בכיה לדורות
השמועות אומרות שאולמרט קרוב לאיזשהו הסכם שלום עם סוריה, ושהוא מנהל משא ומתן לקראת איזשהו הסכם עם אבו מאזן. להסכם, אם יהיה, עם אבו מאזן לא תהיה יותר משמעותי מההסכם השלום הנשכח עם לבנון שעליו חתם בשעתו אמין ג'ומאייל; אבו מאזן הוא אפרוח לא רק נטול נוצות, אלא גם נטול כרעיים.
המקרה של אסד משונה יותר: בפעם הראשונה אנחנו נתקלים הבשליט ערבי שמעוניין בשלום – כנראה כאסטרטגיה לשרידת משטרו, ככל הנראה ללא תמיכה עממית, אבל בכל זאת – הניצב מול ראש ממשלה ישראלי נטול יכולת ביצוע.
ולאולמרט אין יכולת לעשות דבר. הוא יכול לדבר עם אסד, אבל כל מה שינסה להביא לכנסת – והוא יהיה מוכרח להביא את זה לכנסת, משום שזו סיפחה את הגולן והחוק הישראלי חל שם – צפוי לקרוס. לא יהיו 61 חברי כנסת שיתמכו בחוק. צפוי שאפילו חלק ניכר מסיעת קדימה יתנגד להסכם, ודאי אם הוא יכלול הסרת התנחלויות. אולמרט, רצוי לזכור, לא מסוגל להסיר אפילו מאחזים שהתחייב להסיר.
אבל לאולמרט יש בעל ברית אחד ודאי: השמאל העיוור, זה שרואה בשלום לא אמצעי אלא מטרה, מטרה המקדשת כמעט כל אמצעי. ראינו אותם באוסלו, כששמעון פרס שיקר לכנסת על התחייבויותיו לערפאת; ראינו אותם כשיוסי ביילין, ערב בחירות 1996, ניסה להעביר כמה שיותר שטחים לפלסטינים, באומרו ש"אחרי הבחירות לא נוכל" – כלומר, בהבינו היטב שהוא וחבר מרעיו עומדים להפסיד בבחירות; ראינו שוב את אותו ביילין כשארגן את הסכם ז'נבה, ובניגוד לכל מוסר מדיני בסיסי נשא ונתן עם שר של רשות עוינת על אפה וחמתה של ממשלתו הנבחרת. ביילין התקרב מאד לבגידה במקרה ההוא; לימים ישתבח שהסכם ז'נבה הפחיד את שרון, שנאלץ לצאת בתכנית ההתנתקות. אבל אם למד שרון משהו מתכנית ז'נבה, הרי שהוא היה שיש לבצע את ההתנתקות ללא משא ומתן. התוצאות ידועות.
עכשיו צפוי אולמרט לחזור על השטיק של שרון, וכאמצעי השרדות אישית – נסיון להותיר חותם חיובי כלשהו על ההיסטוריה – לגרור את מרצ ושרידי השמאל אחריו להרפתקה מדינית. אבל, כאמור, להסכם אין סיכוי בכנסת, הוא לא יהנה מתמיכה ציבורית- שום מהלך של אולמרט, פרט להתפטרותו, לא ייהנה מתמיכה ציבורית – והתוצאות הצפויות יהיו הרות אסון.
ראשית, ישראל תוקע – בצדק גמור, אבל במה זה יועיל לשמאל אינני יודע – כסרבנית שלום. שנית, הנפילה של אולמרט תהפוך כל הסכם עתידי, מצד כל ממשלה עתידית, לקשה הרבה יותר להשגה. שלישית, נסיון להשגת שלום המבוסס רק על תומכי אולמרט בקדימה, המפלגות הערביות ושרידי השמאל יוקע בציבור כבגידה, וינציח את דימויו של השמאל כקושר נגד הציבור.
הסכם שידוע שאין לו תמיכה ציבורית, מוטב שכלל לא יעלה. מוטב להפסיד את הבחירות הבאות לנתניהו ביושר, ולנסות להביא לשינוי בקדנציה שאחר כך, מאשר לתקוע עוד כמה מסמרים בארון הקבורה של דמוקרטיה שהופכת יותר ויותר לבלתי רלוונטית לרוב הציבור. מלחמה, אולי, עושים בתחבולות; שלום עושים בשקיפות. שלום-בלוף יוביל רק לנזק.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בסודאן.
(יוסי גורביץ)
רגע של פוליטיקה: אולמרט לא אדיוט, ולספור עד 61 הוא יודע לא פחות טוב ממך. לכן יש לו שלוש אפשרויות (במידה והוא יצליח להגיע להסכם עם אסאד, דבר שנשמע דמיוני ומופרך):
1. הוא יצליח לשכנע 61 חברי כנסת לתמוך בהסכם. אולי זה לא נשמע כל כך סביר, אבל חברי הכנסת של ישראל מאד גמישים…
2. הוא יצליח לשכנע 61 חברי כנסת לתמוך במשאל עם, ויעביר את ההכרעה ישירות לציבור. למרות שזה נשמע יותר סביר (איזה פוליטיקאי יכריז שהוא מתנגד למשאל עם) כנראה שהעבודה והליכוד יתנגדו (בגלל שגם הם יודעים שהאפשרות השלישית תתקיים רק עם יצליחו להכשיל את שתי הראשונות).
3. בחירות. ז"א, אולמרט מגיע להסכם, הולך לנשיא ומבקש לפזר את הכנסת. כמעט אף פוליטיקאי לא יתנגד למהלך כזה (כי אופוזיציונר תמיד תומך בבחירות, וקואליציונר תמיד תומך בראש הממשלה, היחידים שיתנגדו הם האופורטוניסטים, ואם יהיה להם רוב, חזרנו לאפשרות הראשונה למעלה). למה שראש ממשלה עם 20% תמיכה בציבור ירצה ללכת לבחירות? טוב, אם זה שנה לפני סוף הקדנציה, ואין לו שום דרך אחרת להאריך אותה, אז בחירות כשיש הסכם כזה ברקע, והוא זה שמבטיח לממש אותו, זה הבחירה הטובה ביותר מבין אלה שעומדות בפניו, זה גם יאפשר לתת לו לא מעט מנדטים, גם יבטל את ברק (או כל מנהיג אחר שהעבודה תעמיד) כאופציה ויעמיד אותו במקרה הגרוע ביותר כשראש אופוזיציה כשבראש הקואליציה עומד נתניהו (פוזיציה שמהווה עמדת זינוק טובה למדי לראשות הממשלה בעתיד).
"השמאל העיוור, זה שרואה בשלום לא אמצעי אלא מטרה"
סליחה? מה רע בתפיסת השלום כמטרה? המשמעות הבסיסית של הסכם שלום היא ויתור מוצהר על אלימות כדרך פעולה ביחסים בינלאומיים, בתוספת מנגנון האמור לוודא שהוויתור הזה אכן יישמר בפועל.
היו אומנם תנועות שמאל שלא ראו בוויתור על האלימות מטרה (המפלגה הבולשביקית ברוסיה היא דוגמא מובהקת), אבל לא נראה לי שלבעל הבלוג יש סימפטיה כלשהי לתנועות כאלה.
מני זהבי,
האם אי אלימות היא תמיד המטרה? האם אינך יכול לעלות על דעתך ולו תסריט אחד (לא קשור לסוריה) שבו הפעלת אלימות תהיה לא רק צודק, אלא גם צו המוסר?
בקשר לסוריה, הא לך תסריט דמיוני לחלוטין: זמן מה לאחר חתימת החוזה סוריה מחליטה להעביר לחיזבאללה כמויות עצומות של נשק מתקדם, כולל מערכות נ"מ וטילים לא קונבציונליים, שמיד מופעלים נגד ישראל. האם גם אז השלום עם סוריה יהיה מטרה עליונה?
אלכס,
אי-אלימות היא מטרה (לפחות בעיני מי שרואה את עצמו כהומניסט). זה לא אומר שתמיד ניתן להשיג אותה, אבל זה כן אומר שיש לשאוף לכך.
מצב שבו, מסיבה מוסרית או אחרת, לא רצוי להימנע מאלימות, פירושו שבמצב הזה, המטרה של אי-אלימות אינה ניתנת להשגה, או ניתנת להשגה במחיר הזנחת מטרות ראויות אחרות. זה אינו מבטל את היותה מטרה.
לעומת זאת, תפיסת השלום כאמצעי (למה בדיוק?) מלמדת על כך שמי שמחזיק בה אינו רואה באי-אלימות לכשעצמה ערך חיובי. זה לא מקום שאני רוצה להיות בו.
מילא ללעוג לקידוש השלום כמטרה, שזה די הזוי בעיני. אבל לקדש את אי-השלום כמטרה? זה כבר בכלל מופרך.
אלכס – בוא תסביר לי איך בדיוק השלום מקדם את התסריט הזה, בעוד שהיעדרו מונע אותו.
להערכתי דווקא הסכם שלום עם סוריה יפחית את הסיכוי לתסריט כזה, משום שלסוריה יהיה הרבה יותר מה להפסיד מאשר היום. היום היא רק מרוויחה מחיזוק החיזבאללה.
@יוסי – אתה שם לב שהטיעון שלך מעגלי, נכון? הסכם עם סוריה הוא לא לגיטימי, כי לאולמרט אין תמיכה ציבורית.
למה שלא תשאל האם הסכם עם סוריה הוא דבר טוב, ואז תנסה להצטרף לגיוס של תמיכה ציבורית להסכם כזה?
ההנחה שבגלל שלאולמרט אין היום תמיכה ציבורית, הוא לא יהנה מתמיכה כזו גם לאחר שיביא הסכם שלום עם סוריה היא בעייתית מאוד. זה בדיוק מסוג הדברים שמשנים את הדרך שבה נתפס מנהיג.
יוסי, זה שהפעם חתמת ב"יש להפסיק את הרצח בסודאן" ולא ב"דארפור" אומר משהו או שזה מקריות נטו? אני מצטער אם זה נשמע קטנוני, זה פשוט מעניין אותי.
גם אני חשתי התכווצות קלה כשקראתי את הניסוח המבזה את מי ש"רואה בשלום לא אמצעי אלא מטרה". בוודאי שהשלום הוא מטרה. אני מאמין אמנם השלום כמטרה לא מצדיק כל אמצעי, ובוודאי לא מצדיק עיוורון לטווח ארוך, אך עם זאת, השלום הוא מאז ומתמיד המטרה של כל אדם חפץ חיים ואוהב אדם. גם צ'רצ'יל וגם צ'מברליין ראו בשלום את מטרתם, אלא שכל אחד ראה דרך אחרת המובילה אליו.
מה הייתה התמיכה בעם בהסכם שלום עם מצריים ומה הייתה התמיכה בו אחרי שהכריז על כך בגין?
מנהיג אמיתי מנהיג את העם בכך שהוא הולך לפניו, ולא להיפך.
ההנחה שפניו של אסד לשלום, בתנאים שיהיו מקובלים על ישראל, טעונה הוכחה.
ההנחה שאולמרט לא ישיג תמיכה להסכם בכנסת טעונה אף היא הוכחה, ותלויה בטיב ההסכם ובטיב הלחץ הבינ"ל.
"יוסי – אתה שם לב שהטיעון שלך מעגלי, נכון? הסכם עם סוריה הוא לא לגיטימי, כי לאולמרט אין תמיכה ציבורית." מה מעגלי בזה? אני תומך בהסכם עם סוריה – אבל הסכם כזה צריך להיעשות על ידי מנהיג שקיבל לגיטימציה לכך, לא כזה שהפסיד במלחמה, נצמד לכסא, ומגרד את רף 10% התמיכה מלמטה.
"יוסי, זה שהפעם חתמת ב“יש להפסיק את הרצח בסודאן“ ולא ב“דארפור“ אומר משהו או שזה מקריות נטו?" מקריות נטו. עבדתי ממחשב אחר שלא היה עליו את הטמפלייט…
"מה הייתה התמיכה בעם בהסכם שלום עם מצריים ומה הייתה התמיכה בו אחרי שהכריז על כך בגין?" הפופולריות של בגין היתה בשיאה כשחתם על ההסכם. התמיכה העממית היתה רחבה עוד מרגע נחיתתו של סאדאת בישראל. הכנסת הצביעה ברוב של יותר מ-90 חברי כנסת בעד ההסכם. אבל אסד איננו סאדאת ואולמרט איננו בגין.
"בוודאי שהשלום הוא מטרה. אני מאמין אמנם השלום כמטרה לא מצדיק כל אמצעי, ובוודאי לא מצדיק עיוורון לטווח ארוך". אני חושב שהשלום הוא אמצעי להבטחת קיומה של חברה משגשגת וצודקת. אבל הוא איננו מטרה בפני עצמה, ודאי לא באופן המכופף-אמצעים שבו נהגו בנושא אנשי השמאל בשנות התשעים. החברה הישראלית יכולה להמשיך ולחיות עם מלחמה קרה מהסוג שיש לנו עם סוריה. אני לא בטוח שהיא יכולה לעמוד בעוד תרגילים של אליטה יודעת-כל בעיני עצמה כמו הסכמי אוסלו.
יוסי,
האם חברה שאינה מוכנה לוויתור מוצהר על אלימות כדרך פעולה ביחסים בינלאומיים בשעה שיש אפשרות לכונן מנגנון אשר יבטיח את יישומו של הוויתור הנ"ל הן מצדה והן מצד הישות היריבה (סוריה במקרה הזה), יכולה להיחשב לחברה צודקת?
אגב, מאמצי השמאל להעביר את הסכמי אוסלו בשנות ה-90 לא חרגו במאומה ממה שמקובל בחיים הפוליטיים בישראל. החברה הישראלית התרגלה מזמן לראות טריקים פוליטיים כחלק בלתי-נפרד מחייה. אגב, אבוי למדינה שמנהיגיה אינם יכולים לקבל החלטות שלא על בסיס סקרי דעת קהל.
דרומי,
בשאין שלום עם סוריה אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות להפציץ מה שבא לנו, איפה שבא לנו, מתי שבא לנו (לסורים יש הזכות להגיב באותו מטבע). הסכם שלום מחסל את האפשרות הזאת.
חוץ מזה מבחינת התסריט לעיל אין הרבה הבדל בין שלום או העדר שלום, פרט לאחד – במקרה של שלום הגולן יהיה בידיים של הסורים ולחיזבאללה.
בכל הנוגע למה השלום מקדם ומה הוא מונע יש לזכור שהשלטון בסוריה הוא שלטון מיעוט אוטוקרטי עם אוכלוסיה עוינת, שתקוע בין שתי פרובינציות של אירן (לאירן ממש לא אכפת מהשלום או העדר שלום של אסד). בהתחשב בבסיס הרעוע שיש לשלטון ובמצב הגאופוליטי, אני בטוח שאסד יוכל לתחזק את השלום לאורך זמן גם אם ירצה בכך (ע"ע מצרים – מדינה שבה אין השפעה אירנית, השלטון מייצג את הרוב, זוכה לתמיכה אמריקנית עצומה ועדיין השלום איתנו תלוי אך ורק ברצונו הטוב של מוברק), שטחים לעומת זאת יאבדו לנצח.
"האם חברה שאינה מוכנה לוויתור מוצהר על אלימות כדרך פעולה ביחסים בינלאומיים בשעה שיש אפשרות לכונן מנגנון אשר יבטיח את יישומו של הוויתור הנ“ל הן מצדה והן מצד הישות היריבה (סוריה במקרה הזה), יכולה להיחשב לחברה צודקת?" ארג, מי אמר שיהיה מנגנון ש*יבטיח* אי אלימות? וממתי הסכם שלום הוא "ויתור מוצהר על אלימות ככלי ביחסים בינלאומיים"? לכל היותר, הוא הסכם כזה בין שתי המדינות המעורבות.
ועוד: האם הסכם השלום הזה יהנה מתמיכתו של העם הסורי, או שהוא יידחה על ידיו ויהיה שלום בין הנהגות (ראה, למשל, הסכם השלום עם מצרים)?
יתר על כן, בין ישראל ובין סוריה שורר שלום דה פקטו מאז 1973. זה קצת יותר ממחצית שנות קיומן של שתי המדינות. האם הפורמליזציה של הסכם השלום הזה שווה את המחיר בנזק לדמוקרטיה הישראלית?
"אגב, מאמצי השמאל להעביר את הסכמי אוסלו בשנות ה-90 לא חרגו במאומה ממה שמקובל בחיים הפוליטיים בישראל". נו, באמת! פרס נתפס משקר לכנסת על המגעים שלו בנושא ירושלים. זה היה צריך לגמור את הקריירה שלו ואת הקריירה של ראש הממשלה שלו.
הקואליציה של רבין היתה תלויה בשוחד פוליטי לשלושה חברי מפלגה שלא היתה לה תקומה (ובצדק). אמנם, רבין איבד את הרוב כאשר שני חברי כנסת מסיעתו ערקו לאופוזיציה, אבל יש הבדל בין העברת תקציב ובין העברת נושא שנוי כל כך במחלוקת על סמך עריקים. ב-1995, היה לרבין סיכוי טוב להשיג דברים במשאל עם. הוא לא בחר בדרך הזו.
יוסי: "ארג, מי אמר שיהיה מנגנון ש*יבטיח* אי אלימות?"
לא אמרתי שבמקרה הזה אכן יהיה מנגנון כזה (אם כי אני בטוח שעובדים עליו; אם לא, על מה בדיוק הם מדברים?) אבל השאלה היא עקרונית: האם חברה שיכולה להשיג שלום ונמנעת מלעשות כן יכולה להיות לדעתך חברה צודקת?
יוסי: "וממתי הסכם שלום הוא ”ויתור מוצהר על אלימות ככלי ביחסים בינלאומיים“? לכל היותר, הוא הסכם כזה בין שתי המדינות המעורבות"
ודאי שבין שתי המדינות המעורבות. זה יותר טוב מכלום, לא?
יוסי: "ועוד: האם הסכם השלום הזה יהנה מתמיכתו של העם הסורי, או שהוא יידחה על ידיו ויהיה שלום בין הנהגות (ראה, למשל, הסכם השלום עם מצרים)?"
את גישתו של העם הסורי אין דרך לדעת. אבל כל עוד יש הנהגה שמוכנה לחתום על הסכם ולעמוד בתנאים שלו, יש לנצל את ההזדמנות. טיבם של הסכמים בינלאומיים הוא, שבשעה שהם נחתמים ומיושמים, הם יוצרים דינמיקה משל עצמם.
יוסי: "האם הפורמליזציה של הסכם השלום הזה שווה את המחיר בנזק לדמוקרטיה הישראלית?"
איזה נזק? אולמרט הוא ראש ממשלה לגיטימי, הנשען על קואליציה פרלמנטרית יציבה, בלי שום קשר לסקרים. אם הוא יגייס קואליציה נדרשת (לאו דווקא זו הנוכחית) להעברת הסכם שלום, מה יהיה לא-דמוקרטי בזה?
יוסי: "באמת! פרס נתפס משקר לכנסת על המגעים שלו בנושא ירושלים".
לא לגמרי ברור לי על מה אתה מדבר, אבל האם זאת הייתה הפעם היחידה בה שר כלשהו שיקר בנאומו לכנסת? אגב, האם אתה חושב שההצהרה "I did not have sexual relations with this woman" פגעה באופן ממשי בדמוקרטיה האמריקאית?
יוסי: "הקואליציה של רבין היתה תלויה בשוחד פוליטי לשלושה חברי מפלגה שלא היתה לה תקומה (ובצדק)".
אתה מתכוון לשגב, גולדפרב וסלמוביץ'? הם פרשו מצומת עוד בפברואר 1994, כאשר ממשלת רבין (המקורית מינוס ש"ס) עדיין נהנתה מרוב פרלמנטרי. סיעתם (יעוד) הצטרפה לממשלה רק בינואר 1995, לאחר פרישתם של קהלני וזיסמן מסיעת העבודה. (אגב, איך הם הצליחו לפרוש? נדמה לי שבאותה תקופה כבר הוחל החוק הקובע שרק שליש ומעלה מחברי סיעה פרלמנטרית יכולים להתפצל ממנה לסיעה נפרדת?)
אלכס: ההנחה שההבדל בין היחסים בין שתי מדינות לאחר הסכם שלום לבין היחסים לפניו הם זהים למעט האפשרות להפציץ אחת את השנייה מעידים על חוסר הבנה מוחלט ביחסים בינלאומיים. קח, למשל, את היחסים בין ישראל לבין מצרים לפני 1979 ולאחריה.
שלא לדבר על חוסר ההבנה בגאוגרפיה שבטענה שסוריה 'תקוע[ה] בין שתי פרובינציות של אירן'.
יוסי – שלום בין ישראל לסוריה מאז 1973? גם אם נתעלם מהעובדה שטנקים סורים וישראלים ירו זה על זה ב-1982, אי אפשר להתעלם מהעובדה שסוריה מטפחת במוצהר את חיזבאללה ואת קודמיו כנשק נגד ישראל.
מני – למיטב זכרוני החוק הזה נחקק בדיוק בעקבות הפרישות המרובות בכנסת הזו.
מר גורביץ,אין שמאל בישראל.איך אפשר להיות שמאל מדיני,ובאותה העת להיות ימין קלקלי?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3531550,00.html
השמאל איבד את זה
בלהט החלוקה הפוליטית על סמך זיקה לשטחים, נשתכחה מאנשי השמאל מחוייבותם לסולידריות. הם נתנו יד להפרטת כל המוסדות האפשריים ולקפיטליזם שפושה בכל
ציטוט:
"טיבם של הסכמים בינלאומיים הוא, שבשעה שהם נחתמים ומיושמים, הם יוצרים דינמיקה משל עצמם."
—
כן, דינמיקה כמו האינתיפדה השניה למשל.
הגבול עם סוריה שקט יותר מהגבול עם מצרים עם כל ההברחות והפיגועים, והגבול השקט עם ירדן נמצא *מאחורי* השטח עליו ירדן *ויתרה* בהסכם, ואת השקט הזה היא הבטיחה לעצמה בהפניית העוינות המקומית אלינו –
תאר לך איך היה נראה הגבול הזה לו היינו מחזירים להם את השטח באותו הסכם.
עם כל הרצון (יותר פנטזיה) שלי להחזיר את השטח ולקבל שלום אמת, צריך להבין איך האיזור הזה עובד, ובעקשנותנו לכפות על האיזור את הדרך בה *אנחנו* אוהבים לעשות עסקים אנחנו רק מפחידים את האזור והשליטים בו. בפעילות "שלום" לא חכמה באזור הזה מקבלים מלחמה, ונכון שהשמאל עיוור לשיקול הזה ולמנטליות, ומנסה להפוך את הערבים בכוח לשוויצרים.
גם אם הדעה שלי הייתה הפוכה, שלום ללא קונצנזוס שיצית פה עימות פנימי ולא משנה מי צודק שכרו בהפסדו, ואיזו החלטה שלא תהיה יש לקבל בהגינות ולא במחטף תמורת איזה וולוו –
החזרת שטחים בתבונה כן, שלום עם סוריה כן, אבל לא ככה.
ולכן הפעם אמן ואמן לפוסט הזה.
אם אולמרט יגיע להסכם (שכולל החזרת שטחים) עם הפלסטינאים או הסורים, ואז יעביר את ההסכם הזה בזכות שוחד פוליטי בכנסת, ברור שזה אינו מהלך לגיטימי.
*אבל*, להגיע לטיוטת הסכם, ואז ללכת עמה לבחירות ו/או למשאל עם, זה סופר-דופר לגיטימי. ראש ממשלה לא מאבדת את הזכות לתפקד לפי פרשנות שלך, או של כל אדם אחר, לסקרי דעת קהל. מי שמוסמכת לפרש את סקרי דעת הקהל היא הכנסת, והיא, כרגע, נותנת אמון בראש הממשלה.
וכל זה לא קשור כלל לעובדה שאני מסכים איתך שלהגיע להסכם ואז להפסיד במשאל עם יעביר מסר הרסני לעולם (לפיו אנו סרבני שלום).
נאלצת להסכים עם הכותב. ישנה תחושה של קומבינת שלום, כלומר, שימוש באמצעים הרסניים לטווח ארוך כדי לקדם מחטף. יותר מזה, נוצר הרושם שזה תרגיל "ההתנתקות שתיים" ממש, כלומר, ראש ממשלה ימני אופורטוניסט ותיק, שיש נגדו תיקי חקירה חמורים מאד, והוא יוצא לצעד שהוא בעצמו לא רוצה לבצע.
יוסי לא ניסח מספיק טוב (אולי כדאי להקדיש לזה פוסט שלם) את התחושה של "תמות נפשי עם פלישתים" המלווה את מאמצי השלום בסגנון ביילין. לא מדובר בדאגה לאינטרסים של ישראל אלא שרדנות ושליטה פוליטית, "להראות שצדקתי". שולה אלוני תימצתה יפה את הלך הרוח כאשר אמרה שראוי לעשות "שימוש אינסטרומנטלי" באריאל שרון הנתון תחת חקירות. זה מגיע מאשה שרוממות שלטון החוק על פיה ? השמאל הזה, המתנשא, ריסק את מערכת המשפט ב"זכות" שימוש יהיר בחקירות כתחליף לבחירות. דוקא במקרים שבהם החקירות היו ממשיות, זהו מעשה נפשע. אם אריק שרון הוא פושע, מקומו בבית סוהר ולא בתפקיד של "עושה שלום" תחת כפייה. השלום שהוא נכפה לעשות ניראה בדיוק ככה, כמו "סוס טרויאני". ואם זה הסיפור עם אולמרט, אז ככה ייראה השלום שהוא יביא ולא חשוב עם מי.
זה חושף כמה דברים. וביניהם את התהיה אם השמאל מעוניין באמת בשלום או משתתף בהצגה של "כאילו ויתורים" כדי שתהיה הצדקה מוסרית לבצע טיהור אתני, כמו בעזה "המשוחררת". כלומר, או שהם רשעים או שהם צבועים. בכל מקרה, זה ניראה ונשמע רע. יוסי צודק, בכיה לדורות.
ההבדל היחיד לטובת המהלך הנוכחי (אם זה נכון) לעומת ההתנתקות, הוא שאולמרט אולי באמת השמאיל, ולא כמו שרון. יש לו "אשה שמאלנית" וגם ילדים שמאלנים, מה שאומר שאולי הוא באמת יוזם מהלך שלום ולא נדחק לו מתוך אימת הדין והשחיתות. במקרה כזה, הוא לא ינסה לחבל בתהליך שהוא מוביל, מה שקצת משפר את התמונה.
אין מה להשוות עם מצרים והשלום, בגין נתמך על ידי רוב העם, ולא היה נתון לחקירות שחיתות אישית. עולם אחר, הולך ונעלם.
דובשנית: "כן, דינמיקה כמו האינתיפדה השניה למשל"
אה, זה שהסכם אוסלו נחתם ועבר בכנסת בדרך שאינה חורגת מן המקובל בפוליטיקה הישראלית, לא אומר שהוא היה הסכם טוב. למעשה, הוא היה הסכם גרוע ששני הצדדים לא ממש התכוונו לקיים. אגב, למה את בטוחה שאילו היינו מחזירים את הגדה המערבית לשלטון ירדני (הסכם לונדון, מישהו?), המצב היה גרוע יותר?
אגב, לא תהית אף פעם מדוע ממשלת נתניהו (עם כל ההתנגדות שלי כלפיו) הצליחה לסיים את מהומות הכותל 1996 תוך יומיים ועם מעט הרוגים, ואילו ממשלת ברק לא הצליחה לסיים את מהומות אל-אקצא 2000 בצורה דומה?
שלום כמטרה בסיסית של חברה אנושית לא נוגד השגשוג והצדק כמטרה בסיסית. להיפך, הם משלימים זה את זה. אני חושד שאתה מבלבל את המושג "שלום בר קיימא" עם "שלום רעוע בכל מחיר", ובכך דווקא עושה שירות לאלו שמערפלים את ההבדל בין השניים במטרה להשיג את השני. השלום (הבר קיימא) הוא מטרתם העליונה של כל המדינאים שלא חרטו את הג'יהאד (או את זירוז בואו של משיח צדקנו) על דגלם. המטרה, כמו כל המטרות, לא מקדשת את כל האמצעים.
גם הג'יהאדיסטים ודומיהם, אגב, יאמרו שמטרתם העליונה היא שלום. לכן חשוב להדגיש את המובן מאליו: "שלום" משמעו אי-לוחמה ויחסים הדדיים שיוויוניים בין ישויות מדיניות. פאקס רומנה הוא לא שלום, וגם מלחמה קרה היא לא שלום.
לדודי קינג. ההגדרות שלך מעניינות. אפשר להסתכל על פצצת הירושימה כאקט למען שלום בר קיימא ? האם למשל חיסול מדינת ישראל הוא אקט למען "שלום צודק ובר קיימא" בין המערב לבין המזרח התיכון הערבי-מוסלמי ?
לדעתי, השלום שאליו חותרים היום יכול להיות "בר קיימא" או לא בר קיימא, אבל הוא יוביל למדינה ישראלית שלא שווה את הנייר. גם אם היא תמשיך לשרוד, באופן רשמי. השאלה גם שגשוג למי, וצדק למי ?
שלום הוא מצב זמני כמו מלחמה, עד שהמשיח יבוא. לעומת זה צדק הוא מדד עדיף ופחות דינאמי. אם המטרה שהגדיר פרס לקיומה של ישראל זה "להראות לנאצים" אז אני חושדת שזה גם טיב השלום שהוא ודומיו יכולים לבשל. לא משהו שאפשר לקרוא לו
life enhancing
ציטוט:
"אה, זה שהסכם אוסלו נחתם ועבר בכנסת בדרך שאינה חורגת מן המקובל בפוליטיקה הישראלית, לא אומר שהוא היה הסכם טוב. למעשה, הוא היה הסכם גרוע ששני הצדדים לא ממש התכוונו לקיים."
—
ולזה בדיוק התכוונתי, ולא להליך האישור בפוליטיקה שלנו.
באזור הזה ערכם של הסכמים וסבירות ביצועם כמעט ולא נמדדים על פי מה שמוסכם בהם, אלא יותר על פי איך שהם גורמים לחותמים עליהם להיראות בעיני הציבור שלהם – וערפאת היה דוגמא קלאסית למה קורה כשמנסים לאלץ מנהיג ערבי לחתום על הסכם פומבי שחושף אותו ואת משטרו לטענת "בוגד":
הוא הצליח למכור כלפי חוץ "שלום היסטורי על בסיס פשרה", ולציבור שלו מכר את התהליך כ"נקבל הכל" עם אופציית "תחבולת חודייביה", הסכם הטעיה לפני התקפה, ולמצב הזה עוד היה סיכוי כלשהו –
אך כשניסו להחתים אותו על הנייר הסופי והברור שבו הוא קובע שלא תהיה כל התקפה ומוותר על תביעות הסטוריות ודתיות שהן מה שמחזיק את רוב המשטרים באזור בשלטון, הוא סרב וקפץ על התירוץ הראשון כדי להסלים את העימות ו"לצאת גבר לא פראייר של צלבנים ויהודים", וכך למנוע כל נסיון נוסף לתמרנו למצב זה שנית.
ההפך גם הוא נכון: העדרו של הסכם כנ"ל יכול להוביל לשקט ודו-קיום משני צידי הגבול כמו בגבול הסורי, עם משפטים בסגנון "ישראל/סוריה תפעל כשתמצא לנכון", שזו המקבילה הרשמית ל"וואלה, אם לא היו מחזיקים אותי הייתי קורע אותו כבר עכשיו".
כל זה לא אומר שאין להכנס למו"מ בשום תנאי, אבל יש לעשות זאת בשום שכל, מתוך קונצנזוס גדול ככל האפשר ועמדה יציבה ופרקטית, בשימוש בנסיון עליו שילמנו כבר במטבע קשה – ולא כמו איזה ילד חרמן.
—
ציטוט:
"למה את בטוחה שאילו היינו מחזירים את הגדה המערבית לשלטון ירדני (הסכם לונדון, מישהו?), המצב היה גרוע יותר?"
—
מכיוון שאש"ף לא היה כלול בהסכם לונדון וחוסיין היה מקבל אותו בדלת האחורית, מה שגם חוסיין הבין כשפרצה האינתיפדה מייד לאחר מכן, והוא חזר בו מן ההסכמה – "ספטמבר השחור" אחד הספיק לו די והותר (גם ללא הפלסטינים בגדה, הפלסטינים מהווים 60-70% מהאוכלוסיה בירדן).
—
ציטוט:
"אגב, לא תהית אף פעם מדוע ממשלת נתניהו (עם כל ההתנגדות שלי כלפיו) הצליחה לסיים את מהומות הכותל 1996 תוך יומיים ועם מעט הרוגים, ואילו ממשלת ברק לא הצליחה לסיים את מהומות אל-אקצא 2000 בצורה דומה?"
—
בדיוק הוכחת את הטענה:
ב-1996 *למרות ההסכם* הורה ערפאת לעמו להגיב באלימות על פתיחת מנהרה (?) שממילא סוכמה עם הווקף, אבל לא עם ערפאת שהווקף התנגד שיתערב בענייני הר הבית – כלומר, סכסוך פוליטי פנימי.
על מחלוקת בעניין סמכות פרוצדורלית פנה ערפאת לעמו בזו הלשון:
""אלוהים קנה מהמאמינים את נפשם ורכושם, כי הם ירשו את גן עדן ויילחמו למען עמם.. יהרגו וייהרגו…"
לאחר כמה ימים האינטרס של ערפאת היה לסיים את האירועים, מכיוון שהמסר הועבר – הוא כבר "יצא גבר" כשקרא לעמו להגיב באלימות וקיבל אותה, הווקף התנער מההסכמה שנתן, והמשך האירועים מעבר לנקודה זו רק היה מזיק לו ולא מאפשר לו להמשיך בהתנהלותו הדו-צדדית:
הצגת חתירה לשלום כלפי חוץ, הצגת "אין פשרה", לוחמנות וקסאח כלפי פנים.
המהומות הסתיימו בשיחת טלפון בין ערפאת לנתניהו, בעיקבותיה הורה ערפאת לשוטרים הפלסטינים לחדול.
נתניהו טוען שאיים על ערפאת בכיבוש הגדה מחדש והוא נבהל, הפלסטינים טוענים שממילא ערפאת בחר לסיים את האירועים משיקוליו הוא, וממילא "נגמר הדלק" – כך או כך, לא "הסכם" כלשהו גרם לערפאת לכבד התחייבות, *רק* אינטרס לאותו זמן.
גם ב-2000 התירוץ היה סתמי – ביקור של שמן אחד על הר – אבל הפעם היה לערפאת אינטרס לקיים את האש על מנת להתחמק ממשבר שיחות קמפ דיויד, מאחר והמערביים ברק+קלינטון לחצו אותו אל הקיר להסכם סופי גלוי שהיה בלתי נסבל ואף איום ישיר על חייו לדבריו, ולא אפשרו לו להמשיך את המשחק הכפול שפירנס אותו כל כך טוב:
מבחוץ הואשם בכשלון השיחות בסרובו לחתום, וכלפי פנים היה מואשם (ונרצח) אם היה מסכים לחתום –
לכן העימות בשבילו היה בדיוק מה שרשם הרופא – אתוס "מאבק" חדש למנהיג ההיסטורי, בלי לפסול אפשרות לעוד סיבוב שיחות בעתיד הרחוק, כי תמיד ימצא המערבי שיגיד לו "בוא תגיד לדוד למה אתה עצבני, ונפתור את זה בהסכם, *כמו שני בני תרבות* (מערבית)".
ועל משקל השאלה שלך, לא תהית איך זה שהפלסטינים כל כך רגישים לעבירות נדל"ן כביכול, עד שהם תמיד מגיבים עליהן באלימות קיצונית ללא כל פרופורציה לחומרתן?
התקפות עלינו הן תמיד האקמול האיזורי לדיאלוגים ערביים פנימיים ולא תגובה ישירה לפעולותינו ודברינו, כפי שאנחנו אוהבים לפנטז באגו טריפ המערבי שלנו.
הערבים לא חושבים כמונו (אחרת היה מסתיים הסכסוך מזמן), וכל נסיון להכריח אותם לחשוב כמונו יוביל להתחמקות במקרה הטוב, ואלימות במקרה הרע.
אם לחתור לשלום, צריך לעשות זאת בדרך שתואמת את טבעם של *שני* הצדדים.
כמה נוח להתעלם מהקשר בין סוריה לחיזבאללה. האם הגבול עם סוריה ולבנון שקט יותר מהגבול עם מצרים?
(ומה הקשר הברחות? לפי ההגיון הזה, בין מקסיקו לארה"ב מתחוללת מלחמה קשה)
יוסי – פוסט מעניין, אבל אתה לא מעודכן. הפרסומים האחרונים ב-Ynet טוענים שבלוני השלום הם ספין (כמו כל דבר אחר מבית מדרשו של אולמרט) שנועד לצמצם את הבושה האסדית לנוכח חקירת הקונגרס את הפצצת הכור הסורי. רון בן ישי כתב על כך בהרחבה, ולמרות שלטעמי הניתוחים שלו מקפידים לפספס את המציאות באזורנו, אם בדרך כלל מייצגים יפה את עמדת השלטון.
אגב, בעניין זה – מישהו יודע איך מוצגים ב-Ynet שלל צילומים בשלבי הבנייה של הכור הסורי *הסודי*? ועוד רויטרס חתומים? בחיי שאני לא מבין את זה.
דובשנית – היומרה לנתח את כל ההתרחשויות כגחמה של אישיות אחת (המנהיג) היא מסוכנת, וכבר מתגובתך אפשר לראות כמה חסרונות אינהרנטיים של השיטה. את בו-זמנית מניחה שערפאת הוא כל יכול שכדי למנוע 'הלבנת פניו' יכול להפעיל את כל החברה הפלסטינית להתנגשות אלימה, אבל לא מספיק כל יכול כדי לשכנע ארגון קיקיוני כמו הוואקף שלא להסכים לפתיחת המנהרה. מספיק חזק כדי להדליק ולכבות את ההתפרצויות של מנהרת הכותל, אבל לא מספיק חזק לעשות כן ב-2000, כאשר המצב מבחינת הפלסטינים התדרדר במהירות. בתזה שלך אין מקום לפוליטיקה פנימית (התמודדות בין הכוח החילוני-לאומי לבין הכוח הדתי), אין גורמים חיצוניים (מה תרמו ברק כרה"מ וצה"ל ככלל להתפתחות אירועי אל אקצה) וכו'.
בקצרה, מסוכן לנחש את 'המנטליות' של השליט ולרוב זה לא ממש תורם ככלי לניתוח והבנת המציאות. מוטב לנסות להבין תהליכים רחבי היקף שאמנם באים לידי ייצוג באנשים ספציפיים, אבל לרוב כוללים עוד כמה (אלפי) אנשים.
ציטוט:
"כמה נוח להתעלם מהקשר בין סוריה לחיזבאללה. האם הגבול עם סוריה ולבנון שקט יותר מהגבול עם מצרים?
(ומה הקשר הברחות? לפי ההגיון הזה, בין מקסיקו לארה“ב מתחוללת מלחמה קשה)"
—
אף אחד לא מתעלם מהגבול הלבנוני – אם אתה משווה את הגובל הסורי למצרי, אז המקבילה של לבנון היא עזה.
בסמוך לשני הגבולות יש ארגונים עויינים המתקיפים את ישראל מתוך שטחים של ריבוניות אחרות, חצי פורמליות – אבל הגבול השקט יותר והחדיר פחות הוא גבול סוריה – עובדה, מה לעשות.
הברחות הן פרמטר לכמה הריבונות הישראלית מכובדת ע"י הצד השני, ולכמה הגבול מאובטח.
הגבול הסורי נוזל כמו ברז כשהמדובר בגבול עם לבנון או עירק, אבל כשהמדובר על הגבול איתנו – כלום, נאדה. זה אומר שהגבול נוזל איפה שאסד רוצה שינזל, ובגבול איתנו הוא לא רוצה נזילה. המוטיבציה שלו לכך קבועה וגבוהה, וכל זה ללא הסכם שלום.
אצל המצרים, ועם הסכם, ניתן להבחין בדרגות שונות של מוטיבציה.
דרומי,
"חוסר ההבנה בגאוגרפיה" הוא שלך, אם אתה לא רואה בעירק (עם הרוב השיעי, היחסים בין מליקי לאירן והקשרים בין המיליציות השיעיות למשמר המהפכה) ובלבנון (שרק לאחרונה ראינו שהיא נשלטת ברובה ע"י חיזבאללה).
"קח, למשל, את היחסים בין ישראל לבין מצרים לפני 1979 ולאחריה."
צודק, עברנו ממלחמה חמה למחלמה קרה. בדיוק על זה דיברתי שאמרתי שלמרות התמיכה האמריקאית, הכסף והסכם השלום, עדיין העדר המלחמה תלוי לחלוטין בשלומו של מובראק.
היכן ה"דינמיקה" שלך כאשר כל מצרי שנחשד (!) כאילו דיבר (!!) עם ישראלי עובר אינקוויזיציה ויכול לאבד את עבודתו? היכן הדינמיקה כש"אני שונא את ישראל" הוא שיר פופולרי במצרים?
האם אתה באמת חושב שאם מחר תהיה מהפכה והאחים המוסלמים (עדיין הארגון הפופולרי והחזק ביותר במצרים) יעלה לשלטון, עדיין יהיה שלום בין ישראל למצרים?
אמור להיות "אם אתה לא רואה בעירק… ולבנון… פרובינציות אירניות".
ציטוט:
"את בו-זמנית מניחה שערפאת הוא כל יכול שכדי למנוע ’הלבנת פניו‘ יכול להפעיל את כל החברה הפלסטינית להתנגשות אלימה, אבל לא מספיק כל יכול כדי לשכנע ארגון קיקיוני כמו הוואקף שלא להסכים לפתיחת המנהרה. מספיק חזק כדי להדליק ולכבות את ההתפרצויות של מנהרת הכותל, אבל לא מספיק חזק לעשות כן ב-2000, כאשר המצב מבחינת הפלסטינים התדרדר במהירות. בתזה שלך אין מקום לפוליטיקה פנימית (התמודדות בין הכוח החילוני-לאומי לבין הכוח הדתי), אין גורמים חיצוניים (מה תרמו ברק כרה“מ וצה“ל ככלל להתפתחות אירועי אל אקצה) וכו‘."
—
שני, תקראי שוב את הנימוקים כי את לא טוענת לפיהם:
הוואקף לא היה מעולם "ארגון קיקוני", הוא מוסד ותיק שמעמדו לא הוטל בספק לאורך ההיסטוריה, מקור סמכותו דתי, ותמיד היה לו כוח שיטור משלו. הוא הגוף השולט בפועל על הר הבית כשטח כמעט ריבוני, חופר ומשפץ כרצונו וכו' והסטטוס-קוו הוא שאפילו ישראל כמעט שאינה מתערבת כלל.
הוא נשלט אז בידי תומכי ירדן (ומכאן ההתנגדות לסמכות הרשות), והיה לו מעמד רשמי כלפי ישראל, שלא לדבר על מסורתו מהעבר ולכן השפעתו על השטח. לערפאת לא הייתה כל שליטה על המתרחש בהר הבית עצמו ולא כוחות בו, ושום אפשרות אז לכפוף את הווקף לרצונו – הייתה לו שליטה על השוטרים הפלסטינים ועל ההמונים – אותה הפעיל, והמסר עבר.
בשנת 2000 כפי שמתואר, האינטרס של ערפאת היה להסלים את העימות וכך עשה – לא היו לו כל כוונה או אפילו אינטרס "להיות מספיק חזק ולכבות את ההתפרצויות" כדבריך.
הוא פשוט רצה ההפך, ול"היה חזק או לא" אין כל קשר לכך – זה לא שהוא "רצה אך לא היה יכול":
הוא סרב לפעול להרגעת השטח מאחר וראה תועלת בהסלמה, וזה מראה מה הסכמים שווים מול אינטרס החותם באותו רגע.
וממילא, אין בטיעון "יומרה לנתח את *כל* ההתרחשויות כגחמה של אישיות אחת", הטיעון בא לנתח *רק את תגובותיה של אותה אישיות אחת* להסכם ברור וסופי ולעומתן את פעולותיו כשאין הסכם סופי, כאשר ההנחה מלכתחילה היא ש"יש עם מי לדבר", כלומר שהוא השולט והקובע בשטח – שאחרת מה הטעם בהסכם בכלל?
אין יומרה להקיף את *כל* הפוליטיקה בניתוח הזה ולקבוע מי אחראי יותר – ברק או ערפאת, ואין טענה שאין לנו השפעה על האירועים – זה לא סותר את הטענה שהתקפות עלינו הן תוצא של דיאלוגים ערביים פנימיים, ואם את סוברת אחרת, בואי תסבירי איך בדיוק לדעתך רק ביקור שרון בהר הבית לבדו מוליך *ישירות* למלחמה של שנים רק בגלל "כעס בציבור" ולמרות הסכמים וכוונות לעתיד –
אם זו דעתך אז ממילא כל הסכם שלום יהיה מיותר, מאחר וברגע שהציבור שוב יהיה לו "יום רע בעבודה ובאסה קיומית", יהיה ההסכם בטל ומבוטל.
ממילא את מדברת על גורמים כמו ארגונים נוספים שביכולתם אם כבר להסלים *יותר* את העימות, ואין ביכולתם למנעו בהשתלטות על ארגון אחר למשל – אבל אנחנו מדברים על הסכם שבא *למנוע עימות בכלל*, ולכן אם כבר יוצא שאת את רק מחזקת את הטיעון.
הטיעון הוא שבאזור הזה מנהיג ש*כן* "חזק" וקובע את המצב בשטח, מונע ממילא בגלל האינטרס הרגעי ועמידות משטרו (וסכנה לחייו), ולא בגלל "הכתוב בהסכם". תקראי:
"באזור הזה ערכם של הסכמים וסבירות ביצועם כמעט ולא נמדדים על פי מה שמוסכם בהם, אלא יותר על פי איך שהם גורמים לחותמים עליהם להיראות בעיני הציבור שלהם – וערפאת היה דוגמא קלאסית למה קורה כשמנסים לאלץ מנהיג ערבי לחתום על הסכם פומבי שחושף אותו ואת משטרו לטענת ”בוגד“".
יוסיוסי,
להכלהכנס בפרס וביילין זה לצורך איזון קדוש אחרי הכניסה בהלל ויס בפוסט קודם? או שזו סתם תחושת תסכול עמוקה על חוסר ההצלחה שלהם עד כה?
אז אתה אומר שאם היית ח"כ והיו מציעים לתת את הגולן תמורת שלום או משהו דומה, היית מצביע נגד.
דובשנית,
איזה אינטרס היה לדעתך לערפאת להסלים את הסיכסוך בספטמבר 2000 שלא יכול היה לבוא על סיפוקו על-ידי התפרצות מבוקרת של אלימות בסגנון ספטמבר 1996?
ציטוט:
"דובשנית,
איזה אינטרס היה לדעתך לערפאת להסלים את הסיכסוך בספטמבר 2000 שלא יכול היה לבוא על סיפוקו על-ידי התפרצות מבוקרת של אלימות בסגנון ספטמבר 1996?"
—
ציינתי זאת במפורש – האלימות חילצה את ערפאת מהמבוי הסתום אליו דחקו אותו ברק וקלינטון:
"מבחוץ הואשם בכשלון השיחות בסרובו לחתום, וכלפי פנים היה מואשם (ונרצח) אם היה מסכים לחתום".
שתי הברירות הישירות (לחתום או לסרב) היו בלתי אפשריות מבחינתו, והאלימות הייתה אופציית המוצא עבורו, שהרי כלפי חוץ הפכה את שתי האופציות הקודמות ללא ישימות, וכלפי פנים הציגה אותו כמסרב לתנאים בלחימה גאה.
אם אתה שואל אם "התפרצות מבוקרת של אלימות בסגנון ספטמבר 1996" הייתה פותרת לו את הבעיה, התשובה היא בוודאי שלא –
מאחר לו הייתה האלימות חדלה תוך זמן קצר כפי שחדלה בספטמבר 1996, ממילא הוא שוב היה מוחזר לנקודת ההתחלה – ואז היה שוב מעומת מול סירובו לחתום, ואז: או מסרב לחתום ומאבד את התמיכה הבינלאומית, או חותם ומאבד את התמיכה הפנימית (ולטענתו גם את חייו).
אבל למה לשאול אותי – קבל את שר התקשורת הפלסטיני בעצמו ובכבודו, ב-5 לדצמבר 2000, מעט לאחר תחילת האירועים, מסביר את הדברים יותר טוב ממני:
http://youtube.com/watch?v=Qb5fIP-MfAc
נו באמת. שר בממשלת ערפאת מסביר לציבור שלו, כמה הנשיא שלוהוא גבר, כאשר הדברים כבר התחשו ממילא כפי שהתרחשו. מה היית מצפה שהוא יגיד באותה הזדמנות?
אני לא שולל את האפשרות שערפאת תיכנן איזושהי התפרצות אלימה כדי להיחלץ מהלחץ הדיפלומטי מצד ישראל וארה"ב להסכם שלום סופי. מה שלא ברור לי למה התפרצות מבוקרת של אלימות, לפרק-זמן קצר (לא מספיק יומיים? שיהיה שבוע-שבועיים) לא הייתה מספיקה כדי להשיג את אותה תוצאה. ומאידך, ערפאת לא היה מטומטם והבין היטב שמידת הכוח שהפלסטינים, על פלגיהם ואירגוניהם השונים, יכולים להפעיל נגד ישראל, הנו אפסי לעומת הכוח שישראל יכולה להפעיל. במצב כזה, ללכת לעימות בלתי-מוגבל עם ישראל היה בשבילו שווה-ערך לאיבוד שלטונו לדעת (כפי שאומנם קרה, כבר שנתיים ומשהו לפני מותו של ערפאת). לכן, לא נראה לי סביר שמה שקרה בפועל הוא מה שערפאת תיכנן. ויתר הדברים הלא נאמרו כבר במספר מקומות — למשל, "מיליון קליעים באוקטובר":
http://video.google.com/videoplay?docid=-3101465086995206636
ציטוט:
"מה שלא ברור לי למה התפרצות מבוקרת של אלימות, לפרק-זמן קצר (לא מספיק יומיים? שיהיה שבוע-שבועיים) לא הייתה מספיקה כדי להשיג את אותה תוצאה."
—
לא יום יומיים ולא שבוע-שבועיים לא היו עוזרים לו מאחר וגם לאחריהם *הוא לא היה מוכן לחתום על הסכם שמסיים את הסכסוך*, והאלימות ממילא עבדה לטובתו בשיפור התנאים הישראלים והאמריקאים ככל שחלף הזמן – *לא הייתה לו כל סיבה לחדול*, והיו לו (בראיתו שלו) את כל הסיבות בעולם להמשיך.
—
ציטוט:
"נו באמת. שר בממשלת ערפאת מסביר לציבור שלו, כמה הנשיא שלוהוא גבר, כאשר הדברים כבר התחשו ממילא כפי שהתרחשו. מה היית מצפה שהוא יגיד באותה הזדמנות?"
—
א. את מה שאמרו כל אותם דוברים שלא היו הוא – שהרי אם הנחתך הייתה נכונה היה על כל הדוברים לומר את מה שהוא אמר:
זה שזה נראה לך "צפוי" לא פוסל את נכונות הדברים – בדיוק באותו אופן צפויים גם טיעונים אחרים, כמו למשל הטיעון ש"הנשיא יצא גבר" בעומדו מול התקפה אכזרית שהישראלים יזמו לסיכול "שלום האמיצים" שלו.
ב. ממילא הדברים נתמכים גם בבמקורות עקיפים (כמו התקשורת הפלסטינית באותה תקופה שהייתה הסתה לוחמנית במיוחד, בהתבטאויות לוחמניות וכרוזים של מנהיגים פלסטינים כמו ברגותי וקדומי), וגם במקורות ישירים כמו ממדוח נופל (מפקד החזית הדמוקרטית בזמנו ויועץ של ערפאת) שאישר ממקור ראשון שערפאת הכין את העימות מראש, ואף חזר ואישר זאת באל-חיאת ב-2005:
"באינתיפאדה השנייה אפשר לומר באובייקטיביות כי ערפאת ניצל את ביקור שרון בהר הבית ואת שנאת הציבור כלפי הכיבוש כדי לגרום להתפרצות האינתיפאדה, והשתמש בכעסו של הציבור הפלסטיני על הזלזול בתהליך השלום כדי להבעיר אותה.
אבו עמאר [ערפאת] לא ניסה להתנער מאחריותו כאשר הואשם כי הוא שגרם להתפרצות האינתיפאדה ולא היסס להפוך אותה לצבאית. הוא ראה בה אמצעי לחץ. הוא לא התנגד לגילוי הדעת של הפת"ח לפיו 'האינתיפאדה היא אופציה אסטרטגית לשחרור.. ויש לפגוע באויב בתוך מה שנקרא 'הקו הירוק'. הוא לא שם לב לאיומים [שהשמיעה] ישראל בתגובה לגילוי הדעת."
http://memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=1893&language=Hebrew#_ftnref1
—
ציטוט:
"ערפאת לא היה מטומטם והבין היטב שמידת הכוח שהפלסטינים, על פלגיהם ואירגוניהם השונים, יכולים להפעיל נגד ישראל, הנו אפסי לעומת הכוח שישראל יכולה להפעיל. במצב כזה, ללכת לעימות בלתי-מוגבל עם ישראל היה בשבילו שווה-ערך לאיבוד שלטונו לדעת (כפי שאומנם קרה, כבר שנתיים ומשהו לפני מותו של ערפאת). לכן, לא נראה לי סביר שמה שקרה בפועל הוא מה שערפאת תיכנן. "
—
קונספט לתפארת.
מה שאתה קצת שוכח, זה שלפי ההגיון האוסטרי המסודר הזה היה על ערפאת לוותר עוד ב-59 ו-64 ולא להקים את פת"ח ואת אש"ף, ולהכנע בבירות ועוד ועוד, שהרי "מידת הכוח שהפלסטינים יכולים להפעיל נגד ישראל, הנו אפסי לעומת הכוח שישראל יכולה להפעיל" – ולפי אותו הגיון על ישראל היה להכנע לצבאות ערב ב-48 בגלל יחסי הכוחות.
תסלח לי, ההגיון הזה נפסד – הדברים לא עובדים ומעולם לא עבדו כך, ובטח לא באזור הזה – אתה שוב נופל במלכודת המנטליות, ולא רק זו הפלסטינית, ולא רק הערבית – אלא אפילו של *ישראלים* בעבר.
מה שמצחיק זה שאחרי מלחמות לבנון הראשונה והשניה, אחרי הנסיגה מעזה וברד ההתקפות שמיד לאחריה, אחרי שתי אינתיפדות ומלחמת אחים אכזרית *בתוך העם הפלסטיני עצמו* שלא אנחנו הסיבה לה, יש עוד מי שמייחס לערבים שיקול דעת של שוויצרי מעל השטרודל – הם לא חיים ככה והם לא חושבים ככה, תתעורר: הרי אפילו *אנחנו* לא חשבנו ככה כשנלחמנו על עצמאות עם טרגדיה בבגאז'.
מעבר למנטליות ולפוליטיקה הפנים ערבית, ואפילו אם היו הפלסטינים חברה מערבית יותר ודתית פחות – אתה לא ממש מבין איך אפילו הפלסטינים הכי חילונים ונאורים שבהם רואים את הדברים, ולא את הפער בתפיסת העולם והסכסוך:
כמוך כברק, שחשב שהפלסטינים באים לחתום על אחוזי בניה באופן בן-גוריוני פרקטי, כשלמצער אפילו רק האתוס *החילוני* שלהם לבדו הוא *ביטול עוול היסטורי* מבחינתם ולא "מזעור נזקים" (שלא לדבר על האתוס הדתי וההיסטורי, הערביות, השלטון והפוליטיקה הפנימית והכלל ערבית) – ולכן ההסכם היחידי שהם יכולים לחתום הוא רק כזה שמבטל את מדינת ישראל או שלפחות משאיר אפשרות ריאלית לכך.
תהליך שלום לא זהיר – וזו הייתה התוצאה:
אין צורך אפילו להוכיח אם תכנן ערפאת את האינתיפאדה או לא – מכיוון שבכל מקרה הוא רכב עליה, עודד אותה, עצר מאמצים של פלסטינים אחרים להרגיעה, שיחרר מחבלים בטונות ובטח שלא עצר אותה בעצמו – ועוד התגאה בכך.
נקודת המוצא של כל הדיון הזה הוא "הסכנה בשיחות שלום עם מנהיג ערבי בלי להבין את המניעים שלו", ותהיה התיאוריה שלך אשר תהיה – זו עלולה להיות התוצאה:
מה שאנחנו דורשים שיופיע בהסכם מפורש וחושבים שזה "רק טבעי", לצד השני עלול להיות בלתי נסבל – ולכן עד כמה שהמחשבה מדכאת, לפעמים עדיפות הבנות בלי הסכם מאשר הסכם בלי הבנות.
—
ציטוט:
"ויתר הדברים הלא נאמרו כבר במספר מקומות — למשל, ”מיליון קליעים באוקטובר“:
http://video.google.com/videoplay?docid=-3101465086995206636 "
—
תעשה לי טובה – אפשר היה לקרוא לסרט הזה "ליל הסכינים הארוכות", אם עכברים שבורחים מאוניה טובעת היו גדולים מספיק כדי להחזיק סכינים.
הסרט הזה הוא שורה של אנשים המתרצים מדוע עשו חרא של עבודה – כל עיתונאי (מהשמאל) מתרץ איך אין לו מושג מה קורה 20 ק"מ מממנו במשך 4 שנים ולכן הוא "נאלץ" לחצצר את השילטון עאלק, כל פוליטיקאי (מהשמאל) מסביר בקול עמוק איך הוא היה היחידי שראה והתריע אבל כל האחרים לא שמעו לו, כל יועץ (מהשמאל) מסביר איך הופתע כשהבוסים שלו עשו ההפך ממה שיעץ – ורק כת של גנרלים (ימניים כמובן) ביצעה מיני הפיכה צבאית עאלק מתחת לאפם של מנהיגים שכולם היו אנשי צבא בעצמם אבל פתאום לא יודעים איך לקרוא את השטח ואיך להדיח רמטכ"ל אם צריך, כתינוקות של בית רבן ממש – חרטא, חרטא, חרטא:
אם כל אלה מעידים על עצמם שהיו כל כך מבולבלים, טועים וחסרי אונים באותו זמן – מדוע שנאמין להם עכשיו?
אין בסרט ולו אחד מאותם "מקורות" שטוענים בשמם, אין ולו אחד שאינו מחוג האינטרסנטים, וכולו טיעונים מעגליים מוזרים כמו "איך אמרו שהצענו הכל בקמפ דיוויד אם בטאבה הצענו יותר", כש"מתווה קלינטון" נולד "קצת" בין אירועים אלה, והוא לא מוזכר כמובן, לנוחות המשוכנעים מראש.
סרט מגמתי, ערוך לביטים ומקוצץ היטב כמסורת השמאל – קח למשל את עמדתו של שלמה בן-עמי בסרט, ותשווה אותה למה שהוא אומר בראיון רצוף:
http://www.7th-day.co.il/mehumot/hayom.htm
הסרט הבא בטח יטען שמופז הוא זה שירה את כל הקסאמים מרצועת עזה…