משפחתו הושמדה. שיעור היהודים שחיו אז בפלסטינה ושאיבד את קרובי משפחתו באירופה היה עצום. על כל הצרות האחרות – העוני והפיגור היחסי של פלסטינה, לפחות בהשוואה למרכז אירופה; הסכסוך עם הערבים; הסבל הרב שהיה מנת חלקם של קטינים פליטים מצד הקטינים הילידים ולעתים מצד המבוגרים, שפשוט לא היו מסוגלים להבין מה התרחש שם – צריך להוסיף את אשמת השורד. הפליטים שהגיעו לפלסטינה לפני 1941 האמינו שהם רק חיל החלוץ, שהמשפחה שלהם וידידיהם יצטרפו אליהם תוך זמן מה; רבים מהם אגרו כסף בשקדנות כדי לסייע לקליטה שלהם, לכשיבואו. בסוף 1945, במקרים רבים כבר היה ברור שהם השריד האחרון או כמעט-אחרון למשפחתם. העובדה שהם לא רק שרדו, אלא גם חיו ברווחה יחסית, גם היא ודאי לא תרמה לשלוות נפשם.

בן ארי ושלום הצטרפו לפלמ"מ ב-1946. זו היתה התקופה שבה הארגון הזה החל להכין את עצמו לקראת מאבק השחרור, שיבוא תוך שנה וחצי. זו היתה גם התקופה שבה התעוותה מזרח אירופה בשורה של מאבקים לאומיים מזעזעים בעקבות שינויי הגבולות שכפתה ברה"מ עם נצחונה על גרמניה הנאצית. המאבקים הללו – מדויק יותר לקרוא להם טיהורים אתניים – היו שטופים בדם וככל הנראה נרצחו שם מיליונים: אוקראינים, פולנים והרבה מאד גרמנים. הצ'כים רצחו, בהתפרצות פראית של שנאה של כבושים שהאזיקים הוסרו מעליהם, 20,000 גרמנים – בעיקר נשים, ילדים וקשישים – בימים שמיד לאחר שחרורם. הם לא מדברים על זה היום. גם לא על הגירוש של כמיליון וחצי גרמנים, או על בזיזת הרכוש שלהם. בסיור שערכתי בפראג לפני כחודשיים וחצי, המדריך הגדיר את מה שקרה שם כ"ג'נוסייד." רוב בני עמו מעדיפים לא לזכור. הפולנים הבהירו ליהודים שחשבו שיוכלו לשוב לבתיהם – בטבח בקיליצה ובמאות ואלפי רציחות טרור בדרכים וברכבות, רובן לא מדווחות אך מוכרות ומובנות היטב ליהודים – שגם הם מיעוט אתני שעבר זמנו. בלי הבנת האירועים הללו, אי אפשר להבין את שורות הלענה של אלתרמן ב"הילד אברם":

לפניו מתייצבות אז שבעים האומות,

ואומרות: הננו עליך!

בשבעים פקודות חוק ובשבעים קרדומות

אל הבית הזה נשיבך!

ואותך במיטה המוצעת נניחה

וישנת בה דום כאביך!

אורוול הבחין בכך ב-1946, ב"פוליטיקה והשפה האנגלית שלו", שמזכיר כל כך את טקיטוס על שפת העורמה הרומאית: "כפרים חסרי מגן מופצצים מן האוויר, ותושביהם מגורשים; בבקר יורים במכונות יריה; את הבקתות מציתים בקליעים נותבים; לכך קוראים ‘השכנת שלום’. מיליוני איכרים נשדדים מחוותיהם ונשלחים להשתרך בדרכים כשברשותם רק מה שהם יכולים לשאת; לזאת קוראים 'העברת אוכלוסיה' או 'תיקון גבולות'." אורוול דיבר על הצורך של העיתונים בשפה האנגלית לדבר על מה שממשלותיהם הסכימו לעשות מבלי שהקוראים יבינו מה משמעותן של המילים; במזרח אירופה הבינו היטב את המשמעות, שם אי אפשר היה לעטוף אותן ב"מסה של מלים לטיניות שצונחות על העובדות כשלג." שם, על כן, מיעטו ככל האפשר בדיבור.

פלסטינה של 1947 היתה, מבחינת האוכלוסיה היהודית שלה, סניף של מזרח אירופה, ואפשר לטעון שבמובנים מסוימים קשה להבין את ההיסטוריה שלה ב-1947-1948 מבלי להבין את מה שאירע שנתיים קודם לכן שם. מה שקרה שם, הדהד כאן מיד. וכשמעשי האיבה ה"רגילים" התלקחו באחת, אחרי החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, עשרות אלפי אנשים שלא יכלו להשיב את משפחתם, ושלא יכלו לנקום בגרמנים – אחרים עשו את זה, עוד הוכחה לכאורה לאוזלת היד היהודית – הפעילו בפלסטינה את מה שעמים מזרח אירופאים הפעילו על אדמתם במשך יותר משנתיים: הם ביצעו טיהור אתני ובזזו את רכושם של בני העם האחר. אחר כך הם מחקו כל זכר של האנשים שישבו כאן קודם לכן, וכשהפליטים ניסו לשוב, הם ירו בהם. זו, צריך להזכיר, היתה לידתה האמיתית של בעיית הפליטים: לא הגירוש בזמן מלחמה, אלא הסירוב לאפשר להם לשוב בזמן השלום.

ואחר כך באה השתיקה הגדולה. יש דברים שעליהם אי אפשר לדבר, כי עם המילים אי אפשר לחיות. בני הדור של בן ארי ושלום הצטיינו בשתיקתם. אפילו פקודת הגירוש המוכרת מכולם, תנועת היד המפורסמת של בן גוריון כשנשאל מה לעשות בכפרים שנכבשו, היתה פקודה ללא מילים.

"תאחז בזה," שרו הבילויים,

"אנחנו ניסינו מאד,

כיסינו את כל החורבות,

שינינו את שמות הרחובות,

ניסינו מאד,

היסינו שמועות…"

היסינו שמועות. מי שרצה לדעת, יכול היה לדעת. הטיהור האתני של 1947-48 היה סוד קטן מאד. אבל רוב בני הדור לא רצו לדעת. ושנים ספורות אחר כך הגיעו גלי הגירה גדולים, ששינו את פני המדינה ללא הכר. חלק ניכר מהם הגיע ממזרח אירופה, ושם כבר היו מורגלים בכניסה לבית שיושביו נטשו אותו במהירות, משאירים מאחוריהם את כלי הבית. עשור אחרי הקמת המדינה, והדור של בן ארי ושלום כבר היה מיעוט. הרוב לא ידע על אדמת מי הוא יושב והתאמץ מאד לא לדעת. התפתחה כאן אגדה מוסכמת שהפלסטינים עזבו מרצונם; ספר לימוד צ'כי שיצא לאחרונה מתאר את מאורעות 1945-6 במילים "ואז הגרמנים הסודטים שבו למולדתם."

שלום, כנציג של דורו, יודע היטב למה אסור לו להכנס לדיונים על מוסר. הם יפתחו את התהום הפעורה מתחת לרגליה של ישראל, כמדינה שעצם קיומה תלוי בטיהור אתני. הם יעלו את השאלה האם, בהתחשב למשל ביחסה של ישראל לבדואים – כעת היא רוצה לגרש אלפים מהם מהמקומות אליהם גירשה אותם ב-1948 – אפשר בכלל לדבר על הנכבה כאירוע תחום בזמן, שכבר הסתיים, או שמדובר בתהליך מתמשך.

לטיהורים האתניים של מזרח אירופה יש יתרון מסוים על זה שביצעו בני דורו של שלום: הם היו סופיים. הקיבוצים הגרמניים במזרח אירופה, שהיו במידה ניכרת מה שערער את כל המערכת שלאחר מלחמת העולם הראשונה, חדלו להתקיים. מזרח אירופה, שהיתה עד נצחונו של סטאלין קדרה מבעבעת של מיעוטים, חלקם עם הזיות גדלות ודרישות מופרכות, הפכה הומוגנית. התהליך היה רצחני ומיוסר, הרג מיליונים והסב סבל בל יתואר למיליוני אנשים אחרים – ככל הנראה, סבל שני בעוצמתו רק לזה של המלחמה עצמה. אבל הוא הסתיים. אין היום סכסוכים לאומיים פעילים במזרח אירופה.

הסכסוך במה שהיתה פלסטינה המנדטורית מעולם לא הסתיים. במידה מסוימת, היו לכך שתי סיבות: ישראל היתה חלשה ב-1948 מכדי שתוכל לכבוש את הגדה, ו-1967 כבר לא היתה 1948. היה טיהור אתני קטן, אבל דיין ידע שכבר מאוחר מדי לעשות בגדה את מה שעשה צה"ל במה שיהיה ישראל ב-1948.

אז כשהצ'כים מעדיפים לשתוק ולהדחיק, זו בעיה, אבל היא לא מסכנת את צ'כיה, רק את האופי הלאומי שלה, ודור צעיר ומודע מנסה לעורר דיונים בנושא. כשהישראלים מעדיפים להעמיד פנים שלא היה כאן טיהור אתני, זו בעיה מסדר גודל אחר: הסכסוך לא ייפתר אם ישראל לא תהיה מוכנה להודות בעוול שיצרה.

אבל העוול כל כך עמוק, כל כך בסיסי, שיש ישראלים רבים שיוותרו על פתרון ובלבד שלא ייאלצו להודות בו. מוטב היה לנו אילו דורו של שלום היה פותח סוף סוף את פיו; להם יאמינו. אבל מי שהורגל בשתיקה ארוכה כל כך, לא בנקל יפר אותה. אולי הוא עצמו מפחד מן הדברים שיאמר.

(יוסי גורביץ)