(מחשבות תוך כדי קריאה של Savage Continent: Europe in the Aftermath of World War II.)

השם סולומון מורל לא אומר הרבה לישראלי הממוצע, ולא במקרה. מורל, יליד פולין ב-1919, שרד את הכיבוש הנאצי והשואה משום שהוסתר על ידי איכר פולני. לימים, הוא יטען שהוריו נרצחו על ידי משתפי פעולה פולנים. גרסה אחרת שהוא יספר תציב אותו כאסיר באושוויץ. מה קרה למורל בין 1942 לסוף 1944, איש אינו באמת יודע.

אז התמונה מתבהרת מעט. מורל הופך למפקד מיליציה קומוניסטית, ואחר כך למפקד כלא בטירת לובלין, שם נכלאו ועונו אסירים של המיליציה הלאומית והאנטי-קומוניסטית הפולנית, ארמיה קריובה.

במארס 1945, מורל מקבל את הפיקוד על מחנה העבודה זגודה. תוכלו למצוא ערכים עליו בוויקיפדיה האנגלית, הגרמנית, הצרפתית, הפולנית, הרוסית, השוודית והאיטלקית, אבל לא העברית. זגודה שימש לכליאה של פולקסדויטשה – פולנים ממוצא גרמני. על פי עדויות האסירים, והתביעה תגבש לימים כ-100 עדויות כאלה, מורל בנה את זגודה במכוון על פי המודל של אושוויץ – אירונית, זגודה היה במהלך המלחמה תת-מחנה של אושוויץ. הוא נהג לומר לאסירים ש"הוא יראה להם מה זה אושוויץ," ועל שער המחנה בזגודה התנוסס שלט שהיה צריך להיות מוכר: Arbeit Macht Frei.

בחצי השנה שבה פיקד מורל על המחנה, מתו בו יותר מ-1,800, חלקם כתוצאה מעינויים שביצע מורל בעצמו. אחרים הוחזקו בתת תנאים ומתו ממחלות או הרעבה. כנגד חלק מהאסירים היה חשד סביר לגמרי שהם היו פשעי מלחמה; הרוב הגדול היו סתם אזרחים, בכללם קטינים. לפחות קטין אחד שכלל לא היה גרמני נרצח בעינויים, בהסכמתו אם לא בהוראתו של מורל. מספר ההרוגים הגבוה עורר דאגה, ומורל ננזף והועבר מתפקידו. זה לא בהכרח פגם בקריירה שלו: מאוחר יותר הוא היה סגן מפקד במחנה ריכוז לאוקראינים – סיפור ארוך – והוא זכה במספר עיטורים וסיים את הקריירה שלו בדרגת קולונל. בניגוד ליהודים אחרים במשטרה החשאית של פולין – שיעורם היה מדהים, בערך כ-30% בשנים הראשונות אחרי המלחמה – הוא לא טוהר כשסטאלין פנה נגד היהודים ב-1948. יש להניח שהממונים עליו העריכו אותו.

ב-1989 המשטר ששירת מורל בנאמנות, פולין הקומוניסטית, חדל להתקיים. זמן קצר לאחר מכן, החלה חקירה כנגדו בשל מה שיכונה לימים "פשעים קומוניסטיים כנגד האוכלוסיה." ב-1992, מורל נמלט לישראל וקיבל בה, מתוקף חוק השבות, אזרחות. ב-1998 הגישה פולין בקשת הסגרה כנגד מפקד מחנה הריכוז שחי בישראל; ישראל דחתה אותה בתואנה שעל הפשעים שביצע מורל חלה התיישנות.

טכנית, הפרקליטות צדקה. החוק הישראלי לא מכיר בפשעי מלחמה, שעליהם אין התיישנות (עוד על כך, כאן.) אם לדייק, החוק הישראלי דווקא מכיר בפשעי מלחמה שהתרחשו בין 1939 ו-1945, רבים מהם על אדמת פולין – אבל רק אם הם בוצעו על ידי נאצים ומשתפי פעולה שלהם. אילו היה מורל לא קומוניסט ויהודי אלא נאצי וגרמני, ישראל היתה דוחה בזעם – ובצדק – את הרעיון שאי פעם עשויה לחול התיישנות על הפשעים שביצע על אדמת פולין ב-1945. ב-2004, ניסו הפולנים שוב – תוך הצגות ראיות חדשות – להשיג את הסגרתו של מורל; אן אפלבאום, ב-Iron Curtain המעולה וההכרחי שלה, מתארת את התגובה של הפרקליטות הישראלית כמסמך מופלא, התפרצות זעם שטענה בין השאר שהדרישה להעמיד את מורל לדין – על מה שעשה, נזכיר, לנתינים פולנים על אדמת פולין, מטעם המשטר של אותה התקופה – היא "קנוניה אנטישמית." כי הרי לא יכול להיות שיהודי יהיה פושע מלחמה. אלו יהיו התנאים שבהם יתאר מורל את עצמו כניצול אושוויץ וכמי שהוריו נרצחו על ידי משתפי פעולה פולנים.

מורל מת ב-2007, עוד פושע מלחמה שחמק מאימת הדין, הפעם בחסות מדינה שהמוטו החצי רשמי שלה הוא "לעולם לא עוד." הסיפור המלא של זגודה כבר לא ייחשף.

* * * * *

ב-10 ביולי 1941 קמו תושביה הפולנים של העיירה ידוובנה שבמזרח פולין על הקהילה היהודית שבקרבם ורצחו אותם נפש. ידוובנה נכבשה ראשית על ידי הסובייטים, אחרי שסטאלין והיטלר קשרו יחדיו כנגד פולין, המדינות הבאלטיות ושלום העולם באוגוסט 1939, והטבח התרחש זמן קצר לאחר שהכוחות הגרמנים הגיעו לידוובנה, כחלק ממבצע ברברוסה (הפלישה לברה"מ.)

מספר מתושבי העיירה פנו למשטרת הסדר (Ordnungpolizei, מעין מג"ב, לא חלק מהאס.אס. אבל חלק פעיל מאד במנגנון ההשמדה, במיוחד במזרח) הנאצית שהתמקמה במקום, וביקשו מהם אישור לרצוח את התושבים היהודים. מפקד המשטרה הקציב להם מספר שעות. הרוצחים ריכזו את הגברים היהודים בכיכר העיירה, אילצו אותם להפיל את פסל לנין שבנו הכובשים הסובייטים במקום, ולשאת אותו אל מחוץ לעיירה כשהם שרים שירים סובייטיים. אחר כך כינסו אותם באסם שהוכן מראש, ירו ושחטו אותם, וקברו אותם מתחת לשרידי הפסל.

כל זה לקח זמן. אחר כך כינסו הרוצחים את הנשים והילדים היהודים, כ-250 עד 300 מהם, באותו האסם, נעלו אותו, והציתו אותו – ככל הנראה בדלק שקיבלו מהנאצים. מפקד משטרת הסדר כבר איבד את סבלנותו בשלב זה: אתם לא יודעים לעשות את העבודה, אמר לפולנים. נתנו לכם זמן ולא עמדתם במשימה. לימים ימצאו חוקרים קליעים ממה שנראה אקדח גרמני ליד שרידי האסם; אולי ירי של שוטרים גרמנים בילדים ונשים שניסו להמלט.

הטבח בידוובנה נחקר על ידי הסובייטים אחרי הכיבוש מחדש של העיירה – עבדכם הציניקן חושד שחילול פסל לנין הטריד את הנ.ק.וו.ד יותר מאשר הטבח עצמו – אבל הראיות שנאספו לקראת המשפט אז זוהמו על ידי השימוש התכוף של הנ.ק.וו.ד בעינויים. הטבח נשכח; פולין, כמו כל מזרח אירופה, היתה עסוקה במרץ במפעל גדול של שכחה. ב-2001, פוצץ ההיסטוריון יאן גרוס מטען חבלה מתחת לכל השתיקה הזו: הספר שלו, "שכנים," תיאר את הטבח, תוך התמקדות בעובדה שהסיוע הגרמני לטבח היה פריפריאלי. עיקר הרצח, הדגיש גרוס שוב ושוב, בוצע על ידי שכניהם של היהודים. (מגרעת של הספר של גרוס היא ההתעקשות שלו לטשטש את האלמנט האנטי-קומוניסטי של הטבח, פרי הזיהוי בין יהודים וקומוניסטים; אי אפשר להבין את הסצינה של אילוץ היהודים לנתץ את פסל לנין ולשיר שירים סובייטיים בלעדי הנקודה הזו.)

קמה מהומה איומה. הפולנים בנו מאז 1945 מערכת אמונות שלמה שאומרת שהם היו קורבנות הנאצים (נכון), שהם סבלו יחסית יותר מכל אומה אחרת באירופה במלחמה (נכון), ושרק אלמנטים שוליים עד פליליים בחברה הפולנית שיתפו פעולה בציד היהודים, וזה כבר היה בולשיט נקי. קורבנות בהחלט יכולים להיות מקרבנים, ובו זמנית. כפי שכתב צ'סלוב מילוש ב"קמפו דה פיורי" (תרגם בנימין טנא),

זכרתי את קמפו די פיורי

ליד קרוסלה בוורשה,

בערב אביב כולו נועם

לקול נגינה מתעלסת.

השתיק הניגון יריות

בגטו, מעבר חומות,

וזוגות התנשאו, התעופפו

גבוה, עד שחק מלא חסד.

יש ורוח מגטו בוער

הביאה גווילים משחירים,

ביעף רוכבי קרוסלה

תפסום בדהירה ההוללת.

בידר את שמלות הנערות

הרוח מגטו בוער.

צחק ההמון רווי נחת.

יום אל"ף, עיר וורשה צוהלת

גטו ווארשה הבוער לא טרד את מנוחתם של הפולנים. רבים מהם ודאי חשו שהגרמנים עושים את עבודתם. "שכנים" של גרוס מוטט את האשליה שבנו הפולנים סביב עצמם וסביב חלקם. רבים מהם לא סלחו לו על כך. הוא נחשב שם למקבילה של "היסטוריון חדש" בישראל: מי שמתעקש לחפור את העובדות הלא נעימות ולקלקל את המסיבה. כתוצאה מספרו של גרוס, פתח המכון הפולני לזכרון לאומי, מוסד שהוקם ב-1998 כדי לחקור ולהעמיד לדין פושעים מהתקופה הנאצית והקומוניסטית, בחקירה באשר לטבח ידוובנה; היא אישרה את עיקרי הממצאים של גרוס, אם כי הגיעה למסקנה שמספר ההרוגים בו נקב היה גבוה מדי.

* * * * *

ספר שני של גרוס, "קיליצה", עוסק בטבח שאי אפשר היה להסתיר: זה של קיליצה ב-1946. הסיפור פשוט וטראגי: פולין, שנכבשה בחלקה שלוש פעמים – פעם על ידי הרוסים, פעם על ידי הגרמנים, ופעם שלישית על ידי הרוסים – היתה בזוזה לחלוטין. יהודים שחזרו ממחנות ההשמדה היו חדשות רעות לחלק גדול מהאוכלוסיה, שבזזה את רכושם. לפתע, היה צורך להחזיר אותו, ואחרי שחשבת שהאיש שלך כבר מת. תגובות כמו "דווקא אתה שרדת?" היו נפוצות למדי. התופעה לא חדשה: אנשים שחוזרים אחרי שחשבו שהם כבר מתים, במיוחד אם נרדפו על ידי המשטר, לא מתקבלים בסבר פנים טובות על ידי שכנים עם מצפון לא שקט. במיוחד אם הם בזזו את רכושם. השורדים הנוצרים של הרדיפה הגדולה של דיוקלטיאנוס, במאה הרביעית, הציתו גל גדול של שנאה לנוצרים עם שובם – שנאה שגם היא התבטאה לעתים באלימות ורצח.

פולין שאחרי המלחמה לא רצתה את יהודיה. ראש הממשלה שלה אמר שהוא ממליץ ליהודים להגר לפלסטין. קיליצה היתה הנפץ לבריחה הגדולה של יהודים מפולין.

בראשון ביולי, 1946, בדה ילד פולני בן שמונה, הנריק בלאסצ'יק, עלילה על פיה יהודים חטפו אותו לבניין והחזיקו אותו במרתף, יחד עם ילדים נוספים. בלאסצ'יק לא אמר זאת במפורש, אבל כולם הבינו למה הוא מתכוון: עלילת הדם. בפולין כבר הסתובבו אז סיפורי בדים על יהודים שחזרו מן המחנות ושנזקקים לדם של ילדים פולנים כדי להמשיך להתקיים – עיוות מעניין של העלילה המקובלת, שיש בו גם צל אשם כלפי הפולנים עצמם, שהביאו את היהודים למצב זה.

כך או כך, בלאסצ'יק הגיע לבניין עם הוריו ושוטרים. האחרונים גילו שלא רק שלא מוחזקים במקום ילדים, אלא שאין לבניין מרתף כלל. רק שאת האספסוף שכבר התגודד במקום העובדות לא עניינו. המשטרה, בפאניקה, הזעיקה כוחות צבא פולנים – ואלה הצטרפו לפוגרומצ'יקים. יש רגלים לסברה שהמהלך הזה תוכנן על ידי המפלגה הקומוניסטית בפולין כדי להוציא שם רע ליריביה הלאומיים.

זה נגמר ביותר מארבעים הרוגים. חלק מהסצינות שמתאר גרוס – שנשען על החקירות שביצעו הקומוניסטים אחר כך; תשעה אנשים הוצאו להורג – מצמררות: שלושה אנשים חמושים חוטפים גבר יהודי צעיר, ואז עוצרים משאית, מסבירים לנהג שהם לוקחים אותו ליער כדי לרצוח אותו, ושואלים אותו אם הוא מוכן להסיע אותם תמורת חלק מהשלל הצפוי. הוא מסכים.

הטבח לא היה מוגבל לקיליצה: בין סוף המלחמה ליולי 1946 נרצחו בפולין יותר מ-900 יהודים. בחלק גדול מהמקרים, הם הושלכו מרכבת נוסעת – ויהודים למדו מהר מאד לא לנסוע ברכבת לבד. אחרי הטבח חזר ראש הממשלה של פולין על הקריאה שלו ליהודים להגר לפלסטינה; שליחים ציונים מיהרו לקפוץ על השלל הבלתי מתוכנן הזה ולסייע ליהודי פולין להתחיל להמלט.

* * * * *

נהוג, בתפיסה המיליטריסטית המקובלת בארצנו וגם בארצות אחרות, לתאר מלחמות כאירוע "נקי", כזה שבו חיילים נלחמים אלה באלה ושמעשי זוועה הם אירוע חריג. זה יכול היה להיות נכון, אולי, למלחמות של המאה ה-18, וגם זה בספק. מעשי זוועה מגיעים ברגע שמסתיים הקרב: אז יכול המנצח החמוש לעשות כאוות נפשו במנוצח חסר הישע. Vae victis, אמרו הרומאים; אבוי למנוצחים.

מעשי זוועה, כמובן, לא מוגבלים רק לפולין של שנות המלחמה ושנות האימה שאחריה. כמעט כל מלחמה במאה השנים האחרונות, אם לא מאתיים השנים האחרונות, הכילה אלמנט אתני מובהק, קבוצות שכנות שדרות באותו המקום ושהמאבקים ביניהן מתלקחים פתאום. כשזה קורה – וקונפליקט כזה הרבה יותר נפוץ ממלחמה "נקיה" – מעשי זוועה הם לעתים קרובות הנורמה, לא הסטיה.

וכשהאבק מתפזר, הנטיה היא לטשטש. לא לדבר על זה. להדחיק. כי, אחרי הכל, המעשים האלה חושפים את החיה שבאדם. ולעתים קרובות הוא סתם אדם, מישהו שיכול להיות חביב ובעל חוש הומור ואוהב אדם. עד שיום אחד משתחררת החיה.

"משתחררת"? לא. משוחררת. מישהו התיר את הרסן שלה. מישהו אמר שאחרים אינם בני אדם. מישהו אמר שמגיע להם כל מה שהם מקבלים. המישהו הזה בדרך כלל לא צריך ללכלך את הידיים. בשביל זה יש מונהגים. הדחפים האלימים שהחברה האנושית משקיעה כל כך מאמצים בדיכויים מקבלים פתאום לגיטימציה, פתאום יש להם ערוץ מותר.

וזו לא רק פולין ולא רק אירופה. שמעתי השבוע את השיר של פוליקר, "חלון לים התיכון", על השורה התמימה לכאורה שבו, "אחרי שהגעתי ליפו/תקוות נולדו מתוך יאוש/ מצאתי לי חדר וחצי/על גג של בית נטוש." התקוות נולדו – אבל מתוך יאושו של מי? ואיך "מצאת" חדר על גג של בית נטוש? למה הוא נטוש? מי נטש אותו? איך?

הנאכבה הפלסטינית החלה לא כאשר הפליטים הפלסטינים גורשו – ובחלקם הניכר הם גורשו – אלא כאשר ישראל מנעה מהם לחזור. שיבה של פליטים לבתיהם היא תהליך מקובל אחרי מלחמה, אבל בן גוריון הורה לירות בפליטים – גם אם הם לא סיכנו איש, גם אם הם בסך הכל ניסו לחזור ולקחת קצת מטלטלין, כדי שיוכלו לחזור.

אם נחזור לפולין, זה בדיוק מה שעשו הפולנים ב-1945-1947 מול המיעוט האוקראיני שלהם: גירשו אותו באלימות מחרידה ואחר כך מנעו ממנו לשוב, באש – בין השאר מחשש שהוא ישוב לאדמתו. את האוקראינים שנותרו, הם פיזרו בין עיירות וכפרים כדי להטמיע את המיעוט האתני. האוקראינים המסוכנים באמת – חשוב מאד לציין שכל זה קרה אחרי שהמיליציה האוקראינית שהיתה אחראית על השמדת יהודי ווהלין הפנתה את נשקה ואת שנאתה אל הפולנים – עברו דרך כלא ידוע לשמצה, זה שבו שימש סולומון מורל המועיל מאד כסגן מפקד.

וזה בדיוק מה שעשו צ'כים לגרמנים, וכמעט כל אחד אחר לגרמנים אחרי המלחמה. כבר כתבתי על כך שהטיהור האתני שביצעו הישראלים הראשונים בפלסטינים שאב את השראתו ממזרח אירופה. ואחרי הרצח, הגירוש, הביזה, ושינוי שמות הישובים מגיע שלב ההכחשה: השלב שבו מועלמות הראיות שיאפשרו למישהו להטיח את ההאשמה הנוראה "הרצחת וגם ירשת." נבנים נראטיבים שלמים, ומוסדות המדינה מקדמים אותם באופן פעיל: הפלסטינים ברחו, הגרמנים שבו למולדתם, רק מעטים שיתפו פעולה, כולנו היינו בריזסטאנס, וחביב הקהל, היו-כמה-מעשים-לא-תקינים-אבל-כשכורתים-עצים-עפים-שבבים-והרוב-היה-דווקא-בסדר, שמשתלב נהדר עם להיט אחר, זה-לא-קרה-אבל-זה-הגיע-להם. הצד השני מציג מעשה טבח? נכחיש אותו ונציג בזעם לוהט מעשה טבח משלנו.

ואז ההיסטוריה הופכת לנשק, לצידוק קיומי, ואי אפשר יותר להגיע אל האמת. והאמת חשובה: כי בפולין, צ'כיה ואוקראינה הסיפור פחות או יותר נגמר. אין שם מיעוטים לאומיים רציניים. לנו אין את האפשרות הזו – לא בלי לעשות את מה שעשו הצ'כים והפולנים בחסות הלילה הגדול. אנחנו כבר לא ב-1948. זה לא יוכל לקרות שוב.

אם אנחנו רוצים להתקדם, אם אנחנו רוצים להיות מסוגלים לחיות בשלום עם הפלסטינים, אנחנו צריכים לדעת הרבה יותר על מה שקרה. כל זמן שהנראטיבים שאומרים שהצד השני אשם טוטאלית, ושהצד שלנו זוהר כירח, לא יפורקו, אי אפשר יהיה להתקדם לשלום של אמת פשוט משום שאי אפשר יהיה להגיע להסכמה על מה בעצם קרה. שני הצדדים צריכים להכיר בכך שמעבר להיותם קורבנות, הם גם היו מקרבנים. הם לא יוכלו לעשות זאת אם הם לא ידעו מה קרה.

ככל שהח"מ שוהה יותר במחיצתם של משפטנים, כך הוא מגלה להוותו שהמשפט הוא כלי קהה ומגושם מכדי לעשות צדק ברמה הלאומית. ישנם ללא ספק פושעי מלחמה, בשני הצדדים, שמן הראוי להעמיד אותם לדין. מטבע הדברים, יש רבים יותר מהם בצד הישראלי – הצד החזק, המנצח, הכובש. ואף על פי כן, צריך לשקול ברצינות מלאה את הפתרון הדרום-אפריקאי: ועדות אמת ופיוס.

אלו הן ועדות שמטרתן היא להגיע לשורש האמת ולפרסם אותו. תמורת אמירת אמת מוחלטת על מה שהתרחש, הן הבטיחו חנינה לשוטרים ולחמושים האחרים שתיארו את מה שהם עשו בימי האפרטהייד. חנינה אין פירושה שהאנשים האלה יכלו לשמור על תפקידם, אבל הם אכן היו חסינים מהעמדה לדין.

מטבעו של הליך במסגרתו אנשים מתוודים על פשעיהם ויוצאים ללא עונש, להוציא אולי שחרור מתפקידם, זהו הליך פגום מאד. תחושת הצדק לא באה על סיפוקה, ומדובר בחסרון עצום – אנשים מצפים לצדק כלשהו והיעדרו מותיר אפר בפיהם. ובכל זאת צריך לתהות האם ועדות אמת ופיוס אינן כלי מוצלח יותר מאשר נסיונות להעמדה לדין של פושעי מלחמה, כשנסיונות כאלה נתקלים בחומות המבוצרות של נראטיבים לאומיים ועצם קיומם יוצר תחושת נרגנות ונרדפות, וגורם לקהילה החשה מותקפת להתבצר עוד יותר סביב עצמה. ישראל דחתה בזעם את הדרישה להעמיד לדין את סולומון מורל, שאת פשעיו ביצע לא בשמה ולא על אדמתה (ולמעשה, רוב חייו התכחש לה ולחזון הציוני); למישהו יש ספק איך יגיב הציבור הישראלי כשהקולונלים של צה"ל ורכזי השטח של מנגנון האופל שלה יקבלו זימונים לדין?

כל זה כמובן לא יקרה מחר, וכנראה גם לא מחרתיים. אבל זה משהו שצריך להתחיל לחשוב עליו ולדבר עליו, כדי שבעוד כמה שנים הוא ייראה מעשי.

ויש מי שנוקט צעדים בנושא: עמותת "זוכרות" מארגנת במארס הקרוב יום אמת ופיוס, שייערך בבאר שבע, והיא מזמינה לוחמים ישראלים (ואו את בני משפחחותיהם, או כל מי שיש לו מידע רלוונטי) מאזור הדרום ב-1948, כמו גם פליטים פלסטינים, למסור את עדותם. במהלך האירוע יגיעו גם מומחים שימסרו את עדותם המקצועית. ועדה, שתורכב ממשפטנים, היסטוריונים ופילוסופים, תאזין לעדויות וותפרסם דו"ח המלצות לתיקון; המדובר בפרוייקט ראשון מסוגו בארץ. המטרה, חשוב להדגיש שוב, היא לא משפט אלא הליך אמת ופיוס. המעוניינים מתבקשים לפנות לדבי פרבר, רכזת האירוע, במייל [email protected].

(יוסי גורביץ)