בכיה לדורות
השמועות אומרות שאולמרט קרוב לאיזשהו הסכם שלום עם סוריה, ושהוא מנהל משא ומתן לקראת איזשהו הסכם עם אבו מאזן. להסכם, אם יהיה, עם אבו מאזן לא תהיה יותר משמעותי מההסכם השלום הנשכח עם לבנון שעליו חתם בשעתו אמין ג'ומאייל; אבו מאזן הוא אפרוח לא רק נטול נוצות, אלא גם נטול כרעיים.
המקרה של אסד משונה יותר: בפעם הראשונה אנחנו נתקלים הבשליט ערבי שמעוניין בשלום – כנראה כאסטרטגיה לשרידת משטרו, ככל הנראה ללא תמיכה עממית, אבל בכל זאת – הניצב מול ראש ממשלה ישראלי נטול יכולת ביצוע.
ולאולמרט אין יכולת לעשות דבר. הוא יכול לדבר עם אסד, אבל כל מה שינסה להביא לכנסת – והוא יהיה מוכרח להביא את זה לכנסת, משום שזו סיפחה את הגולן והחוק הישראלי חל שם – צפוי לקרוס. לא יהיו 61 חברי כנסת שיתמכו בחוק. צפוי שאפילו חלק ניכר מסיעת קדימה יתנגד להסכם, ודאי אם הוא יכלול הסרת התנחלויות. אולמרט, רצוי לזכור, לא מסוגל להסיר אפילו מאחזים שהתחייב להסיר.
אבל לאולמרט יש בעל ברית אחד ודאי: השמאל העיוור, זה שרואה בשלום לא אמצעי אלא מטרה, מטרה המקדשת כמעט כל אמצעי. ראינו אותם באוסלו, כששמעון פרס שיקר לכנסת על התחייבויותיו לערפאת; ראינו אותם כשיוסי ביילין, ערב בחירות 1996, ניסה להעביר כמה שיותר שטחים לפלסטינים, באומרו ש"אחרי הבחירות לא נוכל" – כלומר, בהבינו היטב שהוא וחבר מרעיו עומדים להפסיד בבחירות; ראינו שוב את אותו ביילין כשארגן את הסכם ז'נבה, ובניגוד לכל מוסר מדיני בסיסי נשא ונתן עם שר של רשות עוינת על אפה וחמתה של ממשלתו הנבחרת. ביילין התקרב מאד לבגידה במקרה ההוא; לימים ישתבח שהסכם ז'נבה הפחיד את שרון, שנאלץ לצאת בתכנית ההתנתקות. אבל אם למד שרון משהו מתכנית ז'נבה, הרי שהוא היה שיש לבצע את ההתנתקות ללא משא ומתן. התוצאות ידועות.
עכשיו צפוי אולמרט לחזור על השטיק של שרון, וכאמצעי השרדות אישית – נסיון להותיר חותם חיובי כלשהו על ההיסטוריה – לגרור את מרצ ושרידי השמאל אחריו להרפתקה מדינית. אבל, כאמור, להסכם אין סיכוי בכנסת, הוא לא יהנה מתמיכה ציבורית- שום מהלך של אולמרט, פרט להתפטרותו, לא ייהנה מתמיכה ציבורית – והתוצאות הצפויות יהיו הרות אסון.
ראשית, ישראל תוקע – בצדק גמור, אבל במה זה יועיל לשמאל אינני יודע – כסרבנית שלום. שנית, הנפילה של אולמרט תהפוך כל הסכם עתידי, מצד כל ממשלה עתידית, לקשה הרבה יותר להשגה. שלישית, נסיון להשגת שלום המבוסס רק על תומכי אולמרט בקדימה, המפלגות הערביות ושרידי השמאל יוקע בציבור כבגידה, וינציח את דימויו של השמאל כקושר נגד הציבור.
הסכם שידוע שאין לו תמיכה ציבורית, מוטב שכלל לא יעלה. מוטב להפסיד את הבחירות הבאות לנתניהו ביושר, ולנסות להביא לשינוי בקדנציה שאחר כך, מאשר לתקוע עוד כמה מסמרים בארון הקבורה של דמוקרטיה שהופכת יותר ויותר לבלתי רלוונטית לרוב הציבור. מלחמה, אולי, עושים בתחבולות; שלום עושים בשקיפות. שלום-בלוף יוביל רק לנזק.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בסודאן.
(יוסי גורביץ)
Pingback: Pajamas Media » Olmert and Assad’s Peace of the Lame()