החברים של ג'ורג'

21 באפריל 2009

מחשבות פזורות לעוד יום שואה

Filed under: כללי — תגיות: , , , , , — yossi @ 17:48


התאיידות: משנה לשנה, הטקסים של יום השואה נראים כמו עוד נסיון החייאה של משהו חבוט. הכותרת של "ידיעות", אתמול, ראויה לציון: "הנצחה במשבר". למה הנצחה, איזו הנצחה, למה ×–×” טוב, מה אנחנו מנציחים בעצם – כל אלה שאלות שלא מתייחסים אליהן כלל. העיקר להנציח. "הנצחת" האירועים עצמאית מהם, האירועים אינם עוד אירועים היסטוריים – כלומר, כאלה שיש להם סיבה, התחלה וסוף – אלא תפאורה לאומנית היסטרית. מה אנחנו מנציחים? את תודעת הקורבנות שלנו, שהיא זו שמאפשרת לנו להזיז הצידה את המצפון ולא להכיר בעובדה שידינו – דמים מלאו. העולם עוד חייב לנו 5,900,000, לפחות.

ובעוד ההנצחה במשבר, ניצולי השואה במשבר לא קטן משלהם. אבל אותם ישראל כבר מזמן זרקה לכלבים. מי שמדבר עליהם היום נחשב למשבית שמחה.

ציניות: רבני אירופה מודאגים. הנהגים הברבריים שלהם לשחיטת בעלי חיים, שקובעים שאם בעל החיים לא נמצא בהכרה מלאה כשמזים את כל דמו הרי שבשרו טרף, נמצאים על הכוונת של האיחוד האירופי, שמעביר יותר ויותר חוקים להגנה על בעלי חיים.

אז מה הפתרון? איך גורמים לגויים להבין שטאבו של יהודים חשוב יותר מסבלן של בהמות? אה, פשוט: מזכירים שפעם היתה שואה ושמי שיאסור היום על יהודים לגרום סבל לבהמות, הוא צאצא של רוצחים קדמונים או רוצח לעתיד בעצמו.

ומאליו עולה ביאליק:

"לבית הקברות, קבצנים! וחפרתם עצמות אבותיכם
ועצמות אחיכם הקדושים ומלאתם תרמיליכם
ועמסתם אותם על שכם ויצאתם לדרך, עתידים
לעשות בהם סחורה בכל הירידים…"

כמה טוב שמשנה לשנה, זה עובד פחות ופחות.

אחמדינג'אד I: נשיאנו האהוב, שמעון פרס, מחה על כך שאחמדניג'אד נשא נאום "דווקא ביום השואה". פרס כנראה שכח שהעולם לא חי על פי לוח השנה העברי, ושמבחינתו יום השואה הוא דווקא ה-27 בינואר, יום שחרור אושוויץ. האמת – בהתחשב בזהותם של המשחררים, רוצחים לא קטנים בעצמם, זה קצת מפוקפק. אבל כמה פרובינציאלי אפשר להיות?

אחמדניג'אד II: לדבריו של נשיא איראן, "באלימות רבה, בהתבסס על תואנות מלחמת העולם השניה, הציונים הפכו אומה שלמה לחסרת בית תחת האמתלה של סבל יהודי." אם נוריד לרגע את כל מילות השלילה – תואנות, אמתלה – זה תיאור מדויק של הנראטיב הציוני הנוכחי: לא היתה ישראל בלי שואה, ישראל היא הפיצוי שנתן העולם על השואה, ושישראל נקנתה בדם ואש. אז מה רוצים ממנו? מה, מישהו באמת חושב שישראל היא לא "מדינת כיבוש גזענית", כפי שאמר בהמשך?

אחמדניג'אד III : שר החוץ המלא זיקפה לאומית שלנו החזיר את השגריר משווייץ להתייעצות, לאחר שנשיא שוויץ נפגש עם נשיא איראן. ההיסטריה התקשורתית בנושא כבר הובילה להפגנה של תלמידים מול שגרירות שווייץ.

אבל נשיא שווייץ האומלל אינו היחיד שנפגש עם אחמדינג'אד. יש עוד כמה שנפגשו איתו. אחד ולדימיר פוטין, למשל. למעשה, כשחושבים על זה, רוסיה היא זו שבונה חלק נכבד מתכנית הגרעין האיראנית. האם שר חוצנו יחזיר בקרוב את השגריר מרוסיה? איכשהו, לא נראה לי.

הפרוטוקולים של זקני ציון, גרסת המציאות I: מי צריך להפגש באיזה בית קברות מעופש, באמצע הלילה? היום פשוט שולח ראש סיעה בכנסת מכתב לתקשורת – אה, סליחה, מכתב לראש מטה הבית הלבן, עם עותק לתקשורת – ובו הוא מזכיר לראש המטה האמור שהוא יהודי וישראלי-לשעבר ושמצפים ממנו להתנהג כמו אסתר המלכה.

רם עמנואל ידוע כאדם בעל מזג חם, כך שאני לא רוצה לחשוב מה היתה התגובה שלו על מכתב שבו הוא מועמד בתפקיד אסתר ואובאמה בתפקיד אחשוורוש. אבל המדהים הוא שדבר כזה בכלל יכול לקרות, ושרוב הישראלים לא יבינו בכלל מה הבעיה.

הפרוטוקולים של זקני ציון, גרסת המציאות II: השערוריה החדשה בוושינגטון הולכת כך: חברת הקונגרס ג'יין הרמן נפגשה עם סוכן ישראלי, והלה הבטיח לה שאם היא תצליח לעכב את ההליכים כנגד שני חברי איפא"ק שהיו מעורבים בהפעלת סוכן אמריקני – הלז, לארי פרנקלין, כבר בכלא איזה שלוש שנים – ובתמורה הסוכן ידאג לכך שיופעל לחץ על ננסי פלוסי, יו"ר הקונגרס, כדי שזו תארגן להרמן את תפקיד הנחשק של יו"ר ועדת המודיעין.

כל זה, למעשה, סיפור לא כל כך חדש. הוא בן ארבע שנים בערך. ראוי לציין, כאמור, שפרנקלין כבר בכלא, שההליכים כנגד שני אנשי איפא"ק צולעים שלכאורה הפעילו אותו עדיין תקועים, אבל שהרמן לא קיבלה את שלה, משום שכל הבלגאן נחשף. בשנת 2006, נפתחה חקירה בנושא כנגד הרמן והיא נסגרה מחוסר ראיות.

אז מה חדש פה? או! שיש ככל הנראה הקלטה. שהרמן והסוכן שלה הוקלטו על ידי ה-NSA בשעת מעשה, ושהסיבה שהחקירה נסגרה מחוסר ראיות היא שהיועץ המשפטי דאז, אלברטו "פרדו" גונזאלס, רצה לסגור אותה – כדי להפוך את הרמן ליו"ר ועדת המודיעין, כדי שזו תניח לממשל בפרשת האזנות הסתר הבלתי חוקיות.

אבל אם מישהו יגיד לכם שיש בארה"ב לובי יהודי שמזמן התבלבל בין האינטרסים של הימין הישראלי ובין אלו של ארצות הברית, וששולח מדי פעם את ידו בריגול וקצת טיוח, אל תהססו לקרוא לו אנטישמי.

מצאו את ההבדלים: דע מה שתשיב כאפיקורס.
table
(יוסי גורביץ)

12 באפריל 2009

ממסמרים את עצמם לכיסא

Filed under: כללי — תגיות: , — yossi @ 19:12


עוד לא נרגענו מהתבטאויותיו של שר החוץ, טרם התאוששנו מתגובותיו לנושא של השר לאיכות הסביבה, וכבר אץ-רץ לו שר המשפטים – גם הוא, ראוי לציין, מינוי של ליברמן – והגיש הצעות לשינוי מהותי של חוקי יסוד: הממשלה והכנסת.

נתחיל מהסעיף הבזוי ביותר, אפילו בקנה המידה הנמוך מאד של ממשלה בראשות בנימין נתניהו. על פי הצעתו של נאמן, יתוקן חוק יסוד: הכנסת כך שדי ×™×”×™×” בשבעה חברי כנסת כדי ליצור פילוג בסיעה. החוק הנוכחי – יליד "התרגיל המסריח" מבית מדרשם של פרס, רמון ודרעי – דורש שלשם פילוג, ×™×”×™×” צורך בשליש מחברי הכנסת של הסיעה.

יש רק שתי סיעות בכנסת שמניין שליש מחבריהן עולה על שבעה. אחת מהן מרכיבה את הממשלה הנוכחית. נאמן היה יכול לקרוא להצעת החוק שלו "ההצעה לפיצול קדימה ולהענקת ג'ובים לשאול מופז ונאמניו 2009", וזה היה שם מדויק הרבה יותר מהשם המוצע, יהא אשר יהא. כלומר, למען רווח פוליטי קצר מועד, מוכנה ממשלת נתניהו, ושר המשפטים שלה, לבצע מעשה מגונה בחוק יסוד. הלאה.

חוק מושחת פחות אך קריטי יותר הוא זה שמציע שפיזור הכנסת יתבצע בהסכמת 65 חברי כנסת בלבד. החוק הנוכחי מאפשר לכנסת לפזר את עצמה בכל רוב שהוא. גם זה לא מצב רצוי – טכנית, די בח"כ אחד במליאה כדי לפזר את הכנסת כולה – ומן הראוי שיונהג נוהל של קוורום, אבל המצב בו רוב יכול לפזר את הכנסת עדיף משמעותית על פני המצב שבו הכנסת נתונה בידיו של מיעוט בן 56 חברים, שמונע את התפזרותה.

למה מיועדת הצעת החוק הזו? לסרס את יכולתה של הכנסת להפיל ממשלה. כדי לבלום סופית את האפשרות הנוראה הזו, בוצע שינוי נוסף בתחום הצעות האי אמון. עד 1992, די היה ברוב אקראי של הכנסת כדי להפיל ממשלה; אחרי התרגיל המסריח של 1990, תוקן החוק – במסגרת חוק הבחירה הישירה – ונדרש היה רוב של 61 חברי כנסת כדי להפיל את הממשלה. לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה, במה שהיה כנראה נסיון לייצב את הממשלות, שתקופת כהונתן הלכה ודמתה לאלו של ממשלות איטליה, העבירה ממשלת שרון תיקון לחוק, שקבע כי לא די בהצעת אי אמון שזכתה לתמיכת רוב חברי הבית; עליהם גם להסכים ביניהם מי יהיה ראש הממשלה החלופי. כלומר, יכולתה של הכנסת להפיל ממשלה לא רצויה לרוב חבריה כורסמה יותר.

התיקון השלישי שמציע נאמן מצמצם עוד יותר את כוחה של הכנסת לפזר ממשלה: הוא קובע שאם האדם שנבחר על ידי האופוזיציה שניצחה בהצבעת אי אמון לא יצליח להקים ממשלה תוך פרק הזמן שנקבע, הכנסת לא תתפזר, אלא הממשלה הקיימת – זו שכזכור הכנסת לא רצתה בה – תמשיך לכהן עד סוף ימיה.

בקצרה, נראה שאביגדור ליברמן סבור שהוא יהיה ראש ממשלה, כי נאמן דוחף כאן עבורו את הגרסה הישראלית של משטר נשיאותי: ראש ממשלה שאי אפשר בעצם להפיל, משטר פרלמנטרי-לכאורה שבו הפרלמנט מסורס ונטול היכולת הבסיסית שלו, שהיא להפיל את הממשלה. אמנם, האידיאל של המשטר הפוטיניסטי מרוסיה טרם יושם במלואו, כי ראש הממשלה עדיין צריך לעמוד שוב לבחירת האזרחים כל ארבע שנים ומשהו, אבל תמיד אפשר יהיה לארגן איזו מלחמה בצ'צ'ניה, או עזה, ערב הבחירות. יהיה בסדר.

ההצעות של נאמן מביאות אותנו, בעצם, למצב שבו מצאו האמריקנים את עצמם אחרי הסופה קתרינה: לפתע התברר לרוב האוכלוסיה שהם תקועים עם אימבציל בעל כוח היזק נדיר בבית הלבן, אבל הוא היה נעוץ שם כמו מסמר בלי ראש. המערכת הפוליטית האמריקנית לא מאפשרת להעביר נשיא מתפקידו ללא הליך של הדחה (impeachment), שנוסה למיטב ידיעתי רק שלוש פעמים (ג'ונסון הראשון, ניקסון וקלינטון), שלא מומש אף פעם, ושתמיד היה טראומטי.

Primum non nocere, נשבעים הרופאים; ראשית כל, יש להמנע מנזק. השיטה שלנו איננה מוצלחת במיוחד, אבל היא עדיפה משמעותית על זו שמציע נאמן. לא ברור ממה הוא מפחד; עד כה נפלה רק ממשלה ישראלית אחת בהצבעת אי אמון, זו של שמיר ב"תרגיל המסריח". בשאר המקרים, הממשלה קרסה עקב אי יכולתו של ראש הממשלה להחזיק סביבו קואליציה שלא התאימה לצרכיו (ברק הוא הדוגמא המובהקת,והמהירה ביותר, לכך), או משום שהציבור, והכנסת, התעייפו מהממשלה.

והעייפות הזו היא בריאה, בעצם. היא אומרת שציבור שלא רוצה ממשלה, גם מחליף אותה. שנות אולמרט הנוראות, השנתיים וחצי בהן נצמד לקרני המזבח, גרמו נזק עצום לתפיסה הזו. ברגעי השפל שלו, זכה אולמרט לפחות תמיכה ציבורית מנסראללה – ועדיין גרר הלאה, מכוח תרגילים פרלמנטריים שלא שיקפו את רצון הציבור.

עכשיו, מחסל נאמן – בהסכמתן העקרונית, ראוי להזכיר, של כל סיעות הקואליציה – את שאריות התפיסה שהממשלה צריכה להיות קשובה לציבור, ולא רק אחת לארבע שנים. לראש הממשלה בנוסח נאמן/ליברמן לא תהיה לו שום סיבה להאזין למישהו במשך ארבע שנים בערך. אפילו אם יתעבו אותו רוב חברי הכנסת, אין סיכוי סביר שאחמד טיבי ויעקב ליצמן יצליחו להסכים על ראש ממשלה אלטרנטיבי, כך שבפועל הוא יהיה חסין מהפלה.

רצוי גם לומר שהגיע הזמן להפסיק לשחק עם שיטת הממשל. החלפנו אותה ב-1996 ושוב ב-2001, ושינינו אותה מעט ב-2003, ועכשיו שוב. שינויים כאלה דורשים זמן, דורשים חשיבה מעמיקה, ולא יכולים להיות משהו ששולף שר טרי – ודאי מי שהפוליטיקה איננה עיסוקו – עם כניסתו למשרד. אם להיות הגונים, הם גם צריכים לחכות לקדנציה הבאה: לא ראוי שהכנסת תשנה את חוקי המשחק שלה תוך כדי המשחק.

אבל נאמן וליברמן בונים על כך שלאף אחד כבר לא אכפת, שחברי הכנסת משחקים משחק משלהם, מנותק מהמתרחש מחוצה לה. הידיעה צללה כאבן במים אדירים. לא נשמעה מחאה; מותר להעז ולהניח שגם כאשר ההצעות יגיעו להצבעה, לא תהיה מחאה.

מתקבל הרושם שאם יעלה פה איזה קרומוול (רצוי, כמו המקורי, גנרל) שיפזר את הפרלמנט בקריאה "ישבתם כאן זמן ארוך מדי ביחס לתועלת שהבאתם, אם בכלל; לכו, אני אומר, וניפטר ממכם. לכו, בשם האל!" – הוא יתקבל באנחות רווחה. ויש להניח שליברמן ועושה דברו יודעים זאת, והביאו זאת בחישוביהם.

(יוסי גורביץ)

1 באפריל 2009

לא מבוית

Filed under: כללי — תגיות: , , , , — yossi @ 20:23


אם זו לא היתה הממשלה שלי, הייתי צוחק.

האיש שדיבר גבוהה גבוהה על "האיש הרזה הנושא את האיש השמן", כשהשמן הוא המגזר הציבורי והרזה הוא לכאורה העסקי, הקים לנו – באמצע משבר כלכלי שמסתמן כחסר תקדים בתולדות המדינה – את אחת הממשלות הרחבות ביותר שראתה המדינה. פחות או יותר שליש כנסת משמש כשר או סגן שר. ההישג היחיד שנראה שהשיג נתניהו ×”×™×” הוצאת האוויר מהבלון המנופח של סילבן "סטיב" שלום, שהודיע שלא ייכנס לממשלה אם לא ×™×”×™×” שר האוצר או החוץ, אבל בסוף הסתפק בתפקיד הישן ההוא של שמעון פרס, השר לפיתוח אזורי.

ואם כבר שמעון פרס, על הגרסה המרירה והארסית שלו שמשמשת כשר בטחון מיותר להרחיב את הדיבור. נציין רק שכאשר הואשם האיש שאפילו הפסיק להעמיד פנים שהוא ישר, מעל בימת הכנסת, על ידי ראש האופוזיציה, שהוא "עשה את הונו האישי כתוצאה מקשרים פוליטיים", כל מה שהיה לו לומר הוא שציפי לבני מונעת "מעומק התסכול שלה". את התשובה הבזויה הזו, כמו זו שירה לעבר אולמרט לפני שבוע, הוא עשה בהודעה רשמית של משרד הבטחון, לא של לשכתו האישית. לאט לאט הוא מתמזג עם התפקיד; עוד מעט ויהיה קשה להפריד ביניהם כפי שכבר קשה להפריד בין שלום שמחון ותפקיד שר החקלאות.

אבל, כאמור, זה לא באמת מצחיק. זו הממשלה שלנו.

* * * * *
שמעון פרס מיהר שלשום – כנראה שהוא רוצה להשאר רלוונטי למשהו – להודיע שממשלת נתניהו היא ממשלת שלום. את האשליה הזו חיסל שר החוץ הטרי אביגדור "טהראן-אסואן" ליברמן היום. יש להתרשם מן הזריזות.

ליברמן הודיע שישראל איננה מחויבת עוד להסכמי אנאפוליס. בכך הוא הצליח לאיין בזמן שיא את אחד מסעיפי הסכם הקואליציה בין העבודה לליכוד, זה שקבע שממשלת נתניהו תהיה מחויבת להסכמים שחתמו ממשלות קודמות. כשהוצג הסעיף הנקלה הזה, לעגו הפרשנים לברק ולאנשיו שהציגו את מה שאמור להיות מובן מאליו בממשלה תקינה כהישג. מסתבר שבממשלת נתניהו-ליברמן גם המובן מאליו לא מובן מאליו. ולמותר לציין שלמרות ההפרה הבוטה הזו של הסכם קואליציוני קלוש גם כך, לא נשמע היום ציוץ מכיוונו של ברק.

אבל, שוב, האדם הבזוי ביותר בפוליטיקה הישראלית לדורותיה – תחרות קשה במיוחד, כשטיפוסים כמו שמעון פרס, סילבן שלום, ודוד בן גוריון נמצאים בתמונה – איננו הנושא. הוא פשוט מגרה, בעצם עליבות קיומו, את הבלוטות.

* * * * *
כשהתחוור הישגו של המהגר ממולדוביה, הבריון המורשע, מיהרו לומר לנו כמה וכמה פרשנים שהוא בעצם אדם די מתון, ושגם אם לא רואים את זה, התפקיד ימתן אותו. זה לא בהכרח נכון. מהפכות מגיעות גם מימין ומהפכנים הולכים לעיתים בדרכים פתלתלות, אבל מאמינים בדעותיהם לאורך כל הדרך. הנאום הראשון הזה, התוקפני כל כך, שכבר גרר תגובה אמריקנית בוטה ביחס, אומרת שיש סיבה להניח שהפרשנים טעו: ליברמן לא מבוית.

אולי אלו דברים שליברמן צריך לומר לציבור שלו. אולי הוא רוכב על נמר משלו, ואיננו יודע איך לרדת ממנו. זה לא משנה הרבה: כששר חוץ שמודיע, בטכס השבעתו, על חיסולה בפועל של תכנית שתי המדינות, כמובן בלי דיון מקדים בממשלה, אין הבדל משום בחינה אם זו הוא אומר זאת לצרכי תעמולה או שהוא מאמין באמת ובתמים בדברים שהוא אומר. מהרגע שאמר אותם, אחרי הכל, הוא מחויב להם, והנמר רעב. אם יריח הנמר חולשה ברוכבו, הוא ייטרף. הציבור הישראלי הפכפך, המצביעים הרוסים – עדיין רוב מצביעיו של ליברמן – הפכפכים במיוחד.

אין שום סיבה טובה, בעצם, שלא להאמין שליברמן מחויב לדבריו לא פחות מבני בגין. הוא הרבה יותר נוכל מבני בגין, ויעיד עושרה המופלג והפתאומי של בתו, ונהנתן הרבה יותר. הוא מקושר לבעלי הון מפוקפקים – אבל הוא מתנחל שגר בחוסר נוחות יחסי בהתנחלות קטנה, נוקדים. אנשים אינם מניכאים: הם אינם רק זה או זה. אפשר, בהחלט אפשר, להיות גם מושחת וגם פנאט, גם נוכל וגם מאמין גמור בעליונות הגזע היהודי ובזכותו על "ארץ ישראל", גם אוכל לחמם של בעלי קזינו וגם מאמין בדיקטטורה וחוק וסדר. כל זה דר היטב בכפיפה אחת, ומאמינים אמיתיים לא בהכרח מתמתנים עם קבלת התפקיד החשוב החדש. להיפך: בהחלט יתכן שהם ישתמשו בו כדי להפיץ עוד יותר את דעותיהם.

ומאחר וליברמן מיצב את עצמו במצב שבו הוא כליא הברק של כל העולם ואשתו, בתור המטרה המובהקת של כל בעלי הביקורת כלפי ישראל, מנטליות המצור – המצב הטבעי של הישראלי הממוצע – תהפוך אותו לגיבור ותהדק את האהדה הציבורית סביבו.

אז אם ככה, אם כבר מנטליות מצור, אז לפחות שיהיה מצור.

* * * * *
בשנת 2000, עקב אילוצי הקואליציה הפנימיים של אוסטריה, הפך יורג היידר, מנהיג אחת המפלגות הלאומניות/גזעניות במדינה, למנהיג בעל השפעה בקואליציה האוסטרית. יודגש שהיידר עצמו מעולם לא נתפס בהתבטאות גזענית בפני עצמה, שהוא מעולם לא דרש לשלול את אזרחותם של מהגרים לאוסטריה אלא את הפסקת ההגירה, לא קרא לפתיחה מחדש של הסכמי הגבולות של אוסטריה שנכפו עליה אחרי מלחמת העולם השניה, ושקרוב לוודאי שלא העלה על דעתו לאיים לתקוף בנשק גרעיני מדינות שיש לאוסטריה הסכמי שלום ארוכי שנים איתם, או אף מדינות עוינות מרוחקות – ולו משום שאוסטריה חסרה נשק ×›×–×”. על אף מתינות-ביחס זו של היידר, ועל אף העובדה שהוא לא שימש כשר – ודאי לא שר בכיר כשר החוץ – מיהרה ישראל להחזיר את שגרירה מאוסטריה.

כשם שאדם מודד, כך מודדין לו: ראוי שמדינות העולם – ואוסטריה ראויה להיות זו שתשליך את האבן הראשונה – תחזרנה את שגריריה מישראל, ותנמכנה משמעותית את דרג יחסיהן איתה. מרצון הדבקנו את עצמנו בצרעת; הגיע הזמן שינהגו בנו כמצורעים. לאוסטרים הספיקו כמה שנים כאלה כדי לתקן את כיוונם. הישראלים הם עם קטן יותר אבל מאוס לא פחות, וכנראה שנזדקק ליותר זמן, אם בכלל.

ומאחר ושר החוץ שלנו בחר לנצל את יומו הראשון בתפקיד להודעה על ביטול חד צדדי של הסכמים בינלאומיים, ואני לא רוצה אפילו לחשוב על מה שיעשה ביומו השני, ראוי שזה יקרה מהר. מהר מאד: כל יום שהוא בתפקיד, הופך אותו – מעצם המצאותו שם – למקובל בתפקידו. אסור שנתרגל לכך. חובה לזכור, תמיד, שליברמן כשר חוץ הוא קוץ בבשרנו. ומאחר והעם שב ומתכווץ לתנוחה החביבה עליו – זו העוברית – יש צורך בדקירות מבחוץ.

לו ימהרו לבוא.

(יוסי גורביץ)

24 באוקטובר 2006

חמש הערות על המצב

Filed under: ללא גבולות — תגיות: , , , , — yossi @ 16:29

פרס: נמאס כבר לכתוב שהשר לפיתוח הנגב והגליל הוא פאתטי. ×–×” ידוע ומובן לכל. המשחקים הכפולים האלה – “אני לא עוסק בזה כרגע" לכתבים, תוך הסתערות בצווחות "מה יש לכם נגדי" על נציגי "ישראל ביתנו" הנדהמים – תמיד היו מנת חלקו של שמעון פרס. הם לא ראויים לציון מיוחד.

מה שאין כן ביוזמת חלם האחרונה: לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כך שהבחירה תהיה פומבית ולא חשאית. יש לה צדדים חיוביים, כמובן: אם אנחנו באמת חייבים נשיא, מותר לנו לדעת אילו ח"כים חשבו שהוא ראוי לתפקידו. זה יזריק קצת יושר לבית הנבחרים שלנו.

אבל אם יש משהו פאתטי יותר מאדם שכל כך רוצה לנצח, עד שצריך לשנות עבורו את כללי המשחק, אינני יודע מהו.

אולמרט. מילא פרס. הוא רוצה להרגיש שהוא נבחר פעם למשהו. ההתבטאות הבלתי נסלחת היא דווקא של אולמרט. כשהעלה ראש ממשלתנו הנערץ את נושא שינוי חוק הנשיא בישיבת קדימה, הוא נתקל בהתנגדות נמרצת מצד מאיר שטרית, ממלא מקום שר המשפטים.

הלז הזכיר, אפעס, את העובדה שמדובר בחוק יסוד, ושלא משנים חוקי יסוד סתם כך. אפילו אם שימון נורא רוצה. בתגובה הוא זכה להתקף קריזה מצד ראש הממשלה. לא ניתנה לו רשות הדיבור, רשף אולמרט, ואיפה נשמע שקוטעים ראש ממשלה באמצע המשפט. ובכלל, מה רע בשינוי חוקים. הרבה חוקים כבר שונו.

אין ספק שהיה לאולמרט קל יותר לגנוב את הסוס הספציפי הזה יחד עם שר המשפטים המיועד שלו, חיים רמון. אלא שרמון נמצא כעת בבית המשפט, ועל פי הפרסומים האחרונים, זו רק שאלה של זמן עד שאולמרט יצטרף אליו שם.

ואף אחד לא צייץ. ראש הממשלה רוצה לשנות חוק יסוד כדי להיענות לצורך פוליטי פרטי, ולאף אחד לא נראה שיש כאן בעיה. אף הפגנה לא התארגנה. נו, כולה חוק. מילים על נייר.

לא בטוח שלאולמרט יש את הכוח הנדרש לשנות חוק יסוד. אפילו לא עבור פרס. אולי במיוחד לא עבור פרס. אבל משתמך במסעו של האלבטרוס הפוליטי הזה, כבר החלה ההתבזות שלו. קשה לדעת מה יהיה מביך יותר: כשלון לתקן את החוק, או הצלחה – רק כדי לגלות שלרוב הח"כים אין בעיה להגיד לפרס "לא, יא לוזר" גם בפומבי.

ביילין. יוסי ביילין, אופוזיציונר בהתהוות, התנער וגילה שאבוי, אביגדור ליברמן עומד להכנס לכנסת. מיהר ביילין והודיע שלא יעלה על הדעת. לא זו אף זו: אם תמשיך העבודה לשבת בממשלה עם איווט, היא תאבד, אומר ביילין, את זכות קיומה.

מה שנכון, נכון. לעבודה אסור לשבת בממשלה אחת עם ליברמן. אין ויכוח.

אבל האדם שעשה יותר מכל אדם אחר להכשרתו של ליברמן הוא, אחרי הכל, ביילין עצמו. מי שמארח את התליין של הח"כים הערבים לארוחת בוקר, מודיע שיש ביניהם כמה וכמה הבנות, ומזמין את התקשורת כדי שתחווה את האירוע, לא יכול כעת לטעון שליברמן מוקצה מחמת מיאוס. ההתחנפות הקטנה של ביילין למרכז, ערב הבחירות, היתה מכירת נשמתו עבור כמה קולות. הבעיה היא שזה עלה למרצ בקולות, לא סייע לה. אבל זו – ויוסי ביילין בכלל – כבר בעיה של מרצ.

קשוט עצמך, יוסי, לפני שתקשוט אחרים.

לאו. אם מישהו היה צריך עוד סיבה מדוע אסור לבחור בצבוע החנף ישראל מאיר לאו לנשיאה של ישראל, להוציא העובדה שהוא לא לוחץ את ידן של נשים ושהסתבך בעבר בהטרדות מיניות – שדיים, כנראה, הוא דווקא לוחץ; הוא הסיר את תביעת הדיבה שהגיש בנושא עם בחירתו לרב ראשי – בא היום "הארץ" והזכיר לנו שהוא גם נוכל.

החוק אוסר על רבני ערים לקבל כסף תמורת עריכת חופות: זה חלק מתפקידם והם מקבלים עבורו משכורת. לאו אפילו לא יכול לומר שהוא לא ידע את זה, כי הוא כבר הסתבך בדיוק בכזו פרשה לפני תשע שנים. בעקבות ההסתבכות ההיא, רענן היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, את הנהלים.

כלומר, לאו מצפצף בגלוי על החוק, ועושה קופה נאה לביתו. מקורביו אומרים שהוא "כלל לא מתלהב לכך": מעטפות ובהן אלפי דולרים פשוט עושות את דרכן לכיסו. אה-הא. שמענו. לטענתם, הוא תורם חלק גדול מהסכום לצדקה. כנראה שהוא לא שמע על הלכת לולב גזול, ועל מצווה הבאה בעבירה.

הסיכוי שהמשטרה תגיע אליו זניח, ככל הנראה, ועל כן יש לוודא שהאיש הזה – שכהרגלם של חרדים, מציג פנים ליברליות לציבור וחשוכות הרבה יותר כלפי פנים – יתקע בתפקידו הנוכחי ולא יתקדם.

בוש. הנשיא הביזיוני ביותר של ארצות הברית הצליח, במאמץ ניכר, לשקוע עוד קצת. השבוע, הוא אמר לג'ורג' סטפנופולוס שהוא אף פעם לא תמך ב-stay the course, השארות בעיראק לא-משנה-מה.

עיראק קורסת. הגנרלים האמריקנים מדברים בפעם הראשונה על תבוסה, ומכינים את עצמם לאפשרות של אובדן בגדד. מפקד הצבא בעיראק, הגנרל קייסי, אמר היום למעשה שהשאיפה היא לנסיגה תוך 18 חודשים לכל היותר. הצבא העיראקי מתפרק לא רק על פי קווים עדתיים, אלא גם על פי חמולות. אם להשתמש במטאפורה ההיא של פאוול, הוואזה נשברה לבוש בידיים, והוא מדמם מרסיסים.

אפשר להבין מדוע בוש רוצה להרחיק את עצמו מהאמירה הזו, במיוחד ערב בחירות. במיוחד ערב בחירות כאלה. אבל עד כמה הוא חושב שאנשים מטומטמים? מה, הוא באמת חושב שאנשים ישכחו את סיסמת הבחירות שלו ב-2004? שהם יבלעו שקר כל כך גלוי?

כנראה שכן. נותר רק לקוות בעוד שבועיים, הוא יחטוף את הצליבה שמגיעה לו.

(יוסי גורביץ)

23 באוקטובר 2006

טרגדיה, פארסה, היסטוריה

Filed under: ללא גבולות — תגיות: , , — yossi @ 17:12

טרגדיה: מעקב אחר מהלכיו בשבועות האחרונים של יו"ר העבודה ושר הביטחון, עמיר פרץ, מאפשר לצפות בדאגה כיצד הוא הופך, יום אחר יום, לפואד בן אליעזר. המריבה הזו על המאחזים, בדיוק כשיש לו צרות פנימיות וכשאולמרט פועל להכנסת ליברמן לממשלה, הזכירה מאד את מהלכיו של פואד, קודם התבוסה למצנע.

העסקאות האפלות עם מועצת יש"ע – נוריד חלק מהמאחזים, אתם לא תתנגדו, ואנחנו נכשיר את השאר – הן בבואה מדויקת להתנהלותו של פואד כשר ביטחון. הגמגום סביב כניסת ליברמן לממשלה, חוסר היכולת לומר בנאום חד "לא, על גופתי"; חוסר היכולת למנף את 19 המנדטים שלו, שבלעדיהם אין לאולמרט ממשלה יציבה; אובדן השליטה על חברי המפלגה שלו-עצמו, וכשלונו בהבהרת הנקודה שאם העבודה תתמוך בליברמן, היא גמורה – פואד, פואד, ועוד פעם פואד.

ואני, מכל האנשים, הייתי צריך לדעת.

פארסה: החשוד הבכיר ביותר במדינה נסוג לקו ×”×’× ×” אחורי. בטקס הכנסת ספר תורה לישיבה מיותרת במיוחד, אמר כבוד נשיא מדינת ישראל, משה קצב, את הדברים הבאים: "אל תתלוננו ואל תכעסו… אל תכעסו על מי שבדורנו אינו בקיא בעיקרי היהדות ואיננו יודע תורה (…) מה הם אשמים? במה הם חטאו שאנחנו באים אליהם בטענות, בביקורת, תוקפים אותם, מסרבים לקבל אותם, מסרבים לקרב אותם?… נדמה לי שאלה תינוקות שנשבו, הרב, הם גדלו במשטרים שמנעו מהם את לימוד היהדות, את לימוד התורה. ×–×” יכול לקרות לכל אחד מאתנו. כל אחד ואחד מאתנו אילו ×”×™×” במשטר הקומוניסטי, הסובייטי, בארצות הגוש המזרחי (…) – עלול חס וחלילה להיות באותו מצב…”

זו, למעשה, לא עמדה חדשה מצד קצב: הנשיא הדתי ביותר בתולדות המדינה הצליח להוכיח, שוב ושוב, למה אסור להניח לחובשי כיפה להגיע למשרות ציבוריות. כמו הפונדמנטליסטים האמריקנים, הם אינם מצליחים להבין את ההבדל בין מה שעליהם לעשות כעובדי ציבור ובין עמדתם הדתית. אבל למה אמר קצב את הדברים דווקא עכשיו?

מפני שהוא הבין שהמשחק נגמר. שהממלכתיות שלו התקלפה ולא נותר ממנה דבר. על כן הוא נסוג אל בעלי בריתו הטבעיים, אלו שסבורים שכל הנשים מפתות, כל הנאנסות אשמות, ואשה שנאנסה אסורה על בעלה. להם הוא מזמר את הזמירות שהם תמיד אוהבים לשמוע: על כך שהם הציבור הנבחר, ושהאנשים המקיימים אותם, המשלמים את דמי מחייתם ונלחמים למען קיומם, הם בעצם "תינוקות שנשבו".

הוא משחק אותה אריה דרעי. באומן הוא כבר היה. עכשיו הוא החוזר בתשובה, המוקף ברשעים. וכשהוא ייכנס לכלא, שליש מהציבור יאמין שהוא נפל למלכודת. בהחלט יתכן שקצב מתחיל עכשיו קריירה חדשה, של רב מסוגף. או, לפחות, מנסה: אריה דרעי פעל רבות למען ציבור הבוחרים שלו, והציל את ישראל מאסון אסטרטגי במלחמת המפרץ הראשונה. קצב לא עשה דבר, מעולם, עבור אף אחד שלא היה חבר מרכז ליכוד. מה שעבד לדרעי, יכול מאד שלא יעבוד לקצב.

היסטוריה: ב-29 באוקטובר 1956, נתן אל"מ ישכה כרמי הוראה לאכוף עוצר משעות הצהרים בשורה של כפרים בגבול עם ירדן. כשנשאל על ידי אחד המג"דים שלו, שמואל מלינקי איש מג”ב, מה לעשות בכפריים החוזרים מהעבודה, שלא ידעו על העוצר – באותו זמן היו הישובים הערביים בישראל תחת משטר צבאי, ועוצר לילה היה דבר נפוץ, אך לא כן עוצר בצהרים – ענה כרמי "אללה ירחמו".

שוטריו של מלינקי טבחו ב-43 מתושבי כפר קאסם. הם הורידו אותם מכלי הרכב שלהם, העמידו אותם בשורה, וירו בהם למוות. באבי-יאר בישראל. אחד מהם, במשפטו, יאמר בלי מצמוץ או האשמה עצמית "פעלנו כמו הנאצים".

ממשלת בן גוריון, שבדיוק חרחרה מלחמה כנגד מצרים, ניסתה להסתיר את הטבח באמצעות הצנזורה. חבר הכנסת תופיק טובי עשה שימוש מופתי בחסינותו הפרלמנטרית, והציג את העובדות מעל בימת הכנסת. הממשלה נאלצה להודות בטבח, העמידה את השוטרים לדין – כרמי קיבל קנס של אגורה אחת, הכפופים לנו נידונו לתקופות מאסר שונות – וערכה "סולחה" עם תושבי הכפר. כל הרוצחים שוחררו בתוך שנה אחת; בשקט, סידרה להם הממשלה גם עבודות.

ביום ראשון הקרוב צפוי אביגדור ליברמן להכנס לממשלה על תקן "שר לאסטרטגיה". ליברמן רוצה בגירושם של ערביי ישראל, והכריז שצריך לתלות את חברי הכנסת שלהם. ביום ראשון, ה-29 באוקטובר 2006, 50 שנה אחרי טבח כפר קאסם, תכריז מדינת ישראל רשמית ש-20% מאזרחיה הם אויבים.

(יוסי גורביץ)

« Newer Posts

Powered by WordPress