החברים של ג'ורג'

חרפה, האם שבעת? חרפה, האם רווית?

חרפת חיינו את, חרפת מותנו את,

כליל עדיינו את ונוות קברינו את.

מתי יגיע ליל

ולא נראך כצל?

איפה נניח ראש

ולא תשופי ראש?

נתן אלתרמן, "לאן נוליך את החרפה."

הייתי אמש (ג') בהפגנה נגד חוק הפליטים, החוק שגוזר על פליטים שלוש שנות מאסר ללא כל משפט, ושקובע שמי שיסייע להם דינו מאסר חמש שנים. האופוזיציה ניסתה להציל את כבודה של מדינת ישראל בכך שהכניסה הסתייגויות שהתיימרו לקבוע מעמד לפליטים ומבקשי מקלט – ורובם של המגיעים מאפריקה הם במעמד הזה. קואליציית הגאון הלאומי של המנהיג היקר דחתה את ההסתייגויות בבוז, ובחרה בחרפת עולם. ב-1951, היתה ישראל אחת הדוחפות העיקריות לכתיבת האמנה לזכויות הפליטים; אז עוד זכרו מה קרה שש שנים קודם לכן, כשזכרון בעיית הפליטים, זכרון "הילד אברם" של אלתרמן, אשר

לפניו מתייצבות אז שבעים האומות

ואומרות:

הננו עליך!

בשבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות

אל הבית הזה נשיבך!

עוד היה טרי. היום, היא המחוקקת של מה שנראה כחוק הדורסני ביותר כלפי מבקשי מקלט. כשווייץ היינו, לדוחי הסנט לואיס דמינו. הרב אריק אשרמן כבר קרא לשר החינוך, גדעון סער, לתקן בהתאם את לימודי השואה.

ההפגנה היתה נכאת רוח משהו. היו משתתפים רבים, יותר מארבע מאות לדעתי, הרבה יותר ממה שציפיתי שיגיעו. והם צעקו את כל הסיסמאות הנכונות – "צדק לפליטים! לגרש את שר הפנים!" – וחסמו כבישים, והתעמתו עם שוטרים. ולכל זה היה טעם חמוץ.

ההפגנה הזו היתה צריכה להתרחש שבוע לפני ההצבעה, לא יום אחריה. היא היתה צריכה לחרוג מכללי הנימוס המקובל בהפגנות. היא היתה צריכה להגיע לרמת הזעם והאלימות שאליה הגיעה ההפגנה המיתולוגית של בגין כנגד חוק השילומים. היא היתה צריכה לסדוק משהו, לגרום לשלטון להזדעזע. אחרי הכל, אנחנו מדברים על חוק שמגדיר אנשים שנמלטים מ"שבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות," אודים מוצלים מאש, פליטי חרב ואונס, כמי שצריכים, קודם כל, ללכת לכלא לשלוש שנים מבלי שיוכלו כלל להסביר מי הם. הוא קובע את בנייתו של מחנה ריכוז – כן, כן: מדובר במחנה ריכוז; חסכו ממני את מכבסת המילים של "מתקן שהיה"; גם מחנות ריכוז היו "מתקני שהיה" – על אדמת ישראל. מי שבונה אותו, כמובן, יהיו מי שרק היום אישרו בקריאה טרומית חוק שיאסור על הגדרת המתקן שלהם כמחנה ריכוז, ויכניסו את מי שיעבור על החוק לחצי שנה בכלא, כדי לשמור על "רגשות ניצולי השואה וצאצאיהם."

אז למה לא יצאנו להפגין? הכל היה ידוע. הכתובת היתה על הקיר. מנא מנא אלקין ופרסין, ונשיאנו היקר יחתום על החוק. הוא לא יתפטר – הוא איננו מהמתפטרים – והוא ימצא תירוץ כלשהו לחתימה שלו על התועבה הזו. הכל היה ידוע, אבל סירבנו להאמין. אמרנו, לא יכול להיות. לא במדינה שהאתוס שלה הוא זה של פליטים נמלטים. החוק הזה הוא איום, הוא עוד צפרדע אלקינית שנתניהו יעלים ברגע האחרון, זה עוד שוט. זה לא יכול להיות.

ובכן, זה קרה. וזה ימשיך לקרות. משרד הפנים עומד לגרש מהארץ את קוג'י יאמשירו, דוקטורנט יפני למחשבת ישראל, מצטיין בתוכנית מלגאי הנשיא במדעי הרוח. כל מדינה שפויה היתה שמחה אם אנשים כמו קוג'י יישארו בה; משרד הפנים הישראלי חושש שמא ישתקע בה, והוא עומד על כן לגרשו. זה לא המקרה הראשון: זה קרה בעבר גם לדוקטורנט גרמני. הדם הנכון לא זורם בעורקיהם, על כן אין להם מקום כאן. אם נתיר להם להשאר כאן, הם יקחו את מקומות העבודה שלנו וישכבו עם נשותינו. ואני מעז לומר שחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית לא תבין מה לא בסדר בהגיון הזה.

אנשים טובים וליברלים צריכים להבין, בלשון הזהב של קיקרו, שאנחנו לא חיים ברפובליקה של אפלטון אלא בצואתו של רומולוס. הפסאדה הליברלית של ישראל, שנוצרה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים (אף אחד לא יכול היה לכנות את הספרטה הקטנה והמכוערת שלנו, שעדיין החזיקה את המיעוטים שלה במשטר צבאי עד 1966, "ליברלית" לפני 1977) מעולם לא התקבלה בקרב חלק ניכר מהאוכלוסיה, בעיקר משום שהיא נדפקה עד העצם על ידי הממסד; לאגדה על בית המשפט הטוב בעולם, שיגאל אותנו מכל אוזלת ידינו הפוליטית, מעולם לא היה בסיס. בג"צ נכנע, בדרך כלל בלי קרב, מול כל דרישה "בטחונית." הוא אישר, אישית, כל הריסת בתים בשטחים הכבושים – ענישה קולקטיבית פר אקסלנס, ואף על פי כן בג"צ לא סירב – ולו פעם אחת – לכוף את ראשו לצו "המפקד הצבאי." ואם הוא לא עמד בפני הממסד הבטחוני בימי כוחו, ודאי לא יעמוד בפניו כעת, כשמחלפותיו גזוזות.

רק אנחנו נציל את עצמנו, וזה לא יקרה בהפגנות שלוות ומנומסות. את אלה השלטון מנפנף מבלי לשים אליהן לב – יתר על כן, הן משמשות אותו כעלה תאנה כדי לטעון שעדיין יש בישראל חופש דיבור. זה לא ייגמר עד שהמשטר הציוני לא יוחלף במשטר אזרחי. וזה לא יקרה אם נמשיך להיות מנומסים בנושא. צריך לנצל כל אמצעי חוקי ולא להירתע מהפרת סדר. בלי אלימות – היא משחיתה את משתמשיה שמתמכרים אליה; היא מתדרדרת במהירות, היא בלתי נשלטת, והיא משרתת את המשטר – אבל גם בלי נחמדות.

חברי הכנסת שלנו, בהנחה שנשארו כאלה – רק שמונה טרחו להצביע נגד חוק המסתננים, ורק 37 הצביעו בעדו; שלי יחימוביץ' ציפי לבני ברחה, אם מישהו ציפה ממנה למשהו – צריכים לנצל כל סמכות שיש להם נגד המשטר. את החוק של אתמול, למשל, היה צריך לשבש בפיליבסטר, אבל זו רק ההתחלה. מה תעשה המשטרה אם כל אחד מחברי הכנסת של השמאל ישכור דירה, ויתגורר בה עם מספר פליטים? מה תעשה הפרקליטות, כאשר מפלגות השמאל יודיעו שהן תממנה את ההגנה המשפטית של כל אדם שכנגדו יוגש כתב אישום בגלל החוק הזה? וכמובן, למאבק אסור להשאר בגבולות הארץ; צריך להכות במשרתי המשטר במקום הכואב להם באמת. מה יעשו הפרקליטים והשוטרים הבכירים, כאשר הם יגלו שאם הם יוצאים מגבולות ישראל, הם יצטרכו לענות לשוטרים אחרים על היחס שלהם לפליטים?

את החוק הזה צריך להפר. אם שני אנשים יפרו אותו ויגנו על פליטים, המשטר ישבור אותם בקלות. אלף אנשים, זה כבר לא יהיה כל כך קל. עשרת אלפים, והחוק יהיה אות מתה או שהמשטר יגיע אל סף מהפכה. יש חוקים שציות להם מעלה את השאלה של ת'ורו: "למה אתה לא בכלא?"

אבל שום דבר לא ישתנה, אם נמשיך לשחק בכללי המשחק של שנות השמונים והתשעים. הם מזמן לא רלוונטיים. לנגד עינינו מתרחשת הפיכה אמונית בישראל. כבר מדברים בגלוי על שלילת זכות ההצבעה ממי שלא שירת בצבא "או עשה שירות לאומי" – כאשר השירות הלאומי מסרב לקבל לשורותיו ישראלים פלסטינים. לבנימין נתניהו נועד תפקידו של פון פאפן בטרגדיה: הוא, השמרן הסמכותני, מי שבמהלכיו הערמומיים-בעיני-עצמו, שמיועדים לשמירה על עצמו ועל האינטרסים של בני מעמדו, יכשיר אותנו להגעת דיקטטור פולקיסטי.

אבל זה עוד לא נגמר. ואנחנו עדיין יכולים לשנות את התמונה, אם נרצה – כל זמן שנבין את המצב לאשורו. אנחנו מתמודדים עם הפיכה אנטי דמוקרטית, ואתה לא נכנס לזירת אגרוף בחליפת בלט.

לא אם אתה רוצה לנצח.

ועוד דבר אחד: מסתבר שרוב אלופי צה"ל פותחים את הבוקר עם סקירה תקשורתית של חברת יפעת, שמודיעה להם מה אמרו עליהם בתקשורת. אנחנו משלמים על שירותי השופוני של אלופי צה"ל. לגזור ולשמור לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שלא מדובר בפוליטיקאים במדים.

(יוסי גורביץ)

המחלקה היהודית של השב"כ הזהירה השבוע כי בימין הקיצוני מתחילות להסתמן התארגנויות שמזכירות תאי טרור יותר מאשר קבוצות פוגרום ("תג מחיר"). האזהרה לא מצאה חן בעיני ישראל הראל, דובר מתנחלים ותיק, והוא הזדרז לכתוב טור שבו טען שמדובר בפרובוקציה והחזיר אותנו לימי אבישי רביב העליזים.

יש כמה בעיות בגלגול העיניים לשמיים של הראל. הראשונה בהן, כמובן, שבאותה התקופה בדיוק הזהיר השב"כ מהתארגנויות טרוריסטיות של הימין הדתי – והותקף על ידי אנשי הימין, במיוחד אריאל שרון. דא עקא, שהתארגנות טרוריסטית כזו היתה גם היתה: יגאל עמיר, נזכיר, לא פעל לבד. אחיו חגי היה שותף לקשר שלו. איש ישיבת הסדר שלישי, דרור עדני, השתתף בתכניות לרצח רבין. שלושה בחורי ישיבות הסדר אחרים – אריק שוורץ, שהעביר ליגאל עמיר לבנת חבלה; מיכאל אפשטיין; ואוהד סקורניק – היו שותפים למעגל השני של החוליה של עמיר, וידעו על כוונותיהם של האחים עמיר לבצע פיגועים כנגד פלסטינים. מרגלית הר שפי, הקדושה המעונה של הימין הדתי, ביררה עבור עמיר את סידורי האבטחה שבנשקיה של ההתנחלות שלה, כדי שזה יוכל לגנוב משם נשק.

על פניו, יש אבחנה ברורה בין פגיעה ביהודים ובין פלסטינים מצד חובשי כיפות: אלה נחשבים לבני הגזע העליון, ניצוץ אלוה ממעל, ואלה סתם לצאצאי שדים וליליות. בפועל, ההפרדה הזו הרבה יותר חמקנית. התפיסה של "ערב רב" – אנשים שנראים כמו יהודים, שהנם אפילו יהודים מבחינה הלכתית, אבל בפועל הם צאצאים רוחניים של אויבי העם היהודי – מאפשרת להעמיד אותם בשורה אחת. בימי רצח רבין, שלמה אבינר היה כל כך מוטרד ממספר השאלות שקיבל בנושא, שהוא פרסם פסק הלכה שקובע ש"ראש הממשלה איננו ערב רב." יגאל עמיר התהלך אז באוניברסיטת בר אילן כששורת הפיק-אפ שלו היא "מה את חושבת על ברוך גולדשטיין." יגאל עמיר היה שליח ציבור לכל דבר ועניין: הצעירה שניסתה לחשוף את הקשר של עמיר, הילה פרנק, נאלצה לעזוב לאחר מכן את בר אילן.

האווירה בהתנחלויות ובגרורותיהן בתחומי ישראל היתה לחוצה מאד בסוף 1995. כשהמתנחלים לחוצים, הם מולידים רוצחים. כך קמה המחתרת הראשונה, כתגובה לפינוי סיני והחשש שמשהו דומה יקרה בגדה. במקרה של המחתרת, אי אפשר היה לטעון שמדובר בקבוצה של קיצוני שוליים; הם הכילו, בין השאר, את קמב"ץ ההתנחלויות זאב חבר ("זמביש"). אחרי הסכמי אוסלו, צץ ברוך גולדשטיין, ולמרות שלאחר מכן המתנחלים ניסו בקריצה להתנער ממנו, אבי ההתנחלויות חנן פורת נתפס אז בקריאות "פורים שמח, יהודים". מאוחר יותר, בהתעלמו מההערה התלמודית ש"נכנס יין, יצא סוד", טען פורת שהוא פשוט היה שיכור, כמצוות החג. בנסיון לשבש את ההתנתקות, רצח תומך מתנחלים אחד, עדן נתן-זאדה – עריק מצה"ל – ארבעה מתושבי שפרעם; אחר, אשר וייזגן, רצח ביריות ארבעה פועלים פלסטינים סמוך להתנחלות שילה. הממסד של המתנחלים, שהופתע מהגינוי הנחרץ – שרון קרא לנתן-זאדה "מחבל יהודי", וזו כמדומני הפעם הראשונה שהביטוי הזה הושמע – מיהר לרחוץ את ידיו מנתן-זאדה ו-ווייזגן; אחרי הכל, הם לא היו מאצולת ההתנחלויות, כמו הר שפי ואנשי המחתרת הראשונה. וייזגן פטר את העולם מעונשו בתליה מאוחר יותר, וכמו נתן-זאדה (וכמו שני המתנחלים שהציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות) שקע בתהום הנשיה.

המצב הנוכחי, ערב הכרזת המדינה הפלסטינית, מעורר חששות דומים. כך שההערכה של המחלקה היהודית, שיש כעת התארגנות לקראת הקמת תאי טרור, למרות ההשתלחות של הראל, היא סבירה. פעולות תג מחיר הן פעולות טרור לכל דבר. בואו נאמר שאם צעיר פלסטיני היה מואשם בחברות ב"התארגנות בלתי מותרת", בהצתת רכוש יהודי ובתקיפת רכבים ישראלים באבנים, הוא היה נשלח לתקופה ארוכה לכלא.

הראל מנסה לאחז את ×¢×™× ×™ קוראיו בטענה ש"כיצד יוסבר, ×›×™ גוף היודע היכן ומתי בדיוק נמצאת בעזה מחט בערימה של שחת – ומכוון אליה מסוקים – אינו מצליח ×–×” שנים לזהות ולהעמיד לדין את פורעי "תג מחיר", ועתה אף ממתג אותם, כבימים החשוכים ההם, ×›"תאי טרור"?". ובכן, ישראל יקירי, טוב ששאלת. התשובה פשוטה, אם גם מדכאת.

כשהשב"כ בא לחדור להתארגנות פלסטינית, יש לו שורה ארוכה של כלים. בגלל משטר ההיתרים הישראלי, שמצריך בשטחים שבשליטת ישראל גם רשיון לנהיגה בעגלה רתומה לחמור, ובגלל שכל אחד מההיתרים הללו מצריך את אישור השב"כ, רכש לו הארגון יכולת השפעה חריגה על חייהם של כל הפלסטינים, בהיקף שכמעט ואין לו אח ורע בתולדות ארגוני הביון. באמצעים הללו, השב"כ חדר אל החברה הפלסטינית ובמידה רבה פורר אותה מבפנים.

אמצעי אחר הוא, כמובן, העלמה ועינויים. פלסטינים אפשר לעצור במעצר מנהלי לחצי שנה, ולהאריך את המעצר פעם אחר פעם, כמעט ללא כל ביקורת שיפוטית. כשאנשים מוחזקים במעצר, אפשר לענות אותם – במישרין, או על ידי משת"פים שגויסו לצורך כך והוכנסו לתאיהם של העצורים, כדי שהשירות יוכל לרחוץ בנקיון כפיו – ואפשר להפעיל עליהם עינויים "נקיים" יותר, כאלה שאינם משאירים סימנים אבל יעילים לא פחות, כמו מניעת שינה, אולי היעיל שבעינויים. את הכלים הללו אפשר, אמנם, להפעיל גם על יהודים – כפי שמעיד המקרים של טלי פחימה וחיים פרלמן – אבל השימוש בהם הוא במשורה. כשזה מגיע ליהודים שהם גם אזרחים ישראלים, התקשורת הרבה יותר עירנית. במקרה הקיצוני ביותר, אם השב"כ הגיע למסקנה שמישהו מסוכן ואין לו יכולת השפעה אחרת עליו, תמיד אפשר לחסל אותו מהאוויר. הכלי הזה מעולם לא הופעל על יהודים.

במקומות שבהם הכלים המגושמים האלה אינם זמינים, או זמינים חלקית בלבד – רצועת עזה שלאחר נסיגת צה"ל, רצועת הבטחון במשך רוב זמן שהותו של צה"ל שם – איכות המודיעין שהשב"כ מסוגל לספק נופלת תלולות. מטבע הדברים, גם יכולת הזיהוי שלו של אנשים הפועלים לבדם, או במסגרות הדוקות, מוגבלת למדי. יכולת החדירה שלו לארגונים הדוקים אידיאולוגית, בין אם מדובר בחיזבאללה ובין אם מדובר בארגוני האחים היהודים, מוגבלת מאד. בקרב החמאס, הוא יכול לגייס סוכנים כי יש לו מגוון אמצעי לחץ עליהם ועל הסביבה שלהם – השב"כ לא בוחל בלקיחת בני ערובה; הנסיונות שלו לגייס מקורות בקרב האחים היהודים כושלים הרבה יותר, והיכולת שלו להחדיר אליהם סוכן – אף פעם לא האמצעי המועדף של ארגון ביון, בשל הסכנה ובשל הבעיות הפסיכולוגיות העצומות שהסוכן נחשף להן – היא לעתים קרובות פאתטית. קציני השב"כ של המחלקה הערבית מתהדרים בערבית הפלסטינית שלהם; אנשי המחלקה היהודית, למרבה הצער, עוד לא למדו לדבר יהודית שוטפת.

השענות של 44 שנים על כלים מגושמים כל כך, שלא דורשים חשיבה יתרה מצד החוקרים, מנוונות את יכולת החקירה. כשאתה מתרגל לכך שיש לך יכולות כמעט בלתי מוגבלות, ופתאום – כשזה מגיע לציבור היהודי – הן מוגבלות, במקרים רבים התוצאה היא כשלון. בחלק ניכר מהמקרים של המעצרים שעורכת המחלקה היהודית, התוצאה היא זיכוי חלקי או זיכוי מלא. מותר גם להניח שהעובדה שהמודיעין הממשי שעומד לרשותה של המחלקה היהודית גורם לה לעיתים לזנק מוקדם מדי – למשל, בכל מה שקשור לאיומים על המסגדים בעיר העתיקה, שם המחיר של היסוס עשוי להיות יקר משאת.

זו, ישראל הראל, היא הסיבה לכך שההצלחות של המחלקה היהודית מוגבלות כל כך, זו ולא איזו קונספירציה נגד מתנחלים. אגב, המתנחלים יללו מרה לאחרונה על עונש מאסר עולם שהוטל על הפלסטיני שהורשע בבית דין צבאי בטבח באיתמר – אבל לא שמענו קולות כאלה כאשר הצליח השב"כ להרשיע שלושה מתנחלים בנסיון לבצע טבח גדול משמעותית באמצעות עגלת תופת בבית ספר לבנות.

נו, טוב, אי אפשר להשוות: שם מדובר ביהודים חמים.

ועוד דבר אחד: היתה הרבה ברברת בשבוע האחרון על החבלה שביצעו מתנחלים בכלי רכב של צה"ל בגדה המערבית, וטענה שמדובר ב"עליית מדרגה". מי שאומר את ×–×”, כנראה שכח איך התנהלו המתנחלים בזמן ההתנתקות – ושכח איך התנהגו המתנחלים סמוך לקוצרה לפני חצי שנה בלבד.

(יוסי גורביץ)