אחת התבניות הצבועות ביותר במלחמת התרבות האמריקנית היא מה שמכונה "המלחמה בחג המולד". לטענת השמרנים החברתיים, המתגלמים בשדרן הפופולרי ביל או'ריילי (חשבו על הכלאה מעוררת חלחלה במיוחד בין טומי לפיד וישראל אייכלר), מנהלים "הליברלים" מאבק בלתי פוסק כנגד כל סממן דתי נוצרי בזירה הציבורית, בכלל זה בחג המולד.

כל מי שביקר בארה"ב במהלך עונת הקניות המכונה עונת החגים, יגחך בבוז. כמעט בלתי אפשרי ללכת במעוזים הליברליים של ניו יורק וסן פרנסיסקו מבלי להדרס על ידי אייל או מבלי לסבול הטרדה מצד מקדם מכירות במעיל אדום וזקן לבן.

אבל יש מקומות שבהם דווקא מתנהלת מלחמה כנגד חג המולד. הכוונה, כמובן, לארץ הולדתה של הנצרות, הנשלטת כעת – זמנית, יש לקוות – על ידי אחותה המוכה והנקמנית. עם פרוס חג הקניות עתיר האיילים והעצים, יצאו אחינו חובשי הכיפה למתקפה כנגד צללים.

חבר הכנסת אלי גבאי (תודו שלא ידעתם שיש כזה), מגלגל עיניים מן הזן המפד"לניקי, שלח מכתב זועם לגלי צה"ל, ובו מחה על ההתייחסות בשידורי התחנה לחג שמזמן הפך לתופעה עולמית. למעשה, גבאי התרעם על כך שגל"צ "הפכה לשופר של המיסות הנוצריות". אכן, מראות קשים.

נודניקית אחרת, מעדות עוטות השביס, שלחה מכתב נוקב לרשת ב', לאחר שאחת השדרניות שם איחלה "חג מולד שמח". לטענתה – שכמובן, איננה מגובה בראיות היסטוריות – ""אנו סבורים כי לא ראוי כי מגישה ברדיו הממלכתי-ציבורי של מדינת ישראל, תתיחס לחג הנוצרי כאילו היה חג של עם ישראל. ההסטוריה היהודית באירופה רוויה בדם שנשפך בידי פורעים נוצרים שחגגו לילה זה תוך התעללות, אונס ורצח של יהודים חפים מפשע".

מיותר לציין באוזני זוג היהודים הגאים שבישראל חיים מאות אלפי נוצרים, שמה לעשות, חוגגים מדי פעם. כי הם לא יאמרו את זה למיקרופון, אבל בינם לבין עצמם – אחרי שיקללו את הנוצרים שלוש פעמים ביום בתפילותיהם – הם ידברו על המצווה לעקור את כל הנוצרים הללו, שהינם לשיטתם עובדי אלילים, מן הארץ הקדושה.

המכה האנושה שספגה היהדות מהנצרות, שגזלה ממנה את רוב מאמיניה לאורך הדורות – ולא תמיד בכפיה; רבים מאד התנצרו מרצונם החופשי, כמו רוב היהודים שחיו במאה הרביעית – צילקה אותה משמעותית. הדבר מתבטא לא רק בטיפשות שצוינה לעיל, אלא גם בליטורגיה היומית שלה ("ברכת המינים" שהפכה בלחץ הצנזורה ל"ברכת המלשינים", תפילת "עלינו לשבח", עם "שהם משתחווים להבל וריק" כש"וריק" הוא בגימטריא "ישו"), ובמנהג שוטי היהודים – היינו, החסידים – לציין את "ליל ניטל".

"ניטל" כנראה מקורו במילה הלטינית natales, "לידה". במהלך הלילה שבין ה-24 בדצמבר וה-25 בו, אסורים החסידים מלימוד תורה, וזאת משתי סיבות: טומאת הלילה, והחשש שלימוד התורה ייזקף לזכותו של אותו האיש – היינו, ייהפך למעשה לעבודה זרה לכבודו של הרבי מנצרת.

יש רק עוד יום אחד בשנה שבו אסור לימוד תורה – שעל פי האליטה היהודית, מהפרושים והלאה, הוא המידה העליונה – והוא תשעה באב, יום החורבן הגדול. החסידים, אם כן, מייחסים לליל חג המולד תפקיד חורבני משמעותי. ראוי לציין שמבחינה מיסטית, החסידים מקבלים שיש ביום המולד כוח: ישוע איננו סתם מתחזה בן אנוש, אלא דמות שטנית. הלילה הוא ליל אופל, וככזה מוקדשות לו מלאכות מתאימות: חיתוך נייר טואלט לקראת כל השבתות שבשנה, וטיגון שומן מסריח.

בפעם הבאה שתשמעו על עוד שריפת כנסיה, על עוד כומר שספג יריקות ברחוב, על עוד תלמידי ישיבה שהחליטו לעשות את צרכיהם דווקא במקום המקודש לאחרים, זכרו את הבטן התחתונה הזו של פסיכופתולוגיה, שמשמרת את עצמה מדור לדור, וככל שהיא מתרחקת מתקופת הרדיפה הנוצרית ממציאה לעצמה עוד ועוד תירוצים לשנאה, כגון השטויות המתפרסמות כאן מדי סילבסטר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

משקר כהרגלו: הפרקליט הצבאי הראשי הגיע למסקנה – שנה ויותר לאחר מלחמת לבנון – שלא היה שום דבר לא חוקי בירי פצצות מצרר. כלי הנשק האמור הוא פצצה המפזרת אלפי פצצונות בשטח קטן, דבר השקול לפיזור אלפי מוקשים; מדובר בכלי נשק בלתי מידתי בעליל, והשימוש החוקי בו – וכל שימוש בו מפוקפק – הוא לעבר ריכוז של חיילי אויב.

מסכת השקרים של צה"ל בנושא החלה, למי ששכח, כשדני חלוץ הכחיש בתוקף שאישר ירי כזה – ואז התברר שכל ירי קיבל את אישורו, ושהוא ביקר בסוללת מלר"ס שעה שזו המליחה בחדווה את דרום לבנון במוקשים הללו.

נכון לתחילת 2007, 30 אזרחים לבנונים נהרגו ו-180 נפצעו – לאחר תום הלחימה – כתוצאה ממטחי הנקמה של צה"ל, שרובם נורו בשלושת הימים האחרונים למלחמה. ארגון אמנסטי הגדיר את ירי המצרר כפשע מלחמה, והזעם בארה"ב היה כה רב שהסנאט האמריקני – גוף כה עוין לישראל, עד שפקידון בוגדני של איפא"ק התרברב שהוא יכול להשיג חתימת 70 מחבריו על מפית – מנסה לאסור על ישראל לרכוש פצצות מצרר בכספי הסיוע.

מה יש לתא"ל מנדלבליט לומר על כך? הוא טוען שרוב הירי בוצע לעבר שטחים פתוחים. כנראה שיש בכך אמת, כי המוקשים האלה ממשיכים לגרום לנפגעים – אבל זה לא השימוש החוקי שלהם. הם מיועדים לפגיעה בריכוזי אויב, כגון אוגדות, וכאלה פשוט לא היו במלחמה ההיא. יתר על כן, מודיע מנדלבליט, ירי לעבר ריכוזי אוכלוסיה בוצע "כתגובה מיידית" – ולכן, משום מה, הוא חוקי על פי תפיסתו.

אבל למה לנו להטריד את מנדלבליט בדקדוקי עניות? שורת הסיום אומרת הכל: "הפצ"ר קבע עוד כי גם אם הייתה חריגה מפקודות בנושא, אף קצין לא יועמד לדין." כלומר, גם אם קציני צה"ל ביצעו פשעי מלחמה, מנדלבליט לא יעמיד אותם לדין.

ראוי שיסביר את עמדתו זו בבית הדין הבינלאומי בהאג.

נבואות מגשימות עצמן: בטקס גרוטסקי במיוחד, העניק אמש שר הבטחון את אות מלחמת לבנון לחברי המטכ"ל. האנשים ששורה של דו"חות קבעו שהכשילו את הלוחמים, יצאו למלחמה בלי תכנית, ובמצוות רמטכ"לם נמנעו מלומר אמת למדינאים האחראים עליהם, עוד יצאו מהפיאסקו עם עיטור.

מילא זה. במהלך הטקס, הודיע אהוד ברק לדגנרלים שהוא מצפה ש"אם תפרוץ מלחמה נוספת, היא תסתיים בנצחון, עם מינימום נפגעים ומינימום פגיעה בעורף". מצפה? על סמך מה? מתקבל הרושם שהוא מבלבל בין ציפיות ובין תקווה.

ומה כל הדיבור הזה על מלחמה נוספת? למה מכינים אותנו, יממה אחרי שפיקוד העורף – סתם, במקרה, שלא בכוונה תחילה, בלי שום קשר לשום דבר – התחיל שוב להסביר לתושבים איך להתגונן במקרה של התקפת טילים? האם זה סוג ההפחדה הכללית שהורגלנו בו, במדינה שנמצאת במצב חירום מרגע הולדתה, או שמישהו מכסה את התחת לקראת ועדת החקירה שתבוא אחרי התקפת טילים קטלנית?

דוקטרינת המשוגע התורן: פעם, מזמן, כשירדן שלטה במזרח ירושלים, פתחו מדי פעם חיילים ירדנים באש לעבר ישראל. הדבר היה מנוגד למדיניות הרשמית הירדנית, וירדן טענה פעם אחר פעם שמדובר ב"משוגעים". הדבר זכה לכינוי המריר "המשוגע התורן".

מסתבר שגם בישראל יש משוגעים תורנים. מדי פעם, איזה יהודי טוב רוצח – או מנסה לרצוח – ערבי או שניים. כמעט בדרך כלל, כשהוא מגיע לבית המשפט, טוענים עורכי דינו שהוא היה בלתי שפוי בעת האירוע.

המקרה האחרון הוא של ארנולד יזראלוב, שרצח את נהג המונית עימאד חורי. יזראלוב ייחשב לבלתי שפוי, למרות שאמר בעת האירוע שדקר את חורי כי הוא ערבי; למרות שלא תקף נהג מונית יהודי שהיה במקום; ולמרות שבעבר הביע את דעתו השלילית על נהגי מוניות ערבים.

הטענה שמדובר בטירוף, למרות שמדובר באירוע שני תוך חצי שנה שבו יהודי דוקר למוות נהג מונית ערבי, אומרת דבר מאד פשוט: מערכת המשפט בישראל מעדיפה להתעלם מהעובדה שבחוגים נרחבים בישראל רציחתו של לא-יהודי איננה נחשבת לפשע. שלא במקרה, ככל שאדם הוא יהודי יותר, כך סביר יותר שיחזיק בעמדה הזו.

אבל התייחסות אל האידיאולוגיה הזו כאל אידיאולוגיה, תאלץ את המדינה להעמיד לדין עמוד תווך מרכזי, שאין בלעדיו, של היהדות האורתודוקסית: התפיסה שאתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם, ושרציחת הלא-יהודי אסורה רק משום "דרכי שלום" ולא מתוך עיקר הדין. מצוות הנקמה, שעליה דרש הרב מאיר כהנא, "הלכות נקמה בגויים" של הרב אלבה, דרשותיהם של הרב גינצבורג והרב ליאור אינן "טירוף"; הן אידיאולוגיה חלופית, שמנסה להחליף את הרפובליקה הישראלית החילונית בממלכת כהנים. תפיסת חוסר ערכו של הלא-יהודי איננה דוחה את מאמיניהם; להיפך, היא מוקד המשיכה שלהם.

אם יש פה טירוף, הוא בחוסר נכונותה של הדמוקרטיה הגוועת הישראלית, ההופכת במהירות מדהימה לתיאוקרטיה אתנוצנטרית, להביט היטב אל התהום הזו, ולהלחם במפלצת הניבטת מתוכה.

כשרוצים, אפשר: המשטרה מפנה בשעות אלה 30 משפחות מכפר שלם בתל אביב. המשפחות, נטען, מתגוררות במקום שלא כחוק. בית המשפט קיבל את הטענה. במקום המשפחות המפונות, ייבנו בשטח בניינים רבי קומות.

אני לא יודע עם מי הצדק, האם הוא לצד התושבים שחיו במקום שנים רבות לאחר שהועברו לשם על ידי הממשלה, או עם חברת הבניה הטוענת לפלישה. אני יודע דבר אחד: כשרשויות החוק רוצות, מאחזים מפונים בלי שום בעיה. הרהור עגום הוא, שהמפונים הם בני המעמדות הנמוכים, חסרי קשרים, ואלו שלעולם אינם מפונים הם בני המעמד הבינוני הגבוה, שלהם מהלכים בכל רמות השלטון.

הרהור עגום נוסף הוא ש-700 המשפחות המפונות מדי שנה מבתיהם על ידי בנקים ונושכי נשך אחרים, לא יקבלו ולו קמצוץ מתשומת הלב התקשורתית (שלא לדבר על הפיצויים) שהורעפו על הקוזאקים הנגזלים, ששתו שליש ממימי הרצועה וישבו על רבע מאדמותיה הראויות לעיבוד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)